כמה שהיא שנונה! איזו יכולת יש לה לסקור עידן, לגעת בו באצבעות זריזות, ולא בליטוף…

מרגרט אטווד נחשבה תמיד סופרת חשובה, אבל את תהילתה בקרב ההמונים קנתה כשהופיעה הסדרה המבוססת על ספרה מעשה בשפחה (כך תורגם שמו של הרומן לעברית. בנטפליקס בעברית הופיעה הסדרה בשם “סיפורה של שפחה”), והדמויות מהסדרה הפכו לחלק מתרבות ההמונים: אישה לבושה באדום ועל ראשה המצנפת הלבנה, כפי שנראו הנשים בסדרה, היו לסמל שמשתמשים בו בפרודיות ובאזכורים שונים.

את הספר The Blind Assassin (בעברית – המתנקש העיוור) הוציאה אטווד לאור ב-2000, כלומר – חמש עשרה שנה אחרי מעשה בשפחה המפורסם כל כך. 

הוא מתרחש בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואטווד מקרבת אותנו בעלילתו ובדמויות שחיות ברומן אל הלכי הרוח ששררו בקנדה באותה תקופה, בעיקר בקרב אנשי “החברה הגבוהה”. אחת הדמויות הראשיות היא זאת של גבר שאמנם נעדר ממרבית הספר, אבל נוכחותו קיימת ומשפיעה השפעה גורלית על חייהן של הדמויות האחרות. בין היתר, הוא נוסע לספרד כדי להילחם במלחמת האזרחים, וזמן קצר אחרי כן מתגייס ויוצא לאירופה, כשמלחמת העולם השנייה פורצת. 

הארכיטקטורה של הספר עב הכרס (634 עמודים באנגלית) מדהימה. היא בנויה בשלושה מישורים: באחד, כותבת אייריס, אישה כבת שמונים, מעין מכתב פרידה לנכדתה ולמיירה, אישה שעוזרת לה בחיי היומיום. בשני, מתועדים אירועים שונים בחייה של אייריס באמצעות קטעי עיתונות. בשלישי, מובא הסיפור “המתנקש העיוור” המסופר בגוף שלישי. בסיפור מנהלת מישהי קשר אהבים אסור עם גבר שמספר לה אגדה על ארץ בדויה שבה נהוג להקריב קורבנות אדם, ליתר דיוק – בתולות שאת לשונן קוטעים, כדי שלא יוכלו לדבר, לזעוק, לספר מה מעוללים להן. הרוצחים המבצעים את מעשה ההקרבה הם גברים שבילדותם עיוורו אותם, והם פיתחו חוש שמיעה משוכלל ביותר, שמאפשר להם להתנהל בסביבה. אותו סיפור ראה אור שנים רבות לפני ההווה של הרומן שלפנינו. כבר עשרות שנים שהוא מצליח מאוד, עד כדי כך שמי שחתומה עליו, לורה צ’ייס, אחותה של אייריס, הפכה למושא להערצה, ואנשים עולים עד היום לרגל לקברה. מה עלה בגורלה של לורה ידוע לנו כבר מהפסקה הראשונה של הספר, שם מתואר סופה: הרומן מתחיל כך:[1] “עשרה ימים אחרי שהמלחמה הסתיימה, נהגה אחותי לורה במכונית שנפלה מגשר. הגשר שופץ באותה עת. היא חלפה על פני השלט ‘סכנה’. המכונית נפלה מגובה של 30 מטר לתוך הנקיק, התנפצה על צמרות שזה עתה הנצו בהם עלים נוצתיים, ואז עלתה בלהבות והתגלגלה לתוך נחל רדוד, בתחתית הנקיק.”

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה מורכבת, רבת תהפוכות וטומנת סודות שמתפענחים רק לקראת הסוף. ההפתעות רבות, ומפעים להיווכח עד כמה הסיפור הפנימי משקף את סיפור המסגרת ונוגע בו בתחכום.

אייריס, שמספרת על חייה, שנונה וחדת לשון. חריפותה, אפילו אפשר להודות – רשעותה המשעשעת, היא זאת שמושכת מלכתחילה להמשיך ולקרוא את הרומן שכתוב ברובו מפיה, בגוף ראשון. הנה כמה דוגמאות קטנות: היא מביטה במיירה ואומרת לעצמה “אסור לנשים עם תחת כל כך רחב ללבוש הדפסי פרחים גדולים כל כך”… אבל לפחות אפשר לומר עליה שגם על עצמה היא מלגלגלת: “השיער שלי מזדקר כלפי מעלה ונראה כאילו חשמלו אותי”… 

על הדרשה של הכומר שהיא נאלצת לשמוע היא מגיבה כך: “ואז הכומר החל להתפלל, והטיף לאלוהים על כל האתגרים החדשים שצעירים נאלצים כיום להתמודד אתם. אלוהים ודאי שמע כבר דברים דומים, סביר להניח שהוא משתעמם מהם, כמו כולנו.” 

אייריס נהנית מאוד לשבת בתא השירותים הציבוריים בבית הקפה החביב עליה, ולקרוא את מה שאנשים כותבים שם על הקירות. על אחת הכתובות הללו, שכולה ניבולי פה, היא מעירה ביובש עוקצני שזאת “נגיעה מקומית אותנטית”…

התובנות שלה אינן נוגעות רק לזוטות. כך למשל כל מה שהיא כותבת על ההיסטוריה, על המלחמה, למשל, על סופה של מלחמת העולם השנייה היא כותבת (כדי להסביר שאף מלחמה אינה מסתיימת באמת כאשר חותמים על הסכמים): “מלחמה היא אש ענקית. האפר שהיא מותירה ממשיך להיסחף למרחקים, ויורד לאטו”.

על הסלחנות ששררה כלפי גברים ומעשיהם הנלוזים, אפילו הפליליים, היא כותבת: “לגברים היו באותם ימים דחפים; הם היו רבים, הדחפים הללו; הם שכנו מתחת לפני השטח, בתוך סדקים ובקיעים שיש בהווייתו של גבר, ומדי פעם הם אספו כוח ותקפו, כמו מגיפה של עכברושים. הם היו ערמומיים ועזים, איך אפשר לצפות מגבר אמיתי לגבור עליהם?” 

והנה הדברים המרתקים שכתבה על מה שהיא רואה בעתיד, במאה ה-21 (יש לזכור: הספר נכתב ממש בשלהי המאה ה-20): “הנה מגיעה המאה ה-21, נעה מעלינו כמו חללית מלאה בחייזרים עם עיני לטאה או בפטרודקטילים[2]. במוקדם או במאוחר היא תרחרח ותעיף אותנו, תקרע בציפורני הברזל שלה את הגגות מעל החפירות העלובות שלנו, ואז נהיה ערומים ומורעבים וחולים ומיואשים בדיוק כמו כולם.” 

כאילו ידעה כבר אז על מה שמתרחש כיום בעולם: לא חייזרים עם עיני לטאה וציפורני ברזל, אלא נגיף לא נראה שמערער את סדרי העולם.

“את אומרת לעצמך – ‘אני שמחה שלא אהיה ולא אראה את כל זה’ – כשבעצם אין דבר שאת רוצה יותר, אם רק תוכלי להביט במתרחש מתוך חלון קטן וסודי, כל עוד לא תהיי מעורבת בעצמך”.

אכן…  

[1] (מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים).
[2] סוג של זוחל מעופף 

(הספר זכה בפרס פרס מאן בּוּקר בשנת 2000)