הצפייה בסרט “נבלני” (בVOD של Yes), שזכה שלשום (13.3.2023) בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, קשה מנשוא, מצד אחד, ומצד שני – אי אפשר להתיק את המבט אף לרגע.

הסרט פוגע בחוש הצדק שלנו. באמונה ארוכת השנים שגדלנו עליה, לא מעט בגלל הוליווד, שלימדה אותנו כי הטובים יביסו את הרעים, שלא ייתכן שמי שראוי, מי שהגון, מי שיפה, מי שיש בו עוצמה נפשית שנשענת בבסיסה על תפיסה מוסרית, יוכנע באבחה אחת קצרה, ויסיים את חייו בכלא, רק משום שיריבו המרושע, האכזרי (הפסיכופת בעליל!), פשוט חזק ממנו, כי עומדים לצידו חיילים צייתנים (לא רק אלה שמגויסים לצבא), עושי דברו שמוכנים לפגוע בלי היסוס בחפים מפשע. וכמובן שלא רק בסתם חפים מפשע פסיביים, אלא גם במי שנאבק ברוע הצרוף.

שום רוע לא יכול להצליח בכוחות עצמו. הוא זקוק לצייתנים, שיגשימו למענו את משאלותיו המרושעות.

סיפורו של אלכסיי נבלני ידוע וזכור היטב. הרי רק לפני שנתיים, מול אלפי המצלמות – רבות מהן של אזרחים מהשורה – שכוונו לעברו ותיעדו כל צעד שלו, הסתיים הכול: הוא, מנהיג האופוזיציה לפוטין, חזר לרוסיה אחרי שהחלים מניסיון ההרעלה שבו ניסה השלטון להרוג אותו, ונעצר מיד. זמן קצר אחרי כן נדון לעשרים שנות מאסר, והוא נמק מאז בכלא. 

ובכל זאת – הסרט מרתק, ולא בכדי זכה באוסקר. חלק גדול מהעניין שהוא מעורר נובע מאישיותו של נבלני, מהכריזמה העצומה שלו, מהדמות המוצגת בפנינו: אדם אמיץ ששואף לליברליות, צדק חברתי, שוויון זכויות – כל הערכים שגדלנו עליהם פתאום כבר לא נראים מובנים מאליהם כמו שהיו, גם בישראל. 

צפיתי ולא הפסקתי לשאול אותו, אני – על הכורסה הנוחה בביתי, הוא – במטוס בדרך חזרה למוסקבה, שם ייעצר עד מהרה: “למה? למה חזרת? מה העלית בדעתך? למה קיווית? באמת חשבת שכל המיליונים העוקבים אחריך, המריעים לך, המבקשים לתמוך בך, יוכלו לעזור לך? יצילו אותך מציפורניו של העריץ מהקרמלין, שעושה מה שהוא רוצה, ואינו נאלץ לתת שום דין וחשבון לאיש?”

לפני שהשוטרים תופסים אותו בשדה התעופה במוסקבה הוא מבקש שעורכת הדין שלו תצטרף אליו. מה פתאום. הוא מצהיר – כל הניירות בידיי, אין לכם עילה. אז מה? 

ההמונים הפגינו למענו. והפגינו. והפגינו. צעקו שוב ושוב את שמו. ואז לאט לאט כל ההפגנות הללו דעכו והלכו, עד שנמוגו.

ואז פוטין פלש לאוקראינה, וכבר יותר משנה, הוא אישית, בעזרת שלוחיו, גורם סבל שלא יאמן לעשרות מיליונים. לא רק לאוקראינים. גם לבני עמו, שכל ניסיון שלהם להתנגד נחסם בברוטליות. אין לחיילים הרוסים תחמושת? שיסתערו עם אתי חפירה, כך פוקדים עליהם. עוד לפני שפתח במלחמה נהג לגייס לצבא בכוח את מתנגדיו, קל וחומר עכשיו, כשצבאו לא משיג את הניצחון המהיר על אוקראינה, כפי שתכנן. 

הסרט מרתק לא רק בזכות אישיותו הקורנת של נבלני, ושל יוליה אשתו, אלא גם מכיוון שמתגלה בו השיטה שבה נחשף הניסיון להרעיל אותו. זה קטע שכשצופים בו הנשימה נעתקת ואי אפשר שלא למלמל בלי הרף – מה? מה?? לא ייתכן!

הסרט, כאמור, מרתק, אבל גם קשה מאוד לצפייה, במיוחד בימים אלה, שבהם אפשר לראות איך גם בארצנו הקטנה הרוע מנצח.

         להלן קטע מודגש מתוך המאמר של סימה קדמון:

אסור לומר מה הזכירו לי צחקוקי ההנאה המרושעים הללו. אומר רק שהצחוק הזוועתי ההוא מהדהד כבר עשרות שנים. 

אני חוזרת לנבלני. 

צילמתי כמה מסכים מתוך הסרט עליו. הם מדברים בשם עצמם. 

האם גורלן של ההפגנות כאן בישראל שונה? האם התוצאה תהיה אחרת? האם הן ידעכו מתוך ייאוש, או שאולי רק יצברו עוד ועוד כוח, ויסחפו אחריהן את מי שיהיו אמורים להכריע?

מה שקורה כרגע – הניסיונות להגיע ל”פשרה” ל”מתווה”־לכאורה – מעלים בדעתי עכבר שכפותיו של החתול עוד ממשיכות להשתעשע בו. עוד רגע יגיע לתוך הלוע, השיניים כבר שלופות, והעכבר עוד משמיע קולות הגיוניים ומנסה לנהל משא ומתן מנומס והוגן. 

למי יצייתו ברגע האמת?

כמה חודשים לפני שהנסיכה דיאנה נהרגה במנהרה ההיא בפריז, פגשתי באקראי, בקרן רחוב בקריית שמונה, את ג’ניפר, קרובת משפחה של המלכה אליזבת.

ב-1990 התראיינה ג’ניפר לעיתון מעריב, וסיפרה כי הגיעה עד פת לחם, ושהיא נאלצת להתפרנס כמנקה בבתים של אחרים. ג’ניפר יהודייה כמו אמה, אבל אביה היה בן למשפחת אצולה אנגלייה ותיקה, והוא קרוב משפחה של אמה של המלכה.

הכרתי את ג’ניפר, כי בתחילת שנות ה־70, כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, היא לימדה במעבדה הלשונית, מה שנקרא “מבטא”: אנגלית של אנגלייה, אנגלית של בת אצולה.

השבוע, כשגמרנו לצפות בסדרה הדוקומנטרית על בני המשפחה של ג’ניפר, הסדרה התיעודית “הארי ומייגן”, נזכרתי במה שג’ניפר אמרה לי אז, במפגש הרגעי שלנו בקריית שמונה.

הנסיכה דיאנה נפרדה באותם ימים מצ’רלס, וג’ניפר “ריכלה” איתי על המשפחה שלה. “דיאנה לא מבינה,” אמרה לי, “באיזו סכנה היא נמצאת, עכשיו כש’הפירמה’ כבר לא מגינה עליה.”

כשדיאנה נהרגה לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג’ניפר, האינסיידרית, אמרה לי, וחשבתי על דבריה גם כשצפיתי בסדרה: על הבעתה שמייגן הביעה, כשסיפרה שברשתות החברתיות יש קריאות להרוג אותה. “אני אימא!” היא אומרת, “אלה החיים שלי, זה אמיתי!” (ג’רמי קלרקסון, אחד מכותבי הטורים העיתונאיים, שקרא בשעתו “להצעיד את מייגן עירומה ברחובות של כל אחת מהערים בבריטניה, בשעה שההמונים צועקים ‘בושה!’ ומטיחים לעברה גושי צואה”, כתב, אחרי שצפה בסדרה, שהוא מתחרט ומתבייש על דבריו, ועל הכאב שגרם!)

אז כן, הארי ומייגן חיים במציאות פריבילגית להדהים, ואפשר לראות בהם צמד מפונקים שמתלוננים על מר גורלם. נכון, קשה להזדהות עם מצוקתם בימים שבהם מיליוני בני אדם סובלים מבעיות חמורות כל כך, במיוחד בארצם, שבה האזרחים מתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של החלטתם להסתלק מהאיחוד האירופי. הסבל האמיתי של רבים כל כך נובע כמובן גם מהאכזריות הבלתי נתפסת של המלחמה באוקראינה, וכשהארי ומייגן מתלוננים על הבית הקטן שקיבלו במתנה מהמלכה (כה קטן עד שאופרה וינפרי שקפצה לביקור נדהמה, לדבריהם), או כשהם מספרים איך מצאו מקלט באמריקה בביתו של מיליארדר שהחליט לנדב להם את אחוזתו, עד שיקנו להם בית משלהם. לא קשה לדון אותם לכף חובה ולומר להם – חבר’ה, תתעוררו. המצב שלכם לא באמת קשה כל כך! 

ובכל זאת – מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהדברים שהשניים אמרו. לא קשה למשל להאמין להם שהייתה שם גזענות. יש לכך גם ראיות. הפעוטה שבהם, שהיא רק דוגמה  – הסיכה הגזענית־במפגיע שאחת מבנות משפחת המלוכה הקפידה לענוד בהתרסה מרושעת דווקא בקבלת הפנים המשפחתית הראשונה שערכו למייגן. מדובר בתכשיט שנועד – באנגליה יודעים זאת – לפאר את העבדות (אותה נסיכה התנצלה בדיעבד. אז מה?). 

אחת המרואיינות בסדרה הדוקומנטרית מסבירה עד כמה הגזענות מושרשת באנגליה, ולא רק במשפחת המלוכה, שבארמונותיה אפשר למצוא אינספור ראיות לשעבודם של “ילידים” באימפריה הבריטית המהוללת. (כשקוראים את הספר פחות זה יותר מאת ג’ייסון היקל אי אפשר שלא להזדעזע מנתונים כמו: “בין המאה ה־16 למאה ה־19 ‘נשאבו’ 100 מיליון ק”ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת ‘השואה הוויקטוריאנית האחרונה.'”)

האם מייגן נתקלה בגזענות? אין לי ספק שכן!

אי אפשר שלא להבין גם את מצוקתם של השניים, שהעיתונות הצהובה עטה עליהם והשחירה את דמותם, במיוחד את דמותה, בעיני הציבור, עד כדי קריאות לרציחתה! 

האם הייתה בקריאות הללו גם מיזוגניה? אין לי ספק. רבים מאשימים את האישה, את מייגן, מכנים את בריחתם של בני הזוג מאנגליה “מגזיט”, משחק מילים מכוער ותוקפני על “ברקזיט”, שמרמז כי היא אשמה בשתלטנותה ובנחישותה להרחיק את בעלה מארצו, גם כשהוא חוזר ומסביר שההחלטה הייתה שלו, כי הוא הרגיש שעליו להגן על אשתו וילדיו מפני החדירה האלימה של הצהובונים עמוק לתוך חייהם ופרטיותם. 

בסדרה של נטפליקס (שגם היא נעשתה מושמצת!), מתאפשר להם לדבר ולספר מה עבר ומה ממשיך לעבור עליהם. בעיניי הם אמינים, ישירים ואפילו מדי פעם נוגעים ללב.

מאחר שאני לא אנגלייה, אין לי זכות למתוח ביקורת על בחירתם של הבריטים בשיטת הממשל המלוכנית. אני יכולה אפילו להבין את תחושותיהם כלפי אליזבת II, שהיו בה לא מעט צדדים מעוררים חיבה: למשל – חוש ההומור המפורסם שלה, שאותו ביטאה ממש עד לימי חייה האחרונים, כמו בסרטון המשעשע שבו השתתפה ונראתה משוחחת עם הדובון פדינגטון, ואף “הראתה” לו מה היא סוחבת בארנק המפורסם שלה: כריך לשעת הצורך… אין ספק שהיא הייתה אדם כריזמטי וחינני, וכמו שאמר עליה (אני לא זוכרת מי) – אחד מהישגיה המרשימים ביותר היה שהיא הצליחה לדבר הרבה ולא לומר שום דבר, במשך עשרות שנות מלוכתה. 

אין לי זכות למתוח ביקורת על מוסד בית המלוכה, אבל בכל זאת, יש לי דיעה.  באחד הראיונות שהתנהלו בעקבות הסדרה “הארי ומייגן”, אמרה המרואיינת (שהייתה, יש לציין, בדעת מיעוט) כי בית המלוכה האנגלי הקפיד מאז ומתמיד לשמור בעיקר על עצמו. כך למשל סירב המלך ג’ורג’ לתחינתו של קרוב המשפחה שלו, הצאר ניקולאי השני, ולא הסכים להציל אותו ואת בני משפחתו ממה שאכן קרה: רציחתם בידי הבולשביקים. בית המלוכה ידע גם להכאיב לבני המשפחה שלו עצמו: מדוע אסרו על אדוארד השמיני לשאת את אהובתו? ועל מרגרט, אחותה של המלכה, להינשא לגבר שאהבה? האם התדרדרותה הנפשית, חיי השיכרות שחיה בערוב ימיה, היו יכולים להימנע, אילו לא אילצו אותה להיפרד ממנו? וצ’רלס, המלך הנוכחי? מדוע אסרו עליו לשאת את מי שאהב, וכפו עליו לשאת אישה שסבלה כל חייה מהעלבון המר של מי שנשואה לגבר בוגד ואדיש? 

כן, זאת בהחלט עוד משפחה לא מתפקדת, אבל הם – לפחות אלה שנולדו לתוכה – נאלצים ולא מבחירה להתמודד עם הפלישה המתמדת, הבלתי אפשרית, לתוך קרביהם ופרטיותם.

הפעם הארי ומייגן בחרו להכניס את המצלמה, ולדבר אליה ישירות. אני דווקא מבינה את הצורך שלהם לומר את האמת, לספר על מה שחוו, ולקוות שסוף סוף יבינו את הצד שלהם. למרבה הצער, נראה כי הרוח הכללית שבה התקבלו הדברים שלהם שלילית. אין, לדעתי, לדחות על הסף את האפשרות שגם בכך מעורב “הארמון”. האם חלק מההתנפלות השלילית על מייגן לא נועדה להסיט את האש ממישהו אחר? למשל – מבן המלוכה הסורח, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, אחיו של המלך הנוכחי, שהסתבך קשות בפרשה מגעילה שקשורה בפגיעה מינית בקטינה, ובהסדר כספי, מחוץ לכותלי בית המשפט, בינו לבינה? 

האם הסדרה תשפר את דימויים של הארי ומייגן? כנראה שלא. 

האם אני מבינה מדוע האנגלים נוהים אחרי בית המלוכה ורוצים בקיומו? תשובתי לשאלה לא רלוונטית. 

הם הגיעו לישראל בשנות התשעים. ילדים, בני נוער, והוריהם, שעקרו את עצמם מהמקום שבו נולדו, כדי להעניק לדור הבא סיכוי לעתיד טוב יותר. 

איך הם התקבלו כאן? איך השפיעה עליהם ההגירה? היכן הם כיום, מבחינת התפיסה העצמית שלהם, הקשר אל השורשים “הרוסיים”? (רק לאחרונה הבינו הכול חווייתית ש”רוסיה” היא לא ברית המועצות לשעבר. הפלישה לאוקראינה הבהירה היטב את ההבדלים. עד כדי כך ששמעתי לאחרונה אישה שהשיבה לשאלה “מאיפה את?” “מרוס–… אוקראינה.” עד כדי כך הפנימה בעצמה את הטעות השכיחה בקרב ישראלים, כאילו כל מי שהגיע “משם” יכול להיקרא “רוסי”.) 

את הסדרה, שיש בה שלושה פרקים מרתקים, מרגשים, נוגעים ללב, הקדישו יוצריה להוריהם. אם כך, גם היוצרים נמנים עם בני ה”דור וחצי”: אלה שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל הם חצויים: את התרבות הרוסית שימרו, ואת הישראלית אימצו. 

המרואיינים כולם אנשים מרתקים. רובם הצליחו, השתלבו היטב בחברה הישראלית, והם תורמים לה בכל התחומים. (רק אחד מהם היגר לקנדה, ועדיין, כעבור חמש עשרה שנה בטורנטו, הוא אומר שהוא מרגיש ישראלי, ומיודד עם מהגרים כמוהו שגם הם שירתו בצה”ל!). אחת המרואינות מונה לקראת סופו של הפרק האחרון את ההישגים של העולים הללו, ואת תרומתם הרבה והמשמעותית לחברה הישראלית.

אבל הסיפורים, כשפורטים אותם לפרטים, כשמתקרבים אל הַמְּסַפְּרִים, קשים מנשוא. למשל, אותו ילד שביומו הראשון בישראל יצא אל הגינה הציבורית כדי לבדוק “איך נראה פארק בישראל”, וחטף מכות רצח מחבורה של בני נוער ישראלים, סתם כך, רק משום שנראה להם זר, ולא דובר עברית. וזה לא הסיפור הקשה מכולם. כי בתחילתו של הפרק השלישי מראיינים את אלה נלימוב, ששתי בנותיה הצעירות נרצחו בפיגוע בדולפינריום. בניגוד לשני הפרקים הראשונים, שבהם פותחים המרואיינים בסיפורים על הקשיים שחוו כשהגיעו לישראל, אלה נלימוב דווקא מתחילה בנימה אופטימית כל כך. בנהרה על פניה היא מספרת כמה שמחו עם העלייה. כמה אהבו את ישראל, את השמש, את הים. כמה התפעלה מבנותיה המוצלחות, היפות כל כך. ואז מגיעה המכה ששוברת את הלב.

ועם זאת, כשנלימוב נשאלת לקראת סופו של הפרק השלישי אם היא מתחרטת על כך שהיגרה לישראל, היא אומרת בתוקף שלא. למרות הכול, היא לא מתחרטת. אילו תעצומות נפש, וכמה מרשימה ומפעימה האישה הזאת. איך כוחותיה מאפשרים לה להפריד בין מה שקרה לה, לבין ההחלטה העקרונית שהחליטה, להגיע לישראל. בכתבה מאותו לילה, מחדר ההמתנה באחד מבתי החולים שאליהם נהרו הורים ובני משפחה אחרים כדי לחפש את ילדיהם, בתקווה ש”רק” נפצעו, אומרת אחת האימהות: “בשביל מה עלינו לארץ? למען הילדים!” הכאב קשה מנשוא. (מעניינת גם האבחנה לגבי מה היו תוצאות הפיגוע מבחינת התפיסה הפוליטית של אנשי אותה עלייה). 

הסדרה מתארת אינספור קשיים בלתי נסבלים שהמרואיינים נאלצו להתמודד אתם. למשל – העלבון והזעם שמתארות שתיים מהם:  שכשביקשו להינשא, ופתאום נודע להם שהרבנות מטילה ספק ביהדותן. איך, אחרי עשרות שנים שהן כאן, כשבתעודת הזהות שלהן כתוב שהן יהודיות, איך אחרי ששירתו בצבא והן עובדות, משלמות מיסים, חיות כמו כולם, פתאום מתברר להן שהן אמורות להוכיח את זהותן. קושי אחר שמתארים הוא ההשפלה שחשים מי שהוריהם נאלצו להתחיל מחדש, מתחתית הסולם החברתי. אדם שהיה מהנדס, שניהל משרד גדול, נאלץ להתפרנס משטיפת מכוניות, ואז אפילו שם מפטרים אותו.

לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד.

קושי נוסף מגיע עד ימינו אלה: גם העולים ש”הצליחו”, שהשתלבו במעגל העבודה והם מתמידים בו עד היום (גם אם במשרות שהן הרבה מתחת לכישורים וליכולות שלהם), חייבים להמשיך לעבוד בזיקנתם, כי הביטוח הלאומי אינו מכיר בוותק שצברו “שם”, ולכן הפנסיה הזעומה שהם זכאים לה לא מאפשרת להם לפרוש מהעבודה. הם זקוקים לעזרה של הילדים שלהם. ולא כולם מוכנים לקבל עזרה כזאת. שלא לדבר על הקושי הנפשי שהם חשים כי לעולם לא יוכלו לעזור לילדים, וכך גם בני הדור הבא בעצם מקופחים, בהשוואה עם בני גילם שהורי הוריהם יכלו לעזור להם לרכוש דירה, והם יורישו בבוא העת לילדיהם.  

נדרש לפחות עוד דור, מסביר אחד המרואיינים, עד שהכול יתאזן. ההורים, וגם ילדיהם, בני “דור אחד וחצי”, הם עדיין סוג של דור הַמִּדְבָּר. 

אבל הם לא מקטרים. הם גאים בעצמם, בהישגים שלהם, בהצלחתם לשמר את התרבות שממנה הגיעו. חלקם למשל מנחילים אותה, את השפה הרוסית, גם לדור הנכדים. כולנו יכולים להצטרף אליהם בהתפעלות ובשמחה על כך שהם כאן, יוצרים, מצליחים ומפרים את החברה הישראלית בכישוריהם ובכישרונותיהם. 

ארבעת הפרקים בסדרה הדוקומנטרית שלפנינו, סדרה שהגיעה למסך בסוף דצמבר 2021, מעניקים חווית צפייה מיוחדת במינה. במיוחד, כנראה, לבני “הגיל השלישי”, בני 70 ומעלה, כמו כל המרואיינים בסדרה, ובראשם האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, אבל דומני שלא רק זקנים יכולים ליהנות ממנה מאוד. 

את דמותו של האפיפיור כבר זכינו לראות ולחבב בסדרה אחרת של נטפליקס, “האפיפיורים”, אבל שם היטיב לגלם אותו שחקן, ואילו בסדרה שלפנינו מופיע האיש עצמו, מתראיין, מדבר, ומפיץ סביבו אור נגוהות.

אין לי, כמובן, שום קשר לקתוליות בפרט או לדת כלשהי בכלל. אני אתאיסטית גמורה, ואין בי אף שמץ של אמונה דתית. אולי דווקא משום כך יכולתי להתפעל כל כך מדבריו של האפיפיור ומאישיותו הקורנת, כמו גם משאר המשתתפים בסדרה, שכל אחד מהם אדם זוהר, מרשים, ומעורר השראה.

כל אחד מפרקי הסדרה נפתח בריאיון עם האפיפיור. עצם העניין מעורר השתאות: האפיפיור מוכן להתראיין לסדרה בערוץ פופולרי-להמונים, נטפליקס? מוכן לספר משהו על עצמו, על ילדותו, על חוויות שעבר? והנה, ברור שאינו עושה זאת מתוך נרקיסיזם או הבלטה עצמית, אלא כדי למסור לכל אחד מאתנו פיסה קטנה מתוך השקפת העולם ההומניסטית כל כך שלו. קשה להאמין שמדובר במי שעומד בראש הכנסייה הידועה בשמרנותה הריאקציונית.

המראיינים לא עימתו אותו אמנם עם שאלות פרובוקטיביות, למשל – עמדתו לגבי גייז (אם כי גם בעניין זה הפתיע בעבר כאשר הכריז, בסרט דוקומנטרי אחר, Francesco, שנעשה על חייו, כי “גם גייז וטרנסג’נדרים הם ילדיו של אלוהים, אהובים על-ידיו וראויים לליווי של הכנסייה”), או עם סוגיית הגירושים שהכנסייה הקתולית לא מאפשרת, אבל גם בלי לעסוק בעניינים הללו, האנושיות וההומניות של האפיפיור משתקפים מכל מה שהוא אומר, מהבעות פניו החביבות, מעמדתו הצנועה, ובעיקר מהחוכמה הרבה שנגלית מכל מה שהוא אומר. לא פעם התעורר בנו, זוג הצופים בסדרה, רצון לא רק להחליף מבטים נרגשים, אלא לעצור את הסרט ולרשום לפנינו דברים שנאמרו בו, כדי לזכור אותם.

הסדרה נפתחת בהמלצה של האפיפיור: לטובת עתידה של האנושות צעירים צריכים להרבות בשיחה עם זקנים. וזה בעצם מה שקורה בה לאורכה: המראיינים פוגשים אנשים מבוגרים שונים, מארצות שונות, שעיסוקיהם וסיפורי החיים שלהם שונים, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו על עצמנו.

אחת המרואיינות היא, למשל, הפרימתולוגית הידועה ג’יין גודול, שהחלה את הקריירה שלה ב-1960 כחוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. גודול מתראיינת בפרק המוקדש כולו ל”אהבה”, והיא מספרת איך גישתה לחקר בעלי חיים הפכה על פיה את כל התפיסות לגבי חיות הקשר שלהן עם בני האדם. גודול מספרת איך אחרי שעקבה במשך שנתיים אחרי השימפנזים בפארק, ויצרה אתם קשר רגשי: זיקה של שני סובייקטים, ולא של חוקרת ואובייקט, “נודע” לה שעולם המדע פוסל מכול וכול את שיטותיה. עליה, כך נאמר לה, להימנע מאמפתיה והזדהות עם החיות שהיא חוקרת. גודול התעלמה מהעמדה המקובלת, המשיכה במחקר שבו התקרבה אל השימפנזים ואהבה אותם. כיום אין מי שלא מכיר בתרומתה העצומה להבנתם של פרימטים, ואין מי שמתכחש להישיגיה ולשינוי העצום שגישתה חוללה. 

מרואיינים אחרים בפרק על “אהבה” הם בני זוג מבוגרים מאוד מארגנטינה, שבגיל מופלג החליטו ללמוד ביחד לרקוד טנגו. המראה שלהם רוקדים צמודים לחי אל לחי, בתנועות הרמוניות ומתואמות, יפה להפליא.

מרואיינת אחרת היא אישה ארגנטינאית שבתה ההרה נחטפה ונרצחה בתקופת שלטון החונטה הצבאית הידועה לשמצה. המרואיינת הייתה אחת המארגנות של קבוצת הנשים שנקראו “אמהות פלאסה דה מאז’ו”: אלה שהפגינו, בניגוד להוראות המשטרה, מול משכן נשיאי ארגנטינה, במחאה על כך שהבנות והבנים שלהן הועלמו. היא מספרת כיצד הביאו אל פתח ביתה את הגופה של בתה שנרצחה, ועל המאבק שניהלה כדי לגלות את עקבותיו של הנכד שנולד ונמסר מיד לאימוץ, מן הסתם במשפחה של תומכי השלטון. האם תזכה לפגוש את הנכד? להתאחד אתו? 

שלושת הפרקים הבאים עוסקים ב”חלומות”, “מאבקים”, ו”עבודה”. בכל אחד מהם מתראיין גם במאי הקולנוע הנודע מרטין סקורסזי, שהיה בעת הריאיון בן 79. בהתאם להמלצתו של האפיפיור, מראיינת אותו בתו בת העשרים ושתיים: צעירה וזקן. האפיפיור אף משבח את סקורסזי, ואומר כי אף על פי שסרטיו מצויינים, הוא ראוי להערכה בעיקר ובראש ובראשונה בשל אהבתו הרבה לאשתו הנוכחית, ומספר כי כשסקורסזי ביקר אצלו הוא ביקש ממנו רק שיברך את אשתו החולה.

אהה, אנחנו נדרכים ותוהים: האפיפיור מכיר את סרטיו של סקורסזי? מעריך אותם? האם צפה ב”נהג מונית”, סרט על ניו יורק של שנות השבעים, עיר מטונפת, מלאה בזנות, הומלסים וסחר בסמים, וחיבב אותו? ראה את “אליס לא גרה כאן יותר” והזדהה עם האלמנה המורעבת, שמתפתה לקשר מיני עקר? מכיר את “פסגת הפחד”, העוסק באונס? העריך את “רוצחי פרח הירח” – דרמת פשע? 

מעניין! אבל זהו אותו אפיפיור שמשיב בחיוך ביישני שכן, הוא אהב לרקוד טנגו, וגם נהג לעשות זאת. האפיפיור שמספר בהערכה רבה על המיילדת שלו “שהייתה האישה הראשונה שהחזיקה אותי”, על סבתו, שלא החמיצה אף הזדמנות לפתוח בפניו סוגיות שיפתחו אותו, את דמיונו והשכלתו, על אביו ששלח אותו באחת החופשות הארוכות הראשונות שלו מבית הספר לעבוד בבית חרושת, לנקות את הרצפות, ולימד אותו להרגיש את הגאווה המקצועית שיש לאדם עובד, ועוד כהנה וכהנה אמירות וזיכרונות מרגשים.

כדאי מאוד לצפות בסדרה. היא נהדרת. 

בסופה של הנובלה  The Heart Of Darkness (באחד מתרגומיה לעברית היא נקראה בלב האפלה ובאחר – אל לב המאפלייה), שכתב ג’וזף קונרד, לוחש קורץ, גיבור הסיפור, בנשמת אפו האחרונה “The horror, the horror”. כלומר – איזו זוועה. (בתרגום הנושן: “האימה, האימה”, בחדש יותר – “הזוועה! הזוועה!”), ועם המילים האלה על שפתיו הוא מת.

הזוועה שקורץ חושב עליה ברגעי חייו האחרונים היא זאת שהוא עצמו חולל. קורץ שבסיפור הגיע ללב אפריקה, ושם, במקום שבו חי מנותק מחברת לבנים, הרחק מהציוויליזציה המערבית, הוא הפך את עצמו לעריץ מופקר וצמא דם, והשליט אימה וטרור על נתיניו הלא לבנים. האם ארבע המילים הללו “The horror, the horror”, מבטאות תובנה אחרונה שיש לו, רגע לפני מותו? האם הוא קולט איזו זוועה חולל בשנים שבהם שלט ללא מְצָרִים באוכלוסיה המקומית, בני האדם שהכפיף אותם לדחפיו החולניים? לאכזריות הברוטלית שלו? 

האם תובנה כזאת, שקונרד הסופר שם בפיו של קורץ – אמינה? האם אדם כמו קורץ, שהיה מסוגל לדברים שעולל, יכול באמת לחזור בו, להתחרט? הווידוי האחרון קשור בתפיסה הנוצרית שלפיה מתקיים טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. ייתכן שקורץ שבנובלה, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים ושאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל לאחור על חייו ולראות את האפלה הגדולה שבלבו. ואולי זוהי אידיאליזציה של הסופר, שביקש למצוא תיקון גם לחוטא כמו קורץ. אם כי אי אפשר שלא לתהות – לטובת מי או מה? לטובת שלוות נפשו של קורץ? והרי לאנשים שבהם התעלל ההכרה שלו בזוועה לא תעלה ולא תוריד מאומה. האם ההכרה בזוועה יכולה להיות כפרתו? האם הוא מת מזוכך, כי הבין מה עשה? 

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות הללו כשצפיתי בסרט התיעודי “חצר משחקים”, (בימוי, הפקה ותסריט: נורית קידר), המגולל את מה שהתרחש ביומה הרביעי של מלחמת לבנון בשנת 1982.

חיילים מפלוגת מילואים של הצנחנים הצטוו לשמור במשך כיממה על כאלף שבויי מלחמה לבנונים. את השבויים ריכזו חיילי צה”ל בחצר המשחקים של בית ספר בצידון. כמה מהם היו רופאים מבית החולים, חלקם לבנונים, ואחרים – בני לאומים אחרים: נורבגי, יווני, עירקי. מדוע החזיקו אותם בין השבויים? איך בכלל קבעו את מי ייקחו אל חצר בית הספר (שם אזקו אותם ואטמו את עיניהם בסמרטוטים)? איך ייתכן שבמשך כל שעות היום בחודש יוני, בחוץ, בשמש הקופחת, לא היו לחיילי צה”ל מים לתת לשבויים? מדוע נאלצו אלה לעשות על עצמם את צרכיהם, כי לא איפשרו לאף אחד אפילו לקום לרגע, ודאי שלא להתפנות? מתי ומדוע החלו החיילים להכות את השבויים? האם המכות הללו היו בלתי נמנעות? מה הייתה התוצאה שלהן?

מה חשבו הרופאים שנכחו שם על כל מה שהתחולל סביבם, למשל, על צחנת ההפרשות והזיעה, למשל, או על שבוי שפניו נקברו בחול, בעודו בחיים, והאם הצליחו להציל אותו?

מי אילץ את הרופא הלבנוני לשיר בעברית “עראפת הקטן שכח לסגור הדלת”? 

מה קרה שבסוף היממה נותרו  שבע גופות של שבויים בחצר המשחקים?

מי חשף את מה שקרה שם, ומתי? מדוע חיכה? 

והכי חשוב: מה חושבים כיום, מקץ כמעט ארבעה עשורים, חיילי צה”ל, הישראלים שהיו שם, על מה שהתרחש באותו יום בחצר המשחקים של בית הספר?

האם הם אומרים לעצמם “איזו זוועה”, כמו שאמר קורץ הבדוי, או שגם היום, כעבור שנים רבות כל כך, הם מוצאים לעצמם הצדקות והסברים? האם הם זוכרים את מה שקרה, או את מה שהם מעדיפים לספר לעצמם? האם הם מבינים? האם הם מתחרטים? האם הם מכים על חטא?  

סרטה של נורית קידר מסמר שיער. 

הוא החל, כפי שסיפרה בכתבה בעיתון הארץ, כאשר ידיד שלה, איש ההייטק עידן הרפז, סיפר לה שהוא מוצף בזיכרונות מהקיץ של שנת 1982, כשהיה קצין צנחנים צעיר שפיקד על כוח שהשתתף בכיבוש של צור וצידון. 

בכתבה בהארץ סיפרה קידר: “הוא אמר לי, ‘תשמעי, אני שולח לך קובץ ואני רוצה שתקראי, זה יומן המלחמה שלי מ–82′”, מספרת קידר בראיון. “זה שכב כמה חודשים על שולחן העבודה במחשב שלי, ויום אחד כששמעתי שלכבוד 20 שנה למלחמת לבנון מחפשים סרטים על המלחמה, ניגשתי למחשב והתחלתי לקרוא. זה היה יומן מלחמה, את יודעת, ‘הלכנו, ירינו, נכנסנו לבתים’, לא משהו מיוחד. בשלב מסוים צילצלתי לעידן ושאלתי אותו, ‘אתה יכול לומר לי למה אני צריכה לקרוא את כל זה?’ והוא אמר לי, ‘תגיעי כבר’. שאלתי למה אני צריכה להגיע, אבל הוא ענה: ‘אני לא אגיד לך כלום, פשוט תגיעי’. חזרתי לקרוא, הרצתי דפים, ואז אני זוכרת שהגעתי לעמוד 68, ולא האמנתי. צילצלתי אליו, היה אחרי 12 בלילה, ואמרתי לו ‘מה זה הסיפור הזה? אתה רוצה להוציא אותו?’ הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש למחרת”.

את הסרט שיצרה קשה מאוד לראות. כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת – חייבים לצפות בו. 

הוא שודר בכאן 11 בשבוע שבו דחתה הכנסת את החוק המוצע להכרה בטבח בכפר קאסם.

נתקלתי כבר בשאלה המזעזעת, המפחידה: “אמור להיות יום לכל מעשי הטבח והרצח, והפיגועים לסוגיהם שנעשו בארץ ע”י ערבים, ביהודים? בשביל מה זה טוב?”

מוזר ומבהיל שצריך להסביר שכן, חברה מתוקנת, ששורר בה שלטון חוק, חייבת להדגיש ולחזור ולהדגיש את הפשעים – פשעי מלחמה! – שהיא עצמה ביצעה באמצעות שליחיה, כלומר, באמצעות חיילי צה”ל. 

את הפשעים שכוונו נגדנו אנחנו זוכרים היטב. אבל חובתנו להכות על חטא שחטאנו, ובעיקר – לזכור את החטאים, ולספר עליהם לעצמנו ולילדינו, ללמד אותם, בתקווה שלא יחזרו עליהם. בתקווה שהמוסר והצדק ינצחו. בתקווה שנלמד את הלקח. ולא כמו קורץ, על ערש דווי, לא כמילים האחרונות, אלא כזיכרון חי של מה שאסור שמישהו מאתנו יעשה שוב בשמנו. 

הנה הסרט המלא:

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה “אלן נגד פארו” אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב”אובססיה” שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל “בהזמנה”: מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה “תדרכה” אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: “במרוצת הזמן תדעי”. ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית.

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת “אלן נגד פארו”, ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. “כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים”, כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. “כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. ‘הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'”. אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: “אתה יודע שזה לא מגיע לי”. 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא “תדרכה” אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך “שיגעו” אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה “אז זה לא רק בי” (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב”הארץ” תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. “שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי”, מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. “‘אלן נגד פארו’ הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות”.

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו “התעכבה” על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד”ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש”משהו שם לא בסדר'”. בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל”ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת”. בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה “סוד”. לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג’, אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: “ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו”. אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. “חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה”, לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו “מטריד”: דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ”עובד הסוציאלי של השנה” מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: “עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה”. בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. “בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה”, הוא אומר.

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: “אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו”. עוד כתב השופט: “אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי”.

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

1. “הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד”. אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב”נקמנות”, במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב”60 דקות” ובכתבות שער ב”ניוזוויק” ו”פיפל”. בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות “מי טו” אחרות, כמו למשל “לעזוב את נוורלנד” ו”העדות”, תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. “בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת”. לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט “מנהטן”.

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג’פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

3. “החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות”. הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד”ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: “קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים”. אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד”ר ג’ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

בדוח נקבע שלדילן יש “הזיות” כיוון שתיארה את “הראשים המתים” בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא “חיה בעולם של פנטזיה” כי היא דיברה על “שעת הקסם” (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח “אינו אמין”.

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

4. “אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף”. אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

5. “מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית”. מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ’ר, מתיו, סשה, פלטצ’ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. “מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו”, כתבו האחים. “זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה”.

בראיון ל”אינסיידר” מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. “צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו”, אומר דיק. “כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת”. ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ’ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו “הממזר הקטן”, הכה אותו ואיים לשבור את “הרגליים המזוינות שלך”.

האומנם “העולם שייך לצעירים”, כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר? 

כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני “הגיל השלישי” נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם. 

סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם “מותר” בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).

שמות הפרקים מעידים על תוכנם: “גוף”, “פנסיה”, “אהבה”, “חלום”, וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.

מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז’קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ’, ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר. 

הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות. 

לא להחמיץ! מוקרן עכשיו בימי שבת, ב-11:50, אמש הוקרן הפרק הראשון. 

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: “כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר”.

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  “אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו,” קורא המנחה של האירוע, “הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה.”

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת “שליחי המשאלות הכמוסות”? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ’כוב, מין נינה שזועקת במר לבה “אני שחף…”, מין ליובוב שמזהירה “עוד רגע אני מתה…” מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. “אני קולחוזניק” מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  “רומנטית, נוסטלגית ומסתורית”, ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? “קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים”, הוא הסביר. “לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – ‘מתי תתחילו?’ וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…”

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

האומנם המצוקה “עוברת בדי-אן-איי”? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי “שני יוסי”, שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. “אלטע זאכן” שהחזיק בחצר סוס, “קנה ומכר” זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, “שלושה יוסי”, כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו “סידור” ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה”ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של “שלושה יוסי” בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש “נפגשים” שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג’ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא “יצא” מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

“כן!” השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, “בתורשה”?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. “שלושה יוסי” הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

מצד אחד, הסרט מרתק. הוא לפת את הצופה שביקשה מהרגע הראשון להבין: מה בעצם נושאו העיקרי? מכיוון שהגעתי אליו, כדרכי, בלי לדעת עליו מאומה, תהיתי לאן הדברים אמורים להתגלגל, שכן הרוצח נתפס ממש בשלב הראשונים של הסרט, אז מה בדיוק אמור להתרחש עוד, במשך יותר משעה? 

רמזים להמשיך מגיעים ממש ברגעים הראשונים: שומעים בהם הקלטות קול (מתוך תוכנית רדיו נושנה) של גבר ואישה. הוא מדבר במתינות נינוחה, במבטא זר. היא משיבה לו במבטא זר משל עצמה. נראה שהם מיודדים, על כל פנים, די נינוחים זה בחברת זה, אבל מי השניים? מדוע הם מדברים על נגינתו? מה בדיוק הוא מסביר לה ומדוע? ואיך כל זה נקשר אל סיפור הרוצח שירה בשני אנשים – בקופאי של קולנוע צפון, ובעובר אורח, שמת מפצעיו?

הסרט מתגלגל לאטו, ואנחנו מתוודעים אל הדמויות: אל הנרצח, אל הרקע של חייו, ואז – אל הרוצח. אנחנו לומדים מניין בא ואילו תלאות וזוועות חווה בחייו: ילד שהיה ניצול שואה, שעונה, הופקר, שנאלץ לטפל באחיו הפעוט, שהתגלגל ממקום למקום, אחרי שניצל באירופה הגיע בעל כורחו לישראל, וכאן לא זכה לשום שיקום אלא רק אל זוועות אחרות, נוספות.  

אנחנו מתוודעים אל אנשים שליוו אותו: ילד שהתיידד אתו בפנימייה, פסיכיאטר שטיפל בו והרבה לשוחח אתו בבית הסוהר, וכן, גם, כך מסתבר, אל אלמנתו של הנרצח, שהחליטה, אולי באקט נוצרי של הושטת הלחי השנייה, למחול לרוצח ולהגיע אליו לביקורים בכלא.

כל אלה הן, כאמור, התפתחויות מרתקות ומעוררות תמיהות. 

מצד שני, קשה מאוד להשלים עם הסרט הזה. כן, עם עצם קיומו! שכן, חרף העניין שהוא מעורר, יש בו, לטעמי, מימד לא מוסרי. 

ולא רק בשל המשפט המבחיל שאומר ירון לונדון בסופו של הסרט, משפט שרבים הגיבו אליו והתקוממו נגדו: אחרי שהרוצח – טומי בליץ – ריצה את עונשו בבית הסוהר, השתחרר, נשא אישה והוליד שתי בנות, אחרי שנראה היה שהוא השתקם, הוא שב לסורו כעבור כמה שנים, ופגע מינית בילדות שלימד אותן נגינה. כן. פעם רצח, ואחרי שנים גם תקף מינית (האם רק את הילדות? האם היו לו עוד קורבנות שלא התגלו?). ואז הוא חזר לבית הסוהר. על כך הפטיר ירון לונדון את המשפט שמביע אטימות שאין לה שיעור: “איך הוא עשה את זה לעצמו?”

כן. כך. איך הוא, הרוצח, עבריין המין, “עשה את זה לעצמו”! הילדות שבהן הוא פגע אינן מופיעות במשוואה. הוא עשה את זה לעצמו.

אבל לא רק המשפט של ירון לונדון מזעזע. לטעמי במבט לאחור מוטב היה אילו הסרט כולו לא היה נוצר. אמנם יש לו מוסר השכל סמוי: ההבנה שילדים ניצולי שואה לא ניצלו באמת, במיוחד אם ההפקרה, ההזנחה וההתעללות נמשכו גם בישראל.

ובכל זאת, במרכזו של הסרט שלפנינו ניצב פסיכופת. ואת המילה המובנת מאליה איש אינו אומר! לא הפסיכיאטר, לא החברים, לא אלמנתו של הנרצח: אף אחד לא אומר זאת במפורש. הסרט כולו כמו מבקש מאתנו להבין את הרוצח. לדעת מניין בא. לראות את מצוקת ילדותו. ולהגיע כנראה למסקנה שצריך להבין אותו. כולם מוקסמים ממנו, מדמותו, גם כיום, עשרות שנים לאחר מעשה (הרצח בקולנוע צפון היה ב-1957). 

יש להזכיר לכל המוקסמים, למשל – לירון לונדון, שיזם את הסרט –  האיש היה פסיכופת!

הנה כמה הגדרות לפסיכופתיה, מתוך האתר “מכון טמיר לפסיכותרפיה”:

“אדם המתואר כפסיכופת סובל ממבנה אישיות נפשי כרוני שמביא אותו לדרכי חשיבה, תפיסת סיטואציות והתייחסות לאחרים באופן שאינו פונקציונאלי ולרוב הרסני. 

אנשים עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אינם מייחסים חשיבות רבה לשאלה ‘מה נכון ומה לא נכון לעשות‘ ולעיתים קרובות אינם מתחשבים בזכויות, רצונות כבוד בסיסי ורגשות של אחרים”.

פסיכופתים הם “שופעי קסם אישי וכריזמה”. 

הם “פוגעניים, חופשיים מאשמה ומניפולטיביים”. 

והנה אנחנו רואים כיצד הקסם והכריזמה של הרוצח ועבריין המין ממשיכים לפעול גם שנים אחרי מותו (ב-2001). יוצרים עליו סרט. משמיעים לנו את הקלטות קולו. מראים לנו ציורים שלו (זוכרים את ציוריו של פסיכופת אחר, צבי גור? זה שהצליח לשטות אפילו בסוהרים ולהימלט מהכלא, אחרי שאיפשרו לו לצבוע את קירותיו מבחוץ?)

אז נכון, נפרשת בפנינו פרשייה שבה היו מעורבים יהודייה שניהלה רומן עם קצין נאצי, מהנדס איטלקי יהודי שנקלע לקו האש ואלמנה נוצרייה, אבל בסרט מככב הפושע, ולא! לא מוסרי, גם אם היה ניצול שואה שלא ניצל, לעשות לו גלוריפיקציה!

למי שבכל זאת מעוניין לצפות בסרט, מוצג כאן הקישור באמצעות YouTube

“אין לה חברים, היא לא יוצאת, אין לה אינטראקציה עם אנשים, בצלאל לא נותן לאף גבר זר להתקרב אליה. הדבר הכי נורא שאני זוכרת… ש… שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת. עפרה צורחת, עפרה צורחת, עפרה צורחת.” את הדברים הללו אומרת גיסתה של עפרה חזה בפרק השלישי בסדרה הדוקומנטרית שעשו בני הזוג דני דותן ודליה מבורך על חייה של הזמרת הידועה כל כך, עפרה חזה.   

שלוש שעות שרואים בהן את עפרה חזה נהפכת מילדה קטנה ששרה בסדנה בשכונת התקווה לכוכבת, זמרת מהוללת וידועת שם, זמרת שזכתה למוניטין בינלאומי, ששרה על במות חשובות ברחבי העולם, ששיריה נהפכו ללהיטים לא רק בישראל, אלא גם באירופה (אחד מהם, “אם ננעלו”, מכר כשלושה מיליון עותקים), שהייתה המועמדת הישראלית הראשונה לפרס גראמי בקטגוריה של “זמרת מוזיקת עולם”, שהעניקה את פניה לדמות בסרט של וולט דיסני. 

שלוש שעות שעוקבים בהן גם אחרי אומללותה הנסתרת, שאותה ידעו יוצרי הסדרה הדוקומנטרית לחשוף. 

אחד מרגעי השיא של החשיפה הללו הוא, לטעמי, הדברים הללו שאומרת גיסתה, בכאב ניכר ועמוק. 

“שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת”.

הפער בין המראה המעודן, הנסיכי, המאופק כל כך שהכרנו, לבין המצוקה הגלויה שביטאה עפרה חזה בביתה, בפרטיות של דל”ת אמותיה, קורע את הלב. כל כך מזעזעת העדות הזאת על כאבה של עפרה, שלא יכלה לאצור אותו עוד, וביטאה אותו בצרחות.

הסדרה מבהירה היטב מדוע חזה חשה מצוקה כזאת: אמנם היא הצליחה כזמרת, אבל ככל שחלפו השנים לא מצאה עוד די בכך. היא רצתה להינשא, לאהוב, להקים משפחה. באחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד מספרת חברת ילדות שהקשר אתה נותק איך נפגשה שוב עם עפרה באקראי, אחרי שנים של ריחוק, ככה, באמצע הדרך לאנשהו, ואיך עפרה בכתה והסבירה כמה שהיא מקנאה בחברה שסיפרה לה שיש לה שלושה ילדים. “תתחילי, ואז יהיו גם לך,” ניסתה החברה לנחם אותה, אבל כמובן וכפי שאנחנו יודעים – לשווא. עפרה מצאה בסופו של דבר אהבה, אבל כנראה שכבר הייתה מבוגרת מדי, כשהרתה, איבדה את עוברה, ומיד אחרי כן כבר התגלתה המחלה הקשה שממנה כבר לא החלימה. חברת הילדות הטובה כבר לא פגשה אותה עוד.

מי שבנה את עפרה חזה, מי שהביא אותה אל הפסגות, היה גם מי שבלם אותה, ולא רק מבחינה אישית. מספרים לנו איך בעצם הפריע לה לכבוש פסגות רמות יותר מהישג ידו, איך עולם המוזיקה בארצות הברית היה יכול להיפתח בפניה, אבל בצלאל אלוני מנע את פריצת הדרך, כי לא הסכים לשחרר אותה ולאפשר לאחרים, מקושרים יותר בעולם, לנהל אותה. למעשה – כלא אותה בתוך כלוב של זהב (אכן, אביהו מדינה מספר בסרט שהיא ביקשה ממנו לכתוב על כך שיר, וכבר אז היה לו ברור שהיא מבטאת את מצוקתה הפרטית והאישית). במשך עשרות שנים צייתה למנהלה האישי, עד שהתמרדה, והסוף הרי ידוע לכולם.

אז מי הדביק את מי באיידס? דורון אשכנזי אותה, או היא אתו? הסרט מנסה להשיב על השאלה, אבל כמובן  שהאמת לעולם לא תיוודע.

נשארנו עם סיפור עצוב מאוד, על אישה שהיה לה כמעט הכול: הצלחה אמנותית, ובימיה האחרונים, כפי שאפשר לראות מהסרטונים הביתיים, גם אהבת אמת. הכול, ובעצם – לא ממש. שהרי מתה צעירה ויפה כל כך. וזהו, הכול נגמר. 

האם הייתה נשארת בחיים אילו לא התביישה כל כך במחלה? אילו הסכימה להיחשף? אילו לא הקפידה כל כך לשמור על מה שנראה לה הדבר החשוב ביותר: תדמית הטהורה (כאילו שאפשר להאשים מישהו במחלתו! כאילו שיש בה משהו מבייש!)? אין לדעת. הסדרה מסתיימת באחת בתחושה של החמצה ועצב. הנה עפרה חזה. הנה שיריה, וזהו. זה הכול. יותר מזה לא יהיה. נגמר. 

“הם דורשים מאתנו לסלוח”, מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. “הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…”

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – “השתיקה של אחרים”. אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה “הדמוקרטיה” (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על “חוק החנינה”: כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. “לא לימדו אותנו על זה”, הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: “ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות.” וגם: “האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…”

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

זו לא אשמתך”: שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו “האנס בדרכך”, בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ’ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס “ספר לי מי אני”. ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס