נטפליקס, אווה דוברני, "כשהם רואים אותנו": האם עוול כזה ממשיך להתרחש גם בישראל?

האם יש טעם לצפות בסדרת טלוויזיה "שמבוססת על מקרה אמיתי"? השבוע הסביר מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ, ניסן שור, מדוע חבל על הזמן, במובן המקורי של המילה: "למה לבזבז שעות ארוכות על צפייה בסדרות שמבוססות על סיפור אמיתי? פשוט תקראו את הערך המתאים בוויקיפדיה ותחסכו זמן יקר."

אבל בעקבות הצפייה בסדרה המדוברת מאוד של נטפליקס "כשהם רואים אותנו" ("When They See Us") השתכנעתי שלפעמים יש ערך דווקא בעיבוד דרמטי של פרשות שקווי המתאר שלהן ידועים מראש, ואם לא, אפשר להתעדכן בקלות רבות בוויקיפדיה, כפי שמציע ניסן שור.

כי יש דברים שקשה, אולי אפילו אי אפשר להבין, אם לא "רואים" אותן מגולמים לא רק בעלילה, אלא בעיקר מעיני הדמויות שחוו את האירועים. אמנם מדובר כמובן בעיבוד, אבל כשהוא עשוי היטב, הוא מפיח חיים בעובדות היבשות והידועות.

הסיפור כמובן מוכר היטב: חמישה נערים, הצעיר שבהם רק בן 14, הואשמו בתקיפה אלימה ביותר ובאונס של אישה צעירה שרצה בפארק. במשפט נקבע שאשמתם הוכחה לכאורה, אף על פי שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות שקשרו אותם לזירה. ראיות כאלה נמצאו למכביר, אבל לא נקשרו לאף אחד מהם. טענת החוקרים המשטרתיים והתביעה הייתה שמן הסתם היה שם נער שישי שהצליח להתחמק ולא נתפס.

ארבעה מהנערים נכלאו במוסד לעבריינים צעירים. החמישי, קורי וייז, נשלח לבית סוהר רגיל, שם עבר תקיפות אלימות ומחרידות של אסירים ושהה במשך זמנים ארוכים מאוד בצינוק, שם אמנם לא הותקף, אבל דעתו כמעט נטרפה עליו בשל הבידוד הממושך והניתוק מהחברה האנושית.

הסדרה מתעדת בארבעה פרקים את כל המהלכים שהובילו בסופו של דבר לזיכוים המוחלט של הנערים: שתיים עשרה שנה לאחר שהורשעו הודה אסיר עולם אחר כי הוא זה שתקף לבדו את האישה, אבל אפילו אז התהליך נמשך: נדרשו עוד שלוש עשרה שנים כדי שהחמישה יזכו לא רק בניקוי שמם אלא גם בפיצוי כספי על סבל של שנים רבות ועל עוול מתמשך. האם אפשר בכלל לפצות על האובדן? על הזוועות? על החיים שהוסטו ממסלולם? על הצלקות שנותרו חקוקות בנפשם ובגופם?

בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה כתב ז'אן אמרי, שפעל נגד הנאצים בבלגיה, נתפס ועונה, על מה שלמד מהתנסויותיו: "עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה בעולם". האם הנערים הצעירים הללו, שזכו להכרה בעוול שנעשה להם, יכלו להתאושש ממנו באמת? כנראה שלא. לא באמת. לא ממש.

הפרק המעניין ביותר בסדרה הוא החמישי: מפגש של המראיינת המפורסמת אופרה וינפרי עם הבמאית, צוות השחקנים ועם חמשת הגברים שזוכו.

קשה לתאר את עוצמתו של המפגש: הבמאית שמסבירה את הרציונל ליצירת הסדרה: הרצון להביא לידיעת הציבור את העוולות, שכן, לדבריה, לא מדובר במקרה בודד אלא במבנה האינהרנטי של המערכת המשפטית בארצות הברית, שנועדה למעשה להפלות ולהתעלל. השחקנים, שמסבירים כיצד ניגשו לעבודה על הדמויות שגילמו: כל אחד מהם נפגש עם האדם שאת דמותו לבש בסרט, והשתדל (והצליח!) לייצג אותו כמיטב יכולתו. נגעו ללבי דבריו של  אסנטה בלאק הצעיר, למעשה בעצמו רק ילד, שגילם את קווין ריצ'רדסון בן הארבע עשרה. "רציתי להביע את המתיקות והתמימות שלו", אמר השחקן. התרגשתי מדבריה של השחקנית שהסבירה כי אנשים מצפים מנפגעי טראומה ש"ישאירו את העבר מאחור", אבל שזאת ציפייה לא מציאותית, כי השכחה אינה עניין שנתון לבחירה, והתרגשתי מאוד לראות עד כמה השחקנים שצפו בדמויות האמיתיות שגילמו הזדהו, פרצו בבכי, התרפקו זה על זה, כששמעו על הקשיים והמצוקות.

חמשת הגברים שזוכו סיפרו גם שהסדרה פקחה לא רק את עיני הצופים, אלא גם את עיניהם, שהרי אף אחד מהם לא ידע מה הסיפור המלא של האחרים. רק מהסדרה נודעו להם הקשיים המיוחדים שאתם התמודד קורי וייז. נראה שלא במקרה הוא היחיד מביניהם שלא נשא אישה ולא הקים משפחה. כיום הוא פעיל זכויות אדם ומרבה להרצות על ההתנסות שלו. כשהוא מתראיין אצל אופרה וינפרי אפשר בהחלט להבחין בעוצמת הפגיעה שהוא נפגע.

חמשת הנערים הודו בפשע שלא ביצעו. הפרק הראשון מוקדש כולו לתיעוד המהלכים שהובילו לכך. האלימות המשטרתית. החוקרת הראשית שפסקה מהרגע הראשון שהם אשמים והובילה את אנשי הצוות שלה לכך שיסחטו מהילדים הללו הודאה, בכל אמצעי ובכל דרך.

אי אפשר כמובן שלא לחשוב בהקשר הזה על רומן זדורוב האומלל, היושב בכלא כבר שלוש עשרה שנה, על לא עוול בכפו. גם ממנו נסחטה הודאה. גם לגביו אין שום ממצאים פורנזיים שקושרים אותו לזירת הפשע שהייתה עקובה מדם. טביעות אצבע, טביעות נעל שטופות בדם שאינן שלו. שערות שאינן שלו. חתך משונן מסכין שלא הייתה בידו. שחזור פגום בעליל. סתירות בין השחזור שעשה לבין מה שידוע על הרצח. כל אלה לא הספיקו עד כה כדי לשחררו מהמאסר ולפתוח בחקירה י סודית יותר כדי למצוא את מי שבאמת רצח את תאיר ראדה. העוול זועק לשמים! 

קווי הדמיון בין פרשת הנערים המתועדת בסדרה של נטפליקס לבין מציאות חייו האומללים של רומן זדורוב אינה נותנת מנוח. מי שעדיין לא בטוח בחפותו של רומן זדורוב מוזמן לגלוש באתר האמת היום מי רצח את תאיר ראדה" ולהשתכנע. השאלה רק מתי רשויות החוק ישתכנעו סוף סוף ויודו שטעו טעות המחפירה, או אולי גרוע מכך – הפלילו חף מפשע בזדון.

"אדם היודע גלות מהי, למד על החיים כמה דברים, אבל דברים אחרים רבים עוד יותר נהיו לו לשאלות שאין עליהן מענה. אחד הדברים שלמד היא הכרה הטריוויאלית במחשבה ראשונה, שאין שיבה, שגן גם אם תשוב אל מקום בחלל, את הזמן העבוד לא תשיב לך לעולם", כתב עוד ז'אן אמרי בספרו. אם וכאשר תכיר המדינה בעוול שנעשה לרומן זדורוב, את השנים שבהן אילצה אותו לגלות מחייו לא יוכל איש להשיב לו. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s