lethal white, Robert Galbraith: הפתעה?

את הארי פוטר התחלתי לקרוא לפני שנים רבות. התפתיתי אליו בעיקר אחרי שנכחתי בנשף שערכו אנשי הוצאת ידיעות ספרים, לכבוד, כמדומני, הוצאתו לאור של הכרך השלישי, או הרביעי, בסדרה.

ביציאה מהאולם רכנו כמה בני נוער צעירים, ילדים, על עותקי החינם שחולקו באותו נשף, כמה פרקים ראשונים של הספר. ראיתי אותם מסומרים למקומם, מרותקים אל הספרונים שבידיהם, והבנתי, הפעם באופן חווייתי, לא בנתונים מספריים גרידא, עד כמה הספרים הללו מוצלחים, או לפחות – מצליחים.

ובכן, הגעתי אל הספר בלב פתוח ובנפש חפצה, ואכן, ההתחלה שלו שבתה גם אותי בקסמה: האירוניה הדקיקה, התיאורים המדויקים והמשעשעים, הדמויות האמינות. אבל מאחר שאני מעדיפה, בשמרנותי המודעת, לקרוא על מצבים אנושיים שקשורים לעולמי, או לפחות לעולם המציאותי המוכר לי, נפרדתי מהארי פוטר על הרציף בתחנת הרכבת, מיד אחרי שנכנס לתוך הקיר. 

מודה: הכישלון שלי. וגם ההפסד, שהרי נמנעת ממני ההזדמנות ליהנות מאוצרות שקיימים אך אינם פתוחים בפני.

והנה, ג' ק' רולינג החלה לפני כמה שנים לכתוב ספרים בפסבדונים רוברט גלבריית. מדובר בסדרה של ספרי מתח, וכפי שנכתב באתר e-vrit: "העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות 'רומן ביכורים מובטח כזה' ו'בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית'. לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, 'להיות רוברט גלבריית הייתה חוויה כזאת משחררת… זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה'". 

ובכן, חשבתי, הנה נקרתה בפני ההזדמנות להתענג על כתיבתה של רולינג, אבל בספר "רגיל", לא בפנטזיה. ומה יכול להיות יותר טוב מאשר ספר מתח – הפוגה קלה מקריאה של ספרים "רציניים"?

אך אבוי, איזו אכזבה. אמנם לא מוסרי לכתוב על ספר שלא גמרתי לקרוא, אבל אחרי כארבעים עמודים, כשלא קרה כלום! הגעתי למסקנה שאין לי אלא להיפרד גם מגרסתה הגברית-לכאורה של רולינג.

העמודים שקראתי הזכירו לי ספר שאת תרגומו ערכתי פעם. למרבה הפליאה המתרגמת עשתה כמיטב יכולתה כדי, כך סברתי, להרחיב את נפחו, שהרי התשלום שמקבלים העושים במלאכה נקבע על פי כמות "גיליונות הדפוס" (ג"דים, בלשון המקצועית), וככל שכמות הג"דים גדלה, כך תופח גם התשלום. ובכן, אותה מתרגמת הוסיפה הערות רבות משלה עצמה. למשל, כשאחת הדמויות סיפרה שהיא מיטיבה לאמוד מרחקים, הוסיפה המתרגמת הערה ובה סיפרה שגם היא מצטיינת בכך, ואף הפליגה ותיארה את פליאתה של התופרת שלה, בכל פעם שהיא הבחינה בסטייה של כמה מילימטרים, ועוד כהנה וכהנה.

אולי אני חושדת בכשרים, אבל תחושה דומה התעוררה בי כשקראתי (באנגלית) את העמודים הראשונים בספר. הוא הרביעי בסדרה, וכבר תורגם לעברית תחת הכותרת לבן קטלני. ייתכן מאוד שבהמשך מתרחשים דברים, אבל אותי רולינג-גלבריית איבדה כשהפסקאות נמשכו ונמשכו בשעה ששום דבר משמעותי לא התרחש בהם.

אולי ההפסד כולו שלי גם במקרה הזה. מילא. ממשיכים לספר הבא.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 16

אֲבָל אַתָּה סָבְלָן, אַתָּה נֵחַן
בַּאֲצִילוּת שֶׁל מֶלֶךְ וְלָכֵן
תִּגְבַּר עַל פַּחַד שֶׁאֶצְלִי שׁוֹכֵן,
תִּפְרֹשׂ עָלַי גְּלִימָה מֵאַרְגָּמָן.
וְאָז תִּשְׁמַע כָּל כָּךְ קָרוֹב כֵּיצַד
לִבִּי כְּבָר לֹא נִרְעַד בִּבְדִידוּתוֹ.
כִּי כֵּן, עַכְשָׁו אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתוֹ
אֶל הַמְּרוֹמִים – שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְבַד!

וּכְמוֹ חַיָּל מוּבָס שֶׁאֶת חַרְבּוֹ
שֶׁהֻכְתְּמָה בַּדָּם שׁוֹמֵט, נִכְנָע
עַתָּה הִגִּיעַ קֵץ כָּל הַקְּרָבוֹת
אֵין מַאֲבָק, אֲנִי כְּבָר מוּכָנָה.
אִם רַק תַּזְמִין, אֲנִי מִיָּד אָבוֹא
וּגְדֻלָּתְךָ אוֹתִי אוֹפֶפֶת וּמְשַׁנָּה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 16 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

אירית דברת, "בתוך קולות": איך נין מצליח לפגוש את סבתו בתוך הווה שאיננו עוד

"אני נמצאת קצת בכל מקום", אומרת לעצמה שירה, גיבורת הספר בתוך קולות, ובעצם אומרת לנו בכך גם משהו על הרומן כולו, שמורכב מ"סיפורי קולאז' מרהיבים," כאלה ש"נארגו שתי וערב ונפרמו". זוהי הטכניקה הסיפורית המרהיבה שבה נכתב הרומן שלפנינו, והיא דומה מאוד לזיכרונות הקריאה של אותה שירה מספרים שאהבה בילדותה, אלה אשר, כדבריה, "לקחו אותי. שאבו לתוכם. ערבבו מציאויות. עולמות מקבילים התמזגו והתפצלו. גבולות של זמן ומקום נמתחו אל קצוות חדשים" . הרומן בתוך קולות כולל אם כן (כמו בובת עץ בתוך בובת עץ…) תיאור מדויק של עצמו!

בעולם המחקר הספרותי קיימים שני מושגים שנלקחו מתוך הפורמליסטיקה הרוסית. בעברית שניהם מתורגמים למילה "עלילה", אבל מדובר בשני מושגים שונים: סוז'ט, ופבולה. לא תמיד סדר האירועים במציאות הדימיונית של הסיפור חופף לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בטקסט. לפיכך ה"פבולה" היא סדר האירועים הכרונולוגי שבו התרחשו אירועים מסוימים בנרטיב, וה"סוזֶ'ט" תלוי במחבר, באופן שבו הוא מציג את השתלשלות הסיפור.

בתוך קולות הוא מלאכת  מחשבת של סוזֶ'ט, שכן הסיפור מתרחש בו זמנית "קצת בכל מקום", כמעין פסיפס של אירועים שלאט לאט משתבצים לכלל תמונה ברורה, שכל חלקיה מסתדרים ומתבררת משמעותם והשפעתם אלה על אלה. 

הסיפור נפתח בתמונה דמיונית, לכאורה – תמונה מתוך סרט: גבר ואישה פוסעים ברחוב ריק מאנשים, ומתברר לנו שמאה שנים מפרידות ביניהם, אם כי הם "פוסעים באותו רחוב באותו זמן בדיוק." התמונה אילמת. "ללא קול".

לאורך הספר משובצים פרקים קצרים ובהם תיאורים יפהפיים של קולות: "קול של ריק. של אין. הודף את העור. מכה בו כמו הלמות תוף עמומה"; "קול הבליעה. הרוק הממס. הבטן המקרקרת בהמיה, בציפייה, קולות החרדה המתפצפצים ממנה, קולו הנגיסה, הגריסה, הנקישה של השיניים הרועדות…", "קול מכרסם בגוף כמו עכבר. קול אפרורי. מעונן. כמו מגע מתחכך בלוח עץ לא מהוקצע" וכן הלאה. כל הקולות הללו מפרידים בין הפרקים, מעניקים להם מעין ליווי, אבל לא כך בתמונה הראשונה. שם, כאמור, הפסיעה של האישה ושל הגבר נעשית "בדממה". 

ואז מסתבר שהשניים, שמפרידות ביניהם כאמור שנים רבות, הם "סבתא אירה" והנין שלה. "הוא צעיר. הזמן שלו – עכשיו. גבוה נמרץ. שיער קצר שחור. עיניים בורקות אור ירקרק". 

מסקרן! 

ובכן, מסתבר כאמור שהתמונה היא סצינה מתוך סרט קולנוע שאותו מדמיינת שירה, הדמות הראשית ברומן. היא מבוססת על חיי הסבתא שלה. על אהבה שהייתה לה, זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאט לאט ובהדרגה נחשפים הסודות המסעירים של אירה, אבל לא רק שלה. גם לשירה, גם להוריה, יש דברים שהסתירו זה מזה. ההווה הסיפורי משתנה בלי הרף, נע קדימה ואחורה בזמן, ומייצר תמונה ססגוניות ומרתקת. שירה הילדה מעורבת בשירה הבוגרת. היא בבית החולים, ליד מיטת אביה. היא ביוון, מתכננת את צילומי הסרט, ואת המוזיקה, בצלילי הבוזוקי, שתלווה אותו. רגע היא בת שבע עשרה ורגע – היא כאן, אמם של שני בנים בוגרים. היא "נותנת" למישהו, אחת הדמויות ברומן, לספר את סיפורו "בדרך שלו עם ההדגשים שלו", ומעירה: "זה הסיפור החיצוני. הסיפור של הפעולות. של מה שהיה כפשוטו", ומוסיפה – " מתוך חייו היום ניתן להבין מהו הסיפור הפנימי שהוא נושא בתוכו במסע רב שנים", ממש כמו אצל שירה עצמה, שהיא מעין בובה בתוך בובה, שוב, כמו אותן בובות עץ רוסיות, "אחת בתוך אחרת, עד לקטנה מכולן, שהיא האטום של הבבושקות שלא ניתן לחלוקה". (אגב, המילה הנכונה היא "מטריושקה" ולא בבושקה!)

אירית דברת מספרת לנו בכישרון וביכולת סיפורית מרשימה איך "בתוך התמימות, הזוך – נמהל רוע. רוע אפל ומר שאין לו קצה". מספרת לנו על "המון מסכי בד דקיקים. כהים. אטומים" ששירה "מסתבכת בהם. ותולשת. אבל הם מתרבים ומתרבים". ואנחנו הקוראים הולכים אתה יד ביד מרותקים, חווים אתה את ההפתעות, הצער, הכעס והחמלה, מאמינים לה, עוקבים אחרי קורות חייה, ואחרי החיים של סבתה, אהבתה, וסודותיה הנושנים, שלא פג תוקפם. 

קישור לגרסה המקוונת של הספר באתר e-vrit

 

לא "אני אוהב אותו?", אלא – "איך הוא?"

לא הרגשתי את זה לפני ג'ייקוב ולא הרגשתי את זה אחריו. אבל זו בהחלט אהבה ייחודית, כי זו אהבה שהבסיס שלה אינו משיכה גופנית, או עונג, או אינטלקט, אלא פחד. אתה לא יודע פחד מהו עד שיש לך ילד, ואולי זה מה שמוליך אותנו שולל וגורם לחשוב שהאהבה הזאת נהדרת יותר, כי הפחד עצמו נהדר יותר. בכל יום המחשבה הראשונה שלך היא לא "אני אוהב אותו" אלא "איך הוא?" העולם, בן לילה, מתארגן מחדש והופך למסלול מכשולים של זוועות. הייתי מחזיק אותו בזרועותי ומחכה לחצות את הרחוב וחושב איזה אבסורד זה שהילד שלי, שכל ילד, מצפה לשרוד בחיים האלה. זה נראה לא סביר כמו הישרדות של אחד מהפרפרים האלה של סוף האביב – אתה יודע, הלבנים הקטנים האלה – שלפעמים רואים אותם מקרטעים באוויר, תמיד רק במרחק של מילימטרים ספורים מלהטיח את עצמם בשמשה הקדמית. ותן לי להגיד לך עוד שני דברים שלמדתי. הראשון הוא שלא משנה בן כמה הילד, או מתי או איך הוא נעשה שלך. ברגע שהחלטת לחשוב על מישהו שהוא ילד שלך, משהו משתנה, וכל מה שקודם נהנית ממנו בו, כל מה שקודם הרגשת כלפיו, נהפך למשני לפחד הזה. זה לא ביולוגי; זה משהו חוץ־ביולוגי, פחות עניין של נחישות להבטיח את ההישרדות של הקוד הגנטי של מישהו, ויותר תשוקה להוכיח שאתה לא פגיע לפעולות ההסחה ולאתגרים של היקום, תשוקה לנצח את הדברים שרוצים להרוס את מה ששלך

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

האניה ינגיהארה, "חיים קטנים": האם יש חסד?

יאמר לשבחו: הוא לופת חזק.

יאמר לגנותו: הוא ארוך מדי, לא בנפח, אלא בעומס הפרטים שלפעמים מתחיל לייגע.

יאמר לזכותו: הוא לא מנסה ליפות את המציאות, ולא פוחד להכאיב לקורא.

יאמר לגנותו: הוא בעצם, למרות המאמצים להיות אמיתי, די סנטימנטלי.

יש בו תערובת משונה של אמת – לאו דווקא ביוגרפית, אלא אמת מהסוג הבדוי, שיכול להיות יותר מדויק מהמציאות עצמה – מעורבת, בכל זאת, במידה מסוימת של זיוף.

כל אלה, כמובן, לטעמי בלבד. אלנה פרנטה, למשל, צירפה אותו לרשימת 40 הספרים החביבים עליה, שאותם כתבו נשים (הרשימה הופיעה בגרדיאן).

לא מפתיע שמי שכתבה את הרביעיה הנאפוליטנית מתלהבת מהספר שלפנינו, שכן יש קווי דמיון מסוימים: במוקד הרביעייה של פרנטה (ספרים שהם בעצם ספר אחד רב ממדים, מחולק לארבעה חלקים) נמצא קשר ידידות רב שנים בין שתי הגיבורות. בחיים קטנים אנחנו פותחים עם ארבעה חברים שהכירו בקולג' ושימרו את הקשר ביניהם לאורך עשרות שנים, אבל למעשה במרכזו של הסיפור יש קשר הדוק מאוד בין שניים מהם: "למה חברות נחשבת שווה פחות מיחסים? למה היא לא נחשבת שווה יותר? הרי מדובר בשני אנשים שנשארים יחד יום אחרי יום, קשורים לא על ידי מין או משיכה גופנית או כסף או ילדים או רגוש, אלא רק על ידי הסכמה משותפת להמשיך הלאה, מסירות הדדית ליחד שלעולם לא ניתן יהיה לקדד אותו. חברות היא להיות עד לטפטוף האיטי של הצרות של אדם אחר, ולהתקפים ארוכים של שעמום, ולניצחונות מזדמנים. זו הרגשה שיש בה זכות יתר – להיות נוכח ברגעים הכי מדוכדכים של אדם אחר, לדעת כי בתמורה אתה יכול להיות מדוכדך לידו".

אבל ברובד עמוק יותר עניינו האמיתי של הספר אינו רק בחברות, אלא בשאלה האם אדם יכול להתאושש מטראומה מתמשכת.

גיבורו האמיתי של הספר הוא ג'וד, אחד מהארבעה. ג'וד הוא עורך דין מצליח מאוד. כל הארבעה עושים חיל: ויל השחקן נהפך לכוכב קולנוע, מלקולם האדריכל מפתח קריירה מפוארת וג'י בי' הצייר גם הוא קוצר הצלחה וזכה לתהילה בתחומו.

בילדותו ובנערותו עבר ג'וד פגיעה מתמשכת ומחרידה. סודותיו נגלים לפנינו בהדרגה, וכל אחד מהם מעורר פלצות, נדבך על נדבך, פגיעה מבעיתה על פגיעה מבעיתה.

והספר שואל – האם שיקום אמיתי אפשרי? האם האהבה הרבה שג'וד זוכה לה משלב מסוים בחייו תוכל לתקן את מה שהתקלקל?

הכול בספר קיצוני מאוד. הזוועה מעוררת אימה. האהבה מעוררת השתאות. האם כל אלה אפשריים? האם תיאורם משכנע?

לטעמי יש מידה לא מעטה של זיוף בתיאור של הטובים, שהם כל כך קיצוניים בטובם, עד שאפשר ממש לראות בהם מלאכים שרק דומים לבני אדם. אחת הדמויות תוהה: "בסופו של דבר, איך יכולים ד"ר טיילור ווילם להיחשב ליצור מאותו הסוג? או האב גבריאל ואנדי? או האח לוק והרולד? האם מה שיש בקבוצה הראשונה ישנו גם בקבוצה השנייה, ואם כן, איך הקבוצה השנייה בחרה אחרת? איך הם בחרו מה להיות?" זאת תהייה מעניינת בהחלט, והיא נמצאת בלבו של הרומן: השאלה איך ומדוע הטובים טובים כל כך, והרעים רעים כל כך. השאלה אם הם באמת כאלה נשארת מחוץ להנחות היסוד של הספר.

לכאורה יש בסיפור שלפנינו חסד, שהרי ג'וד פוגש את הטובים-מאוד. והרי בשל עברו "היה אמור לגמור – איפה? בכלא. או בבית חולים. או מת. או גרוע מזה." האם החסד יכול באמת להושיע? שאלה טובה…

אחת ממעלותיו של הספר היא הדקויות שבאמצעותן מאפיינת הסופרת את הדמויות. למשל, במאי שוודי מעיר לווילם, שהוריו היו שוודים, "עד כמה חסר רגש נעשה הקול שלו כשהוא עובר לדבר בשפה," ורק אז וילם מבין "שלמד שלא במודע לאמץ נימת מסוימת כשדיבר עם הוריו, נטולת רגשות וקהה, שהיתה אמורה להדהד את נימת הדיבור שלהם."

אחת הבעיות של הגרסה העברית היא השפה התרגומית שבה הוא לוקה. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן:

"אפילו טוד יודע מספיק בשביל לא לבקש ממנו לחגוג":  אפשר ממש לשמוע את הביטוי האנגלי, שלא הועבר כאן לעברית. במקום "יודע מספיק בשביל" מוטב כנראה לומר "אפילו טוד מבין", או בדומה לכך.

נערים בספר "אוכלים קנדי בר": קנדי בר? אולי חטיף? או אפילו סתם ממתק?

באנגלית לשעון יש "face"', בעברית אין לו "פנים"!

באנגלית one builds a fire בעברית מציתים, לא "בונים" אותה!

באנגלית he left  you, בעברית הוא הוריש לך, ולא "השאיר"!

באנגלית "he left it on his desk, only to find it in the morning", בעברית – ואז מוצא אותם בבוקר, ולא כדי למצוא אותם!

באנגלית בדיבור עקיף "ago" משתנה ל"before", אבל אם משמרים בעברית  את המבנה הדקדוקי האנגלי, התוצאה לא טבעית. לפיכך לא "אחרי שישב ליד המיטה של המינג בבית החולים כל כך הרבה שנים לפני כן." מוטב "לפני שנים רבות כל כך".

"הכול הרגיש כל כך לא נכון"? יותר תרגומי מזה לא יכול להיות. בעברית "הכול" לא מרגיש. בני אדם מרגישים.

"וילם דאג אם הוא באמת יכול להרשות לעצמו לעזוב את העבודה". תרגומי. מוטב – "וילם חשש שלא יוכל להרשות לעצמו…"

"עצם הגובה של הבמה הכריז על העלייה של וילם לאיזשהו מחוז אחר של החיים". אנגלית בתחפושת עברית.

"הגישה שלו עצמו לגיל שלושים לא התניעה שום פאניקה סמויה, שום בלבול פעלתני". כנ"ל. תרגומי. לא מובן. מסורבל.

"דברים השתנו אז".

"הכניסה שלהם לעשור הרביעי לחייהם תהפוך אותם באורח קסם למשהו אחר, משהו שמחוץ לשליטתם, אלא אם כן הן יסכלו זאת מראש על ידי הכרזות רדיקליות – נתנה השראה לעזיבה הבהולה של מלקולם את בית הוריו רק כדי לסגת בחזרה לשם בשנה שלאחר מכן, כשהתחיל לצאת עם אישה". זאת עברית?

"הוא עמד מול ארון הקיר הקטן שבמבואה – נישה, בעצם, שהם תלו עליה יריעת אריג גס – והתפעל מהפריטים שבו." התפעל מהפרטים שבו? ודאי אפשר למצוא ניסוח אלגנטי ורהוט יותר.

"הוא היה מודע להרגלים שלו, שידע לבטח שהם שייכים למישהו מבוגר הרבה יותר, קרוב לוודאי נקבה, והיה מחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

הצעה: "הוא היה ער להרגליו, וידע בוודאי שהם מתאימים לאדם מבוגר ממנו בהרבה, כנראה – לאישה. הוא נהג להחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

"הוא תפס את וילם מסתכל עליו בהבעה לא ניתנת לפענוח ותהה עד כמה וילם עשוי לנחש לגביו."

הצעה: "הוא שם לב שווילם מביט בו בהבעה שאי אפשר לפענח, ותהה מה וילם מבין לגביו".

כשמישהו משאיר "קופסאות של גֶ'קסס" אי אפשר להשאיר כך, לדעתי, את העברית. חיפוש בגוגל העלה שמדובר בשם של חטיף, שמן הראוי היה להוסיף כאן, ולא להטריח את הקוראים לחפש מה בעצם מכילות הקופסאות הללו, שהרי הג'קסס הללו אינם מוכרים במיוחד בישראל.

האם אפשר לכתוב על בני הזוג במסיבה שהם "עורכי דין והיסטוריונים וכותבים ומדענים נחותים יותר"? לדעתי לא. באנגלית יש משמעות למילה writers, כשם עצם. בעברית המילה מתפרשת כפועל. כותבים? כותבים מה? מדוע לא פשוט –סופרים?

אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות. ברור שהתרגום פוגם בחוויה, שכן הוא בולט כל הזמן, קולני ומטריד.

עם זאת, וחרף הסתייגויות, אין ספק שמדובר ביצירה מושכת מאוד לקריאה.

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

שיר שכנוע או שיר אהבה?

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות "סונטות ההולדה". שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות'המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות'המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם "הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ", כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע "בהלוואה" ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת', שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת'ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים "hate away" בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת'ווי, כלומר – שנאה: "hate"…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות'המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא earl-of-southampton.png

Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton

מה ידע יורם ביאלר בהיותו רק נער

(יש להקליק על הטקסט כדי להגדילו)

הדברים מובאים באדיבותו של יובל ביאלר, אחיו של יורם, ולכבוד יום הולדתה ה-97 של אמם, יהודית ביאלר. את הכתבה "יורם, תגיד לי אתה: "גוזלים את יזכור, כבשת הרש" שבה התקוממה נגד שינוי נוסח תפילת "יזכור" בצבא, אפשר לראות כאן. 

עלי מוהר הלך לעולמו ב-30 בנובמבר, 2006. 

שולמית הראבן, "החוליה": מה הפחיד אותנו באמצע שנות השמונים?

מבצע חיסול המלאי של הוצאת כנרת, שהציעה למכירה מבחר עצום של ספרים נושנים תמורת 10 ש"ח כל אחד, זימן את האפשרות המפתה להיזכר בספרים שראו אור מזמן, ומשום מה לא קראתי אותם אז.

מה יכול להיות רע, חשבתי, בספר שכתבה שולמית הראבן? וקניתי את החוליה שהראבן הוציאה לאור לראשונה ב-1986, בשם בדוי – טל יערי.

מדובר בשלושה סיפורי מוסד. בשלושתם מופיעות דמויות חוזרות: מי שבסיפור אחד הוא דמות שולית, מופיע במרכזו של סיפור אחר, אבל בכל השלושה הדמות המרכזית נשלחת מטעם המוסד לפעולה חשאית מחוץ למדינת ישראל.

משעשע להיזכר במה שהעסיק ובמה שהטריד אותנו בשנות ה-80. כך למשל במרכזו של הסיפור "הקשר העיראקי" מככב הנשק הלא קונוונציונלי להשמדה המונית שעירק, כך האמינו הכול, מפתחת, ובמאמציהם של אנשי המוסד להיאבק באיום. אכן, בשנות השמונים היו הכול בטוחים שסאדאם חוסיין עלול לתקוף את ישראל בגז. "גזים – זה כבר עניין אחר. גזים הם בעיניו – כמו בעיני – נשק בזוי מאוד," אומר אמריקני שמבקש לסייע לישראל, וסוכן המוסד מסביר את נחיצות הפעולה: "יום אחד היא [ממשלת ישראל] תורה על פעולה מאוד מאוד מדויקת, מאוד מאוד מתוחכמת, בלי להרים את כל צה"ל על הרגליים, בלי להזדהות, ויש לנו היכולת לעשות את זה, ואגף הגזים של המפעל הזה לא יוכל לייצר עוד שום דבר, ואיש לא יוכל לקשור את הסיפור אתנו, אם כי כולם ינחשו" (לא קשה לנחש מה הייתה שולמית הראבן אומרת על ההתרברבות הכמעט לא מוסתרת של ראש הממשלה בהתנקשות בחייו של מדען גרעין אירני…). "אני כבר יכול לשמוע את ראש הממשלה נואם בכיכרות על גזים! גזים! ילדים יהודים בסכנת גזים! – וכל הארץ תשקע בפרנויה עמוקה…" היא מזכירה לנו את הלך הרוח ששרר כאן לפני שלושים וחמש שנים. כזכור, מלחמת המפרץ נועדה במידה רבה לפרוק את עירק ממאגרי הנשק הסודי שבדיעבד, כך התברר, בכלל לא היה ברשותה. שולמית הראבן ודאי לא תיארה לעצמה שבתחילת המאה ה-21 יככבו בתודעתנו האירנים והמרוץ שלהם לפיתוח של פצצות אטום.

אכן, בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", מדובר על משהו דומה: במוקד הסיפור מופיעה האפשרות שארגוני מחבלים יקבלו לרשותם מזוודות ובהן נשק גרעיני שיוכלו להרוס בעזרתו ערים שלמות.

כמעט מצחיק לקרוא איך דיברו ובמה התרברבו ב-1986: "האינטרפול נכנס למאה העשרים", שכן "יש למשטרה שעות לוויין", ולמוסד "יש אמצעים מהירים הרבה יותר" שאיש אינו מדבר אליהם.

עצוב, לעומת זאת, להיזכר, בביטחון הרב שחש הציבור באותם ימים, כפי שהוא משתקף בדברים ששולמית הראבן שמה בפי אחת הדמויות: "אילו היו אנשי היחידה שלו על בימת ההצדעה אותו יום בקהיר, סאדאת לא היה נרצח. לדובה לא היה ספק בצדקת דבריו". נראה שגם שולמית הראבן אינה מטילה שום ספק בדברים. גם היא כאן בטוחה (עדיין… הראבן הלכה לעולמה ב-2003) שהשומרים הישראלים העשויים ללא חת יכולים להגן על מי שצריך להגן, בזכות דריכותם המופלאה. רצח רבין הוכיח כמובן עד כמה מופרז היה האמון ביכולותיהם המופתיות של שומרינו…

הספר מרתק ומושך מאוד לקריאה. מעניינת גם אחרית הדברים שהוסיפה נועה מנהיים, שקישרה בין הסיפורים לבין אירועים מהמציאות הישראלית של אותם ימים: "השנה שבה הודה אנליסט מודיעין יהודי אמריקני ממושקף בשם יונתן פולארד, כי ריגל לטובת ישראל והעביר לה, בין השאר, מידע בנוגע לנשק השמדה המונית שנמצא בידי ארצות ערב", וגם השנה שבה מרדכי ואנונו נחטף ברומא והוחזר לישראל, כדי להישפט על כך שמסר מידע "הנוגע לנשק להשמדה המונית שנמצא בידי ישראל". מנהיים מספרת באחרית הדברים על האופן שבו התקבל ספר שחתום עליו שם "גברי ומסוקס", ורק אדם אחד, דן בן אמוץ, ניחש מי מסתתר מאחורי הפסבדונים. באחרית הדבר דנה מנהיים בתופעה של שמות בדויים, מקשרת את הסיפורים בחוליה עם מסורת הכתיבה של סיפורי ריגול, ומספרת גם כיצד הוחלט לחשוף את זהותה של הסופרת. אחרית הדבר מוסיפה נדבך חשוב ומעניין!

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 15

אַל תְּגַנֶּה אֶת הַבָּעַת פָּנַי
שֶׁהִיא נוּגָה מִדַּי אוֹ סְתָם שְׁקֵטָה.
אֲנַחְנוּ כֹּה שׁוֹנִים וְרַק אַתָּה
בּוֹהֵק תָּמִיד בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאוּלַי
תַּבִּיט בִּי בְּחֶמְלָה, כֻּלְּךָ מֵאִיר
כְּמוֹ עַל דְּבוֹרָה כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גָּבִישׁ.
מִי שֶׁרָגִיל לָעֶצֶב כָּךְ מַרְגִּישׁ:
יִקְשֶׁה לִפְרֹשׂ כָּנָף אֶל הָאֲוִיר.

אִם אֶשְׁתַּדֵּל רַק אֶכָּשֵׁל, אַךְ אִם
אַבִּיט בְּךָ, בְּךָ בִּלְבַד וְעַל
אַהֲבָתְךָ שֶׁמְּאִירָה פָּנִים,
אוּכַל לִשְׁמֹעַ נְשִׁיָּה, אוּכַל
לִצְפּוֹת מִלְּמַעְלָה, כְּמוֹ מֵעֲנָנִים
עַל הַנָּהָר הַמַּר – בְּשִׁכְחָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 15 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

נטפליקס, "מוסכמות": סדרה טורקית מפתיעה

חייהם של בני אדם משיקים, מתקרבים, מתרחקים, נוגעים אלה באלה, משנים ומשתנים, לרוב בלי שאותם אנשים יודעים מי או מה בדיוק השפיע עליהם כל כך, איך מעגלי החיים שלהם נעים זה אל זה, מקרוב ומרחוק.

כך הם מתגלים לעינינו בסדרה הטורקית המוצלחת מאוד "מוסכמות". אנחנו, הצופים, יודעים על הדמויות חלק ממה שנסתר מעיניהן, אבל גם בפנינו נותרים סודות שחלקם נחשפים, ואת האחרים לא נדע כנראה לעולם, אבל אנחנו חשים בקיומם.

מרתק לראות איך העלילה נטווית בקצב שאפשר למצוא רק במה שהאמריקנים מכנים "סדרות זרות" (שהרי, כידוע, אמריקה היא מרכז העולם…): אטית, מדודה, נעה מדמות לדמות, מתמקדת בהבעות פנים, בשוטים ארוכים מזוויות מעניינות: כאן אנחנו מכירים את הוריה של אחת הדמויות, ושם – את בני המשפחה של אחת אחרת, והנה מתגלים לעינינו גם קשרים אסורים, סיפורים אפלים מהעבר, הסתבכויות משפחתיות טעונות במשקעים נושנים, אהבות ואכזבות, יופי וכאב.

מעניינות מאוד הסוגיות השונות שהסדרה נוגעת בהן בעדינות ובחוכמה. למשל – הקונפליקט שבין חילוניות לדת. אחת הדמויות, שמה פרי, פסיכיאטרית חילונית שגדלה בבית חילוני, זועמת על ההדתה הגוברת סביבה, מתלוננת על כך שיותר ויותר נשים מביעות את אדיקותן הדתית בכך שהן עוטות חיג'ב. במרוצת הזמן נגלה שבת שיחתה, גם היא אישה חילונית לגמרי, מסתירה את הקונפליקט המר שאתו היא נאלצת להתמודד דווקא בהקשר זה. הפסיכיאטרית נרתעת מההקצנה הדתית עד כדי כך שכאשר מגיעה אליה לטיפול צעירה עטוית חיג'ב, היא סולדת מהצורך להתקרב אליה, ואפילו שוקלת להעביר אותה לטיפול של מישהו אחר. מרתק מאוד המפגש בין שתי הנשים – מריים, הצעירה הדתית, התמימה לכאורה, ולעומתה פרי המבוגרת ממנה, המשכילה והמתוחכמת יותר, לכאורה. מה ילמדו זו מזו? איך המפגש ישפיע עליהן וישנה את שתיהן?

עניין אחר שהסדרה עוסקת בו הוא משמעותה של אחווה נשית והאופן שבו נשים מעצימות זו את זו, עוזרות זו לזו בחיי המעשה וגם בחיי הרגש, ויכולות באהבתן, בחוכמתן וברגישותן לשנות את חיי זולתן ולהטיב אתם. אי אפשר שלא לחוש בפגיעותן של נשים, שנובעת מחולשתן הפיזיולוגית, לעומת כוחם הגופני של הגברים בחייהן. ועם זאת, אנו נוכחים שיש בנשים הללו כוח רב, שהולך ונחשף ככל שהסדרה מתפתחת, ואגב כך מתגלה חולשתם ופגיעותם של הגברים. מרתק להיווכח שמי שנראה אלים וחזק מתגלה כעדין, מי שנראית דתייה היא בעצם חילונית ומודרנית, מי שנראית חולת נפש יודעת למצוא את הדרך כדי להירפא, מי שנראית קפואה יכולה ללמוד איך להפשיר, ועוד כהנה וכהנה התפתחויות שבזכותן מדובר בסדרה שהיא יצירת אמנות: היא חודרת לנבכי הנפש של הדמויות, עוקבת אחרי התהליכים שהאנשים הללו עוברים, ועושה את זה בעדינות רבה.

בשנים האחרונות מסתמנת פריחה של אופרות סבון טורקיות, שנשים רבות, גם בישראל, התמכרו לצפייה בהן. הסדרה "מוסכמות" נוגעת בתופעה הזאת באירוניה: אחת הדמויות היא כוכבת של סדרות עממיות כאלה, והיא מתלוננת: ככל שהסדרה גרועה יותר, כך הצופים מתלהבים ממנה יותר… השחקנית מופיעה בחייהן של הדמויות האחרות, לפעמים – מתוך הטלוויזיה שפועלת אצלם בבית, ולפעמים כאדם "אמיתי", כאחת הדמויות שחייהן משיקים לאלה של דמויות האחרות. 

מאחר שהעלילה נרקמת בחלקה בחדרה של הפסיכיאטרית (וגם בזה של עמיתה שלה, שמטפלת בה), עולות בסדרה סוגיות רבות הקשורות בבריאות הנפש בכלל ובמעשה הטיפולי בפרט.

מרתקים במיוחד הקטעים שבהם השיחה עוברת מהפסיכיאטרית שמשוחחת עם מריים, המטופלת שלה, אל השיחה שלה עם המטפלת שלה עצמה, שם היא מגיבה על משהו שאמרה למריים, או שמריים אמרה לה. בחדר הטיפולים היא מקצועית, קרירה, מרוחקת, זהירה, אצל המטפלת שלה היא רגשית, נסערת, פגיעה… והמטפלת שלה? היא מקשיבה בתשומת לב, אבל כשהולכים אל מאחורי הקלעים, אל הסודות המוסתרים מאחורי החזות המקצועית, מגלים עד כמה גם היא מיוסרת, פגיעה, רגשית… 

אז מה קורה למי שמדחיק או מכחיש טראומות מעברו? מה מרגישה מטופלת באינטראקציה הבינאישית עם מטפלת שהשיחה אתה היא בעצם "עבודה"? עד כמה מותר למטפל לוותר על גבולות נוקשים, להיות אנושי וחשוף? מה קורה כשמידע רב מדי נחשף בפני המטופל? האם שיחות יכולות בכלל להועיל, כשהנפש מיוסרת? איך ייסורי הנפש יכולים לפגוע גם בגוף? 

כל אלה שאלות שעולות בסדרה העשויה היטב, והיא מסקרנת ומפתיעה. מדובר בסדרה חדשה: אחת הדמויות מציינת את השנה: 2019, כלומר – רגע לפני תחילת עידן הקורונה, במציאות שבה בני אדם (כמה מוזר…) עוד הצטופפו, התחבקו, גם עם זרים, ונגעו זה בזה בלי היסוס… אי אפשר שלא לתהות כיצד הייתה נראית הסדרה אילו צילמו אותה מקץ כמה חודשים, ובעצם – איך תשתקף מציאות הקורונה במה שנראה בעתיד.  

לאה גולדברג

יום שישי 3.9.26

את שירי, כלומר את תרגומי בלוק, שלחתי אל ה"העולם", וקיבלתי כבר בחזרה. ענו לי שאין הם מדפיסים תרגומים. אני איני רוצה לסגת תיכף אחור, אני עוד אנסה את מזלי. אשלח להם שני שירים מקוריים. אני איני מאמינה שיקבלו אותם, אבל בכל זאת, לנסות הלא אפשר. איני יודעת למה נחוץ לי דווקא להיות סופרת. סיבות אידיאליות אין לי בזה. אז בכלל חדלתי לדאוג לאנושות ולבטוח בכתבי (עובדה מעציבה מאוד), מפני שאין אמונה בשום דבר, וסיבות חומריות... אבל מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי, עוניו ואי־פרסומו זוהי מעשייה. לכתוב לא עברית – אחת היא בשבילי, כאילו לא לכתוב לגמרי, ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, בכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה, ואם אני לא אגיע אליה, אם אין לי כשרון, אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני. מבלי להיות סופרת, אין כבר ערך בשבילי לשום דבר.

סטפן הרטמנס, "מלחמה וטרפנטין": מתי החלה הזוועה

יש ספרים (למשל, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז), שלא ברור אם לקטלג אותם כפרוזה או כתיעוד. הם משלבים בין ביוגרפיה לפיקשן, שכן החלק התיעודי שהם מציגים הוא רק קרש הקפיצה אל מחוזות הבדיון, אל ההשראה וכוחות היצירה וההמצאה של הסופר. עמוס עוז מתאר בספרו את שעותיה האחרונות של אמו כאילו שהיה שם לצדה, וסטפן הרטמנס לוקח אותנו אל החיים של סבו ושל אביו של סבו. הוא מתחיל בזיכרונותיו מהסבא, מוסיף להם, כך הוא מסביר, את המחברות הכתובות שהותיר אחריו הסב, ובהן תיעד את מה שעבר עליו כחייל בצבא הבלגי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומעבד אותם לכלל יצירה יפהפייה ונוגעת ללב.

סבו של הרטמנס, כך כותב הנכד, היה חייל "בעל כורחו וצייר – מרצונו", ושתי עובדות החיים הללו היו המשמעותיות ביותר בחייו, ובספר שלפנינו.

במחברות תיאר כאמור הסבא את הקרבות הקשים שנאלץ להשתתף בהם, ואת גבורתו יוצאת הדופן. הסבא זכה בכמה מדליות על הצטיינות והקרבה.

הרטמנס עוקב אחרי חיי הסב, אחרי יצירתו, ואחרי המקומות שאליהם הגיע במהלך המלחמה. לקראת סופו של הספר הוא מגיע למקום שתועד בשיר הנודע שכתב ג'ון מק'קריי, "בשדות של פלנדריה" ומופתע לגלות שבמקום, שהיה אחד משדות הקטל האיומים של אותה מלחמה, פורחים פרחים שונים, אך לא פרגים! (בעקבות השיר היו הפרחים הללו לסמלה של מלחמת העולם הראשונה).

תיאורי המלחמה שהרטמנס מביא מתוך יומניו של סבו מחרידים: השוחות, הרעב, העכברושים, הבוץ "ששאב ובלע את הבחורים", ערימות הצואה שהחיילים נאלצו לחיות לצדן, כי כל הרמת ראש גררה צליפות קטלניות; כל אלה מובאים בפרטי פרטים מעוררי חלחלה. אבל הזעזוע האמיתי והעמוק נגרם לקורא מתוך התדהמה הנחרדת שחשו החיילים לנוכח התנהגותם של הגרמנים, שמעלו בכל הקודים המלחמתיים שהיו נהוגים עד אז: "מה שנשב פנימה דרך החורים השטניים שפערה המלחמה במארג ההומניזם היה החום החורך של הריקנות המוסרית, שכמעט לא יהיה אפשר להפרות עוד באידאלים חדשים", הוא כותב, ומתכוון לא רק ל"ענני גז החרדל הקטלניים" ול"פעולות הנקם הסדיסטיות שהגרמנים ביצעו נגד האוכלוסייה האזרחית חסרת המגן בכל אשר הלכו", אלא גם לכל מיני תרגילים מלוכלכים שהחיילים הגרמנים לא היססו לנקוט אותם. למשל: בעיצומו של קרב העמידו  פנים שהם נכנעים, יצאו מהשוחות בידיים מורמות, וכשהחיילים הבלגיים יצאו לקראתם כדי לקחת אותם בשבי, השתטחו הגרמנים, וחבריהם לנשק ריססו ביריות את הבלגים. דוגמה אחרת: חיילים בלגים שמעו בכי של ילד. לבו של אחד מהם נכמר והוא יצא מהשוחה כדי להציל את הפעוט, אבל אז התברר שהגרמנים ביימו את הבכי וירו בחייל שיצא לעזור לילד חף מפשע, כביכול. "ההונים קרובים תמיד, המנוולים תמיד אורבים, מנצלים כל הזדמנות לשבור את רוחנו. לפעמים זה גורם להתפרצויות זעם ולשנאה יוקדת", כותב הרטמנס, ומצטט את סבו שאמר כי בתום המלחמה "אנשי העולם הישן נקרעו לגזרים", וכי "ההזדהות עם אידאל נעלה התנפצה לרסיסים. שרידי החשיבה הנאיבית והרומנטית היו פזורים באדמת מערב פלנדריה". בעקבות מה שחוו, "ליבם של רבים מהחיילים שחזרו היה לאה ולמוד אכזבות".

מי שקורא כיום את הדברים הללו זוכר היטב את הזוועות שעוללו הגרמנים במלחמת העולם האחרת, השנייה.

לצד כל אותן זוועות אנו קוראים על שאיפתו של הסב להיות צייר, כמו שהיה גם אביו לפניו. הרטמנס, לעומת סבו והסבא רבא שלו, שאותו לא זכה להכיר, מצייר במילים. תיאוריו יפהפיים. הנה דוגמה אחת: "הדרך שבה מולקולות נעות במים, ויוצרות משחקי אור עדינים ומשתנים כשהערב יורד על הים במפרץ דרומי, נאמר בחוף החצץ של עיירת החוף האיטלקית רפאלו, לאחר שהרוח פסקה והוורוד של ענני הערב יוצר אינסוף וריאציות בהשתקפות של הכחול המעמיק…"

נוגע ללב הצורך שלו להבין את סבו, את סיפור חייו הטרגי שהולך ומתפענח ושסודותיו העצובים נגלים לקראת הסוף. אי אפשר שלא לחוש בזיקה העמוקה – באהבה! – שהוא חש אל הסב. שנים נדרשו כדי שיבין את משמעות המתנות שהסב העניק לו, למשל – מטוס צעצוע מעץ שבנה למענו, או שעון כיס מוזהב. שנים נדרשות גם כדי שיעמוד על משמעות הציורים שהסבא צייר, שיבין מדוע התרגש כל כך מאחד מהם, אל מה התגעגע, אל מה ערג ומדוע. רק אחרי שהוא קורא את המחברות שהשאיר סבו הוא מבין את מלוא משמעותו של תרמיל הנחושת שניצב כל השנים על גרם המדרגות בבית סבו, וכל אחת מהתובנות הללו נהפכת גם לתובנה שלנו, הקוראים.

לאחרונה מתרבות היצירות העוסקות במלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, שנועדה "לשים קץ לכל המלחמות", באמצעות הססמה הזאת פיתו ממשלות את אזרחיהן להתגייס לצבאות השונים: סרט הקולנוע "1914" והספר המסע האחרון של לוסיטניה הם רק שתי דוגמאות ליצירות הללו. נראה שיש רצון להבין היכן החלה הזוועה שהמאה ה-20 הייתה רצופה בה.

OORLOG EN TERPENTIJN Stefan Hertmans

תרגמה מפלמית: אירית באומן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 14

אִם לֶאֱהֹב אוֹתִּי, הֲרֵי ­– מוּטָב
שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,
וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,
שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.
שֶׁלֹּא תֹּאמַר"–  אוֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ",
שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד
עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד
וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.
וְאל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,
כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע
לִשְׁמֹר אֶת מְלֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?
אֱהֹב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,
רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 14 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

אנה הרמן, דורי מנור, "אלפא ואומגה": למי עוד התנכל הנחש?

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

אנה ביקונט, "גברת סנדלר": מדוע נכשל

על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה  מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: "'חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?' הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה", מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.

בעבר קראתי שני ספרים שכתבה ביקונט: את הביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, ואת הספר אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה  הפשע וההשתקה, שניהם ספרים מרתקים, מרשימים וכתובים היטב.

הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).

למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.

קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר "כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם". אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש"תפסה" אותה באי דיוקים.

למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.

על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה "איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי" מעירה ביקונט: "אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה". (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)

עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: "אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?"

על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: "(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי 'משפחה מתבוללת מאוד', כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת)." האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?

אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.

אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: "אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: 'ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'" היא מספרת על תחושותיה: "הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר 'קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.' ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?" הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז'י וולף, שעשה סרט עליה, "אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית". מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: "היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: 'כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'"

לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!

אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי "העיקר", ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?

חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 13

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 13 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן