זה קרה באפריל 2017, כלומר לפני שמונה שנים ומשהו, ובנסיבות עצובות. בן זוגי ואני נקלענו לחוף הים של חיפה, מערבית לבית החולים רמב"ם.

שוטטנו שם, ולא ידענו מה בכלל אנחנו מחפשים, ואם נוכל אי פעם למצוא. 

לפתע קרה משהו: לא הרחק מאתנו נעצר אוטובוס טיולים, ומהדלתות שנפתחו פרצה להקה מתרוננת של נערות, ששעטו לעבר חוף הים. מבגדיהן היה ברור שהן מוסלמיות. משמחת החיים ומהחדווה שלהן היה ברור שמראה הים מסעיר ומשמח אותן עד בלי די. האם זאת הפעם הראשונה שהן רואות את הים? יכול מאוד להיות, חשבנו.

שתיים מהן נעצרו לידינו, שני ישראלים מבוגרים ונוגים, ופנו אלי – אל האישה, כמובן! – בסקרנות ושאלו משהו באנגלית. השבתי מה שהשבתי, ומיד שאלתי אותן, באנגלית, מניין הן. "מג'נין", הן השיבו, ולא התעכבו עוד, הצטרפו אל חברותיהן, שחלקן ירדו ממש אל החוף, אל החול, והאחרות הסתפקו בעמידה על סלע, והשקיפו על המים מגבוה.

החדווה שלהן, שהייתה כל כך גלויה ופתוחה, המתיקה לנו במעט את הרגע. ועם זאת גם הוסיפה לעצב: כי היה ברור שהביקור המשמח הזה שלהן בחוף הים הוא מבחינתן אירוע מיוחד, אולי אפילו חד־פעמי. מי יודע מתי שוב יזדמן להן להגיע לשם, כל הדרך מג'נין (מרחק, בקו אווירי, כשלושים וחמישה ק"מ, ובנסיעה בכביש – כשישים), ומי יודע עם אילו עם תלאות נאלצו להתמודד בדרכן – המחסומים שהיו צריכות לעבור, האישורים שהיו צריכות לקבל. ועוד חשבנו – כמה פשוט היה הכול יכול להיות, וכמה חבל שהן לא נפגשות כאן עכשיו על החוף עם נערות יהודיות בנות גילן, וחולקות את שמחת החיים. שהרי כולן יכלו להיווכח שכולן דומות: רצות, צוהלות, רוקדות לרגע, מציצות לתוך הטלפונים שלהן כדי לתפוס סלפי מחמיא.

היה ברור שהמציאות הרצויה היא בלתי אפשרית; שכל מה שאמור להיות טבעי, נורמלי, מובן מאליו, הוא בכלל לא כזה. 

שנים לפני כן, ב־1995, נוכחתי לדעת על בשרי ממש ששום דבר לא מובן מאליו. גרתי אז באורנית, ו"נודבתי" באחד הבקרים לנסוע אל המחסום הקרוב כדי להביא משם שני פועלים שהיו אמורים לסיים את ריצוף הגרנוליט ברחבת הכניסה לגינה של הבית החדש שעברתי לגור בו זמן קצר לפני כן. הפועלים עברו במחסום באישור, אבל בדרך הביתה נעצרתי משום מה ליד שני פועלים אחרים שהרימו יד ו"עצרו טרמפ". הפועל ה"לגיטימי" שישב לידי עוד הספיק לנזוף בי – "מה את עוצרת להם?…" אבל זה היה מאוחר מדי. הם עלו למכונית. המשכתי לנסוע לעבר אורנית. היום היה קייצי וחם. בדרך ראיתי אישה בלבוש בדואי פוסעת לעבר כפר קאסם, שגובל באורנית. בידיה היה תינוק עטוף.

לקחתי גם אותה. 

בכניסה לאורנית עצר אותי שוטר מג"ב.

"מי אלה?" שאל אותי.

"אין לי מושג," הודיתי בכנות.

"תני לי את תעודת הזהות שלך," הוא ביקש.

ושוב נאלצתי להודות ש – אין לי. לא לקחתי אתי תיק ואין עלי כלום. גם לא טלפון נייד, כמובן, זה היה כאמור ב־1995, רק למתי מעט כבר היה אז טלפון כזה. 

"טוב, לצאת מהאוטו כולם," הורו לנו, ואני עוכבתי בחשד שהסעתי שבח"ים, שאני פושעת מלחמה מסוכנת לציבור. רק בכי תמרורים הציל אותי מהחשדות, וגם – האישה עם התינוק שאספתי. "אני סתם טיפשה," הסברתי לחוקר, "לא היו לי שום כוונות זדון."

הוא השתכנע ושחרר אותי הביתה, בלי להאשים אותי במאומה. 

וגם אז חשבתי – הרי בכל מציאות נורמלית המעשה שעשיתי לא היה נחשב נואל  ומסוכן, אלא – אנושי ומובן מאליו. לעצור ולקחת אישה שצועדת קילומטרים בחום היום עם תינוק בידיה – "אבל איך יכולת לדעת שזה באמת תינוק, ולא מטען נפץ?"

לא יכולתי לדעת. 

ולכן, דווקא משום כך, הסרט "הים", זוכה פרס אופיר, נציגנו (הלוואי שייכנס לרשימה הקצרה והלוואי שיזכה!) לאוסקר, חזק כל כך. כי אין בו אנשים רעים. אין בו זדון. ואין באמת מתעללים, אין בו צד אחד שמעורר זעם: כולם בעצם צודקים. וזאת טיבה של טרגדיה: הנה, אנטיגונה צודקת: חובת הקבורה היא חוק אלוהי ומוסרי, נעלה יותר מחוקי המלך. אבל גם קריאון צודק: הוא מגן על יציבות המדינה ועל שלטון החוק. שני הצדדים פועלים מכוח עיקרון מוסרי, והתנגשותם יוצרת את הטרגדיה. הנה ב"יוליוס קיסר" – קאסיוס וברוטוס צודקים בהתנגדותם לעריצות אפשרית של קיסר. קיסר, ותומכיו צודקים, כי הוא המנהיג שהציל את רומא. כל הצדדים פועלים למען טובת הציבור – ודווקא לכן האסון נורא יותר.

ככה זה.

וכאן אצלנו? 

האם אפשר לכעוס על מי שמגלה חשדנות כלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, אלה מהם שנכנסים לתחומי מדינת ישראל, בלי אישורים? והרי הפיגועים שעשו פלסטינים הם לא המצאה מדימיון פרנואידי, אלא עובדה כאובה ואמיתית, שמחייבת זהירות יתרה. 

האם אפשר לא להבין את כאבו של חאלד, ילד מרמללה שמעוכב במחסום, ואינו יכול לצאת עם חבריו באוטובוס שנוסע לחוף הים?

מעולם לא ביקר שם. רק, כך הוא מגלה בשיחה עם סבתו, כשעוד היה בבטן אימו. לימים – התייתם ממנה. אביו עובד כשב"ח בישראל. הוא ישוב הביתה רק בעוד שבוע וחצי ולכן אינו יכול לעזור לילד כדי שיוכל להצטרף לחבריו בנסיעה המיוחלת כל כך.

מה עולל הילד, שמגיע לו עונש כזה? 

שום דבר! 

והאבא?

אנחנו לומדים להכיר אותו. את אנושיותו. את עדינותו. לנו אין ספק שלא מדובר במחבל. הוא רק אבא שרוצה לפרנס את ארבעת ילדיו היתומים ואת אימו שמטפלת בהם במסירות. הוא אדם טוב. גם חבריו לעבודה אנשים טובים.

וגם רוב הישראלים שאנחנו פוגשים לאורך הסרט. אנשים רגילים. ידידותיים, כאלה שרוצים לעזור. לא יוצאים מגדרם, אבל גם לא מתעלמים ממצוקה של ילד זר.

אבל במציאות הישראלית הכול הולך ומסתבך, וחפים מפשע נאלצים לשלם על פשעים שלא ביצעו. 

הסרט הזה כל כך אנושי. כל כך נוגע ללב. כל כך מכאיב, בלי שיש בו זוועות, בלי שיש בו נקיטת עמדה חד־צדדית, להפך, הוא אמיתי, ולכן כל כך חשוב. המציאות שהוא משקף בלתי נסבלת בעליל. הוא עשוי למופת, במידה רבה בזכות המשחק המופלא של מוחמד גזאוי, הילד שמגלם את חאלד. מבטו החקרן, הסקרן, הסוקר את כל מה שהוא רואה במהלך ביקורו הקצר בישראל מרתק. בלי אומר ודברים אנחנו מבינים, דרך נקודת המבט שלו, איך אנחנו נראים – קצת מוזרים פה ושם; שונים מאוד, ולא לגמרי שליליים. להפך. ברור שחלק מהישראלים שהילד פוגש הם אנשים טובים. המציאות איומה. האנשים – לאו דווקא!

שר החינוך הודיע שלא ראה את הסרט, אבל זה לא מונע ממנו לגנות אותו. הוא צריך להתבייש. אבל אין סיכוי שזה יקרה. 

יוצר הסרט היטיב להשיב לו בשיחה עם כתב ב–Ynet. כאן אפשר לקרוא את דבריו.  הם מעניינים מאוד. 

לפני ארבע שנים עלה בכאן 11 "חצר משחקים", סרטה התיעודי של נורית קידר שעסק בפרשה מחרידה שהתרחשה ביומה הרביעי של מלחמת לבנון, בשנת 1982. כתבתי עליו אז כאן, ב"סופרת ספרים", שהוא סרט ש"חובה לצפות בו", על אף הקושי הרגשי העצום שהוא מעורר.

הערב, 16 באוקטובר 2025, יעלה בתאגיד סרט תיעודי חדש של נורית קידר, "לוחמות". היא נוגעת בו בסוגייה שלמרבה התמיהה טרם עסקו בו עד כה בישראל: כיצד מלחמה משפיעה נשים לוחמות. זאת אף על פי שבשנים האחרונות נשים רבות יוצאות אל החזית כלוחמות וכתומכות לחימה, ונחשפות באופן בלתי נמנע למוראות המלחמה, חוות אותן מקרוב, ממש על בשרן, וגם אם לא בגוף – ודאי שבנפש. 

לדברי אל"מ ד"ר יעקב רוטשילד, ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, 15,000 חיילים טופלו נפשית מאז תחילת המלחמה, ובהם גם 4,000 חיילות. (הוא אמר את הדברים בספטמבר 2024. כמה חיילים נוספים נזקקו מאז לסיוע כזה?)

הסרט "לוחמות" שיזמה וביימה נורית קידר מביא בפנינו מונולוגים של כמה מהגיבורות הללו. הן מדברות בשקט. כמעט בלחש. בלי דרמות. כל אחת מהן מספרת את סיפורה, וזה הכול, לכאורה. אין תוספות. אין ראיונות. אין שיחות משלימות. אין ליווי אל מחוץ לחדר שבו כל אחת מהן מדברת אל המצלמה. ודווקא משום כך הדרמה מתעצמת, כי היא נמצאת בדברים שהן אומרות, ובמה שהן מספרות על מה שעבר עליהן, מה שראו במלחמת השבעה באוקטובר שאליה, על פי מה שנמסר בסרט, גויסו נשים לראשונה, מאז 1948, ללחימה אקטיבית. מה זה עושה להן? האם יש ייחודיות בפגיעה בנשים? 

פרופ' אילת הראל־שלו, מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים והמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן–גוריון, סבורה שאכן מתעלמים ממצבן הייחודי של לוחמות, התעלמות שנובעת מחוסר ידע. המחקר הקיים מבוסס לדבריה רק על גברים. "נשים נכללו במחקרים רק אם סבלו מפגיעה פיזית," כתבה הראל־שלו, והוסיפה, "צה"ל והמדינה חייבים להבין שגם הלוחמות ותומכות הלחימה נמצאות באירועים עם פוטנציאל לטראומה. ההתעלמות מהמצב הזה מביאה אותן לקרב כפול – הקרב מול האויב והקרב מול המערכת והחברה".

הסרט שלפנינו יכול לתרום נדבך חשוב בהבנה של מה שקורה לנשים בשדה הקרב. קידר נפגשה עם כל אחת מהן שלוש פעמים, בהפרשים של ארבעה חודשים בין פגישה לפגישה. יש לזכור שבשעה שהקשיבה להן ותיעדה את דבריהן המלחמה עוד הייתה בעיצומה. המפגש הראשון היה במאי 2024. 

מה שהן מתארות כבר קרה, אבל עלול לקרות שוב: למשל – בלבול של רגע, שנבע מהצורך של הלוחמת, שקד, להתכופף לרגע כדי להרגיע פצוע, להבטיח לו שיהיה בסדר, שתכף מגיעים לבית החולים, בלבול שגרם לה לשלוח אל המסוק ארבעה פצועים, במקום שלושה. אמנם, היא מסבירה, מיד אחרי כן נחת מסוק נוסף והפצוע הרביעי עלה עליו, אבל היא הבינה שאסור לה, בשום פנים ואופן, להרגיש! ולכן, אומרת ליאור, "הגוף שלי נמצא, אבל הנשמה שלי לא פה": הניתוק מתאר את הטראומה. כי איך אפשר להיכנס שוב ושוב לאזורי קרבות, להמשיך לתפקד בקור רוח, בנחישות, כשחיי אדם תלויים בך, במעשייך, ביכולתך לא להתבלבל, לא לאבד את העשתונות, לעשות את המיטב, ולא להינתק רגשית? ומה יהיה המחיר של הניתוק הזה? האם היא תוכל לחזור להיות מי שהייתה?

כל אחת מהדוברות מוצגת באמצעות קלוז אפ של עיניה. למשל:

העיניים האלה ממשיכות להביט בנו עוד זמן רב אחרי תום הצפייה בסרט, מבט קרוב, נוקב, אקספרסיבי, קורע לב. מבט שראה מה שאף אישה – אף אדם – אינו אמור לראות. העיניים נשארות טבועות לנו בתודעה, כשהן מספרות איך יצאו שוב ושוב לקרב, מתוך תחושת חובה בלתי נמנעת, מלווה בכאב, בפחד מובן מאליו, ועמו – בהבנה שאין ברירה, כך צריך, כי גם הנשים הצעירות הללו, כמו כל הלוחמים האחרים, יצאו אחרי השבעה באוקטובר 2023, להציל ישראלים שנחטפו לעזה ממיטתיהם. זאת הייתה המוטיבציה. 

בהמשך אנחנו לומדים להכיר בקצרה את הרקע של כל אחת משבע הדוברות מוצגות בשמותיהן הפרטיים בלבד: נעם, לין, מאיה, כרמל, ליאן, ליאור ושקד, ונוספת וב"תעודת הזהות" שלהן נכתבים עוד כמה פרטים: גיל, תפקידיהן הצבאי ועיסוקיהן בחיים האזרחיים, למשל – ליאור, בת 31, מפקדת יחידת סיוע צבאי, מנהלת עמותת שורדי שואה. או – מאיה, בת 23, פארמדיקית, סטודנטית לרפואה. כל אחת מהן – עולם ומלואו. אמיצות. גיבורות. מתגברות. ועם זאת – ברור להן שמשהו נגזל מהן לצמיתות. משהו אבד. משהו בתוכן כבר לא יתוקן והן לא ישובו להיות מי שהיו לפני המלחמה. 

קידר הגיעה אליהן בעקבות פנייה ברשתות החברתיות שבהן כתבה שהיא מחפשת לוחמות מעזה "שעברו חוויה נפשית קשה". 

כשצופים בהן מדברות אי אפשר שלא לחשוב על ממשלה שהייתה נחושה להמשיך  במלחמה עוד ועוד. גם כשהרמט"כל כבר "רמז" – (למעשה צעק!) שכבר אין באמת בשביל מה. שמסוכן מדי. שיותר מזה צה"ל כבר לא ישיג. שצריך להגיע להסכם, להחזיר את החטופים, ולהתחיל לשקם את החברה הישראלית.

אי אפשר שלא לחשוב על הזיות ההתנחלות בעזה של אורית סטרוק או על ה"בוננזה הנדל"נית" שהשר סמוטריץ' פנטז עליה בריש גליי.

האם לשם כך אנחנו שולחים את הצעירים והצעירות שלנו לעבור זוועות שמותירות בנפשם חותם שלא יעלם לעד (וזה אם הם נשארים בכלל בחיים, וגם לא נפצעים בגוף)?

למרבה ההקלה הנשיא האמריקני כפה על הממשלה הזאת להפסיק, להגיע להסכמות, להביא לחזרתם של החטופים, ולחשב מסלול מחדש. 

עכשיו באמת הגיע הזמן להתפנות ולחשוב על הנזקים האיומים שמלחמות גורמות, ולזכור שיש לבחון כל פעם מחדש אם מדובר על "אין ברירה", שמוכנים להקריב בה קורבנות קשים כל כך, או שיש גם אפשרויות אחרות, פחות הרסניות.

הסרט "לוחמות" מציג בפנינו בעקיפין את הדילמה, ועושה את זה בחוכמה ובכישרון. 

לפני כמה שנים, באיזשהו ריאיון שכוח־אל שאני לא מצליחה לשוב ולאתר (מישהו כאן יכול אולי למצוא לי אותו…?), סיפר רינגו סטאר שהוא מרגיש חסר ביטחון כשהוא שר, ולכן… 

רינגו סטאר? אחד הביטלס? חש חוסר ביטחון לגבי שירתו? 

"נו, כן," אמר לי פעם מישהו, כשסיפרתי לו על כך, "הרי ידוע שרינגו לא היה אחד הזמרים החזקים בלהקה…" אוהו, אמרתי אז בליבי. יש צורך במידה לא קטנה של יהירות כדי לא להבין את גודל העניין; את האנושיות והפגיעות שהפגין רינגו בדבריו. את סערת הנפש המתעוררת כשמבינים שגם כשאתה אחד מהביטלס, אתה נשאר בן אדם רגיל, ש – יחסית לכל אדם אחר בעולם כמעט, כן? – לא בטוח בעצמו כשהוא שר…

הסרט "נפילתו ועלייתו של אלביס" נוגע באותו עניין: בפער הבלתי נתפס שייתכן בין גאונות לחוסר ביטחון עצמי. בין כישרון חד פעמי, לחוסר היכולת להיאבק עליו, ואת הכורח לבטא אותו במלואו. הסרט מספר על המימוש שיכול להיות קשה כל כך, אפילו אם אתה מלך העולם, אלביס פרסלי בכבודו ועצמו, בעל היכולות יוצאות הדופן, שנולד עם מה שמסתמן בסרט כשליחות. מה צריך היה לקרות כדי שלא יוותר עליה? שואלים היוצרים, מה צריך לעשות כדי שגאון יצליח לממש את מתת האל שנולד אתה? 

בחלקו האחרון של הסרט, האירוע המוכר והידוע, שבו אלביס מצליח להתנער מהכבלים של הבינוניות שכפה עליו אדם בינוני שלא הבין עם איזה אוצר בלום הוא פועל – אוצר שהוא מנסה "לנהל" וכושל כל כך! – הרגשתי את פעימות ליבי הולכות וגוברות. מרוב התרגשות. מרוב כאב. מרוב עונג ושמחה.

בשנות השישים, כשנחלקנו בישראל (האם גם בעולם? אין לי מושג!) לשתי מפלגות – "אלביס" ו"קליף", אני מודה שהייתי בזאת של האחרון. קליף ריצ'רד נראה לי אז תרבותי יותר. מתון יותר. אהבתי את הרכות שבקולו, את המראה הנערי, ה"נקי" שלו… אלביס היה בעיניי – מביך להיזכר – מין "ערס" זול, שמפגין את מה שנראה לי כמניירות מיניות זולות. איך? איך ייתכן שבכסף הראשון שהרווחתי בגיל ארבע עשרה כבייבי סיטר קניתי שני תקליטים, אחד של קליף, ואחד של "The Brothers Four", זמרי פולק שרוחם לא שונה מאוד מזאת שלו, אם כי בסגנון אמריקאי… איך לא הערכתי כיאות את הקול המפעים של אלביס? 

והנה, בניגוד למה שחשבתי אז, קליף ריצ'רד המתוק (באמת! כאן אפשר לקרוא עליו ולראות סרטונים מהופעה פומבית ספונטנית שלו בווימבלדון כשהתבקש לבדר את הקהל עד שהגשם ייפסק והמשחק יוכל להתחדש…) נעלם מרשימות ההשמעה שלי, אבל אלביס מככב בהן כבר שנים (לצד נינה סימון, הביטלס וריי צ'ארלס, כל אחד וסגנונו השונה והייחודי).

את הצפייה בסרט התיעודי על אלביס סיימתי לראות בלב פועם, לא כדימוי, אלא ממש, בשל ההתרגשות סחפה אותי, כשהכישרון ניצח ופרץ במלוא עוזו ויופיו המיוחד! 

יוצרי הסרט הצליחו לייצר קונפליקט בין שני כוחות, וגם כשיודעים את סופו של הסיפור – גם את הסוף שמגיע אחרי סוף הסרט – אי אפשר שלא לכסוס ציפורניים ו"לקוות" שאלביס יגבור על המנהל האישי שלו, קולונל פרקר, שמצד אחד חשף את אלביס לעולם כזמר והביא להצלחתו, ומצד שני היה עסוק רק בסחיטת הלימון, עד תום, במקום לטפח אותו ולאפשר לו להיות מי שהוא: זמר בעל עוצמות יוצאות דופן, שבכל ז'אנר ששר (הוא ניסה את כוחו אפילו בשירה אופראית ויכול לה!) הצטיין, ועם זאת נשאר הוא עצמו, מזוהה תמיד בטביעת האצבע האמנותית שלו.

נוגע ללב לראות את צערו של אלביס על כך שבניגוד לביטלס למשל, הוא ידע שהוא יודע "רק" לשיר, ולא לכתוב את שיריו. מצד אחד ידע היטב מי הוא ואיך עליו להתבטא, ומצד שני – לא היו לו כוחות הנפש להתמודד עם המנהל האישי שלו, ולהיאבק על דרכו האמנותית.

מטריד לראות איך נאלץ להשפיל את עצמו, להשתתף בסרטי קולנוע ירודים, עד כדי כך שבאחד מהם הוא, אחד הזמרים המופלאים ביותר שנולדו, התבקש לשיר את "Old MacDonald Had a Farm", שיר שמתאים לפעוטות, אפילו לא לילדים קטנים. 

החוזה שחתם עליו בתחילת דרכו אילץ אותו לוותר על מה שהוא אמור ויכול לעשות, ולהפוך למכשיר לעשיית הון, שלא עניין אותו, או לפחות, על פי הסרט, לא ניצב מעולם בראש סדר מעייניו (אם כי חשש תמיד להידרדר שוב לחיי העוני של ילדותו).

בזכות המאבק המתואר בסרט, בזכות הניצחון של "הטוב" על "הרע", נוצרת בסרט תיעודי העלילה שמושכת את הלב.

חשתי הקלה מכך שיוצרי הסרט לא המשיכו מנקודת השיא בחייו של אלביס אל המדרון שממנו התדרדרו חייו, עד לסוף העצוב והידוע והזכור לכול. 

נכון היה לעצור שם, ברגעי האושר הצרוף, שלו עצמו ושל הקהל הנפעם, ולחוש אתם, מקץ כמה עשרות שנים,את אותה התפעמות עצמה. 

כי שיריו הרי ממשיכים להתנגן בלבבות, גם זמן רב אחרי שמת, מכור לסמים, ובודד, אחרי שאיבד את יופיו הגברי המיוחד ואת הקסם שאפף אותו ואז אבד לו. לא, לא, מוטב להיפרד ממנו ברגעי השיא, ולזכור אותו כפי שהיה אז, נערץ, אהוב ושמח בחלקו.

אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט "שבע ברכות".

אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.

ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.

למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.

אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.

אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.

לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.

מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.

ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי "לפצות" אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל "השתייכה" לבית שבו לא היו ילדים נוספים. "בת" יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – "הרי הייתי ילדה כל כך טובה!" היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם "תואר" הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד "של השמנות"…).

אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?

גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן "בחיק המשפחה", הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: "גם היום הייתי מוסרת אותך!"

אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.

גם היום הייתי מוסרת אותך.

אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה"חמים" וה"אוהבים" וה"קרובים" ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.

אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…

רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.

ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.

מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.

אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.

פיוס.

על מה? איך? מדוע? מה פתאום?

זה הסוף שנבחר: סוף "מנחם", סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!

בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה"פיוס" הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…

היום, 6 באוגוסט 2023, ימלאו 78 שנים ליום שבו הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה, על הירושימה, ביפן. 

לאחרונה עלה ב־VOD של Yes הסרט התיעודי "אופנהיימר", שפורש את קורות חייו של מי שמכונה "אבי הפצצה הגרעינית". 

הסרט מרתק. הוא מציג, כמובן מאליו, את העמדה המקובלת, שלפיה ארצות הברית נאלצה להטיל את הפצצה – כינויה המזוויע היה "ילד קטן" – על תושביה האזרחיים של הירושימה, מאות אלפי נשים זקנים וטף, כדי לקצר את המלחמה ולמנוע את מותם של רבבות חיילים אמריקניים. אבל מי שקרא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ’רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה כבר יודע שהנרטיב ההוא מאוד לא מדויק. דובס דן, בין היתר, במהלכים שהובילו להטלת הפצצה ובשיקולים שהביאו למעשה.

כפי שאפשר לראות גם בסרט, בשלב שבו נועדו בפוטסדם שלושת מנהיגי העולם, סטלין, צ'רצ'יל וטרומן, כבר ניצחו האמריקנים במרוץ החימוש: הייתה בידיהם פצצת אטום. הניסוי המקדים שערך אופנהיימר עם צוות המדענים שפעל תחתיו הוכיח שהיא פועלת כפי שקיוו. הם לא היו בטוחים בכך: בסרט מספרים לנו שספקותיהם היו רבים כל כך, עד שחששו שמא הפצצה תשרוף את היקום כולו (!), ולמרות זאת לא ויתרו, והמשיכו בתהליך.

גרמניה כבר הובסה. היטלר כבר התאבד. אבל לפי הסרט רוברט אופנהיימר עמד על כך שהפצצה תוטל ישירות על הירושימה, ולא, כפי שהציע מי שהציע, על מקום לא מיושב, ורק כדי שהיפנים יבינו את עוצמתו של כלי הנשק החדש. 

הסרט מצייר את הסתירות בדמותו של אופנהיימר. מצד אחד, כאמור, התעקש על הגרסה שתקטול עשרות אלפי בני אדם (הוא לא ידע מראש כמה ייפגעו. בפועל נהרגו על פי האומדנים – בין 90,000 ל־146,000 בני אדם, ועל כך יש להוסיף כמובן את הפצועים הרבים), מצד שני מעידה בסרט מזכירה שעבדה תחתיו ששמעה אותו ממלמל לעצמו בצער ובכאב משהו על "כל האנשים האלה שימותו…"

מצד אחד היה אופנהיימר בן למשפחה אמידה – אביו היגר מגרמניה, הצליח בעסקים, והיה כל כך עשיר עד שבביתו היו תלויים ציורים של ואן גוך – מצד שני, בשלב מסוים בשנות ה־20, בעקבות המפולת הכלכלית, כשהבין שכמה מהסטודנטים שלו רעבים ללחם תרתי משמע (אחד מהם סיפר לו שהוא ניזון מאוכל לחתולים, יותר מזה ידו לא השיגה), הוא נעשה קומוניסט. אמנם לא הצטרף למפלגה, אבל אהד את עקרונותיה וגם היה מאוהב בחברת המפלגה (אם כי נשא לאישה מישהי אחרת). האהדה הזאת שלו, כפי שאפשר ללמוד מהסרט, עלתה לו ביוקר, כי דווקא אותו, את מי שלמעשה הציל לדעת רבים את ארצות הברית מהמשך המלחמה, הקיא הממסד מתוכו, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. 

עד אז נהנה אופנהיימר מיוקרה רבה ומהצלחה חברתית שהסבה לו נחת. והנה עוד סתירה בדמותו – בעבר חש תמיד אאוטסיידר, מנודה, בעל כישורים חברתיים דלים. והנה, בעקבות הפצצה הגרעינית, זכה לימים קצרים של עדנה ופופולריות. אבל, כאמור, גם אלה היו קצרי מועד, ואת חייו כילה כשהוא מנודה ואכול רגשות אשמה, דווקא בשל הפיתוח שבו גם התגאה כל כך.

בסרט, כך מספרים, גירש אותו טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, מהחדר הסגלגל, כי אופנהיימר העז לומר משהו על כך שהיפנים נהרגו בגללו. טרומן לא היה מוכן לחלוק את ה"כבוד" המפוקפק של ייסורי המצפון, והגיב בתקיפות – האחריות למעשה היא עלי בלבד. מדהים לחשוב על איזו יוקרה רבו המדען הפיזיקאי והנשיא… 

והרי הפצצה על הירושימה לא הייתה באמת דרושה, והרי, כפי שדובס מראה בספרו, קיסר יפן אותת עוד לפני שהיא הוטלה שהוא מוכן להיכנע, ולכן אין מה לומר עוד על הפצצה שהוטלה גם על נגסקי, אלא רק – שזה היה מופע של רשעות מזוויעה ומטורפת.

לסטלין, טוען דובס, היה חשוב לתקוף את יפן, גם אם פניה לכניעה. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ’וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

לטרומן היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת ארצות הברית, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

את המחיר לכל השיקולים הללו שילמו אזרחים יפנים. 

למעשה – האנושות כולה ממשיכה לשלם את המחיר. 

הנה סרטון יוטיוב שיצר האמן היפני איסאו השימוטו. הוא מראה עד כמה הולכים ומתרבים מאז 1945 ועד 1998. הניסויים הגרעיניים בעולם. כל ניסוי כזה מופיע על מפת העולם באופן גרפי. המפה הזאת מבעיתה. 

רוברט אופנהיימר חש, כאמור, אשמה על חלקו בזוועה. עם זאת הודה בערוב ימיו שאילו הוטלה עליו שוב המשימה, היה נוהג באותו אופן. 

הצפייה בסרט "נבלני" (בVOD של Yes), שזכה שלשום (13.3.2023) בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, קשה מנשוא, מצד אחד, ומצד שני – אי אפשר להתיק את המבט אף לרגע.

הסרט פוגע בחוש הצדק שלנו. באמונה ארוכת השנים שגדלנו עליה, לא מעט בגלל הוליווד, שלימדה אותנו כי הטובים יביסו את הרעים, שלא ייתכן שמי שראוי, מי שהגון, מי שיפה, מי שיש בו עוצמה נפשית שנשענת בבסיסה על תפיסה מוסרית, יוכנע באבחה אחת קצרה, ויסיים את חייו בכלא, רק משום שיריבו המרושע, האכזרי (הפסיכופת בעליל!), פשוט חזק ממנו, כי עומדים לצידו חיילים צייתנים (לא רק אלה שמגויסים לצבא), עושי דברו שמוכנים לפגוע בלי היסוס בחפים מפשע. וכמובן שלא רק בסתם חפים מפשע פסיביים, אלא גם במי שנאבק ברוע הצרוף.

שום רוע לא יכול להצליח בכוחות עצמו. הוא זקוק לצייתנים, שיגשימו למענו את משאלותיו המרושעות.

סיפורו של אלכסיי נבלני ידוע וזכור היטב. הרי רק לפני שנתיים, מול אלפי המצלמות – רבות מהן של אזרחים מהשורה – שכוונו לעברו ותיעדו כל צעד שלו, הסתיים הכול: הוא, מנהיג האופוזיציה לפוטין, חזר לרוסיה אחרי שהחלים מניסיון ההרעלה שבו ניסה השלטון להרוג אותו, ונעצר מיד. זמן קצר אחרי כן נדון לעשרים שנות מאסר, והוא נמק מאז בכלא. 

ובכל זאת – הסרט מרתק, ולא בכדי זכה באוסקר. חלק גדול מהעניין שהוא מעורר נובע מאישיותו של נבלני, מהכריזמה העצומה שלו, מהדמות המוצגת בפנינו: אדם אמיץ ששואף לליברליות, צדק חברתי, שוויון זכויות – כל הערכים שגדלנו עליהם פתאום כבר לא נראים מובנים מאליהם כמו שהיו, גם בישראל. 

צפיתי ולא הפסקתי לשאול אותו, אני – על הכורסה הנוחה בביתי, הוא – במטוס בדרך חזרה למוסקבה, שם ייעצר עד מהרה: "למה? למה חזרת? מה העלית בדעתך? למה קיווית? באמת חשבת שכל המיליונים העוקבים אחריך, המריעים לך, המבקשים לתמוך בך, יוכלו לעזור לך? יצילו אותך מציפורניו של העריץ מהקרמלין, שעושה מה שהוא רוצה, ואינו נאלץ לתת שום דין וחשבון לאיש?"

לפני שהשוטרים תופסים אותו בשדה התעופה במוסקבה הוא מבקש שעורכת הדין שלו תצטרף אליו. מה פתאום. הוא מצהיר – כל הניירות בידיי, אין לכם עילה. אז מה? 

ההמונים הפגינו למענו. והפגינו. והפגינו. צעקו שוב ושוב את שמו. ואז לאט לאט כל ההפגנות הללו דעכו והלכו, עד שנמוגו.

ואז פוטין פלש לאוקראינה, וכבר יותר משנה, הוא אישית, בעזרת שלוחיו, גורם סבל שלא יאמן לעשרות מיליונים. לא רק לאוקראינים. גם לבני עמו, שכל ניסיון שלהם להתנגד נחסם בברוטליות. אין לחיילים הרוסים תחמושת? שיסתערו עם אתי חפירה, כך פוקדים עליהם. עוד לפני שפתח במלחמה נהג לגייס לצבא בכוח את מתנגדיו, קל וחומר עכשיו, כשצבאו לא משיג את הניצחון המהיר על אוקראינה, כפי שתכנן. 

הסרט מרתק לא רק בזכות אישיותו הקורנת של נבלני, ושל יוליה אשתו, אלא גם מכיוון שמתגלה בו השיטה שבה נחשף הניסיון להרעיל אותו. זה קטע שכשצופים בו הנשימה נעתקת ואי אפשר שלא למלמל בלי הרף – מה? מה?? לא ייתכן!

הסרט, כאמור, מרתק, אבל גם קשה מאוד לצפייה, במיוחד בימים אלה, שבהם אפשר לראות איך גם בארצנו הקטנה הרוע מנצח.

         להלן קטע מודגש מתוך המאמר של סימה קדמון:

אסור לומר מה הזכירו לי צחקוקי ההנאה המרושעים הללו. אומר רק שהצחוק הזוועתי ההוא מהדהד כבר עשרות שנים. 

אני חוזרת לנבלני. 

צילמתי כמה מסכים מתוך הסרט עליו. הם מדברים בשם עצמם. 

האם גורלן של ההפגנות כאן בישראל שונה? האם התוצאה תהיה אחרת? האם הן ידעכו מתוך ייאוש, או שאולי רק יצברו עוד ועוד כוח, ויסחפו אחריהן את מי שיהיו אמורים להכריע?

מה שקורה כרגע – הניסיונות להגיע ל"פשרה" ל"מתווה"־לכאורה – מעלים בדעתי עכבר שכפותיו של החתול עוד ממשיכות להשתעשע בו. עוד רגע יגיע לתוך הלוע, השיניים כבר שלופות, והעכבר עוד משמיע קולות הגיוניים ומנסה לנהל משא ומתן מנומס והוגן. 

למי יצייתו ברגע האמת?

אחד מקני המידה לאיכותו של סרט הוא לדעתי משך הזמן שהוא ממשיך להטריד את המחשבות. הסרט הטורקי Cici, כלומר – מתוקונת, מבית היוצר של נטפליקס, הוא אם כן יצירה איכותית, שכן למחרת הצפייה עוד המשכנו לדון בו, לתהות, לעורר שאלות ולמצוא להן תשובות. 

במרכז הסרט מצויה משפחה שחוזרת פעמיים אל הכפר שבו החלו חייה והסתיימו עם מות האב. נותרו האם, שמה הָאוָוה, ושלושת ילדיה – שני בנים ובת בכורה. בתחילתו של הסרט אנחנו מתוועדים אל היחסים ביניהם, בעיקר בין הבעל והאב לבין אשתו, שיש לה סיבות כבדות משקל לכעוס עליו: הוא נוהג בבניו, במיוחד בקָדיר, האח הבינוני, ביד נוקשה מדי. האם שואפת שהילדים יזכו להשכלה גבוהה, שתאפשר להם לצאת מהכפר ולחיות חיים טובים מאלה הצפויים לאיכרים פשוטים. האב מתנגד בכל תוקף. ואז מתרחש אירוע משנה חיים, שנשאר חתום בלבם של הילדים והאם.

כעבור שלושים שנה הם חוזרים אל הבית הכפרי, והפעם מלווים אותם אנשים רבים, שכן קָדיר, שנמשך תמיד אל המסרטה הביתית של אביו, נהפך ליוצר קולנוע, והוא מגיע עם צוות גדול כדי לצלם סרט שמתבסס על החיים שהיו להם בכפר, בבית שאותו לא מכרו. באמתחתו מצויים קטעי סרטים ביתיים רבים שהוא ואביו צילמו, והוא מתבסס עליהם כדי לנסות ולספר את הסיפור על אודות המשפחה שמעסיק אותו כל השנים. אמו מסוייגת, אחותו ובתה המתבגרת תומכות בו ומנסות לעזור לו ביצירת הסרט. 

אבל משהו משתבש, כפי שמסתבר שנתיים אחרי כן, כששני האחים והאחות מגיעים שוב, עם האם, אל הבית. האח הצעיר מגיע עם אשתו ובנו. האם כבר זקנה ודמנטית, ובתה מטפלת בה באהבה רבה. חלקו האחרון של הסרט מתרחש כמעט בהווה, ליתר דיוק – בעיצומה של מגפת הקורונה, כלומר – לפני כשנתיים. (מעניין לראות איך המגיפה החלה "לככב" ביצירות, למשל ברומן French Braid של אן טיילר או בסרט Help, המתאר את קוצר ידה המחריד של מערכת הבריאות הבריטית במהלך המגיפה). 

כאן, בשלב הזה ובאופן מפתיע, נחשף בלי דעת סוד קשה מאוד, משהו שחלק מהדמויות כבר יודעות, אבל לא מבינות. כל החוטים נקשרים פתאום, והתמונה מתבהרת ומתבררת, והיא מותירה את האנשים הללו מזועזעים עד עמקי נשמתם: איך לא ידעו? איך לא תיארו לעצמם? איך חיו במשך שנים רבות בשקר?

 הסרט מתנהל באיטיות ובמתינות, אבל אינו משעמם אף לרגע, לא מעט בזכות משחקה המופלא של מי שמגלמת את האווה בזקנתה. כמעט בלי לדבר, בתנועות מעטות ובעיקר בהבעות פנים, מצליחה השחקנית לבטא קשת של רגשות: כעס, כאב, טינה, אשמה. 

עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. כך למשל לא ברורה דמותה של האחות בבית החולים שטיפלה באב כשאושפז. מה היה בה שהיא מעסיקה כל כך את מחשבותיה של האווה? למעשה היא די שולית בסיפור, ובכל זאת היא זוכה למבט ממוקד ומתמשך. 

גם נוכחות אשתו ובנו של האח הצעיר, שמגיעים אתו אל הבית בחלק האחרון, אינה מפותחת די הצורך. אמנם האישה משמשת מעין עֵדה מזועזעת למה שמתרחש לנגד עיניה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. היא מעין סטטיסטית במחזה.

אפילו דמותו של ג'מיל, ילד שאבי המשפחה החליט לטפל בו וצירף אותו אליהם, בעצם אינה מפותחת. אנחנו יודעים עליו רק שהוא יתום ובודד, ושהוא מיטיב לשיר. הוא מופיע שוב ושוב, שתקן ומבויש. תפקידו – להניע את העלילה, ולהוסיף לה עוד ממד של החמצה ושל מפח נפש. אבל מי הוא? מה יש בו, מלבד המבט החיצוני של הדמויות האחרות? 

חרף ההסתייגויות הקלות, הצפייה בסרט מעניקה חוויה עמוקה ומשמעותית. 

בלשון העם נהוג לתאר במילה "טרגדיה" כל מאורע חיים כואב: "טרגדיה: צעיר חרדי נכה נהרג בתאונה קטלנית", "טרגדיה: קשישה נספתה כתוצאה משריפה בדירת מגורים באשקלון", וכן הלאה. אבל משמעותה של הטרגדיה במובנה הספרותי שונה ומורכב יותר.  

דורותיאה קרוק, בספרה יסודות הטרגדיה, מונה, בעקבות הפואטיקה של אריסטו, את "האלמנטים של הטרגדיה" שהם בעיניה יסודיים ואוניברסליים: המעשה המביש, הסבל, הידיעה, האישור-המחודש. 

הטרגדיה הקלאסית מתרחשת תמיד בתוך המשפחה. כך בטרגדיה היוונית: אנטיגונה (ובחלק מהזמן גם איסמניה אחותה) מתמרדות נגד הצו של דודן המלך שאוסר לקבור את אחיהן; מדיאה רוצחת את ילדיה כדי להתנקם באביהם, בעלה הבוגד… וכך גם אצל שייקספיר: אמו של המלט שותפה לרצח אביו ולניאוף עם אחיו של האב, דודו של המלט. המלך ליר אינו מבין כי דווקא קורדליה, בתו הצעירה, ישרה והגונה יותר מאחיותיה, מנשל אותה מירושתו, וכשהאמת האיומה מתחוורת לו, כבר מאוחר מדי. 

סרטו החדש של פלוריאן זלר (יוצרו של הסרט המופלא, זוכה פרס האוסקר, "האב"), נקרא "הבן". הוא מבוסס על מחזה שכתב. זהו סיפור טרגי, שמתרחש בתוך המשפחה. הוא נפתח בתמונה משובבת נפש: אם לתינוק רכונה מעל עריסתו ושרה לו, כדי להרדימו. פיטר, אביו של הפעוט מגיע הביתה מהעבודה, מביט בתמונה הנוגעת ללב: אשתו היפה ובנו הקטן, ברגע של איחוד ורוגע. האישה מסמנת לו להתרחק, שמא התינוק יתעורר. האב נסוג אל חדר אחר בבית, ושם מנהל שיחת עבודה עניינית. הכול מתנהל על מי מנוחות, ונראה שמדובר במשפחה צעירה ומאושרת.

אל תוך השלווה הזאת פורצת דמות נוספת, שמביאה אתה את תחילתה של הטרגדיה: אשתו לשעבר של פיטר מגיעה במפתיע ומשתפת את בעלה לשעבר בדאגותיה: התברר לה שבנם המשותף, ניקולס, נער מתבגר, לא הגיע במשך החודש האחרון לבית הספר. האם חסרת אונים. אין לה מושג מה לעשות, ואיך לעזור לניקולס, היא מבקשת את עזרתו של פיטר. הוא מבטיח להגיע לדירתה ולדבר עם הבן.

מכאן מתפתחת עלילה לופתת, שנעשית מזעזעת יותר ויותר. מסתבר שגם כשמדובר בשלושה אנשים שיש להם הרבה מאוד רצון טוב: למשל, לאחר הסתייגות קלה אשתו הצעירה של פיטר, מסכימה שבנו יעבור לגור אתם. מי יטפל בו בפועל? מי יאיץ בו לקום בבוקר ולצאת ללימודים בבית הספר החדש? כמובן שלא האבא – הוא עובד! איך יגיב הבן לאינטראקציה עם האישה שבגללה עזב אביו את הבית, את אמו? 

זהו המעשה המביש בטרגדיה שלפנינו: פירוק המשפחה, בגידתו של האב, עזיבתו. הסבל הוא זה של האישה שנעזבה, ושל בנם המשותף. ניקולס מיטיב לתאר אותו, שוב ושוב. הסבל הוא גם המצב הנפשי שנקלע אליו, וגם תוצאותיו: השפעתו על שלושת המבוגרים שמנסים לעזור לו. מדובר באנשים טובים. הם משתפים פעולה, משתדלים להבין זה את זה ואת הבן, עושים במיטב יכולתם כדי להציל אותו מהכאב הנורא שהוא חש, שלא את כל צדדיו ומשמעויותיו הם מסוגלים להבין. 

על "הידיעה" ועל "האישור־מחדש", כפי שהם מתרחשים בסרט לא אכביר מילים, כדי לא לפגוע בחווית הצפייה של מי שטרם ראו אותו. מדובר בסרט מומלץ מאוד: הוא חף (כמעט) מצרימות, סרט אמריקני שאינו דומה למרבית הסרטים ההוליוודיים הקלישאתיים. אומר רק שמדובר בחווית צפייה מטלטלת, שמעוררת מחשבות רבות. 

כשהיא דנה בדמויות בטרגדיה, מסבירה לנו דורותיאה קרוק בספרה כי "ממה שמתארע להן יש בידינו לקנות לנו ידיעה של גורל האדם, שהיא מלאה, שלמה ומוסמכת, בהשוואה עם זו שאנו יכולים להסיקה מתוך נסיון חיינו שלנו; ודבר זה הוא המבטיח את האפקט הקאתארטי של הטראגדיה. משום שאנו יודעים באמת, משום שעינינו הוארו באמת, לאחר שהועמדנו פנים אל פנים מול המציאות והתבוננו בה בהתמדה ובשלמות, אנו יכולים לבסוף להגיע לכלל פיוס עמה."

אכן, "עינינו הוארו" בעקבות הצפייה בסרט. 

סרטה של אורית פוקס רותם הוא הישג אמנותי מופלא ויוצא דופן. כשיצאנו מההקרנה מיהרתי לקרוא עליו, וכל כך הבנתי את הדברים שצוטטו מפי אנשים בקהל בארצות הברית שהתקשו להאמין כי לא מדובר בסרט תיעודי! 

גם אנחנו, שישבנו כאן בקהל בישראל וצפינו בסרט לא הצלחנו להאמין שאנחנו צופים בסרט מבוים ומתוסרט, ושהנשים המשחקות בו הן שחקניות שמגלמות תפקיד. הן כל כך משכנעות, כל כך אותנטיות, עד שקשה לקלוט איך הבמאית (שהיא, כאמור, גם התסריטאית), הצליחה להפיק מהן עוצמה כזאת של משחק.

ייתכן שאיפשרה להן לאלתר, ובכל מקרה – התוצאה מפעימה. 

אין פה כמעט עלילה: אנחנו פוגשים קבוצה של נשים, כולן עובדות עיריית חדרה, שקיבלו הזדמנות להשתתף בקורס צילום, כדי לקבל גמול השתלמות, שיוסיף להן משהו למשכורת. יש ביניהן יהודיות, ערביות, וגם נציגה של העלייה מברית־המועצות לשעבר. הגיל שלהן מגוון: בת שבעים ושלוש וצעירה בשנות העשרים לחייה. חלקן נשואות, אחרות רווקות או גרושות, יש מישהי שהיא "בפרק ב'", כלומר נשואה שנית. אחת מהן מעידה ברגע מסוים, לתדהמתה של המשתתפת המבוגרת העוטה חיג'ב, שהיא "אוהבת גם נשים וגם גברים". מגוון האפשרויות מעיד על מה שאפשר למצוא בכל חברה אנושית.

רונה, בגילומה של דאנה איבגי, היא המדריכה שהגיעה ללמד אותן לצלם. הקורס נפתח על מי מנוחות: כל אחת מהן יושבת מול המצלמה ומספרת על עצמה – מניין באה, ומה החלום שלה. בהזדמנות זאת הן לומדות קצת להפעיל את המצלמה: זום אין, צילום בינוני, צילום מרחוק, ורונה מסבירה להן מה האפקט של כל אחד מהמצבים.

אבל בזכות בקשתה שיספרו למשתתפות האחרות מה החלום שלהן, כל אחת מהן חושפת טפח מעולמה האישי הפנימי, ממצוקותיה ומתקוותיה. 

לאן זה יתפתח מכאן ואילך? האם המפגשים יהפכו לסוג של דינמיקה קבוצתית תרפויטית? לרגעים נדמה שכן, אבל אורית פוקס רותם מסרבת ללכת בשבילים הנוחים של מה שכבר ראינו בעבר. היא לא תציג בפנינו את מה שצפוי, אלא תפתיע – את הדמויות ואותנו, הקהל הצופה בהן, ותשבור את המהלכים של העלילה. אכן, בדרך כלל כשנשים מתקבצות ביחד מתפתח תהליך של תמיכה הדדית: כשאחת מספרת על כאב או אכזבה, האחרות מזדרזות לתמוך, להבין, להזדהות. זאת התנהגות אופיינית מאוד, שכל אישה שהתנסתה אי פעם במפגש קבוצתי עם נשים אחרות יכולה להעיד עליה. אבל בסרט שלפנינו לא מדובר רק במצוקות אישיות־נשיות, שכן המבנה של הקבוצה – יהודיות וערביות – מזמן לא רק תמיכה אלא גם התנגשויות, לא רק הרמוניה, אלא גם חיכוך, לא רק הזדהות, אלא גם אי־הבנות. 

כאמור, אין לכאורה עלילה, אבל יש בכל זאת התפתחות מפתיעה, ויש קונפליקטים מרתקים ומעוררים מחשבה. 

נעים ומרענן במיוחד לצפות בסרט שאין בו אף דמות גברית אחת, אם כי הגברים נמצאים שם, גם בהיעדרם. אחד הקריטריונים של  "מבחן בקדל", זה שבודק את רמת הייצוג הנשי ביצירות אמנותיות, הוא – אם יש בסרט סצנה שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר. בסרט הנשים הללו מרבות לדבר על הגברים שבחייהן. זה קורה כבר באחת הסצנות הראשונות, המזעזעות, שבהן התבקשו להביא הקלטה של אירוע בחייהן. אחת מהן מביאה הקלטה של נחירות (מתברר שהן דווקא לא של בעלה…) ואחרת – הקלטה מבעיתה של אלימות בין בעל לאישה. 

ובכל זאת, על המסך אנחנו רואים רק נשים. שומעים על החלומות שלהן. מלווים את התפתחות הקשרים ביניהן, לומדים להכיר אותן, ואז, בהכרח, נפרדים מהן, אבל הן נשארות אתנו עוד זמן רב אחרי תום הסרט. 

הלוואי ש"סינמה סבאיא" יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, ויישלח לייצג אותנו בפרס האוסקר. אין ראוי ממנו!

התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)! 

ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא. 

בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!

בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז…  קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.

אז על מה הסרט?

לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה… 

אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…

או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.

וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון… 

ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:

ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…

ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…

שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן  כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי. 

בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

בסופה של הנובלה  The Heart Of Darkness (באחד מתרגומיה לעברית היא נקראה בלב האפלה ובאחר – אל לב המאפלייה), שכתב ג'וזף קונרד, לוחש קורץ, גיבור הסיפור, בנשמת אפו האחרונה "The horror, the horror". כלומר – איזו זוועה. (בתרגום הנושן: "האימה, האימה", בחדש יותר – "הזוועה! הזוועה!"), ועם המילים האלה על שפתיו הוא מת.

הזוועה שקורץ חושב עליה ברגעי חייו האחרונים היא זאת שהוא עצמו חולל. קורץ שבסיפור הגיע ללב אפריקה, ושם, במקום שבו חי מנותק מחברת לבנים, הרחק מהציוויליזציה המערבית, הוא הפך את עצמו לעריץ מופקר וצמא דם, והשליט אימה וטרור על נתיניו הלא לבנים. האם ארבע המילים הללו "The horror, the horror", מבטאות תובנה אחרונה שיש לו, רגע לפני מותו? האם הוא קולט איזו זוועה חולל בשנים שבהם שלט ללא מְצָרִים באוכלוסיה המקומית, בני האדם שהכפיף אותם לדחפיו החולניים? לאכזריות הברוטלית שלו? 

האם תובנה כזאת, שקונרד הסופר שם בפיו של קורץ – אמינה? האם אדם כמו קורץ, שהיה מסוגל לדברים שעולל, יכול באמת לחזור בו, להתחרט? הווידוי האחרון קשור בתפיסה הנוצרית שלפיה מתקיים טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. ייתכן שקורץ שבנובלה, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים ושאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל לאחור על חייו ולראות את האפלה הגדולה שבלבו. ואולי זוהי אידיאליזציה של הסופר, שביקש למצוא תיקון גם לחוטא כמו קורץ. אם כי אי אפשר שלא לתהות – לטובת מי או מה? לטובת שלוות נפשו של קורץ? והרי לאנשים שבהם התעלל ההכרה שלו בזוועה לא תעלה ולא תוריד מאומה. האם ההכרה בזוועה יכולה להיות כפרתו? האם הוא מת מזוכך, כי הבין מה עשה? 

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות הללו כשצפיתי בסרט התיעודי "חצר משחקים", (בימוי, הפקה ותסריט: נורית קידר), המגולל את מה שהתרחש ביומה הרביעי של מלחמת לבנון בשנת 1982.

חיילים מפלוגת מילואים של הצנחנים הצטוו לשמור במשך כיממה על כאלף שבויי מלחמה לבנונים. את השבויים ריכזו חיילי צה"ל בחצר המשחקים של בית ספר בצידון. כמה מהם היו רופאים מבית החולים, חלקם לבנונים, ואחרים – בני לאומים אחרים: נורבגי, יווני, עירקי. מדוע החזיקו אותם בין השבויים? איך בכלל קבעו את מי ייקחו אל חצר בית הספר (שם אזקו אותם ואטמו את עיניהם בסמרטוטים)? איך ייתכן שבמשך כל שעות היום בחודש יוני, בחוץ, בשמש הקופחת, לא היו לחיילי צה"ל מים לתת לשבויים? מדוע נאלצו אלה לעשות על עצמם את צרכיהם, כי לא איפשרו לאף אחד אפילו לקום לרגע, ודאי שלא להתפנות? מתי ומדוע החלו החיילים להכות את השבויים? האם המכות הללו היו בלתי נמנעות? מה הייתה התוצאה שלהן?

מה חשבו הרופאים שנכחו שם על כל מה שהתחולל סביבם, למשל, על צחנת ההפרשות והזיעה, למשל, או על שבוי שפניו נקברו בחול, בעודו בחיים, והאם הצליחו להציל אותו?

מי אילץ את הרופא הלבנוני לשיר בעברית "עראפת הקטן שכח לסגור הדלת"? 

מה קרה שבסוף היממה נותרו  שבע גופות של שבויים בחצר המשחקים?

מי חשף את מה שקרה שם, ומתי? מדוע חיכה? 

והכי חשוב: מה חושבים כיום, מקץ כמעט ארבעה עשורים, חיילי צה"ל, הישראלים שהיו שם, על מה שהתרחש באותו יום בחצר המשחקים של בית הספר?

האם הם אומרים לעצמם "איזו זוועה", כמו שאמר קורץ הבדוי, או שגם היום, כעבור שנים רבות כל כך, הם מוצאים לעצמם הצדקות והסברים? האם הם זוכרים את מה שקרה, או את מה שהם מעדיפים לספר לעצמם? האם הם מבינים? האם הם מתחרטים? האם הם מכים על חטא?  

סרטה של נורית קידר מסמר שיער. 

הוא החל, כפי שסיפרה בכתבה בעיתון הארץ, כאשר ידיד שלה, איש ההייטק עידן הרפז, סיפר לה שהוא מוצף בזיכרונות מהקיץ של שנת 1982, כשהיה קצין צנחנים צעיר שפיקד על כוח שהשתתף בכיבוש של צור וצידון. 

בכתבה בהארץ סיפרה קידר: "הוא אמר לי, 'תשמעי, אני שולח לך קובץ ואני רוצה שתקראי, זה יומן המלחמה שלי מ–82'", מספרת קידר בראיון. "זה שכב כמה חודשים על שולחן העבודה במחשב שלי, ויום אחד כששמעתי שלכבוד 20 שנה למלחמת לבנון מחפשים סרטים על המלחמה, ניגשתי למחשב והתחלתי לקרוא. זה היה יומן מלחמה, את יודעת, 'הלכנו, ירינו, נכנסנו לבתים', לא משהו מיוחד. בשלב מסוים צילצלתי לעידן ושאלתי אותו, 'אתה יכול לומר לי למה אני צריכה לקרוא את כל זה?' והוא אמר לי, 'תגיעי כבר'. שאלתי למה אני צריכה להגיע, אבל הוא ענה: 'אני לא אגיד לך כלום, פשוט תגיעי'. חזרתי לקרוא, הרצתי דפים, ואז אני זוכרת שהגעתי לעמוד 68, ולא האמנתי. צילצלתי אליו, היה אחרי 12 בלילה, ואמרתי לו 'מה זה הסיפור הזה? אתה רוצה להוציא אותו?' הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש למחרת".

את הסרט שיצרה קשה מאוד לראות. כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת – חייבים לצפות בו. 

הוא שודר בכאן 11 בשבוע שבו דחתה הכנסת את החוק המוצע להכרה בטבח בכפר קאסם.

נתקלתי כבר בשאלה המזעזעת, המפחידה: "אמור להיות יום לכל מעשי הטבח והרצח, והפיגועים לסוגיהם שנעשו בארץ ע"י ערבים, ביהודים? בשביל מה זה טוב?"

מוזר ומבהיל שצריך להסביר שכן, חברה מתוקנת, ששורר בה שלטון חוק, חייבת להדגיש ולחזור ולהדגיש את הפשעים – פשעי מלחמה! – שהיא עצמה ביצעה באמצעות שליחיה, כלומר, באמצעות חיילי צה"ל. 

את הפשעים שכוונו נגדנו אנחנו זוכרים היטב. אבל חובתנו להכות על חטא שחטאנו, ובעיקר – לזכור את החטאים, ולספר עליהם לעצמנו ולילדינו, ללמד אותם, בתקווה שלא יחזרו עליהם. בתקווה שהמוסר והצדק ינצחו. בתקווה שנלמד את הלקח. ולא כמו קורץ, על ערש דווי, לא כמילים האחרונות, אלא כזיכרון חי של מה שאסור שמישהו מאתנו יעשה שוב בשמנו. 

הנה הסרט המלא:

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: "כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר".

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  "אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו," קורא המנחה של האירוע, "הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה."

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת "שליחי המשאלות הכמוסות"? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ'כוב, מין נינה שזועקת במר לבה "אני שחף…", מין ליובוב שמזהירה "עוד רגע אני מתה…" מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. "אני קולחוזניק" מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  "רומנטית, נוסטלגית ומסתורית", ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? "קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים", הוא הסביר. "לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – 'מתי תתחילו?' וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…"

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

האומנם המצוקה "עוברת בדי-אן-איי"? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי "שני יוסי", שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. "אלטע זאכן" שהחזיק בחצר סוס, "קנה ומכר" זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, "שלושה יוסי", כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו "סידור" ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה"ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של "שלושה יוסי" בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש "נפגשים" שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג'ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא "יצא" מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

"כן!" השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, "בתורשה"?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. "שלושה יוסי" הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

מצד אחד, הסרט מרתק. הוא לפת את הצופה שביקשה מהרגע הראשון להבין: מה בעצם נושאו העיקרי? מכיוון שהגעתי אליו, כדרכי, בלי לדעת עליו מאומה, תהיתי לאן הדברים אמורים להתגלגל, שכן הרוצח נתפס ממש בשלב הראשונים של הסרט, אז מה בדיוק אמור להתרחש עוד, במשך יותר משעה? 

רמזים להמשיך מגיעים ממש ברגעים הראשונים: שומעים בהם הקלטות קול (מתוך תוכנית רדיו נושנה) של גבר ואישה. הוא מדבר במתינות נינוחה, במבטא זר. היא משיבה לו במבטא זר משל עצמה. נראה שהם מיודדים, על כל פנים, די נינוחים זה בחברת זה, אבל מי השניים? מדוע הם מדברים על נגינתו? מה בדיוק הוא מסביר לה ומדוע? ואיך כל זה נקשר אל סיפור הרוצח שירה בשני אנשים – בקופאי של קולנוע צפון, ובעובר אורח, שמת מפצעיו?

הסרט מתגלגל לאטו, ואנחנו מתוודעים אל הדמויות: אל הנרצח, אל הרקע של חייו, ואז – אל הרוצח. אנחנו לומדים מניין בא ואילו תלאות וזוועות חווה בחייו: ילד שהיה ניצול שואה, שעונה, הופקר, שנאלץ לטפל באחיו הפעוט, שהתגלגל ממקום למקום, אחרי שניצל באירופה הגיע בעל כורחו לישראל, וכאן לא זכה לשום שיקום אלא רק אל זוועות אחרות, נוספות.  

אנחנו מתוודעים אל אנשים שליוו אותו: ילד שהתיידד אתו בפנימייה, פסיכיאטר שטיפל בו והרבה לשוחח אתו בבית הסוהר, וכן, גם, כך מסתבר, אל אלמנתו של הנרצח, שהחליטה, אולי באקט נוצרי של הושטת הלחי השנייה, למחול לרוצח ולהגיע אליו לביקורים בכלא.

כל אלה הן, כאמור, התפתחויות מרתקות ומעוררות תמיהות. 

מצד שני, קשה מאוד להשלים עם הסרט הזה. כן, עם עצם קיומו! שכן, חרף העניין שהוא מעורר, יש בו, לטעמי, מימד לא מוסרי. 

ולא רק בשל המשפט המבחיל שאומר ירון לונדון בסופו של הסרט, משפט שרבים הגיבו אליו והתקוממו נגדו: אחרי שהרוצח – טומי בליץ – ריצה את עונשו בבית הסוהר, השתחרר, נשא אישה והוליד שתי בנות, אחרי שנראה היה שהוא השתקם, הוא שב לסורו כעבור כמה שנים, ופגע מינית בילדות שלימד אותן נגינה. כן. פעם רצח, ואחרי שנים גם תקף מינית (האם רק את הילדות? האם היו לו עוד קורבנות שלא התגלו?). ואז הוא חזר לבית הסוהר. על כך הפטיר ירון לונדון את המשפט שמביע אטימות שאין לה שיעור: "איך הוא עשה את זה לעצמו?"

כן. כך. איך הוא, הרוצח, עבריין המין, "עשה את זה לעצמו"! הילדות שבהן הוא פגע אינן מופיעות במשוואה. הוא עשה את זה לעצמו.

אבל לא רק המשפט של ירון לונדון מזעזע. לטעמי במבט לאחור מוטב היה אילו הסרט כולו לא היה נוצר. אמנם יש לו מוסר השכל סמוי: ההבנה שילדים ניצולי שואה לא ניצלו באמת, במיוחד אם ההפקרה, ההזנחה וההתעללות נמשכו גם בישראל.

ובכל זאת, במרכזו של הסרט שלפנינו ניצב פסיכופת. ואת המילה המובנת מאליה איש אינו אומר! לא הפסיכיאטר, לא החברים, לא אלמנתו של הנרצח: אף אחד לא אומר זאת במפורש. הסרט כולו כמו מבקש מאתנו להבין את הרוצח. לדעת מניין בא. לראות את מצוקת ילדותו. ולהגיע כנראה למסקנה שצריך להבין אותו. כולם מוקסמים ממנו, מדמותו, גם כיום, עשרות שנים לאחר מעשה (הרצח בקולנוע צפון היה ב-1957). 

יש להזכיר לכל המוקסמים, למשל – לירון לונדון, שיזם את הסרט –  האיש היה פסיכופת!

הנה כמה הגדרות לפסיכופתיה, מתוך האתר "מכון טמיר לפסיכותרפיה":

"אדם המתואר כפסיכופת סובל ממבנה אישיות נפשי כרוני שמביא אותו לדרכי חשיבה, תפיסת סיטואציות והתייחסות לאחרים באופן שאינו פונקציונאלי ולרוב הרסני. 

אנשים עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אינם מייחסים חשיבות רבה לשאלה 'מה נכון ומה לא נכון לעשות' ולעיתים קרובות אינם מתחשבים בזכויות, רצונות כבוד בסיסי ורגשות של אחרים".

פסיכופתים הם "שופעי קסם אישי וכריזמה". 

הם "פוגעניים, חופשיים מאשמה ומניפולטיביים". 

והנה אנחנו רואים כיצד הקסם והכריזמה של הרוצח ועבריין המין ממשיכים לפעול גם שנים אחרי מותו (ב-2001). יוצרים עליו סרט. משמיעים לנו את הקלטות קולו. מראים לנו ציורים שלו (זוכרים את ציוריו של פסיכופת אחר, צבי גור? זה שהצליח לשטות אפילו בסוהרים ולהימלט מהכלא, אחרי שאיפשרו לו לצבוע את קירותיו מבחוץ?)

אז נכון, נפרשת בפנינו פרשייה שבה היו מעורבים יהודייה שניהלה רומן עם קצין נאצי, מהנדס איטלקי יהודי שנקלע לקו האש ואלמנה נוצרייה, אבל בסרט מככב הפושע, ולא! לא מוסרי, גם אם היה ניצול שואה שלא ניצל, לעשות לו גלוריפיקציה!

למי שבכל זאת מעוניין לצפות בסרט, מוצג כאן הקישור באמצעות YouTube

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא "כוכבים על פני האדמה" לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה "הלוואי שכך היה קורה גם בחיים", אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב"כוכבים על פני האדמה", מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי "להיכנס" לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

"כוכבים על פני האדמה" מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

"העבר נמצא בעבר", אומרת אימלדה מרקוס בת ה-86 לקראת סופו של הסרט התיעודי "קינגמייקר". אלא שכמו כל שאר הדברים שהיא אומרת בסרט, גם בעניין הזה היא משקרת. מרקוס מעולם לא נפרדה מהעבר שבו הייתה נשואה לעריץ פרדיננד מרקוס, ששלט בפיליפינים ביד רמה, בעזרתה ובניצוחה.

הכול זוכרים את הזעזוע והמבוכה שחשו ב-1986 הפושטים על ארמונם של השניים, אחרי שמרקוס הובס בבחירות ונאלץ לנוס מארצו. בארמון התגלה מה שנהפך לסמל השחיתות וסגנון החיים הראוותני עד טירוף של הגברת אימלדה: כ-3,000 זוגות נעליים. כאמור, אוסף הנעליים הזה הוא רק סמל, שכן משפחת מרקוס חשודה בכך שצברה הון אישי של מיליארדי דולרים, שנעשקו כמובן מהעם הפיליפיני. 

עדיין לא נודע היכן מוטמן רוב הכסף. 

 הסרט "קינגמייקר" מראה לנו, הצופים, את השקר הטמון במשפט "העבר נמצא בעבר". הדעת נותנת שאימלדה מרקוס, שבעלה מת ב-1989, תיתן את הדין על מעלליה, שלא התמצו רק בחיי ראוותנות ופזרנות מבעיתים בממדיהם: מרקוס, ולצדו אשתו שהייתה יד ימינו והכוח המניע של מעשיו, הכריזו ב-1972 על שלטון צבאי בפיליפינים שחוקיו שללו, בין היתר, את זכויות האזרח הבסיסיות ואת חופש העיתונות. באותן שנים רדפו השלטונות את האזרחים, מי שנחשדו כפעילי אופוזיציה נחקרו, עונו ונרצחו. כמה מאותם מעונים מתראיינים בסרט ומספרים על הזוועות שעוללו להם. לא היה אל מי לפנות לעזרה, כפי שמעידה אחת מהן:

המשטר הצבאי נמשך עד תבוסתו של מרקוס בבחירות.

אבל ב-1991 נשיאת הפיליפינים  קורסון אקינו, הרשתה לאימלדה מרקוס לשוב לארצה.

מאז חותרת אימלדה (ומצליחה!) לשוב לעמדה של כוח, הפעם – באמצעות בנה. בסרט רואים את הבן המכונה "בונגו-בונגו" מנהל מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא. הוא הובס אמנם, אבל לא נבלם. כספה של אמו אפשר את בחירתו של נשיא הפיליפינים הנוכחי, רודריגו דוטרטה. הלז ידוע באמרי השפר המחרידים שלו: למשל, שהיה שמח לחסל שלושה מיליון צרכני סמים; את שגריר ארצות הברית כינה "הומו בן זונה"; הוא טען שזכותו הייתה להיות הראשון שיאנוס מיסיונרית אוסטרלית שנאנסה ונרצחה וגם המליץ לחייליו לאנוס נשים. הכול יודעים שבמוקדם או במאוחר יעביר דוטורטה את השלטון לבונגו-בונגו. 

בונגו-בונגו גאה מאוד באמו, ומספר לשומעיו שהוא בר מזל להיות בנה.

אימלדה גאה מאוד בעצמה:

ומה שהכי מדהים: מצליח לה! 

תלמידי בית ספר שמתראיינים ונשאלים מה דעתם על תקופת השלטון הצבאי, מדקלמים שהיה אז טוב מאוד. אין להם מושג מה בעצם קרה אז בארצם. הם לא יודעים על העינויים, שלילת הזכויות, השחיתות, העושק. תגובותיהם הזכירו לי מאוד את הסרט "השתיקה של אחרים" של אלמודובר. גם שם מתראיינים עוברי אורח, אפילו לא ילדים, כמו בסרט שלפנינו, וגם הם לא יודעים מאומה על הזוועות שהתרחשו לא כל כך מזמן בארצם, ספרד. 

אימלדה מרקוס מסתובבת בארצה כטווס. מאוהבת בעצמה. נטולת כל מודעות עצמית. בטוחה, או לפחות מעמידה פנים, שהיא "האימא" של עמה. מתגאה בתמונות התלויות על קיר ביתה: היא מצביעה עליהן: פיקאסו, מיכאלאנג'לו, אבל כשבאו נציגי השלטון (לפני שהנשיא הנוכחי עלה לכס השלטון) כדי לצלם את התמונות היקרות הללו ולנסות להשיב את הרכוש אל מי שנגזל ממנו, אל העם הפיליפיני, הן כבר לא שם. היא ערמומית, כוחנית, מתריסה, מניפולטיבית וצבועה, אבל יש לה פמליה! אנשים נוהים אחריה! 

את התופעה הזאת, הפמליות הנאמנות המלוות את הפסיכופתים באשר הם, לא אצליח לעולם להבין. למרבה הצער היא קיימת כמובן גם במחוזותינו. מי אותם כוחנים, רמאים, זוללים וסובאים על חשבון הזולת? מי הם אלה שמטפחים יורש ביולוגי ומסלקים מדרכם כל יורש אפשר אחר, מקצצים את כנפיו של כל מי שעלול לדחוק אותם ממקומם? מי הם אלה שצברו מי יודע איזה הון, ומי יודע היכן הוא מוטמן (והאם אפשר, עדיין, לציין את שמם, או שהעניין כבר נעשה מסוכן מדי?).

נדמה לי שכולנו יודעים מה התשובות. ועדיין, יש מי שנוהים אחריהם. כן, כן, הכוח קובע. 

פסטיבל דוק אביב שינה השנה את אורחותיו, בשל מגבלות הקורונה. הצפייה בסרטים מתאפשרת מהבית, ברכישת כרטיס חד פעמי לסרט אחד, או רכישת מנוי לצפייה בכל הסרטים המוצעים. מחירו של סרט אחד הוא 10 ש"ח, והמנוי לצפייה בו תקף במשך יממה. 

הנה מכאן בקישור  אפשר להגיע לדוק-אביב הייחודי הזה.

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט "37 שניות" הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא "תציג" את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

"אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם," היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. "תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב'37 שניות' ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה."

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ' בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם "חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו"?  עם "מה נורא להיות עניים", של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – "איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה", עם באת' שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – "הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה"? עם משחק הצליינים? והרי ג'ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ', ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת' תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג'ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג'יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג'ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג', שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג'ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג'ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג'ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג'ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג'ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג'ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג'ו "האמיתית" להביא לכך שג'ו "הכתובה" תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג'ו "האמיתית" תיעתר לתביעתו? האם "תשיא" את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  

הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. "אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו" מנסה חברתו לסתור את דבריו. "ברור," הוא משיב בלי היסוס, "אהבלים מתים על מטומטמים"…

הסרט נקרא במקור "The Fall of the American Empire", כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, "The Decline of the American Empire" כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס "מרצון" לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

"התחלתי לפנטז על מה שקרה שם," סיפר ארקנד, "שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?"

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם "נפילתה של האימפריה", ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

אחרי שסרטו "רופא הכפר" יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, "אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל 'מדוע?'. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל 'למתי?'"… 

"שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה", סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, "ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור."

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

"הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים."

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: "השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק." 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

"אז איך הסרט?" נשאל בן השמונה, שבזכותו הלכנו לראות את "רֶמי – ילד של אף אחד".

"מצוין!" הוא השיב.

"וכמה כוכבים לתת לו?" שאלתי עוד וניסיתי להסביר מה פירוש "כוכבים".

"אני יודע מה זה כוכבים," קטע אותי הברנש הדעתן, ופסק מיד: "ארבעה וחצי".

את התשובה לשאלה מדוע הוריד לו חצי כוכב אני מנועה מלצטט, מחשש ספוילרים.

מה אפשר בכל זאת לספר?

ובכן – ששני המבוגרים שנלוו אל הילד יצאו גם הם בתחושה שעברו חוויה ראויה. אחת מהן מוכנה להודות שעיניה דמעו, ועוד איך. האחר אמר – "כל כך שונה מסרטי הילדים האחרים שראינו עד עכשיו."

אכן. הסרט שונה מאוד מהיצירות התעשייתיות השגרתיות מבית היוצר של דיסני ודומיו (אם כי יוצרו העיד כי כשביים אותו חשב דווקא על עבודתו של סטיבן ספילברג וקיבל ממנו השראה). 

"הרגשתי רצון ליצור סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית," סיפר הבמאי, אנטואן בלוסייה, והוסיף: "אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו."

מי שקראה בילדותה את ספריו של מאלו, את במשפחה ואת באין משפחה (האחרון הופיע בעברית לפחות בארבע גרסאות שונות, ועתה שוב, במהדורה מחודשת שנושאת את שמו של הסרט), זוכרת היטב את היתום והיתומה הנידחים משני הספרים השונים, ילדים אומללים שהם בעצם נצר למשפחות אמידות. דומני כי מדובר בפנטזיה שכיחה. גם ג' קיי רולינג נגעה בה כמובן בסדרת הארי פוטר: כנראה שלא מעט ילדים שוגים בה כשהם כועסים על בני המשפחה שלהם, וחולמים לגלות שבעצם הם מאומצים, וכי ההורים האמיתיים, הטובים, העשירים, היפים, החכמים, עוד יימצאו ויגאלו אותם.

בסרט שלפנינו מדובר בילד שנאבק לא רק כדי למצוא אהבה וביטחון, אלא גם כדי לגלות את ייעודו הנסתר בחיים. אין לו מושג שהייעוד הזה כרוך בביטוי אמנותי, אבל למזלו הרב הכישרון שניחן בו מתגלה, ויש מי שיטפח את אותו, ויעזור לילד לממשו. 

במאי הסרט סיפר כי רצה ליצור תחושה של קסם ושל הרפתקה. "ניסיתי לתת לצופים את התחושה של מעשייה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. בה בעת היה לי חשוב לשמור על הזהות הצרפתית של יצירתו של מאלו." 

הספר המקורי נכתב בשעתו בצרפתית כסיפור שבועי שהופיע בכתב עת, לאורך ארבע שנים. אלה היו הסדרות של אותם ימים, הנטפליקס של המאה ה-19, והסרט מצמצם בלית ברירה את כל הנפח העצום של הספר המקורי לסרט שאינו יכול להכיל הכול. עם זאת, הוא קוהרנטי ונוגע ללב. הפאנץ' הכי משמעותי מגיע ממש בתמונה האחרונה של הסרט, שמבהירה לנו את סיפור המסגרת, ומכילה פרט מרגש מאוד שאסור להחמיץ.

אחרי כל השבחים אי אפשר שלא לשאול שאלה שעולה מהספר ומהסרט, והיא סמויה אך מטרידה כשחושבים עליה. היא נוגעת בשאלת המעמדות החברתיים שהיצירה מתארת: הכול מתהפך בחייו של הילד כשמתגלה שהוא בעצם שייך למעמד הפריבילגי: הוא בעצם לא אסופי יתום ועני, אלא בן טובים עשיר. מהרגע שזה נגלה, כבר לא יצפו ממנו לשמש משרת אישי של נערה עשירה. לא בזכות סגולותיו ומעלותיו, אלא בזכות מוצאו וייחוסו. הווה אומר – לא די בכישרון, ביכולת, בקסם האישי, ביופי. כשאתה נולד למעמד הנכון, עתידך מובטח. אלא אם נגרם עוול, וכל המעלות הללו נגזלות ממך, ואז נגזר עליך לחיות כאחד מפשוטי העם. הסרט יוצא לכאורה כנגד תפישת העולם הזאת, אבל בעצם די משתף אתה פעולה. "הרעים" הם ברובם בני בני מעמד הפועלים. הם מכוערים, גסים ונכלוליים לעומת "הטובים" שהם ברובם מעודנים ויפים (אם כי לא כולם רגישים באמת אל זולתם)…

מעניין אם הילדים שצופים בסרט שמים לב לכך, או שגם הם, כמו כולנו, כבר התרגלו לגמרי להאמין שיופי, טוב לב ועושר קשורים זה לזה בקשר מובן מאליו שאי אפשר בכלל להתירו… 

"אנחנו בני אדם רגילים," אומרת המלכה אליזבת באחד מפרקי העונה הרביעית בסדרה "הכתר", כשהיא מנסה להסביר לאחד מאנשיה מדוע הסכימה לצילום הסרט הדוקומנטרי שעקב באמצע שנות ה-60 אחרי חיי המשפחה המלכותית ושודר פעם אחת בבי-בי-סי. "אנחנו קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, מצטננים. אנחנו כמו כולם." 

בן שיחה מסרב להשתכנע ומסביר לה שהציבור אינו רוצה להאמין שהמלכה, אמה, אחותה, בעלה, ילדיה, הם באמת  "כמו כולם". בהמשך אליזבת מחליטה לאסור על שידור חוזר של הסרט הדוקומנטרי העוסק במשפחתה. למרבה האירוניה, הקונפליקט המדובר נחשף (לכאורה) בסרט שמנסה לעקוב אחר הכתר וספיחיו, ואנו זוכים בו כביכול למבט מקרוב מאוד אל חייהם הפרטיים, אל הקונפליקטים שלהם, אל שיחותיהם הקרובות, אל אורחות חייהם כשהם בגפם. עד כמה התיאור מדויק אפשר בהחלט לתהות. האם למשל המלכה באמת מתהלכת "בבית" – די מצחיק לחשוב על ארמון בקינגהם כעל בית של מישהו… – בנעלי עקב ועם תיק יד תלוי על אמת זרועה? או שאולי יוצרי הסדרה מתקשים לדמיין אותה בנעלי בית ובלבוש נוח? לשם מה הם סבורים שנחוץ לה תיק היד הזה בזמנים שבהם אינה יוצאת החוצה? 

לכל התהיות הללו אין כמובן שום קשר לסרט "האפיפיורים", אם כי כשצפיתי בו נזכרתי בהן, שכן גם ב"אפיפיורים" אנחנו זוכים לכאורה במבט מקרוב על אנשים שאפשר להכיר אותם רק בפומבי, רק בתפקיד. 

אהה, אמרה לעצמה הצופה, אז כך מתנהג, מדבר, מגיב, אפיפיור אצלו "בבית", בדל"ת אמותיו? 

אין לדעת, כמובן. אבל הסרט שלפנינו בהחלט משכנע. אפשר בקלות לדמיין שכך נראה ומתנהג האפיפיור.

הסרט עוסק ברגע יוצא ודופן בתולדות הכנסייה הקתולית: האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הלא הוא יוזף אלוסיוס רצינגר, יליד גרמניה, פרש ב-2013 מהכס הרם. לפני כן זימן אליו האפיפיור לרומא את מי שראה בו יורש: הקרדינל ברגוליו יליד ארגנטינה, שאכן נבחר להיות האפיפיור פרנציסקוס.

הסרט מרתק. הוא מציג סוגיה משמעותית מאוד שאפשר לסכמה במשפט קצר, שאותו אומר הקרדינל ברגוליו לאפיפיור ובהמשך – לאחד המאמינים. זהו משפט שגם מופיע כגרפיטי על חומה (ייתכן מאוד שמדובר בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון): "build bridges, not walls"  כלומר – "בנו גשרים, לא חומות". העמדה שהוא מציג מעלה על הדעת את שירו של רוברט פרוסט "תיקון חומה", במיוחד את השורות "בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל / מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,/ וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב" (כאן בתרגומה של עדנה אולמן-מרגלית). 

המשפט משקף את השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס, שמטיף לקירוב לבבות, לליברליות ולגמישות יחסית לעומת קודמו שהיה שמרן ונוקשה בעמדותיו.

אכן, פרנציסקוס הפתיע לא פעם את העולם בצניעותו ובעמדותיו הליברליות. כך למשל  כשאמר בפומבי "מי אני שאשפוט הומואים?", והוסיף ואמר כי "אם אדם מסוים הוא הומו שמאמין באלוהים ושיש לו רצון טוב – מי אני שאשפוט אותו?"

בסרט הוא מצוטט כמי שאומר "כשאף אחד לא אשם, כולם אשמים", ביחס למשבר הפליטים הפוקד את העולם. היו מי שהאשימו אותו בתמיכה בכת הצבאית הרצחנית והעריצה ששלטה בארגנטינה ובכך שלא נקט עמדה חד משמעית, אבל אחרים העלו על נס את העובדה שהרבה לסייע לנרדפים והיו חוקרים שמצאו כי הואשם לשווא. 

מעלתו הגדולה של הסרט במשחקם המשובח של שני גיבוריו, אנתוני הופקינס בתפקיד בנדיקטוס ה-16 וג'ונתן פרייס בתפקיד פרנציסקוס. מיירליס דומה להפליא לאפיפיור, לא רק בהבעת הפנים החביבה האופיינית לו כל כך, אלא ממש בתווים עצמם. שניהם משכנעים באינטראקציה ביניהם, בשיח התיאולוגי שהם מנהלים ובניסיונות השכנוע ההדדיים. כך למשל מנסה ברגוליו לשכנע את האפיפיור שגם אם הוא סובל, הוא אינו רשאי להתפטר, שהרי גם ישו לא ירד מהצלב כשסבל…

 אין בסרט הזה נשים (למעט פה ושם נזירה שתפקידה לשרת איזה גבר ואת פניה כלל לא רואים), יש בו רק המון חשמנים גנדרנים ואפילו מצועצעים במכנסיים האדומים שלהם, בשכמיות המעוטרות עם הגדילים המצויצים המוזהבים (אגב כך, אחת ההחלטות הראשונות של פרנציסקוס הייתה להישאר לבוש בבגדים פשוטים יחסית, ולנעול את נעליו הרגילות, לא את אלה האדומות שנועדו לאפיפיור). הוא מציג את ההתרגשות העצומה של מיליוני הקתולים שנלהבים לקבל לחייהם אפיפיור חדש, ואת הטקסיות המוקפדת בתהליך הבחירה של האפיפיור כזה. כל אלה מוזרים מאוד בעיני מי שכל נהייה דתית זרה לה. ובכל זאת, הסרט הצליח להכניס גם אותי לתוך המציאות הזאת ולעורר בי עניין ואפילו, עלי להודות, סוג של חיבה-לרגע. 

"הם דורשים מאתנו לסלוח", מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. "הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…"

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – "השתיקה של אחרים". אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה "הדמוקרטיה" (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על "חוק החנינה": כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. "לא לימדו אותנו על זה", הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." וגם: "האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…"

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

זו לא אשמתך": שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו "האנס בדרכך", בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ'ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

קומדיה? סרט אימה? פנטזיה? התפרעות לא מובנת או ביקורת חברתית מהודקת? 

אלה רק כמה מהשאלות טורדות המנוחה ששאלנו בתום הקרנתו של "פרזיטים", הסרט הקוריאני שזכה השנה בפרס פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מה שבטוח: אי אפשר להישאר אדישים אליו. מדובר ביצירה שמעוררת רגשות עזים: כעס, דחייה, או התפעלות וזעזוע. 

הוא מתחיל כקומדיה, כביכול, אם כי אין בו לעניות דעתי שום דבר מצחיק: משפחה קוריאנית ענייה שבה כולם – הורים ובת ובן בוגרים – מובטלים. הם חיים במרתף דחוס ושורץ חרקים שמשקיף אל הרחוב, שם הם נאלצים לראות מדי ערב גברים שמשתינים מולם על קיר הבניין. העוני והמצוקה שהם חווים משוועים. 

מנגד אנו מתוודעים למשפחה בורגנית עשירה מאוד שחיה בנוחות מופלגת בבית מעוצב ומפואר.

שתי המשפחות נפגשות – לא אפרט כיצד ומדוע, פן אסגיר סודות שהצופה מעדיף בלי ספק לחשוף אותם בכוחות עצמו. המפגש מעצים את תחושת הפער המחריד שבין אורחות החיים של עניים מאוד ועשירים מאוד. אלה מחפשים את פת הלחם הבאה, ואלה מתפנקים בכל טוב, ואינם מעלים אפילו על דעתם מה עומק המצוקה של זולתם, כלומר – של מי שמצוי ממש בטווח הושטת יד מהם.

אם מתקבל הרושם שמדובר בסיפור ריאליסטי שמצייר דמויות של ממש, זאת טעות. הסרט כולו גדוש סמלים לכל אורכו. כך למשל הוא מתרחש בחלקו בקומות התת קרקעיות של מבנים שונים, שם רוחש האיד האפל המוכר ממודל הנפש שתיאר פרויד: יצרים, אנרגיות אצורות (ועצורות?), תנטוס, הלא הוא יצר המוות השוכן, על פי המיתולוגיה היוונית, בעולם התחתון, שבו שוררות צינת הלילה ואימת המוות. 

במחילות התחתונות הללו מתרחשים מעשים מחרידים שהעולם העליון אינו מודע להם. האם היצרים האפלים יתפרצו ויתגלו? מה תהיה השפעתם? 

מאחר שמדובר בסרט קוריאני, מעניין מאוד לראות כיצד הדרומיים רואים את הצפוניים. יש רגע שבו אחת הדמויות מחקה את מגישת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הנודעת, זאת שנוהגת להטיל אימה כשהיא מייצגת את השלטון הרודני בחיוכיה המפחידים ובנימת הקול המשולהבת שבה היא מודיעה לעולם על ניסויים גרעיניים או על איומים אחרים של מנהיגה. אהה. אז מסתבר שלא רק אותי האישה הזאת מפחידה (ואולי גם קצת משעשעת…). גם שכניה הדרומיים, שעליהם היא מאיימת מקרוב, מגיבים אליה בעוצמה רגשית. 

לא רק הצפון קוריאנים זוכים ל"טיפול" של הסרט. האמריקנים נוכחים בו לכל אורכו, גם אם הם נעדרים: האישה העשירה מקפידה לחנך את ילדיה כך שילמדו אנגלית. מילים בשפה משורבבות מדי פעם ובולטות לאוזני הצופה הישראלית, מתוך המלל הלא מובן בקוריאנית. האמריקניזציה בולטת בסרט.  המשפחה העשירה היא בלי ספק פרי של הקפיטליזם האמריקני, וממרום הגובה של מעמדו "סובל" אבי המשפחה רק מהריח הרע הנודף מהעני הספון בקרבתו. גם הבן הקטן של העשיר מזהה את ריחם של העניים והעלבון שחש העני כשהוא מבין במקרה עד כמה הוא מסריח מבחינתם, מניע את העלילה. 

לא קשה להבין מדוע הסרט זוכה לשבחים מופלגים מצדם של המבקרים. הוא מעלה מחשבות. עם זאת, עלי להודות: לא מדובר בצפייה מהנה. הסרט מעורר הערכה, אבל אין בו שום דבר משמח. מי שצפה אתי הסביר לי שאף אחת מהדמויות לא יצרה אצלו הזדהות או אכפתיות והוא נשאר שווה נפש לגורלן. יכולתי להבין למה התכוון: יש משהו דוחה ומרגיז בכל האנשים הללו. עם זאת, יש בו בעיני משהו מעניין וחשוב. אפילו שמו – "פרזיטים", מעורר מחשבה, שכן במבט לאחור ברור שיש בו אירוניה מרה. מי הפרזיטים? העניים שנאלצים לעשות הכול כדי לשרוד ו"מתעלקים" על העשירים? העשירים שמתענגים על חייהם במידה רבה בזכות מאמציהם של העניים, אך רואים בעצמם אנשים נדיבים וטובים? 

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.