ספרה החדש של אדיבה גפן, יש מקום, הוא אגדה סנטימנטלית ומנחמת מאוד.

בבסיסו הוא סיפור ריאליסטי, שנוגע בסוגיה אקטואלית וחשובה מאין כמוה: אלימות במשפחה. ליתר דיוק – אלימות שגבר מפעיל כנגד בת זוגו. חשוב במיוחד לקרוא על כך בימים אלה, כשנשים רבות כל כך נרצחות (מתחילת השנה האזרחית נרצחו בארץ שמונה נשים, ובאתר של שדולת הנשים בישראל כתוב כך: “יותר מ-200,000 נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה, ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים שיותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן”).

אין ספק שאם אדיבה גפן אינה מכירה את הנושא אישית ומקרוב, היא חקרה אותו היטב, והיא יודעת איך נראות פני הרוע: איך קשר עם גבר אלים מתחיל בחיזור מקסים ומהפנט ששובה את לבה של האישה. איך, כדי ללכוד את טרפו, הגבר מציף את קורבנו העתידי במתנות, מילים יפות, סקס מסעיר ומתחשב. איך גילוי האלימות הראשון מדהים אותה. איך הוא גובר על שיקול דעתה בתחנונים והבטחות ש”זה” לא יקרה שוב. ו”זה” – האלימות המחרידה – בכל זאת קורה שוב ושוב, כמובן. האלימות היא לא רק גופנית. היא מלווה בטרור כלכלי, בקנאה מצמיתה שבעטיה הגבר מגביל את כל אורחות חייה של הקורבן, בשתלטנות טוטלית, חקירות פולשניות על כל חיוך שהעזה לחייך ועל כל קנייה שהעזה לקנות.

את כל אלה גפן מיטיבה לתאר בספרה.

כן, מדהים להיווכח שכמו תופעות חברתיות רבות אחרות, גם לאלימות של גברים כנגד נשותיהם יש הרבה מאוד קווים משותפים. כאילו – כך אני נוהגת לומר, כביכול בבדיחות הדעת –שהפוגעים הלכו כולם לאותו בית ספר, למדו את אותם טקסטים ואימצו את אותן פרקטיקות.

את כל אלה פורשת בפנינו אדיבה גפן במיומנות מקצועית ובכתיבה מהוקצעת שהמקצבים והפרטים שלה מדויקים.

היא מכנה בספרה את הקורבנות “נשים כחולות”, שכן לכולן יש על גופן כתמים כחולים שהותירה עליהן האלימות שהן סופגות. הכינוי הזכיר לי את ספרה של אנה קווינדלן, כלת פרס פוליצר, שחור וכחול, שתורגם לעברית ב־1998 בהוצאת אור־עם. (לא קראתי את התרגום לעברית, וזאת אחרי שנכוויתי בתרגומיהם הקלוקלים לכמה מספריה של אן טיילר). מעניין אם אדיבה גפן קראה את שחור וכחול והושפעה ממנו. יש כמה קווים דומים בעלילה של שני הספרים, אבל הם מתפתחים בצורה שונה לגמרי.

בספרה של גפן אנחנו מלווים את רות, אשתו של רופא עיניים מצליח, אלים ומפחיד, במנוסתה מפניו. האם תצליח להינצל?

לצידה, בקונטרפונקט נאה, מופיע בסיפור גם אורי – גבר שחייו נהרסו לפני זמן לא רב (לא אפרט מדוע וכיצד, כדי שלא לחטוא בחטא הנורא מכולם, כשמדובר במי שכותבים על אודות ספרים, ולא אעשה כאן ספוילרים). גם אורי מנסה להינצל, או להחלים, משבר קשה וכאוב.

האם דרכיהם ייפגשו? האם ישפיעו זה על חייו של זה? ואם כן – כיצד זה יקרה?

סופו של הסיפור הוא החלק האגדי והמרגיע: מתרחש שם בדיוק כל מה שאנחנו מייחלים שיקרה! מי אמר שאנחנו לא רוצים “סוף טוב”, הוליוודי? מי קבע שאסור לדמוע בספרים? מי אמר שלא טוב לספק את חוש הצדק התובעני שלנו?

לא רק סופו של הסיפור אגדתי, אלא כך גם מצטייר בעיני כל החלק המוקדש לחיים המופלאים, הבדויים־בעליל, שמתקיימים בספר בעיירת החמלה והקהילתיות המשפחתית – ירוחם המופלאה, שגפן המציאה למעננו.

כמה טוב לקרוא על שפע הנדיבות האנושית שהדמויות האוהבות הללו משפיעות אלה על אלה בירוחם של אדיבה גפן! כמה שהאנשים הללו מיטיבים לראות את זולתם, ובאילו מידות טובות הם ניחנים! כשקוראים את הספר מתחשק פשוט לעזוב הכול ולעבור לגור שם, בירוחם המרחמת (ולפגוש כמובן את רוחמה המקסימה!) גפן אמנם קצת מתנשאת פה ושם מעל התושבים שהמציאה – הם עילגים, מדברים בשגיאות דקדוקיות, מטבעות הלשון שלהם פשוטות, שלא לומר פשטניות, והם, למרבה הצער, סטריאוטיפים, לא דמויות אמיתיות, אבל אנחנו בכל זאת הולכים שבי אחריהם.

כי זה לא משנה! באמת, לא בציניות! כל כך נעים לקרוא אותן ועליהן! לא רק על הדמויות הירוחמיות, גם על רות, שמדברת אלינו בקלישאות: “חלקת האלוהים שלי”, “לב בגודל של אוקיינוס”, “שיכורה כלוט”, “הכריכים המדהימים” של “אלופת הארץ בדברי מאפה” – זה בסדר גמור! כי הסיפור, כאמור, שובה את הלב. אנחנו שם, עוקבים בהתרגשות אחרי כל מה שעובר על רות ואורי, אחרי הסודות הסמויים שלהם, שנגלים לאט לאט, ואחרי מה שקורה בסוף. כן, הסוף נהדר! הרבה הרבה יותר טוב מזה של שירה איסקוב שכמעט נרצחה, אבל ניצלה ממש בשניות האחרונות בזכות אומץ הלב של שכנתה, עדי גוזי, וודאי שיותר טוב מזה של כל הנשים שלא חיו כמו בסיפור שלפנינו. שנרצחו בסוף ומתו, בלי העלילה המנחמת, ששולחת אותנו אל מחוץ לספר בתחושה של תקווה.