אני מודה שכשקראתי את הממואר של דפנה לוסטיג, הזדהיתי בשני השלישים הראשונים עם הכותרת שלו, שמתבררת, כמובן, בשליש השלישי, כמתעתעת ואירונית בדרכה. אכן, יש לה, לכותבת, הכול, אמרתי לעצמי שוב ושוב (ונזכרתי בספר ילדות של נסיכה של דנית בר, שגם הוא משחק על הפער בין מראית העין לבין האמת הכואבת, הנסתרת).

אז מה בעצם היא רוצה ממני? תהיתי. מדוע כתבה את הספר הזה? כדי להתרברב בעושר שלתוכו נולדה וגדלה? בבית הגדול, והיפהפה, בכפר שמריהו? במבשלת־מנקה ובעוזר שהיו תמיד צמודים לבית, ושירתו אותה ואת שאר בני המשפחה, אביה היהלומן המצליח, אמה המתוקתקת ואחיותיה? מתפארת בנסיעות לחוץ לארץ? במסעדות שהרבו ללכת אליהן? בקונצרטים בהיכל התרבות שנהגה לפקוד בילדותה בקביעות, עם הוריה? 

אחר כך חשבתי – אה, בעצם הספר הוא על הפרעות אכילה.

ויש בזה משהו. שהרי מצד אחד הספר גדוש כולו בתיאורים של אוכל, של התמכרות אליו, של בינג'ים ושל התנזרות. יש בו המון מאכלים וממתקים (אפילו על הכריכה הקדמית מופיע תצלום של חטיף שוקולד…): שוקולד המקופלת המיוחד, הלא ארוז, שלה ושל אביה; הנקניקיות, ה"האט דאגס" המהוללות של ניו יורק, שהאבא לא הפסיק לשבח וליצור לקראתן מתח של ציפייה, ואכילתן בפועל לא פוגגה; השניצל, העטוי בשכבה עבה של חרדל, שיש לו משמעות מיוחדת בסיפור, אבל היא מתגלה לקראת הסוף; הבורקס עם תפוחי האדמה; פיצוחי הגרעינים "עם החב'רה"; המיץ שקונים במזנון; הקרחון הצהוב, המתוק, שאביה אוהב כל כך, "אוכל אותו מהר", נוגס בו, מטפטף על עצמו.

תיאורי האוכל רבים מספור למשל: "שולחן עגול מובל פנימה אל החדר. הוא נע בקלות על גלגלים קטנים, שנוסעים במהירות על שטיחים עבים, מסמנים עליהם שבילים דקים וזריזים. איש בווסט שחור מניף באוויר גבעות כסופות, חושף תחתן גבינות פרוסות, סלמון וביצים רכות. הוא רק מניף ואני כבר ממהרת, צובטת ונוגסת בפרוסת גבינה קשה. הקוסם בווסט מרים גבעה נוספת ומגלה קרואסונים בצבע שאני לא מכירה, אולי חום, אולי צהוב, אולי זהב, ולצידם מגדל זכוכית סגול־אדום של ריבה", וכך, עוד ועוד… עד שבשלב מסוים, עוברים פתאום להתנזרות: לוסטיג מתארת איך כשביקרה בארצות הברית ירדה למשקל של ארבעים ושישה קילו, איך הבטיחה לעצמה "להתעלף לפני שאגע בסוכרייה", איך חיה זמן מה על סמים ואכלה פעם ביום רק "יוגורט תות דיאטטי שישים קלוריות לגביע, וביצה קשה".

אכן, כדבריה, אוכל "קונה אושר", אבל גם מייצר אומללות מסוג מסוים מאוד: "נקניקייה שנגמרת תוך פחות מדקה מתנפחת בראש שלי לשבועיים של אשמה, וגם כשאני מנסה למחוק אותה – בריצות, בצומות – אני לא מצליחה. היא מוטבעת בי כמו חותמת ברזל לוהטת על עור של פרה".

אז זהו? זה העניין? אבל מניין בכלל מגיעה הפרעת האכילה שלה? מדוע ילדה, נערה, אישה, ש"יש לה הכול" סובלת ממנה?

המשכתי להרגיש שלמרות מרכזיותו לכאורה, האוכל הוא בעצם סיפור צדדי; תוצאה, של משהו, שעדיין לא עמדתי על טיבו.

ואולי בכלל, חשבתי, הסיפור הוא נכותו של אביה, שנפצע בגיל תשע עשרה במהלך שירותו הצבאי, ומאז הוא תקוע בתוך כיסא גלגלים? זה העניין? תשומת הלב שנושבת סביבו בכל פעם שהוא יוצא מהבית – כשהוא מגיע למסעדה או לאולם הקונצרטים מהמחסן, מהכניסה האחורית, כשהוא מחנה את המכונית במקום אסור, עד ש"הרוח משנה כיוון"? התחושה שהאנשים שהתרעמו עליו מבינים בבת אחת ש"הוא נכה" ואז "הכעס מתחלף בהפתעה ואז ברחמים", והיא מרגישה ש"הלחץ [שלה] מתחלף בהקלה ואז בעצבים", והיא מנסה לנהוג כאביה, שמלמד אותה ש"עלינו לא מרחמים". זה לב העניין? אבל לא. לא. כי בשליש האחרון של הספר מוטלת הפצצה. ככה, במפתיע. כמעט בחשאי. והעיקר מתגלה. והסוד המייסר, שהוא ליבו הפועם של הסיפור, נחשף, ונותן תוקף, משמעות ועוצמה רגשית עצומה לכול מה שקדם לו, וגם למה שבא אחריו. מאותה נקודה ואילך כול מה שקראנו עד כה מקבל משמעות אחרת. עמוקה. כאובה, חשובה, והכול מתבהר.

(כתבתי את הרשומה לפני שדנה לוסטיג התראיינה ב־14 במרס 2025 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, שם חשפה את הסוד במלואו. אילו קראתי את הריאיון מראש, דומני שהייתי מוותרת על קריאת הספר, כי אותי מדריכה תמיד הסקרנות, הרצון לפענח "בכוחות עצמי", להבין זרמים תת קרקעיים, עד שהם פורצים לפני השטח. אני מעדיפה להגיע לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר, עד כדי אי־קריאת מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם כאן ברשומה לא אוסיף מה שנראה לי כספוילר. מוטב בעיניי לקרוא בלי לדעת מראש לאן הולכים, להיבנות עם המתח ועם סימני השאלה. למי שהחליט לקרוא את יש לך הכול בעקבות הרשומה שכתבתי עליו אני ממליצה לחכות עם הריאיון בידיעות אחרונות… תנו לעצמכם להיסחף, להיות תמימים, כמו שהייתה הכותבת, עד שהאמת התגלתה לה. תנו לעצמכם לעבור אתה את התהליך. השבעת הסקרנות בבת אחת, מלכתחילה, בראיון עיתונאי, פוגמת בעיני בערך האמנותי של היצירה. והוא קיים שם, כפי שהוא, כי הוא נבנה בצורה ספרותית, בהדרגה ובתחכום, לא בישירות הפשוטה של כתבה עיתונאית…).

הוצאת כתר, 2025
168 עמ'
עורכת: יערה שחורי