קטגוריה: מאמרים

פול בוגדנור, "השתקת ניצולי השואה: השערורייה המתמשכת של פרשת קסטנר"

בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז'ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.

על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?

מספרי Kasztner's Crime  –  פשעו של קסטנר  – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.

תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.

קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.

קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות "הצלה" כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו  ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו "הציל" אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.

קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על  "30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים." למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.

דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.

חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל' ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו "לכד" האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005  קובע סיטה כי אייכמן "החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו" עד ש"שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר."

מה היה ידוע לקורבנות?

יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, "היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה 'גירוש' היה למעשה – גזר דין מוות." ראיותיו רופפות.

  1. הוא מתייחס לשידורים של הבי-בי-סי שבהם דובר על משמעות הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוכח כבר שבשידוריו להונגריה הסתיר הבי-בי-סי את הידיעות על השואה. מכל מקום, ברגע שהנאצים כבשו את הונגריה, הם החרימו מהיהודים את כל מקלטי הרדיו, כדי למנוע מהם להקשיב לבי-בי-סי, וזאת עובדה חשובה ביותר שקומולוי אינו מוצא לנכון לציין.
  2. קומוי מתייחס אל הביקורים של אוסקר שינדלר ושל אחרים שהגיעו לבודפשט לפני 1944. בביקורים הללו (המתוארים בספר פשעו של קסטנר) לא היה כדי להזהיר את יהודי הונגריה לגבי מה שצפוי להם, כי קסטנר והמנהיגים האחרים שמרו את המידע לעצמם. קסטנר הודה בכך במפורש במשפטו של ויסנמאייר בנירנברג.
  3. התראות ואזהרות אחרות שקומוי מזכיר, למשל עלונים שהטילו בנות הברית על בודפשט ב-2 ביולי 1944 (שגם הם מתוארים בספר פשעו של קסטנר) הגיעו אחרי שהגירוש של 437,000 היהודים מערי השדה כמעט הסתיים, ולא יכלו להציל את מי שהנאצים כבר רצחו.
  4. קומוי מציג בצורה לא נכונה את דבריו של אלי ויזל המנוח. ויזל כלל לא קבע שיהודי הונגריה ידעו מה צפוי להם, כפי שקומוי טוען, אדרבא, ויזל אמר תמיד שמנעו מהם את המידע על התוכניות הרצחניות של הנאצים. בספריו הרבים, במאמרים שכתב ובראיונות שהעניק חזר ויזל והסביר ש"לא ידענו אפילו מה משמעות המילה אושוויץ".

אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז'וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: "לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות."

אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז'וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג'ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.

אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: "לא ידענו לאן המגורשים נוסעים," הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, "אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה."

אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.

במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: "מאות האלפים הגיעו לאושוויץ  לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם." בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: "בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה."

כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: "בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם."

איך בגד קסטנר בעם היהודי?

בכמה מהגטאות "הודיעו" ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה "קנירמזו". אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב"וואלדזה" שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: "הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן."

בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.

יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: "עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…"

אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא "מתעלם" מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.

במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני  1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: "אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב."

ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: "אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס."

האם יכלו היהודים להינצל?

במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.

"מתי בדיוק," שואל קומוי, "לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה." התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו "טוען" שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.

בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.

אירנה הירש מקולוז'וואר נזכרת איך "כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט." פול גרוס מאותו גטו העריך ש"יותר ממחצית" יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. "אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח," ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש"אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער", בסמוך לגבול הרומני.

אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.

ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז'וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, "[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר." קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז'וואר.

נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.

נקודה אחרונה

במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.

הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. "למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים," הוא אומר, "שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום."

ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו "לדבר גבוהה גבוהה על העניין". מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.

לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.

הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.

לעברית: עופרה עופר אורן

קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News

קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור

[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8

[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).

 

זיגמונד פרויד, "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה": האם הוא עדיין רלוונטי?

"אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים" כתב פרויד במאמרו "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה" (תרגום כותרתו לאנגלית: "A difficulty in the Path of Psychoanalysis") שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.

דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!

מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.

פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם "לא מודע", ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה "להיפטר" מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.

"אתם מתנהגים כמו  שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד," הוא מפציר  בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…

אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש "מכות" או "פגיעות":

"הקוסמולוגית" – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).

"הביולוגית" – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא "בצלם אלוהים", אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני "המצאת" הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות "מדברות".

הפגיעה השלישית שחווה האדם היא "הפסיכולוגית" שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו "מתרוצצים" דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.

מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.

עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים "התפתחות" או "התקדמות", שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה "הדתה", וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש"מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג' י"ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציהוגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).

ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר  בציטוט  המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה"נרקסיזם האוניברסלי של גברים"? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה "בני אדם", people באנגלית ולא "men". אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על "האדם" באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה "גברים" כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים".  הזהו האדם?


הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.