ב־2019, בגיליון 17 של כתב העת הו!, הופיעו קטעים נבחרים מתוך מחזור השירים "אמא שלי", של יחזקאל רחמים. כתבתי אז כאן שהם "נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו". 

אז הנה, משאלתי התגשמה. יחזקאל רחמים הוציא לאחרונה את ספר השירים שלו, אימא שלי, המעורר ההתרגשות. 

יש בספר שישים וארבעה שירים, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אימא שלי". רחמים, שכשמו כן הוא, עוטף בהם באהבה, חמלה וחסד את אימא שלו, ובה בעת גם אותנו, שזוכים לקרוא אותם, ולהכיר מקרוב את קורותיה של האישה הגאה, הנאבקת, המיוסרת, שהיא עצמה מפיצה סביבה חסד של נתינה, מהמקום הדל, לכאורה, שאליו שלחו אותה חייה. כי היא, לדבריה, למרות הכול, "האישה / הכי עשירה בעולם", שהרי "יש לי אותכם". 

בהקדשה לספר כותב רחמים: "לאימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף". רחמים התכוון כמובן למסירות של אימו אליו, אל ילדיה בכלל, אבל בה בעת הוא משקף את המסירות שלו עצמו. שמתבטאת לא רק בעצם הכתיבה של ספר שמוקדש כולו לאישה האהובה, קשת היום, שפרנסה שבעה ילדים, וליוותה שניים מהם אל מותם, אלא גם בתכניהם של השירים. אנחנו עדים לכאב, לתמיכה ההדדית, למאמציו של רחמים הילד, הנער, האיש הבוגר, להקל על אמו, לעזור לה ממש, בפועל, לא רק בכך שהוא רואה אותה, ומבין את קשייה, אלא גם למשל כשהוא מצטרף אליה בעבודתה: "אימא שלי עבדה ניקיון במשרד עורך־דינים ישן. /  כשניקתה במשרדים ואני ניקיתי במטבח / המקרר העתיק / משך אותי אליו בכוח והחזיק לי את הלב" – הוא לא רק עוזר לה, הוא גם חוסך ממנה עוגמת נפש ודאגה, ולא מספר לה שחטף מכת חשמל, "כשראתה אותי נבהלה, שאלה אם אני מרגיש טוב / שאלה אם אני בסדר, אם אני בטוח בסדר. / הנהנתי שכן". וגם:

מלבד העזרה המעשית, הוא הוא גם רואה אותה ממש, מבין מה היא מרגישה, מזדהה אתה, חומל, מעריך – מעריץ (כואב!). בדיעבד הוא ודאי גם זוכר את חמשת המ"מים שז'בוטינסקי הליברל דגל בהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, כלומר – הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת להעניק לכל אדם. 

שוב ושוב אנחנו נוכחים עד כמה הבן מזדהה עם הסבל של אמו. את קומפוט התפוחים הטעים שהיא מכינה למענו לקראת סוף השבוע הוא מתקשה לבלוע, כי הוא יודע כיצד אספה את התפוחים: "ביום שישי מתכופפת ללקט / מרצפת שוק הכרמל". הוא כועס: "היה אפשר לאסוף ישירות מהבסטה, / אבל המוכר צעק בסוף היום: / הלו-הלו להירגע, כולם אחורה! השליך / את שארית הסחורה לרצפה / ואמר למתקבצים: / עכשיו אתם יכולים לאסוף…" הוא חש את ההשפלה ומזדהה אתה. הוא עצמו התקשה להתכופף, אבל ראה את אמו, אישה לא צעירה, עושה את זה, כדי שיהיה לה מה להגיש לו. "אסור לי לא לאכול", הוא נזכר, "למרות המחנק". כמה כאב. איזו אהבה ומסירות, שלה, שמוכנה לעשות הכול למען בנה; שלו, שרואה, ומבין, ונחנק. 

הוא מתאר את עצמו כנער שהרגיש אחריות כלפי האימא הסובלת. וגם – כמה שהמשא היה כבד מנשוא. איך הבן לא ויתר אף לרגע ולא הפסיק לתמוך באם. כשהבת שלה, אחותו, נאלצה לעבור ניתוח לב ואימו החזקה קרסה, הוא זוכר אותה ממלמלת "'אני לא יכולה יותר,' אימא שלי אמרה / וצנחה לזרועותי", זוכר איך החזיק אותה: "אספתי אותה אלי. הבטחתי לה / שיהיה בסדר". ואז מגיעות השורות שחובטות בלב: "הייתי כבר / כמעט בן שמונה עשרה", כמבטיח עכשיו, כעבור שנים, לעצמו, וגם לנו, לא רק לה, אז, שהוא גדול די הצורך, שהוא כבר יכול. שהוא יעשה למענה הכול. 

אבל הסבל לפעמים, הרבה פעמים, קשה מדי. אמו מודיעה לו למשל שהיא נאלצת לעקור את השיניים. "זה מההריונות", היא מסבירה, ומתייעצת אתו, "מה אתה אומר?" מה הוא יכול לומר? "נתתי לה את אישורי", אבל זה לא עובר לידו. אלה לא מילים ריקות, אלא – זעם (אשמה?), אילמות, חוסר אונים: "עוד סלע נסדק בתוכי", הוא חותם, ומהדהד במילים הללו את "אפילו סלעים נשברים", של דליה רביקוביץ, שמספרת על הבקיעים הנסתרים, על התזוזות הפנימיות, על השחיקה הסמויה, שיום אחד שוברת הכול. 

כבר בנעוריו, ממלא רחמים את מקומו של אביו. אחרי שהתייתם ממנו הוא לא רק  משלים את בניית המטבח שאביו התחיל ולא הספיק לגמור, לא רק עובד כפועל בניין כדי לעזור לה לשלם את החובות, אלא גם – "מגדל כתפיים" למענה. והיא נשענת. גם כשהאבא עדיין חי, והתנפל עליה פעם (כי לא שמה מספיק מלח באוכל, כן…?) הבן הגן עליה בגופו. "על אימא הצלחתי להגן / הרבה פחות על ליבי". 

אימא שלו לא נטולת חוש הומור־עצמי כאוב: כשהיא לא יודעת משהו היא צוחקת ומסבירה: "אני לא יודעת, המורה שלי / מתה לי בכיתה א'". 

בשיריו חורג רחמים מעבר לתיאור הפרטי של הסבל של אימא. למשל, כשהוא מספר איך הלך אתה כדי לעזור לה לנקות את בית חב"ד, והרב הזמין אותו "להצטרף ללימוד בחברותא", הוא זוכר היטב ש"מסביב לשולחנות" דנו בשאלה "על מי להוביל את האדם / בדרכו בעולם: הלב או השכל?" הוא מספר ש"עלו טיעונים לכאן ולכאן", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את התמונה המצטיירת: אישה קשת יום, מבוגרת, מנקה, בנה הצעיר מצטרף אל חבורה של גברים שהאישה הזאת לא קיימת מבחינתם. הם עסוקים בעניינים רוחניים, ואל הדוגמה החיה לפער בין הלב והשכל, אל האישה המנקה למען החבורה השקועה במחשבות פילוסופית, הגברים הללו כלל אינם ערים. "ועד היום אני מתנודד ומועד / בין השניים" [הלב והשכל], הוא חותם את השיר, ומותיר אותנו בתחושת הכאב על העוול שאתו נאלצה אמו להתמודד לאורך כל חייה. מדוע היא מנקה והם משתעשעים בחידודים ובהתפלפלויות? איזה ערך יש בהתפלפלויות הללו, אם בעצם קיומם הם מוכיחים שאין לב (ואולי בעצם גם לא שכל?)

נוגע ללב במיוחד השיר שנפתח במילים "אימא שלי קיבלה מלגת הצטיינות מטעם / הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב": בנה נתן לה "לעלות / לפני במדרגות אל הבמה", והיא לחצה את ידי הפרופסורים, "בעצמה קיבלה את הפרס שמגיעה לה". המעמד הזה, הכבוד שהעניק לה בנה, נוסף אל אחד השירים הראשונים בספר שבהם רחמים פונה ישירות אל אימו: "את קוראת עכשיו בספר ממש / מילים־מילים־מילים, וחושבת על מה שכתוב / ועל מה שלא / ועל כל הדברים שעולים". הוא יודע שהיא "דואגת מה אנשים יגידו", ומרגיע אותה, אחרי שהוא נזכר ששוב ושוב אמרה לו שהיא סומכת עליו "במיליון אחוז": "אז אל תדאגי, / אימא שלי".

אכן, אין לה שום סיבה לדאגה. הספר הזה נכתב באהבה גדולה, והוא אפף בה גם אותי, וניחם. 

הוצאת עמדה, 2025
עורך: דורי מנור
73 עמ'

סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".

וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.

האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.

וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".

העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)

במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?

בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.

הוא עצמו  משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.

בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.

הוצאת עמדה, 2025
עורך: רן יגיל
180 עמ'

ספרה של כנרת מגן מאתגר את מה שחשבתי עד כה על כתיבת שירים. תמיד דבקתי בהגדרתו של המשורר האנגלי וורדוורת', לפיה שירה היא  "Emotions recollected in retrospect": כלומר – היא ההיזכרות ברגשות, שמגיעה מתוך מקום רגוע ושליו. במילים אחרות – ששירה לא יכולה להיכתב בעיצומה של הטראומה, אלא רק כעבור הזמן הנדרש, עד שהיא עוברת עיבוד, ורק אם, ואחרי, שמגיעים למצב שממנו אפשר להביט בה לאחור, ולזקק אותה במילים.

כך, אני נוהגת לומר, הכתיבה פועלת לגביי: רק מקץ שנים רבות יכולתי לכתוב על הכאב, ולא כתהליך תרפויטי, גם אם הכתיבה כן מעניקה בדיעבד פשר, או משמעות, כפי שוויקטור פראנקל דיבר עליהם, או כפי שרחל שפירא כתבה בשירה "היי שקטה", כאשר "הצרות מתגבשות ליופי".

והנה – ספרה של כנרת מגן. היא רופאה בחדר מיון, והיא כתבה את השירים, כפי שהיא מספרת על גבו של הספר, "ב־notes הצהובים בנייד מתוך האירועים ובמהלכם." בדרך כלל, כך היא משתפת אותנו, "הייתי עוצרת בצד או בחניון, כדי לנסות להזיל את המילים החוצה ולנשום, לפני שאני נכנסת לפגוש את הילד".

גם אלמלא נכתבו הדברים הללו במפורש, הם לגמרי משתמעים מהשירים עצמם. ולא יאומן איך הצליחה המשוררת לגבש יופי מתוך לב הכאב ובעיצומו.

השירים מתארים כולם את מה שעבר, וכנראה ממשיך לעבור עליה, למרות השיר "פרוטוקול תחתיות" שבו היא מבטאת את התשישות המצטברת: 

השירים מצליחים לזקק את הזוועה בעת התרחשותה: מה שעבר על צוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ומאז. 

השיר השני בספר, "משהו נורא נורא", מכניס אותנו מיד לתוך אותה זוועה: "את הבשורה שמשהו נורא קיבלנו ממראה עיניים / הרחבה הוצפה אדם, מתאי המטען כתמי הדם / עוד ועוד ידיים אוחזות לקבל. / עוד ועוד רגליים / נזעקות רצות, יודעות מאליהן? לקבל. לקבל". 

בשיר מצליחה מגן להביע את הדחיפות, התזזית, התובענות, הבעתה, "אני רצה בין מיטות, את מי לפנות?" יודעת "כמה שעוד יכאב", אבל "אין / זמן לעצור אין זמן לבכות עכשיו" – החריזה הפשוטה כל כך – אדם ודם, יכאב ועכשיו, אינה נראית כאן פשטנית, היא מדויקת, היא עוצמתית. 

השירים אמנם פיכו מתוכה כמעט מאליהם, כפי שהיא מעידה, אבל בכל זאת הם מעובדים, כי הם מצייתים לכלל החשוב ביותר – בעיניי – שהופך טקסט לשיר: הם מוזיקליים מאוד. כך למשל בשיר "לילה עוטף את בית החולים" שלושה בתים מתחילים כך: "לילה עולה", "לילה עומד", "לילה עוטף", והם פועלים כהלמות תופים, או כפעימות לב, בצליל חוזר אך משתנה.

החריזה שמופיעה בכולם, לרוב – חריזה פנימית: "מהר, קודר, להתבהר" עוברת בשיר ומקשרת כמו מילים על חוט (פתאום אני מבינה את הקשר בין "חרוז" בשרשרת ל"חרוז" בשיר!): "איש איש ישטח / על הכביש"; "בקיבוץ – בחילוץ – בצבע האדום – עזרה – / עזרה – מנהרה": שברי משפטים, מילים שמובילות זו אל זו ומהדהדות חזק, כי מי מאתנו לא מרגיש אותן, לא חווה אותן שוב ושוב, אבל כאן, בסדר הזה שהמשוררת מקבצת אותן, הן לא עוד דיווח ענייני, הן שיר.

ועל אילו התנסויות היא כותבת. גם רופאה מפחדת. גם רופאה מרגישה "תמצית בדידויות" כשהיא במשמרת, בשעה "אחת בלילה, לבד בלילה". גם היא חשה "קוצר נשימה", וגם היא זוכרת וחשה כמה שהנשימה יכולה להיות שטחית, ואיך "קרעי התודעה נאחזים / בידית הדלת, / פן־יתגנב המוות". 

שיריה רדופים ב"קוד אדום":  "שטף הודעות פצועים"; במסוק שמתקרב לנחיתה, ומחייב אותה לוותר שוב ושוב על חייה הפרטיים, גם כשהיא אמורה להתפנות אליהם, אל בנה, אל ביתה, לפחות לזמן מה; באלונקה מוכתמת דם; ב"מאבק בו־זמנית בכל ארבע המיטות", בהבנות איומות, כשהיא "נקרעת מבפנים / לראות איך התאכזבת מאלוהים". 

אין לה מפלט מה"עבודה" שלה, מהשליחות של רופאה בחדר מיון. גם ברגע ביתי שאמור להיות שליו, כשהיא מקפלת כביסה, היא לא יכולה להימלט מהמחשבה המיידית שעולה בה מאליה על כל הבגדים שבעוד רגע קט יגזרו אותם שם, בבית החולים, כדי לטפל בפצועים. 

"יסעור" מתחרז עם "תמרור" ועם "הלם העולם" ש"נותר בי פעור"; "בטח", היא מבינה שעליה להחליף מנת דם כי "תסתכלי, תוקף קצר נרשם" נחרז עם "שטח": שבו "אי אפשר לפוג"… 

כל אחד מהשירים יפה ומכאיב וחשוב, והכרחי. 

שירה על מלחמה. ועל אנושיות. כי גם מי שזקוק ל"קצת מנוחה לנפש", מסתער מיד פנימה, "אליהם". מטפלים. וכותבים, פשוט כדי לנסות ולהחזיר את הנשימה. לה, לעצמה, הרופאה והמשוררת, ולנו – קוראיה.

הוצאת עמדה, 2024
106 עמ'

שמו של הספר חסידת ירוסלם מעיד על תוכנו: כולו שירי כמיהה, ועדות מכמירת לב על הייסורים שנלוו למימוש – האומנם? – של אותה כמיהה. 

ווביט וורקו מנגסטו עלתה לישראל מאתיופיה. כבר בשיר הראשון, הפותח את הקובץ, היא מביעה את הערגה שהובילה אותה ואת בני משפחתה לצאת למסע הקשה כל כך, בדרך ל"ירוסלם", הלא היא ירושלים: "לבי רוחש בלי קול: / כפות ידי, כפות ידי לוטפות / אתכן, / אבני ירוסלם". 

שמותיהם של השירים הבאים מעידים על תוכנם: "אל הארץ המובטחת" שבו היא פונה אל עצמה כאל אשת לוט בת ימינו, פוקדת: "אל תביטי לאחור", מתריעה: "אולי לא תשרדי את המסע, הדרך לא קלה, הכבישים / אינם סלולים, ואת תלכי בחשיכה…" ומבטיחה: "את תמצאי את / הארץ המובטחת". 

והנה היא כאן. מה ציפה לה? היא – בשיר השלישי – "מעמידה פנים לְשבָּת": היא בפנימייה, שבה כל חבריה "יוצאים למשפחה, כולם / יוצאים לבית חם", והיא הילדה היחידה שמעמידה פנים כאילו היא מעדיפה להישאר בפנימה ומסבירה לנו, בלחש, בסוגריים: "(ואם אצא, לאן?)", וכמה היא מתגעגעת, כמה "העיניים משוועות", כמה היא רוצה לשוב "לשבת של האינג'ירה, /  הרטבים  החריפים ההם – / לברכה בעיניים של אימא". ושוב היא חוזרת, ושוב בלחש, בסוגריים – "(ואם אצא, לאן?)", אך מסיימת בברכה, "שבת שלום", ושוב, אחרי רווח, "שבת שלום": כי אין ברירה. כי צריכים להתחזק. כי חייבים להחזיק מעמד. כי במבט לאחור היא אולי יודעת שעוד תהיה ווביט וורקו מנגסטו הבוגרת, הכותבת, שתשחזר את הגעגועים ואת הכאב, ותיצוק אותם לתוך שירים, ובכך תעניק להם משמעות. 

המציאות אינה יכולה שלא לעורר געגועים בלתי אפשריים. לנוכח אגם כנרת היא "לוגמת" את זוהרה, ובה בעת זוכרת אגם אחר, "אגם לבה של אמי / השוקק כל עונות השנה". היא כאן, בישראל, אבל חושבת על האגם ההוא, במקום שנקרא סמן (שמו מופיע בכותרת גם באמהרית!), ששם "לא חסר דבר". 

אולי אסור לה להביט לאחור, שמא תהפוך לנציב של מלח, אבל היא בכל זאת נזכרת בשם, "ברועי הצאן", ב"כפלי / שדות הבר"; במקום שהוא מעין גן עדן, שם היא "גורבת אדמה רווית / דברי ימי עולם", "עוטה חולצת יערות הפרא", עונדת "עגילים באוזנַי כסוסים צוהלים"… שם היא שומעת רקיעות של נפחים ורואה נשים קדריות ש"קורנות לקול צחוקי הילדים". ובכל זאת, כשהייתה שם, באותו גן עדן, חשה בכל מאודה "בכמיהות ירוסלם". 

והנה – המסע. האם, היא תוהה בדיעבד, בשיר "עוקפת נהר", הייתה "שולחת אותן / למסע שכזה, / כמו הילדה ההיא שם", את בנותיה, שכבר נולדו כאן? 

והאם – היא תוהה – אפשר באמת להגר, לא רק בגוף, אלא גם בנשמה? בשיר "אמהרית בלילות" היא מגלה שלשון החלומות שלה היא שפת אִמה, שהיא "סורגת כיסופים בלילות", שהיא "עורגת געגוע לשפת אמי / ללשון אבי שלי הטוב", ובכל זאת, ראו זה פלא, היא כותבת בעברית, בשפה שאימצה לעצמה, ומפליאה להביע בה את "נתיבי המילים, בצלילים המחבקים / ממרחקים". 

בחטיבת השירים הנושאת את השם "סודאן, סודאן" נוגעת וורקו מנגסטו בפצע האמיתי: בניתוק מהבית, שעוברים תמיד מהגרים, ובמסע הקשה מנשוא, הקשה במיוחד, שעברו העולים מאתיופיה: "במוצאי שבת אחת, / השארנו את הבתים מאחור / בוכים בלי קול". היא זוכרת את שתיקתה של אמה, ויודעת: "כל חיי / אשא את מבטה / לכל אשר אלך". 

הם בדרך. "הולכים אפופים / נעולים נעלי הקוצים, צועדים יחפי אור". הם פוסעים "בשוקת זפת לילה מתארך, / עינינו – / שני סימני שאלה: // מי הולך למשאית הישנה? // מה עולה למשאית המעונה?" ישנה. מעונה. משחק הצלילים הזה, ההפתעה בדימוי של מי שמעונה – לא האנשים. המשאית: לא יצור חי אלא חפץ, שאפילו הוא כבר מותש מתלאות הדרך האינסופית. בהמשך יוקדש לה, למשאית, שיר שלם: "המשאית (עדוּת)", שמתאר את עתיקותה. את היות כולה "פתחים של תקווה וייאוש", את "מזג האוויר הלוהט" שבו עליה לנסוע, את מאות האנשים "כל אחד / נלחם להידחס למשאית / נאבקים נשים וטף, / זקנים, כולם משתוקקים לעלות למשאית", שכבר אין בתוכה מקום: "מאות אנשים, ומחנק" והכול, "תקווה ושיברון / מתערבלים / כמו קמח ומים / לבצק אחד". 

ועכשיו מתחילים עינויים נוספים: ילדה חולה. "פרח קטנטן בערוגת סימני שאלה", מוקפת בהוריה, אמה, שגם היא חולה מאוד. אחיה. אביה ש"מגיע אל בית החולים / אבל לא מספיק לקבל טיפול / וכבר נפטר". השאלה המרה: איך האב "הבריא, החסון כעץ הסקויה, / ככה מת בגלל וירוס זעיר?" ומה המשמעות של המשפט שמסיים את השיר: "ומישהי אומרת: / זה סימן. / אבל היא לא אומרת / סימן למה"… השאלה הפתוחה הזאת ממשיכה להדהד בתודעה. 

ואז מתעוררות שאלות נוספות: מה יקרה לאחותה? היא "כורעת / על שטיח החול / והצירים צרים" יולדת כך, באמצע המדבר, והיא, המספרת, רק בת עשר, "מקשיבה לצליל סדוק / פועה" ומבינה שהיא שומעת את אחיינה הפעוט שזה עתה נולד, בתנאים בלתי אפשריים! "הנה אני, / דודת מדבר, אני – "

ספרה של ווביט וורקו מנגסטו ראוי לכל קשב. לכל קריאה זהירה, מפנימה, מאמצת. לדעת, להבין, לזכור, ולשלוח אליה יד שאומרת: תודה, משוררת, תודה מספרת. תודה שאת כאן, עדה למה שעבר (ועובר!) על עדה שלמה, שאת מעניקה לה קול יפה ומדויק כל כך.  

החשש מתחיל להתעורר בשיר השלישי, "הדיבוק שלי את", שבו הדוברת פונה אל ז'קלין דה־פרה ומספרת לה: "את הדיבוק שלי את". רגע, ז'קלין דה־פרה? הצ'לנית היפהפייה, המוכשרת? זאת שחלתה בטרשת נפוצה, שסבלה במשך שנים מקשיים גופניים גוברים והולכים, עד שמתה? "אומרים שבסוף השתגעת", אומרת לה הדוברת ומוסיפה, "אני לא טיפוס שמשתגע […] / אבל אני משתגעת מפחד, / לגמור כמוך". 

דה־פרה היא אחת החולות בטרשת־נפוצה המפורסמות ביותר בעולם, ובעוד שיר ושניים החשד מתאמת: הדוברת, הכותבת, מתמודדת עם המחלה ועם הקשיים הגופניים הנלווים לה: "פה אני נופלת וקמה". מצוקתה רבה כל כך עד שבאחד השירים היא מספרת שהיא שוקלת לפעמים לקנות כרטיס חד־כיווני לשוויץ, או לקפוץ מגג, או ליטול כדורים. כמה היא יכולה לשאת את המחשבה שהיא "תלויה בכולם / נטל נטל נטל"? כמה קשה לדעת שתיאלץ "לספר למשפחה, / לחברים, לעצמי" שהיא רוצה בעצם "להשתמט"; שהיא מרגישה "שפנה", "לוזרית", כי כל הלילה היא חושבת "מוות מוות מוות". אבל לא. יש גם רגעים אחרים: באחד הימים כשיצאה בבוקר לרחוב "ועלי הפיקוס ריקדו / מצד לצד / והשמש גיפפה" הזכירו לה החיים "שהם חיים / ושאני / עדיין לא, /עדיין לא, / למרות". 

אחד השירים העצובים ביותר בעיניי, הוא "שעתיים":

היא מספרת לנו על חוסר האונים הקשה כל כך של אישה צעירה שמה היא כבר רוצה? בסך הכול – לשתות קצת מים, אבל לא מסוגלת לעזור לעצמה, ולא רוצה להעיר אף אחד – את רוני המיטיב, שמוזכר שוב ושוב בשירים – ולכן מנסה לשכנע את עצמה שמדובר רק בשעתיים של ציפייה, שבהם תלקק את השפתיים, ותחכה, עד ש"עוד יום /גונח כמיהות" יגיע, בעוד שעתיים, רק שעתיים… אבל כמה שהשעתיים האלה נראות ממושכות, ארוכות, אינסופיות… לא רק לה. גם לנו, הקוראים, המלווים את הצמא שלה. את חוסר האונים. את התלות הבלתי נסבלת, גם אם היא באדם אוהב שעוזר לה בחפץ לב. אבל הוא אדם נפרד ממנה. כי ככה זה, בסבל אמיתי כל אחד מאתנו בודד, בסופו של דבר, עם עצמו. 

כמה קשה להיות אישה שבמקום "לבחור לי סתם חולצה יפה / – או איזו חצאית מטריפה / – או שמלת מלמלה" נאלצת לבחור "כיסא עם משענת לאמבט  – ידיות אחיזה (מנירוסטה) – ספסל רחצה (ארבעה שלבים), / – שטיח נגד החלקה"!

כמה מזעזע ליפול, לזעוק "הצילו! תעזרו לי!" שוב ושוב, ולדעת שאיש לא שומע. שאיש לא יגיע בקרוב.

הספר מחולק לשערים. אחד מהם מכונה "בית לוינשטיין" והוא נפתח בשיר "קוביות" שבו היא משווה בין חייה הנוכחיים, בשיקום, לבין ימיה הקודמים:

כמה יפות השורות המתארות את החתונה שלה: בשמונה מילים בלבד אפשר לדמיין את הלילה שהיה, את השמים הפרושים, את שפת הים, והלב נחמץ מהפער בינו לבין מציאות החיים בבית לוינשטיין, שרק מתעצם בשל הניסיון החביב של המטפל להתלוצץ עם המטופלת… 

על דש ספרה של נגה אולמרט מופיע תצלום של המשוררת. היא נראית בו כל כך יפה, חיונית ומחויכת. כמו בשיר "בתמונה לא רואים", שהעניק לספר את שמו, מתקיים הפער בין מה שנראה לעין למה שסמוי אך נוכח בעוצמה רבה: הסבל. כשקוראים את הספר מתעורר הרצון לחבק את נגה, ולקוות שכמו באחד משיריה של רחל שפירא, יש נחמה כלשהי ביופי המתגבש מתוך הכאב.