כשהייתה בת 15 ירו בה אנשי הטאליבן כשנסעה באוטובוס בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. שנתיים אחרי כן כבר עמדה על בימת הכבוד באוסלו, שם הודתה על פרס נובל לשלום שזכתה בו.

שמה מלאלה יוספזאי, ילידת פקיסטן, לוחמת למען זכותם של ילדים לרכוש השכלה.

מהירי נפצעה אנושות והוטסה לאנגליה, שם טיפלו בה עד שהחלימה. ממקום גלותה באנגליה, לשם הגיעה עם כל בני המשפחה שלה, המשיכה בפעילות שבה החלה כשהייתה רק בת 11!

כבר שנים רבות שהיא מקימה בתי ספר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה. "נערות משכילות," כך הסבירה בריאיון שהעניקה לשדרן האמריקני דיוויד לטרמן, "יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה." על ההתנגדות של הטאליבן להשכלת נשים, שבעטיה ירו בה בניסיון לשתק את פעילותה, אמרה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלך לבית ספר ותלמד, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה מעמד משל עצמה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל לעצמה זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות."

בנאום שנשאה בבירמינגהם כשנודע לה כי זכתה בפרס נובל דיברה על הכבוד הרב שנפל בחלקה ועל הגאווה שהיא חשה בהיותה הפקיסטנית הראשונה, והצעירה הראשונה, שזוכה בפרס. בפרס זכתה בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י פעיל הודי למען זכויות ילדים ונגד עבדות ילדים.

"הוא הודי ואני פקיסטנית, הוא מאמין בדת ההינדית ואני באסלאם," אמרה, והדגישה שחרף ההבדלים ביניהם, ועל אף האיבה השוררת בין ארצותיהם, הם תומכים זה בזה, ואף החליטו לשתף פעולה. בשיחת טלפון שניהלו זמן מה לפני נאומה, כך סיפרה, החליטו שכל אחד מהם יזמין לטקס באוסלו את ראש הממשלה של ארצו, בתקווה שיצליחו לגשר ביניהם, שכן, כדבריה, "לא משנה מה צבע עורך ובאיזו שפה אתה מדבר. כולנו חייבים לנהוג זה בזה כבני אנוש, לכבד את הזולת ולהיאבק למען זכויותינו ולמען זכויות הילדים, הנשים, וכל בני האדם."

יוספזאי הודתה לבני משפחתה, ובמיוחד לאביה, "שלא העניק לי שום דבר מיוחד, אבל גם לא קיצץ את כנפי, אלא אִפשר לי לעוף ולהשיג את יעדי, להראות לעולם שילדה אינה אמורה להיות שפחה. יש לנערה כוח והיא יכולה להתקדם בחיים. היא לא אמורה להיות רק אימא, רק אחות, רק רעיה. לנערה יש – צריכה להיות – זהות. יש להכיר בה, וזכויותיה שוות לאלה של נער בן גילה. אם כי אחי סבורים שאני זוכה… זוכה ליחס טוב מאוד," התלוצצה, והוסיפה, "אבל זה בסדר. כן, זה בסדר. "

החלק המרגש בנאומה היה זה שבו סיפרה איך נודע לה שזכתה בפרס נובל: "זה די מרגש, כי הייתי בשיעור כימיה, ולמדנו על אלקטרוליטים, והשעה הייתה, אני חושבת, 10:15, כך שמועד ההכרזה על פרס נובל לשלום עבר. גם לפני כן בכלל לא ציפיתי לזכות בו, וכשהשעה הייתה כבר 10:15, הייתי בטוחה שלא זכיתי. אבל אז אחת המורות שלי נכנסה לכיתה וקראה לי ואמרה, 'יש לי משהו חשוב לומר לך,' וממש הופתעתי כשהיא בירכה אותי ואמרה לי – זכית בפרס נובל לשלום, ואת חולקת אותו עם אדם דגול שפועל למען זכויות של ילדים.' לפעמים קשה להביע רגשות, אבל הרגשתי שזכיתי לכבוד גדול מאוד. הרגשתי חזקה ואמיצה יותר, כי הפרס הוא לא סתם איזו חתיכת מתכת או מדליה שעונדים או פרס ששומרים בחדר, הוא עידוד משמעותי בשבילי כדי שאמשיך בדרכי ואאמין בעצמי. לדעת שאנשים תומכים בי במערכה הזאת. ואנחנו פועלים ביחד. כולנו רוצים לוודא שכל ילד בעולם יזכה להשכלה. כך שזה דבר באמת, באמת עצום מבחינתי."

כמי שדוגלת בכל מאודה בהשכלה ובחינוך סיפרה שגם ביום שנודע לה שזכתה בפרס נובל, החליטה להמשיך את יום הלימודים כרגיל: "הלכתי לשיעור פיזיקה ולמדתי, הלכתי לשיעור אנגלית, והייתי לגמרי… זה היה מבחינתי יום רגיל…"

אכן, המורים וחבריה בירכו אותה, והיא מודה שתגובותיהם שימחו אותה מאוד: "כולם אמרו – אנחנו גאים בך, ו… אני אסירת תודה לבית הספר שלי, למורים שלי, לחברי, על אהבתם, על התמיכה שלהם, הם מאוד תומכים ומעודדים אותי. כך שאני מאושרת."

מפעים לחשוב על תלמידת תיכון שזוכה בפרס נובל, וממשיכה את סדר יומה כרגיל, מסורה כתמיד ללימודים העומדים תמיד בראש מעייניה, ולא רק אלה שלה, אלא של ילדי כל העולם שלמען השכלתם היא נאבקת כבר שנים רבות!

"זה לא סוף הדרך," היא אמרה. "זה לא הסוף. לא סוף המאבק שהתחלתי בו. אני חושבת שזאת למעשה ההתחלה. אני רוצה לראות שכל ילד בעולם הולך לבית הספר. יש עדיין 57 מיליון ילדים שאינם זוכים להשכלה, שעדיין לא הולכים לבית ספר יסודי, ואני רוצה לראות את כל אחד מהם זוכה להשכלה, כי אני – אני עצמי סבלתי מבעיה דומה כשגרתי בפקיסטן באזור שנשלט על ידי הטאליבן."

תיאור ההחלטה שלה לצאת למאבק מפעים:

"הטאליבן לא הרשו שם לאף ילדה ללמוד בבית הספר. החלטתי לא לשתוק. לא לחכות שמישהו אחר יפעל למעני. אני לא מחכה למישהו אחר. עמדו בפני שתי אפשרויות. לשתוק, ולחכות שירצחו אותי, או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה, כי באותה תקופה שלט באזור שלנו טרור, לא הרשו לנשים לצאת מהבית כי אסרו עליהן לגמרי לזכות בהשכלה. אנשים נרצחו. ובאותה תקופה החלטתי לשאת את קולי, כי רציתי לחזור ללימודים. הייתי אחת הנערות שלא זכו לרכוש השכלה. רציתי ללמוד, רציתי ללמוד ולהיות מי – מי שאני יכולה להיות בעתיד. והיו לי חלומות. היו לי גם חלומות, כמו שיש לכל ילד נורמלי. באותה תקופה רציתי להיות רופאה. כיום אני רוצה לעסוק בפוליטיקה. להיות פוליטיקאית טובה. וכששמעתי שאני לא יכולה ללמוד בבית הספר, חשבתי לרגע שלעולם לא אוכל להיות רופאה, שלעולם לא אוכל לממש את היכולות שלי, ושהחיים שלי יסתכמו בכך שאתחתן בגיל 13 או 14, לא אלמד, לא אהיה מה שאני יכולה להיות, ולכן החלטתי לדבר.

באמצעות הסיפור שלי אני רוצה לומר לילדים אחרים בעולם שהם צריכים להגן על הזכויות שלהם. שאסור להם לחכות למישהו אחר, ושהקול שלהם חזק יותר. הקולות שלהם – נדמה שהם חלשים, אבל כשאף אחד לא מדבר, הקול שלך נשמע רם כל כך, עד שכולם נאלצים להקשיב לך. כולם חייבים לשמוע. וזה המסר שלי לילדים בכל העולם: שהם צריכים להיאבק למען הזכויות שלהם."

הפרס שזכתה בו נועד לדבריה לא רק לה. "הוא נועד לכל הילדים שאין להם קול, שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם."

כשנאמה באוסלו חתמה מלאלה יוספזאי את דבריה במילים "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

אין ספק שבעוז רוחה, באישיותה הקורנת, בתושייה, בנחישות ובמסירות שלה, היא עוד תוסיף ותשפיע על העולם ותשפר אותו.