כפי שציין העבד הנמלט, ומאוחר יותר הפעיל לביטול העבדות ו' פנינגטון, לכל שינוי במצבו הכלכלי, החברתי והאישי של הבעלים או של ילדיו הייתה השפעה דרמטית על העבדים.
היציבות המשפחתית והאישית של האדם המשועבד הייתה קשורה בקשר בלתי נפרד אל יכולת הפרעון ולהחלטות הכלכליות של בעליו.
בלית ברירה, נאלצו אפרו־אמריקנים לפתח הבנה עמוקה של החוק במדינות הדרומיות. כשהבעלים של עבד איבד את יכולת הפרעון שלו, והנושים רדפו אותו כדי שיפרע את חובותיו, או כשבעליו של עבד מת ורכושו חולק בהתאם לצוואתו, או בהיעדרה, האנשים המשועבדים הושפעו במידה הרבה ביותר. אם קיוו לקנות את חרותם, או את זאת של יקיריהם, היה עליהם לדעת איך חוזה בסיסי פועל. בהיותם סחורות שאפשר להוריש, לתפוס, להחליף, להשכיר, לקנות ולמכור, הם הכירו מקרוב את הערך שבעליהם קבעו לגביהם.
הם גם למדו להבין את שיטות הירושה, החובות, ההלוואות, הלוואות־המשנה, ההשכרות, התשלומים והמשכנתאות.
עבדים ידעו הרבה מאוד על רכוש ועל תביעות חוקיות הנוגעות לו, הן כנכסים ניידים והן כבעלי רכוש בעצמם. יתר על כן, הם האזינו לשיחות של הגבירות, שהיו הבעלים שלהן בהן הסבירו איך הן רוצות שיתייחסו לעבדים שלהן ואיך לדעתן יש להשתמש בהם, והבינו שקביעותיהן של הנשים הללו מעוגנות בתפיסותיהן לגבי זכויותיהן האישיות והחוקיות.
[…]
לבעלים היתה זכות כמעט מוחלטת לאלף, להטיל מומים גופניים, אפילו להרוג את האנשים המשועבדים שבבעלותם, והזכות להאציל לאחרים את הרשות לנהל ולאלף הייתה אחת מאבני היסוד של העבדות. נשים שהיו בעליהן של עבדים השתמשו בכל הזכויות הללו, כולל, כפי שתיאר זאת עבד־משוחרר, "הזכות לפעול כבוסיות, על פי דרכן ורצונן."
[…]
עבדים־לשעבר זכרו את הנשים שהיו הבעלים שלהם כמאלפות חזקות מאוד, שהשתמשו במגוון של טכניקות, בדומה לאלה של גברים בעלי עבדים.
[…]
בעלי עבדים שקיוו להגן על הערך הכספי הפוטנציאלי של רכושם השתמשו במכשירים שאפשרו להם להכאיב לעבדים, בלי להותיר על גופם סימנים שלא יעלמו. בדרך כלל נהגו להכות אותם באמצעות ענף-סרפד, שגרם לפריחה, אבל העור החלים מקץ זמן מה ולא נשארו עליו סימנים.
[…]
קלווין אינגרם, הבעלים של פני תומסון, נהג לריב עם הגבירה שלה, "הרבה פעמים, על היחס שלה" כלפי העבדים שבבעלותם. "הוא לא נתן לה לפגוע בהם."
ג'ורג' ג' קינג, שחי במרחק של כעשרה קילומטר צפונית ללקסינגטון שבקרולינה הדרומית, נזכר ש"האדון אמר מילים קשות, אבל הגבירה הצליפה בשוט." היא "האמינה מאוד בכוחם של עונשים," ונהגה "להצליף באימא שלו עד שהיא נראתה כמו חתיכת בשר מדמם." אפילו קונג, אף שהיה רק ילד, הרגיש לעתים קרובות את ההצלפות שלה. בעלה ניסה להתערב, אבל לא היה בכוח לעצור בעדה. היא הייתה כל כך אכזרית, עד שבעלה ניסה למכור את ג'ורג' קינג כדי שאשתו לא תוכל להמשיך לפגוע בו, אבל הגבירה "הייתה הבעלים של העבדים, ולא היה אפשר למכור אותם בלי הסכמתה."
כשגילתה את תוכניתו של בעלה היא מנעה את המכירה והתנקמה מיד. קינג והבעלים שלו נאלצו לעמוד ולהתבונן כשאמו ציוותה על המשגיח לפשוט את הבגדים של אמו, לקשור את עיניה, וללהצליף בה. המכות "השאירה אותה שוכבת, רועדת, על הקרקע, כמו חיה פצועה, גוססת אחרי מרדף." קינג זכר שהגבירה "הלכה משם, צוחקת, בזמן שאמו צווחה ונאנקה."
כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.
זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.
אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.
אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.
האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.
שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.
מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.
אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)
מטרתה המוצהרת של ההיסטוריונית האמריקנית פרופסור Stephanie E. Jones-Rogers, כפי שהיא מנסחת אותה בפתיחת ספרה העוסק בנשים לבנות ממדינות הדרום בארצות הברית שהחזיקו בבעלותן עבדים, היא להוכיח כי טועה מי שסבור כי גבירות לבנות דרומיות היו מעודנות ואציליות כל כך, עד שהן בעצם לא ידעו בדיוק מה קורה סביבן; ליתר דיוק – שלא היו ערות לזוועות שבהחזקת עבדים ושפחות שנחטפו באפריקה ונמכרו באמריקה במשך מאות שנים (בתחילת המאה ה־19 נאסרה אמנם מכירתם של ילידי אפריקה שנחטפו והובאו לאמריקה, אבל עד מלחמת האזרחים מותר היה להמשיך ולמכור את העבדים שכבר הובאו לאמריקה, וכמובן שגם את צאצאיהם).
את מה שרצתה להראות היא מוכיחה די מהר, ממש בעמודים הראשונים של הספר, ובכל זאת היא ממשיכה להתעכב על הנקודה ולהראות: נשים היו מעורבות, הן יזמו, קנו, מכרו, הרעיבו, נגסו, התעללו, הרוויחו מהעבדות ונאבקו בכל כוחן נגד ביטולה.
אף על פי שהעניין המרכזי בספר מוכח מיד ובאופן חד משמעי, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ועם זאת גם קשה מאוד להמשיך ולקרוא, כי הוא מביא בפנינו בדייקנות את מלוא המשמעויות וההשלכות שהיו לעבדות על חיי היומיום, של השחורים ושל הלבנים כאחת.
העבדות בספר אינה עוד מושג שמעורר תיעוב כרעיון, כי יש בו תיאור מדוקדק של הזוועה, ואנחנו מבינים משהו על איך היא נראתה בפועל.
ומה שקוראים בו פשוט בלתי נתפס.
נתחיל בסיפור הראשון שג'ונס־רוג'רס מציגה בפנינו, סיפור קטן על ילדה לבנה בשם ליזי־אן, סיפור שמבהיר כל כך הרבה. ליזי־אן, כותבת החוקרת, למדה איך להיות בעלת עבדים, למדה שיש בה היכולת והכוח לצוות על אחרים, ושהם יצייתו לרצונותיה. היא למדה איך להיות גבירה. זה קרה בקרוליינה הצפונית, ב־1847. ליזי־אן אהבה פרחים, ואהבה לטייל בגינה עם פאני, המטפלת (השחורה) שלה. אבל יום אחד פאני הרגיזה אותה. ליזי־אן ביקשה מאביה שיקצץ לפאני את האוזניים, ויביא לה מטפלת חדשה. ליזי־אן הייתה אז בת שלוש.
ככה זה מתחיל. ופתאום מבינים את האינטימיות שהייתה בקשרים שנוצרו בין האדונים והגבירות לעבדים והשפחות, ואתה – את הכוח האינסופי, חסר הגבולות, שהיה לבעלים, לא משנה מה גילם.
בהמשך מתארת ג'ונס־רוג'רס איך העבדים והשפחות נדרשו לקוד בפני הילדים הלבנים. אפילו בפני תינוקות שזה עתה נולדו. העמידו את העבדים בטור עורפי ופקדו עליהם לחלוף על פני העריסה ולקוד לה. לכנות את התינוק או התינוקת "אדון" ו"גברת". וכמובן – לציית להם תמיד ובכל מצב.
לְמה אפשר לצפות מילדים שגדלו כך? שיזדעזעו כשאביהם או אמם מתעללים בשפחה, מענים אותה בנוכחותם למוות, או עד שהיא נעשית נכה? (התיאורים לא נחסכים מאתנו: למשל – איך גבירה לבנה הניחה את כיסא הנדנדה שלה על ראשה של שפחה והתנדנדה עליו במשך זמן מה, כעונש על כך שהשפחה שרפה את קצות הפשטידה, עד שנגרמה לשפחה נכות תמידית. למשל – איך אב ובנו עינו צעיר שהיה נתון לחסדיהם עינויים קשים וממושכים, עד שמת, ואז השתינו על גופתו, כל זאת בנוכחות בנות המשפחה הצעירות).
אלה מקרים קיצוניים. אבל מה נגיד על כך שהלבנים אסרו על העבדים והשפחות שלהם להעניק לילדים שלהם שמות?
על כך שהם האמינו שהעבדים בכלל לא רוצים להיות חופשיים, שהם נהנים ממצבם, שטוב להם בשעבודם?
(בהקשר זה, ובסוגריים, אני מבקשת לצטט מתוך הדיסרטציה של ד"ר אירית פורת, זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה. במחקרה שוחחה ד"ר פורת עם מטופלים זקנים ועם מהגרות העבודה, המטפלות שלהן, וכך היא כותבת: "המשפחה, המאמצת אליה את המהגרת כבת משפחה, מבקשת לראות את העובדת כמי שנהנית מן האהבה הזאת, מן המעמד שזכתה לו," וכאן היא מצטטת דברים שאמרה לה אחת המטופלות שאותן ראיינה: "האמת שאני חושבת שזה גם מה שהיא מרגישה, שהיא בת משפחה". כן, כאן, עכשיו בישראל, רוצים המעסיקים להאמין שהעובדת שלהם מרגישה אצלם "בבית". היא אמנם לא שפחה, שהרי שהותה אצל המשפחה תחומה בזמן, כשלא יהיה עוד צורך בטיפול שהיא מעניקה היא תתבקש לעזוב, ולא ישמרו אתה על קשר. לא ממש בת משפחה. אמנם לא שפחה, שהרי משלמים לה – האומנם כמידת הצדק? בתמורה לעבודה שנמשכת כל ימות השבוע, כל שעות היממה? אלה שאלות נכבדות שלא כאן המקום להשיב עליהן – אבל בכל זאת אסור לשכוח שהיא נאלצת לשהות בבית זר, עם אנשים שגם אם יש להם רצון טוב, אינם בני משפחתה…)
הגבירות הלבנות האמינו שרק בשל צבע עורן אין לשפחות שלהן רגשות כמו שיש להן עצמן, לפיכך כאשר גוזלים מאימא שחורה את התינוק שלה ומאלצים אותה לשמש מינקת לתינוק לבן של בעליה, היא לא אבלה ולא מתייסרת, "כי הם שונים".
ומה נגיד על התופעה שלפיה אילצו נשים לשמש שפחות מין (לפעמים – כדי לייצר תינוקות, שישמשו גם הם כעבדים וכשפחות, לפעמים – כדי להפיק מהנשים תועלת כספית כמקור להכנסה נוספת, ולפעמים סתם כך, להנאתו המינית של האנס), ואז האשימו אותן שהן מתירניות?
מה נגיד על כך שנשים נהגו למכור עבדים, או את הילדים שלהם, לקרוע משפחות, לפעמים כעונש, ולפעמים סתם כך, כי היו זקוקות לשמלה חדשה ולכסף שמכירת הילד תניב?
"כשאדלין בלייקלי הייתה בת חמש, העניק אותה האדון שלה לבתו אליזבת כמתנת חתונה. אחרי שאליזבת התמקמה בביתה החדש, היא החליטה שהילדה 'קטנה מדי ולא עוזרת לה מספיק', היא רק עוד פה להאכיל, ואין בה תועלת כלכלית. אז היא החזירה את אדלין לאביה."
איך אפשר בכלל לדמיין מציאות ממשית שבה סיפור קטן כזה אפשרי, מתקבל על הדעת, יומיומי?
ומה על התפיסה שלפיה מוטב ששפחות לא יורשו להשאיר אצלן את התינוקות שלהן, כי הטיפול בהם יסיח את תשומת לבן ויפריע להן למלא את חובותיהן?
(ושוב, בסוגריים, מתוך הדיסרטציה של ד"ר אירית פורת: "אסור לזרים העובדים בישראל לקיים יחסי זוגיות ואלה המקיימים – עלולים לאבד את אשרת העבודה שלהם בשל כך. הנוהל, שגובש בשנת 2009, קבע שמהגרת עבודה שהרתה יכולה להמשיך לעבוד רק אם תשלח את התינוק לארצה בתום חופשת הלידה," והנה גם לשון החוק בעניין "שהייה ועבודה בישראל של עובדת זרה לאחר לידה").
ג'ונס־רוג'רס מקפידה מאוד להראות שהעבדות אִפשרה לנשים לבנות להיות עצמאיות כלכלית. במקרים רבים היו העבדים והשפחות רכושה האישי של האישה, שקיבלה אותו במתנה או בירושה מאביה, לפעמים היה זה כישרונה המסחרי שאפשר לה להתעשר, בזכות אותם עבדים ושפחות, ולא פעם הקפידו נשים לנתק את עושרן מרכושו של בעליהן ולא לאפשר להם גישה אליו, כדי לשמור על עצמאותן. היא מראה שוב ושוב עד כמה שיפרה העבדות את חייהן של נשים לבנות, שסירבו להישיר מבט אל הזוועות הכרוכות בה, סירבו להכיר בהן או בכלל לראות את ההחפצה ואת ההתעלמות מכך שהעבדים והשפחות הם בני אנוש.
אבל, מראה החוקרת, העבדים והשפחות ידעו הרבה יותר מכפי שבעליהם העלו על דעתם, כפי שאפשר להיווכח מראיונות מתועדים שנערכו עם עבדים משוחררים באמצע המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ראיונות שחלקם שימשו את ג'ונס־רוג'רס במחקרה. כך למשל ידעה ב־1844 שפחה בשם וויני כי בצוואתה ציוותה גבירתה שלאחר מותה יש לשחרר את השפחה מעבדות. וויני ידעה גם כי הצוואה הופקדה בידיו של הכומר, ולכן פנתה אל בית המשפט וביקשה שיורשיה של הגבירה ישחררו אותה. היא אפילו הציגה מכתב מהכומר, שתמך בגרסתה.
האם אפשר להסיק מכך שהייתה לעבדים אפשרות להיעזר ברשויות החוק? להגן על עצמם מפני התעללות? ממש לא. ג'ונס־רוג'רס מראה שוב ושוב שבתי המשפט היו לגמרי מוטים, שהם פסקו תמיד בעד הלבנים, גם כשאלה התעללו או רצחו, ומצאו תמיד הסברים ונסיבות מקילות, שאיפשרו לרוצחים לחמוק מעונש כלשהו, גם כשביצעו פשעים מעוררי פלצות: "השופטים פסקו תמיד לטובתם".
בפרק האחרון בספר מספרת ג'ונס־רוג'רס על מה שהתרחש במדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים. איך נהגו האדונים והגבירות הלבנים אחרי שהוכרז על שחרור כל העבדים, והם איבדו בבת אחת את כל רכושם?
היו כאלה שניסו (ובאזורים מבודדים אף הצליחו) להסתיר מהעבדים והשפחות את היותם, למעשה, אנשים חופשיים. היו גבירות שהופתעו מאוד מ"בוגדנותם" של העבדים, כי היו בטוחות שאלה יסרבו להשתחרר, וציפו אפילו שימשיכו לדאוג לצרכיהן האישיים – שפחה אחת מטפלת אחרי הרחצה בכפות הרגליים של גבירתה, ואחרת עומדת מוכנה בצד עם המגבת (התיאור לקוח מהספר!). היו גבירות שניתקו את השפחות מהילדים שלהן, בתואנה שרק הן יוכלו "לטפל" בהם, ואחרות פשוט סילקו אמהות וילדים קטנים לרחוב, בלי בגדים, בלי אוכל, שירעבו ויקפאו למוות. היו גבירות שבעקבות שחרור העבדים ירדו מנכסיהן עד כדי כך שנאלצו לחזר על הפתחים, ואפילו זכו לפעמים בחסדיהם של מי שעד לפני כמה חודשים היו משועבדים להן… רוב הגבירות התאבלו מרה על אובדן הרכוש האנושי שלהן, ולא הצליחו להבין איך נגרם להן עוול נורא כל כך.
תמיד ידעתי שהעבדות הייתה תופעה מפלצתית. עכשיו, אחרי שקראתי את הספר, אני מבינה יותר עד כמה היא הייתה כזאת.
הספר Less Is More תורגם לאחרונה לעברית. קשה למצוא שם תואר מדויק שיתאר אותו: מה הוא יותר – מרתק או מזעזע? מבטיח או מפחיד?
נדמה לי שהמילה הנכונה ביותר היא: חשוב!
ד"ר ג'ייסון היקל (Jason Hickel) הוא אנתרופולוג כלכלי שמחקרו הקודם מוכיח כי מדינות מעטות, דווקא אלה שהכנסתן גבוהה, אחראיות לרוב מוחלט של פליטת גזי החממה ההרסניים.
בספר שלפנינו לוקח אותנו היקל למסע בזמן, שבו הוא מוכיח כי הקפיטליזם, המקובל על כולנו כצורת חיים מובנת מאליה ובלתי נמנעת, הוא למעשה תולדה של תהליכים היסטוריים די חדשים בתולדות האנושות, וחשוב מכך – שהקפיטליזם הוא תופעה הרסנית בעוצמות בלתי נתפסות.
בפתח דבריו מביא היקל נתונים מחרידים, שנועדו להסביר עד כמה רע מצבו של כדור הארץ (ועם זאת הוא מבהיר מלכתחילה שהעניין בספרו אינו העיסוק באבדון, אלא להפך – בתקווה!). הוא מתאר למשל את ההיכחדות של מינים רבים של חרקים, שיש להם תפקיד חיוני במערכת האקולוגית, עד כדי כך שבמקומות מסוימים בעולם בני אדם מנסים למלא את מקומם של החרקים ולהאביק צמחים ידנית – פעולה לא מעשית, כמובן.
לא רק החרקים נכחדים בהמוניהם, גם האוקיינוסים והימים הולכים ומתמלאים בפלסטיק, במקום בדגים. "כמיליון מיני חיים מצויים על סף הכחדה בתוך כעשור," היקל כותב.
זה קורה לדעתו, בין היתר, מכיוון שהאדם המודרני איבד את הקשר עם הטבע, ואינו רואה בו עוד שותף, אלא משאב שראוי ומותר לנצל ולמצות עד תום.
"כמו סהרורים אנחנו צועדים לעבר השמדה המונית של כוכב הלכת שלנו", מסביר לנו היקל, ומזהיר: התקווה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות שהיא עצמה יוצרת דומה להתנהגותו של אדם שקופץ ראש לתוך תהום בתקווה שעד שיגיע לקרקעית מישהו כבר ימציא איזה פטנט שיציל אותו…
התוצאות הצפויות משינויי האקלים מזעזעות. למשל – חלק גדול מבנגלדש, ביתם של 164 מיליון בני אדם, וגם ערים כמו לונדון, שנחאי ומומביי, צפויים להיעלם כשמי האוקיינוסים יעלו. 800 מיליון בני אדם באסיה ייקלעו למצוקת רעב ואף למוות, כאשר עוד לפני תום המאה יימסו הקרחונים בהימליה. מה עוד צפוי? בצורות, שריפות, הגירה עולמית של פליטים שתעודד את עלייתם של משטרים פשיסטיים ("עוד לפני תום המאה?" והרי זה קורה כבר עכשיו, והדוגמאות לא חסרות. האחרונה שבהם, דוגמה לעלייתם של משטרים פשיסטיים, היא התעצמותו של הימין בבחירות האחרונות בשוודיה ובאיטליה).
את המקור לכל ההרס הזה תולה היקל בצמיחה הבלתי פוסקת שתובע הקפיטליזם. אנחנו רגילים לראות ב"צמיחה" תופעה חיובית: היא מתקשרת בתודעתנו עם ילדים שגדלים, או עם צמחים. אבל, היקל מזכיר לנו, אף אחד אינו רוצה לראות ילדים שגדלים עד בלי די, ואף אחד לא מצפה מהצמחים סביבנו להמשיך ולצמוח ולא להגיע לבשלות ואז לקמול. אבל הקפיטליזם תובע זאת, ולא כדי לספק צרכים אנושיים אמיתיים, אלא רק כדי להעשיר את העשירים, שחומסים את כדור הארץ ומביאים לדלדול המשאבים הטמונים בו.
היקל מראה כי כל התקוות של האנושות לפתרון שיאפשר את המשך הצמיחה הבלתי פוסקת מועדים לפורענות. האנרגיה החלופית, או המתחדשת, לא תועיל, כי גם היא זקוקה למשאבים שהולכים ואוזלים, וגם לא אנרגיה שמופקת מכורים גרעיניים. כל אלה לא יכולים לפתור את הבעיה שיוצרת הצמיחה ההולכת וגוברת כל העת.
בדרכו אל תיאור הבעיה מראה היקל ומפרט כיצד העולם האימפריאליסטי (הוא מנגיד בין חלקי הכדור הצפוניים והדרומיים, ולאו דווקא בין מזרח למערב) חמס את אוצרות הטבע ואת המשאבים האנושיים של העמים שכבש. כל זה ידוע, כמובן, אבל הנתונים שהוא מספק מעוררי פלצות. בסקירתו ההיסטורית המרתקת הוא מראה כיצד הכול התחיל: במאה ה-15 החלו אריסים להתקומם נגד הפיאודלים שאת אדמותיהם עיבדו. האריסים דרשו, והצליחו להשיג, בעלות על אותן אדמות. אבל ניצחונם היה קצר מועד: הכנסייה ובני מעמד האצולה החלו לגזול בחזרה בכוח הזרוע את האדמות מידי האיכרים, ולתחום אותן בגדרות. באנגלית התופעה מכונה enclosure. קהילות חקלאיות נהרסו, לטובתם של בעלי הכוח. לחלשים, לעניים, אבדה הגישה לא רק לאדמות, אלא גם גם למקורות חיים אחרים: ליערות, למאגרי המים והמספוא, ולחיות הציד.
כדי "לעודד" את אלה שגורשו מהאדמות לעבוד – הרעיבו אותם, כעיקרון ומתוך מחשבה תחילה. המהפכה התעשייתית התרחשה ממש באותה תקופה. מעמד הפרולטריון נוצר.
גם הקולוניאליזם, התפשטותם של העמים החזקים אל ארצות רחוקות וניצול משאביהן, החל בערך באותו זמן. הדוגמאות לניצול, והנתונים המספריים, מחרידים. הנה למשל בין המאה ה־16 למאה ה־19 "נשאבו" 100 מיליון ק"ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת "השואה הוויקטוריאנית האחרונה."
יתר על כן: את הילידים שבקולוניות הפכו לקהל צרכני שבוי, ואילצו אותם לקנות את מה שיוצר מחומרי הגלם שנגזלו מהם.
ילידים שחיו בעבר על אדמות שסיפקו את צרכיהם, נאלצו לעבוד כשכירים במשכורות רעב. אחת הדוגמאות המזעזעות להתאנות ולהתעללות היא מס-המלח שהטילו על ילידי הודו. "מלח נמצא בשפע בכל חופי הודו – אפשר היה פשוט להתכופף ולאסוף אותו. אבל הבריטים אילצו את התושבים לשלם תמורת הזכות ליטול ממנו לצורכיהם, כחלק מהתוכנית לייצר רווחים לטובת הממשלה הקולוניאלית. את בריאות הציבור הקריבו לטובת צבירה של עושר פרטי."
היקל מתאר את כל זה, כמו גם את האופן שבו שינו הקפיטליסטים את תפיסת העולם של העובדים, כל זאת כדי להסביר כי כולנו בעצם אימצנו את תפיסת העולם הקפיטלסטית, כולנו רדופי "צמיחה", שהיא הבסיס לכלכלה העולמית, והגורם להרס של כדור הארץ.
מכאן ואילך הוא מציע דרכים שיאפשרו לאנושות להמשיך לשגשג בעולם שבו נחיה כולנו בהרמוניה עם הטבע, במקום להרוס אותו, ולפני שנכלה את כל המשאבים האמורים לשרת גם את הדורות הבאים. יש לדבריו לצמצם באופן יזום את הצריכה: להפסיק לייצר מוצרים שנועדו מלכתחילה להתיישן ולהתקלקל. לבלום את עולם הפרסום, המעודד צריכה יתרה. להמיר בעלות בשיתופיות: לדוגמה: כמה פעמים בחודש אנחנו משתמשים במכסחת הדשא שלנו? מדוע שתשכב אצלנו במחסן, במקום שאנשים נוספים ישתמשו בה? הוא טוען שיש כמובן להקטין מאוד את התעשיות המזהמות את הסביבה, וגם מציע דרכים למנוע בזבוז משווע של אוכל. אמנם כתוצאה מכל אלה אנשים יעבדו פחות, שכן יידרשו פחות משרות, אבל זאת לדבריו התפתחות מצוינת, שכן בני האדם יהיו מאושרים יותר! כמו כן יש, לדבריו, לצמצם את הפערים (למשל – באמצעות מיסוי העשירים) ולדאוג שחלוקת ההכנסות תהיה שוויונית יותר. את כל הרעיונות הללו הוא כמובן מפתח ומסביר, הבאתי אותם כאן רק על קצה המזלג.
בקיצור – היקל מאמין שעל האנושות לשנות לחלוטין את אורחות חייה: עלינו לחשוב ולהתנהג אחרת לגמרי.
האם האנושות קשובה לרעיונותיו? האם תהיה מוכנה לאמץ אותם? ובכל מקרה, גם אם זה יקרה, האם באמת די בהצעותיו?
לפני שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הוא נחוץ לי. ברגע שפתחתי אותו, מיד אחרי הטור הראשון, הבנתי: חיכיתי לו כל כך!
ולא רק מכיוון שהוא יפה להפליא, מרגש עד דמעות, אנושי כל כך, וגם אסתטי: העטיפה – עיבוד של תצלום שרואים בו ילדים מטיילים בשדה ביום מעונן, בחברת אישה שמחזיקה יד לאחד מהם – פשוט יפהפייה, אלא בעיקר בגלל תוכנם של הטורים הקצרים, סיפורונים שכולם תיאורי חוויותיה של גננת־פעוטות. כדבריה: "נכון שזה גן ילדים בני שנתיים וחצי. אבל הם בני אדם. לגמרי." וזה בדיוק העניין: בשנים האחרונות כל כמה ימים נודע על עוד מטפלות־מתעללות בעוד גן ילדים. הידיעות המחרידות האלה מגיעות מכל רחבי הארץ, ולכן חשוב כל כך לקרוא גם על גננת שאוהבת את הילדים, מכבדת אותם, מתפעלת מהם, נחוץ כל כך לדעת שיש גם מציאות כזאת: מקום שבו רואים את הילדים, מבינים אותם, מתמסרים להם!
"אין דבר כזה כלום.
כל דבר זה יהלום"
כותבת ענת גביש בטור הנושא את השם "כרוב": בגן, על השיש, מצאה בבוקר "כרוב ירוק, רענן וכבד", ורגע לפני שהיא מכינה ממנו סלט היא נמלכת בדעתה: "מה פתאום לקצוץ אותו? יש עוד המון מה לעשות בו לפני זה."
היא מעבירה אותו מיד ליד בין הילדים מלאי הציפייה והסקרנות, ושואלת: "הכרוב קל או כבד?" "קר או חם?" הילדים משיבים לה בהתרגשות שגוברת כשהיא מציעה להם, לתדהמתם: "רוצים לקרוע עלה ולטעום?" כמובן שהם רוצים. "וזה קשה! הם מתאמצים ותולשים ומכרסמים בתשוקה שאין רבות כמותה." ורק אז, היא יודעת, "אפשר להכין את הסלט."
איזה תיאור מקסים של חוויה ילדית מתוקה וראשונית! כמה תשומת לב לקטנטנים האלה, למבטם התמים על העולם, ליכולתם להתפעל, להתלהב, להתרשם, ללמוד, להשתעשע! "הכול מסקרן אותם. הכול מרתק. התנאי היחיד הוא שזה ירתק גם אותך, והם נדבקים."
וכך נראים כל הטורים. בעדינות שאין כמותה מתארת ענת גביש רגעים שנהפכים ליהלומים: הנה למשל היא מקשיבה לשיחה בין שתי ילדות קטנות, בנות שנתיים וחצי, שיושבות ביחד ליד השולחן אחרי ארוחת הבוקר:
"לפניהן על השולחן מונחת צנצנת דבש תמרים.
'הנה פרח,' אומרת הילדה משמאל לילדה מימין. הילדה מימין מסתכלת בתשומת לב בצנצנת ואומרת 'זה לא פרח, זה תמונה של תמרים'. הילדה משמאל מסתכלת בה במבט רך, מרימה עלה של כרוב, הופכת אותו
כך שעורקיו הבולטים כלפי מעלה ואומרת לה ברצינות רבה: 'הנה צב', ומסתכלת בה במבט דרוך, ממתינה לה.
הילדה מימין מסתכלת בה, מוטרדת, מסתכלת שוב על עלה הכרוב, מסתכלת שוב אליה, פניה רציניים מאוד, לא אומרת כלום, ואז, זיק של צחוק ניצת בעיניה.
הילדה האוחזת בעלה מבחינה בזיק הצחוק ומגיבה אליו בגירגור צחוק.
הילדה מימין מחייכת אליה ושתיהן צוחקות יחד.
'נכון אנחנו חברות?'
'נכון.'"
איזה רגע יפהפה הונצח פה! דרמה שלמה של יצירתיות ודמיון, של למידה והבנה, של התקרבות אנושית, רגע ניצני שמכיל בתוכו את הפרח המופלא הטמון בו, יכולתן של כל אחת מהילדות להקשיב לזולתן, להבין ולשמוע גם דברים שלא נאמרים, ולהעריך אותם… כל כך הרבה קסם, ואיזה מזל יש לנו, קוראי הספר, שענת גביש הייתה, ראתה, שמעה ותיעדה!
גביש מתארת קונפליקטים בין ילדים ואיך נפתרו, או כאבים שלמדה לשכך, למשל – לתת להם מקום, לדבר עליהם: "בגן, כמעט תמיד, כשהגננת מציעה לספר לכולם מה קרה, כמו מתרחש קסם. זו הנחמה המושלמת. יותר מחיבוק, נשיקה במקום הכואב יותר מכל פיצוי. זאת נחמת הנראים."
היא מלמדת אותנו איך לשכנע ילדים לאכול ולאהוב את מה שלא מובן מאליו שירצו, למשל, דייסת כוסמת…
היא מספרת לנו על מעלותיו המופלאות של הגן שבו היא מלמדת, שיש בו ילדים יהודים וערבים, על השיח המקרב שהוא מאפשר.
היא מדברת אתנו על יכולתה לראות את המשפחות שמהן מגיעים הילדים, על פי התנהגותם: למשל – הילד שמרגיע ילדה, כי המים בברז קרים, ומבטיח לה "חכי, אני אחמם לך את המים. תעמדי כאן ונחכה עד שיבואו מים חמים. אני אגיד לך מתי הם חמים", והיא יודעת: "אפשר לראות שככה אומרים לו בבית. ושככה הוא יגיד לילדים שלו. ושככה זה ימשיך. חכה, שומרים עליך. אני עוזר לך ותכף יהיה בסדר."
וזאת, בעצם מהותו של הספר: ההבטחה שגם בגן אפשר לראות את הילדים הקטנים שלנו, לשמור עליהם ולהבטיח שיגדלו בטוחים בעצמם ועטופים באהבה.
בימים האחרונים, מאז מותה של המלכה אליזבת, נהפך העולם כולו לאנגלופילי. הכול עוקבים בדריכות אחרי כל ניואנס והבעת פנים של בני משפחתה הדואבים של אליזבת, המלכה הראשונה שהלכה לעולמה בתקופה שבה המצלמות מתקרבות ומתעדות, והאנושות כולה יכולה לבדוק: הזיל דמעה? הנידה ראש? שלחה מבט מקפיא? החזיקו ידיים? שמרו על מרחק? החווה תנועה מזמינה? הנהן? רטן?
כמה קשה להיות כל הזמן חשוף כל כך, עד שכל העולם יכול לבחון מקרוב כל נקבובית וכל שערה בעור פניך…
העולם מתבונן בהשתאות לא רק בבני משפחתה של המלכה, אלא בבריטים בכלל. למשל, בתורים המשתרכים לאורך קילומטרים רבים, מאות אלפי האנשים המחכים שעות ארוכות בסבלנות ובאורך רוח, בתור מסודר שאיש אינו חולם לפרוץ אותו, כדי לעבור על פני ארונה.
בגלל התורים הללו נזכרו ב־Ynet באחד הטורים שבספר How to be an Alien מאת ג'ורג' מיקש, שבו מתאר מיקש את מסירותם המופלגת של האנגלים לעמידה בתור, שהרי עמידה בתור היא "תשוקה לאומית" עד כדי כך שהאנגלי "יעמוד בתור גם כשיהיה לבדו". (באותו טור טוען מיקש, בין היתר, שבמשפחות אנגליות נוהגים לעמוד בתור גם בבית, בערב, ושההורים נעצבים אל לבם כשהילדים נפרדים מהם והולכים לעמוד בתור, בדרך למיטה…)
אני מניחה שהכתבה ב־Ynet מתורגמת מאנגלית: לא כתב אותה בעברית מישהו שקרא את הספר של מיקש, אני מתבססת על הטעות בתרגום שמו של הספר How to be an Alien לעברית: "איך להיות חייזר", נכתב ב־Ynet.
אמנם נהוג לתרגם את המילה alien כחייזר, אבל בהקשר של ספרו של מיקש הכוונה היא סתם לאדם זר, כלומר: למישהו שאינו אנגלי!
מיקש, היגר לאנגליה מהונגריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. את הספר המצליח מאוד How to be an Alien פרסם ב־1946, ומאז, כפי שהוא מתלונן בהקדמה למהדורה מחודשת שראתה אור כעבור כמה שנים, לא הצליח לחזור על ההצלחה המסחררת, עם הספרים האחרים שכתב.
How to be an Alien מצחיק מאוד. הוא מתאר את האנגלים מנקודת המבט של, ובכן – אדם "זר", שאת זרותו־לכאורה לא יוכל, כך מסתבר לו, להשיל לעולם. אפשר להבין לְמה הוא מתכוון כשקוראים על חילופי דברים שהיו לו עם אישה אנגליה שהציעה לו להתחתן, אך הוא סירב. לתדהמתה של האישה הוא הסביר לה שאימו לא תסכים לעולם שבנה יינשא לזרה. "אני זרה? אתה הזר!" השיבה לו האנגליה בפליאה. "גם בהונגריה אני זר?" הוא תהה. "כמובן," היא השיבה, "בהונגריה ובמקסיקו, בכל מקום בעולם!", שהרי לתפיסתה רק האנגלים אינם זרים…
עניין העמידה בתור הוא רק אחת מהאיפיונים האנגליים שמיקש מתאר. הוא מספר על כל מיני מוזרויות נוספות שלהם. למשל – תשוקתם לדבר על מזג האוויר. ב־continent, הוא אומר, ומתכוון, כמובן, לאירופה – כך היא מכונה אצל האנגלים – אנשים שמדברים על מזג האוויר נחשבים משעממים במיוחד. באנגליה הבסיס לכל שיחה הוא הדהוד הדדי של התפעלות מהשמש או תלונות על הגשם. ואסור למשוחחים לסתור זה את דבריו של זה. אם מישהו אומר: "איזה יום יפה, לא כן?" זולתו חייב להסכים אתו, ולהמשיך באותו קו. רק כך ייחשב בר־שיח ראוי, ואפילו שנון, טוען מיקש…
באנגליה כשמציגים אותך בפני אדם זר, אתה אמור להתעניין כביכול בשלומו: How" do you do?" אבל בשום פנים ואופן לא להשיב לשאלה ולספר מה שלומך… מיקש מתרגם את השאלה לצרפתית כדי להדגים לנו עד כמה היא בעצם מוזרה ומגוחכת…
הוא מקדיש בספרו טור לסגנון הדיבור המאופק, ל־understatement, שהוא סימן ההיכר של אנגלי ראוי לשמו. כך למשל בניגוד לגברים מה־continet שיצהירו על אהבתם ואפילו יירו בעצמם כדי להוכיח אותה, אנגלי מאוהב יגיד לדבריו לאהובתו משהו בסגנון, "את יודעת, אין לי התנגדות אלייך", או לכל היותר "בעצם, אני די רוצה אותך…"
בטור אחר הוא מספר על התה ששותים באנגליה. במקור, הוא טוען, היה המשקה טעים, אבל האנגלים הרסו אותו כשהחליטו להוסיף לו חלב, והם שותים אותו כול שעתיים או שלוש, החל בחמש בבוקר, שעה שבה המארחת האנגליה (או המשרתת שלה) נוהגת להעיר את אורחיה עם כוס תה כזאת… אל תעז להתלונן! הוא מזהיר את הקוראים, שמא תיחשב זר גס רוח במיוחד…
אחד הקטעים שהצחיקו אותי מאוד היה זה שכותרתו "איך לא להיות מתוחכם, [באנגלית –clever]". בתחילת חייו באנגליה סבר שכאשר אומרים לו שהוא clever מתכוונים להחמיא לו. רק מקץ זמן מה הבין שהמילה מביעה בוז כלפי זרים, ואמורה למעשה להעליב. "באנגליה לא מנומס להיות מתוחכם, לומר משהו בביטחון. ייתכן שאישית אתה סבור ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אבל אסור לך להצהיר על כך בביטחון עצמי, כי אנחנו חיים בארץ דמוקרטית ולאחרים יש אולי דיעה שונה."
איך להיות חצוף? איך להתפשר? איך להיות צבוע? איך להתענג על השמחות הקטנות שבחיים ("ומדוע שופטים בבית המשפט העליון אוהבים לאסוף ציפורים נדירות בשעה שציפורים כאלה הן… נדירות, ולכן בכל מקרה לא יוכלו לאסוף רבות מהן…")? בכל השאלות הללו נוגע מיקש, כמו גם בבלגן מעורר ההשתאות הנהוג ברחובות לונדון, שמתפתלים, משנים את שמם, שמספרי הבתים השוכנים בהם אינם מסודרים ברצף הגיוני, ששמותיהם מבלבלים במיוחד…
את כל זה הוא עושה בשנינות ראויה לציון.
לא מפתיע שהספר הצליח כל כך. בזכות המאמר ב־Ynet חזרתי אליו וקראתי אותו שוב בהנאה.
כבר מציור העטיפה, וגם משמו של הספר, אפשר ללמוד לא מעט על תכניו. הצירוף Because Internet שגוי מבחינה דקדוקית: המילה because מצריכה אחריה את מילת היחס of ורק בעקבותיה – שם עצם, כמו "Internet". השיבוש מכוון, כמובן. המחברת, גרטשן מק'קולוך, מבקשת להדגים את אחת הסוגיות המתוארות בספר שלפנינו: ההבדל בין דקדוק "כופה", מה שמכונה באנגלית prescriptive, כלומר – זה שמצווה על המשתמשים בו כללים של עשה ואל תעשה בכל הנוגע לשימוש בשפה, לעומת דקדוק descriptive, כלומר – כזה שמתאר, ומטרתו רק להראות כיצד השפה פועלת, בלי להעניק לה ציונים או לתקן אותה ולקבוע מה נכון ומה שגוי.
גם כותרת המשנה של הספר: Understanding the New Rules of Language מעידה על תכניו: גרטשן מק'קולוך מתארת תופעות בלשניות שונות הקשורות באינטרנט (ולמען האמת – לא רק בו). מרתק לקרוא על היבטים שונים של העולם הווירטואלי, שנהפך בשנים האחרונות לאחד ה"מקומות" שבהם רבים מאתנו שוהים במשך שעות ארוכות (גם על כך, והעל התהליך שהביא אותנו עד הלום, היא כותבת, כמובן…)
הסוגיות השונות הנידונות בספר מרתקות. איך למשל נראות האינטראקציות החברתיות שמתרחשות ברשת? מה ההבדל בין גולשים שמכירים זה את זה לבין זרים גמורים ואלמוניים? מתי ואיך התרחש השינוי בין שני סוגי האינטראקציות הללו? בעבר נהגו גולשים להשתמש בכינויים או בשמות בדויים, כך היה בראשית דרכם של הצ'טים, ואילו כיום, ברשתות החברותיות, כמו למשל בפייסבוק, מרבית האנשים מזוהים בשמם האמיתי, וברור שיחסי הגומלין ביניהם השתנו בעקבות זאת.
כדי להראות כיצד השיח משתנה מתארת מק'קולוך תופעות שקדמו לעידן האינטרנט. כך למשל שינה הטלפון את האופן שבו בני אדם תקשרו: כשהשיחות היו לא מזוהות, אנשים נטו בסבירות גבוהה הרבה יותר לענות לשיחה, גם אם היו עסוקים בעניינים חשובים, למשל – במריבה עם בני הזוג שלהם, כך היא כותבת – שכן התפישה הייתה שמי שמטלפן זקוק למשיב בדחיפות.
גם כשמדובר במענה להודעות כתובות יש הבדלי גישה: צעירים סבורים שאין בעיה לקרוא בטלפון הודעה כתובה ולהשיב עליה, גם כשהם נמצאים בנסיבות חברתיות, שכן אפשר לעשות את זה כבדרך אגב, ואילו בעיני אנשים מבוגרים התנהגות כזאת נחשבת לא מנומסת, שהרי אפשר תמיד להתעלם מהודעה כתובה ולהשיב עליה במועד מאוחר יותר…
מק'קולוך מראה כיצד השפה משתנה כל הזמן (והזכירה לי את ספריו המאלפים של גיא דויטשר, בראי השפה, וגלגולי לשון). לראיה – האנגלית של שייקספיר שונה מהאנגלית העכשווית, שגם היא מתפתחת בלי הרף. לכן הציוויים של מותר ואסור בשפה נראים לה מגוחכים. כדי להדגים את זה היא מראה כיצד הוחדרו לשפה האנגלית "מגבוה" מבנים דקדוקיים, וגם כללי כתיב, מהשפה הלטינית: כאלה שלא היו אינהרנטיים, ושנועדו לדעתה רק "להגביה" את השפה באופן מלאכותי ומיותר (ולמרר את חייהם של ילדים דוברי אנגלית, שנאלצו לשנן את הכללים הללו. והרי, היא טוענת, יש שפות טבעיות והגיוניות שבהן אי אפשר בכלל לערוך תחרויות־כתיב, כנהוג באנגלית ובצרפתית, שכן כותבים בדיוק את מה ששומעים…). בהקשר זה היא טוענת שנשים מזדרזות יותר לאמץ שינויים לשוניים: הן, כך היא טוענת, נוטות ללמוד את השפה מחברותיהן, לעומת הגברים, שלומדים בעיקר… מהאימהות שלהם… והרי, היא טוענת, "שפה תקנית וכתיב 'נכון' הם רק עניין של מוסכמות קולקטיביות, לא אמיתות נצחיות".
האינטרנט מאפשר שינויים לשוניים מהירים יותר, שכן "בני אדם נעשים מודעים יותר לקיומם של אחרים, שאותם אינם רואים, ומזדמן להם להכיר אנשים שלא היו פוגשים לעולם [אלמלא האינטרנט]."
הדוגמאות שהיא מציינת מרתקות. למשל – איך ילדים קנדיים מבטאים את האות Z? "זִי"? "זֶד"? מסתבר שהם נוטים לבחור בצורה הראשונה, האמריקנית, וזאת בשל שיר האל״ף־בי״ת המוכר, שבו מבטאים כך את שם האות. אבל כשהם מתבגרים הם עוברים לצורה השנייה, הנהוגה בקנדה…
שפה, לדבריה, איננה משולה ל"ספר" שבין דפיו היא קופאת, אלא לרשת מסועפת ואינסופית, כמו רשת האינטרנט.
בפרק שכותרתו Internet People – אנשי האינטרנט – מתארת מק'קולוך את ציבור הגולשים, ואגב כך מצטטת נתונים והערכות מרתקים. למשל: יותר משליש של הזוגות שנישאו בין השנים 2005 ו-2012 הכירו ברשת!
היא מחלקת את הגולשים ל"אנשי רשת ותיקים": דור הגולשים הראשון, שרוב האינטראקציות שלהם היו עם זרים, שכן חבריהם ומכריהם עדיין לא הגיעו לרשת. הם אלה שהייתה להם מיומנות טכנית גבוהה, ודמו בכך לנהגים הראשונים, ששלטו בנבכי המנועים של האוטומובילים. כאן המקום לתאר את השפה שהתפתחה, למשל, הקיצור lol, ראשי התיבות של – Laughing Out Loud נועד לתאר צחוק של ממש, אבל הקיצור השתנה במרוצת הזמן, ומק'קולוך מתארת איך קיבל משמעויות שונות.
גל הגולשים השני התרחש בסביבות שנת 2000: יותר ממחצית האמריקנים כבר היו מחוברים לרשת. היו אז "ילידי הרשת" לעומת ה"מהגרים". ההבדלים העיקריים היו בין "אנשי אינטרנט מלאים" לאלה שהיא מכנה "חלקיים": אלה שהשתמשו ברשת כמכשיר, אבל לא כמקום העיקרי שבו מתנהלים חייהם, גם המקצועיים וגם חיי החברה שלהם.
(במבט לאחור אני חושבת על שני אירועים שמזכירים לי את ההתפתחות המהירה כל כך שכולנו חווינו, כמעט בלי שנרגיש בהן. בשנת 2000, כשהתחלתי ללמד אנגלית בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, אמרה לי אחת מחברות הצוות: "נדמה לי שאחת התלמידות שלי העתיקה מטלה, במקום לכתוב אותה בעצמה." ביקשתי מהמורה את העבודה, העתקתי מתוכה משפט מפתח אל מנוע החיפוש של yahoo – את גוגל הכרנו רק כעבור שנה! – ובתוך כמה שניות עלתה על צג המחשב העבודה שהתלמידה אכן העתיקה… מאותו יום יצא לי מוניטין של "computer wizard"… כמובן שבתוך שנים מעטות כבר לא נותר מי שאינו מסוגל לבצע בעצמו "קסם" דומה… הדוגמה השנייה: ב-2005, כשהייתי אחראית על אתר בית הספר, פנטזתי על האפשרות לאגד במקום כלשהו ברשת את שלל קבצי הווידיאו שצילמתי כדי לתעד את הפעילויות האמנותיות השונות של התלמידים, במקום להעמיס אותם על האתר שנפחו היה קטן למדי. היום קשה לדמיין עולם שבו YouTube לא קיים…).
מהרגע שהגולשים הפסיקו להיות אנונימיים, התעוררו סוגיות חדשות. למשל – האם להעלות תצלומים של הילדים שלהם, ולהסתכן בכך שכשאלה יגדלו הם יחושו מבוכה? האם לאפשר לילדים לגלוש? ואם כן – כמה זמן־מסך ייחשב סביר?
מק'קולוך דנה בתפקידם של סימני הפיסוק בשיח החדש שנוצר ברשת. למשל – סוגיית הנקודה בסוף משפט, ומדוע קיומה שם נהפך בעיני גולשים לאיתות של כעס סמוי…
היא מקדישה פרק שלם לאמוטיקונים (=אימוג'ים), מסבירה מה בעצם תפקידם בשיח, וכותבת פרק נוסף ומרתק על ממים: כיצד נוצרו לראשונה, מה השפעתם, ואיך הם פועלים.
לא מפתיע ש–Because Internet הופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. הוא מרתק.
"מקום 1 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס", מכריז הכיתוב על עטיפתו הקדמית של הספר. ויש בו גם ציטוט מדבריו של דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה: "מבריק… מובטח כי יגרום לכם לחשוב מחדש על דעותיכם ועל ההחלטות החשובות ביותר שלכם."
אחרי שקוראים את הספר, שני המשפטים הללו אינם מפתיעים. אכן, הוא מבריק ומאלף, ולא פלא שזכה להגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר.
הוא נקרא בשטף, ברצף ובעניין רב, ומעורר מחשבות רבות.
אחת ממעלותיו היא שבסופו של הספר, אחרי שערך בו דיונים מפורטים בסוגיות שונות, כולל דוגמאות, הסברים ומסקנות, מביא אדם גרנט מעין סיכום תמציתי ומסודר של שלושים העקרונות שיכולים להנחות אותנו אם ברצוננו "לשפר את מיומנויות החשיבה־מחדש" שלנו. אלה עצות שימושיות שכדאי מאוד לשנן ולזכור, כי הן יכולות להועיל מאוד בהרבה מצבים בחיי היומיום, בתקשורת בין־אישית בעבודה ועם חברים ובני משפחה.
לאורכו של הספר שזור רעיון אחד מרכזי: אפשר לחלק אינטראקציות בין־אישיות לארבע קטגוריות: התובע, המטיף, הפוליטיקאי והמדען. שוב ושוב מראה גרנט איך מתפקדים כל אחד מאלה במצבים שונים, ומדוע מוטב לנו לרוב לנהוג כמדענים: אלה שמטילים ספק ובוחנים מחדש את הנחותיהם, אלה שששים לגלות טעויות בחשיבתם, ואינם נבהלים אם מעמתים אותם עם טעויות כאלה, כי מטרתם היא חקר האמת, וכל איתור של טעות מקרבת אותם אליה.
"התובעים" הם אלה שמזהים פגמים בהיגיון של בני שיחם ומציגים טיעונים "כדי להוכיח להם את טעותם ולזכות במשפט".
"המטיפים" הם אלה שחשים שהאמונות המקודשות שלהם נתונות לאיום, ומתחילים לשאת דרשות "כדי להגן על האידיאלים" שלהם ולקדם אותם.
"הפוליטיקאים" הם אלה אשר "מבקשים לכבוש את לבו של הקהל" ולכן "יוצאים במסע הסברה ושתדלנות" כדי לזכות בתמיכת הבוחרים.
רק המדענים מוכנים להטיל ספק במה שידוע להם, רק הם סקרנים באשר לדברים שאינם יודעים, ורק הם מוכנים לעדכן את דיעותיהם, "על סמך נתונים חדשים".
ומה קורה כשבני אדם בוחרים באחת העמדות האחרות, לא בזאת של המדען? גרנט מתבל את דבריו בסיפורי מקרים מרתקים. למשל – בזה של מייק לזירידיס, האיש שהגה את הרעיון של מכשיר בלקברי כאמצעי אלחוטי לשליחה וקבלה של אימיילים. בקיץ של שנת 2009, מספר לנו גרנט, "כמעט מחצית משוק הטלפונים החכמים בארצות הברית היו של בלקברי", אבל חמש שנים אחרי כן "צנח נתח השוק שלו לפחות מאחוז אחד."
מה קרה? מייסד החברה סירב לחשוב מחדש. הוא היה בטוח שאנשים רוצים רק לנהל שיחות עבודה ולשלוח אימיילים מהמכשיר שנמצא אצלם בכיס, ולא מעוניינים "להחזיק מחשב שלם שיש בו אפליקציות של בידור, כמו אלה שיש להם בבית." הוא כמובן טעה טעות מרה. המהנדסים שלו ניסו לשכנע אותו להוסיף דפדפן אינטרנט, אבל הוא סירב.
האם קוצר הראות שלו נבע מאינטליגנציה נמוכה? להפך: לדברי גרנט "מחקרים מגלים שככל שרמת האיי־קיו שלנו גבוהה יותר, כך סביר שנלך שבי אחרי סטריאוטיפים, כי יש לנו יכולת מהירה יותר לזהות דפוסים חוזרים."
כמו כן, כולנו נוטים לדבוק ברעיונות שתומכים באמונות שלנו. "ההטיה האהובה עלי היא הטייית 'אני לא מוטה'", כותב גרנט ומוסיף: "מתברר שאנשים חכמים נוטים יותר ליפול למלכודת הזאת. ככל שהם מבריקים יותר, כך הם מתקשים לראות את מגבלותיהם שלהם. כשאדם ניחן בחשיבה מפותחת הוא עלול להיות גרוע בחשיבה מחודשת."
כמה מהסיפורים שגרנט מביא מפתיעים מאוד, מה גם שהוא יודע איך להציג אותם כך שיפתיעו. כך למשל תיאר ניסוי שבו נבחנו תגובותיהם של הנבדקים כדי לזהות דפוסים: איך ינהגו אם יתקפו את עמדותיהם הבסיסיות בחיים? מי ירגיש מאוים? מי ירגיש משועשע? מי יראה בכך התנסות נעימה? מי יכעס? הופתעתי כשגרנט סיפר על התגובות של אחד המשתתפים בניסוי, סטודנט שכעס מאוד, והרגיש רע בעקבות ההשתתפות בניסוי. גרנט מצטט דברים שאותו סטודנט כתב כעבור שנים רבות, ואפשר היה לראות בהם איך עמדותיו בצעירותו יכלו למעשה לנבא את התנהגותו החריגה בבגרותו. לא תפסתי מניין גרנט יודע פרטים מדויקים כל כך על הסטודנט ההוא ועל דברים שכתב בדיעבד, עד שחשף את זהותו המוכרת היטב לכולנו, וכל הפרטים נעשו מובנים יותר.
כאמור, עצותיו של גרנט מעשיות, וחלקן אפילו ממש טכניות, עד כדי כך שכל אחד יכול לשנן אותן, להפנים את השיטות ולנסות ליישם אותן. כך למשל הוא מסביר איך אפשר לשנות עמדות של אנשים אחרים, ואיך להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות. היו קטעים שנעצרתי ונזכרתי במציאות הפוליטית הישראלית: איך ניסיונות השכנוע של מתנגדי נתניהו רק מחזקים את מעמדו בקרב חסידיו: "מה שלא משנה את דעתנו עשוי לחזק את אמונותינו הקיימות", גרנט מספר בפרק שבו הוא מתאר איך שכנע "לוחש חיסונים" את אמו של תינוק קטן לחסן את בנה, בניגוד לעמדתה הראשונית. אותה אימא סיפרה שעד שהגיעה לשיחה עם לוחש־החיסונים היא הרגישה שאחיות מתנשאות תוקפות אותה. והרי זאת אחת הטענות של חסידי נתניהו: אתם מתנשאים, אתם תוקפים אותו ואותנו, וככל שתתקפו אותו יותר, כך נגביר את התמיכה בו. כדי לשנות עמדה של מישהו יש לנהל אתו שיח מקשיב, לשאול אותו שאלות, להבין את עמדותיו, להגיע לשיחה מתוך גישה של ענווה וסקרנות: "אנחנו לא יודעים מה עשוי להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות, אבל אנחנו באמת להוטים לדעת", שכן המטרה אינה "לומר לאנשים מה לעשות", אלא "לעזור להם לפרוץ את מחזור הביטחון העצמי המופרז שלהם ולבחון אפשרויות חדשות". תפקידו של מי שמנסה לשכנע "להציב לפניהם מראה כדי שיוכלו לראות את עצמם ביתר בירור, ואז לתת בידיהם די כוח לבחון מחדש את אמונותיהם ואת ההתנהגות שלהם."
אני מכירה אנשים שאין להם ספק: אי אפשר לשנות את הזולת, את עמדותיו ואת דיעותיו. האם הספר שלפנינו יצליח לשנות את דעתם?
ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים".
הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?
עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.
בפרק הראשון, "בימוי והפקת הקונגרס בבאזל", נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: "האולם", "השחקנים", "התלבושות", "ההצגה", "הבמאי" ו"השחקן הראשי". מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.
כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש"בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח": הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו "התמרד" וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – "אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". הוא הסביר גם ש"מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו."
מסתבר שהרצל "ביים את הפוליטיקה", ועשה את זה "בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב," שכן היה במהותו "איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה." הרצל ראה בקונגרס הראשון "בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית."
הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם "הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית". מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. "היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות", כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים "נחוצה לטבע כמרה לדם." היטלר אמר לימים כי "מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר."
הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, "והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד 'טאנהויזר', אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה."
כותב המאמר טוען כי ואגנר "יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה", וכי "הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו." לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ"טאנהויזר", שכן האופרה "עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש". הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: "אמני הזמר מנירנברג", "כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו," וזאת מכיוון ש"אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר." בעיני הרצל, כך נטען במאמר, "העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים", כדבריו.
לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. " ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות". עד כדי כך!
הפרק הבא הוא "[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן". כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ"הפקה בין־לאומית". גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: "הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית", הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: ""מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!"
יחי המלך! לא פחות!
מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל "הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא", לכן "לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני", ומוסיף כותב המאמר: "יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית."
בפרקים הבאים "[מיתוג] ליליין והציונות", שכתב חיים פינקלשטיין, "[שיווק] שלום עליכם כ'סוכן השיווק של הרצל", מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.
הפרק "הנפשות הפועלות בחיי הרצל" מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני "תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו." מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.
הפרק "הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)" משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.
הפרק "המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)" מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.
בפרק "ממחזה לחזון מבוא למחזה 'הגטו החדש'", שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה "מה שהביא למהפך". לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא "המשך ישיר של 'הגטו החדש'", והרומן "מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר."
הפרק הבא מרתק ממש. המחזה "הגטו החדש" מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: "התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי" (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל"בעיה" שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: "אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך." עורך הדין מזועזע: "זאת הנחמה שלך?"
עוד מסביר הרב ואומר ש"האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו", ולכן… יש בה "גם דברים טובים"… כמו כן הוא מסביר ש"החוק מגן עלינו" וגם ש"חומות הגטו נפלו." עורך הדין היהודי משיב: "החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה," והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי "יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים." מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!
המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם "המתבוללים", היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)
בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור "פגישותי עם תיאודור הרצל" שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.
מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.
למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ"עידן העבודה", "המדינה הגדולה" חייבת לנסות לחלוק גם את ההון המסורתי.
[…]
יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן "למען העם הנורווגי". מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.
הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.
סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.
ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.
את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?
באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: "155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?" רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש"תוקף" פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.
בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?
התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.
ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה"מיתוסים" השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם "כמדינה אנטי-פשיסטית", ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, "לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח", כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.
אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה "הכול צריכים להיות שווים", אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.
קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: "גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות."
לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.
הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.
פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.
הנה כמה דוגמאות:
"שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם".
"לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?" אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!
"בלי לעבוד לשם כך?" אולי – בלי לפעול למען…?
עוד דוגמה:
"השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם."
את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: "בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר"?
ועוד אחת:
"גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה."
שבה? לא הבנתי במה.
ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו "חליפות, הנושאות טלאי צהוב"? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות "הנושאות"?
וכאן:
"דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם."
"נשאר ללא רבב?" מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!
והפסקה הזאת: "איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?"
טוענים "כך"? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב "מבטאים זאת בגלוי, או במפורש"? ומה פירוש "בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי"?
ולא אזכיר שיבושי לשון כמו "זה את זו" במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, "שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה": הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.
היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה "המבוגרת" (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) "הייתה בת שנתיים" ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.
בעצם – מה אכפת לי ממייגן מרקל, מבעלה הנסיך הארי, ומכל בני משפחותיהם? הרי אין לכל אלה שום נגיעה לחיי, וגורלם לא יכול להשפיע עליהם בשום צורה.
ובכל זאת – עובדה: הרכילות מרתקת אותי, ועוד יותר מכך – הסקרנות והרצון לנסות ולהבין איך פועלים המנגנונים הנפשיים שמאפשרים לבני תמותה להרגיש שהם אכן ראויים לזכויות היתר שמעניקים להם המעמד והתואר־מלידה. איך נראה מבנה האישיות של אדם שמותר לו (שהוא חייב!) לבזבז מיליונים על עצמו, בגדיו, הנאותיו? זאת, בין היתר, הסיבה לכך שעניין אותי כל כך הסרט התיעודי "קינגמייקר", העוסק בחזרתה של אימלדה מרקוס למרכז הבמה בארצה, וזאת בין היתר הסיבה לכך שקראתי בעניין (אך ככל שהתקדמתי בקריאה הוא הלך ופחת, אני מודה…) את הספר החדש של העיתונאי והסופר האנגלי טום באואר.
הספר ראה אור ב-21 ביולי (השנה, 2022), ובו ביום קניתי אותו בלחיצת כפתור, בקינדל של אמזון.
מטרתו של באואר ברורה ומובהקת: לקפד, לפחות באופן מטפורי, את ראשיהם של השניים, מייגן והארי, ולהגן מפניהם על בית המלוכה האנגלי ובעיקר על המלכה, שהיא, לדבריו, סמל של יציבות שלטונית. המלכה "איננה סתם עוד איזו ידוענית," (מה שמייגן מרקל לא הצליחה להבין, לדבריו). היא "מייצגת את הזהות הלאומית הבריטית, ואת ערכיה: חמלה ונדיבות." לדעתו של באואר רק בזכות המלוכה החוקתית הנהוגה בבריטניה ניצלה ארצו מהגורל המר של שלטון דיקטטורי ששכנותיה נאלצו לא פעם להיכנע לו.
למקרא הדברים הללו הבנתי שסקרנותי בעניין בית המלוכה האנגלי אפילו מוצדקת!שהרי הם לא סתם פרזיטים שניזונים מהקופה הציבורית, יש להם, בעיני האנגלים לפחות, תפקיד ציבורי רב ערך ומעלות! והנה, לא רק שהארי, נכדה של המלכה, ואשתו הגרושה־האמריקנית, אינם מבינים את כל כובד האחריות, הם אפילו משתדלים לפגוע במלכה בפרט, ובמוסד המלוכה בכלל!
לא קשה להבין מי היו המקורות שסיפקו לבאואר את התחמושת כדי לתקוף באמצעותה את מייגן ואת הארי. ברור לגמרי שאחד החשובים שבהם היה – אביה, תומאס מרקל, שלא מפסיק לעשות לה בושות. זכורה כמובן השערורייה שקדמה לחתונתם של הארי ומייגן, כשמרקל האב, בניגוד לתחנוניהם של בני הזוג המאורסים, עשה יד אחת עם צלמי הפפרצי ואפשר להם לצלם "מרחוק", כביכול, את הכנותיו לחתונה. נוספו לכך שני חצאי האחים של מייגן, שגם הם לא מפסיקים לעשות לה בושות. כך למשל אחיה מצד אביה פרסם מכתב פומבי שבו "הפציר" בהארי לבטל את החתונה. די היה במבט חטוף באותו מכתב כדי להבין מאיזו משפחה עלובה הגיעה מייגן: מכתב מביש, עילג, רצוף טעויות בסיסיות באנגלית, שניסוחיו מעידים על בורות מוחלטת של כותבו.
(כבר במילים הראשונות אפשר להבחין באנגלית העלובה: "Its not to late" במקום "It's not too late", וכן הלאה, גם בהמשך. שלא לדבר על התוכן המביש.)
אבל אלה רק הפרטים הקטנים. האב סיפק לטום באואר שפע של פרטים עסיסיים לא רק על בתו, אלא גם על על גרושתו, דוריה, אמה של מייגן שהייתה היחידה שהגיעה לחתונת בתה עם הנסיך: באואר כותב למשל שדוריה הייתה אם מזניחה, בטלנית, מכורה לסמים…
וכמובן שאינו חוסך שום פרט משפיל ומביך בנוגע למייגן. הוא פסל בדיעבד אפילו פרטים מעברה שבהם נהגה להתגאות. היא נוהגת למשל לספר בגאווה איך כשהייתה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה, התרגזה מפרסומת שראתה בטלוויזיה ובה נאמר כי "נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים".
בנאום שנשאה באו"ם סיפרה: "אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה־11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית," מייגן המשיכה והתגאתה בכך שקיבלה מכתב תשובה אישי מהילרי קלינטון, וגם הצליחה להשפיע על פרוקטור וגמבל ששינו, בזכותה, כך היא בטוחה, את הפרסומת!
עלי להודות שגם אני התרשמתי מאוד, הן מהנאום של מייגן באו"ם, מהחן והקסם שקרנו ממנה, והן מהיוזמה שלה, כבר כשהייתה בת אחת עשרה. די מאכזב לקרוא את – כנראה – האמת שמעבר לדברים: אביה טוען כי הסתיר מפניה שהיא לא הייתה היחידה שכתבה להילרי קלינטון, והיא לא היחידה שכתבה לפרוקטור וגמבל, ושאת ההישג המופלא אינה יכולה באמת לרשום על שמה…
וגם אלה פרטים זניחים, נוכח המתקפה הארסית, האינסופית, על דמותה של מייגן. דוגמה אחת קטנה – הסיפור על המניקוריסטית שהיא הביאה עד דמעות, רק משום שזו העזה לפתוח את הפה ולומר לה משהו בשעה שטיפלה בציפורניה, ולא הבינה שאסור לה לפנות אל ה"כוכבת"־בעיני־עצמה (זה קרה כמה שנים לפני שמייגן הכירה את הארי), שכן מעמדן כה שונה! או – שלל החברים שנטשה לאורך חייה, מהרגע שבו חשה ששוב אינם יכולים לשמש אותה לצרכיה (עד כדי כך שאל מילון הסלנג האנגלי נוסף פועל: to meghan markle, שפירושו – לזרוק מישהו שאין בו עוד תועלת…).
הדמות המצטיירת לאורך הספר היא של אישה שאפתנית, חומרנית, סוחרת ממולחת שעיקר עניינה ברווחים הכספיים שהיא יכולה להפיק מכל אדם ומכל מצב. תככנית בלתי נלאית, יומרנית, בעלת אגו אינסופי וביטחון עצמי מופרז, שהוא, לדברי אביה, תולדה של הפינוק שפינק אותה בילדותה. שקרנית שלא מהססת לספר בדותות על ילדותה ונעוריה – היא טוענת שנאלצה לעבוד כבר בילדותה, אביה עומד על כך שסיפק תמיד את כל צרכיה (ולא מתבייש לחשוף את חשבונות שכר הלימוד שלה באוניברסיטה שהוא ממשיך לדבריו לשלם), היא מספרת שהייתה עדה למהומות הרחוב שפרצו בעקבות הריגתו של גבר שחור, הוא טוען שאסף אותה מבית הספר והרחיק אותה מזירת האלימות. היא מעידה על התנכלויות גזעניות, הוא מכחיש בכל תוקף שסבלה אי פעם מגזענות. היא טוענת שלא ידעה כמעט כלום על בית המלוכה ועל הארי, לפני שהכירה אותו, חברתה מילדות סותרת את דבריה. בתחילת חיי הנישואים שלה העידו שני בעליה שמשפחתם העניקה לה את הבית שמעולם לא הכירה. שני הוריה נדהמו, כי לדעתם גדלה בשתי משפחות אוהבות ומטפחות…
מדי יום מתפרסמים בעיתונים אנגליים "סקופים" מתוך הספר: למשל, איך מייגן דרשה ממפרסמים שהצטלמה אצלם שיעצבו בפוטושופ את אחת מכפות רגליה, שכן "שוחטים" אותה, לדבריה, ברשת, רק משום שאחת הבהונות שלה ארוכה מדי… או – תביעתה להתאכסן אינקוטגניטו בבית מלון בקנדה, בימים שאיש בכלל לא הכיר אותה ושמה לא אמר שום דבר לאף אחד…
אפילו את הקריירה שלה כשחקנית באואר פוסל. לדבריו, מרקל לא הייתה מוכשרת במיוחד: בניגוד לשחקניות אופי שיכולות לגלם כל דמות, היא הייתה מסוגלת להציג רק את עצמה, וגם בכך חסרה לה לדבריו הכריזמה הנחוצה: "היא לא שידרה שום קסם." מייגן, לדבריו, "ידעה להציג את הצרכים והרצונות שלה עצמה, לא את אלה שהתפקיד דרש", ובמקום להבין שהיא לא מוכשרת במיוחד במשחק, טענה שכישלונותיה נובעים מגזענות.
באואר מקפיד לפתוח את הספר בתיאור מחמיא מאוד לאופן שבו מייגן התקבלה בציבור האנגלי בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט, וזאת כנראה כדי לסתור את טענתה הבסיסית שלפיה נדחתה ממניעים גזעניים.
אחת התכונות הבולטות שלה, לדברי טום באואר, היא השתלטנות שלה, שמתבטאת בכל מעשה ואירוע שהיא משתתפת בו. כך למשל לא הרשתה לאף אחד לצלם את חתונתה הראשונה (אביה מרד בצו וצילם אותה!), וכך שוב ושוב, לאורך כל הדרך, בכל דבר ועניין. היא ניסתה למשל להכתיב כיצד יראו כל הפרטים בחתונה המלכותית, וכשמישהו התנגד לה, התוצאה הייתה קשה. זכור היטב הסיפור שלפיו קייט, אשתו של ויליאם, פרצה בבכי במהלך ההכנות לחתונה של מייגן, בעקבות דברים שאמרה ועשתה הכלה, ואילו מייגן, בריאיון המפורסם אצל אופרה וינפרי, שנערך ככעבור כשלוש שנים, טענה שההפך הוא הנכון: דווקא קייט היא זאת שגרמה לה עצמה פרוץ בבכי…
גם הארי יוצא מאוד לא טוב מהספר. הוא מצטייר כצעיר מבולבל, לא חכם במיוחד, מפונק וקפריזי, שאשתו שולטת בו ביד רמה. לדעתו של באואר הארי, שמרבה לדבר על אמו, בכלל לא מבין את המורשת שלה, למשל – כיצד נהגה להשתמש בעיתונות לצרכיה (הארי מדבר על כך שדיאנה נפלה קורבן לעיתונאים, אבל באואר קובע נחרצות: אף אחד לא אילץ אותה לנסוע לא־חגורה במכונית שנוהג בה שיכור פרוע!). לדעתו הארי גם לא קולט שאמו, כבת מלוכה אמיתית, פעלה במשך שנים למען הציבור, ולא כדי לקדם את עצמה, כפי שנוהגת אשתו, ולכן אין באמת דימיון בין השתיים.
הקריאה שהתחילה בסקרנות הסתיימה בתחושה של סלידה רבה. לא רק כלפי מייגן והארי, אלא – כלפי מוסד המלוכה כולו. ויסלחו לי כל הרויאליסטים, שרואים במלכה דמות מופת נערצת. האם יעתיקו את הערצתם גם לבנה המזדקן ולאשתו? ימים יגידו.
עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".
בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".
כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".
זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.
וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".
הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”
"על מה הסדרה?" שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה "הנערים" שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO.
באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ"נקמה". מי הם, אם כן, "הנערים 'שלנו'"? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל "לאחר זמן מה של צפייה" חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג'נדה המלווה אותה, שכן היא "מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה," והיא "הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם."
אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה "על מה הסדרה"? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: "הסדרה נועדה להבין פשע שנאה."
שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו "עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד" כי הכותבים לא שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לומר?" והוא מוסיף: " – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה." לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לחקור?" וגם מהו "הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת." וליתר דיוק: "במקרה הזה השאלה הייתה 'מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'"
יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו!
הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו.
מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים "לקח" את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו.
עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.
היו כותבים שנראה כאילו "שכחו" כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר "אנחנו חיים כאן". חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד "הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה'הפרד ומשול' של מדינת ישראל" שהרי "בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב." חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח'דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם "אנחנו חיים כאן," ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם "לִזְכוּתם על העיר" שבה הם גרים והדגישו ש"את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק."
היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי "סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים." כמו כן הוא טוען כי "הדיון הציבורי שהתנהל בעניין 'הנערים' הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני," שכן "הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות."
עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי "ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון", שכן "חשיפה לגרסה מדודה של האיום" מאפשרת בשני המקרים "לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד," ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש"בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם." ולכן, היא טוענת, "היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות."
מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל"פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה "יכולה 'לא לעוות את המציאות'"? שהרי "כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה." האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת "את הנחות היסוד הבעייתיות של 'האמת' החדשותית"? קיבלנו בסדרה "סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה" שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש"קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי."
סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, "צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני" רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, "להיות ראוי להיות אחד מהם", ולשם כך "היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני". בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה "מיליוני מזרחים", וש"בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר", שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: "גם היום המזרחים שצווחים 'רק ביבי' ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית."
גם המאמר "זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית" שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא "סמל של קדמה, נגישות ונוחות", היא, בעבור הפלסטינים רק "עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות." היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה "השופט הוא אויבך", ומסכמת: "יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב"כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי." בעיניה הסדרה איננה אלא "עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם."
המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת "בבית"? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, "עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו", בימים ששרר לדבריו בירושלים "חושך מוחלט", בעקבות "החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח'דיר". אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, "אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר 'פאודה', אבל הפוך?" תאופיק משיב לו: "כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים."
מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב"מבט", עורך בכיר בתוכנית "בוקר טוב ישראל", וגם השתתף ב"במבט שני", וב"יומן".
לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות ב"אבן שהם", כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.
הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.
כך למשל הטור "אותות מלחמה", שכתב "בדרך לקלפי", באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, "שאלות של חיים ומוות" ולא בטפל, "ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ". השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים "דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה," אף על פי ש"אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו."
תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.
הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא "מפליני ועד פרשננו באולפן", והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.
בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות "פליני": כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה"טלנט" או הכי טוב "הפרשן", שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: "הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו," הוא כותב, וממשיך: "ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג'נין, במבצע 'חומת מגן'. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל."
העדות הזאת מדהימה. לא פחות.
כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה"שמאלנית" – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור "גזענות כפי שחוויתי בעצמי" הוא מתקומם נגד "ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה" ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.
"אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה," מסכם הדר, וזאת "אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים".
יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור "איזהו הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי", שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח"ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, "שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה."
בפרק שבא מיד אחריו, "משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני" הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965, כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – "מפעל" ההתנחלויות. "יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת," הוא מוסיף. חומר למחשבה.
גם הטור "הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה" מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו "הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים", גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. "ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר", והדר קובע: "כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס."
מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ"רים על יישובים בארץ. "צוק איתן". מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.
יש טורים משעשעים, למשל הטור "גם דובים וגם יער", שבו מסביר הדר "איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה" (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)
ויש טורים מרגשים. למשל – הטור "שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה", שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.
טור מרגש אחר הוא "יום העצמאות של ז'ק ברנס" שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!
הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.
יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.
ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.
כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.
חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.
בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.
גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו"בלתי ניתן לערעור". אבל, טוען סוסקינד, "עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו."
השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.
האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?
דיונו של סוסקינד מרתק.
הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה"לודיטים", על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה "תגרום לחורבנם" של נתיניה, "תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד."
לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג'והן פ' קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני "גל חדש של עקירה כלכלית", עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה "להכריע" את יוצריהן של ההמצאות.
סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.
בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, "צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה", שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.
בפרק המרתק "מהפכת הפרגמטיות" מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי "עזרה" של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero "למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק." מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק "לדעת" את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!
מסתבר, אם כן, ש"האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה", ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.
מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?
סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: "השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול": המכונות, לדברי סוסקינד, הן "קיפודים טפוסיים": הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל "אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות", לעומת בני האדם שהם "שועלים גאים"… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות "שועליות", אבל לדעתו "במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים."
אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי "רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, 'אהבה ועבודה'", והסוציולוג מקס ובר, טען כי "המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית", שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)
וכאן מציע סוסקינד מגוון "פתרונות" שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים "להתנדב" לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?) – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.
סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.
הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?
איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?
האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?
ומה, אם בכלל, "מוכיחה" הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג', אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?
על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.
Daniel Susskind A World Without Work Technology, Automation, and How We Should Respond
בתחילת שנות השבעים שירתי כפקידת מבצעים בבית הספר לטיסה בחצרים. הטייסת נקראה "ראשוני": השלב שבו החניכים יצאו לסולו הראשון שלהם על פוגה. בסוף שלב זה גדלו מאוד סיכוייהם לסיים את קורס הטיס בהצלחה, לפיכך הם נדרשו במהלכו להחליף את שמות המשפחה שלהם: לעברת אותם.
אני זוכרת את ההתכנסות של המדריכים, טייסים צעירים שהיו מבוגרים מפרחי הטיס בשנים ספורות, איך ישבו ביחד, התלוצצו, התבדחו ואגב כך גם החליטו איזה שם עברי יקבל כל אחד מהחניכים. היו שם הרבה הראל, שחק ורום, מה שמיכל רום מכנה בספרה "שמות של טייסים"… (אני זוכרת חניך אחד – בסופו של דבר הוא הודח מהקורס – ששמו היה, כמדומני, עאדקי. הוא היה בין היחידים שהתקוממו. הוא לא רצה לשנות את שמו, והיה לו אפילו טיעון מוצדק, שלא הועיל לו: למה עזר ויצמן נשאר עם שם "גלותי"? למה לו מותר ולי אסור…?)
ספרה המרתק של מיכל רום מתבסס על הדיסרטציה שכתבה בחוג ללימודי מגדר (בהנחייתם של פרופסור אורלי בנימין ופרופסור חיים חזן). נושאו עניין אותה מאז שעמדה להינשא ולא הבינה מדוע מצפים ממנה לשנות את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המיועד; מדוע לא להפך? מניין הגיעה המוסכמה החברתית המובנת כך מאליה? מה השלכותיה?
רום עצמה מספרת שכאשר הגיעה לראשונה עם הנושא למחקרה אל אחד המרצים שלה, הרבה לפני הדוקטורט, הוא לא ממש הבין מה יש כאן בכלל לחקור, אבל מכיוון שנוכח בלהיטותה, עודד אותה להתקדם ולבחון אותו. כשקוראים את הספר אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי, מעורר מחשבה ומשקף תהליכים חברתיים.
רום ראיינה נשים רבות בנוגע לשמות המשפחה שלהן, ומהראיונות הסיקה מסקנות. חלק מהדברים מובאים מפיהן של המרואיינות. כל אחד מהסיפורים הקצרים מרתק, ומדהים להיווכח כמה וריאציות על הנושא קיימות: איזה שם בחרה האישה לשאת אחרי הנישואים? ממה נבעה בחירתה? מה הבחירה הזאת מספרת לנו על החברה שלנו?
קודם כל, יש להבין שהשיטה שהייתה מקובלת בישראל – אישה שנישאה קיבלה אוטומטית את שם המשפחה של בעלה – איננה מחויבת המציאות, והיא בעצם סותרת את התפיסה היהודית שלפיה דתו של אדם נקבעת על פי אמו. מדוע דין זה לא חל גם על שמו?
אכן מסתבר שבארצות שונות הנוהג שונה מאוד:
"בדנמרק החוק מאפשר לבחור איזה שם משפחה להשאיר מבין שני השמות, של האישה או של הגבר, וגם איזה מהם להעניק לדור הבא. בחירת שם המשפחה של הילד חייבת להתבצע בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום לידתו, ואם לא מתקבלת הודעה רשמית מבני הזוג, יקבל התינוק כברירת מחדל את שם משפחתה של אמו.
"גם באיסלנד הורים יכולים לבחור אם ילדם יישא את שם המשפחה של אביו או של אמו, אולם שם המשפחה זוכה לסיומת שונה אצל בנים ואצל בנות: Son או Dottier ('בן של' או 'בת של'). מקובל לבחור בשם המשפחה של האם, אם כי פעמים רבות בני זוג ממקפים את שני שמות המשפחה שלהם, כך שלילדיהם יש שם משפחה כפול. בפועל, מכיוון שכל אחד מבני המשפחה מקבל שם עם סיומת מזהה שונה, נוצר מצב שבו בני אותה משפחה גרעינית נושאים שם משפחה שונה זה מזה.
"שיטה דומה נהוגה בחלק גדול מהמדינות הסלאביות: שמות משפחה ניתנים שם על פי שם האב והשושלת המשפחתית שלו, בצירוף סיומת שונה עבור הבן והבת, שמזהה אותם כׁׁׁ'בן של' או כ'בת של'. לדוגמה איוואן וסיליץ' רומנוב הוא בן ששמו הפרטי איוואן, אביו נקרא וסילי (סיומת ויץ') והם שניהם שייכים לשושלת רומנוב. אם לאיוואן יש אחות, ושמה הפרטי אלנה, שמה המלא יהיה אלנה וסיליבנה רומנובה – סיומת שונה שמעידה על כך שמדובר בבת.
"בליטא השיטה לא רק מבחינה בין שמות של בנים לשמות של בנות, אלא נוסף סימון המציין גם את המצב המשפחתי של האדם נושא השם (נשוי או רווק).
"על פי שיטת השמות בבולגריה נשים מקבלות לאחר הנישואין את שם המשפחה של הגבר שנישאו לו במקום שם המשפחה שלהן, ומוסיפות לו סיומת המעידה על מיקומן כרעיות. בפועל, רבות מהן שומרות על שם המשפחה שלהן מלידה.
"ברוסיה, צ'כיה, סלובקיה ולטביה נשים נשואות מקבלות את שם המשפחה של בן הזוג בצירוף סיומת שונה המתאימה לנשים. בברזיל ובפורטוגל נהוגה שיטת שמות שבה לכל אחד יש שני שמות משפחה: שם המשפחה של האב מצד אמו, ושם המשפחה של האב מצד אביו."
מגוון האפשרויות גדול אם כן מאוד!
גם השיטה שהייתה נהוגה בארץ השתנתה: בעבר שם המשפחה של אישה שנישאה הוחלף מיד, בלי להתייעץ אתה, ואם רצתה לשמור על שם נעוריה נאלצה לגשת בתוך שנה אל משרד הפנים ולבקש זאת. אם התמהמהה ובחלוף השנה החליטה לבקש שיחזירו לה את שם הנעורים שלה, בקשתה הייתה נענית, אבל אז לא הייתה יכולה לעשות זאת שוב במשך שבע שנים: החוק בישראל אוסר על שינוי תכוף של שם המשפחה. כיום, לעומת זאת, מי שרושם את הנישואים שואל את שני בני הזוג מראש איזה שם משפחה מבקש כל אחד מהם לשאת. את שלו? את שלה? שילוב של השניים? שם חדש, שיהיה רק שלהם? שילוב של שמות הנעורים שלהם עם השם המשותף? הכול אפשרי.
בישראל שמות משפחה מספרים הרבה על מי שנושא אותם, כפי שהסבירה אחת המרואיינות, "מי שרואה את השם שלי עכשיו, כמו שהוא, מבין משהו עליי עוד לפני שהוא בכלל מכיר אותי." שמה – איילת־השחר קראוס אטיאס. "מה הוא מבין?" שאלה החוקרת, והמרואיינת השיבה: "או שאני בן אדם מייגע, או שחשוב לי הקטע הזה ואז כנראה שאני פמיניסטית."
ברור לגמרי ששמות מסוימים "חושפים" את מוצאו של אדם: שם מזרחי, שם אשכנזי, שם מעוברת. מעניין שדווקא השמות שנחשבים "יפים", ואפילו "ישראליים שורשיים" הם שמות נטולי כל שורש: כאלה שעברתו אותם ואין מאחוריהם שום עבר… כדבריה של רום, "שמות נושאים עימם מסרים רבי משמעות ומלמדים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לפעמים גם יותר ממה שהתכוונו לספר, ולא רק בהקשר המגדרי. שם יכול להעיד על המוצא, על מעגל השייכות המשפחתי, הדורי והלאומי, ובכל זאת באמצעות שלל מאפיינים כגון: האם הוא בעברית או לא, ייחודי או נפוץ, קצר או ארוך, יפה או מכוער". כל אלה "מייצרים יחדיו את הסימון שמטביע עלינו את שם המשפחה".
כשקראתי את דבריה של מאירה חג'בי רוזמן, כיצד "כשאני אומרת את השם שלי אנשים נורא מתבלבלים – את חג'בי או רוזמן?" כלומר, כמובן, מזרחית או אשכנזייה? נזכרתי בסיפור Mr. Know All של סומרסט מוהם, סיפור על גזענות בוטה שבו סנוב אנגלי מגיע לתאו בספינת נוסעים, ועוד לפני שהוא פוגש את שכנו לתא הוא מתעב אותו, רק בגלל שמו: מר קֶלָדָה. כשלימדתי את הסיפור נהגתי לשאול את תלמידי, שהשם "קֶלָדָה" לא עורר בהם שום רגש, איך היו מרגישים אילו נודע להם ששמו של שכנם לתא הוא, למשל, עבד אל-רחמן בן מחמד. האם היו שמחים? נרתעים? נשארים שווי נפש? אהה, אז שם ערבי כן מעורר בכם רגשות שליליים? נהגתי לשאול. ובכן לאנגלי הסנוב והגזען שבסיפור ברור שהשם קֶלָדָה הוא שם אוריינטלי, והוא מיד "יודע" שהאיש שנושא את השם לא יסכים למשל לפתוח את הצוהר כדי לאוורר את התא…
אבחנותיה של מיכל רום נוגעות כמובן לא רק להיבטים חברתיים באופן כללי, אלא גם להיבטים מגדריים. כך למשל היא מראה כיצד הסוגייה של שינוי השם נתפסת כעניין נשי. גם גברים "ליברליים", ש"מאפשרים" לנשותיהם לבחור איזה שם משפחה לשאת, מבהירים לה שהדבר לא ממש מעניין אותם. הוא רק "הבעיה שלה". יתר על כן, כשגבר מחליט למשל לקחת שם משפחה חדש, ביחד עם אשתו, הוא זוכה להערכה ולהתפעלות. "המעשה שנועד לסמל שותפות, הדדיות ושוויון בין בני הזוג השיג בדיוק את ההפך, כשהוא ממחיש את ההבדל העמוק שקיים בין השם שלו לבין השם שלה," שהרי אשתו לא זוכה בדרך כלל לשום תגובה על אותה החלטה עצמה…
אחת האבחנות המעניינות ביותר של מיכל רום מגיעה לקראת סופו של הספר. "השאלה 'איך קוראים לך?'", היא כותבת, "היא שאלה זהותית בסיסית, שהתשובה עליה אמורה להיות אחת, יציבה וקבועה."
אבל זה לא המצב אצל מרבית הנשים. (סטטיסטיקה שהיא מצטטת מראה כי אחוז זעום ביותר של נשים שומרות כל חייהן על שם המשפחה שאליו נולדו: ל87% מהזוגות הישראלים יש שם משפחה זהה, כלומר – שמו של הבעל, ולפי נתון סטטיסטי אחר שדיוקו לדבריה מוטל בספק אבל הוא בכל זאת נותן מושג, אחוז אחד בלבד מהנשים היהודיות בישראל נשאו בשלב מסוים רק את שם המשפחה שהיה להן לפני הנישואין!). רום מצטטת נשים שסיפרו לה מתי ובאילו נסיבות הן מציגות בפני הזולת את שם הנעורים שלהן, את שם המשפחה שקיבלו כשנישאו, זה שילדיהן נושאים אותו, ומתי – את שני השמות.
והיא מסכמת: "תבנית השימוש הנזילה בשם, למרות שהיא רווחת מאוד, כמעט איננה זוכה להכרה בעולמן של נשים בישראל, ובוודאי שלא ללגיטימציה. חלק גדול מהנשים שפגשתי ניסחו לראשונה את העיקרון המארגן של תבנית השימוש שלהן בשמות שלהן תוך כדי השיחה בינינו, כשהן מתוודות שמעולם לא דיברו על כך קודם לכן, ובוודאי לא הגדירו אותה לעצמן בצורה כה מגובשת."
כלומר – התשובה לשאלה "איך קוראים לך?" נזילה ולא חד משמעית, בחייהן של נשים.
נקודה למחשבה!
אסיים בסיפור קצר על שם משפחה, כזה שהיה יכול בקלות להופיע בספרה של רום: אישה אחת שבעלה עזב אותה במפתיע, אחרי שנים רבות של זוגיות, שנחשבה בעיני כל הסובבים אותם טובה ויציבה, חגגה את יום הולדתה בסמוך מאוד לאותה נטישה מכאיבה. בני משפחתו של הבעל הגיעו כדי לשמח, או בעצם – כדי לנחם אותה. ילדיה הגיעו, כמובן, וגם אמה, אחותה, חמותה, ושתי גיסותיה, האחיות של הבעל.
אחת הגיסות הקדישה מחשבה למתנה שתיתן לגיסתה־הכמעט־לשעבר: בני הזוג רק נפרדו כמה ימים לפני כן, וכמובן שלא הספיקו באותו שלב להתגרש. האישה שנעזבה עדיין לא התחילה אפילו לעבד את הסתלקותו של בעלה מחייה ולעכל את מה שקרה לה. אבל בכרטיס שצורף למתנה כתבה אחותו של הבעל, הגיסה־הכמעט־לשעבר, ברכה, שבה כתבה את שמה הפרטי של הגיסה הנעזבת, בצירוף שם המשפחה הקודם שלה, שם נעוריה, ובכך הצטרפה למעשה לאחיה הנוטש, וסימנה לגיסתה – את כבר לא חלק מהמשפחה! היו מי שראו במעשה התאכזרות שאינה במקומה. האישה הנעזבת, אגב, שמרה על השם מנישואיה – שם המשפחה של ילדיה! – וכבר שנים רבות שהיא ממשיכה לשאת אותו.
שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…
ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.
אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.
השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ] . האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.
כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:
לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי, הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי – הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…
וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת, שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.
המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום, מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".
"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"
גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."
גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".
העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.
"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"
למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.
במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:
קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".
ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".
גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".
אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"
אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.
וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".
ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."
איזו הגדרה יפה!
גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.
מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?
איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)
כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."
היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."
כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).
את הפרק היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."
בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית, ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.
"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."
"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר] נקודת מוצא."
"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."
אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…
גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.
אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".
כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.
לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."
והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"
בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:
המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".
במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."
במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."
ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."
ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."
את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."
אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.
המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."
במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".
יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.
הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.
אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".
באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי. "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!
במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".
מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.
המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:
"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"
להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!
המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.
בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.
"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".
אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.
היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם.
אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה.
נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת.
לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי.
נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'."
(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)
גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.
מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים").
אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!
אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה?
אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"
"פגום מאוד"? זה הכול?
האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו?
קשה להבין, אותו ואותה.
אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.
הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד.
הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.
הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…
מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין!
מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.
התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.
כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.
פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית "למה מלחמה?", כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.
הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.
התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.
איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.
כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא "הראשונה"…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.
למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את "פורענות המלחמה" יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו "סמכות בלתי מעורערת" ושיהיה בכוחו "לפסוק דין ולהוציאו לפועל".
שאלתו – "כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]" מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?
תשובתו של איינשטיין היא ש"בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".
פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש"מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה," והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן "היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים". לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש "להסיט אותה ככל האפשר" כדי שלא תגרום למלחמה.
ועם זאת, קובע פרויד, "המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים", ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי "אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". אז מה גובר? הארוס או התנתוס? "העמדה התרבותית," גורס פרויד, "איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות."
כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה"שנייה" שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.
וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של "קץ המלחמות". כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.
כך למשל בראשון, "אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד" מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את "הסתייגויותיו של פרויד", ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.
איינשטיין "הבטיח" לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו "השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה", ואכן במאמר "פרויד על מלחמה ומוות" טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): "שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו", כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש"כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה"… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה "חשפה את טבענו 'האמיתי', האלים, העוין".
בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה", הוא מוסיף: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות." בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין "את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: 'נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'"…
בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק "הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין" כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין "מרכז" שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם "החף מכל רגש לאומי", כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש "מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם", והוא האמין ש"מרחב שכזה יאפשר להם 'לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים' להשתחרר מ'הגטו הלאומי'". לכן חזונו היה לקיים "יחסים 'הוגנים', בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית", חזון שלא התממש, כמובן.
ענר גוברין במאמרו "מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו" התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את "המצב הנפשי הפרימיטיבי" שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!
ריצ'רד קרוקט במאמרו "איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש" דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. "בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל", מה גם ש"איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה". ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר "צופה מהצד".
ויויאן שטרית-וטין במאמרה "נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: 'למה מלחמה?' והשאיפה לשלום" כותבת על ה"ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו", ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ".
עפרי אילני במאמרו "'מחנכיו של המין האנושי': על האידיאה של 'שליחות היהודים' בעידן המודרני" תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו "למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה", תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה"טעות" היא אותו "ששון היציאה אֱלֵי־קרב" שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה "למה מלחמה"?
כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?
הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:
"במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית."
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.
את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:
א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).
ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.
ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…
ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…
ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.
השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.
היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.
קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.
בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.
שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות".
ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?
האם יש לי צורך באישוש נוסף לדעתי על קסטנר, שכבר התגבשה לפני כמה שנים (ב-2013 ראה אור רומן שכתבתי, מעקב, וכאן סיפרתי איך הוא נבע ממה שמכונה "פרשת קסטנר")? מסתבר שכן. כי ברגע שראיתי שראה אור ספר חדש – מחקר על הקשר שיש בין השמדת יהודי הונגריה לבין מעשיו של קסטנר (ובעצם, ההתנהגות של ההנהגה כולה) – הזדרזתי לקרוא אותו, בנשימה עצורה.
כמו בכל פעם שאני נוגעת בסוגיה, התעוררה בי גם תחושה קשה של מחנק ושל זעם צורב. הפער הבלתי נתפס בין מעשיו המחרידים של קסטנר, לבין ה"טיהור" והגלוריפיקציה שהוא זוכה לה – במידה רבה בשל נכדתו, שרת התחבורה הנוכחית, שמרבה להתפאר בסבה ולצייר תמונת דיוקן של מעין גיבור רב מעללים שנרצח על לא עוול בכפו – יכול להטריף את הדעת. השוני התהומי בין דימויו של קסטנר כקורבן וצדיק לעומת דמותו המצטיירת מעוד ועוד מחקרים, לא נותן לי מנוח.
והרי אלמלא נהג כפי שנהג, אלמלא רימה והפיץ כזבים שבעטיים עלו היהודים בערי השדה של הונגריה לרכבות שהובילו אותם להירצח באושוויץ, אלמלא הונה אותם במכוון, אני לא הייתי קיימת: בני המשפחה שממנה באתי גרו בסמוך מאוד לגבול עם רומניה. אילו לא הסתיר מהם קסטנר את מה שידע על הצפוי להם, אילו לא שכנע אותם שמוטב להם לשבת בשקט ולשתף פעולה עם הגרמנים, הם יכלו די בקלות לנוס על נפשם, לחצות את הגבול ולהינצל. לכאורה, יכלו להיות לי סבתא ודודה (שנרצחו בשטוטהוף), אבל זאת כמובן מחשבה אבסורדית, שכן בנסיבות אלה בכלל לא הייתי באה לעולם.
אז נעזוב אותי, ואת הסיפור המשפחתי שלי. נעבור אל המחקר המבוסס, המפורט, המדויק מאוד, שערכה פרופסור רות לנדאו, שלימדה עבודה סוציאלית ואתיקה באוניברסיטה העברית, ופנתה ללימודי היסטוריה אחרי שיצאה לגימלאות. פרופסור לנדאו החליטה לחקור את קורותיהן של שתי הקהילות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, "בעקבות העניין האישי" שלה, כבת לניצולי אחת הקהילות הללו.
המסקנות שהיא הגיעה אליהן נכוחות וחד משמעיות: קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן," כפי שקבע השופט בנימין הלוי.
לנדאו מובילה את המחקר שלה בשיטתיות, ותוך התבססות על מקורות רבים. היא מפרטת את המהלכים שהובילו לרציחתם של מאות אלפים מבני שתי הקהילות שבהן התמקדה, ורק בסופו של דבר, בפרק האחרון, היא מסכמת בצורה מסודרת את כל מה שאפשר לכתוב על קסטנר, על אישיותו המזעזעת ועל מעשיו המתועבים.
רבים מתנגדים לקביעתו של הלוי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן בטיעון הנפוץ: לא היית שם, אין לך זכות לשפוט. מי שטוען כך פשוט אינו בקיא בפרטים, ואינו יודע מה היה מיוחד כל כך בהתנהגותו של קסטנר, מה היה שונה במידה קיצונית בין מעלליו והאופי של מעשיו, לבין אלה של ניצולי שואה אחרים, גם אלה שנמנו עם המנהיגים של הקהילות השונות.
רבים סבורים שאין לדון את קסטנר לכף החובה גם מכיוון שבזכותו ניצלו 1,684 בני האדם שהיו על "רכבת המיוחסים", זאת שיצאה מבודפשט, הגיעה לברגן בלזן, וכעבור כמה חודשים, בשני סבבים, הובילה את נוסעיה לשוויצריה, ואל החופש.
אכן, נוסעי אותה רכבת ניצלו בזכות קסטנר, אבל רבים אינם יודעים מה היה המחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים אחרים, אלה שעלו על הרכבות בדרכם להירצח באושוויץ, רק מכיוון שקסטנר גרם לכך שיעודדו אותם לשתף פעולה, לעלות על הרכבות בדרכן אל המוות, בלי להתקומם ובלי להתמרד, בלי שניתנה להם ההזדמנות לקחת את גורל בידיהם, לנסות לנוס על נפשם, או להתחבא, או לשחד את השוטרים המעטים (לא היה צורך ברבים, היהודים השאננים נהגו לפי ההנחיות של ההנהגה שלהם, ובכך שיתפו פעולה עם רוצחיהם!) ששמרו על הסדר, כל זאת רק כדי שהוא יוכל להוציא את הרכבת "שלו"!
לנדאו נשענת, בין היתר, על ספרו של החוקר האנגלי פול בוגדנור Kasztner's Crime, ומספרת על ביקורו של קסטנר בעיר הולדתו, קלוז' (קולז'וור בהונגרית), ביום שבו הועברו יהודי העיר לגטו. קסטנר לא הגיע לקלוז' בכוחות עצמו. קצין אס-אס, רודי סדלצ'ק, הסיע אותו לשם במכוניתו! "האם היו מנהיגים יהודים נוספים שהאס-אס העמיד לרשותם נהג, קצין בכיר, כדי שיסיע אותם לעיר שנמצאה במרחק 460 ק"מ מבודפשט, כשש שעות נסיעה ברכב?" תוהה לנדאו, ומוסיפה שאלה רטורית: "אולי הייתה לגרמנים מטרה כלשהי שרצו לשיג בנסיעה זו של קסטנר לעיר הולדתו?"
קסטנר עצמו סיפר בדו"ח שכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה שהוא שאל את דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו הבכירים של אייכמן, מתי (לא האם!) יגורשו יהודי הונגריה. אכן, הוא ידע שהגירוש עתיד להתרחש בקרוב, וגם על מה שצפוי לקרות למגורשים, שהרי היה בין המעטים שקראו, כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1944, את הדו"ח של ורבה ווצלר, שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ ומסרו עדות שפירטה את מנגנון הרצח במחנה ההשמדה. יתר על כן, ורבה ווצלר גם סיפרו שבמחנה מכינים את התשתית להעברתם של יהודי הונגריה: למשל, הניחו מסילת ברזל נוספת. הם גם שמעו את אחד השומרים במחנה שדיבר על כך ש"בקרוב נאכל נקניק הונגרי טוב". גורל יהודי הונגריה היה ידוע אם כן מראש, גם לקסטנר.
מדוע אם כן הסיעו אותו הגרמנים לקלוז', לפני תחילת ה"גירוש"?
כדי שיזהיר את היהודים מפני ניסיונות לברוח! כדי שירגיע אותם. כדי שיביא לכך שהשקט יישמר. "קסטנר נשלח על ידי הגרמנים לעיר הולדתו מפני שהם היו בטוחים שהוא יעזור להם למנוע את בריחת הקורבנות מהעיר." וקסטנר מילא אחר מבוקשם. "הוא שוחח עם ראש הקהילה האורתודוקסית בעיר, זיגמונד לב, שהרגיע את ההמונים בגטו, והבטיח להם שהם יילקחו לעבודה בקנירמזו, ושהמשפחות יישארו ביחד."
"משם נסע קסטנר בחזרה לבודפשט, כדי לסייע בהכנת רשימת המועמדים מקלוז' ל'רכבת קסטנר.'"
לנדאו מתווכחת עם תומכי קסטנר. כך, למשל, עם דבריו של ההיסטוריון יהודה באואר, שטוען כי "המידע היה מצוי בידיהם של היהודים, אך הם סירבו להאמין לו". היא מצטטת את רות לין, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעלתה את השאלה "כיצד היהודים יכלו שלא להאמין במידע שלא קיבלו?"
אילו הודיע קסטנר ליהודים מה עתיד לקרות להם, הם לא היו נאחזים בתקוות השווא, שמקורה בהבטחות של הגרמנים לפיה המשפחות "יישארו ביחד לצורך 'יישוב מחדש.'" והיא מסבירה: "אילו ידע הציבור היהודי שהמשפחות מועברות לשם לצרכי השמדה, סביר להניח שהיו כאלה שהיו מוכנים להתפצל", וכדי להציל את הילדים "משפחות רבות יותר היו מוכנות לוותר על רצונן להישאר ביחד." אבל לשם כך הם היו צריכים לקבל "מידע אמין ממקור מוסמך או בעל סמכות", והמידע שקיבלו שירת לא את גורלם של היהודים אלא את תוכניותיהם של הגרמנים: אל תברחו, אמרו להם. מסוכן לנסות לחצות את הגבול עם רומניה (בפועל כל מי שהשתמשו בנתיב הבריחה הזה ניצלו! הרשויות ברומניה העלימו עין! "בפועל המשיכו הרומנים להתייחס במידה רבה של סובלנות. הם הוציאו הודעות סודיות לרשויות משמר הגבול שלהם, להקל על כניסתם של הפליטים היהודים מהונגריה"). היו גם הזדמנוית אחרות להינצל "בתמורה לכסף, או בעזרת אנשים שגילו אומץ ורצון לעזור". אבל הנרצחים הלכו בשקט אל מותם, כי לא ידעו מה צפוי להם.
ורבה, אחד משני העדים שהצליחו לברוח מאושוויץ וסיפרו מבעוד מועד על מה שמתרחש שם ועל מה שצפוי ליהודי הונגריה, כתב לימים, בספר שפרסם אחרי המלחמה, כי "במשך כל שהותו באושוויץ לא פגש יהודי אחד שידע דבר על תאי הגזים, לפני שהגיע לשם."
קסטנר ידע.
הטענות נגדו רבות, והן מפורטות ומוסברות היטב לאורך הספר.
כך למשל הוא העז להשמיץ אחרים. למשל, את משה קראוס, שבניגוד לו, אכן הציל יהודים רבים, ואת יואל ברנד, שנסע – בעידודו של קסטנר! – לארץ ישראל, כדי לנסות לגייס כסף ומשאיות, ולהמשיך את המשא ומתן המפורסם עם אייכמן, שהבטיח, לכאורה, לשחרר יהודים תמורת סחורה. "נסיעותו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה", כתב קסטנר, בחוצפה שלא תתואר, שהרי הוא היה שותף למהלך, שאכן, אגב, היה מופרך. פול בוגדנור מראה במחקרו כיצד תבעו הגרמנים מהיהודים לשמור על סודיות בנוגע למשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם". את מי שירת מעטה הסודיות והשתיקה? כמובן שרק את הגרמנים, שהרי כל אותה עת המשיכו הרכבות לשאת מאות אלפי יהודים אל מותם! אפשר לקשר זאת כמובן לשמו של הספר שלפנינו: "מחיר השתיקה"!
פרק הסיום, שבו מונה לנדאו אחת לאחת את הטענות כלפי קסטנר, לא רק מעשיו אלא גם אישיותו, מעורר פלצות: למשל – הנטייה שלו לחיות חיי מותרות, על חשבון אחרים. "מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית," היא מצטטת דברים של שמואל שפרינגמן. על כך הוסיף יואל ברנד וכתב, ש"לא היה לו די כדי לספק את צרכיו", ולכן נהג לעתים מזומנות ללוות כספים, עוד לפני שפרע חובות קודמים, "התנהלות שהוציאה לו שם של אדם קל דעת." אחדים מראשי הקהילה בקלוז' טענו שהוא מעל בכספי הקהילה, ושעם הכסף הזה פדה את הזכות של היחידה שאליה הוצב שלא להשתתף בעבודות הכפייה שהוטלו עליה. פליט מסלובקיה שהיה אמור לקבל מקסטנר כסף נדהם כשזה ניכה ממנו כמה מאות פנגה (מטבע הונגרי), ויואל ברנד נדהם כשקסטנר תירץ באוזניו את המעשה: "גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל 'קרן היסוד' חייבים אתם לספק את צרכי". וכך "כספים שהגיעו מיהדות העולם […] שימשו את קסטנר לקיים חיי רווחה בבודפשט". למשל, כשהגיע לברטיסלבה, בעיצומה של המלחמה, "הוא התאכסן במלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בעיר."
כל אלה עדויות אופי על אדם מושחת, נהנתן ונצלן, אבל הן כמובן לא לב הטענות נגד קסטנר. העניין העיקרי, החמור מכול, הוא כמובן לא שהוא "לא הזהיר את היהודים לגבי הגורל הצפוי להם" (כפי שגורס יהודה באואר), לא שהוא השמיט מידע, אלא שהיה "שותף להונאה הנאצית"! "קסטנר מנע ניסיונות בריחה מהגטו בקלוז', על ידי כך שהפיץ מידע מטעה לגבי חיזוק כביכול של השמירה בגבול הרומני ועל ידי עידוד המנהיגים להרגיע את היהודים באמצעות שקר על יישוב מחדש במקום אחר בהונגריה"! לא רק את יהודי קלוז' הוא הונה. כשהגרמנים העבירו אליו גלויות דואר שהנרצחים נאלצו לכתוב לפני מותם, ובהן סיפרו שהכול בסדר, הם "עובדים בקנירמזו" (יישוב לא קיים שהגרמנים בדו), דאג קסטנר להעביר אותן לקהילות השונות!
מזעזע ומעורר תהיות לקרוא על יחסם של הגרמנים כלפי קסטנר ש"היה יוצא דופן. הוא היה היהודי היחיד בבודפשט שהתגורר בבית שלא סומן כיהודי, הוא לא נדרש ללכת עם מגן דוד צהוב על דש בגדו, והטלפון שלו לא נותק כמו אלו של היהודים האחרים. הוא היה היחיד שהורשה להחזיק במכונית פרטית ולנסוע בה באופן חופשי לווינה ולברטיסלבה."
בחודשי המלחמה האחרונים "את מירב זמנו הוא מבלה עם חבורת קצינים נאצים מהאס-אס." קסטנר לא ברח ולא התחבא. הוא "חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע 'הפתרון הסופי' בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945, תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים"! באפריל 1945 שהה קסטנר ימים אחדים בברלין, "כשהוא שוכן בדירתו של אחד מעוזריו של בכר". האומנם אי אפשר להסיק מכך כי אכן "מכר את נפשו לשטן"?
לא כתבתי כאן כלום על יחסו לחנה סנש ולאמה (הוא סירב לעזור לשתיהן!), ולא על שני הצנחנים הארץ ישראלים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שאותם שכנע להסגיר את עצמם לגרמנים. (גולדשטיין נרצח במחנה הריכוז שאליו נלקח), ולא הזכרתי את עדותו של קסטנר לטובת כמה פושעי מלחמה נאצים, בראשם קורט בכר. אלי רייכנטל, בספרו האמנם נרצח פעמיים? מראה מה היו המניעים האמיתיים לַמּעשה, שאותו ניסה קסטנר להסתיר מעיני הציבור בישראל.
העותק של הספר שקראתי עתיר בסימונים, הערות, הדגשות וקריאות של זעם ותסכול שכתבתי בשוליים. בלבי – צעקתי בלי הרף. יש לקרוא את הספר הזה. חשוב לדעת מה קרה באותם ימים. חשוב ללמוד ולהבין איך יוהרה, שחיתות מוסרית ואדישות לזולת של אדם אחד יכולות להשפיע על גורלם של מאות אלפים. כ-564,500 מיהודי הונגריה נרצחו בתוך כמה חודשים, ביעילות ובלי תקלות. לרמות אותם, להסביר להם שמוטב שישתפו פעולה, ואז – בשקט בשקט להבריח את בני משפחתך וידידיך, ולהינצל בעצמך, מה יותר שפל מזה? אמנם לא כל הקורבנות רשומים על שמו של קסטנר, אבל די בעצם התהייה אם, וכמה מהם, יכלו להינצל אילו נהג אחרת.
כך כתבה אירית פורת בפתיח לספרה החדש: "יום אחד זה קורה: נעשינו מעסיקים. לא בחרנו בכך, לא רצינו, אלא שאימא זקוקה לטיפול סביב השעון, או כמו שהרופא כתב בסיכום הרפואי: אימא זקוקה לטיפול ולהשגחה 24 שעות. 'אני לא מבין בזה כלום', אומרים לי בני משפחה שנאלצים לחפש עובדת זרה שתטפל באימא. למי פונים? למי מותר להעסיק? מיהן העובדות הזרות? לבחור בגבר מטפל או באישה? מאיזו ארץ? כמה אני צריך לשלם לה? מהם החוקים שמחייבים אותי ואותה? איך אני צריך להתכונן? איך אשכנע את אימא? היא בכלל לא רוצה. אני לא יכול יותר לטפל באימא – נשחקתי. מה זה אומר? שאני בן רע? איך נסתדר עם מישהי זרה שתסתובב בבית של אימא?
כדאי להתכונן להעסקה מסוג זה, זו העסקה יוצאת דופן, אין עוד עובד במשק שנמצא בבית המעסיק שלו כל שעות היממה. זו העסקה שמזמנת אינטימיות ('אני מחפשת מישהי שתאהב את אימא') וגם ניצול ('אני משלם לה כמה שאמרו לי בסוכנות, 4600 ₪ והיא צריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע'), התעלמות מצרכים בסיסיים ('מה זאת אומרת שהיא לא מוכנה לקום בלילה? זו העבודה שלה') ועוד ועוד.
בנוסף, זו העסקה שמזמנת שאלות מוסריות, כמו מהו ניצול, מהי העסקה בתנאי עבדות, מי תלוי במי ומיהו בעל הכוח, מה חוקי ומה לא חוקי.
בספר שלי ניסיתי לענות על השאלות האלה וגם לעסוק בסוגיות עקרוניות.
אני רוצה לקוות שהספר שלי מכוון להעסקה מוסרית עד כמה שניתן בתנאים הנוכחיים, או במונחים של וויניקוט: העסקה מוסרית דייה."
בספר של ד"ר אירית פורת, שהדיסרטציה שלה עלתה כאן בבלוג, היא סוקרת ביסודיות וביעילות את הדילמות השונות המתעוררות אצל מעסיקים שנאלצים להתחיל להעסיק אדם זר, לרוב אישה, באחד ההורים, שלהם, או בשניהם.
הספר הוא מדריך מעשי שעונה על שאלות פרקטיות, החל מהבסיסיות ביותר: מאיפה מביאים עובדים זרים? למי פונים? מה הזכויות של בני המשפחה שנעשו מעסיקים? והוא גם מדריך מוסרי למי שרוצים לנהוג כיאות באישה הזרה שתיכנס עמוק לתוך חייהם ולתוך המקומות הפרטיים ביותר של ההורים.
הפרק הראשון מתחיל בשאלות הבסיסיות "מה נשתנה? איך הגענו לסיטואציה?" הפרק השני סוקר את העבר, ומברר מה השתנה: "מי טיפל בזקנים לפני שהגיעו לכאן הפיליפיניות?" הפרק השלישי בודק מה הבדלים שיש בין "המטפלת העיקרית" וה"המטפלת הלא-פורמלית." אחרי כן מגיעות העצות המעשיות: איך מקבלים היתר העסקה? עם מי ליצור קשר? מה השיקולים בבחירת מטפלת? איך להתארגן לקראת התחלת עבודתה? איך תתבצע ההתנהלות הכספית במצב החדש? האם כל אחד זכאי להעסיק עובדת זרה? איך מנהלים אתה את התקשורת? האם היא באמת "בת משפחה", כפי שיש מי שטוענים? מה זה אומר לגביה? מה קורה כשהיא צריכה לחזור הביתה לארצה בתום העסקתה בישראל? ואם היא נכנסת להיריון? מה החששות והפחדים שלכם כמעסיקים? איך מתמודדים אתם? מה עושים כשיש אלימות? כשאתם מרגישים שהיא מזניחה את ההורה? אילו עוד בעיות עלולות להתעורר? מה קורה כשההורה מתאשפז? מה זכויותיה של העובדת לחופשות? ואם היא מתפטרת? או מפוטרת? מה תפקידם של בתי המשפט בקשר שבין עובדת-מעביד? איך נראים יחסי הכוח בין העובדת לבין מעסיקיה? מה כוחם ותפקידם של תאגידי כוח האדם?
אלה כמה מתוך שלל השאלות שפורת משיבה עליהן, תשובות סדורות, מדויקות, ויעילות מאוד.
מאחר שהתופעה של עבודת מטפלות בקשישים נעשית שכיחה יותר ויותר, הספר חשוב, וכדאי מאוד לכל מי שהגיע לסיטואציה שבה הוא נזקק לעובדת זרה לקרוא אותו, ללמוד ממנו ולהפיק ממנו תועלת. הוא מאיר עיניים, מרתק, ובעיקר – שימושי מאוד.
יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?
האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.
זה לא שקריאת הספר מעוררת תחושה שההתנפלות המחרידה הזאת של פוטין על אוקראינה מוצדקת מכל בחינה שהיא, אבל הכתוב בכל זאת מספק איזושהי זווית ראייה אחרת למה שמתרחש.
והוא בעיקר מעורר השתאות, שכן הספר, שראה אור ב-2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין.
דוד פסיג הוא "הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי". בין התחזיות הפוליטיות שהוא משרטט בספר יש גם התפתחויות טכנולוגיות שהוא צופה. כך למשל הוא צופה שהאנושות תלמד לגבור על כוח הכבידה, או על מהירות האור, ושמשם תיפתח האפשרות (הדמיונית!) לטלפורטציה נוסח beam me up Scotty (כלומר – שגר אותי למקום אחר), אמרת הכנף המפורסמת, שחזרה תכופות בסדרה "מסע בין כוכבים". הוא אמנם מזכיר את פיתוחם הצפוי של רובוטים בגדלים שונים, אבל להפתעתי לא דן בנפלאותיה של הבינה המלאכותית ושל הישגיה. אולי מכיוון שב-2010 אפילו הוא לא הבין עדיין לעומק את ההתפתחויות המרהיבות, עותקות הנשימה והמהפכניות, מה ש(גילוי נאות – בני) שחר צפריר מכנה "שינוי טקטוני": יכולתה של הבינה המלאכותית לכתוב בעצמה קוד תוכנה.
1/8 על רגעים מכוננים! לפני שבוע שאלתי כאן מה ששת הרגעים הטכנולוגים ששינוי את העולם ב *30* השנים האחרונות. א/נשים ענו והיה מרתק. שימו לב! לדעתי יש שני רגעים מכוננים כאלו כרגע. וזה לא קורה כל יום. גם לא פעם בעשרות שנים ששתי מהפיכות קורות באותה העת. #פידטק
מכל מקום, עיקר הניתוחים בספר שלפנינו נוגעים בתיאוריות מדיניות. פסיג שוטח בו תיאוריה מפתיעה ולפיה מה שמכתיב את התנהגותן של מדינות, אפילו של מעצמות, הוא דווקא לא הכלכלה, או הערכים שחולקים תושביהן; לא המרקם האתני או הדת שלהן, אלא – תוואי הקרקע הגיאוגרפיים של הארצות שבהן הן שוכנות. הם אלה שדוחפים עמים למלחמות וקובעים את ההיסטוריה שלהם, לשבט או לחסד.
פסיג חזה, כאמור, את המלחמה באוקראינה. גרמו לה, לדעתו, פחדים טריטוריאליים, ופחדים הם הכוח שדוחף לטעמו את בני האדם למעשים בלתי הגיוניים. לפי הניתוח שלו מובן לגמרי מדוע הרוסים מנסים "לשלוט שוב באזורי החיץ המוכרים להם." למרבה הדאגה הוא בטוח שאוקראינה היא רק ההתחלה. "זה רק עניין של זמן" עד שהרוסים ינסו להשיב לעצמם את ה"אימפריה" של ברית המועצות, ולהשתלט שוב לא רק על אוקראינה אלא גם על פולין, אסטוניה, ארמניה, גיאורגיה, וכן הלאה.
לדעתו של פסיג "סביר מאוד להניח שכאשר יסיימו הרוסים את המהלך שלהם באוקראינה ובבלטים", אחרי שהם "יציבו את כוחותיהם באוקראינה", גם הפולנים יצטרפו למאבק, שכן "הפחדים הגיאוגרפיים הקמאיים" שלהם יתעוררו בכל עוצמתם. "הם יהיו חייבים לפעול". פולין עם 40 מיליון תושביה, היא בת ברית של ארצות הברית וחברה בנאט"ו, אבל מדינות אירופה לא ירצו להתערב, ולכן "ארה"ב תיוותר לבדה לקבל את ההחלטה מה לעשות."
לדעתו של פסיג מרכז הכובד של כל העימותים, הנוכחי והעתידי, ייטה לעברה של טורקיה, שהוא רואה בה קלף חשוב במשחק הגלובלי. "טורקיה תסכים להשתתף באיגופה של רוסיה אם ארה"ב תעניק לה מכל טוב," וטורקיה תשמש "מנוף לחץ" על רוסיה, מטעם ארצות הברית.
מאחר שפסיג תיאר כבר לפני שתים עשרה שנים את ההתנפלות של רוסיה על אוקראינה, אי אפשר לכאורה לדחות על הסף את מסקנותיו לגבי עתידה של ישראל, מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הבאים, וכיצד צריכה מדינת ישראל לנהוג. לדעתו "ישראל חייבת להיות כל הזמן פיקחית וערמומית ולא יהירה באשר לכוחה", (שזה תמיד רעיון טוב כשלעצמו…), אך בד בבד הוא צופה שישראל, לא פחות ולא יותר, תכבוש את דמשק: "לא נמנע שהיא תצטרך לכבוש שטחים נרחבים מסוריה ולבנון". זה יקרה לדעתו אחרי תקופה שבה יומט כאן חורבן סביבתי, בעקבות תקופה ארוכה שבה יסבול העורף הישראלי ממתקפות טילים ממושכות: "המערכה תתפתח להיות מהירה והרסנית בממדים שהאזור לא ידע מעודו".
הפלסטינים לא יכולים להשמיד את ישראל, אבל גם אינם מסוגלים להשלים עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים, "בקיצור, הם אינם יכולים להתקדם ואינם יכולים לסגת." הם "לכודים במאוויהם ובגיאוגרפיה המיוחדת שאליה נקלעו", ולמעשה "גורלם נחרץ".
פסיג צפה ב-2010 ש"המדינה הבאה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל תהיה סעודיה", ושהסכם השלום עם מצרים לא ישרוד. לדעתו רוסיה תספק לסורים נשק ואמצעים "כדי להטריד את מנוחתם של הישראלים ולגרום להם להתסיס את האזור בפרנויה האופיינית להם", ובכך "להעסיק" גם את ארצות הברית: "רוסיה תמשיך לרתק את ארה"ב לבעיות שבעולם המוסלמי. לשם כך תדאג לבחוש היטב גם במזרח התיכון." רוסיה לדבריו תתמוך לא רק בסוריה, אלא "תדאג לספק טכנולוגיה, תמיכה ומשאבים שונים לאיראן, כדי שזו תמשוך אליה את כל תשומת הלב של ארה"ב ותסיט אותה מכל דבר אחר או כדי לשמור לעצמה קלפים לשולחן המיקוח עם ארה"ב בבואה לדרוש ויתורים בעניינה באזורים אחרים – בעיקר במרכז אירופה, ששם עיקר מענייניה."
כל ההסברים והתחזיות הללו מעוררים אימה עמוקה. גם ההצעות לישראל, שאותן פסיג מציע בפרקים האחרונים, אינן משככות את האימה או מרגיעות אותה.
עם זאת, התעוררה בדעתי במהלך הקריאה תהייה עקרונית, שאליה אין פרופסור פסיג מתייחס כלל: איזה תפקיד משחקים בכל זאת המנהיגים? האם אין לאישיותם המסוימת שום השפעה?
לאורך הספר כולו הוא מסביר מהלכים של מדינות על פי האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלהן. מכאן שהוא סבור שאת ההיסטוריה קובעים מהלכים "נפשיים" קמאיים של עמים, לא של מנהיגים ספציפיים: הפחד המשותף לכל בני עם מסוים מפני פלישה והשתלטות של בני עם אחר. הוא מתחיל בכך שבני אדם נאמנים קודם כל לבני המשפחה שלהם, שהרי טבעי לו לאדם להרגיש נאמנות וזיקה אל הקרובים לו ביותר. הזיקה הזאת מתרחבת במרוצת הזמן גם אל כל בני עמו. כדי להסביר זאת הוא מראה את ההבדל בין אהבה לבני משפחה, להתאהבות ב"אנשים זרים", כמו, למשל, זאת של רומיאו ויוליה. הוא טוען שהאהבה והנאמנות הראשוניות הן אלה שטבעיות ביותר לאדם, ושההתאהבות ב"זרים" היא רק שלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושית.
הראייה הזאת שלו נוטלת למעשה את האחריות ממנהיגיהן של אומות שונות. לא הם אחראיים להחלטותיהם, שכן הן רק משקפות את הלכי הרוח הסמויים השולטים בתודעה של בני עמם. המנהיג הוא אם כן רק "שליח" של הרצונות והפחדים העמוקים ביותר של בני עמו, ולו עצמו אין אחריות להחלטותיו. האם אפשר להסיק מכך שהשואה הייתה בלתי נמנעת? שלא היטלר, ולא פיקודיו הצייתנים, אשמים בה? היא רק שיקפה את הרצון (או הצורך) העמוק, הנסתר, של הגרמנים? וכך גם המתקפה הברברית שמוביל פוטין על אוקראינה? ההפצצות האכזריות על שכונות מגורים, ההרס של ערים שלוות, הרוע הצרוף, הרג של חפים מפשע – כל אלה בלתי נמנעים, כי הם משקפים את הצרכים העמוקים של הרוסים?
קשה להשלים עם העמדה הזאת. האם באמת אין למנהיגים, להחלטותיהם, לאישיותם, שום משקל? האם ביקורו של סאדאת בישראל היה מעשה בלתי נמנע, ולא מהלך אמיץ של מנהיג שהחליט להטות את ההיסטוריה ולשנות את כיוונה? וצ'רצ'יל – הוא לא החליט ללכת נגד הזרם, להוביל את בני עמו למאבק עיקש נגד הגרמנים, להתסיס אותם, לרומם את רוחם ולשכנע אותם שלא ייכנעו? האם למבנה אישיותו המופרעת, הפסיכופתית, של פוטין אין שום השפעה על מה שקורה עכשיו באוקראינה?
יש חלקים כמעט נוגעים ללב בספר חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת הוגה הדעות הגרמני תאודור אדורנו. למעשה, אדורנו לא כתב את הספר, כי מדובר באוסף של הרצאות וראיונות שנשא, אבל מהדברים שנאמרים בהם אפשר להבין לא מעט על השקפת העולם שלו.
אדורנו, יליד 1903, הלך לעולמו ב-1969, ואת ההרצאות והריאיונות המובאים בספר שלפנינו הוא נשא משנת 1959 ועד זמן קצר לפני מותו. בעברית ראה הספר אור בסוף 2019, כלומר חמישים שנה אחרי מותו.
האם דבריו עדיין רלוונטיים? האם לקורא שחי כיום יש מה ללמוד מאדורנו?
עניינו העיקרי של הספר הוא החובה שאדורנו מטיל על מאזיניו וקוראיו למנוע את הישנותה של מה שהוא מכנה "הברבריות". בעיניו "העבר שמבקשים לברוח ממנו עודו חי ביותר," והוא מתכוון ל"נכונות לבצע את מה שאי אפשר לבטא במילים", כלומר – את נכונותם של גרמנים לגייס את הטכנולוגיה כדי לייעל בעזרתה מנגנונים של רצח המוני.
האם, הוא תוהה, יש להתנגד לחדירתם של אמצעי טכנולוגיה חדשים לכל תחומי החיים? כדבריו – "היכן עובר הגבול בין היחס הרציונלי לטכנולוגיה לבין הערכתה המופרזת, הגורמת בסוף לאדם לתכנן מערכת רכבות משוכללת להבאתם של הקורבנות במהירות וללא עיכובים לאושוויץ"?
כאמור, חלק מהדברים המובאים בשמו נוגעים ללב בתמימותם. כך למשל נתפס חלק ניכר ממה שנכתב בשני הפרקים "טלוויזיה והשכלה", שבהם עוסק אדורנו במדיום שהיה אז חדש יחסית, בהשפעותיו האפשריות ובסכנות הטמונות בו.
אדורנו אמר, לדוגמה, בריאיון ברדיו ב-1963 שהתפרסם גם בגרסה כתובה בכתב עת גרמני, שחשוד בעיניו השימוש התכוף שנעשה בטלוויזיה כדי להפיץ אידיאולוגיות, ולהשפיע מתוך "הטיה שקרית" על תודעתם של הצופים.
הלמוט בקר, בן שיחו של אדורנו, הסביר מדוע מוטב שלא לאסור על "ילדו של האינטלקטואל" לצפות בטלוויזיה, שכן אם הוריו ימנעו ממנו לעשות את זה, ברור שעד מהרה הוא "יצפה בטלוויזיה בביתם של השכנים בני מעמד הפועלים", ואז רחמנא ליצלן, הוא "ייחשף בפועל למדיום הזה ללא הכנה מוקדמת."
בהקשר דומה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שב-1965 אסרו על הביטלס לבקר בארץ, שמא ישחיתו את בני הנוער. מעניין לציין שגם אדורנו עצמו מזכיר את הביטלס פעמיים במאמריו, כדוגמה לתופעה שמעידה על "ברבריות" של החברה, אם כי הוא מסייג: "כוונתי במונח 'ברבריות' אינה לביטלס, גם אם הפולחן שקשור אליהם כלול בו, אלא לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים." מי היה מאמין שאפשר היה פעם בכלל להעמיד את הביטלס בשורה אחת עם ברבריות, דיכוי, רצח עם ועינויים.
אי אפשר להתעלם לחלוטין מהדברים שאדורנו ייחס לטלוויזיה, אם כי קשה להאמין שאפילו הוא, שחשש כל כך מפני יכולותיה המשחיתות, היה מסוגל לצפות את העוצמות ההרסניות של המדיום, כפי שהן מתבטאות כיום, בשליש הראשון של המאה ה-21, שנים רבות כל כך אחרי אדורנו.
"ב'טלוויזיה כאידיאולוגיה' כוונתי," הוא אמר, "ראשית כול ובפשטות, לכל מה שרואים בתכניות הטלוויזיה האמריקאיות — וגם אצלנו לא חסרות תכניות כאלה — כלומר להחדרתה של תודעה כוזבת, להסתרת המציאות האנושית ולהטמעתם של מה שנהוג לכנות בצורה כה נעימה 'מגוון של ערכים', המוצגים ברוב דוגמטיות כערכים חיוביים ורצויים, שעה שהחינוך שאנו מדברים עליו, משמעותו בדיוק חשיבה לעומק של מושגים אלו – המוצגים מלכתחילה כחיוביים – ועל הבעייתיות שגלומה בהם, וחריצת דעה עצמאית ואוטונומית לגביהם".
אדורנו חשש אם כן מכוחה של הטלוויזיה להציג עמדות וערכים. נדמה לי שאפילו הוא לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את "שטיפת המוח" המִטַּפֶּשֶׁת שבה לוקה הטלוויזיה המסחרית, שכל מטרתה – למכור פרסומות, ולצורך כך היא מוכנה לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואף למטה מזה, והכול – כדי לשבות קהל שניטלה ממנו כל יכולת שליטה או בקרה, קהל שהתמכר לסנסציות ולמסחטות רגש, בדמותן של תוכניות ריאליטי מופרכות שיש להן רק "אידיאולוגיה" אחת: להעשיר את בעליהם של ערוצי הטלוויזיה.
ברור גם שאדורנו לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את אחת ההתפתחויות החברתיות רבות העוצמה ביותר שאנחנו שותפים להן בשני העשורים האחרונים: כוחן של הרשתות החברתיות, והיכולת העצמאית של אנשים פרטיים ליצור תכנים (כמו למשל – הבלוג "סופרת ספרים"), בלי שיידרשו לשום מנגנוני סינון או בקרה. אנחנו שומעים חדשות לבקרים על יצרני תוכן שמיליוני בני אדם עוקבים אחריהם. מה הם מציעים?
בטיק-טוק, למשל, אפשר למצוא בעיקר המוני אנשים מפזזים, מראות שחלקם ביזאריים־עד־מבעיתים, וחלקם סתם מוזרים:
והנה נודע לאחרונה לאחרונה כי טיק-טוק הדיחה את גוגל ממקומה הראשון ונהפכה בשנת 2021. לאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם!
מה היה אדורנו חושב על כל זה? לא קשה לדמיין את הפלצות שהייתה אוחזת במי שחשש מפני מנגנוני הכזב הטמונים בטלוויזיה, בכך שהיא "מסתירה בעיות" שכן היא יוצרת תודעה כוזבת. אדורנו עוד האמין שלא נורא אם צעירים ילמדו "מהי אהבה מתוך צפייה בטלוויזיה". מה היה אומר על החשיפה של בני נוער, של ילדים קטנים ממש (!), לפורנוגרפיה ברשת?
אדורנו חשש מכך ש"התפאורות [בטלוויזיה] נראות כה אמינות, כה ריאליסטיות, שהן מאפשרות להבריח פנימה בבלי דעת את הסחורה הגנובה של האידיאולוגיה". מה היה אומר על הפרסומות הסמויות?
כבר אז ראה את הסכנות באותו "הרע ההמוני הזה" שהצופים "לוגמים בשקיקה", אך סבר שאפשר לגייס את הטלוויזיה גם כדי ללמד, לחנך, לחשוף צעירים לידע.
היכן היא, אם כן, "הטלוויזיה הלימודית" שבאמצעותה ניסו ליישם את העקרונות הנשגבים שהתווה? היא כבר מזמן שבקה חיים, ואיש אינו זוכר עוד את הניסיונות להיעזר בטלוויזיה כדי לחנך ולהשכיל.
אדורנו מרבה בספר שלפנינו לעסוק בדמותו הרצויה של המורה. מדבריו אפשר להבין את הפער העצום שיש בין הרצוי למצוי. אחת המשימות שלקח על עצמו הייתה לבחון בוגרי סמינרים למורים, שהוטל עליהם להתכונן לבחינה בעל פה בפילוסופיה. הוא מתאר את קוצר היד של רובם, את קיצורי הדרך שהם מחפשים, רק כדי לעבור את הבחינה בשלום, ולזכות בתעודה המקצועית. מה מורים כאלה יוכלו להנחיל לתלמידיהם? ומי בכלל מעלה בדעתו לצפות ממורים בישראל ללמוד פילוסופיה, כדי שישכללו את יכולות החשיבה וההבעה שלהם?
כאמור, עניינו העיקרי של אדורנו בספר שלפנינו הוא לחפש אחרי מנגנונים שימנעו את הישנות הזוועות שחולל המשטר הנאצי. "הנאציונל סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה", הוא כותב, ומוסיף שבכך גלום לדעתו "איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה".
מה היה אדורנו אומר על המגמות האנטי-דמוקרטיות שאנחנו עדים להם במקומות רבים בעולם? למשל, על הסירוב של דונלד טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בארצו? על ההסתערות של ההמונים המוסתים על גבעת הקפיטול? על כך שהסנאט זיכה את טראמפ מההאשמה שהסית למרד?
ומה היה חושב על האיום שמציבה כיום רוסיה בגבולה עם אוקראינה?
אכן, הוא סבר כי "הדמוקרטיה טרם התבססה במידה כזו, שבני האדם חווים אותה כדבר הנוגע להם ישירות ורואים בעצמם סובייקטים של התהליכים הפוליטיים. היא נתפסת כשיטה אחת מני רבות, כמו יכול אדם לבחור מתוך תפריט קומוניזם, דמוקרטיה, פשיזם או מונרכיה — אולם היא איננה נתפסת כביטוי של עצמאות מחשבתית".
יש לזכור שאדורנו אמר את הדברים בימי המלחמה הקרה. הקומוניזם נתפס אז כאיום על הדמוקרטיה והתבקש ש"אחדותו של העולם המערבי" תהדוף את האיום הרוסי, שכן "מנצחי 1945 החריבו את מעוזם האיתן נגד הבולשביזם מתוך כסילות גרידא, ואז הקימו אותו מחדש שנים מעטות לאחר מכן" (מן הסתם הוא מתכוון לכך שבהסכם ילטה אפשרו לרוסים להשתלט על מדינות מזרח אירופה).
"פלישה לאוקראינה תשים קץ לעידן השלום ותצית מירוץ חימוש. זהו רגע היסטורי לא רק מבחינת קייב. זהו רגע היסטורי לכולנו," כתב נח יובל הררי ב11 בפברואר 2022 בעיתון הארץ על המשמעויות בקנה מידה גלובלי שיכולות להיות אם תפרוץ מלחמה, בעקבות פלישה רוסית לאוקראינה.
ועכשיו אני מבקשת לשאול אם גם אצלנו, בקנה מידה קטן בהרבה, אפשר להבחין בתופעות פשיסטיות מבעיתות?
בעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של זאב שטרנהל "לידתו של הפשיזם", מה-7 ביולי 2016, בעיתון הארץ. בין היתר כתב שם שטרנהל ש"הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה'בריאים'", ושבישראל מתחוללת עכשיו מלחמת תרבות: "תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה הגסה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב על ידי השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונסנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם, והמלחמה נגד הרשות השופטת בעיצומה. השימוש ברוב הפרלמנטרי לשבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית היה לנורמה מקובלת. נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה–20 וה–30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס."
אחד מביטויו של הפשיזם, אם ללמוד מאדורנו, הוא הניסיון לקבוע שתחושת האשמה "אינה אלא תסביך", ושהעיסוק בפשעי העבר "אינו אלא מעשה חולני". האם אין רבים בקרבנו הסבורים כי על "האדם הבריא והמציאותי לעסוק אך ורק בהווה ובתכליותיו המעשיות"?
הנה דוגמה אחת, כאילו "קטנה", אבל כזאת שמשקפת תופעה נרחבת: איך מתמודדת החברה הישראלית עם חשיפת הטבח שעשו חיילי צה"ל בטנטורה?
אלה שורות הפתיחה של המאמר שהופיע בעיתון הארץ ב-19 בינואר 2022: "'השתיקו את הדבר הזה', אומר הלוחם משה דיאמנט, מנסה לקמץ במילים. 'אסור לספר, זה יכול להיות סקנדל שלם. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זה היה. מה לעשות? זה היה'".
"22 שנה חלפו מאז הסערה שהתעוררה סביב כיבוש הכפר טנטורה במלחמת העצמאות, בעקבות עבודה אקדמית שהגיש סטודנט בשם תיאודור כ"ץ, שכללה עדויות למעשי זוועה שביצעה חטיבת אלכסנדרוני בשבויים הערבים. העבודה הובילה לפרסום כתבה במעריב תחת הכותרת 'הטבח בטנטורה', אולם תביעת דיבה שהגישו הלוחמים הביאה את כ"ץ לחזור בו מקביעותיו."
אז מה קרה בעקבות החשיפה המחודשת?
שום דבר.
כן, גם אנחנו, הקורבנות של הנאציזם, צריכים לחשוב היטב על דבריו של אדורנו, שמוצאו היה, אגב, יהודי (אביו התנצר עוד לפני שתאודור נולד). האם יש איזושהי חשיבות בעובדה הזאת? האם השקפת העולם ההומניסטית שאדורנו מבטא נובעת בהכרח משורשיו הביוגרפיים?
אני משאירה את השאלה פתוחה.
Theodor Adorno, Erziehung zur Mündigkeit. Vorträge und Gespräche mit Hellmut Becker 1959-1969
כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הציע לנורמן אייזן, אחד ממקורביו, להתמנות לשגריר ארצות הברית בפראג, היה נורמן משוכנע שאמו, פרידה אייזן, תתרגש ותשמח מאוד. פרידה הייתה ילידת צ'כוסלובקיה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא היגרה לישראל וממנה לארצות הברית, שם נולד נורמן, או בשמו העברי – נחמן.
למרבה הפליאה לא רק שפרידה לא שמחה, היא התנגדה בתוקף לכך שבנה ייעתר להצעה, והסבירה לו שצ'כיה מסוכנת ליהודי כמוהו, גם אם הוא נושא במשרה המכובדת כל כך, מטעם הממשל האמריקני.
סקרנותה התעוררה ומשהו בה התרכך קמעא כשנורמן הסביר לה שבתוקף תפקידו החדש הוא יתגורר בארמון שבנה בפראג בשנות ה-30 איל הפחם היהודי אוטו פצ'ניק.
כשהגיע לפראג עורר הארמון את סקרנותו של אייזן, והוא החליט לחקור את קורותיו: כיצד ומדוע נבנה, ומי התגורר בו במשך עשרות השנים שבהם בעליו המקוריים, האיש שהגה ותכנן וטרח על בנייתו, כבר לא היה בין החיים. הוא ידע רק שיורשיו של פצ'ניק ניצלו, אם כי היו פליטים (עשירים מאוד!), כי נאלצו לברוח לארצות הברית זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.
התוצאה של המחקר שערך היא הספר המרתק שלפנינו. קורותיו של הארמון האחרון, ההיסטוריה של בנייתו והאנשים השונים שגרו בו במשך עשרות שנים משקפים את ההיסטוריה הצ'כית מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות, לאורך השנים.
לאוטו פצ'ניק, שהתעשר בזמן מלחמת העולם הראשונה כי השכיל להשקיע את כספי המשפחה שלו במכרות פחם, היה משלב מסוים בחייו שיגעון לדבר אחד: הוא חלם לבנות לעצמו ולמשפחתו ארמון רב תפארת. פצ'ניק ידע בדיוק מה הוא רוצה: כיצד אמור ביתו המפואר להיראות. כדי להגשים את החלום היה מוכן לכל הוצאה ולכל עימות. הוא רב עם אדריכלים ועם בנאים ובזבז הון תועפות בקני מידה בלתי נתפסים, כדי שהארמון יענה על כל דרישותיו. הוא ייבא ציפויי קירות מארמונות צרפתיים, עצים ענקיים נעקרו מגנים מלכותיים ברחבי אירופה והוסעו אל פראג בקרונות רכבת מיוחדים, הוא לא התפשר על אף פרט: ציפויי זהב, קירות נעים ונפתחים אל הגן העצום והמפואר, פסלים, ספרייה עשירה ובה ספרים במגוון שפות אירופיות. הוא בנה בריכת שחייה אולימפית בקומת המרתף של הארמון, כיסה את כולו בעיטורים ובשיש, והשקיע כל כך הרבה כסף עד שאפילו העושר המופלג שלו לא הספיק, והוא כמעט פשט את הרגל. בני משפחתו, אחיו ודודו, נרתמו כדי לעזור לו להשלים את בניית הארמון שנמשכה שנים רבות. מדי פעם הרסו בו חלקים ובנו אותם מחדש, רק כדי שיתאימו בדיוק לציפיות של פצ'ניק.
הוא ובני משפחתו זכו לגור בו רק שנים אחדות. ילדיו תיעבו את הארמון, שלפי הערכות בנייתו עלתה כמאה מיליון דולר אמריקני, על פי ערכו כיום. הם שנאו אותו לא רק מכיוון שבמשך שנים גזל מהם את אביהם, אלא גם מכיוון שהפאר המופלג והממדים העצומים של ביתם החדש הרתיעו והפחידו אותם: "במקום שהארמון יגשר בין אוטו לילדיו, הוא חסם בינו לבינם". לא רק ילדיו של פצ'ניק שנאו את הארמון. "האריסטוקרטים ואנשי הימין זלזלו בארמון וטענו שהוא ראוותני וולגרי".
עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.
בחלקו השני אנחנו פוגשים את רודולף טוסה (Toussaint), הדייר האחר שהתאהב בארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה ועשה הכול כדי להגן עליו שלא ייפגע. טוסה, קצין גרמני, נציג הרייך השלישי בפראג, התמנה לתפקיד מושל בוהמיה ומורביה, והשתכן בארמון. מעניינת האמפתיה שבה מתאר נורמן אייזן את טוסה הנאצי. הוא מייחס לו מחשבות כפירה, שנאה סמויה אל היטלר ואפילו מחשבות על התנקשות בחייו של הפיהרר. מפתיע לקרוא את הנימה האוהדת במיוחד אחרי שאנחנו קוראים על קורותיה של פרידה אמו, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם, ולקראת סופה: אביה של פרידה קיבל אישורי הגירה לארצות הברית לכל בני המשפחה, ותכנן להגר לשם כשהמעבר עדיין התאפשר, אבל אשתו האדוקה, אמה של פרידה, סירבה בכל תוקף. היא סברה שרק בעיירה שבה גרו יוכלו לשמור כיאות על מצוות הדת. לקרוא ולא להאמין. מתחשק ממש להיכנס לתוך הסיפור ולנער את האישה שאדיקותה הביאה לאובדן שלה ושל כל בני משפחתה, למעט שתיים מבנותיה, פרידה ואחותה, שהצליחו להינצל ביחד. הפרק שייחד נורמן למה שקרה להן ב-1945 מרתק ומזעזע, במיוחד כשחושבים על כך שאילו ניחנו בשאר רוח וחזון, יכלו כולם להינצל.
בפרק הבא אנחנו פוגשים את לורנס שטיינהרדט, שהנשיא טרומן מינה לשגריר ארצות הברית מיד בתום המלחמה. כמו קודמיו, גם שטיינהרדט התאהב בארמון ועשה הכול כדי לשמור עליו. הוא דאג לסלק ממנו את החיילים הסובייטיים שפלשו אליו כשהצבא האדום הגיע לפראג, ופעל כמיטב יכולתו כדי שארצות הברית תרכוש את הארמון ותקבע בו את מקום מגוריו של השגריר. השאלה הייתה – ממי בעצם יקנו את הארמון? מבנו של פצ'ניק שחי בארצות הברית, או מהצ'כים שתפשו עליו חזקה? התהליך מרתק. מרתק לא פחות לקרוא על נקודת הזמן הקריטית הזאת בקורותיה של צ'כיה (אז, עדיין, צ'כוסלובקיה). האם תיטה לעבר המערב ותהיה חלק ממנו, או שכוחם של הקומוניסטים יגבר והם יאפשרו לברית המועצות להשתלט על צ'כוסלובקיה? ההמשך ידוע: מאחר שהאמריקנים חיכו ואפשרו לצבא האדום להיכנס לעיר ולכבוש אותה מידי הגרמנים, נהפכה צ'כוסלובקיה למדינת חסות קומוניסטית.
גם בשלב הבא, "האביב של פראג" ב-1968, קשור בקורותיו של הארמון. ילדת הפלא של הוליווד, שירלי טמפל, שבגרה בינתיים ונישאה, שהתה באותה עת בפראג והתארחה בארמון בסעודה חגיגית אצל השגריר. למחרת פלשו לעיר הטנקים הסוביטיים. טמפל הייתה עדה להפגנות הסוערות ולהשתלטות המחודשת, האלימה, של ברית המועצות. אייזן מתאר את קורות אותם ימים, כיצד שירלי טמפל נלכדה בבית המלון שבו שהתה, מה ראתה ואיך הצליחה להיחלץ, ועושה זאת בפירוט כה רב עד שמתעוררת ממש תחושה שאנחנו שם, איתה, חווים את ההתעלות, את האימה, הזעזוע והכאב.
ושוב אנחנו פוגשים את שירלי טמפל, הפעם ב-1989, כשהתמנתה לשגרירת ארצות הברית בפראג, ברגע היסטורי בקורותיה של צ'כיה: מה שמכונה "מהפכת הקטיפה" שבמהלכה הופלה הממשלה הקומוניסטית, תחילתו של "סתיו העמים" שבו הופלו ממשלות קומוניסטיות ברחבי הגוש המזרחי.
הארמון ממשיך "לככב" בסיפורו של אייזן כשהוא עצמו מגיע אליו כשגריר, מסייר בו, ומגלה, לתדהמתו, צלב קרס חבוי, חקוק על תחתית של שולחן, זכר לימים רחוקים. כמו השגריר לורנס, גם אייזן יהודי, והוא מספר על סדר פסח שערך בארמון, כיצד הזמין אליו אושפיזין צ'כיים וכיצד גילו לו רבים מהם בסוד שהם "ממוצא יהודי".
לקראת סופו של הספר מגיעה לביקור בארמון אחת מבנותיו של אוטו פצ'ניק. היא כבר בת תשעים, ובביקורה היא מביעה את סערת הרגשות המעורבים שהיא חשה. כשאייזן מזמין אותה להיכנס פנימה היא נרתעת: "אבא לא הרשה לנו להיכנס מהכניסה הראשית", היא מפטירה…
הספר מרתק. מפליא להיווכח לאיזו רמת פירוט הצליח נורמן אייזן להגיע. אמנם מדובר בספר עיון, אבל הוא נכתב ונקרא כמו פרוזה, שכן המחבר הצליח להפיח רוח חיים בכל התיאורים, וגם בשיחות ובמחשבות שהוא מביא בפנינו.
הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית (בקינדל, כמובן), את הציטוטים תרגמתי בעצמי.
פרק הפתיחה מכניס אותנו מיד עמוק לתוך הקושי, הכאב, הקונפליקטים התמידיים. שירלי בלייאר-שטיין מתארת בוקר אחד שעבר עליה ועל בני משפחתה. מן הסתם – לא בוקר יוצא דופן. דן, בנם בן השש, התעורר עם שחר "ומיד התחיל לבכות בקול רם ולהכות על ראשו". בתם הקטנה, גלי בת השלוש, זקוקה לטיפול ולתשומת לב, לארוחת בוקר, לחיבוק. תומר בן השש עשרה, בנו של אלכס בעלה מנישואיו הקודמים, מתקשר ומבקש מאביו שיסיע אותו בחזרה מביתו של חבר, מרחק חצי שעה נסיעה לכל כיוון.
את דן אי אפשר להרגיע. במצוקתו הרבה הכה את אביו, ואחרי כן את אמו. בחוץ – יום חורפי מושלג. גלי רוצה סוכרייה על מקל. דן יוצא החוצה, בגרביים, אל הבוץ. צריך להשגיח על הקטנה. צריך להכין לה ארוחת בוקר מזינה. צריך לנסות להרגיע את דן.
אמם של השניים רצה מהסלון לחצר, בפיג'מה ונעלי בית, כאן מחבקת, כאן מוותרת, בלבה היא זועקת "הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי!", מרגישה "אוזלת יד מוחלטת", מרחמת על עצמה, מרחמת על הילד שסובל ואין לה מושג מה לעשות כדי להרגיע אותו.
התמונה מתוארת בבהירות, מקרוב, ואי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה.
דן אובחן כאוטיסט כשהיה בן שלוש. אז נודע לאמו שחלון ההזדמנויות שבו תוכל לעזור לו קצר מאוד: בין גיל שנתיים עד גיל חמש. אחר כך, אמרו לה, עלול להיות מאוחר מדי.
היא ובני משפחתה עברו זמן קצר לפני כן לניו הייבן שבקונטיקוט, שם קיבל אלכס משרה של פרופסור אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.
השלב הראשון, עוד לפני האבחון הרשמי, היה כששני ההורים נקראו אל גן הילדים שבו למד דן והתבשרו שעליהם להוציא את הילד, שכן המסגרת אינה מתאימה לו, לדעתן של הגננות.
מכאן מתחיל מסע ארוך, רב תהפוכות, שבו מעורבים מומחים – מאבחנים מסוגים שונים, פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת, גננות, רופאים. אליהם הצטרפה בתחילת הדרך גם אם לילד מאובחן אחר, ישראלית שאתה התיידדה בלייאר-שטיין, עד שהחלו צרימות בקשר ביניהן, כשהידידה החלה לערוך השוואות מרגיזות בין שני הילדים, בניסיון להוכיח שמצבו של בנה טוב בהרבה מזה של דן.
הספר שכתבה בעקבות המסע נועד לעזור להורים שילדיהם אובחנו. איך מתמודדים עם לידה של תינוק או תינוקת צעירים יותר? איך מתגברים על מה שנתפס כמאיים ומפחיד? מה עושים כדי לא להישבר נוכח מומחים ומורים שאינם מבינים, שעלולים לשבור את רוחם של ההורים?
בסיכומו של דבר מפעמת בספר רוח אופטימית. זה קורה אחרי שהמחברת פוגשת אדם שמלמד אותה, בין השאר, כי אוטיזם הוא שפה, ושעליה ללמוד איך לתקשר עם בנה כדי לקדם אותו ולאפשר לו להתחבר לסביבה ולקהילה.
בספר מעניקה שירלי בלייאר-שטיין לקוראים סימני דרך שיכולים לעזור להם להבין את שפתם של האוטיסטים, גם בלי הרבה מילים.
לקראת סופו היא מתארת כמה מפגשים חשובים שהיו מלווים לכתיבתו. למשל, עם הסופר ברנהארד שלינק, שעודד אותה ויעץ לה לא לחשוש ולא להתבייש לכתוב על רגשותיה העמוקים ביותר: "הקוראים יתעניינו בפרטים ולא רק בסיפור המסגרת", אמר לה, וצדק.
מפגש אחר שהיא מתארת היה עם הגננת הראשונה, זאת שזרקה את דן מהגן שלה, עקב חוסר התאמה, לדבריה. המפגש היה אקראי, התרחש במעדנייה איטלקית, כששתיהן מצאו את עצמן מחכות בתור. הגננת שאלה מה שלום דן, שעמד לידן והתבונן בשקט במבחר המעדנים שעל המדפים.
"את יודעת," השיבה לה בלאייר-שטיין אחרי שהצביעה על דן , "חשבתי עלייך בזמן האחרון, על איך נתת לי בעיטה לפני כמה שנים… בעיטה בכיוון הנכון."
הגננת המופתעת השיבה: "טוב, שיהיה בהצלחה. נראה שאת עושה עבודה ממש טובה איתו."
תגובתה הסתמית לכאורה העלתה דמעות בעיניה של בלייאר-שטיין, כי חשה, "כשהיא הגיעה מהאישה הקשוחה הזאת היא הביעה המון". ומכאן היא מוצאת בתוכה את הרצון והיכולת לסלוח לכל המומחים ש"מתמקדים בשוני של הילדים שלנו, בסטייה שלהם מהנורמלי; לא ביופי ובכישרונות המיוחדים שיש להם". בעבר, היא כותבת, כעסה על האנשים הללו, אך למדה שהכעס עליהם רק מלמד אותה על צורך שיש בה לסלוח לעצמה.
"הכי קשה לסלוח לעצמך וחייבים לעבוד על זה כל הזמן".
זהו לקח שמתאים, כמובן, לכולנו. הורים מוכי תחושת אשמה לילדים מכל הסוגים.
אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.
ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.
החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.
ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.
אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.
מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני האמנתי.
מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.
מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".
הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.
אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.
"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).
עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.
יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.
גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.
נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.
אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.
האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?
האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?
נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".
ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".
האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!
האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?
אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".
(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).
תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.
האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?
אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022) לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.
אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.
ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.
בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.
האם להנשים זקנים או להניח להם לגסוס באופו טבעי? היכן מוטב למות, בבית או בבית החולים? מה קורה לעתים קרובות לזקנים שעוברים פרוצדורה רפואית לא הכרחית? איך אפשר לדעת אם מומלץ לנתח אותם? מה ההבדלים בין אלצהיימר, דמנציה ודליריום? מה גורם לכל אחד מהם? האם אפשר למנוע אותם? מאיזו מהם יש סיכוי, או אפשרות, להחלים ולחזור לתפקוד תקין? מדוע רופאים נוטים להתערב ולהאריך את תהליך גסיסתם של חולים, גם אם הם זקנים בערוב ימיהם? האם "לתקן" את דבריו של חולה דמנטי ולהסביר לו את טעויותיו, למשל, שהיום לא יום שבת, שאני לא אימא שלך, אלא בתך, או "ללכת" אתו ועם ההזיות שלו? מה אפשר לעשות כדי להרגיע זקן דמנטי סוער? איך אפשר להבחין בין דמנציה לדיכאון? האם אפשר לטפל ולשפר את מצבו של מי שלוקה בכל אחת משתי התופעות הללו? מה הסיכויים של כל אחד מאתנו ללקות בדמנציה? מדוע חשוב במיוחד לחזק את שרירי הרגליים? האם האמירה "העיקר הבריאות" ישימה, והאם מי שאומרים אותה מתכוונים לה באמת? מהי אותה בריאות שכולנו מאחלים לעצמנו? במה היא תלויה?
לכל השאלות הללו, ולרבות נוספות, אפשר למצוא תשובה בספר עת לחיות של פרופסור אפרים יאול, שראה אור לאחרונה.
יאול, רופא גריאטר, ניצב כיום בפני ההזדקנות שלו עצמו. הספר נפתח בהתלבטות שלו אם להיעתר להצעתו של הספר שלו ולצבוע את שיער השיבה שלו, כדי להסתיר את הזדקנותו. את צבע השיער אפשר אמנם לשנות ולהסוות את הגיל, אבל לא את המציאות: זמן קצר אחרי אותה התלבטות התבקש הפרופסור להודיע במקום העבודה שלו אם בכוונתו לפרוש לגמלאות, או להמשיך לעבוד, בתנאים שונים מכפי שהיו לו עד כה.
יאול מתפעל מכוחות הנפש של אשתו שכבר פרשה לגמלאות, אבל חרף העובדה שניהלה חיים מקצועיים אינטנסיביים ומלאים, ידעה למצוא עניין גם לאחר הפרישה, ולמצוא לעצמה עיסוקים שממלאים את יומה ואת נפשה.
זאת אחת מההמלצות שהוא מעלה בספר: זקנים שרוצים לשמור על איכות החיים הטובה שלהם חייבים להמשיך להיות פעילים, לדאוג לכך שתהיה להם סיבה טובה לקום בבוקר, לקראת יום חדש.
זאת כמובן איננה המלצה חדשנית או מפתיעה. היא מסוג הדברים הידועים לכל אדם: כשיש לך סיבה טובה לקום בבבוקר, תחוש מאושר, בין אם אתה צעיר, ובין אם אתה מבוגר. למען האמת, אין בספר הפתעות מרעישות, גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא מעניין, כי הוא "עושה סדר" וגם מבהיר מושגים מוכרים אולי, אבל כאלה שאינם נהירים לגמרי.
למשל – מה הההבדלים בין דמנציה, אלצהיימר ודליריום? מה גורם לכל אחת מהתופעות, ואיך בני המשפחה של מי שלקה בהן יכולים להתמודד אתן?
המחבר מדגיש מאוד בספר את ההכרח והצורך לראות בזקן אדם שראוי לכבוד ולשיתוף. הוא מספר על מקרים שבהם בני משפחה או מטפלים, רופאים ואחרים, שוכחים שמדובר באדם שיש להתחשב בדעתו ככל האפשר, להישמע לרצונו ולא להחליט בשבילו, כל עוד הוא מסוגל להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות לגבי חייו. יחד עם זאת, הוא מתאר גם מקרים שבהם הבהיר למשפחה שיש צורך בהשגחה נוספת, עד כדי קביעת אפוטרופוס לזקן דמנטי לאחר שהתאלמן, כי אשתו הייתה זאת שפיקחה עליו ועל התנהלותו ובנותיו חששו מפני פזיזות שנובעת מאובדן של שיקול הדעת.
הדוגמאות הספציפיות, סיפוריהם השונים של זקנים וזקנות שבהם טיפל, מוסיפים לספר אמינות ומגע אנושי.
למי הספר מיועד? כנראה שקודם כול לאנשים שמתקרבים לגיל זיקנה, או כבר נמצאים שם. אבל לא רק להם, אלא גם לבני המשפחה, כדי שייטיבו יותר להבין מה קורה לזקן או לזקנה, למה הם זכאים וראויים, וכיצד אפשר להקל עליהם, וגם על בני משפחתם.
ובעצם – כל אחד מאתנו יכול לקרוא אותו, שכן חלק מהמלצותיו כדאי ליישם בזמן, כלומר – מבעוד מועד. כך למשל כדאי לשים למה למה שהוא כותב על התזונה הראויה למי שרוצה להגיע לגיל זיקנה במצב גופני טוב יחסית, ובכך למנוע מעצמו סבל רב.
בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.
קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון- נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.
עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.
אדם מגיע לגיל שבעים. הוא צבר במהלך חייו הישגים מקצועיים רבים והרחיב ידע בתחומים מגוונים. הוא מחליט שברצונו לחלוק עם אחרים עניינים שהעסיקו אותו, הן בתחום המקצועי שבו עסק והן בתחומים פילוסופיים, חברתיים ולשוניים שעליהם חשב וגיבש עמדה. הוא אינו מעוניין לכתוב מאמרים אקדמיים מלומדים ומחליט להעלות את הגיגיו בכמה חיבורים הכתובים בלשון שווה לכל נפש, אבל חושש שהמוצר הסופי יהיה יבש מדי. ואז עולה בדעתו רעיון: לכתוב סיפור מתח ולשלב את החיבורים כאתנחתות בין פרקי העלילה.
האיש הוא המהנדס יצחק פומרנץ, שרשומים לזכותו יותר ממאה פטנטים. המפורסם שבהם הוא מדפסת התלת-ממד (פומרנץ מונה באחד החיבורים את רשימת כל האנשים שיש להם זכויות בהמצאת מדפסת התלת-ממד, ומסביר מה הייתה התרומה שלו לשיפור המדפסות שכבר פעלו). עם זאת, כפי שהוא מעיד בחיבור אחר, הוא לא התמקד רק בעבודתו ההנדסית, ועסק להנאתו גם בתחומים אחרים, רחוקים מאוד מתחום ההנדסה, כגון גנאולוגיה, או אף ניסיון לתרגם לעברית יצירה מחורזת מאת לואיס קרול, תוך שמירה על החריזה והמשקל.
התוצאה היא הספר המרתק והסוחף הרבה יותר פשוט – שיטוט במוחו של ממציא, שבו שזורים אלה באלה פרקי עיון ופרקיו של ספר מתח. איני זוכר שנתקלתי בשילוב כזה בעבר, ולהפתעתי – זה עובד!
החלק הספרותי, דהיינו סיפור המתח, מפתיע בגישה: אין בו רצח, אין בו אלימות ודם, אין בו בכלל פשע אפל ואפילו לא סצנות מין ופיתוי לקידום מכירות – בקיצור אין בו שום מרכיב שאנו רגילים למצוא בסיפורי מתח. אז סביב מה נבנה המתח? אני בוחר להימנע מספוילרים ולכן אומר רק שהעלילה, המתרחשת בין השנים 2024 ו-2030, נסובה תחילה סביב רעיון הנדסי לפתרון בעיית הזיהום במפרץ חיפה (לאחרונה התבשרנו שוב שבז"ן הוא המפעל המזהם ביותר בישראל) ובהמשך סביב פתרון הנדסי אחר, שיתמודד עם השלכות סביבתיות קשות שיצר הפתרון ההנדסי הראשון.
האם יכול בכלל להיווצר מתח סביב ניסיון למצוא פתרון הנדסי? מתברר שכן. פומרנץ מצליח לסחוף את הקוראים בזכות תיאורו הקולח, קצב התפתחות העלילה ותיאורם של אירועים שכל אחד מאיתנו יכול להאמין שאכן התרחשו במציאות. סגנונו הקליל של המחבר, שמשלב בטקסט עקיצות, ציניות והומור, תורם אף הוא לרצונו של הקורא להתמיד בקריאה עד להתבהרות התמונה. חשוב לומר: הפתרון ההנדסי שמתאר פומרנץ אינו פתרון אמיתי, אינו סביר ואינו ישים. גם ההשלכות הסביבתיות הקשות, שהפתרון יצר כביכול, אינן אפשריות, כפי שיודע כל מי שלמד או התעניין במטאורולוגיה. ברור שהמחבר, המצטייר כאיש משכיל ורחב אופקים, מודע לכך. נראה אפוא שבחירתו בסיפור העלילה שילווה את חיבוריו העיוניים נועד להמחיש לקורא מהי חשיבה מחוץ לקופסה ומהי הדרך שעוברים ממציאים מרגע ההמצאה ועד ליישומה בפועל.
החלק העיוני שבספר, דהיינו עשרת החיבורים שבהם שוטח בפנינו המחבר את הגיגיו והתנסויותיו, גדוש אף הוא במידע מעניין בתחומים רבים ומגוונים. פרקי החיבורים מובדלים באופן ברור מפרקי העלילה הן בגופן שבו הם מודפסים והן במספורם (באותיות ולא במספרים). הקורא שאינו יכול לדחות סיפוקים בדרך לפתרון התעלומה יכול אפוא לדלג על החיבורים, לדהור אל הפתרון ואז לחזור אל פרקי החיבורים. אגב, כל אחד מהחיבורים מתחיל ב"תיאום ציפיות", שבו מסביר המחבר לקורא, בין היתר, מה מטרת החיבור.
החיבור הראשון מסביר לנו את ההבדל בין המצאה לתגלית, ומנתח את "ההבחנות הדקות שבין תגלית, המצאה, פיתוח והנדסה טובה". בתיאום הציפיות מביע פומרנץ את תקוותו "שהחיבור יעניין אנשים שלא למדו פילוסופיה ומתעניינים בחדשנות" ומוסיף כי "אולי הוא יעניין גם את אלה מבין חובבי הפילוסופיה של המדע המוכנים לסבול הצעה של תובנות ללא הנמקה מדעית". ואכן, אני יכול להעיד שהחיבור "עשה לי סדר" בשלל המונחים שעלו בו ובקשר ביניהם. יתר על כן, למדתי שהגלגל היה בטבע לפני שהאדם "המציא" אותו (ככדור מתגלגל), ושלמעשה מה שהאדם המציא הוא הציר, שאִפשר את השימושים המוכרים לנו בגלגל ובגלגלי השיניים.
כמה מהחיבורים שעשעו אותי, שכן יכולתי בקלות למצוא אנשים מוכרים שהדברים כאילו נכתבו עליהם. כך היה, לדוגמה, בחיבור על תכונת האגרנות. האם היא מחלת נפש? האם יש הבדל בין אגרנות כפייתית לאגרנות תכליתית? לא יכולתי שלא לחייך למקרא הכתוב, כי אבי נמנע מלזרוק דברים ומאחר שמאז שנשא לאישה את אמי חי שישים שנים באותה דירה, לא הייתה לו הזדמנות לדלל את המאגרים. קשה לדמיין מה מצאנו במחסן, בבוידם ובמדפים הגבוהים כשפינינו את תכולת הבית אחרי מותו. והיו מי שתהו איך היה מקום בדירה הקטנה יחסית לכל "המציאות" הללו. גם החיבור שעוסק באופן ההתמודדות עם אדם שנוהג להשתלט על השיחה בכל מפגש רעים עוררה בי חיוך, כי מיד יכולתי לראות לנגד עיניי כמה דמויות מחוג החברים שלי שבכל מפגש איתם ברור לי קולו (או קולה) של מי יישמע.
שניים מהחיבורים עוסקים בנושאים טכניים גרידא, שייתכן שחלק מהקוראים והקוראות יתקשו להתמודד עמם, ואפשר בהחלט לדלג על קטעים מסוימים ולהמשיך הלאה, בלי שייגרע משהו מחווית הקריאה. ההסברים הטכניים המפורטים אינם קריטיים להבנת העלילה וגם לא להבנת שאר החיבורים שבספר. אז מדוע בכלל הם נכללו בספר? שניהם אישיים מאוד. האחד עוסק בשיטה שהמציא אוריאל חפץ ז"ל (החותן של המחבר) כדי לכבות באר נפט ימית בוערת. השני עוסק בחלקו של המחבר בהמצאת מדפסת התלת-ממד.
חיבורים אחרים עוסקים במגוון רחב של נושאים: יש חיבור הבוחן מה בין כתיבה למען צורך מסוים לכתיבה מתוך צורך מסוים; בחיבור נוסף מסביר המחבר מהי שטחיות והאם יש לה יתרונות בעבודת המהנדס; בחיבור אחר מנסה המחבר לעמוד על מאפייניה של אמירה מעניינת או תובנה. ויש גם חיבור שבו מספר לנו המחבר מה הוא חושב על שאלות דוגמת "מה קורה?", "מה נשמע?" או "מה העניינים?" ("בונים בניינים…") שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים בלי לצפות כלל לתשובה, ומה ההבדל בין "שלום" במלעיל ל"שלום" במלרע.
רגישותו זו של המחבר לענייני לשון באה לידי ביטוי לכל אורך הספר: יש בו מילים מומצאות (לדוגמה – שורות מבולטות), יש הלחמי מילים (לדוגמה – שוֹדאֵדים, היוֹרֶגָע, שולחנוע) ויש משפטים המשחקים על כפל משמעות של מילים (לדוגמה – כשהוא מתאר את תגובתו של ראש הממשלה על הרעיון לנקות את זיהום האוויר ממפרץ חיפה באמצעות רוח, כותב המחבר כי "ראש הממשלה הזכיר בכל הזדמנות שהוא היה הראשון שזיהה שאת העשן במפרץ חיפה יש למגר, ושפתרונות מבוססי רוח תמיד היו קרובים ללבו וללב משפחתו שהיו בה אנשי רוח דגולים"). אפילו בחיבור הסוגר את הספר, מעין אחרית דבר, מפתיע פומרנץ ומנסה להראות לנו שהספר שזה עתה סיימנו לקרוא הוא "ספר מזוין".
למה מתכוון המחבר בצירוף "ספר מזוין" והאם הספר שלפנינו הוא אכן כזה? לא נותר לכם אלא לקרוא אותו ולגלות בעצמכם.
הספר ראה אור בשני שמות שונים. הוא נמכר בסטימצקי בשם הרבה יותר פשוט מאת יצחק פומרנץ, ובצומת ספרים בשם ללא גרשיים מאת פרץ חמונצקי. התוכן של שני הספרים זהה.
שמו של הספר מעיד על תכניו: אחד עשר פרקים, שאת כל אחד מהם כתבו אנשים שונים שמעורבים בעולם המשפט הישראלי. כל אחד מהפרקים מוקדש לפסק דין משמעותי, ששינה, כדברי הכותרת הראשית, את פני החברה הישראלית.
הם כולם מעניינים ומאלפים.
הראשון, "סיפורה של מרים תורג'מן שוורץ: סכסוך שכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", בוחן את עמדותיה של הציבוריות הישראלית, המחוקק ובתי המשפט, כלפי נשים בזנות. המונח "סכסוך שכנים" המוזכר בכותרת הפרק מופיע כי הסוגייה עלתה לתודעה כשהתעוררה השאלה מה עושים עם מה שמכונה "בית בושת". האם אישה בזנות שגרה בביתה ומקבלת בו גברים מנהלת בית בושת? ואם היא שוכרת חדר ומגיעה אליו רק לשם כך? האם העיסוק בשאלה מרחיק את ההתמקדות "בבעיות האמיתיות, החברתיות והכלכליות, היוצרות את הזנות ומשמרות אותה"? מה מגביר את הצורך של נשים בזנות לקבל סיוע ממי שבעצם מנצלים אותן? האם החוק נגד נשים שמשתמשות בדירות כדי לעסוק בזנות ואכיפתו המוגברת רק פוגעים בנשים, במקום להגן עליהן? "מדינת ישראל של שנות השישים כבר הסתכלה במבט ספקני וביקורתי על האפשרות לשיקום הנשים, והעדיפה את הפללתן," קובעת כותבת המאמר, נעמי לבנקורן, שהדיסרטציה שלה עסקה בפיקוח על זנות וסחר בנשים בתחילת דרכה של מדינת ישראל. לבנקורן מראה כי הניסיון להרתיע באמצעות ענישה של הסרסורים, "בלי שנלוו אליה הצעות לשינויים חברתיים שיקדמו את מעמד האישה", רק מחמיר את הפגיעה בנשים.
בעניין זה יש לציין את פעילותה המבורכת של "׳המכללה׳ HerAcademy בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה": מיזם מפעים ומעורר השראה שמפעילים בו הכשרות מקצועיות במגוון תחומים – מרחב לימודי בטוח ונגיש המותאם לכל אחת שמגדירה את עצמה כאישה היוצאת ממעגל הזנות ואלימות, ללא הבדל גזע ודת.
כותבת המאמר מראה כיצד "תפיסת העולם הבורגנית של השופטים הביאה אותם לראות בזונות מטרד לציבור ולהפלילן" גם אם בדיונים בכנסת הגדירו את הנשים האלה "קורבנות ולא עברייניות."
בפרק השני, "אתא נגד שוורץ: סכסוך השכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", עוסק דוד שור, חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, בסכסוך שכנים שהתעורר בין מפעל הטקסטיל אתא לבין דייר שגר בקרבת מקום למפעל, וסבל מהרעש. השתלשלות העניינים שהוא מביא מרתקת: היהירות של בעלי המפעל, עמוס בן גוריון, כן, כן, בנו של ראש הממשלה הראשון, וסירובו להתחשב בבעל הבית השכן, להנמיך את עוצמת הרעש או לחילופין – לקנות ממנו את הבית, כדי שיוכל לעבור משם. מדהימה ממש חוצפתם של בעלי אתא שהסכימו לקנות את הבית, אבל במחיר מופחת משמעותית מערכו, כי… בסמיכות לו מצוי המפעל המרעיש – שלהם! אז מה חשוב יותר? הנזק שנגרם לאדם פרטי, או הנזק הכלכלי שייגרם לקונצרן שמעסיק אלפי עובדים? ועוד מפעל ש-שומו שמים, מספק מוצרים למשרד הביטחון!
אחד ההישגים של ההליך המשפטי המדובר היה שהוא "חשף את היעדרם של תקני רעש מחייבים" ואת הצורך בחקיקה משפטית שתציב סייגים מחייבים.
בפרק השלישי, "שליה נגד רצקובסקי: תעלומה מעולם הפרוצדורה", מראה הכותב, איסי רוזן-צבי, איזו משמעות יכולה להיות ל"תעלומה אזוטרית למדי, שהסתתרה בין שורותין של פסק דין ישן". הכול החל בתאונת דרכים, שבעקבותיה דרשה חברת הביטוח מהנער שנפגע להיפגש עם רופא מטעמה, במרפאה שלו בתל אביב. הנער גר בירושלים ונטען בשמו שהפגיעה הנפשית שלקה בה בעקבות התאונה מקשה עליו לנסוע לתל אביב, ואפילו אם זה יעשה במימון של חברת הביטוח.
האם סירובו סביר ונעשה "בתום לב"? האם פסק דין שיחייב את חברת הביטוח לוותר לו, ולאפשר לו להיבדק בירושלים, יגרום לנזקים חמורים לכל חברות הביטוח, שכן תובעים יתחילו להתנות תנאים בלתי אפשריים?
רוזן צבי מראה כיצד בפסק דין קצר ותמציתי, "בהנף קולמוס", הכניס השופט אהרון ברק את "חובת תום הלב" לתוך סדר הדין האזרחי ומעיר כי אותה פרשה מלמדת איך נוצרת דינמיקה רבת משמעות, "שינויים טקטוניים" במשפט, בשל החלטה שנראית תחילה פרוצדורלית ושולית.
הפרק השלישי, "קניג נגד כהן: טרגדיה משפחתית" שכתבה נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בולט בין כל הפרקים, שכולם מרתקים ביותר. הפרק נכתב בשלמות ובשאר רוח. הוא מפעים ומרהיב, לא רק בשל הנושא שבו הוא עוסק, אלא גם מכיוון שנילי כהן השכילה לקשר אותו אל עניינים חוץ משפטיים: אל המושג "טרגדיה" כפי שמתאר אותו אריסטו בספרו "הפואטיקה", ולהראות כיצד הם נגלים, או סותרים, גם את הסוגיה המשפטית שבה עסקה. סיפור המעשה התחיל בהתאבדות של אישה צעירה, חרדית, בבית מלון בתל אביב. האישה נטלה איתה גם את חייה של בתה הקטנה, בת השלוש. לפני מותה השאירה האישה בחדר פתקים בכתב ידה שבהם הסבירה בין היתר כי התאבדה בגלל בעלה, ביקשה שלא יגיע להלוויה שלה, ואת רכושה ציוותה לאחיה. היא ביקשה שבעלה "יקבל כמה שפחות".
האם הפתקים הללו יכולים להיחשב צוואה? מה בכלל "מרכיבי היסוד" שחייבים להופיע בצוואה, כדי שתהיה מסמך חוקי? האם יש "לציית לנורמה שתביא לתוצאה לא צודקת, או להתעלם מהנורמה, להגיע לתוצאה צודקת, אך בכך לפרוע את הסדר הקיים", כלומר – את מה שנקבע בחוק? מה צריך לקבוע, הצדק הפרטי, או הצדק הכללי? והרי לפעמים נוצר "פער בין אמת ליציב".
בפואטיקה של אריסטו, מציינת נילי כהן, מוצף הקהל בתחושה של חמלה ופחד נוכח גורלו של האדם שעשה מעשה מביש ונענש עליו, ובעקבות זאת נוצר קטרזיס, "זיכוך, במובן של אישורו של הסדר הקיים". במשפט, כך היא מראה, לא תמיד מתאפשר אותו זיכוך.
הפרקים הבאים עוסקים בשלל סוגיות מרתקות מאוד: "פרשת דנילוביץ" שעסקה בשיוויון זכויות לבני זוג חד מיניים, כתב אותו אייל גרוס, חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ו"אליס מילר נגד משרד הביטחון" שבו מתארת נטע זיו, גם היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באותה אוניברסיטה, לא רק את המאבק שניהלה בשמה של אליס מילר כדי שתוכר זכותה לנסות להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אלא גם את ההתלבטות: האם ראוי שהמאבק הפמיניסטי יתנהל דווקא במישור המיליטריסטי?
"הסיפור של בג"ץ הקיום בכבוד" שכתבו שרון אברהם-ויס ואבישי בניש עוסק בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, כלומר – בקיצוץ שבעטיו אנשים הגיעו למצב שבו, התלבטו אם "יצטרכו לוותר על אוכל, תרופות או חוג לילדים", ומראה את הניתוק המזעזע של השופטים, שלא הבינו באמת מה קורה בשטח. אחת הדוגמאות המזעזעות, שלא לומר מבחילות, אפשר לראות בסיפורו של עורך הדין אביגדור פלדמן, שתיאר כיצד כאשר ניסו להסביר לבית המשפט את קשייהם של עניים, סיפרו כדוגמה על מישהי שנאלצת לוותר על גבינה לבנה. "עינו החדה של כבוד השופט המנוח מישאל חשין," סיפר פלדמן, קלטה את הפריט הזה והוא הציע שתסתפק גברת רובינובה בגבינת 3%, "וכאן הגיעה היריקה […] מהשופט חשין שאמר לי, כשהוא מכוון לבטני העגלגלה, 'גם לך לא יזיק לאכול גבינה דלת שומן'".
על כך מעירים הכותבים: "היה משהו קצת סוריאליסטי במעמד הזה. לא היה אפשר להימנע מהמחשבה עד כמה שופטים בבית המשפט העליון, על מעמד המיליֶה החברתי שהם משתייכים אליו, מסוגלים באמת להבין את משמעות הקיצוץ של 600 ש"ח. האם בעבורם גבינה דלת שומן היא סוגיה של דלות ומחסור או עניין של בריאות ותזונה ראויה?"
הפרק "הפרטת בתי הסוהר ופרדוקס הריסון השיפוטי" שכתב אפי מיכאלי הוא סיפור ההצלחה של העותרים שביקש למנוע התחלה של תהליך מסוכן, שבו רצו להפריט את בתי הסוהר, אולי כצעד ראשון לקראת הפרטה של עוד גופים (הצבא? משטרת ישראל?). מחריד לקרוא על הסחבת שנקטה המדינה בתקווה שככל שיחלוף יותר זמן הנזק שייגרם יתרחב, בשל החוזים שהבטיחו ליזמים פיצויים, אם הפרויקט יבוטל.
בפרק "בג"ץ נגד הום סנטר: המאבק על שוויון מגדרי בשכר" שכתבו אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן מראים איזה משקל יכול להיות למעורבות רגשית של תובעת. במקרה זה – אישה שגילתה פער בשכרה לעומת גבר שעשה עבודה זהה לשלה. אותה תובעת הייתה מוכנה אפילו לוותר על פיצוי כספי לעצמה, ואכן, המעורבות שלה בכל ההליכים הועילה (אם כי פערי השכר בין נשים לגברים עדיין קיימים!)
בפרק "החוק למניעת הסתננות: סיפוריהם של עורכי הדין ומבקשי המקלט" שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב, מתאר את המאבק למען מי שהמדינה מכנה "מסתננים", והם עצמם רואים בעצמם פליטים. מעניין מאוד לקרוא על הפער בין רצונם הטוב של עורכי הדין לבין חשדנותם של הפליטים, ומרגש לקרוא על ההתארגנות של הפליטים, אנשים שחלק גדול מהם לא השתתפו מעולם בשום מחאה, ובכל זאת התארגנו "ופתאום עשו דבר כזה, בעוצמה אדירה", כשהגיעו לכיכר רבין, "היו שם בוקר שלם עד הצהריים" ואז "התפזרו בשקט מופתי והאחרונים נשארו לנקות את הכיכר. הם פשוט השאירו אותה ללא רבב." מוסיף אחד מעורכי הדין ואומר שכך למדו "להעריך את נחישותם של הפליטים", וכי התרגש "מיכולת הארגון, הסדר והעוצמה" של אותם פליטים. את הפרק הם חותמים במילים "תם ולא נשלם". בניגוד לסוגיות אחרות שמופיעות בספר, "גורלם של מבקשי המקלט בישראל עודו תלוי על בלימה", והכותבים מקווים שאת מקומו של אחד מעורכי הדין הישראלים שעזב את התחום "ימלא בעתיד אחד ממנהיגי הפליטים, המשלים כעת תואר שני בלימודי משפטים".
הפרק האחרון, שאותו כתבה יופי תירוש, עוסק בהפרדה בין המינים באקדמיה, והוא נושא את השם: "דיווח מן השורות", שכן "הסיפור הזה נכתב בעת ניהול הליכים ממושכים בבג"ץ. האם לימודים אקדמיים בהפרדה הם עניין לגיטימי? מה בעייתי בפרקטיקה הזאת? מה אפשר לעשות כדי למנוע אותה?
כפי שאפשר להיווכח, הפרקים שבספר מסודרים על פי ותק: מה שקרה מזמן ראשון, ומה שעדיין קורה – אחרון.
"המשפט לא פועל בחלל ריק", מציינת יופי תירוש בדברי הסיכום שלה לפרק שכתבה. אכן, כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה פסקי הדין, גם אלה שנראים במבט ראשון אזוטריים ולא קשורים לחיי היומיום של כולנו, למעשה חשובים ורבי השפעה.
כדאי מאוד לקרוא את הספר כדי ללמוד על כל הסוגיות שהוא מציג בבהירות ובאופן ידידותי, גם לקורא שאינו בקיא בעולם המשפט, החוק והדין.
יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…
התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?
אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.
לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."
הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?
ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.
כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.
כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.
"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."
פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".
איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".
וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".
למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.
מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"
בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)".
לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!
לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.
גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.
למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.
בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.
הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.
שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.
הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".
הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.
שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.
הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים", ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".
אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?
כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".
הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.
במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".
איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות! אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.
מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.
מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.
האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…
המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)". שבתאי היה ידוע בכך שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!
הספר כולו משמח מאוד.
שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"…
הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם".
הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").
מפעים להיווכח עד כמה מרתק, משעשע ומחכים יכול להיות ספר העוסק בסוגיות הקשורות בלשון, וליתר דיוק – בעיקר בלשון העברית. אכן, הוא צופן שלל הפתעות, שכל אחת מעניינת יותר מקודמתה, ומגוון הנושאים העולים בו נרחב ועשיר.
שמות הפרקים יכולים להעיד על תוכנם: "מאיפה אמרת שאת – על מקורות מילים", "תיבות האוצר: על מקורות של מטבעות לשון וביטויים", "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית", "מי נתן לך רישיון – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית", "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה", "לשם ובחזרה: ענייני תרגום", ולבסוף – "מה השפה אומרת עלינו?"
שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע". הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן.
עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות. למשל, כשהיא מראה כיצד, ומסבירה מדוע, יש למילה "למפרע" משמעות כפולה וסותרת! : "1. מראש. 2. לאחר מעשה", היא מוסיפה, "לך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה". כשהיא מספרת על המילה האנגלית defenstration היא מבארת "שפירושה זריקה של מישהו או משהו מהחלון", ותמהה: "אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכה מילה כזו? זה קורה אצלכם הרבה?"
כל אחד מהפרקים ותתי הפרקים מכיל הפתעות ומתנות קטנות לקורא. חשבתם למשל על כך שהמילה "לאבק" אוחזת בשתי משמעויות מנוגדות, כמו גם המילה "לקלס"? מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן? "עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל". מעניין!
בהקשר דומה מביאה עוזיאל ביטויים שגורים בפינו: "לשאת עול": אם כי עול "כבר אינו אביזר שמופיע בחיינו", או "לא תחסום שור בדישו", אם כי נראה שאף אחד מאתנו לא ראה מימיו שור דש…
שאלה: מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה; 'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים china! ברור! הכול מתחבר…!)
זוכרים את המילה "מהפך"? היא מופיעה בתת הפרק "גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים", ומסתבר שחיים יבין לא היה הראשון שיצר מילה. גם המילה defenstration, למשל, נוצרה "בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618"!
שמחתי מאוד לפגוש בספר מכרים. למשל, את הבלשן גיא דויטשר, שמספרו ("הנפלא", לדבריה, וכמה שאני מסכימה!) גלגולי לשון היא מצטטת, ומראה כמוהו איך מטפורות הן המקור של כל מושג מופשט. בדיון על כך היא מראה כיצד ממש בימינו הולכת ונוצרת מטפורה חדשה שנהפכת למילת היחס "מול": לא עוד מצביעה על מיקום במרחב, אלא "ברובד הלשוני הדיבורי היא משמשת במשמעות המופשטת עוד יותר של שיתוף פעולה בין גופים נפרדים".
שמחתי במיוחד בפרק שבו עוזיאל דנה בצירוף מוכר מאוד באנגלית: olive skin. מאז ומתמיד תמהתי מה פירוש שם התואר, ולמה בעצם מתכוונים דוברי האנגלית כשהם משתמשים בו. עור בצבע זית? כלומר – ירקרק? מי ראה אי פעם בני אדם שזהו גון עורם? לא כך מציירים חוצנים? עד כדי כך תהיתי, שבדקתי בגוגל איך בעצם נראה צבע עור כזה… בדיון שעוזיאל עורכת על הצירוף היא מראה שאני צודקת: לדוברי עברית הצירוף מוזר, ולכן יש לשקול את תרגומו לעברית: בהחלט לא "עור בצבע זית".
אהבתי במיוחד את הדוגמאות לשמות שזכו למשמעות הפוכה מזאת שהייתה להם במקור: "'לוליטה' למשל הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית". בדיוק כך!
נהניתי במיוחד מתת הפרק שבו עוקבת עוזיאל אחרי המסע המשעשע של מילה מעברית וחזרה אליה. זה הולך כך: המילה העברית "שמועות" התגלגלה ליידיש כ"שמועס", כלומר – פטפוט, וברבים – "שמועסן". משם היא חדרה לאנגלית האמריקנית: כ-"shmooze", כלומר פטפוט, ובעיקר כזה שנועד לשמר קשרים מקצועיים. והנה המילה "סגרה מעגל וחזרה אל העברית. במעבר מהאנגלית לעברית שמרה 'שמוז' רק על המשמעות הספציפית יותר של שיחה למטרת נטוורקינג, וצורתה משקפת את התחנות שעברה: בדרך כלל היא מופיעה עם הסימוית האנגלית ing- – כלומר לא 'שמוז', אלא 'שמוזינג'".
מסען של השמועות בדרכן אל השמוזינג הוא רק דוגמה אחת מיני רבות בספר מרתק ומומלץ מאוד.
"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים.
לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת.
מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב.
התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת".
כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד – זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד.
זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" – לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.
איזה עונג צרוף מסיבות שבע המסות שכתבה עמליה כהנא כרמון! כמה שהן מרתקות, מעוררות מחשבה, משעשעות!
את הראשונה שבהן, "להיות אישה סופרת", כתבה כהנא כרמון ב-1983 ואת האחרונה, "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות", ב-1996.
בכולן היא מפתחת את אותו רעיון, אבל עושה זאת בכל פעם באופן קצת שונה. בסיס טיעונה הוא שנשים כותבות מודרות מהקנון של הספרות העברית, "מתבזבזות על הצדדי", שכן הספרות העברית היא לאומית, ודורשת מעצמה לבטא את "האני הקולקטיבי". זוהי תפיסה "הרואה את הספרות העברית כזירת המעשה הלאומי, או לפחות אספקלריה לו". את הכתיבה של ספרות יפה אפשר לטענתה להשוות לתפילה. ומאחר שביהדות התפילה נעשית בציבור, וזאת "תפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך הכול תחינתו האישית של היחיד השרוי במצוקה", ומאחר שהתפילה בציבור מתקיימת בבית הכנסת, שם נשים "אמורות לשבת למעלה, ביציע, בנבדל", נגזר על נשים שכותבות בעברית לספר על מה שנחשב שולי. "כל העובר על הגבר הישראלי בחייו, הוא העשייה המרכזית, עשייה שמדברת גם בעדה של האישה, הנמצאת שם, באיזושהי עזרת נשים שברוח. ואילו כל מה שאישה זאת עשויה לעשות שם, באותה עזרת נשים שברוח, יהיה עשייה צדדית, הנלווית לעיקר," וזאת, בין היתר כי "כשם שנבצר מאישה להיות רב, כך נבצר מסופרת להיות שליח הציבור העובר לפני התיבה."
האם סופרות ישראליות רוצות בכלל להיות במקום שבו הן מבטאות את המעשה הלאומי?
בקטע משעשע לועגת עמליה כהנא כרמון לדברים שאמר פעם חיים באר (ועושה זאת באירוניה דקיקה אבל מושחזת היטב). היא מצטטת את דבריו לפיהם הוא מפנטז שיום אחד "יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת", והיא מוסיפה וקובעת: "אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי היאידאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה." והיא מוסיפה: "הן היו רואות אותו כצמצום חמור של הפנים השונות של יצירתן". והרי, היא אומרת, "אם ניקח את מלחמה ושלום לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפולין'". אגב כך היא מעירה כי התרגשותה מעגנון ויזהר אינה "נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל'", ומוסיפה בסוגריים: "את 'עת הזמיר' [של חיים באר] לא קראתי". איזו קטילה אלגנטית, בחמש מילים…
האם אפשר להסיק שרק סופרות שכותבות עברית בישראל מודרות מהקאנון? לא ולא. (מעניין אגב, להשוות את תפישתה עם זאת של מאיה ערד, בספרה האחרון, קנאת סופרות, המוקדש ברובו לעניין הקאנון וההתקבלות אליו).
דווקא במסות הראשונות מסבירה כהנא כרמון את הקשיים שאתם נאלצת כל סופרת להתמודד. במסה הראשונה, למשל, היא מדמה את הכתיבה הגברית לתנועה של דג או דולפין: ייצורים שיש להם צורה הידרודינמית שמאפשרת להם לנוע במים בזריזות ובקלילות. לנשים, לעומת זאת, יש צורה של מדוזה. תנועתן במים שונה. האם המדוזה רשאית לספר על חוויותיה, מנקודת מבטה? סופרות רבות, היא מסבירה, מתאמצות לאמץ את השקפת החיים האחרת, הזרה להן. הן בעצם "מתחפשות לדג", או – מדברות "במבטא זר" (כדי לבאר את הנקודה משתמשת כהנא כרמון בדוגמה אחרת, מבדחת, שעליה סיפר שייקה אופיר. כשהתקבל להבימה היה בטוח שעליו להתחיל לדבר במבטא רוסי, וכך, היא אומרת, חשות סופרות: הן צריכות לאמץ מבטא שאתו יתאימו למקום שאליו הגיעו).
האם, היא שואלת, יש באמת "אסכולה נשית" בכתיבה? והרי יש "גברים שהם עוד יותר ענוגים, יותר מופנמים, או יותר מסולסלים במלמלות, או יותר כותבים בנעלי בית וגלגלים בשערות, או יותר עצבניים, או יותר אינני יודעת מה הכול יש". אבל גבר שכותב כך – שכתיבתו קאמרית, למשל (למשל – קפקא! מה היה קורה, היא תוהה, אילו אחותו הדמיונית, פרנצ'סקה קפקא, הייתה כותבת את יצירותיו? איך היו מכנים אותן? כמובן: "כתיבה מינורית. אישה חיה בבועה"…) זוכה לתהילה ולתשואות.
כהנא כרמון זכתה גם היא לתהילה ולתשואות. ובכל זאת חשה, כך אפשר להיווכח, שכתיבה של אישה נמצאת מחוץ לטווח השמיעה של הקהל הרחב (של קוראים גברים? והרי רוב הקוראים כיום הם קוראות, ובמסה האחרונה בספר היא מייחדת את דעתה על עולם הספרות הישראלי של אמצע שנות ה-90). היא מדברת על "שירת העטלפים" שקולם נמצא מחוץ לתדר השמיעה של בני האדם.
יש, כאמור, רעיונות שחוזרים לאורך המסות, ובכל זאת כל אחת מהן מרתקת ומאלפת בדרכה. הנה הציטוט של הקטע שמובא על כריכת הספר:
"ואתם יודעים כיצד זה כשלא אוהבים אותך. פתאום זוכרים לך אז שאתה יהודי, וכל המגרעות שבדרך כלל מיוחסות ליהודים, פתאום כולן שלך. כך גם כאן. ברגע שהנשיות שלה נמצאת לוקה בחסר, הכול מותר לגביה. דמה מותר. ואז, אם היא צעירה ויפה, ברור כי כל הכתיבה הזאת אצלה היא רק תרגילים קוֹקֶטיים שקופים וגנדרנות. כי בחורה יפה, מה פתאום היא צריכה לכתוב. ואם היא לא צעירה ולא יפה, הנטייה תהיה לומר שאולי מפני שהיא לא צעירה ולא יפה היא צריכה לכתוב. ותראו, אין לה חוש הומור: היא לא מצטרפת לבדיחות עליה. הבעיה של הסופרת, אם כך, כנראה נעוצה בתכנים אשר על אודותיהם היא מנסה לדבר. בעולמה של הסיפורת העברית, אלה הם עדיין תכנים הסמויים מן העין".
בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".
"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.
הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.
את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן".
הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.
הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!
לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.
במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.
המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.
מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".
מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית!
קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו.
ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".
יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:
"כשהם התיזו את ראשו [של המלך]ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון. כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".
איזו כתיבה מרהיבה!
הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה?
אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים, אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר?
Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure
Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure
בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר המרתק הזה, תוהה המחבר, מנחם קייזר, אם בחר בסוגה הנכונה. האם, הוא שואל את עצמו, מוטב היה לי אילו בחרתי בפיקשן? אילו כתבתי רומן, ולא את סיפור המעשה האותנטי על מה שעבר עלי ועל האנשים שחקרתי, על קורותיי וקורותיהם? בְּרומן, הוא אומר לעצמו, הייתי יכול להיכנס אל דמותו של הסבא שלי שלא הכרתי, ובעצם, הייתי ממציא סבא שהייתי רוצה להכיר, אותו ואת העבר שלו. "אלה מין כיסופים אל הכיסופים: אני רוצה להיות מסוגל להתאבל עליו," הוא כותב, ואז גם מגיע אל שורש העניין בספר שלו, שנקרא "ביזה" – במקור: Plunder: "הסיפורים שלנו אינם הרחבה של הסיפורים של הסבים שלנו, אינם ההמשך שלהם. אנחנו לא ממשיכים את הסיפורים שלהם; אנחנו פועלים על פיהם, מקדשים ובוזזים."
השימוש במילה ביזה בהקשר של מנחם קייזר והסבא שלא הכיר מרתק ובעיקר – מפתיע. שהרי הספר, כך כולנו מבינים מלכתחילה, הוא על ביזה אחרת לגמרי: ביזת יהודי פולין (ולא רק פולין, כמובן!) שנרצחו ורכושם הוחרם, הולאם, נלקח – נבזז! ועל קרובי המשפחה המעטים (יחסית למספר העצום של היהודים שנרצחו, גם אם מדובר בכמה אלפים) שמגיעים מדי שנה לפולין. עד כדי כך שבקרב הפולנים נוצר מעין מיתוס, אולי מוטב לומר – נוצרה אימה מפני אותם יהודים, שרוצים לחזור ולנשל את הפולנים מבתיהם: "כל אזכור של המילים 'רכוש', ו'מלחמה' ויהודי' מפעיל אזעקת אזהרה". מעניין בהקשר זה להיזכר בשני ספרים: האחד, ספר עיון, המיליון השביעי, של תום שגב, שבו דן המחבר בשאלת הפיצויים לניצולי השואה ומראה כי בעצם הגרמנים יצאו "בזול", אם מביאים בחשבון את כל הרכוש הרב שבזזו, והאחר הוא ספרה המצויר (והנפלא!) של רותו מודן הנכס העוסק בדיוק בסוגיה הזאת: חשדנותם של פולנים כלפי יהודים (ישראלים, במקרה של הנכס) שמגיעים לפולין כדי להשיב לעצמם רכוש שהפולנים כבר התרגלו לבעלותם עליו, מנסים לגאול את הרכוש שאמור להיות שלהם, הם יורשיו החוקיים, אם רק יצליחו להוכיח זאת. "הצאצאים הללו נוסעים רחוק מאוד כדי לחקור, לחפור, להעיף מבט, לגעת בסיפור", וכך עשה גם מנחם קייזר, שהתחיל את המסע שלו כחמש שנים לפני שפרסם את הספר. נודע לו שבניין מסוים בעיר הפולנית סוסנוביץ שבשלזיה אמור למעשה להגיע לידי הוריו, דודתו ודודו. הוא פותח במסע ארוך ומפותל, בניסיון לקבל לידיו את הבניין.
תחילה עליו להוכיח שהיורשים, ההורים של אביו ושל דודיו, מתו. אלמלא מתו כבר היו אמורים להיות בני יותר ממאה. הדעת נותנת שגם אם לא מתו בשל גילם, נספו בשואה. אבל מסתבר שההוכחה אינה פשוטה כל כך. בית המשפט הפולני פוסק שמאחר שאין ראיות לכך שנפטרו, אי אפשר להכריז עליהם כעל מתים. רק כעבור זמן רב נודע לקייזר שיש בפולין שתי קטגוריות למוות: כאלה שאפשר "להצהיר על מותם", וכאלה ש"מוכרים כמתים". לפיכך, על פי החוק הפולני, גם מי שמתו יכולים לא להיחשב מתים.
נפתולי הביורוקרטיה הפולנית הם בסופו של דבר רק פן צדדי בסיפורו של קייזר, שכן במהלך חקירותיו ומאמציו הוא נתקל בסיפורים אחרים, מרתקים ומחרידים, ואפילו מגלה קרוב משפחה רחוק שעל קיומו לא ידע.
"תיירי-הזיכרון מנסים למצוא רוחות רפאים ולשוחח אתן", הוא כותב, ובעצם זה גם מה שהוא עושה, ואינו יכול שלא לתהות: האם סבו היה מרוצה בכלל מהקשר המחודש שיצר נכדו עם פולין? מהחיפוש אחרי הצדק, הרכוש, ההכרה בעוול?
"טמון כאן דיסוננס מהדהד: מצד אחד, הסבא שלך איבד את כל בני משפחתו. מצד שני, סיפורו אינו יוצא דופן. הוא כמעט קלישאה".
הוא מגלה את עולמם של ציידי אוצרות פולנים, שנוהגים לחפור באדמה ולחפש מקומות מסתור, מחילות ומנהרות, כדי למצוא שם את מה שהשאירו אחריהם הרוצחים והנרצחים, הגרמנים והיהודים. רובם מחפשים זהב שהוטמן שם לדעתם, אבל במהלך החיפושים הקדחתניים, שאצל רבים מהם נהפכו לתחביב ולעיסוק מעניין בשעות הפנאי, שנעשה בחברותא, מתוך טיפוח של חיי חברה, הווי, מפגשי "קומזיץ" לעת ערב, שתייה משותפת והרבה צחוקים, הם שוכחים דבר חשוב: "אי אפשר לנתק בין האוצרות שהותירו הנאצים לבין הברוטליות של הנאצים. העניין הוא – על מה שמים את הדגש. וכאן, בפולין החלופית [זאת של מחפשי האוצרות], הממוקמת לכאורה בשלזיה, הדגש הוא על רכבות מיתולוגיות, מחילות מסתוריות, חומרים סקסיים ומלהיבים. היהודים – אלה שחפרו את המחילות, אלה שמהם נגנב מרבית הזהב (בין אם היה שם באמת ובין אם לאו), היו אבסטרקטיים וחסרי חשיבות".
אלא אם יכלו לתרום במשהו לחיפושים אחרי האוצרות הקיימים או המדומיינים.
כי כשהוא מתקרב אל מחפשי האוצרות מתברר לו לפתע ולגמרי במקרה שאחת הדמויות הנערצות עליהם נושא את שם המשפחה שלו עצמו. האיש, אברהם קייזר, כך הוא מגלה לתדהמתו, הוא קרוב משפחה שלו. אברהם קייזר כתב ספר על מה שעבר עליו במחנות הריכוז השונים שבהם שהה, וסיפר בו בין היתר על המקומות שבהם הטמין פתקים שכתב בסתר במחנות הריכוז השונים שבהם עבר.
אברהם קייזר איבד את אשתו ואת בנו. הוא ביקש לספר על הזוועות, על האובדן, וכיצד ניצל. ספרו ראה אור בעברית ב-1952, אבל איש לא שם לב אליו בישראל. בפולין לעומת זאת אברהם קייזר מפורסם ונערץ, אבל לא בגלל מה שהיה חשוב לו לספר, אלא רק מכיוון שציידי האוצרות נעזרים בספר שלו בחיפושיהם.
איזו אירוניה מרה!
המעקב אחרי קורות חייו של קייזר מרתק. מחפשי האוצרות הפולנים מתעקשים לומר שמחבר הספר שלפנינו (למעשה – אחיינו מדרגה שלישית של אברהם קייזר), הוא נכדו של האיש הנערץ עליהם. מנחם מגלה כיצד אברהם ניצל (אלמנה גרמנייה הסכימה להסתיר אותו), ומנסה להבין מה קרה לו אחרי כן. כל גילוי של סוד מעורר מסתורין חדש, וכל שאלה שמוצאת תשובה רק מעוררת שאלה חדשה, מסקרנת ועצובה יותר מקודמתה.
שאלת ה"ביזה" אינה מרפה. לאורך כמה דפים דן המחבר עם עצמו ומתלבט: האם מוסרי לתבוע בעלות על הבניין שהיה שייך לסבו? מה עם הדיירים שגרים שם? נכון, הם לא אשמים, אבל מה אתו? מה עם היורש החוקי? הוא אשם? הרי אלמלא פרצה המלחמה, אלמלא סולק סבו מביתו ונרצח, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל ספק בזכויות של יורשיו, נכון?
לשלל הטיעונים שהוא עצמו מעלה, למשל: הרי היו אז כל כך הרבה פליטים שאיבדו את בתיהם, הוא משיב בדיאלוג פנימי מרתק – שאלות ותשובות, תהיות ומענים, דיאלוג שמעורר כמובן בקוראת הישראלית שאלות אחרות, מכאיבות לא פחות: מה על הפליטים של כאן? אלה שאיבדו את בתיהם? אלה שנסו, או הונסו, שברחו, או הוברחו, אלה שממשיכים לטפח געגועים מדור שלישי למקומות ולבתים שלא גרו בהם מעולם? מה עליהם? האם תשובותיו הנחרצות של מנחם קייזר מהדהדות את התשובות שאנחנו רוצים להשמיע לעצמנו? לא פשוט. לא פשוט בכלל. שהרי בסופו של דבר, כולנו פליטים, או צאצאי פליטים.
הספר מעניין ומעורר מחשבות. משפט אחד מתוכו ממשיך להדהד בתודעתי: It is remarkable how long an act of violence can echo, כלומר: "מדהים כמה זמן ממשיך להדהד מעשה אָלים".
מאחר שהספר ראה אור באנגלית במרס 2021, הוא טרם תורגם לעברית (לפיכך את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי). מעניין לראות אם מישהו בישראל יחליט להוציא אותו לאור בעברית.
קראתי אותו, כדרכי, בקינדל. כמה לחיצות כפתור והוא זמין לקריאה. מומלץ!
הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים.
הוא יכול גם שלא לסיים משפטים, להשאיר רמזים תלויים באוויר. כך ניתנים הדברים לכל פירוש שהוא, מועדים לכל אי־הבנה. לעתים הוא שולח מסרים מעורפלים ומסרב להבהיר. החותנת מבקשת מחתנה שירות פעוט כלשהו:
"לא, זה בלתי אפשרי!" "למה?" "את צריכה לדעת!" "לא, אני לא מבינה." "אז תתאמצי יותר!"
אף שהדברים רוויים בתוקפנות, הם נאמרים בנימה רגילה, שקטה, כמעט נינוחה. כך מנטרלים את הקורבן, והוא חש שהוא מגיב "לא לעניין". לנוכח רמיזות כאלה הגיוני שינסה לפשפש במעשיו ולראות היכן שגה, ולבסוף יקבל על עצמו את האשמה למתרחש, אם עדיין לא התפרץ והפך את הסכסוך לגלוי. האסטרטגיה הזאת נכשלת רק לעתים נדירות ביותר, שהרי אין אדם שאין לו רגשי אשמה שאפשר לעורר, אלא אם כן הוא עצמו פרוורטי.
הרמיזות המערערות אינן מנוסחות בבהירות. אֵם אומרת לבתה, שאינה מצליחה להיכנס להיריון: "תקשיבי, אני מטפלת בילדים שלי כמו שאני רוצה, ואת תטפלי בשלך כמו שאת רוצה!" אילו חשה אחר כך צער והתנצלה, היה אפשר לחשוב שנכשלה בלשונה, אבל אמירתה היא אבן קטנה שהושלכה, עם רבות אחרות, ללא כל לבטים או חרטה.
תכסיס מילולי נוסף שמאפיין את הפרוורטיים הוא השימוש בשפה טכנית, מופשטת, דוגמטית, כדי לגרור את האחר לתחומים שבהם אין הוא מבין דבר. אין הוא מעז לבקש הסברים שמא יוצג כמטומטם.
השיח הקר, שכול-כולו תיאוריה, מונע מן האחר לחשוב ולהגיב. הפרוורטי, שנוקט נימה ידענית ולמדנית, יוצר את הרושם שהוא יודע, גם כשהוא מדבר שטויות. הוא מרשים את קהל מאזיניו בלמדנותו השטחית באמצעות שימוש חסר מובן במלים טכניות. הקורבן יאמר אחר־כך: "הוא עבד עלי, אני לא מבין למה לא הגבתי!"
הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים.
La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen
לעתים נדירות מזדמנת חוויה מפעימה בעוצמות שמעניק ספרם של שניים: הרופא, פיטר גילבי, והאמן, אסף רומאנו.
פיטר ואסף כתבו ביחד, בשיתוף פעולה מפרה והדדי, שיחות שבהן הם חושפים את עולמם הפנימי, האישי והמקצועי, ומפליגים מתוך עצמם אל עולם של מחשבות ורעיונות מרתקים ומעוררי השראה.
כל פרק נפתח בתמונה הנוגעת במכנה משותף של השניים: רפרודוקציה של יצירת אמנות שעיסוקה בענייני רפואה. כך למשל הציור הראשון נקרא "גזר דין מוות", רואים בו רופא ופציינט שזה עתה התבשר כי מחלתו חשוכת מרפא.
מדהים ומופלא לקרוא את מחשבותיו של הצייר. לשים לב אתו לכל הדקויות שהוא רואה בציור, וללמוד ממנו משהו על היכולת לשאוב משמעות ותוכן מהפרטים שלא כל אחד יודע לשים אליהם לב.
משם ממשיכים אל דבריו של הרופא, שמשתף את חברו, ואותנו הקוראים, בכל מיני סוגיות הקשורות בעולמו המקצועי. מה מרגיש רופא שצריך לבשר לחולה שלו שהוא נוטה למות? איך הוא מתמודד עם הכורח לעשות זאת? מה קורה כשהבשורה נמסרת בהיסח הדעת, באדישות? "אם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו". אכן, פיטר משתף אותנו באירוע מחייו (לכל אורך הספר שניהם מרבים לספר על עצמם בכנות נוגעת ללב ובאומץ ראוי להערכה): כיצד נודע לאשתו שבתם חירשת. קלינאית תקשורת חסרת אחריות עברה ליד אשתו ואמרה לה, כלאחר יד, שהילדה אינה שומעת מאומה. "בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית". פיטר הפיק מכך, כמובן, את הלקח כרופא. התובנות שהוא מגיע אליהן בעקבות ההתבוננות בתמונה רבות, והוא מעשיר בהן גם אותנו. למשל, הוא מספר על ההתקדמות ברפואה שחלה מאז 1908, כשציירו את התמונה. "אני תוהה מה הייתה הבשורה המרה", הוא כותב, ומדגיש: "זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה," ומסביר עד כמה קטלניות היו מחלות רבות שהאנושות למדה להתגבר עליהן מאז. הוא מספר שמתעורר בו רצון "לספר מעט על הרפואה של אותם הימים", שלא דמתה בכלל לרפואה של היום. הנתונים שהוא מציין מסמרי שיער. למשל, "תמותת התינוקות המדווחת באנגליה הייתה ב-1909 163 תינוקות לכל אלף לידות", לעומת 3.5 לכל אלף לידות כיום.
הדיאלוג בין הצייר לרופא מתנהל כדו שיח. שאלות ששואל האחד מעוררות שאלות נוספות אצל האחר, וכולן מעניינות ביותר. השניים ממריאים אל אינספור תובנות, שכל אחת מהן מרתקת ומחכימה יותר מקודמתה. התמונה "מתנתו של גויה" מעוררת למשל מחשבות על אמפתיה: איך רופא יכול להביע אותה? האם אפשר להקביל בין צופה ביצירת אמנות לבין רופא המשוחח עם מטופל? מה חווה אסף רומאנו עצמו, כשנפצע בתאונת דרכים? האם החוויה העוצמתית שחש הייתה חוץ גופית? איך אפשר לקשר אותה לטיפול בסמי הזיה? האם יש סתירה בלתי נמנעת בין מדע לדת, ואיך "אמונה בניסים מתיישבת עם ספקנות מדעית," שהרי ספקנות היא "חלק ממהותו" של המדע? ואולי אמונה דווקא מועילה לריפוי? פיטר מספר על השפעתן המפתיעה של תרופות דֶּמֶה – פלסבו – ומספר אפילו (במבוכה) כיצד הזריק פעם מים לחולה שהתלונן על כאבים עזים, וכיצד אותו חולה נרגע ונרדם, כי האמין שקיבל משכך כאבים…
אחד הפרקים הנוגעים ללב במיוחד נוגע במותה של כרמיאל, אשתו של אסף, שחלתה בסרטן השד, וזכתה לטיפולו המסור של פיטר, חברם של אסף וכרמיאל, ושל רופא נוסף, שכנם ביישוב הקהילתי שבו הם גרים. מכאיב, ומעורר השראה, התיאור המדוקדק, המדויק, שכולל פרטי פרטים על גסיסתה של כרמיאל, על החסד שזכתה לו בשל האהבה הרבה שבה עטפו אותה בני משפחתה, ילדיה, בעלה, אחותה, שכנותיה, וכמובן גם שני הרופאים.
אחת השאלות המפרות ששואל הרופא את הצייר היא "מה יש ב'איך' של הציור […] שמושך את העין ואת הלב?" ואסף פותח בכך ש"זאת אולי השאלה, בה' הידיעה, של כל מי שיוצר אמנות", ואז מנסח תשובה מרתקת ומעוררת מחשבות, בין היתר: "אנחנו רוצים וצריכים יותר […] ואמנות מאפשרת חוויה שבה ה'יותר' נגיש ואפשרי." בהמשך הוא מסביר ש"נושא אינו קובע את איכות הציור", ותוהה: "אולי אישיותו של הצייר היא הקובעת?"
דומה כי בשאלה הרטורית הזאת ביטא אסף את גדולתו של הספר שלפנינו: אישיותם הכובשת של שני הכותבים. המפגש אתם ביחד, ועם כל אחד מהם בנפרד, מזמן לנו חוויה מופלאה.
אם יש דבר שהפרוורטי הנרקיסי מצטיין בו במיוחד הרי זו יכולתו לסכסך, לעורר יריבויות וקנאות. לשם כך הוא יכול להשתמש או באמירות מסויגות: "אתה לא חושב שמשפחת… היא כך וכך?" אפשר גם לגלות לאחד מה אמר עליו האחר: "אחיך אמר לי שהוא חושב שלא היית בסדר", או ליצור יריבות באמצעות שקרים.
אין לפרוורטי עונג גדול יותר מהצלחתו לגרום לאדם שלישי לבצע את מלאכת ההרס. הוא עצמו רק צופה במאבק, שמחליש את השניים ומחזק את יכולת השליטה שלו.
במקום העבודה משמשות לכך רכילויות והשמצות, רמיזות מובלעות, זכויות יתר שמוקנות לעובד מסוים על חשבון האחר, העדפות שמשתנות ללא הרף. אפשר גם להפריח שמועות, שיחלחלו ויפגעו בקורבן בלי שיוכל לאתר את מקורן.
במערכת יחסים זוגית אפשר לזרוע ספקות באמצעות רמיזות ואי אמירות ולטפח קנאה, ובדרך זו לענות את האחר ולשמר את תלותו. קנאתו (jealousy) תעלה בו ספקות מתמידים, והיא שונה מצרות העין (envy), שפועלת כידוע בדרכים אחרות.
את עלילת מחזהו של שייקספיר "אותלו" מניעה קנאה שזרע אדם אחד ובאחר. אותלו אינו קנאי מטבעו, ודמותו במחזה אצילה ונדיבה – אדם שאינו נוטה להאמין בקלות בקיומו של רוע אצל האחר. הוא אינו נוקם ונוטר, ואף אינו אלים. רק תמרוניו היעילים של יאגו מעוררים את קנאתו. תחילה מסרב האומלל להאמין כי אשתו בוגדת בו. הוא בוטח בה, ממש כשם שהוא בוטח ביאגו. באחד המונולוגים מצהיר יאגו כי הוא אוהב לעשות את הרע פשוט מאהבת הרע. אחר כך הוא מודה כי טוהר המידות, האצילות, "יופיו היומיומי" של אדם הגון כקאסיו, או טהרתה של דסדמונה, מרגיזים ומגרים אותו להרוס את הטוהר, את היופי. הוא מפיק הנאה חושנית מן השפְלוּת, להוט לרקום מזימות, ובשל פיקחותו סופו להצליח.
La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen
אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.
אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש…
הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין).
השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.
ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).
אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב.
איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).
היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא.
הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביטשל ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר.
עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו.
אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי.
והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".
מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני…
הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש.
אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש.
מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו.
הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.
La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen
בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.
הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.
מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית, על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".
אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.
מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".
האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:
בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.
הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.
בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".
כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.
אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול.
על מה מתלוננים מי שמתנגדים לשמוע את קולן של נפגעות? הם כועסים על מה שהם מכנים פוריטניות, המנוגדת לטעמם לשחרור המיני, ובעצם – כועסים על היכולת שיש לאחרונה לקורבנות לדבר, לספר על מה שעוללו להן!
על כך כותבת ונסה ספרינגורה לקראת סיום ספרה החשוב כל כך, "ההסכמה". את המילים "פוריטניות" ו"שחרור מיני" יש למעשה לקרוא בנימה האירוניה, הכאובה, שבה נכתבו. שתי המילים הללו הן מסווה שמאחוריו מסתתרת הפגיעה המינית האנושה שפוגעים גברים מבוגרים בילדות (ובילדים!). הם מכנים את מי שמתנגד לפגיעה כזאת "פוריטני", ואת מי שמצדד בה "משוחרר": עולם הפוך ומטורף שספרינגורה יכולה להעיד עליו, שכן הייתה אחת הקורבנות.
היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.
היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)".
כתיבתו העניקה לו מוניטין ותהילה. איש לא התקומם נגד הפדופיליה שבכתביו. בעניין זה מראה ספרינגורה, ואני מסכימה אתה לחלוטין, את ההבדל התהומי שיש בין כתיבתו לבין זאת של נבוקוב, בספר לוליטה. רבים טועים לחשוב שנבוקוב מהלל בספרו את הפדופיליה, אבל ספרינגורה יודעת: "לוליטההוא הכול חוץ מכתב הגנה על פדופיליה. אדרבה, זהו כתב אישום שאין חריף ממנו", שכן הוא "לא מנסה ולו לרגע אחד להציג את הומברט הומברט כאדם התורם לעולם, קל וחומר כבחור טוב. נהפוך הוא, הסיפור שהוא טווה מתשוקת הגיבור שלו כלפי ילדות, תשוקה בלתי מרוסנת וחולנית המענה אותו כל חייו, מסופר בבהירות צלולה".
לעומתו, ביצירותיו של הסופר, המכונה ג' לכל אורך הספר, "אין שום זכר למוסר כליות, ואף לא לחשבון נפש. אין בהן שום עדות לחרטה ולייסורי מצפון. כשקוראים אותו, אפשר כמעט לחשוב שהוא בא לעולם כדי להעניק לבני נוער לבלוב ואושר שתרבות מדולדלת גוזלת מהם…"
למרבה הזוועה, מעשיו של ג' התאפשרו כי לא היה מי שיעצור אותו. אמה של ספרינגורה שיתפה אתו פעולה. (לפחות הואילה להעניק לבתה את ברכת הדרך, כעבור כמה עשרות שנים, כשזאת נתנה לה לקרוא את כתב היד של ספרה ההסכמה ואפילו אמרה לה שלא תשנה בו אף פרט, שהרי מדובר בסיפור החיים שלה!).
בבית הספר שמו לב שהילדה מרבה להיעדר, אבל לא עשו שום דבר כדי לבדוק מדוע, ואיך אפשר לעזור לה. בסופו של דבר פשוט העיפו אותה.
הרשויות העלימו עין. כשהגיעו למשטרה מכתבים בעילום שם, שבהם דווח על מעשיו של ג', פטרו אותם בביקור שטחי או בזימון קצר למשטרה: "ג' יצא מתחנת המשטרה שבקה דה ז'וור משועשע למדי, מרוצה מכך שהצליח לשטות בחוקרת ובעמיתיה". (ספרינגורה אפילו חושדת בג' שהוא זה שכתב את המכתבים האנונימיים ההם, כדי ליצור דרמה, שתשרת את כתיבתו!).
העולם הספרותי לא געש ולא נרעש. אדרבא, ספרינגורה מתארת כיצד התראיין הפוגע בה אצל ברנרד פיבו, הכוהן הגדול של הספרות הצרפתית בשנות ה-80, בתוכנית הדגל היוקרתית אפוסטרוף, ואיך פיבו ידע רק להשמיע קריאות התפעלות ממעלליו (מפשעיו!) הגלויים לכול של הסופר המהולל: "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!", קרא פיבו, ואיש לא התקומם (למעט אחת האורחות, סופרת קנדית, שהזדעזעה "מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ – 'ארבע עשרה' – ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו, מישהו חשב פעם עליהן?" תגובתה כמובן זכתה לגינוי!)
לא רק שלא גינו, אלא שב-1977, כך מספרת ספרינגורה, התפרסם באחד העיתונים הצרפתיים מכתב פתוח (בדיעבד נודע לה שיזם אותו ג'!) ש"צידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטנים לבגירים". על המכתב חתמו "אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה", ביניהם – רולאן בארת', סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר. הבון טון היה שיחסי מין בין בגירים לקטינים הם עניין שיש לקבלו "לא רק בסובלנות, אלא גם בהתפעלות", שכן "אסור לאסור"!
"אין זאת אלא שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות", כותבת ספרינגורה.
אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שלנו, כאן ועכשיו. הנה למשל התגלו רק לאחרונה מעלליו של חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שנהג במשך ארבעים שנה להטריד סטודנטיות שלו, והכול העלימו עין. דעואל לוסקי היה חבר קרוב של בועז ארד, שגם הוא היה אמן נחשב, עד שחשיפה עיתונאית גילתה כי קיים קשרים לא הולמים עם קטינות, תלמידותיו בבית הספר התיכון, ואז, כזכור, התאבד. לוסקי, כך מתארת הכתבה בכתב העת המקוון "המקום הכי חם בגיהינום", זעם על החשיפה והגן על "שמו הטוב" של בועז ארד.
ספרינגורה מתארת את ההשפעות ארוכות הטווח הקשות מאוד שהיו לקשר עם ג' על חייה. את הנזקים האיומים. את השנים הארוכות ואת המאמצים האינסופיים שנדרשו לה כדי להיות מסוגלת שוב לתת אמון בזולת, בגברים במיוחד.
אבל את התמימות, את היכולת לאהוב באמת בפעם הראשונה אהבה של צעירים, אהבה של התחלות, את תחושת הבעלות המלאה על עצמה ועל חייה, גזל ממנה מצנף לצמיתות. לא לכול יש תקנה. היא מיטיבה להסביר את ההבדל בין התאהבות אמיתית, לבין הניצול שעברה, שהרי היא לא זאת שיזמה את הקשר, וגם אם נראתה כאילו שיתפה פעולה, בעצם הייתה קורבן, שכן "תסמונת שטוקהולם אינה סתם שמועה".
הספר שכתבה הוא מבחינתה הפתרון למצוקה התמידית שהיא חשה מאז שהתחילה הפגיעה בה. בהקדמה לספר היא אומרת לעצמה "תפסי את הציד במלכודת שלו עצמו. כלאי אותו בספר".
ספרה מרתק, מייסר, וחשוב מאוד. במיוחד כשזוכרים כיצד הגיבו בצרפת לתנועת MeToo#: ב-2018 חתמו יותר מ־100 אמניות על מכתב גלוי נגד המיזם, וכינו אותו "גלים של טהרנות", "סכנה לחירות המינית" ו"ציד מכשפות".
ספרה של ספרינגורה הכה גלים ברחבי העולם, ובמיוחד בצרפת. יש לקוות שהשפיע במשהו על תפישת העולם של קוראיו.
עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של "מדען" בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי.
הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע "גזע ביולוגי", שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים.
שפירו נקט שיטה "מדעית" סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.
שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ"טעויות". […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות.
סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים.
התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות.
אנשי אקדמיה פיקחו על אותם "בתי אימון", שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה.
הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה"אמהות המתאמנות" התחלפו מדי שעה. הן ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.
סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה.
בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו "שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד." פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות "מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן".
בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.
מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע"א)
מעטים הם הספרים שעוררו בי סערת נפש כמו זאת שחשתי במהלך הקריאה של American Baby: ספר שראה אור בארצות הברית לפני פחות מחודש (לאמזון הוא הגיע ב-26 בינואר 2021). הגעתי אליו בעקבות רצנזיה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס, שהשוותה בינו ובין הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" שהוקרן ב-2018 בפסטיבל הסרטים בחיפה.
"שלושה זרים זהים" היה סרט מחריד ומרתק. הוא פרש בפני הצופים סוגיה שהעסיקה מאוד חוקרים באמצע המאה ה-20: מה קובע את גורלם של בני אדם – התורשה או הסביבה? בבסיסו של הסרט עמד ניסוי מעורר פלצות שהמשתתפים בו לא ידעו עליו. כן, ניסוי בבני אדם: תאומים ושלישיות שנולדו מחוץ לנישואים נמסרו לאימוץ במשפחות שונות, כדי לבדוק איך "בתי גידול" שונים ישפיעו על אופיים, הישגיהם וגורלם.
הניסוי אכן מופיע גם בספר שלפנינו, ולצדו תיאורים של עוד ניסויים בבני אדם שנערכו לאורך עשרות שנים באמריקה. לא בגרמניה הנאצית.
תחילתו של הסיפור, כפי שמספרת אותו הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, הייתה כשהיא פגשה את דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו, שחיכה לעבור ניתוח להשתלת כלייה. התורם היה חברו הקרוב. כוונתה של גלזר הייתה לספר על תרומת האיבר, אבל עד מהרה התחוור לה שהסיפור האמיתי, המעניין יותר, טמון בעברו של דיוויד, שאומץ בילדותו.
גלזר יצאה לדרך ארוכה ומפותלת, שבמהלכה ערכה תחקיר מרשים ביותר ובו איתרה בפירוט מדוקדק ומרתק ביותר את ציוני הדרך החשובים בחייו של דיוויד, ובה בעת גם את אלה של מרגרט, האישה שילדה אותו. השניים לא הכירו זה את זה, כמובן. חייהם התנהלו במקביל, ולרגעים כמעט נשקו זה לזה, כשגרו בשכנות ואמו המאמצת של דיוויד לקחה אותו למקומות שבהם יכול היה להיתקל באמו הביולוגית, אבל זה לא קרה. מרגרט לא הפסיקה לחפש את בנה, להתגעגע אליו ולחלום על הרגע שתזכה למצוא אותו. הקורא אינו יכול לדעת אם ימצאו זה את זה, אם ייפגשו.
אבל הסיפור האישי והמתח הגובר והולך אינם העיקר, שכן הכתוב מלווה בניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים שבהם מראה גבריאל גלזר מה המשמעויות של הסיפור האישי, ואילו תופעות חברתיות הוא משקף.
דיוויד נולד בתקופת ה"בייבי בום": השנים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה. החברה בארצות הברית עודדה אז נשים להיות עקרות בית ואימהות. חיי מין נחשבו טאבו שאסור לדבר עליו, ובשום פנים ואופן אסור לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. הסטנדרט הכפול, שזכה לעידוד בתרבות הפופולרית, למשל בפזמונים שהכול הכירו ושרו, היה, כדבריה של גלזר: "כולם עושים את זה, ואסור לעשות את זה". המסר היה: "הפגינו את המיניות שלכם, אבל אל תקיימו יחסי מין לפני שתינשאו". עידן של סתירות וצביעות.
בני נוער לא יכלו להשיג אמצעי מניעה. אסור היה למכור קונדומים לצעירים בני פחות מ-18, אלא אם ההורים אישרו זאת (!), והפלות מלאכותיות נאסרו על פי חוק.
מרגרט בת השש-עשרה וג'ורג' הצעיר התאהבו, אבל הוריהם אסרו עליהם להיות בקשר. מרגרט לא הייתה ממשפחה מספיק מכובדת, לדעת הוריו של ג'ורג', ואמה של מרגרט לא הייתה מוכנה להכיר בזכות של בתה להתאהב. במפגש חד פעמי חטוף מרגרט הרתה. אמה לא הייתה מוכנה לאפשר לה להשאיר אצלה את התינוק ולגדל אותו (אף על פי שלפי חישובה של מרגרט, היא עצמה נישאה כשהייתה בהיריון, אבל הכחישה זאת מכל וכל). לא הועילו ההסברים וההבטחות של מרגרט וג'ורג', שאמרו להוריהם כי הם מתעתדים להינשא ולהקים ביחד משפחה. "את סחורה פגומה", אמרה האם לבתה, "אף אחד לא ירצה אותך", "את זונה", "את מקולקלת". אבל גורג' אהב את מרגרט, ליווה אותה לאורך כל הדרך, הם נישאו והקימו משפחה אחרי שבנם הבכור נולד ונלקח מהם. באותה עת עדיין היו קטינים ולא יכלו להינשא בלי רשות ההורים. הם מצאו את הדרך לעבוד, חסכו כסף, ונסעו למדינה בארצות הברית שבה הותר להם להתחתן. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים. אבל בהיריון הראשון רצונם, הפצרותיהם והבטחותיהם לא עזרו להם. באכזריות שקשה לעמוד בכל פרטיה אילצה האם את מרגרט להיכנס עד הלידה למוסד שנועד לנערות "סוטות" כמוה.
"תלדי לך ילד משלך", אמרו לה, כשלחצו עליה לוותר על התינוק, עוד לפני שילדה אותו, וביתר שאת אחרי הלידה.
מרגרט סירבה בכל תוקף. היא נאבקה על הזכות להחזיק בתינוק, ואחרי שאילצו אותה להשתחרר מבית החולים בלעדיו – לקבל אותו. אסרו עליה אפילו לראות אותו. כעבור שלושה חודשים, כשאיימו עליה שאם לא תחתום על המסמכים ישלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים והיא חששה שבכך תזיק לבנה הרך, חתמה מרגרט על מסמך הוויתור על בנה, אבל עדיין לא הבינה ולא האמינה שמאותו רגע הוצא התינוק מחייה לצמיתות. גם את השם שהעניקה לו, סטיבן, שינו, והוא נקרא דיוויד. שיקרו לה בנוגע לזהות ההורים המאמצים, שלכאורה חיכו לילד, ובעצם דיוויד אומץ רק כעבור שנתיים! הדעה ה"מקצועית" הרווחת הייתה אז שיש לחכות ולבדוק את התינוק, כדי "למצוא התאמה טובה" בינו ובין מאמציו! "הורים משובחים היו זכאים לתינוקות משובחים".
כדי לעמוד על "אופיים" של התינוקות התנהל במשך שנים ארוכות ניסוי מעורר פלצות. שני חוקרים (סדיסטיים!) בשם Karelitz and Fisichelli טענו שמשך הזמן שתינוק בוכה כשכואב לו יכול לנבא את רמת האינטליגנציה שלו. לפיכך נהגו לייצר מה שקראו בשפה מכובסת "בכי יזום": ירו גומיות על כפות הרגליים החשופות של תינוקות בני יומם, לפעמים בני לא יותר מעשר דקות, ובחנו את משך בכיים. התינוקות הזמינים היחידים שבהם יכלו להתעלל היו חסרי ישע ולא מוגנים, אלה שנולדו לאימהות נטולות זכויות, שאילצו אותן לוותר על פרי בטנן, כי לא היו נשואות. סוכנויות אימוץ קתוליות ששני החוקרים פנו אליהן בבקשה לבצע את הניסויים על תינוקות שבחזקן סירבו לשתף פעולה, אבל סוכנות האימוץ Louise Wise Services, שאליה נשלחה מרגרט בעל כורחה, הסכימה ושיתפה פעולה, ולא רק עם הניסוי המדובר, אלא גם עם הניסויים שנערכו בתאומים ובשלישיות. הורים מאמצים לא ידעו שהתינוק שנמסר לחזקתם הוא תאום, או חלק משלישייה. נאמר להם שיזכו לאמץ תינוק, בתנאי שיסכימו לאפשר לחוקרים לצפות במאומץ לאורך השנים (בלי שהסבירו להם מה מטרת המחקר).
תוצאות הניסויים הלא יאמנו של Karelitz and Fisichelli התפרסמו בכתבי עת נחשבים, למשל ב-"The Journal of the American Medical Association" וגם ב-"The Journal of Pediatrics". השניים זכו גם לתקצוב נדיב וליוקרה: 150,000 דולר – בערכים של היום, לדברי גבריאל גלזר, סכום שמקביל ל-1.6 מיליון דולר. גם עכשיו עוד אפשר למצוא מאמרים שלהם ועליהם אם מחפשים ב-google scholar. השניים הודו שלא הגיעו עד לכדי כך שיכאיבו לתינוקות באמצעות מכות חשמל, כי סברו שזה מוגזם. באמת תודה רבה.
"מה אני, אינקובטור?" ביקשה מרגרט לומר. תחושותיה היו נכונות: תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים היו רצויים מאוד. לא כן האמהות. המספרים היו אדירים. להערכתה של גלזר בשלב מסוים כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית היה מעורב בדרך זו או אחרת באימוץ: הורים שוויתרו על ילדיהם, הורים שאימצו, והמשפחה המורחבת של כל הצדדים.
זמן לא רב אחרי שנאלצה למסור את בנה לאימוץ, אחרי שמרגרט וג'ורג' נישאו והיא הרתה וילדה את בתם, לא הצליחה האם הטרייה להבין מדוע פתאום כול בני המשפחה חוגגים אתם, מדוע ההורות שלה נחשבת לגיטימית, ובעיקר – איך זה שעדיין אסור לה לדבר על הבן הבכור שילדה, ומדוע בכלל נגזל ממנה. יותר מכול הטרידו אותה המחשבות עליו: היכן הוא? האם אוהבים אותו? הוא מאושר? הוא בריא?
דיוויד זכה להורים מאמצים נפלאים שאהבו אותו בכל לבם. פעם אמרה מישהי לאמו "צריך הרבה אומץ לאמץ", וזו השיבה בפליאה זועפת: "צריך אומץ כדי לאהוב?"
בספרה גבריאל גלזר אינה מתנכרת לכך שאימוץ הוא בבסיסו מעשה נאצל. דבריה מכוונים לקראת המסר העיקרי, המסקנה שאליה היא מגיעה לקראת סופו של הספר: יש להעדיף אימוץ פתוח, כזה שיאפשר למאומצים לדעת מניין באו, ומה הרקע המשפחתי והבריאותי שלהם. לאורך השנים ניסתה מרגרט להעביר למשפחה שאימצה את בנה מידע על בעיות רפואיות תורשתיות שהתגלו אצל אמו ואביו הביולוגיים, כדי שידע להיות במעקב ולנהל אורח חיים שיתאים לבעיות שעלול היה לפתח. שום פרט ממה שמסרה לסוכנות האימוץ, מידע שיכול היה אולי להציל חיים אילו רק נודע בזמן, לא הועבר הלאה מהסוכנות למשפחה המאמצת ולדיוויד עצמו! לקרוא ולא להאמין.
סופו של הסיפור האישי הגיע בזכות השירות של 23andMe: חברה המאפשרת לגלות קרובי משפחה קרובים ורחוקים, באמצעות בדיקת די-אן-איי. בישראל הבדיקה אסורה. כנראה שברשויות הדת חוששים מפני גילוי מי שייחשבו ממזרים על פי ההלכה. סבורים שמוטב פשוט לא לדעת. אבל אפשר לעקוף את המחסום: יוצרים כתובת פיקטיבית בארצות הברית, ומזמינים מאמזון את הערכה. היא מגיעה לכתובת האמריקנית, ומשם נשלחת לישראל בדואר. הערכה מכילה מבחנה שיש לירוק לתוכה, ואז שולחים אותה ל23andMe. התוצאות מגיעות כעבור כמה שבועות, והן מרתקות! השירות מאתר קרובי משפחה בדרגות שונות, מתאר את המוצא האתני של בני משפחתו של הנבדק (למשל, במקרה שלי, איזה אחוז מהגנים שלי אירופי, יהודי אשכנזי, צפון אפריקני, ואפילו ממש מאילו ארצות הגיעו אבות אבותי, דורות רבים לאחור), ויכול גם להתריע מפני בעיות רפואיות מולדות שכדאי לשים לב אליהן.
למרגרט ולדיוויד העניק השירות של 23andMe את שלוות הנפש שנגזלה מהם ברשעות ובאכזריות לא מובנות ובלתי נסבלות.
כדאי מאוד לקרוא את הספר. חלק ממסקנותיו חשובות גם לנו, כאן, בישראל. מסתבר שבשנות ה-50 וה-60 תינוקות "נעלמו" בעולם כולו, ובשיטות שונות, כולן מחרידות באותה מידה.
"ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו", מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל "הצריף המפורסם בשדה בוקר" כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: "'מה את רוצה?' נבחה עלי" ועם הפקודה: "אל תעייפי אותו!", איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…
שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.
למשל – את האופן שבו "סחט" את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: "בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו." במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על "רמת ההיגיינה הנמוכה". היא "תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה". בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. "מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה". כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).
שפירא מתארת את התפרצויות הזעם "הוולקניות" של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים "גורי לך, האימפריה הבריטית!" מוסיפה שפירא וכותבת: "רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר." תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.
מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.
כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, "יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול" כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: "כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח". שפירא מוסיפה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה". התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: "ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. 'ארץ ישראל תהיה שלנו,' הצהיר, 'כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'" הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן "לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת". הוא "היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת." בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן "תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום." בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים "חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים."
שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים "גייס" עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).
שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל "ייסורי מצפון" שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות'מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: "איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ." השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה.
נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה "הימין" נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב"שמאל" מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), "בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו", לעומת ז'בוטינסקי אשר "יכול לכפות את רצונו על תנועתו". שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל "הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו", וזאת "להבדיל מז'בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו".
מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי.
בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי "עבר" אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף "ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…" שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר "ראש הממשלה", שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים.
בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב.
שמו של הספר מעלה כמובן על הדעת את מטבע הלשון "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". עמלה עינת, שנכתב עליה בדש הספר שהיא, בין היתר, "מומחית בכירה בתחום ליקויי למידה" ערכה מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם עשר אימהות ועשרה אבות ועשרים ושניים ילדים, שכולם "עברו אבחונים ונמצאו לקויי למידה מובהקים בתחומי הלשון, במתמטיקה והקשב ברמת חומרה בינונית עד גבוהה".
עינת ביקשה לבדוק מה קורה לילדים שגם הוריהם לקויי למידה, ואיך משפיעה הלקות של ההורים על הילדים, ולהפך. "ההנחה הבסיסית שלנו הייתה שההורה מכיר את הילד, ואנחנו נסייע לו להבנות את מערך הסיוע הנדרש".
במהלך המחקר גילתה שההורים לקויי הלמידה נמצאו "במצוקה קשה לא פחות מהמורים ומהילדים עצמם."
בחלקו העיקרי של הספר מציגה בפנינו עינת את כל הראיונות כפי שהם: הדברים שסיפרו לה ההורים והילדים, זאת אחרי שהיא מציגה שלל של ציטוטים רלוונטיים קצרים מכתביהם של חוקרים ושל יוצרים. למשל: "ילדים נוטים לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הוריהם". "דפוסי הורות קיצוניים נוטים להשתמר יותר לאורך דורות". "הילד חייב שתהיה לו תחושה של המשכיות. ביחסיו של הילד עם סביבתו הוא תופס את האחר הקרוב לו כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. המשכיות, על כן, ניזונה מזולת-עצמי".
כל הציטוטים הללו מכינים אותנו לקראת הראיונות: מה חשים הורים שילדיהם סובלים ממה שהם עצם סבלו? ומה חשים הילדים? האם ההתנסות ההורית תדרבן, תייאש, תאכזב, תכעיס, תעודד, תקומם?
כפי שאפשר להתרשם מהראיונות, כל אחת מהאפשרויות נכונות, תלוי את מי שואלים. יש הורים שמרגישים אשמים, יש כאלה שהלקות של עצמם גורמת לכך שירפו מהילדים ולא יתבעו מהם, ואחרים מגיבים הפוך – דורשים מהילדים להתמודד ולהתאמץ.
יש ילדים שחסים על הוריהם. יש כאלה שכועסים על הורים תובעניים מדי, ואחרים – על הורים שלא תבעו מספיק, לתחושתם. "אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו", לעומת – "אני משאיר את המאבק על הלימודים לאימא שלו", או "מה שהרווחתי מזה שאבא לקוי למידה זה החופש המוחלט שנתן לי, לא רק בלימודים, אלא בכלל".
"המאבק של אבא לא מחזק אותי", לעומת "זאת הסיבה הראשונה לכעס הקיצוני שלו עליי, הגנטיקה שהעברתי אליו" ו"זה קורע אותי. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני איתו מוצף בזה שוב."
"יש לי בהחלט הפסד נפשי בזה שאיך שלא יהיה אני עוברת שוב ושוב את החוויה של הכישלון שלי ואת הידיעה שאני לא מצליחה למצוא לה תיקון".
"למה, למה לא דאגת לי?" לעומת "גדלתי בבית שבו אבא שידר שהוא לא מוותר על להצטיין במה שהוא טוב ואוהב. זה דחף אותי לא לוותר, לעומת "כשאני חושב על זה, זה שאבא לקוי למידה לא השפיע עלי כל כך."
בחלקו השני, הקצר יותר, של הספר, "ניתוח מוטיבים", מחלצת עמלה עינת מסקנות מכל הראיונות הללו.
האם גילתה הזדהות ואמפתיה? לדבריה נוכחה כי "רק במקרים מועטים מצליח ההורה לעצב בתוך חווית ההזדהות הכאובה האופפת אותו מנגנון פנימי בעל מגמה משקמת."
האם מצאה אצל המרואיינים "בלבול זהויות"? היא משיבה בשלושה ציטוטים מדברי ההורים. אני תוהה אם די בהם כדי להגיע למסקנה כוללת, שכן עינת אינה מוסיפה שום סיכום.
הפרקים הקצרצרים האחרים הם: אלם קומוניקטיבי, רגשי אשם, עזרה קונקרטית, דחף להתמודדות למרות הקשיים, תסכול ההורה מול המערכת החינוכית, ניסיונות מניפולטיביים של התקרבות למערכת, פיתוח גישות חינוכיות ודידקטיות שונות מהמקובל, התמודדות עם המסר המנוגד, ולבסוף – סיכום קצר.
לטעמי, דווקא החלק השני היה אמור להיות ארוך ומקיף יותר, שכן המסקנות הן אלה שאמורות לעניין את הקוראים, ולא הראיונות עצמם, שיש בהם אולי עניין כמעט מציצני, אבל בעצם אינם מעניקים תובנות כשלעצמם, כשהם מוגשים לנו כפי שהם: סדרה של מונולוגים או חילופי דברים קצרים מאוד בין הורים לילדים.
דבר אחד מסתמן מהספר במובהק: הקשר בין הורים לקויי למידה לילדיהם טעון בסבך של עוצמות רגשיות. האם יחסים בין הורים וילדים שאינם לקויי למידה אינם טעונים, בשל סיבות רבות ושונות?
היום, 24 בינואר, 2021, בשעות אחרי הצהריים, ימלאו 51 שנים לאסון משאית התחמושת בנמל אילת.
כבר בשיחתנו הראשונה, לפני קצת יותר מ-21 שנים, נודע לי מאריה אורן על האסון: אריק סיפר לי כי ב-1970, כשהיה בן 20, נפצע באסון אנושות, במהלך שירותו הצבאי.
הבנתי מיד שהפציעה ההיא, במה שמכונה "אסון משאית התחמושת באילת", הייתה קו שבר בחייו. מי שהיה לפניה, ומי שנעשה לאחריה.
במהלך השנים סיפר לי לא אחת על תחושות שהיו לו בעקבות הפציעה, על מסקנות, תובנות ומחשבות שעלו בדעתו, אז ומאז.
לראשונה החליט לכתוב את השתלשלות הדברים שקרו לו כשמיכל בתו ז"ל חלתה, וביקשה לדעת הכול. חששתי אז שהמפגש עם כל ההיבטים של הפציעה, מה שגרם לה, ולמה שגרמה, יכאיב לו מדי, אבל הכתיבה הממוקדת התגלתה דווקא כדרך לנקז את הכאב. הוא כתב את כל מה שידע אז, ועל כל מה שחש, ומיכל, וכמה מהאנשים הקרובים והיקרים לנו, קראו והבינו דבר אחד או שניים על מה שעבר עליו.
לפני שנה, ב-24 בינואר, חמישים שנה אחרי אותו פיצוץ שבו נהרגו 24 איש ועשרות נפצעו, ירדנו לאילת לטקס הסרת הלוט של אנדרטה לחללי האסון שהוקמה סוף סוף (ביוזמתו של מייק אלדר), לא הרחק מהמקום שבו קרה.
כמה מבני המשפחות השכולות הלינו על כך שידוע להם מעט מדי על נסיבות האסון ועל המעורבות של יקיריהם באירוע.
מפקד הנחתת, שאול חורב, החליט לכתוב הכול. עד מהרה לקח על עצמו אריק את העריכה ואז שקע במלאכה נרחבת ומקיפה הרבה יותר.
הוא השתמש בדברים שכתב בשעתו לבקשתה של מיכל, והוסיף עליהם רבות. בדרכו היסודית והקפדנית ערך מחקר מקיף, גבה עדויות וליקט ראיות מארכיון צה"ל ומעיתוני התקופה, ובהמשך (בחלק שבו כתב על אירוע המיקוש של הנחתת בידי אנשי צפרדע מצריים) אפילו מספרים שנכתבו בערבית במצרים. הוא שיבץ את כל הפרטים, אלה לצד אלה, עד שנוצרה תמונה שלמה שמתארת היכן היו כל המעורבים. מה קרה לכל אחד מהם, מה אמרו ומה חשבו.
כאמור, היום ימלאו 51 שנה לאסון.
הספר המוגמר עלה באתר של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. הוא מספר את קורות השנה הראשונה של אח"י בת שבע בחיל הים.
כאשר האגו של התינוק מתפתח, עליו ללמוד להבין את עצמו מתוך יחסיו עם הזולת, ואת אלה של הזולת אתו. ככל שהערכתו העצמית נפגעת, כך פוחתת הערכתו אל הזולת. ככל שהערכתו העצמית גדלה, כך ציפייתו מאחרים גדלה. מאז ומתמיד הבינו את יחסי הגומלין הללו, אבל לא תמיד ייחסו להם את החשיבות הראויה. כשאדם ראה את חוה בגן עדן, הוא אהב אותה כי באה ממנו, עצם מעצמותיו, ודמתה לו יותר מאשר החיות האחרות שנבראו למענו. תשוקתו אליה הייתה – אהבה אל מי שכמוהו. נרקיסיזם כללי כזה התקבל תמיד כבסיס לאהבה, חוץ מאשר בקשר הגברי-נשי, שם מניחים שגברים מתלהבים ממה ששונה אצל נשים, ולכן העצימו את השוני עד שלגברים יש במשותף יותר עם גברים בני גזעים, אמונות וצבעים שונים מאלה של עצמם, מאשר עם נשים מסביבתם. עקרון האחווה האנושית הוא עיקרון נרקיסיסטי, כי הבסיס לאהבה היה מאז ומתמיד ההנחה שאנחנו דומים.
האחווה האנושית תתברר אם המודעות לקיום חייזרי תתקן לנו את הראייה, והאדם יבין שיש לו במשותף עם אסקימואים או פושטי יד בנגליים יותר מאשר עם יצור תבוני כלשהו, שחי במערכת שמש X. אבל מדרבנים אותנו שלא להעניק את השם "אהבה" לקשרים בין בני אדם בעלי עניין משותף, למשל – שחקני כדורגל ומוזיקאים, במיוחד אם הם מאותו מגדר. בהתכחשותנו למילה אהבה אנחנו מתעלמים מעדותו של הגוף ומהתנהגותו. כששחקן קריקט מחבק את חברו – "זאת לא אהבה"… כששחקן תיאטרון שולח על הבמה נשיקה לשחקן אחר, אנחנו מרוצים מעצמנו על יכולתנו להסכין עם זה. כשבעלה של עקרת הבית הולך כל לילה לפאב השכונתי, היא לא אומרת לעצמה שהוא אוהב את חבריו יותר מאשר הוא אוהב אותה, אבל בניגוד לרצונה היא חשה טינה, כאילו מדובר בבגידה.
השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות.
הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.
הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.
הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.
פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.
פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).
הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.
עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.
משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.
בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.
כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.
המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.
יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:
"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?
"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אי–יכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד –כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) –הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם?
"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.
חמישים שנה חלפו מאז שהספר The Female Eunuch ראה אור לראשונה (ב-1970), עורר מיד עניין עולמי, ונחשב עד היום טקסט יסוד פמיניסטי.
מעניין מאוד לקרוא אותו דווקא עכשיו, מקץ שנים, ולבדוק איפה היינו והאם משהו השתנה לטובה. האם מצבן של נשים השתפר? האם הישגי הפמיניזם כבר נראים מובנים מאליהם, ולכן עבר זמנם של העמדות והמצבים המתוארים בספר?
נתחיל בשמו. יש עוצמה רבה במילה "סריסה", והיא מעוררת תהייה. איך אישה יכולה להיות "סריסה"? הרי המילה "סריס" קשורה בתודעה עם גברים: כאלה שאשכיהם נכרתו בימי קדם כדי שישמשו שומרים בהרמון המלך, שיכול היה לבטוח באין אונות שנכפתה עליהם.
כדי להסביר מדוע היא סבורה כי התרבות פגעה האישה "שאיפיונה המהותי הוא זה של סירוס", מביאה בפנינו גריר את סיפורה של אפריל אשלי, שנולדה גבר. אפריל חשה שנולדה בגוף הלא נכון. היא לא רצתה "להתחפש" לאישה, אלא להיות כזאת, כדי שתתאים בגופה למגדר שאליו, כך הרגישה, נולדה. הסיפור של אפריל אשלי הוא כיום, כמובן, נפוץ מאוד, כמעט טריוויאלי, שכן שומעים על אינסנפור מקרים כאלה – בני אדם שמגלים כבר בילדות שנולדו למגדר הלא נכון, אבל נראה שבסוף שנות ה-60, כשג'רמן גריר כתבה את הספר, מקרה כזה עוד היה נדיר וראוי לציון. גריר ממשיכה ומספרת כיצד מצאה אשלי "בקזבלנקה" רופא שהסכים לנתח אותה. הניתוח והטיפול ההורמונלי שקיבלה העלימו את הסממנים הגופניים הגבריים, ובגופה הופיעו הסממנים הנשיים הנחשקים: שדיים, שיער שופע על הקרקפת לעומת פנים חלקות ונטולות זקן. "הוא נהפך לדוגמנית", כותבת גריר ונוקטת בכינוי גוף שהיום היה נדחה על הסף כלא ראוי. וכאן מגיעה גריר לטיעון המרכזי בספרה: "הוא נעשה דוגמן, והחל להפגין את הסטריאוטיפ הנשי, שאותו היה יכול לגלם: הוא היה אלגנטי, חושני, התלבש בבגדים נאים, והיה מאוהב במראה של עצמו. ביום נמהר אחד נישא ליורש של תואר אצולה, ארתור קורבט, ובכך מימש את החלום הנשי האולטימטיבי, ועבר לחיות עמו בבית נאה במרבלה." וכאן מגיע העניין: "הנישואים מעולם לא מומשו. מי שמסורס אינו צפוי להיות בעל יכולת למיניות. תוצאת הסירוס שעברה אשלי אינה שונה מהאימפוטנציה של נשים שמגדרן נשי, אלה שמסכימות לקיים יחסי מין נטול תשוקה, אלה שנהנות רק מהעונג הילדי הכרוך בהתכרבלות משותפת ובהבעת חיבה – הגמול האמיתי מבחינתן."
נשים הן, אם כך, לתפישתה של גריר, סריסות, ואפריל הטרנסית שמיניותה ניטלה ממנה, היא "אחותנו, והסמל שלנו".
כדי להוכיח את התיזה שלה מנתחת גריר בשיטתיות היבטים רבים בחייהן של נשים: מגדר, מבנה השלד, קימורי הגוף, השיער, המיניות, הרחם "המרושע", סטריאוטיפים [מגדריים], האנרגיה [הנפשית], שלבי הצמיחה – התינוקת, הילדה, גיל ההתבגרות, וכן הלאה.
עם חלק מטענותיה אפשר להזדהות גם כיום. למשל, בפרק "קימורי הגוף" היא קובעת שיש "הבדלים בקרב המעמדות השונים בהעדפה המינית. חביבת מעמד הפועלים היא מקומרת ועגלגלה, ואשת החברה הגבוהה האופנתית זוכה להערכה כשהיא דקיקה ואפילו שדופה", אבל בכל מקרה, "מה שמשותף לכול הוא שנשים נתבעות להתאים את מראה גופן למבטו של הזולת, ולמצוא חן בעיניו."
בפרק "שיער" היא מתארת את התיעוב שנשים לומדות לחוש כלפי השיער הצומח על גופן, "ואם אינן חשות בו, נשים אחרות ינחו אותן לתלוש ולהעלים אותו".
מסקנתה בפרק "מיניות" מרתקת: "אנחנו ממשיכים להתעלס באהבה עם אברי הגוף, ולא עם בני אדם", מה שמוביל בהכרח לתחושה של בדידות.
פרק מאלף, שלא לומר – משעשע – מייחדת גריר לספרות רומנטית (וארוטית) שהייתה פופולרית מאוד בתקופה שהסריסה ראה אור לראשונה, והיא עדיין כזאת, גם כאן, כיום, בישראל. ג'רמן גריר מתארת את מה שמשותף לכל הספרים הללו. הגבר תמיד "יאמר דברים נפלאים, יהיה, למרבה הפלא, רך ועז בעת ובעונה אחת". האישה "תיסחף לבין זרועותיו המיומנות". אין בספרים הללו "שום דבר מיני יותר מנשיקה" אין בהם שום דבר "וולגרי", כמו למשל מישוש אברים. הגבר יזכור תמיד את "השוקולד המועדף עליה, יקרא לה בשמות חיבה, יזכור את יום ההולדת שלה, את המועדים השונים בחייה, את המשחקים המטופשים, וגם את השטויות שמזכירות לו אותה – הבושם והצעיף שלה, המלמלות וממחטות התחרה, את החתלתולים שבחיקה. מסתורין, קסם, שמפניה, טקסים, עדנה, התרגשות, הערצה, כבוד – לנשים אין לעולם די מכל אלה. לרוב הגברים אין מושג על עולם הפנטזיה הנשי הזה, כי הם לא חשופים לספרות מהסוג הזה, לרומנטיות המסחרית." הגברים בספרים הללו תמיד חזקים, אבהיים, רבי תושייה, עשירים או רמי מעמד, והם עוזרים, מצילים, ומדריכים את האישה. מי שנזכר כאן במר דארסי של ג'ין אוסטן לא יופתע לגלות שגריר מציינת אותו, לצד רוצ'סטר מאנקת גבהים. את הדימוי הגברי אפשר אם כן למצוא, לדבריה, לא רק בספרות זולה, אלא גם בקאנון.
לא קשה להבין מדוע עורר ספר של ג'רמן גריר סערת רגשות, שלא מעט מהם היו שליליים.
כך למשל בפרק העוסק ברחם היא טוענת שאישה שנגעלת לטעום את דם הווסת שלה "טרם השתחררה". עד היום חקוקה הקביעה בזיכרון כהמלצה קיצונית ואפילו, יש להודות, די מוזרה. הסופרת והעיתונאית לורה מילר כתבה עליה, למשל, שהייתה "בעצם חסרת משמעות, אבל התרגשנו להיווכח שמישהי הפליגה רחוק כל כך ברחבי הטריטוריה של נשיות מתקבלת על הדעת, ונטעה שם את הדגל שלה. היא פינתה [בכך] שטח רב יותר לכולנו."
אכן, נראה שג'רמן גריר ביקשה לזעזע את הקוראים, וזאת אחרי שחשפה את מנגנון המבוכה שנשים חשות כלפי הווסת, את הכפייה החברתית שהן חוות להסתיר אותה ולהתבייש בה, ואת התחושה הכללית שהווסת היא עניין מפחיד ומסוכן, שכן היא גורמת לנשים לאבד שליטה. מסקנתה בסוף הפרק: "הווסת אינה הופכת אותנו למטורפות משתוללות או לנכות גמורות", גם אם כרוכה בה אי נוחות מסוימת.
גריר מראה שוב ושוב שמיניותן של נשים רבות נגזלת מהן. "לה [לאישה] עצמה אין כל מיניות. הערך שלה נמדד במה שהיא מעוררת באחרים. עליה לתרום רק את עצם קיומה. היא לא צריכה להשיג מאומה. היא עצמה הפרס על הישגים" ו"תכונתה העיקרית היא היותה סריסה. למעשה – מעין בובה שגופה חלק לגמרי, לא שעיר, וכמובן – נטולת כל איבר מין". האישה "חייבת להיות מאושרת, כי אחרת המבנה כולו יתפרק"…
גם את האנרגיה הנשית החברה מבקשת לסרס, ועל האישה, כך גריר טוענת, להתכחש למיניותה. אכן, היא טוענת, גם המיניות הגברית מתעוותת, אך באופן שונה: היא נהפכת לאגרסיה ולתחרותיות. אבל זאת של האישה נשללת במהלך גדילתה מילדה לאישה, כי "נשלל ממנה המגע עם המציאות החיצונית, שבה תוכל לתרגל אותה." נדמה לי שלפחות בעניין זה המצב שונה כיום, עשרות שנים אחרי שגריר כתבה את הדברים.
גם הפרק על שוק העבודה מעניין בעיקר מנקודת השקפה היסטורית. גריר מראה שם, ועושה זאת באמצעות נתונים מספריים, עד כמה נשים אינן מעורבות בשוק העבודה בארצות המערב. דומני שמאז הנתונים השתנו. אמנם נשים עדיין גודשות את המקצועות הפחות יוקרתיים, אלה הטיפוליים בעיקרם (למשל הוראה וסיעוד. לדעתה ניצולן של אחיות מצליח הודות לאינדוקטרינציה של נשים שלומדות מגיל צעיר שעליהן להקריב את עצמן), שהתשלום לעובדות בהם נמוך, אבל אין ספק שיש בעולם העבודה שיפור, ונשים רבות יותר, גם אם לא רבות די הצורך, מאיישות משרות רמות ורבות השפעה. בעניין זה משעשע, ובעצם מכאיב, לקרוא מה ההנחיות שנהגו לתת למזכירות: למשל, שעליהן להצניע את בקיאותן הרבה יותר מזאת של הבוסים שלהן. מדוע, תוהה גריר, שהמזכירה לא תבליט את כישוריה, ותעקוף את הבוס, אם היא בעצם טובה ממנו?
יחד עם כל זאת, ולמרבה ההפתעה, אפשר למצוא מידה מסוימת של מיזוגניה בחלק מטענותיה. הצטערתי ובעצם – התקוממתי! – לקרוא את הפסקאות שבהן מתארת גריר את בוגדנותן ההדדית של נשים, את טענתה כאילו חברותן זו לזו אינה אמינה, ושנשים אינן יכולות לסמוך באמת על נשים. אלה דברים מופרכים וחסרי ערך, שלא הייתי מצפה לקרוא בטקסט יסוד פמיניסטי, ונראה לי שלא היה אפשר למצוא אותם בטקסטים מאוחרים יותר.
טענות אחרות שלה קוממו אותי מכיוון אחר. גריר, כך קראתי עליה, רצתה מאוד להיות אם, אבל בשל בעיות פיזיולוגיות לא הצליחה בכך. עמדותיה כלפי האמהות הרגיזו אותי. אמהות לבנות, כך לדבריה, מזיקות להן בשל "טיפוח עודף". תינוקות בכלל ניזוקים לדעתה מכך שיש בחייהם דמות אחת דומיננטית, זאת של האם. הטיעון הנובע מכך הוא, כמובן, שהתפתחותם של ילדים קטנים תשתפר אם לא ישהו במשך רוב שעות היום עם אמם, אלא יועברו לטיפולן של אחרים, זרים, וכך יתאפשר כמובן לאם לפתח קריירה מצליחה. כלומר – לא טובת האם ניצבת כאן לכאורה לעיניה של גריר, אלא זאת של התינוקות עצמם. מצטערת מאוד, אף אחד לא ישכנע אותי שטוב יותר לתינוקות להגיע למעון בגיל שלושה חודשים, או אפילו בגיל מתקדם יותר של חצי שנה, ולהימסר לטיפולם של זרים, שלא יעזור כלום, לא יכולים לאהוב אותו כמו הוריו! (וזאת עוד לפני שאנחנו חושבים על כל הזוועות שמתגלות לנו שוב ושוב בשנים האחרונות, אלה שהגננת המתעללת כרמל מעודה הפסיכופתית היא רק סמל להם). אני תוהה: האם ג'רמן גריר הייתה משכתבת (בסובייקטיביות גמורה כמובן…) את הפרק, אילו היה לה תינוק משלה?
עם זאת, מדובר בספר מרתק (הוא מעניין שבעתיים אחרי שצופים בסדרה "גברת אמריקה" ב Yes VOD, סדרה העוסקת בפיליס שלפלי, עסקנית פוליטית שמרנית ואנטי פמיניסטית שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, ושהשפעתה על מציאות החיים באמריקה הייתה כנראה גדולה מכפי שאפשר להעלות על הדעת). ש בו גם כיום, כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב, ערך ועניין. הדיון בשאלות – האם יש תוקף ל"קנאת הפין" שהמציא פרויד? האם יש לנשים דחף מיני? האם נערות עוברות התניה ועיוות של טבען? האם חיי הנישואים תלויים בסירוס האישה? ורבות אחרות – ממשיך להיות חשוב.
The Female Eunuch, Germaine Greer
(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי).
"בשנים האחרונות מתבהרת תמונה הרבה פחות זוהרת של רמת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. לא במקרה אחת השאלות שהופיעה לאחרונה בפורטל השאלות Quora היתה: מדוע כה הרבה פרופסורים כל כך גרועים בהוראה?
לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ-60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם.
לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב"טד" בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד).
בשורה התחתונה, המיתוס סביב איכותן הגבוהה של ההרצאות באוניברסיטאות מתפוגג בשנים האחרונות."
לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.
כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.
סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.
ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.
הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.
ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ
בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.
על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: "'חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?' הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה", מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.
הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).
למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.
קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר "כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם". אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש"תפסה" אותה באי דיוקים.
למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.
על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה "איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי" מעירה ביקונט: "אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה". (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)
עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: "אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?"
על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: "(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי 'משפחה מתבוללת מאוד', כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת)." האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?
אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.
אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: "אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: 'ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'" היא מספרת על תחושותיה: "הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר 'קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.' ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?" הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז'י וולף, שעשה סרט עליה, "אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית". מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: "היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: 'כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'"
לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!
אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי "העיקר", ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?
חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.
על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. "חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב'תורת הגזע'."
הספר הוא "על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות". כתבה אותו אינגבורג הכט, "בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה 'ארית'", והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, "בני תערובת", ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.
כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.
באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.
אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח "למזרח", כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד.
הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ"ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר". לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. "אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם". ההורים ניסו "להגן" עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר "ארי". לכאורה "רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו", אבל למעשה "על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה'מערביים' חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם".
ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה"לא טהור" שזרם בעורקיהם. "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך", קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: "מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום" ("דם פסול"! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).
שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: "אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן" (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)
מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.
כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: "האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של 'גזע האדונים'".
דוגמה נוספת – הכט מספרת: "הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים", היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת.
ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה "את לא יהודייה?" השיבה "אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים" והיא מוסיפה: "באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…"
אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו "בהתקפת הטרור של יולי 1943", והיא מוסיפה בהשתאות: "המילה 'טרור' יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו." הרב "כמעט יצא מגדרו מזעם: 'את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות 'טרור', הוא אמר".
"הם סברו," נכתב בהקדמה לספר, "שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים".
וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.
(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם "כדגל שחור", כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?)
לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום "לחברה הישראלית".
ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: "איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות" האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: "אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה," או: "בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים" [ההדגשה שלי, עע"א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם?
עושה רושם כי ככל שתופעת הפברוקים במדע נחקרת, ממדיה ועומקה מבהילים יותר.
יש כבר המרחיקים לכת וטוענים שרוב הממצאים המדעיים בימינו שגויים ו/או חסרי תוחלת. כאשר שואלים את המדענים עצמם על רמאות במדע עולה תמונה אמביוולנטית כביכול. רק מעטים (פחות מ-10%) מודים בפה מלא שהם, או עמיתיהם למקצוע, פברקו ממצאים או רימו באופן יזום. בה בעת, שיעור לא מבוטל (כשליש) מודים שהיו מעורבים באופן עקיף או ישיר בהתנהגויות בלתי ראויות, כגון צירוף שמם למחקר שלא תרמו לו, עיגול פינות בתחום הנתונים, הממצאים, שיטות המחקר והפרשנויות או פלגיאריזם.
אם לוקחים בחשבון ששאלות מהסוג הזה רגישות, ושאנשים אינם נוטים להודות מרצונם הטוב במעשים לא כשרים שלהם או של חבריהם – אפשר להניח שמדובר בתופעה רחבה בהרבה.
גם התקשורת מתחילה לגלות עניין רב יותר בקלקולי המחקר המדעי. אם עד לפני מספר שנים נהוג היה לדווח בעיתונות בעיקר על סקנדלים ציבוריים סביב הונאות ונוכלויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון, לאחרונה הצטרפו לדיווחים גם סקנדלים בעולם המדע. בשנים האחרונות נחשפות עוד ועוד הונאות בקנה מידה רציני, כולל במחקרים שפורסמו בבמות מרכזיות ואף כאלה שנחשבות פורצי דרך.
שערורייה רודפת שערורייה, עד כדי כך שוויקיפדיה יסדה את הערך List of scientific misconduct incidents, המונה לא פחות מ-70 אירועים, משלל דיסציפלינות – החל בביו־רפואה, דרך מחשבים, כימיה, פיזיקה וביולוגיה ועד מדעי החברה. ומה שמטריד אף יותר: ברפואה נחשפים טעויות, הטעיות, פברוקים והגזמות, בין השאר במאמרים שהיוו בסיס לפרוטוקולים של טיפולים רפואיים.
טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?
הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת'מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת'מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות].
[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?
והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].
אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.
תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג'ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.
המאמר "אני לא אשה?" 1851, בתרגומה של דלית באום
"?Sojourner Truth: "Ain't I a Woman
מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)
סוג'ורנר טרות' הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה.
ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה.
לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו.
קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה.
כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.
הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי":
"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר.
כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר?
מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת".
עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו:
"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."
כשלאה נשאלה –
"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]
השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."
ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה:
שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."
תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."
שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"
תשובה: "כנראה…." וכן הלאה.
כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב.
אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!
צדיק גדול? האומנם?!
במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם.
כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":
"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!'
הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה.
בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול.
אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים.
בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם.
לייטנר סיפר:
'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"
וכאן מגיעה שורת המחץ:
"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה".
לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו!
יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר!
דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד.
השאלות האמיתיות נשארות פתוחות.
הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי.
מסקנתו הבלתי נמנעת של הספר שלושה יוצרים נמר נרמזת משמו המלא: רטוריקת הפופוליזם, המאבק על ההגמוניה. פרופסור יהושע גתי (ובמאמר אחד גם ד"ר דולי לוי, חוקרת ומרצה בכירה במכללת לוינסקי) מראה מדוע וכיצד "הרטוריקה המבקרת את הימין הפופוליסטי" אינה מצליחה לגבור על השיח האחר, ואינה מצליחה לשכנע את מי שאינם משוכנעים מלכתחילה.
פרופסור גתי חוקר, בין היתר, את תחום הרטוריקה. ניתוחיו לאורך הספר מדוקדקים ומרתקים, שכן הוא מצליח להראות היכן דוברי השמאל, נואמים וכותבים כאחת, נכשלים בניסיונם לשנות את המציאות בעזרת השיח.
וזאת אינה משימה מופרכת, מסביר פרופסור גתי, שכן, כך הוא מראה, מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה. הוא נשען בדבריו על כמה חוקרים, למשל על ג' אוסטין, שכתב בספרו איך עושים דברים עם מילים כי "מילים אינן חנוטות. הן פועלות ומפעילות", והן "אקט פרלוקוציוני", כלומר – "פעולה המושגת דרך הדיבור".
חוקר אחר שגתי מצטט הוא הבלשן בנימין וורף: "השפה אינה ביטוי למחשבה, אלא היא מעצבת את המחשבה".
כמו כן, הוא מצטט את החוקר ג'ורג' לייקוף שסבר כי "אילו היה נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב מבקש סליחה מסאדאם חוסיין, שליט עירק, על דבריו הנלוזים, המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע בשנת 1991 את מלחמת המפרץ הראשונה", שכן סאדאם חוסיין היה "איש יצרי שלא היה רגיל להיות מאוים". ממחקרו של לייקוף עולה "שמילים מסוימות. או בהיפוך, היעדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות כמו מניעת מלחמה בין עמים, או לחלופין, מילים עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת בעלמא. היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים וקובעת את עתיד היחסים בין עמים".
גתי נשען בדיון שהוא עורך גם על מושגים שטבע רולאן בארת': "דנוטציה" –כלומר "המובן הבסיסי של המילה ו"קונוטציה" – הביטוי של משמעויות נוספות שיש למילה, ההשלכות והאסוציאציות התרבותיות שהיא מעוררת. בעזרת מושגים אלה הוא בודק מי מהדוברים שאותם הוא מנתח משתמש ביעילות בשפה קונוטטיבית, כזאת שמעוררת את הרגשות, ומי דבק בשפה עניינית גרידא (ומדוע!)
ההוגה החשוב ביותר שאל דבריו פרופסור גתי חוזר שוב ושוב ומרבה להישען עליו הוא אריסטו, בחיבורו החשוב והנודע רטוריקה.
בעזרת כל אלה מנתח פרופסור גתי נאומים שונים – של מירי רגב, מירב מיכאלי, נתניהו, טראמפ, בוז'י הרצוג, ורבים אחרים. הוא מנתח נאומים מדיניים, נאומים הצהרתיים, הספדים. הוא מנתח לא רק נאומים אלא גם קריקטורות, ומראה כיצד פועלת בהן הרטוריקה החזותית.
מרתק לקרוא את ההסברים המלומדים שמפרקים היגדים ומצביעים על השיטות שבהן הם פועלים. כך למשל הוא מראה כיצד פעל נאום של איילת שקד בתקופה שהייתה שרת המשפטים: איך החלה ב"ריכוך" עמדתם של שומעיה, ועשתה זאת בשבחים כלפיהם. איך המשיכה בכך שמתחה ביקורת שנראתה מתונה, אך הייתה עדיין "בתוך תחום הפופוליזם". איך השתמשה "ביעילות בשני סמלים המשמשים מטפורות למערכת השלטונית": חרב (כלומר – אמצעי האכיפה עומדים לרשות הרשות המבצעת) וארנק (כלומר – האמצעים הכלכליים העומדים לרשותה). זוהי בחירה "שאיננה ציורית גרידא, אלא בעלת משמעות רטורית-אינסטרומנטלית", שכן היא מאפשרת לקהל "לראות לנגד עיניו באופן חזותי את כוונת הנואמת ולהזדהות עם המוכר לו". ובכלל, למטפורות יש עוצמה רבה. לייקוף הראה למשל איך בארצות הברית "השמרנים יודעים איך להשתמש במטפורות המשקפות את הוויית קהליהם, ושהם מספרים סיפורים המפעילים רגשות. לעומתם הליברלים מנסים לשכנע דרך עובדות והיגיון, וזו הסיבה לכישלונם."
פרופסור גתי משיא פה ושם עצות שימושיות לנואם הפוטנציאלי, למשל: "טוב יעשה אם יבחר בנקודות שאינן שנויות במחלוקת והמשרתות במישרין את מטרתו […] את המציאות שהוא מבקש להבנות עליו לצייר בצבעים קליטים שיתקבלו על ידי הקהל", אבל לרוב אפשר להסיק אותן בעקיפין, בעקבות הבדיקות השונות שהוא עורך לטקסטים, בעזרת "מנתחים רטוריים" אשר "עוסקים בחשיפת אמצעי השכנוע הקיימים בכל טקסט לגופו".
האם יוכלו דוברי השמאל ללמוד ממנו? להחיות את הרעיונות שהם מציגים? לא לפנות רק אל ההיגיון והלוגיקה? "לפרוץ את החוג המצומצם של תומכיהם בשל נטייתם להישאר בעולם היבש של העובדות ושל ההיגיון"? לדבר אל שומעיהם בשפתם?
במילותיו של פרופסור גתי:
"עיצוב תפיסה חינוכית לשונית זו תובע משאבים פיננסיים להקמת מכוני חשיבה, מסגרות חינוך ומערכות ציבוריים אין זה עניין לבעלי מאמרי דעות העוסקים בתקיפה ובביקורת, אלא עניינם של הוגים, משוררים, סופרי ילדים או מחברי אנתולוגיות ספרות, שיבנו באופן פוזיטיבי את מטפורות השמאל שיושתתו על אהבת אדם, על אמון באדם, על כיבוד הזר, על הכרת הזולת ועל טיפוח שפה אוניברסלית המחבקת את האחר – שפה אזרחית. כפי שהימין לא עיצב את שפתו בן לילה, הבניית השפה האידאולוגית של השמאל לא תהיה מיידית, אלא פועל יוצא של הכשרה. השפה החדשה עשויה לחולל את השינוי שמייחל לו השמאל, שהרי חשיבתנו היא פועל יוצא של שפתנו".
בדלעת, ספרו הקודם והמצליח מאוד (היה אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס) בחן מתי פרידמן מוצב בלבנון שבו שירת בתחילת שנות ה-90. נקודת המוצא שלו הייתה אישית, וממנה הפליג אל תובנות קורעות לב בעניין חוסר התוחלת שהייתה בשהייה הממושכת של חיילי צה"ל בלבנון.
בספרו החדש מסתערבים – אגדה ישראלית הוא מספר את סיפורם של ארבעה צעירים ארץ ישראלים, ילידי ארצות ערב, שהפלמ"ח גייס להיות מרגלים, תחילה בתוך תחומי הארץ, ובהמשך בלבנון ובירדן.
זהו סיפורם של גמליאל כהן, יליד דמשק שכינויו היה יוּסף, יצחק שושן, יליד חלב, שכינויו היה עבדול כרים, חבקוק כהן, יליד תימן, שכינויו היה איברהים, ויעקובה כהן, יליד ירושלים, שכינויו היה ג'מיל.
רק עם אחד מהם, יצחק, זכה פרידמן להיפגש פנים אל פנים, לשוחח אתו ולראיין אותו. כשנפגשו היה יצחק בן 93, צלול וחד ועתיר זיכרונות. "שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם", מספר פרידמן על תחילת התחקיר שלו.
התוצאה היא ספר מרתק. גם הפעם, כמו בספר הקודם, הסיפורים המעניינים מאוד כשלעצמם הם רק נקודת מוצא לתובנות כלליות שאליהן פרידמן מגיע, והן נוגעות בחברה הישראלית, באופייה ובכיוון שאליו היא הולכת, לדעתו.
פרידמן אינו מתחיל את הספר בנקודת ההתחלה, כלומר, בגיוסם של הצעירים לפלמ"ח (למעשה, כך הוא מסביר, את "המחלקה הערבית" הקימו הבריטים, במסגרת המאבק שלהם נגד הגרמנים), אלא בעיצומן של פעולות שאליהן יצאו: למשל, אחד מהם, גבר צעיר, כמעט נער, שקנה כרטיס טיסה לביירות, משדה התעופה הקטן שליד חיפה. זה היה בינואר 1948, בתקופה של סוף תקופת השלטון הבריטי. מדינת ישראל עדיין לא קמה, "וגם לא נראה סביר שתהיה". סמכות השלטון הבריטי נחלשה, ורבים צפו שתפרוץ "מלחמת אזרחים בין יהודים וערבים". הגבר היהודי שהתחפש לערבי הסתכן מאוד. אכן, זהותו האמיתי כמעט התגלתה, אבל אחרי תלאות וסכנות הצליח להגיע ליעד שאליו נשלח. מביירות היה אמור להעביר מידע באמצעות מכתבים בעברית, שכן הדואר עדיין פעל.
בהמשך מספר לנו פרידמן על גיוסם של הצעירים היהודים, שהמחלקה שלהם כונתה תחילה "מחלקת השחורים". כבר בשלב הזה של הספר מתחילות התובנות הכלליות: "אפילו אז למישהו היה לא נעים, והמילה 'שחורים' הוחלפה במילה 'שחר'", הוא מציין.
הצעירים הללו, שחירפו את נפשם במשימות מסוכנות מאוד, מעבר לקווי האויב, עשו זאת מתוך תחושה עמוקה של שליחות ציונית. פרידמן מספר למשל על יצחק שברח מחלב בנעוריו, וכשהגיע לארץ ישראל, "לקבוצה של נערים סורים" בקיבוץ נען, שמח לסחוב שקים מלאי דשן, "לא מכיוון שהיה חייב לעשות את זה, אלא מכיוון שזאת היתה המשימה של האומה היהודית שנולדה מחדש על אדמת אבותיה". יצחק חש שהחלוצים "הכשירו שדות, בנו בתים והכינו את הארץ להמוני היהודים שיבואו אחר כך" ושהייתה להם "דרך משלהם להפוך השפלה ונחיתות לאידיאלים. הם ירדו מנכסיהם? העוני נעשה לאות ומופת. הם נרדפו וסולקו מבתיהם בארצות אחרות? זה בסדר – הבית האמיתי שלהם תמיד היה בארץ ישראל, ובכל מקרה הם תכננו להגיע לשם. הם פליטים? לא – חלוצים".
למפקדים בפלמ"ח היה ברור ש"אלה שבאו מארצות ערב הם אוצר" וש"כל אחד מהם שווה גדוד חיילי רגלים", שכן הם יכלו להיטמע בתוך אוכלוסיה ערבית, להביא משם מידע, שהרי "למנהיגי היישוב העברי היה רק מושג מועט על התוכניות בצד הערבי וההחלטות התקבלו על סמך ניחושים". כמו כן יצאו אותם מסתערבים גם לפעולות צבאיות. כך למשל הטביעו בנמל ביירות, בספטמבר 1948, יאכטה שהייתה שייכת בעבר להיטלר, והייתה מיועדת להגיע למצרים, למלך פארוק.
אנשי המחלקה סירבו לכנות את עצמם סוכנים או מרגלים, והעניקו לעצמם את התואר "מסתערבים". מעניינת ההערה שהמילה נולדה מהמילה הערבית "מוסתערבים": "אלה שמתנהגים כמו ערבים", ששימשה את יהודי חלב כדי להבחין בין "היהודים ילידי המקום שמשפחותיהם חיו בעיר מימים ימימה וסיגלו את התרבות הערבית אחרי הכיבוש המוסלמי בשנת 637," לעומת "החלק האחר של הקהילה, 'הספרדים', שהגיעו רק אחרי גירוש ספרד ב-1492." (!)
ובכן, היה לצעירים הללו, "המסתערבים", תפקיד חשוב, שהצריך אומץ לב ותעצומות נפש. אבל הם לא הרגישו שייכים באמת. כך למשל "לקומזיצים שלהם הגיעו אורחים מזדמנים, אשכנזים מיחידות אחרות", אבל אלה באו כמו למופע: "הללו אהבו לבוא ולראות בשמחתנו, לשמוע לשירתנו, לאכול מפתנו, לשתות מאותו קפה עז ומתובל שבישלנו כדת וכדין – שבע ירתח ושבע ירגיע, ורקיקה כנגד השטן – קללת אלוהים עליו – תחתום בישולו", וכן הלאה. אבל "סיימו אכילתם – וההצגה נסתיימה." אמנם אנשי המחלקה הערבית מצאו את דרכם "אל אחת הפינות היחידות בתנועה הציונית שבהן נתפסה הזהות שלהם כבעלת ערך", אבל לא השתייכו באמת למיינסטרים.
פרידמן מתאר ומפרט את מעשיהם ואת הסכנות שאתן התמודדו המסתערבים הללו, אבל מתעכב גם על עלבונות שהיו מנת חלקם. אחד מהם סיפר למשל כיצד שתי קבוצות של יתומים פליטים הגיעו לאחד הקיבוצים שהמחלקה הערבית חנתה בהם. אחת הייתה קבוצה של ילדים מאירופה, האחרת – מסוריה. "חברי הקיבוץ ערכו אסיפה כדי לחלק את הילדים בין משפחות מאמצות, והידיים הורמו רק בשביל הילדים האשכנזים – אף אחד לא רצה את הילדים הסורים".
פרידמן טוען כי העלייה מארצות האסלאם שינתה למעשה את המפעל הציוני. "במלחמה מול הערבים ב-1948, מנהיגי הציונות הבינו היטב שהשאלה שעל הפרק היא 'אנחנו או הם', וההחלטות הנוקבות והאכזריות שלהם הבטיחו שהתשובה תהיה 'אנחנו', אבל הם לא הבינו מי הם בדיוק ה'אנחנו', או שבסופו של דבר 'אנחנו' ידמו ל'הם' יותר מכפי שהעלו בדעתם". והוא מוסיף וכותב: "אנשים שניסו להקים מדינה יהודית בתוך העולם המוסלמי היו מן הסתם צריכים להעלות בדעתם שיהודים מהעולם המוסלמי יכולים לסייע. אפשר היה להזמין את המהגרים החדשים להיות שותפים שווים ביצירת החברה החדשה הזאת, אבל זה לא קרה. במקום זאת, עולי ארצות האסלאם נתקלו בהתנשאות ונדחקו לשוליים. זאת היתה אחת השגיאות החמורות ביותר של המדינה, והיא עדיין גובה את מחירה", הוא קובע, ונוגע כאן באחד העצבים החשופים עדיין בחברה הישראלית.
אבל נחזור אל סיפורי המרגלים, שעניינו אותי גם מסיבות אישיות, שכן שמעתי בילדותי סיפורים על מרגלים מארץ ישראל.
במרס 1999 נערך ברמת גן "ריאיון עם נור פסח", במסגרת של "פרויקט העלאת יהודי סוריה ולבנון".
בין היתר סיפרה אז נור פסח כיצד היא ובעלה הסתירו בביתם בדמשק "מישהו עם משדר. הוא נכנס אלינו, אמר שהוא בא מהסוכנות והוא גר אצלנו והיה משדר":
כשניל ארמסטרונג אמר את המשפט הבלתי נשכח שלפיו צעדיו הראשונים על אדמת הירח היו "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות", הוא לא יכול היה לשער בנפשו למה עוד ישמשו דבריו (שאותם, כך נודע לאחרונה, לא הגה בספונטניות, אלא הגיע אתם מוכנים, לירח).
לאחרונה התפרסם (שוב, באנגלית) באתר Medium מאמר נוסף שכתב שחר צפריר. במאמרו הקודם הראה את הקשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט.
Each of these companies falls into the domains of diagnosis, treatment, or both.
While cutting-edge AI technology (self-learningunsupervisedrewards-basedreinforced, neural-network) is crucial, keeping it behind the scene, with the right interface, wins the battle. It is not enough for AI technology to provides some abstract value. It must integrate naturally into a doctor’s existing workflow. Without this seamlessness, it will not get the chance to demonstrate the incredible value it provides
The trajectory is unquestionable: AI is rapidly transforming diagnosis, treatment, and the science of medicine
הבינה המלאכותית משנה אם כן במהירות את יכולת האבחון והטיפול, למעשה – את כל הגישה המדעית לרפואה.
הדבר הראשון שצד את העין הוא יופיו הקלאסי של הספר. עיצובו מדויק ומושלם, כריכה קשה, נייר איכותי: ספר כמו אלה שנראו פעם, מהסוג שנאה להציגו לראווה על המדף, ונעים לקרוא בו.
אחר כך מגיע פתח הדבר שכתב פרופסור גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. אלרואי, שהביא את הספר לדפוס, פותח ומסביר כי "ספרים מעטים היטיבו לתאר את חיי היהודים בערים ובעיירות של תחום המושב הרוסי", וכי הספר שלפנינו "הוא ללא ספק אחד מאותם ספרים נדירים שמעניקים לקורא חוויית קריאה אינטימית והכרות מוחשית ובלתי אמצעית עם שדרת חייהם של יהודים מן השורה ברוסיה האימפריאליסטית של שלהי המאה ה-19".
אלרואי ממשיך ומסביר את הרקע ההיסטורי: מה היה תחום המושב, מתי נוצר, מה היו גבולותיו. בהמשך הוא מאיר חלקים מתוך הספר, מסביר מדוע כתב אותו סובוטין, ומה בעצם רצה להראות בו.
ואז – הספר עצמו.
אודה על האמת: לא קראתי אותו לעומקו. כך למשל לא עצרתי והפנמתי את כל המידע הסטטיסטי שהוא כולל, אם כי חלק מהטבלאות שהתעכבתי עליהן בהחלט מעניינות. הן מפרטות בין היתר מה היה כוחם הכלכלי של היהודים שחיו בשלוש הערים שבהן ביקר סובוטין בקיץ של שנת 1887 (מפה מצורפת בתחילת הספר). סובוטין סייר במינסק, וילנה וקובנה, וההצטרפות אליו דומה למסע במכונת זמן.
הפרק הראשון מתחיל בתחושה ממשית של נסיעה: "מראה של מינסק מכיוון מסילת הברזל אינו מרשים ביותר. על גבעה לא גדולה, באמצעה של בקעה ביצתית, דבוק לו ערב-רב של בתים, ומעליהם מתבלטים מגדליהם של שני בתי תפילה קתוליים, בניין בית הכלא וחמש-שש כיפות של כנסיות – כללו של דבר, לא תואר לה ולא הדר!"
הוא ממשיך בקביעה: "כבר במבט ראשון הבחנו שהרכיב היהודי דומיננטי כאן מאוד, וכל האחרים מחווירים לעומתו", ואז ממשיך ומתאר את חיי היהודים במינסק ואת מה שראה שם כבר בתחילת ביקורו: ארבעה יהודים מרצפים כביש; שניים פוסעים על "מדרכת עץ" ו"מנהלים דיון על איזה דבר ומנופפים במרץ בידיהם"; בפינת רחוב שלושה מהם עומדים ומשוחחים; ילדים רצים לבית הספר, "ומכיסי כמה מהם מבצבצת פת-שחרית צנועה"; פועלי בניין – יהודים; יהודייה זקנה נושאת סל פירות למכירה ואחרת דוחקת עז לחצרה. עוד ועוד מראות מצטיירים לעינינו, ססגוניים, ברורים ומרתקים. הנה הגענו אל היהודים הללו, מלפני 133 שנה, ואנחנו צופים עליהם כמו בסרט שעוקב אחריהם ואחרי מעשיהם.
אחרי ההתרשמות מראייה, מגיעים הנתונים: טבלאות המסכמות, כאמור, את מצבם של יהודי שלוש הערים בסוף המאה ה-19. למשל – "כמה תעודות סוחר מן הגילדה הראשונה והשנייה הוענקו" ליהודים וללא יהודים, והשוואה בין השנים 1876, 1880, 1884, 1886. רואים שבתחילה 90% מהאנשים שזכו לתעודת הסוחר הזאת היו יהודים, אבל מספרם הצטמצם במשך השנה וירד ל-88%. או: מה היה אחוז היהודים מבין הגגנים שעבדו בווילנה ב-1887? מסתבר מהטבלה: ש-100%: 68 במספר. גם בענף הכובענות הפרוונות שלטו היהודים באופן מוחלט, לעומת, למשל, סנדלרות: רק 24%: 116 לעומת 369 סנדלרים לא יהודים. כשקוראת שאינה חוקרת את התקופה מתעכבת על הנתונים הללו, הם מעניינים כקוריוז, אבל קשה לעכל את שפע הנתונים, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות להתעמק בהם.
הם יכולים בלי ספק לשמש אוצר בלום לחוקרים. אותי כקוראת מהשורה, עניינו יותר תיאורי האיפיונים של היהודים ושל אורחות חייהם, מנקודת מבט אובייקטיבית (לכאורה!). למשל: "רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מיטיבים לחשב סכומים גבוהים; מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מיטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים…" ומוסיף סובוטין ומעיר: "דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים"… ועוד דוגמה: "מתברר שבתוך בתיהם שומרים היהודים על ניקיון רב יותר מבסביבתם. לרוב, חדריהם מסוידים ונקיים למדי. עצם עיצובם של חדרי היהודים חורג ממה שמקובל לחשוב על חוסר הניקיון האופייני להם. אפילו בבתיהם של יהודים שאיזושהי פרוטה מצויה בכיסם עיצוב החדרים תרבותי למדי, ובייחוד בהשוואה למגוריהם של איכרים ושל העניים יושבי הערים הרוסיות. על בתיהם של האמידים שביהודים אין מה לומר – מגוריהם נראים אירופיים למהדרין". תיאור נוסף הוא זה של יהודי המשמש כסבל, חרף גופו הצנום: "פעם אחת ראינו ייצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלה היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו, והוא אפילו גלגל את עיניו מרוב מאמץ, אבל האנשים שהעמיסו עליו את משאו אמרו לי: אין דבר, הוא יסתדר! – ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו, בגניחות ובאנקות, למרחק של מחצית הוורסטה, וקיבל בעבור ההובלה חמש קופיקות בלבד – מחיר מקובל כאן בעבור נשיאת משאות." מסקנתו: "כללו של דבר, מציאות המקום אינה מותירה אבן על אבן מן התפיסה שהתגבשה בדבר אי-כשירותם של היהודים לעבודה פיסית."
משלושת הציטוטים הללו אפשר להבחין במה שאופייני לספר: שילוב של אובייקטיביות, המתבטאת בנתונים מספריים, לצד התרשמויות סובייקטיביות, שיש בהן גם לא מעט מאבק פנימי, כך נראה, באנטישמיות הלא מודעת של הכותב. שוב ושוב הוא מתפעל מהסתירות שהוא מגלה בין הדעות הקדומות המקובלות שאימץ בלי דעת, ומה שהוא רואה במו עיניו.
ועם זאת, התיאורים חיים וססגוניים מאוד. כך למשל תיאור עוניים של יהודי שלוש הערים שבהם ביקר סובוטין מחרידים. במיוחד אלה של וילנה, שבה העניים המרודים חיו, על פי תיאורו, במחילות תת קרקעיות חשוכות ועלובות בתוך מה שנראה לו כמו אתר של זבל.
כמעט משעשע התיאור של קריסת שירות הדואר שבעטיה "רבים אינם סומכים על הדואר ואינם שולחים את מכתביהם אלא כמכתב רשום" ולכן "יהודי-החמד הפרגמטיים ייסדו כבר מזמן שירות דואר משלהם, והוא נוח יותר ומאורגן כהלכה ופועל במקביל לדואר הממשלתי" (וזאת, יש להזכיר, לא כאן בישראל במאה ה-21, אלא ברוסיה, במאה ה-19! ומה השתנה?"
מדהימים התיאורים המראים עד כמה "שלט" הקיום היהודי בערים הללו. למשל, בשבת "רעש הכרכרות שוכך ברחבי מינסק; בנסיעתנו שלנו ברחובות העיר היה משום צרימה מסוימת". או: "בשבת, עם כל התסיסה ברחובותיה של מינסק אשר שורצים יהודים, איש אינו מפר את הסדר הטוב: אין כאן לא צעקות, לא שיכורים ולא קטטות, והמשטרה נשארת חסרת מעש".
המחשבה על החורבן המוחלט שיומט על הקהילות הללו בתוך כמה עשורים מזעזעת ומחרידה, דווקא כשמבינים עד כמה דומיננטיים היו אז היהודים במקומות שנעלמו מהם כמעט כליל. אכן, אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על השואה, ממש כשם שביד-ושם נפתחת התצוגה בסרט שמתעד את "יהודי העיירה". במידה רבה מאוד הספר נחווה כמעין סרט תיעודי כזה.
לפני כשש שנים, ב-2014, קנתה אמזון את אתר האינטרנט Twitch.
מה השתנה מאז?
איך כבש Twitch את המקום ה-31 בין האתרים שאליהם מרבים גולשים להגיע ואיך הוא מכניס לבעליו סכום של כמיליארד וחצי דולר בשנה?
מדוע מרבה השחמטאי היקארו נקמורה, שזכה בתואר רב-אמן, להופיע ב-Twitch ולערוך שם משחקי שחמט וירטואוזיים?
ואיך כל זה קשור ב-AI (בינה מלאכותית) ובהשקעות בחברות הזנק, בשלביהן ההתחלתיים?
רמז: שחקני שחמט אוהבים לנצח. הם מנצלים כל הזדמנות אפשרית. והכי חשוב –הממשק, זה שכבר מזמן מאפשר לשחקני שחמט לנצל את היכולות המופלאות, מעוררות ההשתאות, של הבינה המלאכותית, שמסוגלת ללמוד בעצמה ללא פיקוח אנושי.
על כל אלה כתב שחר צפריר, שותף בקרן הון סיכון TLV במאמר מפורט, עתיר קישורים מבארים ומאיר העיניים:
The Interface Is the Message (when you know the rules)
What Chess streamed on Twitch, AI, and seed-stage startup investments have in common
וזאת ההתחלה:
A couple of days ago, the New-York Times published an article about the soaring popularity of chess on Twitch, giving Grandmaster Hikaru Nakamura due credit
Of all things, this made me revisit past thoughts on how chess has helped me understand the critical importance of the interface between AI and knowledge-workers, and how chess has led me to make multiple seed-stage investments in AI-driven startups
בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.
יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת.
כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו.
שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך.
איך להימנע מחנפנים
במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.
שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת.
אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד.
שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר.
עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.
אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט.
מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו.
שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.
עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.
אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.
כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.
מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה.
יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.
[1]בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16.
מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות.
מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.
מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.
טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.
מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את "דונלד", כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה.
היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את "הספר שלו", והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.
הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג'ורג' פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות "כחולות", כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו.
מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.
הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.
פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו"זוחל", בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו "מחוץ למשפחה".
לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.
פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע "להופיע", להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. "העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס", היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי "הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!"
דונלד "המצליחן" לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז'יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו "המצליח" כביכול.
הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.
אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן "סורר" (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. "שילמד לעשות עזרה ראשונה", ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!)
הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת…
הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה.
כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.
"ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל'גדולה' שלו".
כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון "אישה איומה" ("nasty woman") וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: "נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך."
הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת "סודות משלה להסתיר".
יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: "המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג'ורג' ושינגטון גר כאן'. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…"
מרי "יורדת" גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: "תראו, ג'ארד חזר מהמזרח התיכון!" ומוסיפה המחברת וכותבת: "כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל"…
"הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי", כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל.
2,165 איש סימנו את הקטע "יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו."
הספר ראה אור, כאמור, השבוע.
האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה?
בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.
בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).
ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).
דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.
אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.
לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.
ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".
האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.
"אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת", כותבים תמר אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.
אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.
את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. "בועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול" ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת "תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש." לטענתם, "ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים," שכן "משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה."
היה זה "סוף עידן השפע", שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, "כל מחלקה היא 'יחידת רווח'", וכל חבר סגל נהפך ל"יזם". נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק "תוארי מיקי מאוס" שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.
וזאת רק ההתחלה.
הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.
למשל: המוסד שנקרא "חבר הנאמנים" של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.
היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.
הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות "הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית".
תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.
אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.
אין ביקורת חיצונית.
הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ'נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.
מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, "שהקריירה הפוליטית-ניהולית" באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.
מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות "תלות לא בריאה בתזרים לא יציב".
תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.
שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.
בשל כל אלה, ולא רק בגללם, "אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל".
אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.
הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג'פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו"המציא" מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.
ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ "הקורונה".
ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.
הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו"ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו"ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.
גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל – לביטחון תזונתי – אם בכלל.
"רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל"ן ומשבר הסאב-פריים" כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!
כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי "גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה." הכותבים מדגישים כי "בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות". האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?
תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.
הנה כמה מהן:
"הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. 'אם הם מרמים במהלך הלימודים', היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם."
""כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו'. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם."
"כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם."
"ב-2008 פורסם בירחון 'האטלנטיק' מאמר שכותרתו: 'במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי'. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: 'דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט'. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם."
"מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת 'בעקבות החלום האמריקאי', מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג' להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד."
"צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה"ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע."
"למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות."
כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.
כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי "שמור לי ואשמור לך". ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.
פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.
מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.
ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניהאינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה"ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה"ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.
גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה", שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה".
אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, "הלורד הראשון של האדמירלות". כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: "חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה".
ארה"ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.
למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי "השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד."
מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.
בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ'רצ'יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי "מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!"
אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).
קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ'רצ'יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.
אכן, היו על הספינה "הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי", אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… "רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון". הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.
האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!
"זה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול –הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק."
גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.
אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.
אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.
בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.
התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…
בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה "ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת" הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: "אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים".
אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, "Mr. Know-All", שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל "מארח" נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.
הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד "החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג'ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו", תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם(אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).
מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים… לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע! מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…
בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?
בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: "רק רואי עתידות בודדים", הוא כותב, "חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית", והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), "ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, 'מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה'. בסיפור, 'סכנה!' שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים."
מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל "מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה." אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי "אף אומה לא תגיע לשפל כזה" של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טען כי "תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה 'עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'". אבוי.
מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?
הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ'רצ'יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראיםשל סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.
ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.
,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA
השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון.
אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.
ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה.
ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו?
אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר.
"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון. ההתחמקות השקופה –שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל – לאלה יש כנראהאפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.
אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעישבמיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג.
כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש.
ב. "כמובן", אבל לא מאליו
מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי,שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך.
כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.
זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית.
יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת –עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינםמזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם.
וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים.
גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי.
זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת.
והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו.
בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע.
מוזר מאוד לקרוא ספר עב כרס שמתאר את מה שהתרחש זה לא מכבר (הוא מסתיים בחודש מארס השנה!) ובעצם – ממשיך להתרחש ממש עכשיו!
פנג פנג היא סופרת סינית נחשבת מאוד, תושבת העיר ווהאן, שהחלה לכתוב יומן רשת עוד לפני שהחל הסגר על תושבי עירה. יומנה תורגם במהירות שיא לאנגלית ולגרמנית, ופורסם כספר. מתרגם הספר כתב באחרית הדבר כי "כאשר מגפת הקורונה פרצה, אנשים רבים חיפשו בדבריה [של פנג פנג] נחמה, מידע, ואת הדרך אל העתיד. היא נהפכה, יותר מכל אדם אחר, לקול שאנשים ביקשו בידיעה שהיא תספק להם בכנות הערכות לגבי מה שמתרחש יום יום בווהאן. […] קולה נשמע יום יום. היה צורך שזעקתה תישמע בכל העולם, הן כעדות אישית לזוועות שתושבי ווהאן חוו, והן כאות אזהרה למה שעלול להתרחש בעולם כולו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות."
מעניין לקרוא מנקודת מבט שונה, מבפנים, על מה שהתרחש שם, בווהאן, בימים שבהם צפינו בה מרחוק בהשתוממות, לפני שהעלינו בדעתנו כי הסגר יגיע בקרוב גם אלינו.
נראה שיש לא מעט פערים בין מה שדווח בתקשורת העולמית לבין מה שחוו תושבי ווהאן. כך למשל, היינו בטוחים שהסגר שם היה אכזרי ומוחלט, שכניסות לבתים נחסמו ונחתמו כדי למנוע לחלוטין מאנשים לצאת מדירותיהם. מהספר מסתבר שההנחיות דמו לא במעט לאלה שגם אנחנו, כאן בישראל, קיבלנו: לא לצאת, ככל האפשר, אבל שהן לא לוו בחסימת בתים. אדרבא, פנג פנג מספרת לא פעם על הכורח לצאת – כדי לקנות מזון, או כדי להגיע לבית החלים ולקבל טיפול במחלות כרוניות, לאו דווקא בקורונה. כמונו, כאן בישראל, גם היא היססה מאוד אם להסתכן ולצאת מהבית כדי לקבל את התרופות הנדרשות לה. כמונו, כאן בישראל, אנשים התארגנו בקבוצות ושיתפו פעולה כדי להשיג מצרכי מזון, ירקות טריים וכדומה.
פנג פנג מתארת גם את הכעס שחשו תושבי עירה, שכן חוו התפכחות ואיבדו את האמון ברשויות: "סמכנו מדי על הממשלה שלנו. האמנו שהנהגת מחוז חוביי לא הייתה נוקטת גישה חסרת אחריות ומתירנית כל כך, כשמדובר בחיים ומוות. האמנו גם, שלנוכח הסכנה, הם לא ידבקו בתקינות פוליטית כמו שנהגו לעשות בעבר, כשמדובר בחייהם של מיליוני בני אדם."
היא מספרת ששלחה ידיעה קבוצתית ברשת החברתית ובה כתבה: "הממשלה לא תעז להסתיר איום עצום כל כך."
בדיעבד היא, כמו ידידיה ובני משפחתה, הבינה שרבים מאוד נפלו קורבן למדיניות ההסתרה שהתנהלה בסין בתחילת המגיפה. אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על צ'רנוביל, ועל מה שהתגלה בסדרה המשובחת של הבי-בי-סי, שבה נוכחנו איך במקום להכיר בסכנה ניסו המנהיגים להסתיר את האסון מעצמם ומאחרים, בחינת – אם אני לא מודה, הסכנה איננה, אלא שהמציאות אינה נעתרת לגחמותיהם של בני אדם, אפילו לא של מנהיגים, והיא נוהגת על פי דרכה, בלי לציית להנחיותיהם המנותקות ממנה.
היא כותבת כי "ההתנהגות הטבועה עמוק בתוכנו היא – לדווח על חדשות טובות, ואת החדשות הרעות להסתיר ולא לאפשר לאנשים לומר את האמת, לאסור על הציבור להבין מה באמת קורה, ולהביע בוז כלפי אובדן חייו של הפרט."
(מוכר? מי דיבר בזלזול על כך שמוטב "להקריב" כמה זקנים, כדי לא לפגוע בכלכלה?)
פנג פנג מתארת גם את גזילת זכויות הפרט ומניעת חופש דיבור. לא פעם היא מציינת את החשש שלה שמא דבריה יצונזרו.
(בקרוב אצלנו?)
פנג פנג מבכה את מותו של הרופא שדיווח לראשונה על קיומו של הווירוס וטען, בניגוד לעמדה הרשמית, שהוא דווקא כן מדבק מאוד, מאדם לאדם. כזכור השלטונות בסין הוקיעו אותו, ולבסוף הוא עצמו נדבק בנגיף ושילם בחייו על ההתעלמות וההתנגדות.
"הגישה הנרפית והרשלנית של סין בתחילת המשבר, כמו גם יהירותן של ארצות המערב והזלזול שלהן במאבק של סין בנגיף הקורונה, תרמו לאבדן עצום של חיי אדם, לאינספור משפחות שנקרעו לגזרים, ולכך שהאנושית כולה הוכתה מכה חזקה מאוד", היא כותבת.
יהירות, זלזול, נזק שאין לו שיעור.
פנג פנג גאה מאוד בעירה ואוהבת אותה: "תשעה מיליון תושביה של העיר ווהאן פעלו ביחד ושיתפו פעולה עם מה שהממשלה ביקשה; האיפוק והסבלנות שלהם עזרו לווהאן להשתלט על הווירוס."
הדהימה אותי עדותה שלפיה היא מכירה רבים מאוד מתושבי העיר. לדבריה, בכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא פוגשת מכרים… לישראלית כמוני קשה לקלוט את הממדים האדירים הללו ולהבין אותם – זהו עוד פן של הספר שעונה על הסקרנות, שכן הוא פורט לפרטים קטנים את הוויית החיים בווהאן.
אחת המסקנות שפנג פנג מגיעה אליהן היא: "אסור לאנושות להמשיך לנהוג ביהירות. אסור לנו להמשיך לחשוב שאנחנו מרכז העולם, שאנחנו בלתי מנוצחים, ואסור לנו להמשיך ולזלזל בכוח ההרסני של הייצורים הזעירים ביותר, למשל, של הווירוסים."
האם האנושות תטה אוזן לדבריה?
המתרגם של ספרה לאנגלית כתב כי "חלק מהלקח העולה מיומניה של פנג פנג הוא אומץ לבה והחמלה שהיא מביעה בהם. ולצדם – האומץ להעיד, האומץ לסרב למנגנון ההשתקה, גם כשאלפי קולות תוקפים מומטרים על ראשה, והכוח לומר את האמת."
כרגע פנג פנג נאלצת להתמודד עם הרשויות של ארצה. אלה טוענות שהיומן שבו תיעדה את הסבל של תושבי עירה רק עוזר לאויביה של סין, ושפנג פנג נעצה חרב ענקית בלבה של ארצה.
גם רבים מקוראיה כועסים עליה. כך למשל קיבלה פנג פנג מכתב אנונימי מילד שכעס עליה כי היא "מוציאה את הכביסה המלוכלכת של סין." פנג פנג השיבה לו כך: "אני רוצה לספר לך שכשהייתי בת 16, מצבי היה הרבה יותר גרוע ממצבך. באותה תקופה אפילו לא שמעתי מושגים כמו 'חופש המחשבה'".
האם אפשר להסיק מחילופי הדברים הללו שהעולם בכל זאת הולך ומשתפר לאטו?
כדרכי, קראתי את הספר בקינדל של אמזון. הוא יקר יחסית, אולי משום שהעבודה על תרגומו והוצאתו המהירה לאור הייתה אינטנסיבית במיוחד.
גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה.
מבט כמו באמצעות מיקרוסקופ על הדברים הקרובים, היקרים, המרתקים, הקטנים לכאורה, ובעצם – החשובים ביותר, העניק לנו הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, ועתה גם הוצאת אפרסמון, שהחליטו להוציא לאור תרגום לעברית של המיניאטורות המקסימות הללו בספר על הדברים הקרובים.
אורכם של רוב הפרקים כשניים עד חמישה דפים, לא יותר, וכל אחד מהם צופן בתוכו עולם מלואו: שפע של קסם, הומור, חוכמת חיים והשכלה רחבה, כל אחד מהם – אוצר קטן ומענג ביותר.
הנה למשל הטור הפותח, הנושא את השם "על הספרות", שבו צ'אפק מתאר את ילדותו העירונית, איך נחשף לעבודתם של בעלי מלאכה שונים: הרופא, הטוחן, האופה, הצבע, הסנדלר, השכן שניגן בתיבת נגינה. והוא מסכם: "עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום," ומוסיף: "הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: ּ מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חיותו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים", כך הוא כותב, ומעביר אלינו הקוראים את הקסם שחווה, ועכשיו גם אנחנו נדהמים אתו ומוקסמים, כמו שהיה בילדותו.
בטור הבא, "פרפר בחורף", צ'אפק משרטט בכמה פסקאות את חייו הקצרים של הזחל, הגולם, הפרפר: "מצאתי אותך, זחל ירוק, על ענף רך בחודש יולי; האכלתי אותך עלי שזיף קוצני, ליחכת אותם ברצינות ובלהט, כאילו היתה זו ּ מטלה שיש לבצעה, וברעב שאינו יודע שובע. לבסוף היית שמן ונאה לעין, צהוב כאפרסק. אז נתלית על הענף בסיב דק ושקעת בעצמך, מרוכז עד קהות חושים, בלא ניע, אדיש לכול, רק משימה יחידה לפניך. ובוקר אחד היה לפתע הכול מוכן: על הענף היה תלוי גולם זוויתי, מראהו כשריון אבירים". הוא מספר לנו איך נהפך הזחל לפרפר שמשום מה לא הצליח לעוף, איך ניסה להתנחם בכך ש"אין זה מזג האוויר הנכון". מכאן צ'אפק מגיע לאמירה כלל אנושית מפתיעה ונוגעת ללב: "אמת, פרפרי, אין זה מזג האוויר הנכון, גם לא עבורנו, אתה יודע, גם לא עבור בני האדם. גם אנחנו בסך הכול רק זחלים גדולים, זללנים, וגם לנו יש כנפיים נסתרות, אך איננו מסוגלים להתעופף." והוא ממשיך, מנסה לנחם ולהתנחם: "אתה לבדך ואין לך רע, אף לא בת זוג; אבל אנחנו, פרפרי, רבים לאין שיעור, רבים כל כך, שנוכל להשיג דבר־מה. עוד אין אנו מסוגלים לעוף, אך יכולים אנו להתחיל לשפר את מזג האוויר. כל זחל יכול לטוות לפחות קרן שמש אחת, ואח, איזו שמש אדירה תהיה לנו! ומה יהיה אז קל יותר מלפרושׂ כנפיים — פרפר החורף נשכב על צדו."
בטור "מלנכוליה" מתאר צ'אפק את מה שקורה לאדם שנתקף תוגה לא מוסברת, ומציג את האבחנה המעניינת (והנכונה כל כך!) שלפיה: "נוכח כאבים קטנים ניצב האדם חסר אונים. הוא עוד עשוי לחוש גאווה כלשהי אם שבר את רגלו, אך לא גאווה הוא חש אם שבר ציפורן. הוא יכול לשאת בגבורה את מות אשתו, אך הוא לא יכול לשאת בגבורה את העובדה שעלבה בו. יש לו איזו נחמה קטסטרופלית אם קרס ביתו, אך אין כל נחמה אם ביתו מכוער לאין תקנה."
בטור "אש" הוא מתאר בהומור דקיק את ההיקסמות האנושית מהאש: "נרצה או לא נרצה, כולנו נושאים בתוכנו עובד אלילים בראשיתי, איש מערות קדמון; האש מקסימה אותנו. מי לא הביט פעם, בערבי החורף הקרים, באש המרצדת באח? מי מעולם לא העלה באש דפי נייר ישנים, בעודו כורע אצל האח בתנוחת פרא מכובדת? מי לא הדליק מימיו מדורה בשדה ודילג מעליה? אם יש כזה בינינו, ודאי אין הוא מצאצאיו של אדם הראשון ואיני יודע מאין בא; אבותיו אולי בקעו מביצי צפרדעים או צנחו לארץ עם הגשם, כמו אבותיהם של הצמחונים, של המתנזרים ושל שאר יצורי־על." הוא מקשר את ההיקסמות הזאת לשפה: "בפינות האפלות של דחפינו אנחנו מעריצים את האש. הדבר ניכר אפילו במטפורות שלנו. אנחנו מדברים על 'להט התשוקה' כדי להעניק סופסוף שם להסתבכות פטאלית עם אישה. אילו דיברנו על 'גשם התשוקה' או על 'אסון הטבע התשוקתי' לא היה הדבר נשמע כאילו אי־אפשר לעמוד בפניו. באותה תאווה אנחנו מדברים על 'להבות המהפכה'; דומני, כי אילו הבטחנו את 'שיטפון המהפכה', לא היינו מגייסים תומכים נלהבים רבים במיוחד."
הטורים המקסימים במיוחד הם אלה שבהם הוא כותב על חתולים וכלבים ועל ההבדלים (והדמיון!) בינם לבני האדם. הטור "אביב חתולים" מוקדש לאבחנה מרתקת: בני האדם התנתקו מהאינסטינקטים החייתיים שמדריכים את החיות: "האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם", ולכן, מכיוון שכוח ההמצאה שלהם אינו אינסטינקטיבי, מתאפשרת להם יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי, שהרי רק "האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות." והוא מסכם, באירוניה אופיינית ובחיוך מובלע: "גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה."
טור אחר מוקדש כולו למחשבותיו של החתול עצמו, ובאחר מצביע צ'אפק על ההבדל בסגנון המשחק של כלבים וחתולים: כלבים מבקשים לשעשע את זולתם, חתולים, לעומתם, עסוקים רק בעצמם…
קשה לבחור איזה טור הוא החביב עלי ביותר. "תיבת נגינה" שבו הוא מסביר את יופיין (שעבר למעשה מהעולם)? "בשבח הבטלה" (שלדברי המתרגם הקדים בעשור את המסה של ברטרנד ראסל, הנושאת את אותו השם)? "אילוף החישוק" המופלא, שבו הוא מתאר כל כך יפה את העיסוק הילדותי של גלגול חישוקים?
אחד הטורים המשמעותיים ביותר הוא "עבודה נקייה", שבו מסביר צ'אפק כי עונשו האמיתי של סיזיפוס אינו בעצם הגלגול החוזר של האבן אל ראש ההר, אלא בחוסר המשמעות שבמעשה: "עונשו של סיזיפוס היה איום כל כך לא מפני שהוא נאלץ לעשות עבודה קשה, אלא מפני שנאלץ לעשות עבודה מיותרת וקלוקלת.". הרעיון של החיפוש אחר משמעות נוסח ויקטור פראנקל (נזכרתי גם בצליין החילוני של יצחק אורפז) עולה גם בטור "הדואר", שבו צ'אפק מתאר את הערגה והתקווה שמלוות כל אחד מאתנו כאשר מגיע הדואר ואנחנו מתמלאים בציפייה שיביא אתו אל חיינו משהו רב משמעות: "משהו פשוט יגיע בדואר, והוא ישנה את גורלך, יגמול לך על שירותיך, יפתח בפניך אפשרויות בלתי צפויות או יגשים את משאלותיך הכמוסות. 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר."
כל הטורים נהדרים, כולם משעשעים, מרתקים, מעלים חיוך ומעוררים מחשבות. כולם ראויים ויקרים עד מאוד!
מרגע פרסומו החל "פרנקנשטיין", שה"מודרני" היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף.
"אין לי אלא לאחל לכל יוצאים למסע לפולין – נסיעה טובה, פורייה, מקנה ערכים ומלמדת", כך כותב האנתרופולוג עידן ירון בהקדמה לספר שכתב: מחקר איכותני שבמהלכו צפה ירון בכמה מסעות נוער לפולין, ותיעד את מה שראה. הספר מכיל ציטוטים רבים מפיהם של מדריכים, מורים ותלמידים שהשתתפו במסעות. ירון מסביר אמנם כי מחקר איכותני הוא "מוגבל במהותו", ובכלל, ש"עולם הפרשנות של האנתרופולוג הוא אין-סופי" וכי ברור לו שיוכל "לומר רק את מה שאני יודע", ולא איזו אמת מוחלטת, אבל לאור כל מה שבא בעקבות ההקדמה, הופתעתי. לא הבנתי איך אחרי שכתב את הספר, ליתר דיוק – אחרי שתיעד את התרשמויותיו מתוך שישה מסעות של בני נוער ישראלים שליווה, הוא ממשיך להחזיק בדעה שיש ערך למסעות בני הנוער לפולין, ולא הבנתי מדוע הוא תומך בהמשך קיומם.
את המסעות השונים שאליהם התלווה מכנה ירון בשמות תואר, בהתאם לאוכלוסיית בני הנוער שיצאו בכל אחד מהם: "מסע ממוצע" של בני נוער מבית ספר אינטגרטיבי במרכז הארץ; "המסע שלא היה" של בית ספר משלב חילוני-מסורתי-דתי; "המסע האמוני", של ישיבה תיכונית; "מסע מיושב" של קריית חינוך בקהילה כפרית; "מסע חם" של נערות במצוקה; "מסע מוביל" של מוסד חינוכי ציבורי-עצמאי ו"מסעות רב תרבותיים" של רשת בתי ספר ומכללות למדעים, טכנולוגיה ואמנויות, שבהם יוצאים בני נוער מכל שכבות האוכלוסייה, כולל בדואים, דרוזים ומוסלמים תושבי מזרח ירושלים.
האוכלוסיות השונות מעוררות ציפייה שהחוויה של בני הנוער שהשתתפו בכל אחד מהמסעות תהיה שונה מאוד. למרבה ההפתעה, יש אמנם הבדלים, אבל הם לא גדולים מאוד. (המסע המעניין מכולם היה זה שכלל בדואים, מוסלמים ובני נוער מקהילת העברים של דימונה).
התרשמותי ממה שדווח על כולם די דומה: באופן כללי אפשרי להתרשם שבני הנוער אינם חשים שהם יוצאים למסע, אלא יותר לטיול ("זו חוויה לטוס לחו"ל עם חברים"). בדברי הסיכום ירון מספר כי החוויה או התוצאה העיקרית שעליה הם מדווחים היא – הגיבוש החברתי שנוצר. ירון אינו רואה בכך כל פסול, מה גם שאחת ממסקנותיו העיקריות היא שהמסע כולו אינו משפיע עליהם עמוקות, ואינו מותיר בהם עקבות שלא יימחו. הוא משלים כנראה עם הסיכום של אחד התלמידים: "הטיול הוא יותר כיף מעצוב, נגיד את זה ככה."
בעקבות קריאת הספר הבנתי גם עד כמה בני הנוער יוצאים למסע בתקווה להתרגש, להזדעזע, לחוש דברים בעוצמה. כשזה לא קורה, הם מאוכזבים: "התמונות לא קשות, התחושה ש'לא הרגשנו שום דבר' עוררה בנו בעיה שחייבה דיון". "אנשים נוסעים עם כל כך הרבה ציפיות ומבינים שזה קצת אחרת. אין צורך לחשוב למה זה לא כל כך קשה לי ולמה אני לא בוכה".
אני, לעומת זאת, הזדעזעתי מאוד מדברים שעידן ירון מצטט לאורך הספר שוב ושוב, רובם כאלה שאמרו בנוכחותו מורים ומדריכים. הנה מבחר אמרות שפר שלא יאמנו:
"ועתה נעבור לנושא יותר קליל, אם אפשר להגיד כך: 'חסידי אומות העולם'". ["קליל"!]
"אנחנו המדריכים חרתנו על דגלנו לא לחפור חפירות מיותרות; אבל כאשר אנחנו מדברים, אנחנו רוצים קשב. שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!" ["חפירות"! "כיף"!]
"אין לנו מה לעשות עם השואה בחיי היומיום." [השואה שימושית אם כן רק בשבתות ובחגים?]
"שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!"
מאבטח: "מסע מלמד, מהנה ובטוח". ["מהנה"!]
מדריכה: מה המיוחד במחנה כזה שמצריך ילדים?" תלמיד: "ניסויים!" מדריכה: "יפה מאוד. מחזיקים ילדים לשם ניסויים". [איזה יופי…]
מדריכה: "קדימה, למהר כדי שנוכל למצות את המחנה". ["למצות"!]
מדריכה: "כולם לרדת, הפסקת פיפי!" תלמיד: "עשיתי כבר באושוויץ!" [כן, כן, פיפי באושוויץ. לבריאות].
תלמיד: "ראינו כאילו את כל הזוועות וזה". ["וזה". מיצית.]
מורה: "מדובר בשואה. איזו בושה!" [למי?]
מדריך: "בוא נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים". [החיפזון מהשטן?]
"אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית" [נא לאפסן את השכל. הוא לא נחוץ כאן.]
מדריכה: "בניגוד למיידנק, בטרבלינקה לא תראו כלום. תצטרכו לעורר חזק מאוד את הדמיון כדי להבין מה היה פה –" [היצירתיות הנדרשת במחנה השמדה.]
בית הקברות היהודי בלודז'. תלמידה: "אימאל'ה עוד קבר!" [מה, באנו לראות קברים?].
"אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית"
כמה מחילופי הדברים נשמעים ממש כמו בדיחות:
תלמידה: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!" מדריך: "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". [אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק כשקוראים את הדברים הללו. מדריך במחנה השמדה מבקש מהתלמידה שלו, המשועממת "עד מוות", להעמיד פנים שהיא "נהנית?" הייתכן?!]
תלמיד מספר שהוא בדרך כלל "לא בחור שמרגיש כל כך הרבה, ובכל זאת המסע הזה גרם לי לבכות ולהרגיש" והוא מוסיף "אני מודה: בכיתי בקטנה ממש וזהו!" תשובתה של המדריכה פשוט לא תיאמן: "גבר רומנטי הוא גבר רגיש. זה ממש בסדר". [מה? מה??]
או מורה שמרכלת על תלמידי מכיתת מופ"ת, מסבירה עד כמה הם משונים, כי הם "לובשים מכנסי טריקו ונועלים נעלי קרוקס", ולא רק זה, אלא ש"הם מדברים על דברים מוזרים – פיזיקה, מתמטיקה, ביו-טכנולוגיה ועולם הדמיון" [המוח שלי נעצר!]
בבית הקברות היהודי בוורשה המדריכה מצביעה על קבר של אישה ואומרת, או שואלת: "אם יש לה קבר גדול זה סימן שהיא…" ותלמיד משלים את המשפט: "שמנה."
אז כן, פרצתי לא פעם בצחוק. אבל המסקנה העגומה שאליה הגעתי הייתה: די. די למסעות האלה!
האם היה זה אלי ויזל שהשיב תשובה ניצחת למי שסיפר, בעקבות אחד המסעות, על כך ש"היה באושוויץ": "לא, אדוני," הגיב ניצול השואה, "אתה לא היית באושוויץ. אני הייתי באושוויץ. אתה רק ביקרת שם."
התלמידים המבקרים בפולין מחפשים ריגושים, מבקשים להזדעזע. הנה עוד כמה ציטוטים מסמרי שיער:
"חשתי תסכול. ציפיתי לראות משהו אמיתי – מלוכלך ומגואל בדם – ולא משוחזר."
"אתה בא עם ציפייה למשהו קיצוני, ואחרי שאתה עובר את שני המחנות הכי משמעותיים, אתה קצת מאוכזב." [אבוי. השואה מאכזבת].
"רציתי מוות, משהו הרבה יותר חזק שיקרע לי את הלב. זה לא קרה. אני מאוכזב כמו כולם." [סבלנות. או במהלך שירותך הצבאי עוד תזכה לראות זוועות?].
חרף האכזבה רובם מאמינים ש"היו", ש"ראו" ש"הבינו". וכמובן שהם לא היו ולא ראו ולא הבינו. אולי רק חוו איזה רגע אחד או שניים מענגים של בכי וגיפופים הדדיים. בעיני העונג הזה לא מוסרי!
עידן הקורונה הפסיק אמנם את המסעות לפולין, אבל כנראה שלא לצמיתות, ולא רק מאחר שרבים מאוד מתפרנסים ממה שנהפך לתעשייה רחבת היקף. נראה שטיולי השואה של בני הנוער הישראלים עוד ישובו.
ואולי לא?
להלן כמה קטעי וידיאו מתוך הסרט "מחנה משותף", שבו נאספו וצורפו קטעים שתלמידים צילמו במסע, לפניו ואחריו:
באחד המאמרים בספר החדש של מתי שמואלוף, ("משורר, עורך וסופר"), ספר הנושא את השם ממזרח יתפרץ הר געש, מוזכר המהפך הפוליטי שהתרחש בישראל ב-1977, זה שבו הליכוד עלה לשלטון והדיח ממנו (מאז ועד עתה, למעט הפוגות קצרצרות) את מפא"י ההיסטורית. שמואלוף מגדיר את מה שקרה אז "מהפך היסטורי", כך במאמר "אות קלון יוקרתי", העוסק בשירו של אהרן אלמוג "פרס ברנר".
מכאן, מההבנה של נקודת המבט של שמואלוף, אפשר להסיק מסקנות רבות לגבי העמדה הבסיסית שממנה הוא כותב. לטעמי – מתוך פריזמה אחת שצובעת הכול בגוון אחד: אפלייתם של ילידי ארצות ערב בישראל. ובכל מקרה, כבר בהקדמה לספר מסביר שמואלוף במפורש ובאופן ישיר את עמדותיו. הוא כותב כי בעבר החזיק "בחזון יהודי-ערבי", שכן חי במזרח התיכון, וחש שייך ו"שורשי", ואילו כיום, משעבר לגור רוב הזמן בברלין, הוא רואה בעצמו מהגר, "כמו סבתי שהיגרה מבגדד לישראל". שמואלוף מעיד על עצמו כי מצא "את הקול המזרחי" שלו, ובה בעת היה ליוצר דיאספורי, כלומר – כזה שכותב מתוך שהותו הפיזית והנפשית בדיאספורה, כלומר – בגלות.
מתוך עמדתו הנפשית היסודית בחר שמואלוף את היצירות שעליהן כתב במאמריו. למשל, את השיר "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון, בפרק שנקרא "שקיעה כהה". את השיר "זה לא על שם זה על אי-שם" של אמירה הס, בפרק "המקוננת חסרת העיניים". את "לקראת שיר" של מירי בן שמחון ש"מתכתבת עם סבתה", בפרק ששמו "לבחוש בסירי מרה שחורה", וכאמור – "פרס ברנר" של אהרן אלמוג, בפרק ששמו "אות קלון יוקרתית". יש גם פרקים המוקדשים לשיר "השורשים הכהים של רוני סומק"; מאמר העוסק בקולנוע הדוקומנטרי של סמי שלום שטרית: "לאחות את הקריעה"; מאמר שבו הוא כותב על שתי יצירות של רונית מטלון. כמו כן הוא כותב על זאב רווח, שמעון בלס, על "מחאה ומוזיקה מזרחית" ועל "הדור השלישי המזרחי" ועוד.
ברורה לחלוטין עמדתו של שמואלוף, שמתבטאת גם בשמו של הספר, ובדברים שכתב במפורש בהקדמה: מדובר ב"מהפכה מזרחית" שהוא היה אחד ממוביליה עם כתב העת "גרילה תרבות" שייסד, ובו פרסם אסופות כמו "ערס פואטיקה", שהיא, על פי ויקיפדיה, "הגל המזרחי החדש של השירה העברית".
עלי להודות כי הצורך למיין יוצרים על פי מוצאם מוזר בעיני. ב-1998 ראה אור ספר שערך אמנון שמוש: מזרח ומערב, 50 מספרים בוחרים סיפור. שמוש ציין בספר בהדגשה את מוצאו העדתי של כל אחד מהכותבים: "מזרחיים", או "מערביים". קטלוג ברור וחד משמעי. לפיכך יצחק נבון, "הנשיא החמישי של מדינת ישראל" הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הר אבן "נולדה בפולין", חיים סבתו "בקהיר, מצרים", א"ב יהושע בן "לאם ספרדיה דור רביעי בארץ ואב ממוצא מרוקאי", וכן הלאה… אחת המשתתפות באנתולוגיה (אנוכי) פרעה את הסדר שכן מוצאה, כך התברר למרבה הדאגה, מעורב. האם יש באמת קשר משמעותי כלשהו בין המוצא של הכותבים לסיפור שלהם שהופיע באנתולוגיה? להערכתי כלל וכלל לא.
מה שאי אפשר לומר על היצירות ששמואלוף בחר להתייחס אליהן. ברור לגמרי, למשל, ששירו של אהרן אלמוג נוגע בדיוק בעניין שמעסיק את שמואלוף.
לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין
לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי
מאמין
וכי פתי אני שאאמין לכל דבר?
זוהי על כך פנים חוכמה של נתן זך
השועל החייכני הזה שהצליח להתחמק מכל הפרסים
שפרסו
לוּ היה תימני היה בוודאי נתן זח
ואז הייתי אומר עליו: לא איש כזח יפול בפח
אך הוא אשכנזי וכל העניין הזה של מזרח ומערב
הוא נואל ביסודו
ובכן הלכתי לקבל את הפרס בחליפה שלא ראתה
אור
השמש מזה 20 שנה
20 שנה התביישה בשבילי בארון
הברשתיה מן הטחב ניערתיה מן האבק, החלה לחייך.
לנהג מונית אמרתי בקצרה: קפלן 6,
כמי שיש לו דרך בנהגי מוניות
ידעתי שאם אתחיל לדבֵּר לא אצא ממנו
הנהג הסתכל בי
נוסע לחתונה, שאל
לא. לקבל פרס.
אה, אתה מהתעשייה האווירית. גם בן דודי לקח
פרס קפלן לפני שנה
יש לו ראש. עוד כשהיה קטן המציא דברים. מה
המצאת אתה?
מה המצאתי, חשבתי לעצמי
על מטוס בלי כנפיים, שמעת? גֶ’ט קונקורדנטיבי.
המצאה שלי
(תושייה של משורר אסוציאטיבי)
מרוב תדהמה כמעט עלה על אי תנועה. במקום
להביט קדימה הסתכל
לאחור
בכדי לראות במו עיניו את ממציא המטוס חסר
הכנפיים
בנֵס הגעתי לשָם שלֵם
בנֵס קיבלתי את הפרס
המאמר העוסק בשיר מעניין ובהחלט מעשיר אותו. כך למשל הוא מצביע על ההומור שבו: "הוא צוחק על זך, שאילו היה תימני שמו היה 'זח' כלומר ככזה שגם ממשיך לנוע כמו אותו זך שמתחמק מפרסים", מראה כי אלמוג "הולך גם לקבל את הפרס באופן אישי, באופן אתני וגם לועג לכל התהליך", מסביר את ההתלוצצות המופיעה בשיר: "(בדיחה על רחוב קפלן, שהוא גם פרס קפלן לעובד מצטיין, בהקשר של פרס ברנר, למשורר המצטיין, שוב טעות באמצעי זיהוי על זהות מקובעת)", מדגיש את התודעה המעמדית שאלמוג מבטא: הנהג הוא "זה שחושב שאלמוג בכלל הולך לזכות לא בפרס ברנר, אלא כמו דודו, שזכה בפרס קפלן בתעשייה האווירית. כלומר הפרסים שייכים לא לתרבות, כי אם לעולם התעשייה", וכאמור – מיטיב עם השיר במאמר קצר וקולע.
האם השתכנעתי מרוח הדברים שמביעים המאמרים האחרים? האם באמת "ממזרח יפרוץ הר הגעש"? האם ההגירה, ובמיוחד לברלין, מיישבת סכסוכים פנימיים ופותרת מחלוקות? את השאלות הללו אותיר בשלב זה ללא מענה משלי.
"ספר זה מספר את קורותיו של יוזף מנגלה בדרום אמריקה. חלקים מסוימים נותרו עלומים וקרוב לוודאי שלא ייוודעו לעולם," נכתב בעמוד האחרון של הדוקו-רומן היעלמותו של יוזף מנגלה.
בהמשך אותה פסקה נכתב: "רק סוגת הרומן אפשרה לי להתקרב ככל האפשר אל הדרך המבעיתה שעבר הרופא הנאצי".
לטעמי, בחירתה של אולביה גז לכתוב את הספר כרומן, חרף הקשיים המובנים, הייתה מוטעית. הביבליוגרפיה הנרחבת שמציינת גז בסופו של הספר מעידה על ידע שופע ועושר של מקורות שבהם נעזרה. אכן, החלקים המעניינים באמת בספר הם אלה שמתעדים עובדות. למשל, הפרקים שמגיעים אחרי תיאור מותו של יוזף מנגלה, ובהם תיאורי כמה מהזוועות שחולל (עלי להודות שעל החלק הזה רק רפרפתי ואז דילגתי, לטובת בריאות הנפש שלי), ההסבר כיצד זוהתה גופתו, תגובות בני משפחתו – בנו ואחייניו – הנזק הכלכלי שנגרם לפירמה המשפחתית כשהתגלה שהפושע חי במשך שנים רבות בפרגווי ושבני משפחתו תמכו בו. נראה כי כל אלה עובדות אמינות. מעניינים גם ההסברים השזורים לאורך הספר לכך שמדינת ישראל לא לכדה את מנגלה, כמו שלכדה את אייכמן: בשלב הראשון ויתר המוסד על המשימה, אם כי ידעו היכן מנגלה מסתתר, זאת משום שמירב המשאבים הופנו לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר שסבו חטף אותו לארצות הברית, ואחרי כן, בשלב הבא, בשל המאמצים הביטחוניים לפני ובעקבות מלחמת ששת הימים,
לעומת זאת, החלקים האחרים בספר, אלה שבהם נעזרה אולביה גז בדמיונה, מביכים. בכל פעם שהטקסט מספר מה מנגלה חשב, הרגיש, אמר, חלם, אני התכווצתי. מצד אחד, עניין אותי לדעת מה "באמת" קרה למנוול בשנים שחלפו בין בריחתו מאירופה לבין מותו. מצד שני, תהיתי כל הזמן אם הפרטים המובאים בפני מדויקים. אם אלה המצאות, או עובדות. דווקא התערובת הזאת של אמת והמצאות, עיון ופיקשן, נתונים ודמיונות יצירתיים, הקשתה עלי מאוד על הקריאה ועוררה בי ספקנות. האם כשהיא מספרת על אדם בשם פון פרשואר, "המעריץ הגדול של היטלר", ש"מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מינסטר ובהמשך נעשה הדיקן שלה וניהל את המרכז הגדול ביותר למחרים גנטיים של מערב גרמניה", היא מצטטת נתונים עובדתיים? כנראה שכן. אבל כשבהמשך אותו משפט היא כותבת ש"מנגלה נזכר כי באחת מחופשותיו מהחזית הרוסית הם הלכו יחדיו לקולנוע לראות את היהודי הנצחי", היא משערת השערות! ייתכן שזה נכון. שזה באמת קרה. אבל "מנגלה נזכר"? דמות ממשית שהיא פתאום פיקטיבית ואנחנו יודעים על מה בדיוק חשב ברגע מסוים? כשהיא כותבת "מנגלה מר נפש באותו יום. הוא מבכה את גורלו, כמו תמיד ללא שום חרטה או מוסר כליות", היא מן הסתם צודקת. כך כנראה באמת הרגיש. אבל אלה כמובן רק הערכות, לא עובדות.
אם אי אפשר לסמוך על חלק מהדברים, קשה מאוד לסמוך על כולם. כותרתו של הספר קובעת חד משמעית שזהו "רומן". הביביליוגרפיה מעידה שמדובר במחקר. בסופו של דבר, שני ההיבטים של הספר הזה נפגמים.
ובכלל, הפריעו לי הקטעים שבהם מנגלה זוכה כמעט לאהדתה של המחברת, המתארת את מצוקתו בערוב ימיו. סליחה, אבל אין לי שום עניין לחוס עליו, אף לא להרף עין. לגמרי לא הבנתי גם את הקטע הזה:
"בעוד המדינות מוגבלות משיקולי ריאל פוליטיק, נכנסים לתמונה עיתונאים וציידי נאצים, ומה שמושך אותם הוא הזכייה בתהילה, בסקופ של חייהם ובכסף. גם הם עורכים חיפושים בפרגוואי, ובונים אגדה של רשע־על שכמוהו כגולדפינגר שגם אותו אי אפשר לתפוס –דמות של רשע בסגנון הפּוֹפּ, בלתי מנוצח, עשיר כקורח, ותחבולן המתנער מרודפיו ונחלץ בלי שריטה מהמצבים המסוכנים ביותר. בשנות השישים חוגג ג'יימס בונד על מסכי הקולנוע, ודוקטור מנגלה הופך להיות שם דבר, ועצם הזכרת שמו מקפיאה את הדם ומעלה את מכירת הספרים והמגזינים: אב טיפוס של נאצי קר וסדיסט, מפלצתי."
"רשע בסגנון הפופ"? הייתכן? כוונתה של גז כמובן לציין את הפער בין האיש החולה, הנרדף והאומלל, לבין תדמיתו הנועזת, אבל לטעמי הפסקה הזאת מצטיינת בחוסר טעם משווע. גם אם מנגלה לא היה "בלתי מנוצח ועשיר כקורח", אין להכחיש: הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו המפלצתיים, ובדרכו אכן הצליח לחמוק ממצבים מסוכנים ביותר לגביו.
גז מביאה כמו מתוך תודעתו של מנגלה את המרירות שחש על כך שרק הוא נרדף, בעוד שהיו עוד מאות "רופאים" סדיסטים כמוהו, שהתעללו באסירים שבמחנות הריכוז בדרכים שונות ומזוויעות. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה לחוש את ההתמרמרות שלו. לא מוכנה להזדהות אתו בשום דבר. לא מוכנה שישימו אותי שם, בשם שום "אמת אמנותית"!
תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן משפחה אל האנושות.
האני העליון של התרבות מעצב את האידיאלים שלו ומעלה את תביעותיו; מכלול התביעות שעניינן יחסי בני-אדם בינם לבין עצמם מתקרא מוסר.
השאלה היא – איך לסלק את המכשול הגדול ביותר מלפני התרבות – הנטייה לתוקפנות, הטבועה במערכת של האדם, תוקפנותו נגד אדם. ומעצם הטעם הזה יש לנו עניין מיוחד במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא מן הסתם אחרון ציוויי האני העליון של התרבות.
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם, וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא-פסיכולוגית של האני העליון של התרבות. את המצווה הזאת אי אפשר לקיים כלשונה.
כותרתו של הספר מדברת בשם עצמה: הוא עוסק במחלות שעוברות מחיות לבני אדם, ובמגיפות שהן גורמות. פירוש המילה Spillover הוא: גלישה, כלומר – גלישתם של הווירוסים מעולם החי אלינו. התופעה מכונה באנגלית zoonosis, כלומר – מחלה העוברת מבעלי חיים לבני אדם.
רבות דובר על המקור להדבקתם של ראשוני החולים בסין: על כך שמישהו אכל אולי נחש, או עטלף, ונדבק ממנו. אבל על פי הספר שלפנינו העברות כאלה מתרחשות מאז ומתמיד, למעשה, מאז הופעתו הראשונה של האדם על פני כדור הארץ.
מחברו של הספר, דיוויד קואמן (David Quammen) חוקר את הטבע ואת השפעותיו על בני האדם, והספר שלפנינו היה מועמד לפרס PEN/E.O. Wilson Literary Science Writing Award.
מדהים לחשוב שהוא ראה אור ב-2013, ושכבר לפני שמונה שנים כתב על תולדותיהן של מגיפות ויראליות, שאחת מהן מעסיקה אותנו כל כך ממש בימים אלה.
קואמן מתחיל בתיאורה של מחלה ויראלית בשם האנטווירוס (hantavirus) שהתמודדו אתה בשנות ה-70 באוסטרליה, ושהועברה לבני אדם מסוסים. תיאור המקרה הוא לדבריו "פרדוקסלי: שולי, ספורדי, אבל מבחינות רבות – מייצג". השאלות לגבי הווירוס שגרם למחלה חוזרות שוב ושוב לאורך הספר, כל פעם בנוגע לווירוס אחר: "היכן שכן בתקופה שלא הרג סוסים ובני אדם? איך הגיח ממחבואו? מדוע הגיע דווקא למקום שבו פגע, ומדוע עכשיו?"
לדבריו של קואמן, כשבוחנים כל מגיפה ויראלית, אחת משאלות היסוד היא האם הווירוס מועבר לבני האדם ישירות, או באמצעות סוכן סמוי, המכונה reservoir, כלומר "מאגר", שם הוא שוכן עד הרגע שבו המגיפה מתפרצת בקרב בני האדם שבאו במגע עם הסוכן. זיהוי הסוכן חשוב מאוד, כי רק כך אפשר לדעת איך להיזהר מפניו. אבל לא תמיד הזיהוי מצליח. למשל, כשהספר נכתב טרם התגלה היכן שוכן נגיף האבולה בין כל אחת מההתפרצויות הקטלניות שלו, הפוגעות בבני אדם.
מלבד ה"מאגר" קיים בטבע גם "מגביר" – "amplifier", שהוא ייצור שמארח את הווירוס, או כל פתוגן אחר, ומשתכפל ומתרבה בתוכו. נראה אם כך שעל המדענים הוטל לגלות לא רק היכן הווירוס העכשווי שוכן, אלא גם מהו המגביר שלו , אם אכן יש כזה, שכן לא כל פתוגן זקוק לו כדי להדביק בני אדם.
לטענתו של המחבר, וירוסים וטורפים דומים מבחינות רבות: אלה "חיות גדולות שניזונות מהטרף שלהן, ומתקיימות מחוצה לו", ואלה פתוגנים (גורמי המחלות, כמו וירוסים) שהם "טורפים קטנים, הניזונים מהטרף שלהן בתוך גופו [של הקורבן]." לפיכך, "מחלות מידבקות נראות אמנם איומות ומזוויעות, אבל בעצם בנסיבות רגילות הן טבעיות לגמרי ודומות לתהליך שבו אריות טורפים חיות בר."
הוא מונה את המגיפות הוויראליות שאנו מכירים מהעבר הלא רחוק: למשל, דבר, שפעת החזירים, שפעת העופות, סארס, השפעת הספרדית שקטלה עשרות מיליוני בני אדם אחרי מלחמת העולם הראשונה, איידס, ומקדיש בספרו פרקים נכבדים לנגיף האבולה.
לטענתו, כל סוגי השפעת נגרמים מנגיפים שעוברים אל בני אדם מחיות (כלומר, שמדובר במחלות המכונות באנגלית "zoonosis"), כמו גם מפתוגנים אחרים שגורמים למחלות כמו ליים, כלבת, אנתרקס, טיפוס, איידס, ועוד, ובניגוד לאבעבועות שחורות, מחלה שהצליחו להכחיד אותה, כי הווירוס הגורם לה פגע רק בבני אדם.
אכן, לא רק וירוסים יכולים לגרום למחלות שעוברות לבני אדם מחיות. יש עוד חמישה סוגי פתוגנים (אותם מיקרואורגניזמים שמחוללים מחלות): בקטריות, פטריות, פרוזיטים (יצורים זעירים ומורכבים, למשל – אמבות), פריונים (חלבונים שגורמים למחלות זיהומיות), ותולעים.
אבל הווירוסים הם הבעייתיים ביותר מבחינת בני האדם, שכן "הם מתפתחים במהירות, הם עמידים בפני אנטיביוטיקה, הם מסוגלים להיות חמקניים מאוד, הם גמישים ומגוונים, הם מסוגלים לגרום לשיעור תמותה גבוה מאוד, והם פשוטים עד אימה, בהשוואה עם כל ייצור כמו-חי אחר."
אין להם יכולת תנועה משל עצמם. הם עוברים ממקום למקום כטרמפיסטים, כלומר, בתוך גופם של בני האדם. (מכאן אפשר כמובן ללמוד עד כמה אורחות החיים של בני האדם בימינו מקילות עליהם להתפשט, ומדוע הבידוד חשוב כל כך בתקופות של מגיפה).
אחת השאלות החשובות היא – מדוע וירוסים מכל סוג שהוא תוקפים פתאום, ודווקא בזמן מסוים. לגבי הווירוס הראשון שבו דן, זה שגרם למחלה הווירלית שעברה לבני האדם מסוסים, יש לו תשובה חלקית: הווירוס שכן בגופם של עטלפים, שחיים באוסטרליה מאות אלפי שנים. בני האדם, ואחריהם הסוסים, הגיעו לפני מאות שנים בלבד. מאחר שאינם ילידי המקום (במיוחד לא הסוסים, שהגיעו לדבריו לאוסטרליה לראשונה בינואר 1788), הם היו פגיעים לווירוס, תושב המקום מקדמת דנא, ששכן בגופם של העטלפים. עם זאת, לשאלה מדוע המחלה פרצה דווקא במועד המסוים שבו הופיעה, כמאתיים שנה אחרי בוא הסוסים ליבשת, אין לו תשובה…
עם זאת, הוא קובע כי השינויים האקולוגיים מעשה ידי אדם, ההרס המואץ –שהשפעתו המצטברת גוברת והולכת – של המערכות האקולוגיות: ביעור היערות, זיהום האוויר והאוקיינוסים, העיור, מקרבים את גורמי המחלות אל האוכלוסיות האנושיות שכן פתוגנים פרזיטיים שמסולקים מסביבתם הטבעית נאלצים למצוא לעצמם "מארחים" חדשים.
האם ההחלמה מהם תמיד שלמה ומלאה? אפשר לוודא שהם שכנו בגופו של אדם שהבריא, אם מגלים בדמו נוגדנים. אבל מחקרים מוכיחים כי במקרים מסוימים הם מסוגלים לתקוף שוב את הגוף ולסכן מאוד את הבריאות של מי שנשא אותם, גם אם, כאמור, החלים מהם.
קואמן מצטט מחקרים מתמטיים שבוחנים את עניין המגיפה מנקודת מבט חישובית. בין היתר הוא מראה כי "מגיפות אינן מסתיימות דווקא אם כל מי שמועד להידבק מת או החלים, אלא כאשר אותם אנשים שעלולים להידבק שוב אינם שרויים בצפיפות בקרב האוכלוסייה".
הספר שלפנינו אינו עוסק כמעט בווירוס שעלה לאחרונה לכותרות, וירוס הקורונה, שמוכר, אך מוזכר רק כבדרך אגב. הדעת נותן שאילו נכתב הספר כיום, היה זוכה לפרק נכבד, ומעניין מה היה מעלה ולאילו מסקנות היה מגיע.
"מדענים שחוזים את העתיד קובעים בצער כי 'המכה הגדולה הבאה' היא בלתי נמנעת", כתב קואמן ב-2013. אותם חוזים לא ציינו את נגיף הקורונה בשמו, אבל שבע שנים אחרי שהספר ראה אור אנחנו חיים בעתיד שהם חזו.
האם זאת "המכה הגדולה הבאה", או שהמגיפה הנוכחית היא רק ההקדמה ואות מבשר רעות לעתיד קשה עוד יותר? ימים יגידו.
ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים תרגמתי בעצמי. כרגיל, קראתי אותו במהדורת קינדל. להלן קישור ישיר אליו:
מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."
הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים – השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה לזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר". למשל, ש"נשים בנות 44-15 בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".
(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה, התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות", וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית").
אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה. סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".
מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo# העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'": הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא. גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם ביל קוסבי הועמד לדין והורשע.
כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.
בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):
"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית."
הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית."
חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת."
מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.
לפעמים מתרחש מין נס כזה: רוחו של אמן יוצר, הפעם של סופר, בוקעת מעבר למקום ולזמן, מופיעה בתוך חייה של הקוראת ושובה אותה בקסם רב. כן, אני מודה: לאורך קריאת הספר שלפנינו חשתי שאני הולכת ומתאהבת בכותבו, אדם שגופו איננו עוד, אבל זכינו: רוחו נותרה אתנו!
ג'ורג'ה לבוביץ' כתב את הביוגרפיה שלו. כותרת המשנה לספר היא "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה". בהקדמה לספר (שאותה קראתי רק בתום הקריאה, שהרי אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש) נכתב כי את העמוד האחרון בו כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. הפרקים שלא הספיק לכתוב לא חסרו לי. מאחר שבלעתי כל מילה בספר והפרידה ממנו קשתה עלי, הייתי שמחה אילו נמשך עוד ועוד, אבל גם מה שיש בו שלם, מלא וגדוש.
לכאורה אין בסיפור ייחוד: מדובר בתיאורי ילדות של מי שהגיע בנעוריו הצעירים למחנות ריכוז, שרד, ניצל, שב לעירו וגילה שכל בני משפחתו הרבים, למעט אחיו, נרצחו.
ובכל זאת, הוא מיוחד מאוד, מכיוון שכותבו אדם יוצא דופן, נוגע ללב ומרתק, כולו שאר רוח ותובנות ששאב מהסובבים אותו: אביו, אביו החורג (הוריו התגרשו כשהיה ילד), סבו, דודו: "שמע היטב את דברו וזכור", הוא מצטט למשל את הדוד שהגיב לספקות שהביע בנוגע לאחד מחבריו, "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון".
לבוביץ' מעיד על עצמו שהיו לו בילדותו תחושות מוקדמות, נבואיות, ולא פעם ידע מראש שמישהו עומד בקרוב למות. הוא סבור שיכולתו לחזות מה צפוי לקרות נובעת מהקשר המיוחד שהיה לו עם סבו, אם כי מעולם לא פגש אותו במציאות. כך למשל חלם שאותו סבא יוסף אמר לו שתי מילים שאותן הבין רק כעבור שנים רבות: "šmona jamim", כלומר, כך הבין מקץ זמן רב, "שמונה ימים".
ג'ורג'ה היה ילד שנון וחד לשון שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אמו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית"… על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע משפיל כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא הייתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)".
מההקדמה ומאחרית הדבר נודע לי כי ג'ורג'ה לבוביץ', שלא ידעתי עליו מאומה, היה מחזאי יהודי סרבי מצליח, ושבבגרותו, בימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, אפילו חי כמה שנים בישראל. ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא חש שהוא שם, אז, עם כל האנשים הללו שגורלם נחרץ כמה שנים לפני שנרצחו. אנחנו, שיודעים מה קרה, לא יכולים שלא להתכווץ למקרא העדות על תמימותם לנוכח הזוועה שהלכה והתקרבה אליהם, והם סירבו לראות אותה ולהבין מה מתרחש ומה צפוי. על כך כתב בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה."
יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו מפעימה. הוא נשען במידה מסוימת על יומנים שכתב באותם ימים, "המחברת הכחולה", ועל תוספות-בדיעבד שכתב מקץ כמה שנים, והן מוסיפות לדברים נדבכים של משמעות ויופי. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים מהעיר שבה חווה אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שאותה כינה "הגיהנום". "נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את העדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד."
האנטישמיות תופסת, כדרך הטבע, מקום נרחב בספר. שוב ושוב מנסה לבוביץ' להבין מדוע – מדוע שונאים אותנו? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" כפי שמנסה להסביר ידיד לא יהודי? הוא, כמו אביו, דוחה את ההסבר. האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה", אומרת הדודה, ואמו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו". אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון." גם כשהוא נפגש עם יהודים שמנסים להמיר את דתם הוא יודע שהמאמצים לא יועילו להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.
אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד אתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים על נער יהודי חף מפשע, יורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה ומכים אותו עד שהוא זקוק לאשפוז. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים". כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה". האם בסופו של דבר, מקץ שנים רבות, הצדק ניצח? אולי. אבל הופעתו המאוחרת הרי לא הועילה לקורבנות. רגליים קטועות בעקבות התעללות אנטישמית "לא צמחו מחדש".
לבוביץ' מתעד בספרו לא רק תובנות ששאב מאחרים, אלא גם מחשבות שעלו בדעתו מאליהן. למשל: "אילו אפשר היה למחוק את העבר כמו שהמחק מוחק את מה שנכתב בעיפרון, הייתי מוחק את המריבה עם סבא, את גשם הבוקר ואת השיעור בצרפתית. המחשבות גואות בתוכי. אילו אפשר היה למחוק את העבר, הוא כמעט לא היה קיים. כולם היו מתעסקים בעברם: מוחקים, מוסיפים, חוזרים ומוחקים. העבר היה דומה למחברת של חברי צ'רוגה, הבלתי קריאה, המוכתמת, המלאה שיבושים ומחיקות".
אי אפשר שלא לחשוב על כך שהספר שלפנינו מוכיח כי הצלילה אל העבר יכולה להיות יפה להפליא, לאו דווקא דומה למחיקה מכוערת של מה שקרה, אפילו כשהיא מתארת כאב, יתמות ועוולות מחרידות.
יש להודות למתרגמת, דינה קטן בן-ציון, שעוסקת בהתמדה ובחריצות בהעברה לעברית של הספרות הסרבו-קרואטית. כה לחי!
השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת),בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (she / he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."
האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים. "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים.
אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל?
חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.
תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק.
כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.
שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא.
שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם.
"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.
"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית".
עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905."
וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."
השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם".
שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."
"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.
תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."
בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:
הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…
השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד.
ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:
עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: "מעניין באיזו דירה היא גרה". המדריכה אמרה: "אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק". מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: "שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר". היא פנתה אל המדריכה: "אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?" המדריכה ענתה: "אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור".
הילד לשעבר חשב בליבו: "בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי". לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: "אני גרה בקומה א' ובקומה ב' גרים אריה ואחותו".
כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב' ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.
שערך אמנון שמוש: מזרח ומערב, 50 מספרים בוחרים סיפור. שמוש ציין בספר בהדגשה את מוצאו העדתי של כל אחד מהכותבים: "מזרחיים", או "מערביים". קטלוג ברור וחד משמעי. לפיכך יצחק נבון, "הנשיא החמישי של מדינת ישראל" הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הר אבן "נולדה בפולין", חיים סבתו "בקהיר, מצרים", א"ב יהושע בן "לאם ספרדיה דור רביעי בארץ ואב ממוצא מרוקאי", וכן הלאה… אחת המשתתפות באנתולוגיה (אנוכי) פרעה את הסדר שכן מוצאה, כך התברר למרבה הדאגה, מעורב. האם יש באמת קשר משמעותי כלשהו בין המוצא של הכותבים לסיפור שלהם שהופיע באנתולוגיה? להערכתי כלל וכלל לא.
![ג'ורג'ה לבוביץ', "SeMper idem [תמיד אותו דבר]": האם נדע לזהות אותות אזהרה שנשלחים אלינו?](https://i0.wp.com/ofra-offer-oren.com/wp-content/uploads/2020/03/d792d795d7a8d792d794-d79cd791d795d791d799d7a5.png?resize=672%2C372&ssl=1)
