ארכיון תגיות: סרט תיעודי

שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

ענת גוב – על החיים ועל המוות

מה יש לומר? ענת גוב, שמתה לפני תשע שנים (כן, "מתה". עדנה מזי"א, חברתה הקרובה, מספרת בסרט שענת שנאה את המילה "נפטרה") מדברת אלינו בסרט, וקולה צלול וחכם. 

הסרט נערך כשיחה בינה ובין אריק קנלר, סוכן אמנים, ומשובצים בו גם דברים שמספרים עליה עדנה מזי"א, וגם בעלה, גידי גוב, ובתה.

העוצמה של ענת מפעימה. אנחנו רואים אותה מתקרבת אל מותה בלי מורא. היא מסבירה שבניגוד לרבים, היא מעדיפה מוות כזה: לא פתאומי, בלי לדעת עליו, אלא מוות שתוכל להתכונן לקראתו ולהשאיר אחריה הכול מסודר כיאות. היא מסבירה לאריק קנלר ובעצם — לכולנו, שאין דבר טבעי יותר מהמוות, שהוא מובן מאליו, צפוי לגמרי, למעשה, שהוא הוודאות היחידה שיש בחיים, ושאם מתגברים על הפחד ממנו כבר אין פחד משום דבר אחר. היא לא מוותרת על ההומור. מביטה על עצמה בפיכחון ובלי פאתוס. וכל מה שהיא אומרת מעורר השראה והשתאות. 

לא לוותר על הסרט, ועל המפגש עם דמותה המופלאה. 



היטלר – החידה האיומה ופשרה

מעדיפה לא להעניק לסרט כוכבים

סרט שמעניק פתחון פה למכחיש השואה הנבזי דיוויד אירווינג, גם אם רק כדי לסתור את דבריו, הוא עניין פגום מיסודו.

כשאירווינג מדבר על יהודים שמתו רק משום שנאלצו לעבוד קשה ו"לא היו רגילים לכך", כי היו מנוונים גופנית (כדרכם של טפילים), ואומר את הדברים באהדה מעושה ומעוותת וברשעות ובזדון אינסופיים, כשהוא טוען כי "מספר הנרצחים היה קטן בהרבה מכפי שהיהודים רוצים לספר לנו", עזבנו את הסרט בתחושה של זעם וגועל. לא לכל טענה יש זכות להישמע! אמנם הסרט מבקש לסתור את הדברים, אבל אסור שיקבלו במה. אסור שיותר לאדם הזה לזהם את המרחב הציבורי!

.



כל העצים נושבים ברוח

אורן ומיכל נולדו בגואטמלה, לשני זוגות הורים שונים, ואומצו על ידי זוג ישראלים. ההורים המאמצים עושים כמיטב יכולתם להעניק לשניים בית חם ומשפחה אוהבת, אך מתקשים מאוד להסתדר עם אורן, צעיר זועם שאובחן כאספרגר. המצלמה מלווה את הניסיונות הנואשים של ההורים להגיע אל לבו, לתקשר אתו ולהרגיע אותו. משימתם לא קלה, בלשון המעטה.

האם הנסיעה המשפחתית לגואטמלה, שם עתידים כל אחד מהמאומצים לפגוש את הוריהם הביולוגיים תרגיע? תפייס? תקל על כל הארבעה?

הסרט מתמקד באורן, אבל גם למיכל יש רגע נוגע ללב ומיוסר שבו היא מסבירה להוריה מדוע היא מרגישה תמיד זרה: תווי פניה שונים מאלה של הוריה ובעצם מכל מי שמקיף אותה בישראל. והיא מנסה להסביר להם בבכי כמה קשה להיות אחרת, מתויגת תמיד כזרה.

המצלמה מלווה את תומר ואת מיכל במפגש שלהם עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור להיות נוגע ללב, אבל בצופה מתעוררת במהלך הפגישות הללו תחושה שלא מתרחש כאן מפגש אמיתי. האמהות הביולוגיות  משתדלות להסביר מדוע מסרו את התינוקות שילדו. האבות הביולוגיים משתדלים להוכיח שהם לא אשמים, שהם "בסדר". האחים הביולוגיים מביטים מהצד, מרוחקים, לא ממש מבינים את גודל השעה. 

העוני המחפיר שנגלה לעינינו אמור לעורר בנו תחושה ששני המאומצים הללו ניצלו מגורל מר. וזה כמובן נכון. ויחד עם זאת, נותרת כל הזמן  תחושה של החמצה, של כאב שלא יכול להירפא.

האימא המאמצת נגעה ללבי במיוחד. בנדיבות ובאהבה אינסופית היא משכנעת את אורן להרשות לאימא הביולוגית לגעת בו ולחבק אותו. אורן קצר רוח, כדרכו, מקשיב לה, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיה. אותה עצמה הוא מסרב לחבק ומסביר שהוא לא אדם של נגיעות ומגע. 

בסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שאורן עלה על דרך המלך: למד טבחות, ועובד. וזה בהחלט משמח ומקל. 





חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

גורבצ'וב, גן עדן

מעטים הם האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה ישירות, ובאופן מובהק. אנואר סאדאת (ששילם על כך בחייו!) היה כזה: מנהיג בעל חזון ואומץ שפרץ דרך בכוח אישיותו. 

אפשר בהחלט לראות במיכאל גורבצ'וב אדם כזה: הוא מי שהביא באופן ישיר להתפרקותה של ברית המועצות, זאת בעקבות החלטות שלו וגם בשל הפעולות שלא נקט. 

הסרט "גורבצ'וב, גן עדן" לוקח אותנו אל האיש כפי שהוא חי כיום: בן תשעים, בודד, אלמן. הוא שמן מאוד וקשה להכיר אותו. אכן, לאורך הסרט אפשר שוב ושוב לראות אותו אוכל, ונראה שהאכילה היא אחת ההנאות האחרונות שנותרו לו. מלבד, כמובן ההיזכרות בעברו, והמפגשים עם מעריצים שמסבירים לו עד כמה השפיע על חייהם ועל אלה של מיליונים רבים אחרים.

לשאלה אם הוא אחראי להתפרקות ברית המועצות מסרב גורבצ'וב להשיב. הוא מתחמק ממנה בעקביות, ורק מסביר שכאשר נאלץ להחליט אם לפעול בכוח ולהביא לשפיכות דמים, בחר בדרך אחרת.

באחת התמונות האחרונות בסרט רואים את גורבצ'וב מבלה את ערב השנה החדשה בביתו של אחד מעוזריו. אנחנו כבר יודעים ששלוש בנותיו לא מגיעות בכלל לרוסיה כדי לבקר אותו. וכך הוא מבלה בחברת אנשים זרים למעשה, מכל מקום, לא עם בני משפחתו. ברקע, בטלוויזיה שמאחוריו, רואים את פוטין מדבר אל האומה: נואם בקלישאות צפויות על חשיבות המשפחה, ומסיים את נאומו ממש ברגע הנכון, כשהשעון מראה שהגיעה שעת חצות. "תזמון דייקני," מפטיר גורבצ'וב ומסובב את כיסאו אל מי שמנהיג כיום את רוסיה ביד רמה. אין לדעת מה דעתו של  גורבצ'וב על פוטין (אם כי אפשר לנחש…), אבל ברור שאת חוש ההומור שלו לא איבד: מיד אחרי הברכות של תחילת השנה החדשה הוא עונה לטלפון, ובחיוך אירוני אומר לידיד שטלפן אליו: "כשנתפוס שוב את השלטון…" ואז, בתשובה לאותו חבר, אומר בהשלמה, "טוב, אז לא נתפוס שוב את השלטון"… 

דמותו הנגלית בסרט מרתקת. אין ספק שעשיית הסרט הייתה חשובה לו, שכן שהוא מבקש להדגיש את החותם שהותיר, גם אם הוא מתכחש למעשה לחלקים גדולים ממנו. 



מרטין לותר קינג והאף-בי-איי

את סיפורה של ארצות הברית בתקופה שבה החל מרטין לותר קינג לפעול כולנו מכירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להזדעזע כל פעם מחדש  מהמחשבה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בכל מקום: שחורים לא הורשו לנסוע בתחבורה ציבורית לצד לבנים, לא הותר להם ללמוד באותם בתי ספר, וכן הלאה.

כולנו מכירים גם את התקופה שבה אדגר הובר, ראש סוכנות האף-בי-איי, רדף את מי שנחשדו כקומוניסטים, ובאותה הזדמנות גם את מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת המחאה הלא-אלימה, ששאף להשיג שוויון זכויות (מובן מאליו!) לכול. 

גם השמועות שנפוצו על מרטין לותר גונבו לאוזננו: שהוא לא היה נאמן לאשתו, ואפילו שהיה עד לאונס קבוצתי שהתקיים בחדר בבית מלון שבו נכח, אונס שלא מנע ואולי היה אפילו שותף פסיבי להתרחשותו, שכן צפה בו מהצד. לותר סומן כאויב שיש לחסלו באמצעות קלטות אינטימיות מרומנים שניהל מחוץ לנישואים, והאשמות בשיתוף פעולה בפשע, אבל, כאמור, לא נדע בימינו מה באמת התגלה במעקבים אחריו. אין לדעת מה מהשמועות  אמיתי ונכון, שכן התוצאות של אותם מעקבים והאזנות נותרו חסויות ואסורות לפי שעה בפרסום.

האם הפרטים חשובים? האם מרטין לותר סיכן באמת את ביטחונה של ארצות הברית? 

הסרט שלפנינו מנסה להציג את הדילמה, ועושה זאת בארכנות. אילו קוצץ בחצי היה יכול להיות מעניין ודינמי הרבה יותר. ובכל מקרה, הוא בעצם לא מחדש הרבה. 

בסופו של דבר, כידוע, התנקשו בחייו של קינג, והוא מת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. חרף מותו בטרם עת ברור שפעילותו סללה את הדרך לנשיאותו של ברק אובמה, גם אם נדרשו עשרות שנים עד שזה קרה. ובעצם, זה מה שחשוב, בסיכומו של דבר. 



חיוכה הסוציאליסטי

הלן קלר מוכרת כמובן כאישה שהצליחה לגבור על נכות כפולה: עיוורון וחירשות, ובזכות אן סאליבן, המורה המופלאה שלה, למדה לתקשר, לקרוא, לכתוב, אפילו לדבר, ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה.

הסרט שלפנינו מתמקד בהשקפת העולם הסוציאליסטית של הלן קלר, ועוסק כולו בחשיבתה ובדעות שהביעה.

אלה מעניינות מאוד. מפתיע להבין עד כמה השקפותיה רלוונטיות לימינו. קלר יוצאת נגד חלוקת העושר הלא שוויונית והמקפחת שקיימת בעולם כולו. היא מתנגדת לתאגידים, ומסבירה עד כמה מעוות ולא צודק המצב שבו המיעוט מנצלים את הרוב ומתעשרעל חשבונו, ואז מקים מפעלים פילנתרופיים ומעניק  נדבות. כל אלה רק החמירו והחריפו מאז תחילת המאה ה-20 כשהלן קלר ביטאה את הדברים והתקוממה נגדם. 

אבל כשצופים בסרט מרגישים שיש כאן בעיה, שכן הוא לא באמת מצדיק את קיומו כסרט.

מאחר שקולנוע הוא מדיום חזותי,  ומכיוון שאין כמעט חומרים ויזואליים על הלן קלר, לאורך רובו של הסרט מוצגים מראות נטולי משמעות, כמו למשל עלה מרחף ונופל לאט, דגים משתכשכים במים, חילזון נטול שריון שנע על פני משטח מחוספס, ועוד כהנה וכהנה. על כל המראות הללו מופיע כיתוב: דברים שהלן קלר כתבה בספרים ובמאמרים, או שאלות שהופנו אליה והתשובות שנתנה.

דבריה כאמור מרתקים ומאלפים, ומעוררים רצון לקרוא את מה שכתבה, אבל הסרט כקולנוע נכשל. הוא מייגע. הגימיק של כיתוב על רקע של משהו צבעוני ולא רלוונטי לתוכן ממצה את עצמו עד מהרה. אפשר ממש לשמוע את הדיונים שהתנהלו בין יוצריו: מה אפשר לצלם עכשיו? אולי קצת פרחים? אולי עוד קצת מים זורמים? ואולי נביא קטע הרצאה של סוציאליסט אחר, נעם חומסקי

חומסקי מעניין. הלר קלר מעניינת. הסרט – לא ממש.


האישה הראשונה

הוא אמור להיות סרט אנושי ונוגע ללב: אישה משתחררת מאשפוז פסיכיאטרי, ועוברת לדיור מוגן. אנחנו מלווים את פרידתה מבית החולים, מידידיה המאושפזים שם, מאנשי הצוות. מהשיחות אנחנו לומדים שיש לה בן שמלאו לו כבר עשרים, אבל היא לא ראתה אותו מאז שהיה בן שש או שבע והיא מקווה מאוד לראות אותו. 

הבעיה שאווה, גיבורת הסיפור, היא אדם לא מעניין, ולא מעורר השראה. השיחות שהיא מנהלת סתמיות. הביקורים שלה אצל אמה הזקנה שסובלת כנראה מפיגור התפתחותי, סתמיים. ההרצאה שלה באוזני בני נוער שבאים לביקור בבית החולים, סתמית. אפילו הסצנה החותמת את הסרט, הביקור בבית המשפט שבו אווה צריכה לשכנע את הרשויות לאפשר לה לפגוש את בנה, סצנה שאמורה לגעת ללב ולעורר אמפתיה, לא מצליחה לפעול, אפילו היא סתמית.

אין לדעת אם הבמאי הספרדי של הסרט הוא זה שנושא באחריות לכך שהכול כל כך סתמי, בשל הבחירה שלו באווה, או משום שלא הצליח להפיק ממנה ומהדמויות האחרות שום דבר שמעניק משמעות או תוכן. פשוט סתם מתמשך ומיותר.



מישה והזאבים

למען האמת, הסיפור העומד מאחורי הסרט ידוע וזכור: אישה ממוצא בלגי שחיה בארצות הברית סיפרה על ילדותה באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הציגה את עצמה כילדה יהודייה שאיבדה יום אחד את הוריה, והגיעה, בלי לדעת מדוע וכיצד, לביתה של משפחה בלגית שהצילה אותה. מישה, גיבורת הסיפור, אמרה שאין לה מושג מה שם משפחתה ומי היו הוריה, שרק את שמותיהם הפרטיים זכרה. לראשונה סיפרה על כך בבית הכנסת בעיירה הקטנה שגרה בה: "עיירה קטנה – משפחה גדולה", אומרת אחת התושבות כדי להסביר כמה אנשי הקהילה המקומית קרובים זה לזה  ומיודדים. סיפורה זעזע את שכניה ומכריה, ועורר בהם רצון להגן עליה ולפצות אותה על הסבל שעברה. מישה סיפרה כיצד ברחה מבית המשפחה הבלגית, כי הרגישה לא רצויה, והחליטה ללכת ברגל לגרמניה, כי הבינה שהוריה שם. בדרך עברה ביערות ופגשה להקת זאבים שקיבלו אותה וכמעט אימצו אותה כאחת משלהם. 

את הסיפור המופלא, יוצא הדופן, החליטה מוציאה לאור מקומית לפרסם כספר. מישה כתבה את סיפורה והספר הצליח בעולם כולו. משם החלו הדברים להסתבך. 

בתחילת דרכו זכה הספר להצלחה עולמית ותורגם לשפות רבות, גם לעברית. כך נכתב עליו כשפורסם ב-2007 במודן: "זהו סיפורה האמיתי של מישקה, ילדה בלגית בת 7, שרוצה את אימא. השנה היא 1941, והוריה של מישקה נלקחים על ידי הנאצים. מישקה, כמו כל ילדה בגילה, קשורה מאוד לאמה ומחליטה לחפש אותה – עד שתמצא. במשך ארבע שנים היא מקיפה ברגל את אירופה, מצוידת במצפן שנתן לה איש טוב אחד. היא נודדת דרך היערות והכפרים, גונבת מזון ומאלתרת לבוש ונעליים. כשהיא פוגשת להקת זאבים היא מסגלת לעצמה את התנהגותם וחיה ביניהם כאילו היתה אחת מהם. מחיות היא אינה מפחדת. בניגוד לאנשים, הן מעולם לא גרמו לה רע. לשרוד עם זאבים מתאר את קורותיה של ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך קטלוגו תחת הכותרת של 'ספר שואה' תעשה לו עוול. זהו קודם כול ספר מטלטל, שיחדור לנימי נפשו של כל הורה וכל מי שהיה ילד. אחד מאותם ספרים נדירים, אשר נשארים עם הקורא זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה בהם. 'סיפור מופלא על אהבה ועל שנאה, אבל גם עם תובנה ואומץ לב נדירים.'"

בשלב מסוים הסתכסכה מישה עם המוציאה לאור, תבעה אותה לדין וזכתה. בפסק הדין נגזר על המול"ית לשלם למישה 32.4 מיליון דולר. 

ואז קרה הלא יאמן. המו"לית שראתה את חייה קורסים, יצאה למאבק. הסרט שלפנינו מתעד את תהליך הגילוי וחשיפת האמת מאחורי סיפורה של מישה.

כאמור, הסיפור כולו נחשף בתקשורת ולכן סופו ידוע, ובכל זאת הסרט עשוי כך שהוא מעניין מאוד. החקירה, התהפוכות והתגובות של מי שהיו קרובים להיבטים שונים של הסיפור, מרתקות. 

חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

את הסרטים בפסטיבל דוק אביב אפשר השנה לראות בבית או באולמות הקולנוע השונים. מי שאינם גרים בתל אביב ונרתעים מתלאות הכניסה לעיר, על כל הפקקים ההולכים ומתארכים, מי שנהנים לשבת במזגן הביתי, עם האפשרות לעצור לרגע כשמתעורר הצורך, מי שמצוידים במסך טלוויזיה גדול ומשובח ואינם זקוקים דווקא לאקרן של בית הקולנוע, ואפילו מעדיפים להימנע מהחיכוך עם הזולת, שמחים לנצל את האפשרות לקנות את הסרטים ולצפות בהם במקוון. בבית כשמישהו מעיר משהו על הסרט, זה לא אדם זר שדעתו מיותרת, וכשאנחנו רוצים להעיר, אנחנו יודעים שלא נרגיז אף אחד מהיושבים סביבנו… בקיצור – מדובר בחווית צפייה מושלמת, לאנשים מסוימים. הלוואי שגם בפסטיבלים הבאים תישמר האופציה לצפות בסרטים מהבית. 

להלן מילים אחדות על כמה מהסרטים שכבר ראינו.

הם עדיין זמינים לצפייה מהבית, קונים ובוחרים את הזמן המתאים, במהלך ימי הפסטיבל. 

גרוסמן

אי אפשר שלא לחוש חיבה ואהדה כלפי האיש המאופק, הנוגה, המכונס בעצמו, שמתגלה בסרט התיעודי על חייו. ולא רק בגלל מה שכולנו יודעים: האובדן של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שגרוסמן, לצד שני סופרים נחשבים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, דיבר נגדה וקרא לצאת משם. 

בסרט מספר גרוסמן בין היתר על מה שקדם לכתיבת עיין ערך אהבה, אחד מהרומנים המרשימים והמופלאים ביותר שקראתי אי פעם. הוא מדבר על הספקות שהיו לו: איך סיפר לאשתו מה הוא מתכנן לכתוב, בתחושה עמוקה שאין לו ברירה, אלא לכתוב את הספר, אף על פי שברור לו שמדובר בכישלון מובטח. מרגש לשמוע על המחויבות, ההכרח, החששות ובסופו של דבר לזכור את התוצאה יוצאת הדופן.

גרוסמן מספר כמובן גם על מה שקדם לכתיבת אישה בורחת מבשורה, איך חש, והתבדה, שבכתיבתו הוא מגן על בנו החייל. נוגע ללב התיאור שלו איך אחרי שאורי נהרג התקשה כל כך להיכנס שוב אל חדר העבודה, וכמה בתום שעות הכתיבה התקשה עוד יותר לצאת ממנו ולשוב אל המציאות שמחוץ לכתיבה. 

כמי שסבורה שספרו סוס אחד נכנס לברהוא יצירה גאונית, הצטערתי שלא נשאל ולא סיפר עליו. אבל גם בלעדיו מצאתי עניין רב בסרט.



החיים, סרט מצויר

"אוון סוסקינד הפסיק לדבר בגיל שלוש, ובגיל שבע הדהים את משפחתו כשהסביר להם שאחיו וולטר 'לא רוצה לגדול, ממש כמו מוגלי וכמו פיטר פן'. אוון, שאובחן כאוטיסט, הסתגר בעולם משלו שהפתח היחיד אליו ומתוכו היו דיאלוגים מהסרטים המצוירים של דיסני. הוא למד את כולם בעל פה, ואת השיחות הארוכות הראשונות עם בני משפחתו ניהל כשהם מסתתרים מאחורי דמויות מהסרטים. בגיל עשרים ושלוש, כשהוא עומד לעזוב את בית הוריו ולעבור לראשונה לדירה משלו בפרויקט מוגן, לאוון יש חברה ראשונה והוא מוצא את עצמו מתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים. הוא עדיין משתמש בסרטים המצוירים כדי לפענח את העולם ולהביע את רגשותיו ואפילו כותב סיפורים משלו על חייו, שבהם מככבים דווקא גיבורי המשנה, אלה שדיסני מעולם לא נתן להם את מרכז הבמה". כך נכתב על "החיים, סרט מצויר",  בתוכנייה של דוק-אביב. 

התיאור מדויק, ומעורר עניין. יש בסרט לא מעט קטעים מפתיעים ונוגעים ללב. אחת המסקנות המעניינות שעולה ממנו היא שסרטים של דיסני יכולים אולי ללמד הרבה על החיים, אבל מאחר שיש תחומים שהטהרנות הפוריטנית לא נגעה בהם, הם נשארים חסומים בפני מי שהעולם הבידיוני של דיסני הוא מבחינתו שער כניסה למציאות.

הבעיה של הסרט – הוא ארוך מדי, ויש בו שפע של קטעי קישור מצוירים, שמטרתם למלא את מה שחסר, שכן הוריו של אואן לא תיעדו את כל מה שמסופר בסרט. אפשר היה לוותר על חלק גדול מהסרט, למקד אותו יותר והוא היה נשכר מכך. 



לדוג ניסים

הסרט "לדוג ניסים" מביא את סיפורה של משפחה אמריקנית שחיה באמצע שנות ה-90 בקולומביה. אבי המשפחה, טום הרגרוב, נחטף יום אחד וכדי לשחרר אותו דרשו החוטפים כופר של שישה מיליון דולר. הסרט עוקב באמצעות מצלמת וידיאו ביתית אחרי המאמצים של בני המשפחה וידידיהם הקרובים לשחרר את טום. במשך שנה קבעו החוטפים מועדים להתקשרות אתם. לא הייתה אז, כמובן, תקשורת זמינה כל כך כמו שיש היום באמצעות טלפונים ניידים, והשיחות התנהלו במכשיר אלחוט מקרטע. מי שנשא ונתן מטעם המשפחה הילך על חבל דק: אם ייכנעו לדרישותיהם של החוטפים יגבירו את תיאבונם והם עלולים לתבוע סכומים גבוהים יותר. אם לא ישתפו אתם פעולה ויעוררו בהם תחושה שיש על מה לדבר, יהרגו החוטפים את טום.

המתח לאורך הסרט הולך וגובר. משובצים בו קטעים כתובים, והצופה תוהה אם מדובר בקטעי יומן אותנטיים שכתב טום, או במין שחזור שלאחר מעשה, ואם אלה קטעים אמיתיים, האם נמצאו על גופתו, או שהמשפחה הצליחה בסופו של דבר לשחרר אותו. 

חסרונו העיקרי של הסרט שהוא מבוסס, כאמור, על קטעי וידיאו נושנים. אמנם התוצאה אותנטית ומשכנעת, אבל בה בעת היא לוקה בתחושה שחלק גדול ממנו די סתמי. רואים אמנם את ההווי המשפחתי עם החברים הקרובים שהגיעו כדי לתמוך ולעזור: אשתו של טום פוצחת בריקוד עם החברה הטובה, מתווכחים איזו מוזיקה להשמיע, אוכלים… והכול מצולם באיכות ירודה מאוד, גם מבחינת היכולת המקצועית של הצלם, וגם מבחינה טכנית: חלק גדול ממה שאנחנו רואים מטושטש, פגום, מעורפל, לא ממוקד… 

אז מצד אחד המתח עולה וגואה, והסקרנות לדעת מה קורה בסוף לא מרפה כמעט עד הרגע האחרון. ומצד שני, יש לא מעט קטעים שבהם הצופה אמרה לעצמה – בסדר, בסדר, קדימה, הלאה… 



טרומן וטנסי: שיחה אינטימית

הסרט מתחיל בצילום מקביל של שני הסופרים הנודעים, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, כל אחד עם המראיין הנודע דיוויד פרוסט, ששלט בשנות ה-60 בתקשורת האנגלית (אני זוכרת קריקטורה שהתפרסמה בתקשורת האנגלית כששליט ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, הגיע לביקור באנגליה, מלכת אנגליה מקבלת את פניו, והוא אומר לה – "קחי אותי אל המנהיג שלך", כלומר, אל דיוויד פרוסט, שמצויר ברקע…). וכידוע, בשני העשורים הבאים שלט פרוסט בתקשורת האמריקנית.

טרומן קפוטה וטנסי ויליאמם היו מיודדים. בסרט אפשר להיווכח שקפוטה היה די אובסיבי כלפי טנסי ויליאמס. בכמה ראיונות שונים הוא מדבר על גאונותו, ובה בעת גם מפחית מערכו, אומר למשל שהוא "לא אינטליגנטי"… טנסי ויליאמס קצת יותר כריזמטי מחברו, אבל את  שניהם מעניין לראות ולשמוע, אם כי בסיכומו של דבר יש משהו קצת דוחה בשני האנשים הללו. מדהים הפער בין דמותם לבין הכישרון, היצירתיות השופעת, וההשפעה העצומה של שני הכותבים, שיצירותיהם ממשיכות לחיות: את מחזותיו של טנסי ויליאמס ממשיכים כל העת להפיק ברחבי העולם ואת ספריו של קפוטה, במיוחד את ארוחת בוקר בטיפני ובדם קר אנשים ממשיכים לקרוא. את ארוחת בוקר בטיפני עיבדו כזכור לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של אודרי הפברן, ומעניין מאוד לשמוע את טרומן קפוטה מספר מדוע העדיף את מרלין מונרו שתגלם את דמותה הבלתי נשכחת של הולי גולייטלי. 



"בלושי" היה מבחינתי סוג של תקלה. דמותו של השחקן-בדרן פשוט הגעילה אותי, והתזזית שבה נעשה הסרט עיצבנה והתישה אותי. אין לי בעצם זכות לכתוב עליו, כי עצרנו את ההקרנה כבר בתום השליש הראשון. האזכור כאן נועד רק להודות: הייתי אך ברחתי. 

HBO, "אלן נגד פארו": הנבזות הצרופה

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה "אלן נגד פארו" אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב"אובססיה" שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל "בהזמנה": מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה "תדרכה" אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: "במרוצת הזמן תדעי". ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית, כפי שאפשר להיווכח בצילום שלהלן: 

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת "אלן נגד פארו", ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. "כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים", כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. "כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. 'הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'". אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: "אתה יודע שזה לא מגיע לי". 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא "תדרכה" אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך "שיגעו" אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה "אז זה לא רק בי" (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב"הארץ" תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. "שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי", מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. "'אלן נגד פארו' הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות".

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו "התעכבה" על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד"ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש"משהו שם לא בסדר'". בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל"ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת". בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה "סוד". לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג', אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: "ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו". אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

 
 

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. "חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה", לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו "מטריד": דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

 

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ"עובד הסוציאלי של השנה" מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: "עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה". בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

 
 

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. "בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה", הוא אומר.

 

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: "אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו". עוד כתב השופט: "אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי".

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

 

1. "הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד". אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

 

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב"נקמנות", במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב"60 דקות" ובכתבות שער ב"ניוזוויק" ו"פיפל". בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות "מי טו" אחרות, כמו למשל "לעזוב את נוורלנד" ו"העדות", תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

 

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. "בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת". לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט "מנהטן".

 

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

 

3. "החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות". הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד"ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: "קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים". אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד"ר ג'ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

 

בדוח נקבע שלדילן יש "הזיות" כיוון שתיארה את "הראשים המתים" בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא "חיה בעולם של פנטזיה" כי היא דיברה על "שעת הקסם" (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

 

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח "אינו אמין".

 

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

 

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

 

4. "אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף". אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

 

5. "מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית". מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

 

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ'ר, מתיו, סשה, פלטצ'ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. "מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו", כתבו האחים. "זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה".

 

בראיון ל"אינסיידר" מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. "צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו", אומר דיק. "כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת". ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ'ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו "הממזר הקטן", הכה אותו ואיים לשבור את "הרגליים המזוינות שלך".

 

 
 

 

 

"למי קראת זקן?" סדרה מאת יואב שמיר – עכשיו סוף סוף אפשר לצפות בה בטלוויזיה!

האומנם "העולם שייך לצעירים", כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר? 

כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני "הגיל השלישי" נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם. 

סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם "מותר" בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).

שמות הפרקים מעידים על תוכנם: "גוף", "פנסיה", "אהבה", "חלום", וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.

מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז'קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ', ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר. 

הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות. 

לא להחמיץ! מוקרן עכשיו בימי שבת, ב-11:50, אמש הוקרן הפרק הראשון. 

 

דוק אביב: "אהבה מרירה": מה מחפשים אנשים בהפלגה בנהר?

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: "כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר".

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  "אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו," קורא המנחה של האירוע, "הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה."

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת "שליחי המשאלות הכמוסות"? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ'כוב, מין נינה שזועקת במר לבה "אני שחף…", מין ליובוב שמזהירה "עוד רגע אני מתה…" מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. "אני קולחוזניק" מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  "רומנטית, נוסטלגית ומסתורית", ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? "קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים", הוא הסביר. "לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – 'מתי תתחילו?' וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…"

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

דוק-אביב 2020, יעל קיפר, רונן זרצקי, "שלושה יוסי": האם מצוקה עוברת בתורשה?

האומנם המצוקה "עוברת בדי-אן-איי"? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי "שני יוסי", שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. "אלטע זאכן" שהחזיק בחצר סוס, "קנה ומכר" זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, "שלושה יוסי", כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו "סידור" ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה"ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של "שלושה יוסי" בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש "נפגשים" שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג'ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא "יצא" מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

"כן!" השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, "בתורשה"?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. "שלושה יוסי" הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

כאן 11, "רצח בקולנוע צפון": מדוע הוא סרט לא מוסרי

מצד אחד, הסרט מרתק. הוא לפת את הצופה שביקשה מהרגע הראשון להבין: מה בעצם נושאו העיקרי? מכיוון שהגעתי אליו, כדרכי, בלי לדעת עליו מאומה, תהיתי לאן הדברים אמורים להתגלגל, שכן הרוצח נתפס ממש בשלב הראשונים של הסרט, אז מה בדיוק אמור להתרחש עוד, במשך יותר משעה? 

רמזים להמשיך מגיעים ממש ברגעים הראשונים: שומעים בהם הקלטות קול (מתוך תוכנית רדיו נושנה) של גבר ואישה. הוא מדבר במתינות נינוחה, במבטא זר. היא משיבה לו במבטא זר משל עצמה. נראה שהם מיודדים, על כל פנים, די נינוחים זה בחברת זה, אבל מי השניים? מדוע הם מדברים על נגינתו? מה בדיוק הוא מסביר לה ומדוע? ואיך כל זה נקשר אל סיפור הרוצח שירה בשני אנשים – בקופאי של קולנוע צפון, ובעובר אורח, שמת מפצעיו?

הסרט מתגלגל לאטו, ואנחנו מתוודעים אל הדמויות: אל הנרצח, אל הרקע של חייו, ואז – אל הרוצח. אנחנו לומדים מניין בא ואילו תלאות וזוועות חווה בחייו: ילד שהיה ניצול שואה, שעונה, הופקר, שנאלץ לטפל באחיו הפעוט, שהתגלגל ממקום למקום, אחרי שניצל באירופה הגיע בעל כורחו לישראל, וכאן לא זכה לשום שיקום אלא רק אל זוועות אחרות, נוספות.  

אנחנו מתוודעים אל אנשים שליוו אותו: ילד שהתיידד אתו בפנימייה, פסיכיאטר שטיפל בו והרבה לשוחח אתו בבית הסוהר, וכן, גם, כך מסתבר, אל אלמנתו של הנרצח, שהחליטה, אולי באקט נוצרי של הושטת הלחי השנייה, למחול לרוצח ולהגיע אליו לביקורים בכלא.

כל אלה הן, כאמור, התפתחויות מרתקות ומעוררות תמיהות. 

מצד שני, קשה מאוד להשלים עם הסרט הזה. כן, עם עצם קיומו! שכן, חרף העניין שהוא מעורר, יש בו, לטעמי, מימד לא מוסרי. 

ולא רק בשל המשפט המבחיל שאומר ירון לונדון בסופו של הסרט, משפט שרבים הגיבו אליו והתקוממו נגדו: אחרי שהרוצח – טומי בליץ – ריצה את עונשו בבית הסוהר, השתחרר, נשא אישה והוליד שתי בנות, אחרי שנראה היה שהוא השתקם, הוא שב לסורו כעבור כמה שנים, ופגע מינית בילדות שלימד אותן נגינה. כן. פעם רצח, ואחרי שנים גם תקף מינית (האם רק את הילדות? האם היו לו עוד קורבנות שלא התגלו?). ואז הוא חזר לבית הסוהר. על כך הפטיר ירון לונדון את המשפט שמביע אטימות שאין לה שיעור: "איך הוא עשה את זה לעצמו?"

כן. כך. איך הוא, הרוצח, עבריין המין, "עשה את זה לעצמו"! הילדות שבהן הוא פגע אינן מופיעות במשוואה. הוא עשה את זה לעצמו.

אבל לא רק המשפט של ירון לונדון מזעזע. לטעמי במבט לאחור מוטב היה אילו הסרט כולו לא היה נוצר. אמנם יש לו מוסר השכל סמוי: ההבנה שילדים ניצולי שואה לא ניצלו באמת, במיוחד אם ההפקרה, ההזנחה וההתעללות נמשכו גם בישראל.

ובכל זאת, במרכזו של הסרט שלפנינו ניצב פסיכופת. ואת המילה המובנת מאליה איש אינו אומר! לא הפסיכיאטר, לא החברים, לא אלמנתו של הנרצח: אף אחד לא אומר זאת במפורש. הסרט כולו כמו מבקש מאתנו להבין את הרוצח. לדעת מניין בא. לראות את מצוקת ילדותו. ולהגיע כנראה למסקנה שצריך להבין אותו. כולם מוקסמים ממנו, מדמותו, גם כיום, עשרות שנים לאחר מעשה (הרצח בקולנוע צפון היה ב-1957). 

יש להזכיר לכל המוקסמים, למשל – לירון לונדון, שיזם את הסרט –  האיש היה פסיכופת!

הנה כמה הגדרות לפסיכופתיה, מתוך האתר "מכון טמיר לפסיכותרפיה":

"אדם המתואר כפסיכופת סובל ממבנה אישיות נפשי כרוני שמביא אותו לדרכי חשיבה, תפיסת סיטואציות והתייחסות לאחרים באופן שאינו פונקציונאלי ולרוב הרסני. 

אנשים עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אינם מייחסים חשיבות רבה לשאלה 'מה נכון ומה לא נכון לעשות' ולעיתים קרובות אינם מתחשבים בזכויות, רצונות כבוד בסיסי ורגשות של אחרים".

פסיכופתים הם "שופעי קסם אישי וכריזמה". 

הם "פוגעניים, חופשיים מאשמה ומניפולטיביים". 

והנה אנחנו רואים כיצד הקסם והכריזמה של הרוצח ועבריין המין ממשיכים לפעול גם שנים אחרי מותו (ב-2001). יוצרים עליו סרט. משמיעים לנו את הקלטות קולו. מראים לנו ציורים שלו (זוכרים את ציוריו של פסיכופת אחר, צבי גור? זה שהצליח לשטות אפילו בסוהרים ולהימלט מהכלא, אחרי שאיפשרו לו לצבוע את קירותיו מבחוץ?)

אז נכון, נפרשת בפנינו פרשייה שבה היו מעורבים יהודייה שניהלה רומן עם קצין נאצי, מהנדס איטלקי יהודי שנקלע לקו האש ואלמנה נוצרייה, אבל בסרט מככב הפושע, ולא! לא מוסרי, גם אם היה ניצול שואה שלא ניצל, לעשות לו גלוריפיקציה!

למי שבכל זאת מעוניין לצפות בסרט, מוצג כאן הקישור באמצעות YouTube

9.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אחותי הקטנה, מאת סטפני שוהא, ורוניק ריימונד

הנזל וגרטל, האח והאחות האבודים ביער, הנטושים, הנבגדים, שני הילדים  שנאבקים בכוחות משותפים נגד כוחות הרשע, הם הדימוי העובר כחוט השני בסרט "אחותי הקטנה".

שני גיבוריו של הסרט הם אמנים: ליסה הייתה פעם מחזאית מצליחה וסוון – שחקן תיאטרון שהצטיין במיוחד בתפקיד המלט. אבל כבר בתמונה הראשונה של הסרט אנחנו עדים למצוקה הקשה ששניהם חווים: סוון חלה בסרטן וליסה, אחותו התאומה, הקטנה ממנו בשתי דקות, תורמת לו מוח עצם.

האם תצליח להציל את חייו? האם יחזור לבמה ויגלם שוב את המלט? ואולי תיעתר אחותו לבקשתו ותכתוב למענו מחזה חדש, עם מונולוג מופלא? ואולי דיאלוג, בין הנזל וגרטל, שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, שמסוגלים להשלים זה את דבריו של זה, ואפילו לומר אותם בו זמנית, בהרמוניה שנובעת מאהבתם ההדדית ומכך שמאז ומתמיד היו זה לזה עולם ומלואו? 

הסרט "אחותי הקטנה" נוגע בעדינות במחלה. בהשלכותיה, באיך שהיא נראית, במה שהיא עושה לחולה ולמי שאוהב אותו, בתהיות שהיא מעוררת, בשאלות הנשאלות, שלא לכולן יש תשובות. 


"אבודים בלמנשה" מאת קית' פולטון, לואיס פפה

פסטיבל סרטים הוא בלי ספק הרקע המתאים לצפייה בסרט ארס-פואטי שעוסק בקולנוע. אחרי הצפייה בסרט "על כיסא הבמאי יושבת אישה", שבו התראיינו במאיות קולנוע וסיפרו על מקומן בתחום, צפינו היום בסרט תיעודי שעקב אחרי הניסיון לצלם סרט העוסק בדון קיחוטה. 

לואיס פפה, במאי הסרט "אבודים בלמנשה", לא היה יכול לחלום על תהליך מוצלח יותר מבחינתו, כיוצרו של סרט תיעודי, ועצוב יותר לבמאי טרי גיליאם, שחלם על יצירת עיבוד קולנועי לדון קיחוטה. 

מה לא קרה במהלך הצילומים (שנמשכו ימים ספורים)? מטוסי אף-16 ששיבשו את יום הצילומים הראשון; סופת גשמים אדירה שפרצה במפתיע, סחפה ציוד והרסה אותו, ולבסוף  – המכה האנושה מכולן: השחקן המגלם את דון קיחוטה חלה ונאלץ לעזוב את הסט.

בסרט שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד על התקוות, החלומות והתוכניות שקודמות להתחלת הצילומים עצמם, לתלאות המלוות אותם, להסתבכויות האפשריות, וגם מקבלים טעימה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים: על מה מדברים בהפקה? איך מגיבים לקטעים המצולמים הראשונים? איך בכלל יוצרים אותם? אם שאלנו את עצמנו איך למשל הפעילו את החמור בסרט "המאהב, החמור ואני", יכולנו לקבל כאן מושג: הנה הבמאי, הצלם, השחקן (ג'וני דפ, שתוכנן לו תפקיד שולי בסרט), והנה גם הסוס. הבמאי לוחש "הסוס", ומישהו מדרבן אותו מאחור, ואז רואים אותו נכנס לטווח הצילומים…

האם טרי גיליאם דומה לדון קיחוטה? האם גם הוא כמוהו חי בעולם של חלומות בהקיץ? האם יש בשניהם משהו ילדי, שהרי ילדים מתאפיינים בהאנשה של חפצים ובמשחקי העמדת פנים שבהם אינם מבחינים לזמן מה בין חי לדומם? 

ייתכן. ואולי רק חולם כמוהו יכול בכלל להגות סרט העוסק בדון קיחוטה. קדם לו, כך מספרים לנו בסרט שלפנינו, אורסון וולס, שבמשך שנים צילם קטעים מה"דון קיחוטה" שלו, אבל לא הצליח להשלים את הסרט המתוכנן. 


גוף האמת, מאת  אוולין שלס

"בתקופת השלטון של השאח אסרו על נשים לעטות חיג'ב. אחרי המהפכה החומניסטית אילצו אותן לעטות אותו", אומרת בחיוך האמנית שירין נשאט, מהגרת אירנית שחיה בארצות הברית.

בעיני יש משהו כמעט מסכם בתובנה הזאת שלה: כמה הכול מתמקד בגוף האישה, ומדוע המסקנה המתקבלת על הדעת שלה כאמנית היא "להשתמש" בגוף הנשי כדי להביע את מה שהיא חווה בעצמה כאישה: שברירית מאוד, ועם זאת רבת עוצמה. 

הסרט "גוף האמת" מספר לנו עליה ועל שלוש אמניות אחרות: מרינה אברמוביץ', ילידת יוגוסלביה, סיגלית לנדאו הישראלית, וקתרינה סיוורדינג הגרמניה.

לכל אחת מהן יש סיפור שקשור לא רק בעצמה, בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם בהיסטוריה הכללית. אברמוביץ' מספרת על הוריה הקומוניסטים האדוקים, על אביה שלא היסס "ללמד אותה לשחות" כשהייתה פעוטה בכך שזרק אותה בלב ים, והשאיר אותה שם. "הבנתי שתמיד אהיה לבד", היא מספרת, כזיכרון ילדות מכונן. לימים שרפה את הכוכב הקומוניסטי (ואתו את ציפורני ידיה, ואת שיערה) כאקט של השתחררות.

סיגלית לנדאו מספרת על הוריה ניצולי השואה וסיפורם מעורב במבטה על שכניה הפלסטינים, על האימה והצער שעליה כישראלית למנוע אותם, אבל איך?

קתרינה סיוורדינג מספרת שנולדה בפראג, לשם עברו הוריה ילידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה היו בני משפחתה לפליטים, והיא מזדהה עם כל מי שנמצא באותו מצב. מבחינתה מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק כשחומת ברלין נפלה.

כל ארבע האמניות הללו משתמשות בגוף ככלי ביטוי. חלקן מכאיבות לעצמן ("כי רק בעזרת כאב אפשר להימנע מכאב"), אחרות נעזרות בו ומציגות אותו בדרכים שונות. עבודה אחת של סיגלית לנדאו מרתקת במיוחד: היא צפה ערומה בים המלח, הלא הוא גם ים המוות,  שהיה אהוב מאוד על אמה המנוחה, שוכבת בתוך ערימה גדולה של אבטיחים, שחלקם פתוחים והפנים שלהם אדום ומדמם. המצלמה מתרחקת ואז רואים שהאבטיחים הללו מסודרים בקו מפותל שהולך ונפרם,עד שהאמנית נשארת רק עם שלושה אבטיחים פצועים. האם אלה הוריה ואחותה? אפשר רק לשער, ובעצם אין צורך בפרשנות מילולית.

כשרואים את היצירות הללו אי אפשר שלא לחשוב על מה שאמרה אחת המרואיינות בסרט "עדות": כשפוגעים באישה, כשאונסים אותה, גופה הוא זירת הפשע, והוא הולך אתה תמיד. 

 


גלות מאת ויסאר מורינה

לא טוב להיות גולה אלבני בגרמניה! גם אם אתה נשוי לדוקטורנטית גרמניה, ויש לכם שני ילדים גרמנים ואתם גרים בבית נאה. גם אם אתה מהנדס כימיה יפה מראה, גם אם אתה ממש רוצה להתערות. ישנאו אותך. יתנכלו לך. ייתלו חולדות מתות על שער ביתך. ישמיטו אותך מרשימת התפוצה וכך לא תקבל מיילים חשובים ותחמיץ פגישות חשובות בעבודה או תאחר אליהן. ותהיה עצוב.

הסרט "גלות" מבהיר את כל זאת, אבל למרבה הצער עושה זאת בצבעים כהים מאוד, ובתמונות ארוכות ארוכות ואטיות אטיות.

הרעיון הובן די מהר. השתכנעתי. לא כדאי.

8.10.2020 ארבעה סרטים היום בפסטיבל

המאהב, החמור, ואני מאת קרולין ויניאל

נכון, זה לא סרט "גדול", שעוסק בעניינים "חשובים": אבל כמה שהוא מענג! כמה שהוא משעשע, נוגע ללב, ואיך הוא משאיר בצופה תחושה של אופטימיות ושמחת חיים!

חלק גדול מהצלחתו נובע מהקסם האישי של השחקנית הראשית, לור קלאמי, שמגלמת את דמותה של אנטואנט, מורה בבית ספר יסודי בפריז, שמחכה בכיליון עיניים לחופשה. כן, עוד סרט שבמרכזו המוסד הצרפתי המקודש, ה- vacance: חופשת הקיץ השנתית שהיא, כך נראה, סלע קיומו של האדם הצרפתי… 

השנה אנטואנט מחכה לחופשה עוד יותר מתמיד, כי היא אמורה לצאת עם ולדימיר, המאהב הנשוי שלה, לטיול טבע, בעקבות נתיב שעבר רוברט לואי סטיבנסון בסביבה הכפרית בחבל Cévennes (סוון). ולדימיר הוא לא סתם מאהב נשוי, הוא אפילו האבא של אחת התלמידות בכיתתה…

ברגע האחרון מודיע לה ולדימיר על שינוי בתוכניות: הוא יוצא עם אשתו ובתו. 

אנטואנט היא לא אחת שמוותרת בקלות. לא אחת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה. היא נוקטת יוזמה, ו… יוצאת לאותה חופשה מתוכננת, לבדה. 

היא אישה חיונית, תוססת, עליזה, ובמהלך החופשה היא תתמודד עם הרפתקאות, עם רגעי צער, אבל גם עם שמחות, ואפילו תתאהב, ב…חמור! לא אהבת שווא של טיטניה בדימוי הגס של חמור, אלא בחיה אמיתית, שאתה אנטואנט מפתחת יחסי ידידות ואחווה. החמור מיטיב לגלם את התפקיד שהוטל עליו לא פחות מלור קלאמי.

כשצופים בסרט אי אפשר להפסיק לחייך בהנאה. 

 


העדות, מאת קירבי דיק, איימי זירינג

"כשאת קורבן לאונס, את עצמך והחיים שלך הם זירת הפשע. לכן את לוקחת אותם אתך לכל מקום", מספרת המרואיינת העיקרית בסרט התיעודי החשוב מאוד "העדות". דרו דיקסון נאנסה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. האנס היה אדם שהעריצה, שעבדה בשבילו: המפיק המוזיקלי המצליח ראסל סימונס. 

בעקבות האונס עזבה דיקסון את החברה שבה עבדה והקריירה שלה בעולם המוזיקה למעשה חוסלה, למעט ניסיון נוסף אחד שגם הוא הסתיים בתקיפה מינית.

רק עכשיו, בזכות תנועת #MeToo, ובעקבות נשים אחרות שהתלוננו נגדו, החליטה להעז ולספר מה קרה גם לה.

"נמאס לי להיות קורבן", היא אומרת בסרט, "רציתי להתחיל להיות לוחמת". דיקסון, ונשים אחרות שמתראיינות בסרט, מסבירה מדוע לנשים שחורות קשה במיוחד להתלונן נגד פוגעים שגם הם שחורים. הקהילה שלהן כועסת עליהן אם הן מעזות. "את תציבי את זה לפני הגזע?" עובר אליהן המסר. אכן, הן מודות: אמריקה הורסת את הגברים שלנו. אבל גם נשים שחורות נחטפו באפריקה, נאנסו, ושועבדו. למעשה, הן אומרות, מעמדן של נשים שחורות הוא הנמוך ביותר בחברה האמריקנית. 

דיקסון מסבירה כמה היה לה קשה להחליט לספר לעולם על האונס. היא מזכירה את עדותה של אניטה היל שהתלוננה נגד השופט השחור קלארנס (שבסופו של דבר, למרות עדותה, התמנה לבית המשפט העליון!), ומסבירה: כשאת נחקרת, כשאת מתראיינת, כשאת מספרת, הדברים המטונפים שעוללו לך נמצאים פתאום הפה שלך. את זאת שגורמת לגועל שחשים המאזינים. 

שנים רבות נדרשו לדיקסון, כמו גם למרואיינות האחרות, וגם לאלה שהתלוננו ולא התראיינו בסרט, עד שהעזו לעשות את הצעד. כמה אומץ נדרש מהן, ואיזו תחושה של כוח העניק להם הגילוי. 

"אלמלא #MeToo הייתי עדיין מנופצת", אומרת דיקסון.

ידידים שלה מתעשיית המוזיקה, שמבינים בדיעבד מדוע פרשה, מדברים על עוד היבט אחד של הפגיעה: מי יודע אילו הישגים אמנותיים עוד יכלו להיות לה. מה העולם מפסיד כשאישה כזאת מוותרת על מימוש הכישרונות האמנותיים שלה, כי אינה מסוגלת להתמודד עם הסביבה הפוגענית. 

הסרט חשוב, כי הוא מביא את קולן של הנפגעות. הפוגעים מסתתרים כמובן מאחורי הכחשות כתובות. הם סירבו להתראיין. אחד מהם, ראסל סימונס, נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. הם חזקים רק נגד חלשות. 

אז לכל מי שהטיל ספק בתנועת  #MeToo הנה התשובה: היא מצילה חיים. לא פחות. 


השלאגר, מאת עמנואל קורקול

מה קורה כשמחזה מתיאטרון האבסורד מתמזג עם החיים עצמם?

אטיין, שחקן מובטל ומתוסכל, מגיע לבית כלא כדי להנחות סדנת תיאטרון. קודמו לתפקיד נהג לתת לאסירים השחקנים משלים של לפונטיין שאותם למדו בעל פה והציגו. אבל האסירים קצו בעבודה הזאת.

אטיין מחליט על כיוון אחר. אחרי שהאסירים מספרים לו שבכל רגע ורגע בחייהם הם מחכים ומחכים, כל הזמן למשהו, עולה בדעתו להעלות אתם את המחזה "מחכים לגודו".

"השלאגר" הוא לא היצירה הראשונה שמפתחת את הרעיון של סדנת תיאטרון בין כותלי הכלא, עם שחקנים אסירים. כך למשל בספרה של מרגרט אטווד מעלים אסירים את המחזה "הסופה" של שייקספיר, ובסרט "קיסר חייב למות" השחקנים הם אסירים אמיתיים, שמעלים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. שם התיעודי מתמזג עם הבדיוני.

גם הסרט שלפנינו נוצר בהשראת אירועים אמיתיים שהתרחשו בשוודיה בשנת 1985. סמואל בקט עצמו העיר בזמנו: "זה הדבר הכי טוב שקרה למחזה מאז שכתבתי אותו!"



על כיסא הבמאי יושבת אישה, מאת סמדר זמיר

האם תקרת הזכוכית המפורסמת לא נמצאת בכלל במציאות החיצונית, אלא בתוך תודעתה של אישה שמבקשת לפעול בעולם?

האם העולם שבו היא מבקשת לפעול הוא גברי ביסודו, ולכן זר ועוין? 

האם נשים קולנועניות נטמעו כל כך בעולם הגברי עד שהן עצמן נוטות ליצור סרטים שגברים עומדים במרכזם, כאילו שכחו שיש גם נשים בסביבה, ושגם הן מעניינות?

האם הפמיניזם הוציא באמת את הנשים מהמטבח? ואם כן, האם היטיב אתן?

מדוע נשים בגילאים מסוימים נאלצות לבחור: סרט או ילד? האם גם גברים מתמודדים עם השאלה?

האם אישה יכולה בכלל לגדל ילדים וליצור סרטים בעת ובעונה אחת? מה קשה יותר? 

האם יוצרות נאלצות למצוא חן, לאו דווקא כיוצרות, אלא כנשים? 

האם שאלות על נשיות ועל השפעתה עליהן כיוצרות, המופנות אל קולנועניות, לגיטימיות בכלל? 

אלה מקצת מהתהיות העולות בסרט המקסים "על כיסא הבמאי יושבת אישה". שמו נלקח מסרט ישן של יומני כרמל ובו סיפר הקריין בפאתוס החגיגי האופייני לאותם סרטים  על אלידע גרא, האישה המוכרת הראשונה שיצרה בישראל סרטי קולנוע.

הקולנועניות המתראיינות בסרט מרתקות אחת אחת. כל אחת מהן מציגה זווית ראייה שונה, וכל הקולות הללו מתאחדים בסופו של הסרט במחווה לזכרה של אחת היוצרות המופלאות שהיו בקולנוע הישראלי, רונית אלקבץ, שאת הצהרת הכוונות שלה כיוצרת מצטטים בקולה.

פשוט נהדר! 

6.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אירינה מאת נדז'דה קוסבה

העניין האמיתי, העמוק, המשמעותי, כך נראה בסרט הבולגרי "אירינה", הוא יחסים בין נשים. 

במרכזו של הסרט נמצאת אירינה, מלצרית מפרנסת את בני משפחתה – בנה הפעוט, אחותה, בעלה – בעבודתה  במסעדה בעיר קטנה בבולגריה. היא "מפלחת" משם מעט אוכל ושאריות של בירה מהכוסות של הסועדים, שאותה היא מביאה הביתה בשקית ניילון. עד כדי כך הם עניים.

ואז מפטרים אותה, כי "גנבה". מה יהיה עליה עכשיו? איך תשים אוכל על השולחן? ואיך תגיב כשתגיע הביתה מוקדם, אחרי שפוטרה, ותופתע לגלות שאחותה ובעלה מקיימים מאחורי גבה יחסים אסורים? מה יקרה לאחיות ולקשר ביניהן? לתלות ההדדית? לאהבה שהן חשות זו כלפי זו? 

ומה יהיה עליהם כשהמצב מחמיר, כי בעקבות אירוע קשה ואלים הופך בעלה של אירינה לנטל כבד עוד יותר על צווארה? 

"מה את רוצה?" הוא שואל אותה בתחילת הסרט והיא משיבה: "למות". האם יצר החיים יגבר בכל זאת? מה היא תעשה כדי להציל את ארבעתם? 

היא שוקלת לרגע למכור את גופה, אבל לא עומדת בהחלטה.

חושבת אולי למכור כליה.

אבל אז, במהלך החיפושים אחרי פתרון, מצטיירת תשובה: רעיון שביצועו יטלטל את לא רק את נפשה, ולא רק את החיים שלה: היא תשמש אם פונדקאית לבני זוג שאינם יכולים להרות. 

בעקבות ההחלטה נרקם קשר מייסר עם האישה האחרת, זאת שמצוקתה מפגישה ביניהן. נוצרים ביניהן יחסים של קרבה ותיעוב, שנאה, קנאה והתמסרות הדדית. הפתרון של האחת הוא המצוקה של האחרת, ולהפך.

אין בסרט הזה צודקים או רעים. כולם סובלים, והשאלות המוסריות העולות ממנו ראויות לעיון ולדיון. 


למה אני קופץ, מאת ג'רי רות'וול

"בעבר חששתי תמיד מפני מה שיקרה לי בעתיד. עכשיו אני מקווה שהעתיד שלי ישתלב עם העתיד שלכם": את המשפט המצוטט הזה כתב בשנת 2007 ילד יפני בן שלוש-עשרה, אוטיסט. ספרו נהפך למעין מורה דרך אל התודעה הנסתרת של אוטיסטים. אמנם, כתב, אינו מתיימר להציג או לייצג את כל האוטיסטים באשר הם, אבל אין ספק שהתובנות שהוא מספק מאלפות וודאי שהן מועילות מאוד לכל מי שמבקש להבין את הנפש של אוטיסט, בין אם הוא בן משפחה, או מטופל. 

"תקשורת זה לא להוציא קולות מהפה" הוא מסביר, ואכן, רואים בסרט המבוסס על ספרו איך נמצאו דרכים אחרות לתקשר עם אוטיסטים: בעזרת לוח אותיות שהאדם מצביע עליהן וכך מצליח לבטא רגשות, מחשבות, ידע ועושר מפעימים.

"הם שללו מאתנו את זכויות האזרח", מסביר אחד האוטיסטים המופיעים בסרט, כששואלים אותו איך נראו השיעורים בבית הספר לפני שגילו איך אפשר לתקשר אתו ועם חברתו מילדות, שגם היא אוטיסטית.

יוצרי הסרט הגיעו למפגש של הורים לאוטיסטים שהתרחש באפריקה, בסיירה ליאון. אחת האמהות סיפרה שמכריה מפצירים בה לזרוק את בתה לנהר ולהיפטר ממנה. היחס של הסביבה השתנה כשהקימו שם בית ספר ותושבי השכונה הכירו את החניכים ולמדו להבין אותם. העמדה הזאת, לפיה מוטב לזרוק ילד אוטיסט לנהר, נראית אולי קיצונית ואלימה, אבל כמה ציטוטים מתוך ספרים שנכתבו במערב מוכיחים שגם בארצות נאורות לכאורה רבה הבורות וחוסר ההבנה לגבי אוטיסטים.

הסרט מבהיר היטב שהם מבינים, מרגישים, חושבים, יודעים, רק מתקשים להתבטא בדיבור. אחת הכוכבות בסרט היא נערה אוטיסטית שמציירת את כל מה שעובר עליה. לקראת סופו של הסרט אנחנו משתתפים באירוע הפתיחה לתערוכה שערכו לציוריה המפעימים. 

"לא הייתי רוצה להיוולד אחר," כתב הילד היפני, ואביו של אחד האוטיסטים בסרט אומר, במהלך ביקור במוזיאון שבו יש "חדרי צבע", שלו אין שום יכולת לחוש חדווה עזה כל כך כמו זאת שבנו מבטא בכל אחד מהחדרים המוצפים בצבעים שונים. חדווה של ההווה שאותו הוא חש במלוא עוצמתו. 

הסרט מלמד אותנו משהו לא רק אוטיסטים אלא גם על ה"נוירוטיפיקלים": כלומר – האנשים ה"רגילים". 


סיפור סתיו, מאת אריק רוהמר

תודה, אריק רוהמר! אמנם הלכת לעולמך לפני עשר שנים, אבל אתה ממשיך לשמח כל כך!

הנה הסרט שיצרת, עוד אחד מסדרת העונות, הפעם – סתיו. עונת הבציר. כשיסתיים, יחגגו ב"הילולה", ומי יהיה שם? מגאלי תהיה שם, היא כורמת וייננית, בנה מאורס לצעירה מתוקה (שדומה מאוד לחמותה לעתיד), ובתה עזבה מזמן את הבית. מגאלי בודדה, וחברתה הקרובה מחליטה לעשות מעשה ולעזור לה.

העניינים מסתבכים, בין היתר כי גם כלתה לעתיד מנסה לסדר לה את העניינים. כל האנשים האלה כל כך חביבים, כל כך סימפטיים וחדורי רצון טוב, וכן, גם יפים להפליא.

וגם המקומות שהעלילה מתרחשת בהם – הכרם, הגינה הכפרית, חנות הספרים העירונית – קסומים.

והצרפתית המתנגנת במוזיקליות היפהפייה שלה.

האם אפשר בכלל לסדר לאנשים אחרים את החיים? 

מאחר ש"סיפור סתיו" מוגדר כעוד סוג של אגדה (כמו "אגדת חורף" ו"קיץ", סרטי העונות האחרים של רוהמר שהוקרנו בפסטיבל הסרטים 2020 בחיפה), הוא משאיר אחריו מתיקות שמשכיחה לרגע את החיים האמיתיים.  


במסתרים, מאת לינה צ'פלין

"לא הייתי מסוגל להאמין שהעולם נברא רק בשבילנו, ושכל האחרים אמורים לשרת אותנו", אומר חוזר בשאלה. הוא עדיין עטוי במסכה שמסתירה את תווי פניו: אף אחד מהקרובים והיקרים לו עדיין לא יודע שהוא "אנוס": חרדי למראית עין, חילוני בהשקפת עולמו.

"לא הסכמתי להאמין שנענשתי", מספרת חוזרת בשאלה, כבר בפנים גלויות. העונש, לכאורה, היה אובדן של רביעיית התינוקות שילדה, ואף אחד מהם לא שרד. הרבנים אסרו עליה לנהוג על פי עצת הרופאים ולדלל את האחד העוברים, כדי לאפשר לאחרים להתפתח כיאות. כאישה חרדית הייתה נטיית לבה להאשים את עצמה, אבל בתהליך ההתפקחות הבינה שאל לה להאשים את עצמה. למזלה, התברר שגם בעלה "אנוס" כמוה, והגילוי ההדדי אפשר להם לצאת ביחד מהחברה החרדית ולהגשים את עצמם כחילונים. בינתיים עליהם להשלים פערים. כל מיני דברים שמובנים מאליהם לחבריהם החדשים, החילונים, אינו מוכר להם. כמו ג'ודי בספר אבא ארך רגליים מאת ג'יין ובסטר, שהגיעה אל העולם הגדול הישר מבית היתומים שבו גדלה, ולכן לא הכירה את נכסי צאן הברזל של נערות בנות גילה (למשל, את גיבורות הספר נשים קטנות), כך גם הם צריכים ללמוד מיהו ספיידרמן, לצפות בסדרות כמו friends, להבין את החוקים של משחק הכדורגל… 

אנוס-לשעבר אחר סיפר על הטרור הרגשי שמופעל על חרדים, "אצל סטלין לא היה דבר כזה, משתלטים לך על המחשבות!"

ועוד אנוס-לשעבר מספר איך האינטרנט שינה את חייו: "החרדים צודקים כשהם אוסרים על החשיפה לרשת," הוא מסביר, "כי מי שנחשף לה, מבין עד כמה עולמו כחלק מהחברה החרדית קטן ומצומצם."

הסרט מרתק. הוא מפנה את הזרקור אל תופעה שאינה מוכרת כל כך לציבור החילוני: חרדים שפוחדים לעזוב את החברה שבה גדלו, ולאבד את התמיכה והמשפחה. זכור היטב המקרה של אסתי וינשטיין, גם היא חוזרת בשאלה שנותקה מילדיה. סופה היה טרגי. היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הפרידה מילדיה. הסרט מציג בפנינו צעירים שיצאו מהחברה החרדית, וגם הפסיקו להיות אנוסים. הם מקיימים אורח חיים חילוני, אבל נהנים להיפגש ולהיזכר במקורות שמהם באו. הם משמשים קבוצת תמיכה, ומשמח לראות שאפשר גם כך. 


 

5.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

א' זה אושר, מאת ג'ון שידי

זהו כביכול "סרט לכל המשפחה": במרכזו נמצאת ילדה ג'ינג'ית, חמודה-במאמץ ובעלת אספירציות פוליאניות, כלומר – מחוננת באופטימיות בלתי נלאית. היא מתיידדת עם הילד החדש בכיתה, ושניהם יוצאים ביחד להרפתקאות שובביות.

מעושה, מתנחמד, משתדל מדי להיות חביב ומשפחתי, והתוצאה – סרט מייגע ומיותר, לעניות דעתם של שני הצופים הביתיים, כמובן. 


הברך של קלייר, מאת אריק רוהמר

האם מותר, בשם האמנות ולמענה, לעשות מעשים לא מוסריים ולא אתיים?

אריק רוהמר, בסרט נוסף מסדרת "סיפורי המוסר" שלו, מציג בפנינו את השאלה.

זירת הפעולה סובבת אגם יפהפה ופסטורלי, שבו שוהות הדמויות בימי החופשה ההכרחיים והבלתי נמנעים של כל צרפתי באשר הוא. סופרת רומנייה הגיעה למקום לא רק כדי לנפוש, אלא גם כדי לכתוב. מארחות לה חברה אישה ובתה, לורה בת השש עשרה, וכעבור כמה ימים מגיעה גם קלייר, אחותה החורגת של לורה. 

כמו כן שוהה במקום ז'רום, גבר שארוסתו נסעה בשליחות כלשהי לאפריקה, ולכן הוא כאן בגפו. הוא מיודד עם הסופרת הרומנייה שאותה פגש לפני כמה שנים בבוקרשט, ובשיחה אתו היא מנסה לרקום סיפור ומבקשת ממנו להשתתף בבניית העלילה.

לא רק בדיבור, גם במעשים. היא רוצה שייווצר סיפור פיתוי, שז'רום יעמוד במרכזו, ילך על חבל דק, אבל יתגבר על ייצרו ולא יתפתה: הרבה יותר מעניין, היא מסבירה לו, אם גבר שיישא בקרוב את ארוסתו לאישה יצליח להימנע מבגידה בה.

היא מתכננת, והוא מבצע. הוא מפלרטט עם לורה, מגיע אתה לקרבה אינטימית, אפילו מתנשק אתה, אבל לא "עובר את הגבול".

האם מוסרי להציג קשר כמעט פדופילי כאילו הוא כמעט לגיטימי? מה פתאום גבר כבן שלושים, או יותר, משוחח עם ילדה? מחליף אתה דעות על הקשר בין אהבה וסקס? נוהג כלפיה כאילו הייתה אישה?

נדמה לי, אולי אני טועה, שהשאלה המוסרית שרוהמר דן בה (מבחינתו!) היא לאו דווקא עניין הקשר הפדופילי, אלא השאלה אם תקין "לשחק" ברגשות של הזולת, לטובת האמנות.

לקראת סופו של הסרט משתף ז'רום את הסופרת בחוויותיו (לאו דווקא עם לורה! שכן הוא ממשיך בניסויים הרגשיים שהוא עורך!). מה המסקנה? היא תכתוב את הסיפור הזה שעזרה ליצור בחיים, לא על הנייר? 

הסרט גדוש מאוד בדיאלוגים. כל האנשים שם מדברים את עצמם לדעת, מנתחים, מסבירים, מנסחים, מתלבטים, מתווכחים, סותרים, מתנצחים – בשלב מסוים מתחשק לומר "מקשקשים"… 

הפיצוי על כל המלל המוגזם הוא הנוף היפה כל כך, ויופיין של הנערות הגבעוליות ושל הנשים הבשלות.

אך אין בו די.  



פאולין על החוף, מאת אריק רוהמר

הסרט "פאולין על הים" נמנה עם סדרת ה"קומדיות ופתגמים" של רוהמר. אכן, הוא מעלה על הדעת קומדיה של טעויות, למשל – את "חלום ליל קיץ", מחזהו של שייקספיר ששואל: מהי אהבה? האם היא כישוף? האם היא עיוורת? מדוע הזוגות לא מסתדרים כיאות, וכל מי שמאוהב, אינו נאהב, ולהפך?

שאלות דומות עולות גם בסרט שלפנינו. עם זאת, קשה לומר שמדובר בקומדיה מצחיקה. היא יותר מעלה סוג של גיחוך, נוכח הפְּתַיּוֹת של חלק מהדמויות.

האדם השקול והחכם ביותר בסרט הוא (שוב?) נערה צעירה, פאולין, תלמידת תיכון, שהגיעה לחופשה על חוף הים עם מריון, דודתה היפהפייה.

כבר בתמונה הראשונה שואלת מריון את פאולין אם כבר התאהבה במישהו. פאולין השנונה מתחמקת ומתבדחת: כן, כשהייתי צעירה מאוד, אהבתי מישהו מבוגר מאוד. והיא מסבירה: הייתי בת שש והוא היה בן שתיים עשרה. הוא נראה לי ממש זקן…

מריון מתאהבת, אבל בגבר הלא נכון. ומסרבת לאהבתו של מי שהיה יכול להסב לה אושר, אילו ידעה לזהות את האושר. היא רומנטית. רוצה להתייסר, רוצה להתגעגע, רוצה לייסר את מי שהיא אוהבת. "אבל אם את אוהבת אותו, למה את רוצה שהוא יסבול?" שואלת אותה האחיינית שלה בחוכמת חיים שמריון הבוגרת בין שתיהן אינה מסוגלת (עדיין?) להבין.

איך, שואלת פאולין בפליאה את הגבר שאינו אוהב את מריון באמת, איך אפשר שלא לאהוב אותה? הרי היא כל כך יפה!

היא אכן יפהפייה, אבל, מסביר לה הגבר, היא מושלמת מדי. תארי לך, הוא אומר, שכל הנשים בעולם היו נראות כמוה… וכוונתו – כמה משעמם היה העולם, אילו שרר בו רק יופי מושלם כזה.

יש, אם כן, גם צורך במידה מסוימת של כיעור. וגם, שואל הסרט, קנאה? אנוכיות? רמייה? האם גם אלה הכרחיים, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן?

כרגיל, הסרט יפה להפליא. הפעם לוקח אותנו רוהמר, כאמור, אל  הים. וכרגיל הנשים כל כך יפות. האומנם – יפות מדי? 


אודישן, מאת אינה וייס

ההתחלה מבטיחה: חבר שופטים יושבים באולם קונצרטים ריק. אל הבמה עולים בזה אחר זה נבחנים שמנגנים קטע קצר (איך קוטעים אותם באכזריות… "מספיק. חכי בחוץ").

אחד הנבחנים מעורר ספקות אם לקבל אותו, אבל אנה, המורה לכינור בבית ספר למוזיקה שאליו הוא מנסה להתקבל, מצדדת בו. כן, היא תלמד אותו לשפר את הטכניקה, כן, היא מאמינה בו.

בבית יש לה בן שגם הוא מנגן בכינור. אבל לא ממש רוצה לעסוק בכך. ואולי בעצם כן? הוא מקנא בתלמיד החדש שלה? ואולי בעצם לא? ומה יש לאנה שהיא נראית כל כך דיכאונית כל הזמן? מה פשר ההתנהגויות הביזאריות שלה? ("אתה יכול לגעת לי בשדיים?" היא פונה במפתיע אל אחד המורים בבית הספר….) אנחנו מתבקשים להאמין שמדובר בתסכול מתמשך של מי שחלמה להיות אמנית מבצעת, ונכשלה.

הבעיה שהחלקים השונים בסרט לא מתגבשים לכדי יצירה משכנעת וקוהרנטית. הסוף אמנם מפתיע במידה מסוימת, אבל מאחר שקשה לחוש אמפתיה כלפי מישהו מהדמויות, גם הסוף לא מעורר שום תחושה של הזדהות או אכפתיות. 

לטעמי – סרט שהחטיא את מטרתו (הלא ברורה).  


4.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

"משהו יפה נותר מאחור", מאת קתרין פילפ

"כשנכנסים אלי לחדר ושואלים אותי אם אני בסדר, אני אומר תמיד שכן, כי מה הם יעשו אם אני אגיד שלא?" את הדברים העצובים, החכמים והמפוקחים הללו אומר ילד כבן עשר, אחד מאלה שמופיעים בסרט התיעודי המופלא "משהו יפה נותר מאחור".

הסרט עוקב אחרי פעילותו של מקום שנקרא "הָאֵבֶל הטוב" (Good Grief), שאליו מגיעים ילדים שקרובי משפחה שלהם מתו. 

הילדים עוברים במקום חוויה טיפולית קבוצתית, מעודדים אותם להביע את רגשותיהם, לתת להם לגיטימציה ולעבד אותם. הילדים נוגעים ללב בפגיעות שלהם, בתבונה, ובעיקר בכאב שהם מביעים. 

"ילדים בכיתה שלי לא יודעים מה אני מרגישה, ואני לא יודעת איך להסביר להם", מספרת אחת מהם. אבל בקבוצה של "האבל הטוב" הילדים האחרים מבינים אותה מאוד, כולם איבדו אימא או אבא, לפעמים את שני ההורים.

הסרט נוגע באחד המקומות המפחידים ביותר בנפש: הפחד מפני יתמות. ועם זאת, הוא גדוש באהבה ובכוח, ואפילו באופטימיות. 

הוא זכה השנה בצדק רב בפרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW השנה.

"גיבורה", מאת שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין, מיה קפלן

"גיבורה" הוא שם הנושא של ארבעה סרטים קצרים ישראליים שבמרכזם עומדת אישה שמתמודדת עם קושי בחיים: אימא של נער חולה סרטן, עולה מרוסיה שחיה בשכונת עוני ומתקשה להתמודד עם החיים, צעירה חובבת יחסי סדו-מאזו שחיה בפלורנטין ונאלצת להתמודד עם כתובות גרפיטי מפחידות על הקיר הגובל עם דירתה, צעירה שבחור צעיר מפתיע אותה בביתה, באמצע הלילה, ומסתבר שהופיע לא רק אצלה.

לכאורה – נושאים מעניינים. אבל התוצאה מייגעת, סטודנטיאלית, בוסר. יש בסרטים הללו המון-המון-המון (!)  רגעים ארוכים וריקים מתוכן, שאמורים לבטא "אווירה": גלי ים אינסופיים, שתיקות ארוכות, מבטים ממושכים וסצנות מופרכות. למשל – האימא והבן החולה בסרטן נוסעים לים ומוצאים שם, למרבה הנוחות, זולה מצוידת היטב בכל מה שאפשר לרצות: מטבח, כלים, גן ירק, כיריים… והם כמובן עושים בה כבתוך שלהם. ואז ים, ועוד ים שאמור להיות סמלי, אבל כמה סמליות אפשר לשאת, ולמשך כמה זמן?

מצטערת. השתעממתי. מאוד. 

אהבה אחרי הצהריים, מאת אריק רוהמר

פרדריק אוהב את אשתו ההרה ואת בתם. הוא שותף במשרד עורכי דין, שמח בחלקו, וחי בשלווה בפרוורים. מדי בוקר הוא נוסע למשרדו שבמרכז פריז, נהנה לשוטט בעיר, לקנות לעצמו בגדים, ולפנטז על הנשים הנחשקות שהוא רואה בכל מקום. הוא תוהה אם עוד יזכה להתאהב, לחוש את ההתלהבות הראשונית הנלווית להתאהבות כזאת, או שמא חיי הרגש שלו נידונו לניוון שנובע מהשגרה ומאורח החיים הנינוח והבורגני שהוא מנהל.

ואז מגיע אליו ידידה פתיינית, מישהי שהכיר בעבר, זמן רב לפני שהתחתן והשתקע.

האם הצעירה תנסה לפתות אותו? האם תצליח? איך נראים הקורים שהיא טווה סביבו? 

"אהבה אחר הצהריים" הוא הסרט שחותם סדרה של "סיפורי מוסר" שיצר אריק רוהמר. בעיני הוא פחות סוחף משני הסרטים האחרים שלו שראינו אמש, "אגדת חורף" ו"קיץ". 

זאנה, מאת אנטונטה קסטראטי

כל כך קשה. כל כך עצוב ומר. 

בסיומו של "זאנה", סרט הביכורים של יוצרת קרואטית, אנטונטה קסטראטי, עלה הכיתוב: "לזכרן של אמנו ואחותנו, שנהרגו במלחמת קוסובו".  לא היה צורך בכיתוב כדי להבין שמדובר ביצירה אישית וכאובה מאוד. באמצעות הדמות הראשית בסרט, אישה בשם לומה, מביאה קסטראטי את סיפורן של קורבנות המלחמה, הנשים שחייהן השחירו באחת. אנחנו מלווים את לומה לתוך הסיוטים האפלים שלה, מתהלכים אתה בעולם הבלהות, בלי לדעת מדוע, אם כי הרמזים מופיעים מוקדם מאוד בסרט. כך למשל כשלוּמָה, שחיה בכפר קטן ביחד עם בעלה וחמותה, אוספת ביצים, היא מגלה קליע ישן שנשאר שם, טמון באדמה. מי ירה? מה קרה? מדוע היא עצובה כל כך? מדוע אינה מצליחה להרות, למרות כל ההשתדלות של חמותה, שלוקחת אותה לרופאים וליידעונים, ושל בעלה, שמנסה כל כך? 

לומה רוצה בכלל להרות? מדוע כן? מדוע, בעצם – לא?

התשובות לשאלות הללו מתפענחות לקראת סופו של הסרט. הסודות נסתרים וטמונים גם בתוך הארון, שם מחזיקה חמותה של לומה בחשאי קלטת וידאו, "למקרה שיהיה משפט בהאג". אבל לומה אינה זקוקה לה. היא זוכרת הכול, היא רואה הכול, כל הזמן, בעיני רוחה אחוזות הפלצות. 

סופו של הסרט הוא חלקו החזק ביותר. עד אליו יש לעבור ביחד עם לומה תהליך קשה ואכזרי. רק בסוף נכיר אותה כפי שהייתה. כפי שהייתה אמורה להיות. צבעונית, חייכנית ושמחה. 

3.10.2020 חמישה סרטים, היום בפסטיבל

פסטיבל הסרטים בחיפה מתנהל בימים אלה, אבל לא בחיפה, אלא בכל מקום שיש בו חיבור לאינטרנט, וקהל צופים מתעניין. הסרטים מוקרנים בגרסה מקוונת, ואפשר לקנות כרטיסים לכל הסדרה, או לסרטים בודדים. לצפייה בבית יש כמובן יתרונות רבים. האם נרצה בכלל לשוב אל אולמות הקולנוע? אל הריצה מאולם לאולם? כשהחלופה היא הכורסה הביתית הנוחה והמוכרת?

מן הסתם יהיו מי שיעדיפו לצאת מהבית. ויהיו כאלה שהסידור הנוכחי מתאים להם יותר.

חבל רק שהאפשרות להעביר את הסרטים מהמחשב להקרנה בטלוויזיה הביתית באמצעות כרום קאסט – אפשרות שהובטחה במעמד קניית הכרטיסים! – אינה פועלת. "כן, יש בעיה ידועה עם כרום קאסט" אמרו לנו במוקד הטלפוני. יש לקוות שהבעיה תיפתר בהקדם!

 

"מסע חורף" מאת אנדרס אוסטרגאר

הוא מופיע בקטגוריה "קולנוע תיעודי", ואכן, הוא מתעד את העבר של שני מהגרים מגרמניה, הוריו של מרטין גולדסמית', שהגיעו לארצות הברית ב-1941, זמן קצר מאוד לפני שהחל הרצח השיטתי של יהודי אירופה. 

 גולדסמית' לא ידע כמעט מאומה על העבר של הוריו, גיאורג ורוזמרי. הוא מגיע לביקור אצל האב האלמן, שומע פרטים על חייו בגרמניה, ומתעמת אתו על כך שוויתר על קריירה של מוזיקאי, נגן חליל מחונן. קשה לו להבין מדוע האב "הקריב" את אושרו ולא התמסר לאמנות.

האב מספר, ואנחנו צופים בעבר באמצעות צילומים, והאנשה מצוירת של הדמויות. כך נודע לו שאביו כמעט נמלט מגרמניה עוד לפני שפרצה המלחמה, אבל הגיע במקרה לתזמורת ששבתה את לבו. היה זה ארגון תעמולה גרמני שנשא את השם "הפדרציה התרבותית היהודית". יוזף גבלס ומשרד התרבות של הרייך שלטו בארגון, שנועד להוכיח לעולם שיהודי גרמניה זוכים ליחס טוב. 

בתום ההקרנה הסתבר שאביו של גולדסמית', שמיטיב כל כך לספר על עצמו, על הכאב, הצער, האכזבות וגם על היופי שהצליח למצוא בחייו, הוא בעצם שחקן. השיחות אמנם מתבססות על ראיונות שגולדסמית' ערך עם אביו, אבל את דמותו מגלם ברונו גנץ, בתפקידו האחרון. הופעתו מופלאה ובלתי נשכחת.


"קיץ" מאת אריק רוהמר  

דלפין היא אישה צעירה, בודדה ועצובה. החבר שלה עזב אותה, החברה שלה הבריזה לה ולא תיסע אתה לחופשה ביוון. מה יכולה לעשות פריזאית במהלך ימי ה"וואקנס" המקודש? הרי אי אפשר להישאר בעיר ביולי-אוגוסט, ודאי שלא כשאת כל כך לבד. חברות מטיפות לה מוסר, אומרות לה שהיא בררנית מדי, שהיא צריכה ללמוד להתפשר; מכרים רחוקים מעוררים בה תחושה שהיא מוזרה, שונה, לא מובנת. מנסים לסדר לה כל מיני פתרונות, אבל הם לא מתאימים לה.

האם תמצא את אושרה? 

הסרט כל כך יפה. הוא לוקח אותנו עם דלפין אל מקומות קסומים, חופי ים, הרים, פינות בפריז. 

"קיץ", זכה – ובצדק רב! – בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. במקור הוא נקרא "קרן ירוקה", שם שנלקח מספר של ז'ול ורן, ומשמעותו: קרן האור האחרונה שרואים לפעמים בשקיעה, ניצוץ מהיר וכמעט סודי, של אור ירוק. שם כל כך הרבה יותר משמעותי ויפה!

 

"מארה" מאת אנדריאה שטאקה 

למען האמת, לא הוגן לתת ציון, או לכתוב ביקורת, על סרט שלא ראיתי עד הסוף. אבל אולי עצם ההעדפה לעזוב אותו, עצם העובדה שנסך בי שעמום, מעידים עליו. הוא נראה לי כמו גרסה מייגעת של "הגשרים של מחוז מדיסון": עקרת בית משועממת, שנדלקת על גבר זר… 

שמה מארה. היא חיה בשכונה צנועה ליד שדה התעופה של דוברובניק עם בעלה ושלושת ילדיה. מעולם לא טסה לשום מקום. מה יש לה לעשות? היא מנקה, מבשלת, עורכת קניות, מתלוננת על מכונת הכביסה המקולקלת. ואז מגיע לסביבה פועל פולני. כאן, באמצע ההתעלסות על הרצפה, עזבתי אותם לנפשם.

"אגדת חורף", מאת

אריק רוהמר  

עוד סרט נפלא! נפלא! 

אנחנו מתחילים אותו בהתאהבות: של פליסי ושארל, שמתאהבים במהלך חופשת קיץ יפהפייה, על חוף הים, במים, על החול, רוכבים על אופניים, צולפים ענבים זה לפה של זה, שני צעירים מקסימים בתוך נופים מקסימים, וכן, לא רק הם מתאהבים. גם אנחנו בהם. 

ואז, כעבור חמש שנים, הכול השתנה. יש לפליסי בת  קטנה ומתוקה (איך רוהמר מצליח להוציא מהילדים שמופיעים בסרטים שלו משחק כל כך מושלם?), אבל איפה שארל? איפה הזוג היפה ההוא? מה קרה להם? מדוע נפרדו? הייתכן? ומה הקשר בין אהבתם לבין "אגדת חורף" – מחזהו של שייקספיר (השם הזהה אינו מקרי!)?

האם ויתרו פליסי ושארל על האהבה? על החלום? על היופי? האם אהבת אמת מתקיימת בין נשמות שכבר הכירו זו את זו בגלגול קודם? פליסי מאמינה בכך. היא מנסה, ולא יכולה, למצוא תחליף לאהבה שאבדה לה (ואולי רק בינתיים?). אנחנו רואים איך היא לא מצליחה להתפשר. איך היא לא מסוגלת לוותר. וגם נודע לנו, כמובן, מה בעצם הביא לכך שהיא נפרדה משארל. 

זהו סרט שמשאיר את הצופה מאושר. 

"הצעיף האדום" מאת פטר מוסטובוי

והפעם סרט בעל קסם שונה לגמרי: סרט אישי, שבו מספר במאי הקולנוע יליד רוסיה פטר מוסטובוי על הדרך שעשה כדי להיעשות מי שהוא, מבחינה אמנותית. על התלאות של יהודי בברית המועצות, בשל העריצות וההתערבות האלימה בחיי הפרט שהייתה מנת חלקם של כל מי שחיו אז תחת המשטר הסובייטי.

מוסטובי מציג את הדברים באירוניה מושחזת שאותה אינו חוסך גם מעצמו, אבל לצדה אינו מתבייש לספר על הישגיו, אפילו שמח להתרברב (ובצדק!) בכך שבתו, שלמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב, למדה מתוך ספר שהוקדש לאחת היצירות הראשונות של אביה, יצירה שנחשבה בברית המועצות שנויה במחלוקת, אם לא מזעזעת ומוזרה… 

שוב ושוב  מספר מוסטובי  על האבסורד שנקלע אליו במהלך חייו בברית המועצות. כמה טוב לדעת שהוא ישראלי, אמן מוכר ומצליח מאוד. כשצופים בסרט שלפנינו אפשר בהחלט להבין מדוע. 

ערוץ 8 הוט: עפרה חזה: מדוע?

"אין לה חברים, היא לא יוצאת, אין לה אינטראקציה עם אנשים, בצלאל לא נותן לאף גבר זר להתקרב אליה. הדבר הכי נורא שאני זוכרת… ש… שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת. עפרה צורחת, עפרה צורחת, עפרה צורחת." את הדברים הללו אומרת גיסתה של עפרה חזה בפרק השלישי בסדרה הדוקומנטרית שעשו בני הזוג דני דותן ודליה מבורך על חייה של הזמרת הידועה כל כך, עפרה חזה.   

שלוש שעות שרואים בהן את עפרה חזה נהפכת מילדה קטנה ששרה בסדנה בשכונת התקווה לכוכבת, זמרת מהוללת וידועת שם, זמרת שזכתה למוניטין בינלאומי, ששרה על במות חשובות ברחבי העולם, ששיריה נהפכו ללהיטים לא רק בישראל, אלא גם באירופה (אחד מהם, "אם ננעלו", מכר כשלושה מיליון עותקים), שהייתה המועמדת הישראלית הראשונה לפרס גראמי בקטגוריה של "זמרת מוזיקת עולם", שהעניקה את פניה לדמות בסרט של וולט דיסני. 

שלוש שעות שעוקבים בהן גם אחרי אומללותה הנסתרת, שאותה ידעו יוצרי הסדרה הדוקומנטרית לחשוף. 

אחד מרגעי השיא של החשיפה הללו הוא, לטעמי, הדברים הללו שאומרת גיסתה, בכאב ניכר ועמוק. 

"שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת".

הפער בין המראה המעודן, הנסיכי, המאופק כל כך שהכרנו, לבין המצוקה הגלויה שביטאה עפרה חזה בביתה, בפרטיות של דל"ת אמותיה, קורע את הלב. כל כך מזעזעת העדות הזאת על כאבה של עפרה, שלא יכלה לאצור אותו עוד, וביטאה אותו בצרחות.

הסדרה מבהירה היטב מדוע חזה חשה מצוקה כזאת: אמנם היא הצליחה כזמרת, אבל ככל שחלפו השנים לא מצאה עוד די בכך. היא רצתה להינשא, לאהוב, להקים משפחה. באחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד מספרת חברת ילדות שהקשר אתה נותק איך נפגשה שוב עם עפרה באקראי, אחרי שנים של ריחוק, ככה, באמצע הדרך לאנשהו, ואיך עפרה בכתה והסבירה כמה שהיא מקנאה בחברה שסיפרה לה שיש לה שלושה ילדים. "תתחילי, ואז יהיו גם לך," ניסתה החברה לנחם אותה, אבל כמובן וכפי שאנחנו יודעים – לשווא. עפרה מצאה בסופו של דבר אהבה, אבל כנראה שכבר הייתה מבוגרת מדי, כשהרתה, איבדה את עוברה, ומיד אחרי כן כבר התגלתה המחלה הקשה שממנה כבר לא החלימה. חברת הילדות הטובה כבר לא פגשה אותה עוד.

מי שבנה את עפרה חזה, מי שהביא אותה אל הפסגות, היה גם מי שבלם אותה, ולא רק מבחינה אישית. מספרים לנו איך בעצם הפריע לה לכבוש פסגות רמות יותר מהישג ידו, איך עולם המוזיקה בארצות הברית היה יכול להיפתח בפניה, אבל בצלאל אלוני מנע את פריצת הדרך, כי לא הסכים לשחרר אותה ולאפשר לאחרים, מקושרים יותר בעולם, לנהל אותה. למעשה – כלא אותה בתוך כלוב של זהב (אכן, אביהו מדינה מספר בסרט שהיא ביקשה ממנו לכתוב על כך שיר, וכבר אז היה לו ברור שהיא מבטאת את מצוקתה הפרטית והאישית). במשך עשרות שנים צייתה למנהלה האישי, עד שהתמרדה, והסוף הרי ידוע לכולם.

אז מי הדביק את מי באיידס? דורון אשכנזי אותה, או היא אתו? הסרט מנסה להשיב על השאלה, אבל כמובן  שהאמת לעולם לא תיוודע.

נשארנו עם סיפור עצוב מאוד, על אישה שהיה לה כמעט הכול: הצלחה אמנותית, ובימיה האחרונים, כפי שאפשר לראות מהסרטונים הביתיים, גם אהבת אמת. הכול, ובעצם – לא ממש. שהרי מתה צעירה ויפה כל כך. וזהו, הכול נגמר. 

האם הייתה נשארת בחיים אילו לא התביישה כל כך במחלה? אילו הסכימה להיחשף? אילו לא הקפידה כל כך לשמור על מה שנראה לה הדבר החשוב ביותר: תדמית הטהורה (כאילו שאפשר להאשים מישהו במחלתו! כאילו שיש בה משהו מבייש!)? אין לדעת. הסדרה מסתיימת באחת בתחושה של החמצה ועצב. הנה עפרה חזה. הנה שיריה, וזהו. זה הכול. יותר מזה לא יהיה. נגמר. 

פדרו אלמודובר, "השתיקה של אחרים": מי ייתן את הדין על תינוקות שנחטפו?

"הם דורשים מאתנו לסלוח", מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. "הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…"

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – "השתיקה של אחרים". אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה "הדמוקרטיה" (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על "חוק החנינה": כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. "לא לימדו אותנו על זה", הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." וגם: "האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…"

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

גם במשטרים דיקטטוריים רצחנים אחרים נעשו מעשי נבלה דומים. ב-4 בדצמבר 2019 הופיעה בעיתון הארץ מודעת אבל שמתעדת את סיפורו של אחד הקורבנות ואת סיפור הבאתו המאוחרת לקבורה

זו לא אשמתך": שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו "האנס בדרכך", בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ'ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

נטפליקס, "ספר לי מי אני": איך הסודות ממשיכים להפתיע

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

שלושה סרטים תיעודיים: "עזה"; "בית ספר לפיתוי"; "היזהרו מפיתויים": האם יצרן הסכין אשם ברצח?

עזה

גארי קין

"אנשים פה סובלים כל כך, שמרוב אומללות הם כבר אפילו לא קולטים את עומק הסבל", אומר אחד הדוברים בסרט התיעודי "עזה". במאי הסרט העניקו פתחון פה לתושבים. לאלה שטוענים כי אינם רוצים להילחם, רק לחיות בשקט.  

"העולם נטש את עזה," אומר דובר אחר ומוסיף באומץ מרשים, "כי החאמס לא טוב". 

אכן, ברמזים דקים מראים לנו את ההשפעה המרה של החמאס ושאר הארגונים הקיצוניים: בעצרת המונית, ביריות לאוויר שמלוות את שובו של אסיר מקומי מישראל. מדוע יש להביע שמחה ביריות כאלה? שאלה. אבל התושבים עצמם? הם, כך חוזרים ומספרים לנו, רוצים רק לחיות. 

אנו פוגשים למשל צעירה (יפהפייה!), שמנגנת בצ'לו וחולמת, כך היא מספרת, לזכות במלגה וללמוד בחוץ לארץ יחסים בינלאומיים, כדי לחזור לארצה ולעזור לבני עמה. אבל בינתיים היא יכולה רק ללכת לחוף הים, להביט על מרחביו ולדעת שבשבילה הם חסומים: "הים פתוח," היא אומרת, "אבל בפנינו הוא סגור." 

אמה, שמארגנת תצוגת אופנה, חולמת לקחת את הדוגמניות שלה "לאמריקה, לפריז" (הצעירה מגחכת…), ובינתיים יכולה רק להראות לצעירה צילומים מאלבום התמונות הנושן ולהיזכר בימים שבהם יכלה לרדת אל החוף בבגד ים. וכעת היא תוהה "האם הייתה לי זכות ללדת ילדים במקום הזה". 

דייגים מקוננים על כך שהמגבלה שהטילה עליהם ישראל לא להרחיק מעבר לחמישה ק"מ אינה מאפשרת להם לפרנס את המשפחות שלהם מדיג, כמו שעשו בעבר, ומספרים גם איך "הצבא" יכול להתעמר בהם. כל חייל יכול לקבוע אם לירות בהם, או לרסס אותם במי ביוב. ילד קטן מספר כי הוא ואחיו נוהגים לישון על החוף, שכן בביתם אין מספיק מקום לכל האחים האחיות. 

איש עסקים מספר כי הסגיר את עצמו וישב בכלא בשל חובות שלא יכול לפרוע, וראה שם אנשי עסקים אחרים שמצבם דומה. "אוכלוסיית עזה כולה שרויה בחוב," הוא אומר. 

"אין שום דבר באופק," מעיד אחר. "היום, אתמול, מחר, הכול אותו דבר." מסקנתם היא להסתער על הגדר. מראה ההפגנות מנקודת המבט של תושבי עזה מזעזע. מראות "צוק איתן", ההרס, ההרג, כפי שנראו מתוך עזה, מחרידים. הנשימה נעצרת למראה הסבל הקיצוני, המחריד.

חשוב, גם אם קשה מאוד, לצפות בסרט הזה. נקודת המבט הישראלית אינה מוצגת בו בכלל ועריצותו הרצחנית של החמאס רק נרמזת. לנו לא נותר אלא להזדהות עם החפים מפשע שסבלם קשה מנשוא. 

 

בית ספר לפיתוי

אלינה רודניצקאייה


במשך כעשור ליוותה במאית הסרט שלוש נשים רוסיות נואשות, שמנסות בכל כוחן למצוא לעצמן עתיד. לשם כך הן מצטרפות ל"בית ספר לפיתוי" שבו גבר בגיל העמידה מנסה ללמד אותן כיצד לפתות גברים. שכן רק גבר שיישא אותן לאישה, יפרנס אותן, יקים אתן משפחה, יכול להציל אותן. הראשונה, לידה, מנהלת קשר עם גבר נשוי. היא קצה בחייה עם אמה שלוחצת עליה ללדת ילד. בבית הספר לפיתוי מלמדים אותה לנענע באגן, להסתובב  עם מבט מפתה, לייבב כמו ילדה חסרת ישע, להיצמד. "אל תיתני לו לעזוב אותך", מסביר המורה, ומדגים איך עליה להתרפק, לבכות, להתחנן. ויקה, האישה השנייה, נשואה, אבל, כפי שהיא מסבירה לפסיכולוגית שאת המפגשים אתה המצלמה מלווה, "אני רוצה הביתה, אבל אין לי בית." אותה מלמד "המורה לפיתוי",  בשיעורים מעשיים, איך אמורה להיראות תשוקה בין גבר לאישה. השלישית דיאנה, אם לא נשואה, מחפשת, בלי להסתיר את כוונותיה, גבר עשיר, שיש לו דירה. היא מוצאת מרצה איטלקי שנושא אותה לאישה, ואז הולכת לקורס כדי ללמוד כיצד לדמות לגרייס קלי, מין בת אצולה מעודנת. 

הכול כל כך פתטי. כל כך מופרך. במיוחד כשקולו של פוטין נשמע ברקע, והוא "משבח" את הנשים, את מעלותיהן, את הקרבתן. אכן, לידה תתפוש את הגבר הנשוי שלה, תינשא לו, ותמיר את העיסוק בנעליים עם עקב שתואמות את השמלה המפוארת, בבישול ובגידול ילדה. ויקה תתגרש ותיאלץ לשמוע את אמה מייעצת לה איך למצוא את הבעל הבא (ללכת ללוויות ולנחם את האלמן), ודיאנה תזכה למנת לגלוג של בנה: "האישה מנסה להיות אלגנטית, אבל הטבע אינו מאפשר לה". 

במאית הסרט סיפרה בריאיון כי הסוגה הטרגי-קומית היא החביבה עליה: "צחוק מלווה בבכי". הסרט אכן משעשע, וגם מכאיב. האומללות של הנשים, הפתטיות שלהן, המאמצים הנואשים למצוא משמעות בחייהן, נוגעים ללב. 





היזהרו מחיקויים


"האם את חושבת ש-169 שנות פעילות הגלריה שלך ייזכרו רק בשל נסיבות סגירתה?" 

"אני מאמינה שלא."

"אשרי  המאמינה…" 

בחילופי הדברים הללו נפתח הסרט המרתק, מעורר ההשתאות והמחשבות, שעוסק בפרשה שלא תיאמן: הגילוי שמנהלת גלרית נודלר, אחת הוותיקות והנודעות ביותר בארצות הברית, בעצם בעולם כולו, מכרה במשך שנים רבות תמונות שהיו זיופים! צייר אלמוני, מהגר סיני, זייף במוסך של ביתו בניו יורק את עבודותיהם של הטובים והמפורסמים באומנים, ומתווכת ערמומית סיפקה אותם לגלריה, שמכרה אותם לאספנים תמורת מיליוני דולרים.

התרמית התגלתה כשאחד הקונים הבין כי הציור שבידיו אינו אותנטי, ודרש לקבל את כספו בחזרה.

לא מעט סוגיות עולות ממה שקרה.

מי אשם?

האמן הסיני שנס על נפשו וחזר לסין טען כי "יצרן הסכין אינה אשמה אם רוצחים באמצעותה". צודק. הוא לא ידע שמוכרים את חיקויו במחירים כאלה. אשת הקשר טענה כי נסחטה ואוימה. בעלת הגלריה טענה כי הייתה בטוחה שהציורים אותנטיים. 

העיתונאים ועסקני האמנות השתוקקו לשמוע את עדותה של בעלת הגלריה ואת ההסברים שתיתן על דוכן הנאשמים, אבל היא התחכמה לכולם והגיעה להסדר עם התובע, החזירה לו כנראה את מלוא הסכום ששילם, בתוספת פיצויים, למורת רוחם של מי שרצו להבין מה בדיוק קרה שם.

נשארו רק קולותיהם של המומחים השונים, שמסבירים מדוע בעצם הייתה בעלת הגלריה אמורה לחשוד בשפע הרב של הציורים שהגיעו לידיה. יתר על כן, הם מסבירים גם מדוע לדעתם זיופים רבים ממשיכים להסתובב בעולם. אספנים הרי לא ימהרו להודות בכך שהיצירה שבה התפארו בעצם אינה שווה מאומה, ולכן ינסו מן הסתם למכור אותה הלאה, אל הפראייר הבא.

לטעמי השאלה המעניינת מכולן היא מדוע בעצם יצירה שווה כל כך הרבה כסף (כאמור – מיליוני דולרים!) ומה עושה אותה "שווה" יותר, אם היא מתגלה כיצירה מקורית. אם נחשבה "טובה", "יפה", "מוצלחת" בשעה שסברו שצייר אותה אמן נודע, מה הופך אותה בבת אחת ללא כלום? 

הסרט חושף את הריקנות המובנית של המסחר באמנות, ואת חוסר הקשר בינו לבין הערכה אמנותית ממשית. מה שמתגלה פשוט דוחה, וגם מביך מאוד. 

הסרט עצמו, כאמור, מרתק!

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ'-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה "סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר".

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, "הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה". כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, "לסמל של אומץ כמעט על-אנושי".

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים "אמיתיים", כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן "אמת" נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה "מיטב השיר – כזבו" פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן "בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה". אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, "אתי החיים משחק הרבה", לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.


אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

נטפליקס, סרט תיעודי: "טבח באצטדיון": האם ברוטליות כזאת תיתכן גם כיום, ובמקום אחר?

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

נטפליקס, הסרט התיעודי "אחד מאתנו": מה נאמר לילד שנפגע מתקיפה מינית

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

הסרט "במדבר – דיפטיך תיעודי": איך נראה צוּמוּד

האתגר לצופים נראה לא פשוט: סרט שנמשך כארבע שעות, מוקרן עם הפסקה קצרה של חצי שעה בין שני חלקיו. 

במציאות חלפו ארבע השעות ביעף, עד כי ארבעת החברים שנועדו יחד כדי לצפות בו תהו איך ייתכן שהוא נגמר מהר כל כך. 

"במדבר", סרט תיעודי שיצר אבנר פיינגלרנט, מוקדש בחלקו הראשון לאבידן, מתיישב יהודי בדרום הר חברון, אחד מאלה שמכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", ועמו לחבריו, לאשתו ולילדיו, ובחלקו השני למשפחה פלסטינית, עומר, ילדיו, ושתי נשותיו, שגרים באותו אזור. 

התוצאה מרתקת.

בתום ההקרנה נשאר הבמאי לשיחה עם הקהל,  וסיפר כי תהליך הצילומים נמשך חמש שנים, וכי בניגוד לעשייה הרגילה של סרטים דוקומנטריים, שמצלמים אותם אחרי תחקיר וכתיבת תסריט, הוא התחיל לצלם אחרי ששוטט חצי שנה בקרבתם של האנשים הללו, ויצר אתם יחסי קרבה ואמון, בלי שהחליט מלכתחילה מה יהיה הכיוון שאליו התעתד לפנות ביצירה. 


אבנר פיינגלרנט, בשיחה עם הקהל בתום ההקרנה

הצילומים עצמם, השהות עם המצולמים, הדילמות שאליהן נחשף הבמאי, הם אלה שיצרו את הסרט, ואת האמירה המובהקת והברורה שהוא מציע.

התיאור "דיפטיך" המופיע בשמו של הסרט מרמז על שני חלקים שמחוברים זה אל זה. אכן, הציר המשותף להם הוא המקום: כאמור – דרום הר חברון, ששם נאחזים בקרקע רועי צאן יהודים ופלסטינים. למרבה הפליאה, לא נוצר שום קשר נוסף, למעט הגיאוגרפי, לא רק בין שני חלקי הסרט, אלא גם בין האנשים שגרים קרוב כל כך, אבל לא ממש מתעניינים אלה באלה.

ליתר דיוק, כך נגלה מהדברים שסיפר הבמאי וגם, במידה מסוימת מהסרט עצמו, הפלסטינים אדישים למדי לקיומם של היהודים, ואילו האחרונים עסוקים מאוד בשכניהם, דרוכים לקראתם וחוששים מפניהם. הפעם היחידה שבה מוזכרים "היהודים" בחלק הפלסטיני הוא כאשר הם בונים לעצמם בית, במו ידיהם, וברקע העבודה הקשה שבה הם שקועים, רוטנים מדי פעם, "הרי היהודים יהרסו לנו את הבית". (בינתיים זה לא קרה).

היהודים, כאמור, לא רק קשובים לקיומם של הפלסטינים, אלא גם מדברים עליהם. אין לדעת אם לשיח או להיעדרו אחראי בעצם עורך הסרט, שבחר את הקטעים המוצגים מתוך ארבע מאות שעות צילום. מכל מקום, התוצאה המוגשת לנו, הצופים, מראה כי היהודים חושבים על השכנים שלהם, ועסוקים בהם: עוקבים אחריהם במשקפות, מדברים עליהם. כשחיילים ישראלים מגיעים אל החווה לגידול כבשים שהקים אבידן, הוא מארח אותם, מציע להם קפה, מזמין אותם להגיע גם בלילה, כדי להכין לעצמם שתייה, וגם נותן להם הנחיות כיצד לפעול כלפי שכניו הערבים. מעניינים לא פחות הדברים שהוא אומר ברגע מסוים למצלמה: אין, לדעתו, לערבים הללו, הגרים בצדה האחר של הגבעה הסמוכה, שום קשר אמיתי לאדמה. אי אפשר ללמוד מהם מאומה. אין בהם רוחניות.

אלה דברים מעניינים במיוחד, כי בסופו של הסרט אפשר להבין שבכך בעצם הוא עוסק: בשאלה מי באמת נאחז בקרקע בעקשנות רבה יותר.

וההיאחזות הזאת בקרקע אינה עניין של מה בכך. הבמאי, שסיפר כיצד שהה ימים ארוכים עם האנשים הללו במשך כמה שנים, עשה מעשה כמעט הירואי. כי החיים, במיוחד בצד הפלסטיני, קשים מנשוא, ממש בלתי אפשריים.

גם החיים בצד הישראלי קשים ביותר. בתחילת הסרט אבידן חי עם שותפו לדרך במבנה פרוץ, מבולגן להחריד, ושניהם עובדים בפרך בטיפול בעדר הכבשים. בהמשך מצטרפת אליו אשתו, שירה, עם ילדתם הקטנה, תאנה, ואחרי כן גם יולדת במקום את בנם. לקראת בואה משפצים את הבית, אבל תנאי החיים עדיין נראים בלתי נסבלים. מזג האוויר קשה, בחורף קור אימים, יורד שלג, הרוחות מכות, הבית מבודד, מוקף טרשים, ודייריו חוששים כל הזמן מהאיום של שכניהם הקרובים, הפלסטינים.

ואז מגיעים אל החלק השני, אל הצד הפלסטיני, ושם החיים יותר מקשים. פתאום הצד הישראלי נראה כמעט כמו גן עדן של נוחות מפנקת. המשפחה הפלסטינית חיה באוהלים. שתי נשותיו של עומר לא מפסיקות להתקוטט. עבודת הפרך הקיומית שהן שקועות בה בלי הרף לאורך היממה, מחרידה. הן עסוקות כל הזמן, סוחבות, מנקות, מטאטאות את החול מעל החול במעין משימה סיזיפית שלא תיאמן, חולבות, מטלטלות את הנאד הגדול, עורה של כבשה שנפשט מעליה, כדי ליצור גבינה, וכל זה בקרבה צמודה לאדמה. המשפחה אוכלת בישיבה שפופה. מעט החשמל מגיע מגנרטור שאינו פועל כל הזמן. הכבשים תובעות התמסרות, כמו בחווה של אבידן, אבל כאן הנשים הן אלה שנושאות בעיקר העול. גם כשהגברים בונים את הבית, במו ידיהם, הנשים נתבעות לסחוב דליים עם טיט (וננזפות אם נדמה לגברים שאינן זריזות די הצורך).

התמונה העולה מהסרט היא שליהודים יש בעצם ברירה. הם יכולים לבחור אם להישאר במקום או לוותר. הפלסטינים, לעומת זאת, שם כדי להישאר. בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות.

יוצר הסרט טען בדבריו שגם למשפחה הפלסטינית יש היכולת המעשית לעזוב את המקום, אם רק יחליטו, שכן לעומר, אב המשפחה, יש אמצעים ואפילו בתים נוחים ומרווחים ביטא, עיר בנפת חברון. לדעתו הם נשארים במקום מרצון ומתוך החלטה. תהא הסיבה אשר תהא, הם עדיין שם. אבידן, לעומתם, חרף הדברים האכסטטיים שאמר בשלבים מסוימים נוסח "יזרמו כאן נחלים, כי אנחנו פה," ו"הפחד מהמוות הוא לא משהו שיעצור אותנו מלעשות דברים," התייאש, ויתר ועזב. לא זו בלבד, אלא שכיום הוא מתנכר לאורח החיים הקודם שלו, וטוען על עצמו שהיה אז אלים מדי. הנה הכותרת של כתבה שהתפרסמה עליו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-8 בינואר, 2019:

קישור לכתבה המלאה בידיעות אחרונות.

המתיישבים היהודים מתלבטים בשאלות: "אם לא תהיה תשובה טובה, הכול יקרוס," אומר אבידן באחד מרגעי ההתחבטות שלו. הפלסטינים לעומתם פשוט שם. מטאטאים חול, אוכלים ונושמים אותו ונאחזים בו בעקשנות של חיי יום יום.

כדאי מאוד לצפות בסרט המיוחד הזה כדי להבין איך נראה צומוד.

כאן אפשר להזמין כרטיסים לסינטמק בתל אביב

האחים היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי": קשה ואמיץ או נצלני?

סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.