אוספי המסות הקצרות שהוצאת תשע נשמות נוהגת להוציא לאור מדי כמה שנים חביבים עלי מאוד. בין המסות יש תמיד כאלה שאני שמחה מאוד לפגוש ולהכיר.
הקובץ החדש שראה לאחרונה אור בהוצאה נקרא אומנות ראיית הדברים. יש בו שש עשרה מסות קצרות, מאת ג'ון בורוז, פביו מורביטו, וירחיניה היגה, פאולינה טוכשניידר, יוסי סוכרי, ביונג־צ'ול האן, אמיל סיוראן, מארק פורסיית, וירגי'ניה וולף, ג'ורג' אורוול, נוצ'ו אורדינה, רוברטו מרינו, גבי קוהן, ז'אן לוק ננסי, אדם קומן ופרדריקו גרסיה לורקה. חלקן קצרצרות ממש.
כפי שאפשר להיווכח, כמה מההכותבים ידועי שם, ממש עמודי תווך בספרות העולמית, והאחרים ידועים פחות. הם ילידי כל קצוות העולם, וכתבו את המסות שלהם במאה הקודמת ובנוכחית.
לפני כל אחת מהמסות מופיעות כמה מילים על הכותב, בחלקן – היכן נולד או גדל והתחנך, מתי חי, ולפעמים גם מתי נכתבה המסה.
בכמה מהן העיתוי חשוב ומשמעותי. למשל, את "מחשבות על שלום תחת מתקפה אווירית" כתבה וירג'יניה וולף ב־1940, (תרגם: עידן בריר) כשנה אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. וולף, כזכור, התאבדה ב־1941, אחרי שביתה שבלונדון נהרס מההפצצות של הגרמנים, ואחרי שפצצה נפלה גם בכפר שבו גרה באותה עת עם לנארד בעלה. היא הטביעה את עצמה בנהר הסמוך לביתם, בין היתר כי לא יכלה לשאת עוד את אימת המלחמה.
המסה המופיעה בספר שלפנינו מייצגת היטב את המצב שאמור כמובן להיראות לא נורמלי ובלתי מתקבל על הדעת: וולף מתארת איך היא שוכבת בלילה במיטה, בחושך, שומעת את המפציצים הגרמנים חגים מעל ראשה, רואה את הירי של תותחי הנ"מ האנגלים, ומהרהרת הרהורים שקשורים, איך לא, ביצר שדוחף גברים להילחם. היא מגיעה למסקנה שיש "לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מעצמם את אהבתם למדליות ולעיטורים", למצוא "פעילויות מכובדות יותר למען אלה המנסים לכבוש בעצמם את אינסטינקט הלחימה שלהם", שאותו היא מכנה "ההיטלריזם הלא מודע שלהם", שכן לדעתה "ההיטלריזם" אינו בלעדי לגרמנים. בעיניה גם הצעירים האנגלים עוברים אינדוקטרינציה כדי שיאמינו שהם נלחמים למען החופש של בני עמם. אני תוהה אם הייתה ממשיכה לפקפק בנחישות החיילים האנגלים אילו נשארה בחיים וגילתה בתום המלחמה את כל מה שהגרמנים עוללו, אילו ידעה על מחנות הריכוז, רצח העם המתועש, וכל הזוועות הנאציות.
וזה לא שהיא פוטרת את הגרמנים מאחריות על המלחמה. ברור לה לגמרי ש"אין טעם בשחרורם של הגברים האנגלים הצעירים" מהדחפים המלחמתיים אם לא תיעשה פעולה דומה גם בקרב עמים אחרים – היא מציינת את הגרמנים והאיטלקים, ואני מוסיפה וחושבת על הדחפים ההרסניים שמתקיימים גם כאן, כיום, עכשיו. קודם כול, כמובן, אצל מחבלי החמאס, שהפגינו את זה באורגיית הרצח שלהם בשבעה באוקטובר 2023, אבל למרבה הצער והכאב, כיום גם בקרב חיילינו.
הנה חלק מתוך מה שכתב בפייסבוק ב־27 ביולי 2025 אדם בשם Yuval Abraham: "בשיחות רבות שאני מנהל עם חיילים הם מתארים שיטות שונות שפיתחו לשריפת בתים בעזה. אחד סיפר שהיו אוספים את הכריות מחדרי השינה ואת כרי הספות בסלון ומניחים במרכז הבית ואז מציתים. אחר סיפר שהם היו לוקחים פחיות טונה שמים מתחת לרהיטים ומבעירים. והייתה גם את שיטת השמן זית'. 'בכל בית ערבי שנכנסו אליו היה שמן זית', סיפר חייל בנח"ל, 'שפכנו את השמן על הספות, על כל מה שדליק בדירה, ואז הצתנו או זרקנו רימון עשן. זו הייתה פרקטיקה נהוגה. שורפים את כל הבניין. זה גם היה עניין אגבי. מפקד אחד החזיק טלפון ביד לברך בווידאו חבר שהתחתן וביד שנייה שפך שמן זית בדירה. חייל סיפר שהם שרפו בתים משעמום.'"
והנה תיאור אחר, שהתפרסם בהארץ, על מעשים של חיילי צה"ל בגדה:
האם מפתיע שהתפרסמה ב־29 ביולי, ב"ידיעות אחרונות" הקריקטורה הזאת?
מעבר לזעזוע המוסרי העמוק שהתנהגות החיילים שלנו גורמת לכל מי שעוד יש לו קצת מצפון – יש להבין שהיא פוגעת גם בנו, ולא רק בשל המומים הנפשיים שהיא מעידה על היווצרותם במהלך המלחמה האינסופית הזאת, אלא גם פשוט מבחינה מעשית, שכן היא משכיחה "איך הכול התחיל בכלל", ומשאירה אותנו בעמדה של פושעי מלחמה.
וירגי'ניה וולף, הפמיניסטית הנחרצת, מאמינה וכותבת שאילו היו נשים במוקדי כוח, מלחמות היו נמנעות. אכן, בתקופתה לא היו בכלל נשים בפוליטיקה. אבל כיום, כשהן שם, נראה שרבות מהן מאמצות את דפוסי ההתנהגות ה"גבריים", כפי שוולף רואה אותם.
מכל מקום, ישראלית בת ימינו שקוראת על אזרחים ששוכבים בלילה במיטותיהם בעיצומה של מתקפה אווירית – סיטואציה שאמורה להיות מטורפת, חולנית, לא מובנת – יכולה רק להנהן. כן: כמה מוכר. יש אזעקה. לרדת למקלט? לחכות עם השמיכה מעל לראש ולקוות שנעבור את זה בשלום?
גם המסה של ג'ורג' אורוול (תרגם: יוחאי ג'רפי), שנכתבה שנתיים אחרי זאת של וולף, ב־1942, קשורה ישירות למציאות של זמנו. הוא מעלה בה סוגיה שרלוונטית מאוד גם לנו, כאן ועכשיו: האם בעת מלחמה ראוי שאזרחים יחפשו לעצמם אפיקי התרגעות ופנאי? למשל – לגיטימי לצפות במשחק כדורגל ממש בזמן שהחיילים נלחמים, נפגעים, נהרגים?
אורוול מבהיר שלדעתו "אומה במלחמה – ובכלל, כל אומה שעובדת בפרך בתנאים קשים יותר מאשר בדרך כלל – לא יכולה לשרוד בלי מנוחה ובידור."
יחד זאת, הוא מסייג: יש להגביל את השימוש באמצעים להפגת המתח שצורכים משאבים, כי את כל המשאבים חייבים להפנות אל המאמץ המלחמתי. לפיכך, לדעתו – כדורגל, במיוחד לא מקצועני, הוא "בידור" לגיטימי, כי הרבה מאוד אנשים צופים במעטים שלא מבזבזים בעצם שום חומרי גלם נחוצים כשהם רצים אחרי כדור… לעומת זאת, "שעתיים של אכילת שוקולד מול האח" לא רצויה כי היא "מבזבזת את הפחם שיש לכרות ממעמקי האדמה ולהוביל לאורך כבישים. וגם סוכר ופולי קקאו שנשלחו מהצד השני של העולם".
אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על – למשל – תוכניות הבישול הרווחות כל כך בטלוויזיה שלנו, בימים אלה. אביא רק את דבריה של יוענה גונן, שהגיבה על אחת מהן בטור "ביקורת טלוויזיה" בהארץ, ב־28 ביולי 2025:
"ב־2002 סערה המדינה בעקבות החלטת טלעד לשדר פיגוע ומשחק כדורגל זה לצד זה, שיקול רייטינג אומלל שזכה לכינוי 'המסך המפוצל'. כיום אין צורך בשני שידורים מקבילים: המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה. ככל שהזוועות מעשה־ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או קמפיין ה'רעב', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'. רגע אחד פאנל של פרשנים זחוחים מתכחשים למראות הנפשעים של תינוקות כחושים – וקאט! – חבורת ידוענים מנותקים זוללים מנות מושחתות בקריאות 'וואו, וואו' נרגשות. מעבר כה חד שהוא חותך את הנשמה, למי שעדיין נותרה כזו".
לעומת שתי המסות ה"אקטואליות" הללו יש בספר גם אחרות, שנוגעות לכל אדם ובכל תקופה.
למשל, המסה הראשונה, המלבבת ממש, שהעניקה לספר את שמו, "אמנות ראיית הדברים" (תרגם: יורם נסלבסקי). ג'ון בורוז כותב בה על אנשים שנולדו עם יכולת לראות הכול, לפרטי פרטים, בדייקנות ולעומק. אלה אנשים שיוצאים לטייל לא כדי למצוא משהו מסוים; הם מעדיפים למצוא את מה שלא חיפשו מלכתחילה… כדי שזה יקרה יש להיות קשובים מאוד, לשים לב, "לחדור כל מסך בקרני עיניך"; והוא מבהיר: "להיות אדם מתבונן" פירושו "לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות"… בורוז גם נותן לנו דוגמאות: כשהוא משוטט בטבע הוא מבחין בתופעות שרבים לא היו שמים לב אליהן בכלל (הוא מכנה אותן "אותיות קטנות" שבהן הטבע "כותב סיפורים"…) – תלוליות חול שמשמשות דבורים מסוימות כמרבץ לזחליהן הצעירים שעתידים לבקוע מהביצה; "עש קטן שממהר למצוא מקום להיתלות בו ולהניח לכנפיו להיפרש לפני שהאוויר ייבש אותן"; טריטון חורש שזולל צרצר נחש ואז נטרף בעצמו… הדוגמאות שהוא נותן מופלאות. לטענתו, היכולת הזאת לשים לב היא מולדת. מאחר שאני מכירה מקרוב ילדה קטנה, בת חמש, שניחנה ביכולת, אני רואה איך התכונה המקסימה הזאת באמת מגיעה מובנת מלכתחילה בתודעתו של בר המזל שהגיע אתה לעולם… (אבל אפשר אולי לפתח אותה, אם רוצים?)
בהמשך הספר, במסה שמגיעה די לקראת סופו, "התנתקות" מאת אדם קומן (נכתבה בעברית), אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיא מיושמת לא בטיול בטבע, אלא בפעולה פרוזאית לגמרי. קומן מתאר את העוצמה הרגשית שהוא חש מדי יום כשהוא אוכל את המרק שלו, באיזשהו איטליז קרוב למקום עבודתו. כל יום כתוב על שלט, שהוא רואה בבוקר בדרך לעבודה, איזה מרק יוגש בצהריים, וכל יום קומן מתענג על המרק שלו בריכוז ובהתכוונות רליגיוזית כמעט. באיטליז המסוים הזה בחר כי בעלת המקום חירשת, ולכן הוא בטוח שלא תתחיל לנהל אתו שיחה מיותרת; עמיתיו לעבודה אוכלים במקומות אחרים, יוקרתיים יותר, ומהסועדים האחרים שלצידו הוא מקפיד להתרחק. לא, לא, אין לו שום חשק אפילו לשמוע שיחות בענייני דיומא, כל כולו שקוע במרק שלפניו: "אני אוכל ומתבונן בחתיכות המוצקות שבמרק, מקפיד לשמור את חתיכות האפונה או האטריות לסוף, משתאה לסיביות הבשר, מצטחק אל מול טיפות שומן עפות כמו מדוזות בינות נקודות הפלפל השחור, ולפעמים אני רואה על כנפי הדמיון ומהמר ביני לבין עצמי אילו מרקים יכינו באטליז בשבוע הבא: עדשים? דגים? מרק קיבה?" הדבקות שלו במרק, העונג הצרוף שהוא מפיק ממנו, הם בעיניי סוג של שיעור לחיים…
בערב שערך מיכאל קגזנוב ב־28 ביולי 2025, במסגרת מיזם "היכלות שירה", דיברו, מלבד מיכאל קגזנוב, ארבע משוררות ומשורר: טל ניצן,אלי הירש, ליאת מורבצ'ק, ספיר פז, ואודיה רוזנק, והאמנית נורית ירדן שעבודותיה מוצגות כאן, בחוברת הדיגיטלית שהפיק קגזנוב לקראת האירוע. מופיעים בה גם שירים של המשתתפים.
נעים מאוד, שמי מיכאל קגזנוב. אני עורך דין, יזם חברתי, משורר ועורך ספרות. "היכלות שירה" הוא מיזם תרבות פילנתרופי שהקמתי בסוף שנת 2022 במטרה לחבר בין שירה עברית ואמנות לבין תרומה לקהילה ואנשים. הערב הזה הוא העשירי של "היכלות שירה" והוא מוקדש ליצירה האחרונה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן, שפרסמה במהלך השנה וחצי האחרונות שלושה ספרים: הממואר "בדולח וסכינים" (בעריכת אלי הירש), ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד" (בעריכת אנה הרמן) ורומן הסונטות "מה קרה להגר באילת?" (בעריכת דורי מנור), שזיכה אותה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023.
לכל ערב של "היכלות" יש תמה והתמה שנבחרה לערב הזה – משפחה – אינה מקרית. מציאות החיים הנוכחית, הלאומית והפוליטית כאחת, ממחישה למרבה הצער את עומק השבר שפוקד משפחות רבות – בארץ, בעזה ובלב. משפחות מתפוררות, נגדעות ומתחסרות באבחה; ובמקביל, מתעצמת מציאות כואבת נוספת: כשהמשפחה, שנועדה להיות מפלט ועוגן, הופכת בעצמה לשדה קרב, כפי שניבט, בין היתר, מספריה ומקורותיה של עופרה. לעיתים, שתי המציאויות האלה גם מזינות אחת את השנייה.
על רקע זה, חשוב לומר ובלא הפרזה – הפעם, לא מדובר רק בערב שירה. זהו גם ערב של עדות: עדות ליוצרת ולאישה שהצליחה לחצוב שפה מתוך מלחמה פרטית ולהקים מפעל ספרותי עשיר ואמיץ שנותן, בין היתר, קול חד וצלול לרבבות של קוראות וקוראים. הערב הזה נדחה כמה פעמים לאור המלחמה ובסוף הוא קורה עכשיו, בחודש יולי, שהוא במקרה גם חודש לידתה של עופרה. אז מפה אני מאחל מזל טוב כפול ואני רוצה להוסיף שאני אסיר תודה לעופרה שהסכימה להעמיד את יצירתה לדיון ולעיון ספרותי ומקווה שהערב יוכל להציע – ולו לזמן קצר – מרחב למחשבה ולתיקון. את המהלך של הערב תלווה נבחרת של יוצרות ויוצרים: המשוררים ספיר פז, ליאת מורבצ'יק, אודיה רוזנק, טל ניצן ואלי הירש והאמנית נורית ירדן. תודה לכם על ההיענות האדיבה לקרוא ביצירה של עופרה ולהידרש אליה כאן.
לפני שנעבור אליהם, אני רוצה להציג בקצרה לנוחיות הקהל את שלושת הספרים שעליהם נדבר הערב. הראשון שמבניהם, זוכה פרס ספיר, הוא הרומן "מה קרה להגר באילת?". הרומן נדיר במיוחד בספרות העברית כולה, כיוון שהוא בנוי מ-336 סונטות מוקפדות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
הספר נולד בעקבות מקרה אמיתי שסופר לעופרה ב־1969. העלילה שלו עוקבת אחרי הגר, צעירה שגדלה בבית אלים בחולון ויוצאת לשירות צבאי בתקווה לפתוח דף חדש. חופשה באילת מסתיימת באונס קבוצתי שלה בחוף ים על ידי חיילים ומכאן נפרש מסע של שלושה עשורים – מ־1969 ועד לסוף המאה – שבו נבחנות השפעות האירוע על חיי הגר, השורשים שהובילו אליו והאפשרות להחלמה.
הספר הבא הוא "בדולח וסכינים" – ממואר אישי שבו מתוארת ילדותה של עופרה כבת להורים שנמצאו בסכסוך מתמשך, אלים והרסני. במרכז הספר ניצבת דמותה של ילדה שנלכדת בין אם ואב העוסקים במאבקי כוח כשגם היא עצמה נפגעת מהם באופן ישיר. לאורך הספר נפרשת מערכת היחסים המשולשת בין האם, האב והילדה – תוך תיאור הדינמיקה של ניסיון תמידי לרַצות, לפייס, להרגיע ולוותר על העצמי כדי לשמור על שלמות המשפחה השברירית. הממואר עוסק גם באדישות ובהשתקה של הסביבה, שמתקשה להכיר בפגיעה בילדה ואף מגוננת לעיתים על ההורים. התיעוד המאוחר במסגרת הממואר מאפשר לבחון כיצד סביבה משפחתית אלימה ממשיכה להדהד לאורך חייה של ילדה גם בבגרותה, וכיצד תהליך ההיזכרות והכתיבה מאפשרים לה להתעמת עם מה שנראה בעבר כבלתי ניתן לביטוי.
ולבסוף, ישנו ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד". זהו ספר השירה השני של עופרה שבו נשזרות זה בזה מסורות פואטיות קלאסיות ותכנים ביוגרפיים. רבים משירי הספר כתובים בצורת סונטות ובמרכז השירים עומדות התמודדויות עם טראומות ילדוּת ונשיוּת, תוך התבוננות ישירה בכאבים שהותירו חותם עמוק על המשוררת. לצד שירים מקוריים, כולל הספר גם תרגומי שירה המשקפים אהבה עמוקה למילה הכתובה ולמסורת הספרותית.
עד כאן. עכשיו מתחילים.
דבריה של אודיה רוזנק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: משוררת ויוצרת קולנוע, שזכתה על יצירתה הקולנועית בפרסים בארץ ובעולם. שיריה מתפרסמים דרך קבע בכתבי עת, בעיתונות ובאנתולוגיות. עד כה ראו שני ספרי שירה פרי עטה: "בוא, לקק אותי" ו"שמע, רפאל". כתיבתה עוסקת בגוף, מיניות, טראומה, יתמות, סוד וקיום. בימים אלה היא עובדת על ספר שירים שלישי ונובלה גרפית. הערב אודיה תידרש דווקא ליצירה מוקדמת של עופרה, שהובילה במובן מסוים אל שלושת הספרים – מסה שעופרה פרסמה בשנת 2015, באסופה "עולם בלי סודות" בעריכת יובל אלבשן).
ערב טוב לכולם ולכולן. כשקראתי את שלושת ספריה של עופרה עופר אורן, שיש לי הזכות לדבר על יצירתה הערב, ניסיתי לחשוב על הרצף הספרותי והביוגרפי שהוביל אליהם. בדרך נתקלתי במסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד?" שפורסמה שנים אחדות לפני "מה קרה להגר באילת", "בדולח וסכינים" ו"רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד", במסגרת אנתולוגיה רב-תחומית על סודות.
אני רוצה לייחד הערב כמה מילים דווקא למסה הזו, שמצליחה להאיר את הנרטיבים של יצירתה המאוחרת של עופרה, שלכבודה הערב מוקדש.
אתחיל בכמה מילים על המסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד" מאת עופרה עופר אורן היא עדות אוטוביוגרפית של אישה שורדת גילוי עריות, המתוארת תחת הכינוי "המטופלת". "המטופלת" היא ילדה שנאנסה בידי אביה שהציב זאת בפניה כהצהרת אהבה. הוא שיתף אותה בפרטים על הרומנים שלו, הפקיד בידיה את סודותיו, הפך אותה לשותפה לדבר עבירותיו ובכך לשותקת בעל כורחה. האם, דמות ריקה, לא ראתה דבר ולא הגנה עליה. בתוך המרחב הזה הילדה למדה שהדרך היחידה להישרדות היא שתיקה. שאם תדבר, לא יאמינו לה, ואם כן יאמינו, העולם יחרב מרוב צער. אמה תמות, והיא תהיה האחראית.
בבגרותה היא נישאת לגבר פוגעני, וכשפונה לטיפול פסיכיאטרי, ומספרת שעברה גילוי עריות, היא שוב לא זוכה לתיקוף. הפסיכיאטר שומע את המילים שלה "גילוי עריות" אך לא מגיב, לא שואל או מתעכב – ובכך משמר את השתיקה. כשהיא מספרת לו ששיתפה בפגיעה את בעלה, הוא נוזף בה: "למה היית צריכה לספר לו?". תחת מבטו היא נתפסת כהיסטרית, כפטפטנית וילדותית. דמות הפסיכיאטר במסה מרפררת במובהק לדמותו של זיגמונד פרויד: הסמכות הגברית שאינה מאמינה לנשים שורדות, שמתייגת את תסמיני תגובתן לסבל כשורש של "מחלה", שמתארת את השורדת כמופרעת, לא כמי שפרעו בה.
"המטופלת" במסה ממשיכה הלאה, אך גם בטיפול השני, אצל פסיכולוגית, קולה שוב איננו תקף. הפעם היא מואשמת בהתנהגויות אימפולסיביות, תלותיות, ב"הרס עצמי". אין כל מילה על ההרס שהמשפחה חוללה בתוכה. אין תיקוף לחוסר האונים שנכפה עליה, אין הכרה בכך שהיא פועלת ממקום של הישרדות. גם כאן, כמו בבית, היא נדרשת לשתוק, להסתגל, לקחת אחריות על כאב שכאבו בה. רק בטיפול השלישי, עם מטפל שמעז לתת שם ותוקף למה שנעשה לה, מתחיל תהליך של ריפוי. כחלק ממנו – וכשהיא חושפת את האונס והתעללויות בפני בני משפחתה, היא נדחית: האב מכחיש, האם מצטרפת אליו, האחים מתרחקים. היא מאבדת את משפחתה, אך מוצאת את עצמה, באמצעות עצמה, בתוך עצמה.
המסה של עופר אורן היא לא רק עדות אישית של שורדת גילוי עריות, אלא טקסט שחושף ומפרק את מנגנוני ההשתקה התרבותיים. היא מראה שטראומה אינה מסתכמת בפגיעה הפיזית, באירועים הממשיים עצמם. היא נמשכת דרך השפה, כלפי השורדת, מרגע הפגיעה ואילך. היא מתקיימת גם דרך הבושה. מה שאסור לומר, מה שאסור לזכור, מה שמוחק את עצם האפשרות לדעת מה קרה. בשלב מסוים של המסה, כשהאב האנס קורא ביומנה של "המטופלת", שתיעדה את האונס, הוא מעורר בה רגשות אשם כבדים ומטיח בה: "יש דברים שלא כותבים". דרך הניסיון לחנוק את הזעקה, למחוק את האות, להכניע את הרוח – הוא ממשיך את הכפייה האלימה שהפעיל תחילה על גופה.
אמרתי קודם "אוטוביוגרפי". הכינוי "המטופלת" שנתנה עופר אורן לבת דמותה אינו מקרי או ניטרלי בעיניי. למעשה, הוא נושא בחובו ביקורת חברתית עמוקה. הוא מצביע על מנגנון שבו שורדת, שדווקא חוזקתה הביאה אותה לשרוד, ממוסגרת מחדש כמי שזקוקה לטיפול ולתיקון. כך מעבירה החברה את האחריות מהפוגע לשורדת, ומציבה אותה בעמדה של מי שצריך "לטפל בה"..
עם סיום המסה והמסע, "המטופלת" מבינה שהיא היחידה שיכולה לטפל בעצמה, והופכת למטפלת של עצמה. היא נפרדת מההגדרה שמציבה אותה כפסיבית, כמי שדורשת תיקון. דרך מעשה הכתיבה של המסה עצמה היא תובעת מחדש סוכנות שנשללה ממנה. זו בדיוק הכתיבה שהאב ניסה לחנוק, שהייתה אסורה עליה, ושהיום מהווה איום על הסדר הפטריארכלי.
המסה הזו, כמו כלל כתיבתה של עופר אורן, ובפרט שלושת ספריה האחרונים, לא "רק" מספרת סיפור פרטי, ביוגרפי, אלא חושפת מנגנון. היא מראה כיצד מה שמוגדר לעיתים ככאב אישי, כעניין פנים "משפחתי", הוא תוצר של סדרים חברתים שבאים לידי ביטוי גם דרך הלשון עצמה. אונס, השתקה, האשמה, דחייה, העלמה – אינם מקרים חד פעמיים מצערים ופרטיים. לא. אלו דפוסים עמוקים שמושרשים, באופן רדיקלי, ביסודות החברתיים. במציאות פטריארכלית שבה תרבות האונס מולכת, שבה נשללת השפה ממי ששרדה, עצם הכתיבה, ההתעקשות על תוכן ואופן מסירת העֵדוּת, היא פעולה פוליטית. וגם אנחנו הערב בעזרת דיון ועיון חשובים ומתבקשים ביצירתה של עופרה עושות מעשה פוליטי. תודה רבה.
דבריה של טל ניצן:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: טל היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת עטורת פרסים. ספר שיריה השמיני, ״היער שבָּדינוּ״ ראה אור לאחרונה וחמישה עשר מבחרים מתורגמים משירתה ראו אור בעולם בשפות רבות. היא פרסמה שני רומנים, קובץ סיפורים ושישה ספרי ילדים בפרוזה ובשירה. תירגמה לעברית כשמונים ספרים מספרדית ומאנגלית. על יצירתה זכתה בפִרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם וּלספר ביכורים, פרס אשכול לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו״ם ליצירות בעילום שם וּפִרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן לשירה. על תרגומיה זכתה בין השאר בפרס היצירה של משרד התרבות, בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ובמדליה של כבוד מאת נשיא צ'ילה).
שתי שורות מתוך הספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שאילצו אותי להתעכב עליהן:
"כשתמות לא תוריש לי את מה / שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי"
המילה "לא" היא לעתים קרובות המילה המשמעותית ביותר במשפט. ותהיתי על פירוש ה"'"לא"'" בשורות האלה: למה כשתמות לא תוריש לי, בעוד שידוע שבדיוק זה, ורק זה, מה שהורשת לי? תשובה אפשרית היא שהירושה האיומה בעצם כבר התחוללה, שנים לפני מות האב: היא נכפתה על המשוררת באלימות, היכתה שורש, וּכמו דיבוק כבר אין בכוחה לסלק אותה מתוכה, גם אחרי שהאב עצמו הסתלק מן העולם.
באוטוביוגרפיה בדולח וסכינים עופרה מספרת כיצד היא פוקדת את קבר אביה רק כדי להיווכח במו עיניה שהוא סופסוף איננו. אבל השורות שציטטתי מתארות את הישארות האב בדמות רשעותו המוסיפה להתקיים אחריו. כלומר:
"כשתמות לא תוריש לי את מה שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי" פירושו בעצם גם אחרי שתמות לא אהיה פטורה מהירושה המקוללת – זו שכמתואר ב'בדולח וסכינים', המשוררת מנסה להיגאל ממנה בעזרתם המפוקפקת של עשרה מטפלים שונים.
ישנה אם כן הירושה המפלצתית שאין לסלק, הנטע הזר והפולש שהיה לחלק ממנה,
ש"נשאר בה כצל מְלַווה שנחתם"
הדבר שב ונאמר בניסוחים שונים לאורך הספר. אצטט שלוש דוגמאות:
[מתוך מחזור הסונטות "כובע מטופש"]: וּבשיר אחר:
[ומתוך השיר 'מה היא ראתה'] והדוגמה השלישית:
לכאורה אל מול ירושה עיקשת כזאת קיימות שתי אפשרויות: להצליח לסלק [את הצל, הפסולת, הגל] או להרים ידיים ולשאת אותם לנצח בתוכה. אבל עופרה, בשירתה, עוקפת את הדיאלקטיקה הבינארית הזו:
כמו באמנות הלחימה היפנית אייקידו, המבוססת על העיקרון של תנועה עם תנועת היריב במקום להתנגד לה ישירות, היא מייצרת אפשרות שלישית:
להפיק יופי דווקא מתוך הבור השחור של הילדות, להסב אותה לאמנות – בלי להיפרד ממנה, לא רק בלי שהילדות על כל סיוטיה תרפה מהגוף ומהנפש, אלא בלי להזדקק לכך שהיא תרפה, בלי להיות תלויה בכך.
במובן הזה, המשוררת מערימה על רוח הרפאים. במקום להיכנס איתה למאבק אבוד מראש בניסיון למחוק ולהעלים אותה, היא מגייסת אותה כמקור, כהשראה וּכנושא לאמנות הווירטואוזית שלה, חוצבת יופי מהפציעה, שירה מתוך חורבות הילדות, ובכך היא מעניקה לילדה ההיא, לאני האבוד, את הניצחון האולטימטיבי.
מתבקש לסיים כאן, במהלך המרשים הזה, אבל ניצחון נוסף מסתתר בשיר אחר שכותרתו 'ניסיון התמרדות'. השיר מתאר תצלום שבו פני הילדה מביעות משהו מסוג הרגשות שנאסר עליה להחצין. [וזו אגב הרשעות בהתגלמותה: לא רק נכאיב לך, גם נאסור עלייך לבטא את הכאב].
כל מה שנאסר – החרון, העלבון, הצער והבכי – ומבליח להרף עין בתצלום, יוצא לחופשי וזוכה למקום ולביטוי ביצירה. כך ניסיון ההתמרדות של הילדה הופך למרד שלם, והַכּניעה שנכפתה עליה מתגלגלת, כאמור, בניצחון.
דבריה של ליאת מורבצ'ק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: ליאת היא משוררת ומתרגמת, מחברת הספרים ״חיית כיס״ ו״עין וירח״. שיריה ותרגומיה פורסמו בעיתונות הארצית ובכתבי עת. בנוסף לעבודתה הספרותית, ליאת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בהכשרתה ומשמשת מנהלת הפסיכותרפיה במרפאה לטיפול בחרדה ובמחלות אפקטיביות בבית החולים איכילוב. ליאת תדבר הערב על המהלך שמתקיים בשלושת הספרים}.
הלב רוצה להאמין / או על עיוורון ופקיחת עיניים
ערב טוב לכולם, ערב טוב עופרה, אני מתרגשת מאוד להיות כאן היום. במעמד הזה, על הבמה הזו ולדבר אתכם. חשבתי הרבה זמן על מה אדבר היום, היה לא מעט זמן לחשיבה הזו, היות שהאירוע הזה נדחה ובעצם כך המחשבות שלי שכבר עברו עיבוד, נקראו לעיבוד חוזר ובסופו של עלתה החוויה האישית הפנימית ביותר, נוכח הקריאה בספריה של עופרה ואביא ממנה במעט כאן הערב.
אני רוצה לדבר על פערים. כשאני אומרת פערים אני מתכוונת למצבי נפש שאליהם הלב נוטה להאמין.
ולמה הכוונה? הספר הראשון שקראתי היה מה קרה להגר באילת?
למן האות הראשונה שמעתי צליל ענוג, הגר הוא צלילים, הוא מנגינה. הגר הוא לא רק מנגינה, הוא גם ציור, אולי אפילו אוסף של ציורים המתחלפים זה בזה כמו נופים, הגר הוא כמו לנסוע ברכבת שעה שאת יושבת ליד החלון ובאוזנייך מתנגנות היצירות של איינאודי או יאן, נוכח הנוף החולף בחלון ולאט לאט את הופכת שבויה במעין מדיטציה מהפנטת.
אבל אז בעיצומו של כל היופי החריג הזה.. באים הצללים, בא איזה אופל. דמותה של הגר יפהפייה כמו מוזה או נימפת ים עולה מן הים אבודה מתפקעת ממצוקה.
הלב של הקורא, שלי בעצם, נדרך ונשאר מהופנט וחוזר עם הגר לילדות. ילדה טובה מבית טוב. אבא רופא ואמא אמנית. ומנגינת ההיפנוט נמשכת לתוך אימת הבית, אימת ההכחשה והפגיעה שנבנית לאט ובעקביות לאורך הספר ואני הקוראת? מתערסלת בשבי הצלילים והנופים החולפים כמו אותו נחש העולה מסלו של פקיר מתנועע ונטרף בסערת הריקוד מבלי להבין שהוא שבוי בידיו של אמן העושה בו כרצונו.
כלומר, אני רוצה לומר. הרגשתי את הסכנה, הנערה המעורטלת על החוף, האב המתעלל, האם העיוורת, הדוד, כולם היו שם. האורות לא יכלו להאדים יותר מזה ובכל זאת קראתי ובליבי אמרתי "לא נכון. זה לא אמיתי. אני לא מאמינה." אמרתי ובו ברגע הזדעזעתי מעצמי. אני? שאני אכחיש? הרי אני שומעת כל יום עדויות. איך זה ככה קורה לי?" אבל הלב הקטן, הלב הקטן והמטומטם רוצה להאמין שטוב, שאין מפלצות בחשיכה, זה רק גרב מתחת למיטה שלך ילדה. לכי לישון.
אבל האמת, יש מפלצות והן לא מתחת למיטה ולא בתוך הארון. הן אנחנו הן בתוכנו. בין היתר הן הצד המכחיש שלנו, האנשים הטובים, החלק שבנו שלא רוצה ולא מוכן להאמין, החלק המסביר, הממציא תירוצים עד אין סוף והנה אפילו אני בחוויית הקריאה שלי התעורר אותו חלק שממה מנסה להימנע? מתחושת האשמה.. מפגישה עם הבלתי נמנע.. מהכאב הבלתי נסבל, או אזלת היד ובעצם רוצה רק להמשיך ולנסוע באותה רכבת ולשמוע את המנגינה היפה עם אותם הצלילים הענוגים שכמו ממלאים את האוזן בלחישות אהבה רכות.
בבדולח וסכינים קרה דבר מצמית לא פחות, כי שם פגש אותי החלק המטפל שבי או לפחות הקוראת המטפלת, זו שאמורה לדעת טוב יותר. הלא כן? ובכן… קראתי ולא הפסקתי להתבונן בעצמי מתוך עיניה של המטופלת. שאלתי: מי אני כמטפלת? האם אני קשובה? רכה מספיק? מתנשאת? והנה קמו ועלו לנגד עיני המטופלות שלי, גם מטופלים, אלו שהייתי ועודני עדה לסבלם. האם הקשבתי לו מספיק? מן הסתם טעיתי, אבל איפה? ובמה אכפר? ייאוש עז אחזני.. והנשימה נלפתה סביב גרוני כמו אגרוף. האם גם אני שיפוטית? חותכת? יודעת כל? אלוהים! כמה באמת אפשר לשמוע מבלי לטבוע? לשמוע ולהישאר אמפטית… מהי בכלל אמפטיה? האם זו מילה שמטפלים אומרים לעצמם על עצמם כדי לרכך בם את אשמת הפגמים האנושיים שבהם?
ובכל זאת מה שאלתי? איך אפשר לחזור לחדר ולקבל אדם כאוב ולשבת עמו. באמת לשבת וללוות אותו במבט מלא אור, במבט טוב, באמונה שיצליח, שרק יצליח ויגדל וילך לדרכו כשירצה בכך..
אני רוצה להקריא כאן שיר שלך מתוך רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
ובכן עופרה יקרה כל כך, אחרי שהופנטתי ואז התעוררתי בבעתה בחדר הטיפולים תוהה ומבולבלת אני רוצה להודות לך כאן על הכתיבה הזו על שלל מתנותיה שנתת לי, שיש בהן צלילים וצללים ויופי ואימה וחוכמה ואמת ומבט מיוחד, המבט שלך שניבט מתוכן, שמילא אותי מחשבות ותהיות ושאלות ורצון להתכוונות גדולה לעולם עבור כל מי שיקר לי.
אני מאמינה שקיים מבט טוב בעולם, וגם אני מחפשת אותו בעצמי כל העת.
תודה!
אלי הירש לא קרא מהדף, ולכן אנסה לתמצת כאן את הנקודות העיקריות בדבריו:
אלי עמד למשל על עניין הכתיבה במשקל ובחריזה, שהייתה פעם קלאסית, עד "המרד" נגדה. "מה קרה להגר באילת?" מורכב הרי מ־336 סונטות, ואלי טען – וצדק! – שצורת הכתיבה הזאת טבעית לי, ולכן – כאן הוא התפלמס עם דבריה של אחת המבקרות של הספר – אין באמת בכתיבה הזאת אילוץ, כפייה, או "שבירה" של תוכן מפאת הצורה (או ייצוגו באמצעות שבירה כזאת).
אלי דיבר גם על מה שאמר לי בשעתו, עוד לפני שהספר ראה אור: האופן שבו "מה קרה להגר באילת?" נכתב, בניגוד למקובל, לא מנקודת המבט של אף דמות, אלא כמו במבט קולנועי: מצלמה שמלווה את ההתרחשויות גם במקומות שאין דמויות, למשל – בחדר הריק של בית המלון שממנו הגר יצאה אל חוף הים, לקראת "המעשה המביש" (מונח שטבע אריסטו בספרו "פואטיקה"), או ברחמה של הגר, כשמתרחשת ההפריה, המפגש הסמוי בין הזרע לביצית.
אליאס רוקלה, גבר בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות נורווגית בבית הספר התיכון פַגֶרְבּוֹרְג שבאוסלו, והוא גיבור הרומן ביישנות וכבוד מאת הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד.
הרומן מתחיל ונפתח בסצנה אחת לא ארוכה ובעמודים האחרונים חוזר אל סופה. ההתרחשות היא בכיתה שבה רוקלה מלמד את המחזה אווז הבר של איבסן, כחלק מתוכנית הלימודים הנדרשת בארצו: יצירה שנחשבת נכס צאן ברזל שכל נורווגי תרבותי חייב להכיר, כדי לזכות "בהשכלה הכללית הגבוהה ביותר בחברה".
המחזה משעמם את תלמידיו של רוקלה עד אין קץ. ברור למורה כי הדבר היחיד שיכול היה אולי לסקרן אותם זאת התשובה לשאלה "מדוע גבר מבוגר ומשכיל מחזיק במקצוע, כמו המקצוע הרשמי שלו, שבו תפקידו לשבת מאחורי שולחן המורה בכיתה ולהורות לאנשים צעירים לקרוא את כל הספרים האלה שבהם הם לא התעניינו במיוחד וגם לא הבינו מהם הרבה, על כל פנים, לא כמו שאותו מחנך בעל התפקיד הרשמי ניסה לשכנעם לקרוא אותם – "
תלמידיו חשים אפילו טינה כלפיו. הם לא מבינים מדוע אינו הופך את השיעור למעניין יותר, ברור להם שיכול היה לעשות את זה. למשל, אילו התייחס לכך ש"הנריק איבסן הקדים את המותחן באמצעות טכניקת הסיפור הדרמטורגית הרטרוספקטיבית שלו", כפי שנכתב בספר הלימוד שלהם. ואולי בעצם, תוהים תלמידים אחרים, היה המורה שלהם יכול "להפוך את איבסן לאקטואלי קצת יותר לזמננו" – למשל, אילו התמקד בהתאבדותה של הילדה בת השתים עשרה, הדוויג, ועסק בעקבות זאת "בבעיה של צעירים רבים כל כך שמתאבדים". אבל לא, רוקלה קורא אתם חלקים מהטקסט. הוא מניח משום מה שתלמידיו מילאו את המטלה שקיבלו בתחילת השנה: לקרוא את המחזה במלואו. הוא מפרש באוזניהם את הקטעים שבחר. רוב הזמן הוא אפילו לא מבקש מהם להקריא את הטקסט בכיתה, אלא עושה את זה בעצמו! (אללי… קראתי ונזכרתי בשיעורי האנגלית שבהם קראתי עם תלמידי, שוב ושוב, במשך עשרות שנים, את All My Sons מאת ארתור מילר. נזכרתי כמובן במפחי הנפש שחוויתי; במאמצים הגוברים והולכים לסקרן אותם, שנעשו יותר ויותר קשים במרוצת השנים; היה קשה כל כך להוכיח להם שיש במחזה משמעות שנוגעת בחייהם…).
ומה רוקלה עצמו חש אחרי עשרים וחמש השנים שבהן הוא מלמד את אווז הבר? אהה. דווקא היום איתרע מזלו. במקרה התגלה לו דבר מרעיש: אחרי כל כך הרבה פעמים שחזר על עצמו, זכה פתאום להארה הנוגעת באחת הדמויות במחזה, זאת של ד"ר רלינג. פתאום מתחוור לו שתפקידו של הרופא במחזה אינו "לשמש השופר של איבסן" כפי שסבר תמיד, אלא – להיות שם כדי שיוכל ברגע המתאים להוכיח לנו, הצופים, לנו, הקוראים, שהילדה אכן התאבדה.
רוקלה מתלהב מאוד. תלמידיו נשארים אדישים ומרוחקים.
עד כאן הטקסט נסבל, אולי אפילו מסקרן, למעט תכונה שלו שאי אפשר שלא להבחין בה מיד: רפטיטביות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם תיאורים או מחשבות, לפעמים ממש באותן מילים. עד מהרה שאלתי את עצמי – כמה פעמים אפשר לחזור על אותו רעיון, על אותה אמירה? למשל – שרוקלה אכל באותו יום את ארוחת הבוקר שלו בדממה, כמו מדי יום? או – שבני הנוער שבכיתתו משועממים?
מסתבר שהרבה פעמים. הרבה הרבה מאוד!
וזאת רק ההתחלה. כי מיד בתום הסצנה הראשונה, שבה לפחות קורה משהו, אנחנו נכנסים למעין פלשבק ממושך שמסביר לנו את טיב היחסים של רוקלה עם אשתו. הפלשבק נמשך ממש עד העמוד האחרון. שם אנחנו חוזרים אל הסצנה הראשונה.
בדרך אל הסוף – כמעט שרציתי לכתוב "אל הצלצול הגואל" – אנחנו (אני, לכל הפחות) משתעממים לא פחות מתלמידיו של רוקלה.
ניסיתי למשל לספור כמה פעמים הוא חוזר במחשבותיו על ניסוחים כמעט זהים שמבטאים את יופייה של אשתו. די מהר איבדתי את החשבון. עשרות! שוב ושוב ושוב. ושוב.
היו קטעים שהרגשתי בהם כמעט כמו בטיפול שורש בשן: אמנם לא כואב, אבל מציק ומנדנד.
רוקלה יודע אמנם להתלהב, למשל – כשהוא מזהה רגישות ספרותית לא צפויה אצל מישהו שקיומה מפתיע אותו – המורה למתמטיקה שחושף אלוזיה ספרותית במהלך שיחה יומיומית, אבל גם אז הוא מייגע אותנו (אותי…) במחשבות מפורטות מדי, בהתלבטויות פתטיות, האם להזמין את המורה הזה לארוחת ערב? רק אותו? ביחד עם אשתו? עם עוד מורה? אבל איך? אבל מדוע?
המשכתי לקרוא כי כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. אבל הספר מסתיים בלא כלום, מבחינתי.
אפילו אוסלו, אחת הגיבורות הראשיות בסיפור, שאמורה להוסיף לו נופך מרענן, או מסקרן, מופיעה רק כסדרת שמות של רחובות. ועוד שם. ועוד אחד.
האם החזרתיות הזאת מכוונת? האם מטרתה לצייר את השיעמום? ליצור אותו גם בנו? האם אפשר לכתוב על שעמום בצורה לא משעממת? (לדעתי – כן. כמו שעושה למשל סמואל בקט במחכים לגודו. דידי וגוגו מצחיקים ומרתקים אותנו, ואין רגע אחד שבו אנחנו מזדהים עם השעמום הנורא שבו הם נאלצים להתנהל!)
אם אכן התכוון דאג סולסטד לשעמם, מבחינתי הוא הצליח מאוד במשימה שלקח על עצמו.
אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.
אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת.
לא לעתים קרובות קורה שספר סוחף ומשכנע אותי עד כדי כך; שאני קוראת אותו בנשימה עצורה, מאמינה לכל מילה, ומתרגשת ממנו כל כך – עד דמעות, שנבלמו בתוך העיניים, גאו וסירבו להשתחרר, והרי שם, על הסף, מצויה האמת הלא סנטימנטלית. לא רגשנות אלא – רגשות.
כן, זה מה שקרה לי כשקראתי את חנינה של מאיה וקסלר (ותודה מיוחדת לענת גביש, שהמליצה עליו בהתלהבות, בפייסבוק, וגם במסר ישיר, לי אישית, ואני יכולה בהחלט להבין מדוע, מה בביוגרפיה שלי, הידועה ברבים, יכול היה לעורר בה את הוודאות שהספר "ידבר" אלי. זאת אגב ההזדמנות להודות לענת שוב גם על הספר הנפלא שלה תספרי על אנחנו, ולקנא בכל מי שטרם קרא אותו!).
חנינה מפגיש אותנו, למרבה ההפתעה, ולמרות חלקים כה קשים וכאובים שיש בו, עם חמלה, אנושיות ואהבת אמת: בין בני זוג; בין הורים לילדיהם; בין חברים.
אמנם המחוזות שבהם מתהלך הספר קשים מאוד: בית סוהר לנשים, גיבורה רוצחת, רצח של ילד קטן, עולמות של פשע, סחיטה באיומים, מזימות והפחדות, עורכי דין ועובדות סוציאליות, אבל הוא מתעלה מעל האפלה, ויש בו יופי רב. הייתי אומרת אפילו שקורנים ממנו חסד, טוּב והומניות.
האכזריות המתוארת בו היא רק ציפוי חיצוני, שמכסה על קשרים אנושיים נוגעים ללב, על תובנות משמעותיות מאוד, והכי חשוב – על יכולתם של בני אדם להבין זה את זה ולא פחות חשוב – את עצמם, ומשם להתפתח ולהשתנות.
האם אישה שתגובותיה אלימות, כברירת מחדל מולדת כמעט, שלא מסוגלת להתגבר על הכעס שלה, תצליח ללמוד לכבוש אותו, להתמודד אתו, לשלוט בו ואפילו לרתום אותו לטובת הצדק שהיא מבקשת להשיג לעצמה?
עד כמה העבר שלנו, המקום שבו גדלנו, שולט בנו?
האם פגיעה הורית בילדות גורמת לנזק בלתי הפיך? מה קורה למי שגדלים במשפחות לא מתפקדות, האם יש להם בכלל סיכוי "לצאת מזה", להשתקם, לחיות חיים מועילים, עם קשרי אהבה וחברות קרובה?
האם היכולת לראות את הזולת, לעמוד על טיבו, להבין את מניעיו, גם אם הוא פגע בנו מאוד, יכולה לגבור על תחושת העוול ועל הרצון להגיב באלימות, לנקום, להחזיר לו כגמולו, יהא המחיר אשר יהא?
מתי בכלל אפשר לסלוח? האם אפשר לעשות את זה אם מי שפגע בכלל לא מכיר בכאב שהסב, לא מודה בו, לא מתחרט?
כל אלה שאלות כבדות משקל שמתבטאות ברומן כמעט בסמוי, באמצעות עלילה מותחת מאוד, ויכולת עצומה להזדהות עם הדמויות, לרדת לעומקן ולרצות בטובתן. גם כשהן טועות. גם כשדרכן מפחידה ומנוגדת לערכים שלנו. אנחנו לא מסכימים אתן, אבל יכולים להבין את מניעיהן, ומתעורר כמעט רצון "להחזיק להם אצבעות" בתקווה שיצליחו להתגבר, להשתנות, לפעול בצורה הוגנת, אמנם "לתכמן" אחרים בתחכום רב, אבל לא מתוך מניעים פסיכופתיים, לא באדישות מוחלטת לרגשות של הזולת ולצרכיו, אלא – להפך. להבין אחרים, לעזור להם ולהיעזר בהם. גם כשנראה שהכול כמעט הפוך, בסופו של דבר מסתבר שגם אנשים קיצוניים מאוד, הדמויות שאנחנו לומדים להכיר ברומן, שאנחנו מתקרבים אליהן עד שאנחנו ממש רוצים בטובתן, מסוגלים להיות רגישים ונדיבים.
ולכן הספר מנחם מאוד.
אני משתדלת להסגיר מעט ככל האפשר על עלילתו, על ההתפתחויות שמתרחשות בו, וכמובן, אין צורך לומר, על סופו.
אספר רק שקראתי אותו במקביל לצפייה בסדרה השוודית המעולה בנטפליקס: "חול טובעני".
גם שם אנחנו מלווים צעירה שנקלעת לבית סוהר, גם היא, מאיה השוודית, כמו שירה הישראלית, אחת משתי הדמויות הראשיות בחנינה, מואשמת ברצח. קשה ומחניק ללוות את שתיהן, כל אחת מהן בנפרד, כי נקשרים אליהם ולומדים לאהוב אותן, והחיים בכלא קשים מנשוא.
שירה מפנטזת איך תרגיש אם וכאשר תצליח להשתחרר: "אני אוכל ללכת לאן שאני רוצה. לנשום אוויר חופשי שלא עובר דרך גדר תיל. להתקלח במים חמים בלי הגבלה ובלי ג׳וקים שמטיילים בכל פינה. ואף אחת מאלה שממררות לי את החיים פה לא תהיה קיימת בשבילי יותר. אייל והבנות יהיו בטוחים ומוגנים. בלילה אני אכנס למיטה זוגית עם מצעים פריכים מרוב ניקיון, בריח של אבקת כביסה ולא אקונומיקה שמנסה להתגבר על ריח של שתן. במיטה אני אלבש רק תחתונים, במקום טרנינג מזיע וגופייה ארוכה כדי שהצמר מהשמיכות סקביאס כאן לא יעשה לי גירודים ופריחה. לשמיכת הפוך שתעטוף יהיה ריח עצי נעים – " וכן הלאה… ואלה רק הפרטים הקטנים, לכאורה, רק הקשיים של היומיום של מי שחירותה נשללה ממנה.
מחוץ לסדרה, מחוץ לספר, אפשר לכאורה להתחיל לנשום. עד שנזכרים במציאות חיינו. בחטופים שעדיין נמקים במנהרות, ובילדים המורעבים בעזה.
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, שמלמד במסלולים העצמאי וההתייחסותי בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב; בבית הספר לפסיכותרפיה תמורות; במכללת לוינסקי ובמכללה למנהל, וככל הידוע לי, בעוד מקומות.
הוא גם מרצה (בחסד!) ולאחרונה סיים סדרת הרצאות מרתקת בבית אריאלה שכותרתה הייתה: "סקס שקרים ואינטואיציה".
בהרצאתו הלפני אחרונה ב־3 באפריל 2025, ציטט ד"ר פכלר קטע מתוך בדולח וסכינים, הממואר שכתבתי, ומצא בו הקשר מרתק אל נושא ההרצאה: דיסוסציאציה, רוע והבחירה בטוב.
נכחתי בהרצאה, מסומרת למקומי ונפעמת מההקשרים, מהתובנות, מיכולתו של המרצה להבהיר סוגיות מורכבות, ובעיקר – לנטוע במאזיניו תקווה ואמונה שחרף כל הרוע והזוועה, טוב עוד יתאפשר, אפילו כאן. (אני כל כך רוצה להאמין לו!).
נקודת המוצא של ההרצאה הייתה – מה שקרה ב־7 באוקטובר 2023, ואחת השאלות שהשיב עליהן הייתה – איך אפשר למנוע מאחרים "לשחק לנו במוח". כך ניסח אותה.
ההרצאה הייתה מרתקת. הנה היא כאן, בשלמותה:
כאמור, לקראת סופה של ההרצאה הזכיר פכלר את הספר שלי, הממואר בדולח וסכינים (שראה אור ב־2024 בהוצאת עם עובד), וציטט מתוכו כמה קטעים.
אלה נועדו להדגים אינטראקציה עם פסיכופתים – עם עצמם ועם זולתם – ולציין ממה יש להיזהר באינטראקציה כזאת.
לפני כמה שנים הלכתי לרחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה של יונה וולך. לראשונה הלכתי לשם לא כדי להיכנס שם לסופרמרקט, או לאסוף את הבת שלי מהגן. התכוונתי, לשם שינוי לחפש את הבית שיונה וולך נולדה, גדלה וגרה בו, עד שעזבה, ואז חזרה. מהבית הזה ברחוב וולך היא יצאה בספטמבר של שנת 1985, היא הייתה אז בת 41, לדרכה האחרונה: לאשפוז שממנו כבר לא שבה.
אני גרה בקריית אונו, לסירוגין, כבר יותר משלושים שנה. כשעברתי לשם לראשונה, בקיץ של שנת 1981, יונה וולך המשוררת עדיין חיה. היא כבר הייתה חולה בסרטן השד, שהתכחשה לו וסירבה לטפל בו. "כואב לי כמו צביטה", היא סיפרה, אבל לא הסכימה לעבור ביופסיה בגוש שהתגלה.
יונה וולך כמשוררת כבר הייתה אז מיתוס. בנובמבר של שנת 1981 היא הופיעה, למשל, לצד כותבים אחרים, באירוע שארגנה אגודת הסופרים. בניגוד לשתיקה שהשתררה באולם כשזלדה עלתה לקרוא משיריה, את עלייתה של וולך ליוו התלחשויות נלהבות של תמיכה והתנגדות.
ב־1981 הייתי עדיין מנותקת מה"אני הכותבת" שבי, ובמידה מסוימת גם מה"אני הקוראת". שנים אחרי שהתחברתי שוב, אחרי שקראתי את הביוגרפיה שיגאל סרנה כתב על יונה וולך, הרגשתי פתאום צורך לראות היכן גדלה יונה וולך. איך הבית "שלה" נראה כיום.
את ימיו האחרונים של "כפר אונו", כך כונתה קריית אונו בילדותה ובנעוריה של יונה וולך, זכיתי להספיק להכיר בשנות השמונים: השנים האחרונות, לפני שנהפכנו לעיר. המתחם שבו שוכנת כיום שכונת המגורים המודרנית שבה אנחנו גרים נקרא אז "פרדס רייספלד" – שדה בור ענקי שגבל עם רחוב וולך. כיום פרושה עליו, לצד הבתים, מדשאה רחבת ידיים, עם ספסלים, מתקני משחקים לילדים ושורה של בתי קפה הומים.
הסיפור הראשון שכתבתי, בספר הראשון שלי, שהתפרסם ב־1989, מתרחש בשדה הזה. הוא מסתיים במעין קינה על מה שכיניתי "השדה המובס": שדה שנבנו עליו בתים. כשכתבתי אותו עדיין לא יכולתי להעלות בדעתי עד כמה אהיה צודקת: שהשדה אכן יובס, ושאני עצמי אגור ממש קרוב אל עץ השקמה הבודד, העתיק, ושכול מה שהיה בין הרחוב שגרתי בו לבין רחוב וולך יעלם: פרחי הבר, שבלולים והרמשים המעופפים, עדר העיזים שבדואי הוביל למרעה, הסוסה והסייח שרבצו ליד שיירי מבנה מתקופת הבריטים… כל אלה נשארו רק בזיכרון.
כולנו הכרנו גם את ההריסות המפויחות והשרופות של בית הקולנוע שהיה שייך לאמה של יונה, ופעל בימי ילדותה ונעוריה. כיום גם השרידים ההם כבר לא קיימים. אין להם עוד זכר.
ראיתי צילומים מימי ה"הראשונים", המייסדים של היישוב (אמש, 17.7.2025, חגגה קריית אונו 85 שנים להיווסדה!), שהוריה של יונה נמנו עמם. הבתים אז היו בסיסיים מאוד: קובייה פשוטה, עירומה. ברבות הימים נוספה לה גינה עסיסית, שהקיפה את הבית ושהעניקה ליונה השראה לחלק משיריה.
בפשט יונה כותבת בשיר הזה על האגס שנשר מהעץ בגינה, פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה לכאורה כמעין מתנה, אבל הוא "מת". היא מתארת את היופי שלו, מקוננת עליו, ומבקשת "להקפיא" אותו בשיר (כמו שייקספיר שמבטיח לאהובו, בסונטה 18: כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה – וְגַם דְּמוּתְךָ").
אבל מי שמכיר את שיריה של וולך, ואת קורות חייה, מבין כמובן שלא מדובר רק על אגס, ומבחין גם בדרש – בעצם כתבה וולך על אביה המת, שמופיע ברבים משיריה.
יש בשיר בסך הכול ארבע שורות, אבל אפשר להבחין בכישרון המופלא של יונה וולך, בתחכום שלה כמשוררת. נחזור למשל למילה "כובשת". מה משמעותה כאן? "כובשת" שטח של מישהו אחר, כלומר – מילה של אלימות וכוח? או אולי להפך, כובשת את רגשותיה – מילה של זהירות ואיפוק? ואולי שני הפירושים נכונים, בו זמנית? יש כמובן גם משמעויות נוספות, שטוענות את המילה בעוד משמעויות: כובשת את ליבו של מישהו… כובשת את פניה בקרקע, במבוכה…
ומה עם המילה "מתאבך"?
אם מפרקים אותה נוכחים שהיא בעצם מאחה בתוכה שתי מילים אחרות: מת אביך…
ועוד דבר: אין בשיר סימני פיסוק, ולפיכך אפשר לקרוא אותו בקריאה מעגלית חוזרת – "עכשיו אבא אני כובשת איפה אתה…"
יונה התייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע. הוא נפל בקרב עם הלגיון הירדני, ביולי 1948. היא חשה שהוא משול לפרפר, המופיע בשיר "מת בארץ". זה שאורך חייו נמשך, כידוע, רק ימים אחדים: קצר "כהרף זוועה". בכל שנה, כך היא כותבת כאן, היא נזכרת בו בקיץ, משחזרת בעיני רוחה את מה שקרה, רואה אותו שוב ושוב נהרג: ממש תיאור של פלשבק, שקורה לנפגעי טראומה, כי טראומה מטבעה לא מתפוגגת לעולם, היא לא זיכרון שיכול להיטשטש, היא נוכחת תמיד, עולה מחדש, תוקפת: "הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף" ומטילה צל חוזר, היא רואה את אביה נופל, ואת קילוחי הדם הזורמים ממנו ומכלים את חייו.
וולך סירבה להסכין עם תיאורי גבורה של אביה, שאימה ביקשה להתפאר בהם. "שמענו כבר הכול על הבעל הגיבור שלך. פשוט שחטו אותו" אמרה פעם לאימה, "ובכלל", היא הוסיפה, "מה היתה הגבורה שם?"
אז מה מצאתי בכתובת של הבית שבו גרה פעם משפחת וולך? ראיתי שינוי עצום. צפוי. כמו שדה הבור "שלנו" שנהפך לשכונה: במקומו של הבית הקטן, הצנוע, שוכנת "וילה" מפוארת. הצמחייה העוטרת אותו נשתלה לנוי, צמד דקלי וושינגטוניה תמירים, ניצבים כמו זקיפים. קשה לדמיין את הגינה עתירת עצי הפרי המניבים שעטפה פעם את הבית. גם הוא עצמו נחרב, ופינה מקום לבנייה מחודשת, מודרנית, מפוארת.
את השיר הבא יונה לא הייתה מן הסתם יכולה לכתוב אילו גרה בבית שניצב שם כיום, על חורבות הבית הישן והגינה:
יונה וולך נודעה ברבים ככותבת מתריסה שהחצינה לא אחת את המיניות שלה, ולא רק בחייה האישיים. סגנית שר החינוך, מרים תעסה גלזר, כינתה אותה "בהמה מיוחמת" בעיקר בגלל השיר "תפילין" שוולך פרסמה ב־1982. בשיר היא הזכירה את "תשמיש הקדושה" הזה, התפילין, בהקשר של מיניות נשית. השיר היה אכן פרובוקטיבי במפגיע, וזלדה, המשוררת החרדית שעד אז הייתה אתה ביחסי ידידות, ניתקה בעקבותיו את הקשר ביניהן.
אבל החושניות של המשוררת לא הוקדשה רק לפרובוקציות. היא כתבה גם את השורות הענוגות האלה:
השיר מזכיר כמובן את הפסוקים מספר תהילים, פרק מ"ב: "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם / כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י לֵאלֹהִים֮".
מאז שקראתי אותם לראשונה, לפני עשרות שנים, הם מהדהדים בליבי. אין בי אף שמץ של אמונה דתית, אבל הערגה לטרנסנדנטלי, בנוסח "הצליין החילוני" של יצחק אוורבוך אורפז מובנת לי, והתקיימה מן הסתם גם בנפשה של וולך.
מי שכתבה את "הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי / כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי / חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי" וכן הלאה, הייתה בלי ספק נטולת כל רליגיוזיות במובנה הממוסד, הדתי. אבל המשוררת ידעה שגם אם "מה לי ולה" – האילה מתקיימת בצוקי לבה, המעיין הוא מעיין חייה הנסתר, ובעצם – האילה זאת היא עצמה. זאת שבעת ובעונה אחת מתבוננת, מתקיימת אך גם נעדרת.
עצם קיומו של הערב הזה, שבו אנחנו משתתפים עכשיו, ארבעים שנה אחרי מותה של יונה וולך, מעיד שהיא נוכחת מאוד, עד היום. עד עכשיו.
כמו כן, למרות מה שנתפס בחייה כפרובוקטיביות קיצונית מדי, למרות שהעזה לגעת בסמלים "קדושים", שמה מונצח לפחות בשבעה יישובים שקראו רחוב על שמה, בהוד השרון, כפר סבא, ראש העין, רמלה, מזכרת בתיה, עפולה, נתניה.
בקריית אונו רחוב וולך כבר היה קיים. הקימו אם כן גן פסלים ע"ש יונה וולך בקצה המזרחי של הרחוב הנקרא על שם אביה.
מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.
רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.
גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.
הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות.
הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.
מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.
לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.
מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.
לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח.
לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.
לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית.
עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:
ותצלום כזה מארצות הברית:
שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.
ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו.
אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.
כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.
אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.
גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם.
מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.
כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.
ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית.
קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד…
אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות!
"במהלך שנה וחצי, הספיקה המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן להשלים עבודה על שלושה ספרים ולהוציאם לאור: רומן הסונטות מה קרה להגר באילת? שזיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2023; הממואר בדולח וסכיניםוספר השירה רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
קולה הספרותי הייחודי של עופר אורן נע בין כתיבה במבנים מסורתיים לבין מבנים משוכללים פרי יצירתה ועוסק תדיר באופן אמיץ ונטול פשרות בתמות מורכבות כמו טראומה, פגיעה מינית ויחסים במשפחה
הערב העשירי של ״היכלות שירה״ יעמוד בסימן ״משפחה״ ויוקדש לעיון ביצירתה האחרונה. כל הכנסותיו קודש לארגון המסייע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”
“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”
“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”
“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.
“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”
“הממ…”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”
“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”
“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”
“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”
“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”
“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”
“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”
“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”
“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”
“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”
“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”
“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”
“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”
“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”
“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”
“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”
“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”
“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”
“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”
יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.
ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק. בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.
לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!
במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק, לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס.
שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).
האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.
במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון.
השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי.
זאת התשתית.
מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.
צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית.
באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן).
זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.
אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!
אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.
הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).
בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.
הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?
חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות.
רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט.
מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה!
אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות!
אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.
בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.
אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?
יום שני, 14.7.25, בשעה 20:30, אולם קאמרי 3 התיאטרון הקאמרי בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יערכו אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה של המשוררת יונה וולך.
יונה וולך, ילידת 1944, משוררת שהייתה יוצאת דופן בחייה ובשירתה. כתבה על מיניות, גוף ונפש, זהות, בדידות פחד ומוות. הקיום האנושי, הפרפסיכולוגיה ומצבי התודעה של האדם קיבלו ביטוי ביצירתה. היא מתארת פראות מינית ונוסף לספרי השירה כתבה מחזות ומערכונים. רבים משיריה הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה.
דברי פתיחה: צביקה ניר, משורר, סופר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל.
מנחה ובדוברים: ד"ר דורית זילברמן, סופרת, מ"מ יו"ר אגודת הסופרות והסופרים, יו"ר מערכת מאזנים, חוקרת ספרות, זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים.
בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.
כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)
איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.
מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?
האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.
שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?
מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."
לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.
מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.
ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.
הוצאת אחוזת בית, 2025 תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין עריכת התרגום: סמי דואניס ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022 325 עמ'
בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול.
People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration
Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.
את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.
ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת.
היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.
הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר.
יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.
אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.
כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.
וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.
לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".
כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום.
חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה.
הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).
ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".
ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…
כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…
הוצאת ספריית רות, 2025 מצרפתית: רמה איילון 158 עמ'
