במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו “שקיעה כפרית”. לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה “על הכפר היפה שלנו”. דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים. 

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: “אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה.” 

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם. 

האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל”ף רבתי!

ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה “כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה”. התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי. 

ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים. 

שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון “אקספרסן”, כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער. 

צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו “מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון”, שהרי גרמניה נחשבה “אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה”; באמריקה “נהגו פעם ללמד גרמנית”, אבל “דעתנו על גרמניה השתנתה”, כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) “אויב האנושות”.

אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט “אבל הם התחילו”, שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו! 

אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).

דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים “האדם הפשוט”: התינוקות מזי הרעב ש”גרים” במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש). 

הנה, למשל, תיאור: “סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי.” 

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד. 

דאגרמן מסיים את ספרו במילים “ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר”.  

כך. 

תרגמה משוודית: דנה כספי

תרגם את ההקדמה מגרמנית: ארז וולק

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל. 

אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי. 

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: “אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה.” אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס “עד הסוף”, ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). “לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה” [כלומר, כמובן, במלחמת העולם “הראשונה”], הוא כותב, ומוסיף: “מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה’שלום’ במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים.” ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על “הפתרון הסופי”, השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

“אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש,” האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש”עולם חדש מוכרח לקום”. ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא “השמדה עצמית מוחלטת” של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, “לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם”. מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על “השמדה עצמית מוחלטת” עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו”הרס של כל הדברים שלמענם חיינו”. 

הוא סבור כי המאבק איננו רק “שאלה של טוב ורע”, אלא שזוהי “מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש”.

עוד הוא בטוח כי “בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע,” ומאמין ש”השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה” היא זאת שהטבע בוחר בה, “מאז ומעולם”. 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב”כן” חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב”המלך ליר”: התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard

בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: “עובדה”…

“כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו”, הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, “ייפוי כוח” שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה “באמת”, על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי “מיטב השיר כזבו”, וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים “סיפורים”).

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות “האסורה”. בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן “ייפוי כוח”.

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. “יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום ‘ציוני’ (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו.”

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות “גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי ‘הרטמן’, ‘הימלפאב’ ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי”. התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: “‘קיצור שולחן ערוך’ פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה”, הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו “עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם.”

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש”בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה,” ומה שחשו מי ששמעו “סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ’ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם.” עניין הקלצ’ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, “בהצלב”…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג’ נאלצה המורה חנה “שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה”, להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד “עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה” בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, “לרדוף” אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד “בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת ‘סילורה’, חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי”ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם”…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה”פוטנציאל הקומי הגלום” בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת “שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב.” הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה “אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא,” ובסופה עלתה השאלה “אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים.” הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!

“אבל מדוע, באין לי מין מוגדר, נולדתי עם לב כה מדויק?”  תוהה בלי קול מריון, או שמא מריו? וזאת שאלה הניצבת במרכזה של הנובלה היפהפייה המלאך והסוטים, שרואה אור בימים אלה בהוצאת אפרסמון. 

מריון־מריו, היא (או – הוא) הדמות שסביבה נסוב הסיפור. אנחנו פוגשים אותו לראשונה כילד מבודד ואומלל שהוריו מרחיקים אותו מכל מגע אנושי. “הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה.” החברה היחידה שהוא זוכה לה היא דמותו הבדיונית של בובו, תאום שהמציא לעצמו, ואליה הוא מדבר בחשאי, בלילה, ומספר לה כמה קשה לו, ומדוע.

בפרק הבא הוא כבר אישה, מריון, שמתהלכת בתוך ההחברה הבוהמיינית הצרפתית, משתתפת בסלון־הספרותי של לורט – לסבית עשירה, תככנית ונדיבה, שהיא מרכזה של אותה חברה – ונוכחת במסיבות שהיא עורכת. מריון רק צופה מהצד בהתנהגותן של האורחות האחרות. עד מהרה נודע לנו שמריון מתהלכת בעולם גם בדמותה האחרת, זאת של גבר ששמו מריו, סופר צללים שכותב מחזות וספרים מצליחים. יצירותיו מתפרסמות  בשמם של הכותבים־לכאורה, ששכרו את שירותיו. 

בשלב הזה מתברר לנו מה הסוד הכמוס: מדובר בהרמפרודיט: אדם שנולד עם אברי גוף גבריים ונשיים, ולפיכך הוא נטול מגדר. גבר־ואישה בגוף אחד. 

מריו־מריון צופה במתרחש סביבו, אבל אין לו היכולת להבין לעומק את התשוקות האנושיות שמושלות בבני האדם. מצד אחד הוא (או היא…) מקנא בזולתו. מצד שני, היא פטורה מהמועקות ומהלחצים שמפעילה המיניות. 

מריון מדמה את עצמה באוזניה של לורט ל”ביצת סרק”, כלומר, כך היא מסבירה, “ביצים לא מופרות שאף פעם לא יצא מהן כלום.”

לורט מוקסמת, ועם זאת תוהה: “למה את אוהבת אותן?” 

“כי תמיד אוהבים את מה שדומה לך,” מסבירה מריון.

לורט כמובן לא מבינה בדיוק למה מריון מתכוונת, ובכל זאת מתפעלת מחברתה האניגמטית, ממסתוריותה, מהתחושה שהיא צופנת סוד.

היא כמובן לא מעלה בדעתה מה הסוד. מריון מקפידה להסתירו, אחרי שספגה השפלות איומות כשהוריה מתו והיא נאלצה לגדול בבית דודה, ששמח מאוד להפוך את מריו למריון, כדי ללעוג לאחיו המת.

לורט משתדלת להבין מה סוד קסמה של מריון: “כשאדם הוא כמוך, אסור לשמור על שתיקה. גם לעליונות צריך שיהיה מקום כמו לטיפשות. את…” היא מנסה, אבל מריון כמובן לא תגלה לה לעולם. “את בלי ספק האישה המסתורית ביותר שאני מכירה…” היא אומרת למריון. 

בהקדמה לספר הזכיר יורי מירון את וירג’יניה וולף בהקשר של הרצאה שנשאה פעם, “משלח יד של נשים” (אפשר לקרוא אותה כאן, בתרגום שלי). וולף דיברה על “רוח הרפאים” שכל אישה־יוצרת, משוררת למשל, צריכה להיאבק נגדה: וולף מכנה אותה “מלאכית הבית”. וולף מסבירה שאותה מלאכית “נהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.”

לדבריו של מירון “מריון גם הוא משורר.ת, אך עמדתו שונה מזו של וירג’יניה וולף. הוא עומד בזכות עצמו, יש לו חדר משלו [כאן מירון מתייחס כמובן למסה של וולף, “חדר משלך“] ובאופן אירוני הוא עסוק בהחייאת המאפיינים הפרוורטיים של נשיותו המודחקת.”

לי הזכירה הנובלה שלפנינו קשר נוסף אל וירג’יניה וולף: דמותו של אורלנדו, ברומן המפורסם שלה, ששם הדמות הראשית נהפכת באחת מגבר לאישה. גם את וולף מעסיקים הקשרים שבין זהות מינית למגדר. 

הנשים הלסביות מעניינות את מריו־מריון כי הן מזכירות לה את עצמה: “אתם מעניינים אותי כי אתם ביצי הסרק, אתם יודעים, ביצים עקרות? וזה מעניין אותי, פשוט מאוד. משעשע אותי לראות בפריז נשים שמתנהגות כמו גברים וגברים שמתנהגים כמו נשים,” הם בעיניה “הרמפרודיטים מדומים.” 

לכאורה מריו נהפך בקלות יחסית מגבר לאישה: “נדרשו רק פעולות מעטות, שכן האופנה הנשית העכשווית מאפשרת תמורה מעין זו. די בהחלפת חצאיתה הקצרה במכנסיים ארוכים, וכבר מריון, הבחורה בת השלושים, שבה ונעשתה העלם הנצחי שהיא.”

אבל השינויים עמוקים יותר. באמצעות מריו־מריון מתעוררות שאלות שגם מי שנולד למגדר מסוים אמורים לשאול את עצמם. כשמריו אומר לעצמו: “עלי להודות לגורל על שעורר בי בגילי הצעיר דחייה בלתי חוזרת כלפי אותה מיניות, מקור של אושר או של סבל, שהיא עיסוקם העיקרי של גברים ונשים,” אין הקוראים פטורים מהשאלה – האם אומנם המיניות מנהלת  גם את חיי? 

כשהוא אומר לעצמו שהוא מרגיש פטור, כי “האפשרויות שהעניק לי הטבע אינן משמשות לי לחיות כפליים את מה שבעבורם לכאורה אין כל טעם לנשום בלעדיו,” הקוראת שואלת את עצמה אם הייתה רוצה לחיות כמו מריו. 

לפיכך הנובלה הזאת איננה רק סיפורו של מריו־מריון, אלא – זה של כולנו. הוא מעניין מאוד, יש בו עלילה, המתח הולך ונבנה, והסיום נוגע ללב. 

התרגום מצרפתית לעברית, מעשה ידיו של משה רון, מושלם. 

,Lucie Delarue-Mardrus, L’Ange et les Pervers

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג’ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א”מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו “לאמן” את הנער כדי “לחזק” אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא “מתנפל” עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ’טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: “אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש”אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…” ופרגוס “חש בשמץ של ביקורת חברתית.”

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש”אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו”?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: “משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר ‘מי זה שקספיר?’ ורומז שהוא לא יודע.”

פרד מנסה “לחזק” את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, “במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד” והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא “המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו.”

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא “חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה.”

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או “מלמדים”, והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.

מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ’כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.

רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.

בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: “רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים”.

הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, “לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות”. השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו”הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף”. ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, “הייתי בהראדצ’אני[1]“, אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.

החיבור השני, “הדרך לאוּזְ’הוֹרוֹד” מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: “איפה הדרך לאוּזְ’הוֹרוֹד”, כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: “לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה,” שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…

בחיבור השלישי, “מוות כרעם ביום בהיר”, מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על “העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי” שנראתה “מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ’כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו”, ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם “כמו עיר רפאים”, ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.

יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר “שבויים בפיג’מות פסים”, כלומר – יהודים, “ומהם למד כמה מילים” בשפתם. והיא שואלת באירוניה: “מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?”… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: “הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין ‘פראוליין’ ל’באָכער’, נגלה בוהק לעין מגדל בבל.”

בסיפור “יאן הזקן”, היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: “נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת.” כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!

בסיפור “כבוד” מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור “אבן על קבר לא ידוע” עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא “הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים”), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.

צחקתי כשקראתי את הסיפור “תעתוע בחום היום”, שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ’וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ’וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ’ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ’וב, ואילו “לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום”? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: “כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?” כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?

פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: “אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית” עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב “שלה” וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת “זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?” המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.

הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.

תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין

[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.

מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים!

את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – “רגשנויות”, “הנסיעה”, “ארוחת הערב מתאחרת” ו”אש ראשונה”  התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו.

אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.

הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: “בוא נישן קצת”, מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: “אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק”. כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: “תסתלק מפה,” הוא אומר לכלב, “אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!” כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: “נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: ‘אתה שקרן כמו אישה!’״

החתול מתנשא מעל הכלב: “העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!”. הוא “בעל האופי הרע”, לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא “טיפוס רגיש”.

החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש”החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו”.

הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב “קשוב במסירות”.

החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר “בחוסר כנות”. הכלב איטי: “אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…”

החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש”לא מודע ללעג”, מנסה להבין מדוע החתול “לא מפסיק להתלונן” אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: “היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד.”

הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: “כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!”

החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, “אתה מנשק את היד שמכה בך.” הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: “אני מבליג על העלבונות”.

כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: “קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…” מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: “השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!” אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה.

היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. “החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר”. הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.

כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: “לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: ‘זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!’ היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…” אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.

תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור “פגישה עם צב”: “ההולכים על שתיים” הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב:

“החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?

הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.

כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!

החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.

החיות, (ביחד): נו?

כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!

החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?

כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.

הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?”

איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג!

גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: “יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון”, או במקום אחר תיאור של אש: “כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…”

כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט.

“תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג’לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים.”

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו.”יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות,” סיכם קלייב. “אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה’
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.’ תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?”
“אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב.”

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב”gross indecency”, כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין “אפשרו” לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א”מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: “הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור”, סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, “הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי”. הוא חש שאל לו לראות אור, לכן “ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד”, אם כי “אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים”, הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו”בלתי אפשרי” בעיקר מכיוון ש”הנאהבים אינם באים על עונשם”. לשני גברים שהם דמויות ספרותיות “מותר” אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ’ נ’ פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי “אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת ‘סטייה’ זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית”.

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: “לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות ‘עד מותי ומות אנגליה'”. כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: “ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט” – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם “אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה”. הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים “כמוהו” נאלצים “לחיות מחוץ למעמד, בלי ‘קרובי משפחה ובלי כסף”. הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: “מה אימא שלך תגיד…” הוא יודע היטב ש”כל העולם נגדנו”. כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב “אל היום המסוכן ביותר בחייו”. ברור לו ש”אנשים כמוני” התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש”לרוב הם נרדפים”. בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: “בער לו להירפא”. הוא מחליט שהוא רוצה “אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים” ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש”ירפא, אותו” פוטר את סבלו, שכן לדעתו “רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום”. אותו רופא מסביר למוריס ש”מדובר בהבלים”, שהרי מוריס הוא “גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה”. רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה “הבעיה שלו”: “אני,” הוא אומר בזהירות מופלגת, “כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד”. המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על “חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו”, “תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי”, אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא “התועבה שאין להזכירה של היוונים”, אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא “מהסוג של אוסקר ויילד” כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: “הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו”, איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב”מחלה נוראית ואינטימית” כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי “העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם”. עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

“פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם ‘סוטים’ (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה),” כתב פורסטר לידיד. “האם,” המשיך ותהה, “‘הסוטים’ האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא”. אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא”מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג’, הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. “המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו”. כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד – Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.

כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.

סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.

ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.

הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.

ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ

בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.

תרגם מצ’כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

מבט כמו באמצעות מיקרוסקופ על הדברים הקרובים, היקרים, המרתקים, הקטנים לכאורה, ובעצם – החשובים ביותר, העניק לנו הסופר הצ’כי קארל צ’אפק, ועתה גם הוצאת אפרסמון, שהחליטו להוציא לאור תרגום לעברית של המיניאטורות המקסימות הללו בספר על הדברים הקרובים.

אורכם של רוב הפרקים כשניים עד חמישה דפים, לא יותר, וכל אחד מהם צופן בתוכו עולם מלואו: שפע של קסם, הומור, חוכמת חיים והשכלה רחבה, כל אחד מהם – אוצר קטן ומענג ביותר.

הנה למשל הטור הפותח, הנושא את השם “על הספרות”, שבו צ’אפק מתאר את ילדותו העירונית, איך נחשף לעבודתם של בעלי מלאכה שונים: הרופא, הטוחן, האופה, הצבע, הסנדלר, השכן שניגן בתיבת נגינה. והוא מסכם: “עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום,” ומוסיף: “הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: ּ מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חיותו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים”, כך הוא כותב, ומעביר אלינו הקוראים את הקסם שחווה, ועכשיו גם אנחנו נדהמים אתו ומוקסמים, כמו שהיה בילדותו. 

בטור הבא, “פרפר בחורף”, צ’אפק משרטט בכמה פסקאות את חייו הקצרים של הזחל, הגולם, הפרפר: “מצאתי אותך, זחל ירוק, על ענף רך בחודש יולי; האכלתי אותך עלי שזיף קוצני, ליחכת אותם ברצינות ובלהט, כאילו היתה זו ּ מטלה שיש לבצעה, וברעב שאינו יודע שובע. לבסוף היית שמן ונאה לעין, צהוב כאפרסק. אז נתלית על הענף בסיב דק ושקעת בעצמך, מרוכז עד קהות חושים, בלא ניע, אדיש לכול, רק משימה יחידה לפניך. ובוקר אחד היה לפתע הכול מוכן: על הענף היה תלוי גולם זוויתי, מראהו כשריון אבירים”. הוא מספר לנו איך נהפך הזחל לפרפר שמשום מה לא הצליח לעוף, איך ניסה להתנחם בכך ש”אין זה מזג האוויר הנכון”. מכאן צ’אפק מגיע לאמירה כלל אנושית מפתיעה ונוגעת ללב: “אמת, פרפרי, אין זה מזג האוויר הנכון, גם לא עבורנו, אתה יודע, גם לא עבור בני האדם. גם אנחנו בסך הכול רק זחלים גדולים, זללנים, וגם לנו יש כנפיים נסתרות, אך איננו מסוגלים להתעופף.” והוא ממשיך, מנסה לנחם ולהתנחם: “אתה לבדך ואין לך רע, אף לא בת זוג; אבל אנחנו, פרפרי, רבים לאין שיעור, רבים כל כך, שנוכל להשיג דבר־מה. עוד אין אנו מסוגלים לעוף, אך יכולים אנו להתחיל לשפר את מזג האוויר. כל זחל יכול לטוות לפחות קרן שמש אחת, ואח, איזו שמש אדירה תהיה לנו! ומה יהיה אז קל יותר מלפרושׂ כנפיים — פרפר החורף נשכב על צדו.” 

בטור “מלנכוליה” מתאר צ’אפק את מה שקורה לאדם שנתקף תוגה לא מוסברת, ומציג את האבחנה המעניינת (והנכונה כל כך!) שלפיה: “נוכח כאבים קטנים ניצב האדם חסר אונים. הוא עוד עשוי לחוש גאווה כלשהי אם שבר את רגלו, אך לא גאווה הוא חש אם שבר ציפורן. הוא יכול לשאת בגבורה את מות אשתו, אך הוא לא יכול לשאת בגבורה את העובדה שעלבה בו. יש לו איזו נחמה קטסטרופלית אם קרס ביתו, אך אין כל נחמה אם ביתו מכוער לאין תקנה.”

בטור “אש” הוא מתאר בהומור דקיק את ההיקסמות האנושית מהאש: “נרצה או לא נרצה, כולנו נושאים בתוכנו עובד אלילים בראשיתי, איש מערות קדמון; האש מקסימה אותנו. מי לא הביט פעם, בערבי החורף הקרים, באש המרצדת באח? מי מעולם לא העלה באש דפי נייר ישנים, בעודו כורע אצל האח בתנוחת פרא מכובדת? מי לא הדליק מימיו מדורה בשדה ודילג מעליה? אם יש כזה בינינו, ודאי אין הוא מצאצאיו של אדם הראשון ואיני יודע מאין בא; אבותיו אולי בקעו מביצי צפרדעים או צנחו לארץ עם הגשם, כמו אבותיהם של הצמחונים, של המתנזרים ושל שאר יצורי־על.” הוא מקשר את ההיקסמות הזאת לשפה: “בפינות האפלות של דחפינו אנחנו מעריצים את האש. הדבר ניכר אפילו במטפורות שלנו. אנחנו מדברים על ‘להט התשוקה’ כדי להעניק סופסוף שם להסתבכות פטאלית עם אישה. אילו דיברנו על ‘גשם התשוקה’ או על ‘אסון הטבע התשוקתי’ לא היה הדבר נשמע כאילו אי־אפשר לעמוד בפניו. באותה תאווה אנחנו מדברים על ‘להבות המהפכה’; דומני, כי אילו הבטחנו את ‘שיטפון המהפכה’, לא היינו מגייסים תומכים נלהבים רבים במיוחד.”

הטורים המקסימים במיוחד הם אלה שבהם הוא כותב על חתולים וכלבים ועל ההבדלים (והדמיון!) בינם לבני האדם. הטור “אביב חתולים” מוקדש לאבחנה מרתקת: בני האדם התנתקו מהאינסטינקטים החייתיים שמדריכים את החיות: “האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם”, ולכן, מכיוון שכוח ההמצאה שלהם אינו אינסטינקטיבי, מתאפשרת להם יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי, שהרי רק “האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות.” והוא מסכם, באירוניה אופיינית ובחיוך מובלע: “גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה.”

טור אחר מוקדש כולו למחשבותיו של החתול עצמו, ובאחר מצביע צ’אפק על ההבדל בסגנון המשחק של כלבים וחתולים: כלבים מבקשים לשעשע את זולתם, חתולים, לעומתם, עסוקים רק בעצמם… 

קשה לבחור איזה טור הוא החביב עלי ביותר. “תיבת נגינה” שבו הוא מסביר את יופיין (שעבר למעשה מהעולם)? “בשבח הבטלה” (שלדברי המתרגם הקדים בעשור את המסה של ברטרנד ראסל, הנושאת את אותו השם)? “אילוף החישוק” המופלא, שבו הוא מתאר כל כך יפה את העיסוק הילדותי של גלגול חישוקים? 

אחד הטורים המשמעותיים ביותר הוא “עבודה נקייה”, שבו מסביר צ’אפק כי עונשו האמיתי של סיזיפוס אינו בעצם הגלגול החוזר של האבן אל ראש ההר, אלא בחוסר המשמעות שבמעשה: “עונשו של סיזיפוס היה איום כל כך לא מפני שהוא נאלץ לעשות עבודה קשה, אלא מפני שנאלץ לעשות עבודה מיותרת וקלוקלת.”. הרעיון של החיפוש אחר משמעות נוסח ויקטור פראנקל (נזכרתי גם בצליין החילוני של יצחק אורפז) עולה גם בטור “הדואר”, שבו צ’אפק מתאר את הערגה והתקווה שמלוות כל אחד מאתנו כאשר מגיע הדואר ואנחנו מתמלאים בציפייה שיביא אתו אל חיינו משהו רב משמעות: “משהו פשוט יגיע בדואר, והוא ישנה את גורלך, יגמול לך על שירותיך, יפתח בפניך אפשרויות בלתי צפויות או יגשים את משאלותיך הכמוסות. ‘משהו פשוט יגיע’: זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר.”

כל הטורים נהדרים, כולם משעשעים, מרתקים, מעלים חיוך ומעוררים מחשבות. כולם ראויים ויקרים עד מאוד!

תרגם מצ’כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

שנים עשר הסיפורים של ד”ה לורנס שראו אור לאחרונה בקובץ הקצין הפרוסי הם פנינה ספרותית שמעניקה חוויית קריאה מופלאה. הסיפורים הללו מבהירים לקורא מדוע ד”ה לורנס נחשב אחד מענקי הסופרים האנגליים, והמהדורה החדשה שלפנינו מיטיבה עם הסיפורים הללו. התרגום לעברית, מעשה ידיה של עידית שורר, פשוט נפלא. כל כך יפה, עד שמתחשק לסמן ולסמן משפטים ופסקאות, כדי לשוב ולהתענג על גאונותו של לורנס ועל כישרונה של המתרגמת, שהיטיבה כל כך לצקת את האנגלית לתוך העברית.

את הסיפורים שבקובץ פרסם ד”ה לורנס לראשונה באנגליה ב-1914, כלומר – שנה אחרי הרומן האוטוביוגרפי בנים ואוהבים וארבע עשרה שנה לפני מאהבה של ליידי צ’טרלי, ספרו המוכר ביותר. 

הסיפורים מקפלים בתוכם את רוחו של לורנס, ומזכירים ניצנים של פרחים שכבר החלו להיפתח ויופיים הרב טמון דווקא בהבטחה הטמונה בהם, ברמיזות המעודנות, שיש בהן (לטעמי!) עוצמה רבה יותר מאשר ביצירותיו הארוכות. רעיונות שאותם פיתח לורנס בפרוזה ובדברי ההגות שלו, מופיעים בסיפורים הקצרים שלפנינו וביטוים כאן נוגע ללב, מדויק ותמציתי.

אחד הרעיונות החשובים שהעסיקו מאוד את לורנס ושאותו פירט ברומן מאהבה של ליידי צ’טרלי הוא – שאין לאדם קיום משמעותי אם הוא מנתק בין הגוף לאינטלקט. רק מי שממזג בין היצר לשכל חי חיים ראויים.

בסיפורים אנחנו קולטים שוב ושוב את הצורך ליישב בין השניים, או את הקונפליקט שמתעורר כשהאחד גובר על האחר. כך למשל בסיפור הראשון, שהספר נושא את שמו “הקצין הפרוסי”,  אנחנו פוגשים את דמותו של השמש האישי של הקצין, צעיר כבן עשרים ושתיים, “רך ונערי”, כזה שיש בו “משהו שכולו נעורים וחמימות”, ועיניו חסרות הבעה, “כמו לא חשבו מעודן, רק קלטו את החיים ישר דרך חושיו ופעלו בו במקום.” מאחר שהמשיכה הארוטית הסמויה לכאורה, שמתעוררת בין הקצין לבין משרתו האישי “גבר מול גבר” אינה מתגלה להם ואינה נמסרת במפורש, אלא מופיעה רק לעיניו של הקורא חד העין, היא חייבת להתפרץ באופן לא מיני, בכוחו ההרסני של ליבידו כבוש ומוכחש. מי שאינו מודע לכוחו הארוטי דומה שוב ושוב בסיפורים לחיה: “בעל חיים צעיר ונטול רסן” שנע ב”התלהבות […] כמו זאת שיש לחיות פרא הנעות בחופשיות”. 

לעומת זאת, בסיפור “ילדי הכומר” אנחנו פוגשים גבר שכולו רק שכל ואינטלקט, והוא נטול כל רגש: “הוא היה איש עבודה ראוי מאוד להערכה. הוא היה ביישן ללא תקנה, אבל תחושת החובה שלו היתה מושלמת: ככל שהיה מסוגל לתפוס את הנצרות, הוא היה נוצרי מושלם. אם נוכח לדעת שהוא יכול לעשות דבר מה למען מישהו, הוא עשה אותו, אולם בשל יכולתו המוגבלת למגע עם זולתו לא היה בכוחו להציע עזרה.” מדובר באדם “חסר כל תחושה כלפי כל אדם, כלפי כל יצור אנושי שהוא הגיש לו עזרה: הוא הבחין רק במעין פעולה מתמטית, בפתרון של מצבים נתונים, בעשיית טוב מחושבת. הוא כאילו קיבל את עקרונות הנצרות כאקסיומות. דתו התבססה על מה ששכלו המופשט, הנוקדני, אישר.” ממש ההתגלמות של כל מה שד”ה לורנס תיעב וגינה.

הרעיונות שלורנס הביע בהגות שלו – והם מעוררים כיום תמיהה והרמת גבה בשל השובניזם הגברי הבוטה שנודף מהם, כמו למשל במאמר המטריד-עד-מגוחך שלו “תנו להן דפוסים”: איך לפתור את בעייתן העיקרית של נשים? – מקבלים נופך שונה לגמרי כשהם מובעים בתוך סיפור. כך למשל אפשר לבלוע את תיאור מאבק הכוחות בין גברים לנשים. אנחנו יכולים לשאת את התיאור של אמילי, בסיפור “קוץ בבשר”, שלורנס כותב עליה כי “לא ידעה את נפשה” לנוכח הגבר, ו”הוא נעשה אפוא אהובה, והיא ערגה אליו. אבל היא ּהיתה בתולה וביישנית וזקוקה למרות, כי היא היתה פרימיטיבית ולא הבינה כלל מהי תרבות ומהי תכליתה.” בסדר, דייוויד הרברט היקר (כלומר: ד”ה…), מתחשק לומר לו, לסופר, שיהיה כך… אמילי “זקוקה למרות…” הסלחנות גוברת כשנוסף לנו גם המידע כי כאשר אהובה של אותה אמילי מתקרב  הוא חש “מאושש ושלם. לפיתת ההודיה הפעוטה, החטופה והרוטטת שהיא העניקה לו מתוך סיפוק, עוררה בו גאווה בלתי נכבשת. הם אהבו זה את זה, והכול היה שלם.” (הקוראת נאנחת, ומוותרת על טענותיה: מאושרים תהיו! היא מבקשת ללאוט להם חֶרֶשׁ…). 

ויש עוד “תזכורות” מיצירותיו האחרות. כך למשל מותה של האם, המתואר בסיפור “ילדי הכומר”, לא יכול שלא להזכיר את השיר המוזר “הכלה” שכתב לורנס אחרי שאמו מתה. בסיפור: “בלי שידע, שימשה אמו המוקד והקטבים של חייו. היא שהחזיקה אותו.” בשיר האם היא לא רק “כלה”; לורנס אפילו פונה אליה במילה “אהובתי”! 

נושא אחר שהעסיק מאוד את ד”ה לורנס היה עניין המעמדות. כזכור, אביו היה כורה פחם ואמו המשכילה ממנו השלימה עם גורלה. בסיפורים אנו נתקלים שוב ושוב בפערים שבין בני המעמדות השונים. למשל: פיותיהם של ילדי הכומר “קפוצים בגאווה”, שהרי הם “מזן משובח”,  לעומת ילדי הכורים ש”בתוכם הרגישו נחותים”, ואישה שמעמדה רם מזה של בעלה המיועד מתבקשת לעזוב את העיירה, ומוטב אפילו שתהגר לארץ אחרת, שמא תיפגע יוקרתם של בני משפחתה. עד כדי כך. 

אחד הגיבורים הראשיים בסיפורים הוא הטבע האנגלי. הנופים הכפריים המתוארים ביופי מופלא, שד”ה לורנס ידע לתאר, ועידית שורר ידעה לשמר. 

הנה שתי דוגמאות קטנות, שתיים מיני רבות: 

"התחוללה שם התלקחות אדירה של זהב, ענקית – רק כמה גזעים כהים חצצו כסורגים בינו ובינה. כל מישור הדגן הצעיר נראה כאילו זהב מצפה את ירקותו המשיית. אישה בחצאית תפוחה ועל ראשה אריג שחור ששימש לה כמטפחת, חלפה כמו גוש של צל בתוך החיטה הירוקה, המבריקה, ונעמדה באור שמש מלא. היו שם גם חווה תכלכלה למראה בצל, וקורות העץ שחצו את קירותיה. גם צריח כנסייה היה שם, שכמעט התמזג בזהב ונמוג. האישה המשיכה בדרכה, התרחקה ממנו. לא היתה לו שפה לדבר אליה. היא היתה אי־מציאות מוצקה וזוהרת. היא תרעיש במילים שיבלבלו אותו, ועיניה יביטו בו בלי לראותו. היא חצתה את השדה. הוא נשען על עץ. לבסוף, כשהסתובב והביט אל מעבר למטע הארוך והחשוף, שקרקעיתו השטוחה כבר התמלאה בחשכה, הוא ראה את ההרים באור מופלא, קורנים ולא רחוקים. מאחורי הפסגה האפורה והרכה של הרכס הקרוב ביותר התנשאו ההרים הרחוקים יותר, הזהובים והאפרפרים, והשלג קרן כמו זהב טהור וענוג. דוממים כל כך, בורקים על רקע השמים, כאילו זוקקו מתוך עפרת השמים, זרחו ההרים בשתיקתם. הוא עמד והביט בהם ופניו הוארו. וכמו הזיו המופז והזוהר של השלג, הוא הרגיש בצמא הבוער בקרבו. הוא נשען על עץ, עמד והשקיף. ולפתע גלש הכול אל תוך החלל."

"החורבות הללו שוכנות באחו רוגע ופורה למרגלות המדרון המיוער האחרון, ובו, עם בוא חודש מאי, מבריק מבעד לעצי האלון כְחול יקינתונים, כמו מים. מהמנזר נותר על עומדו רק הקיר המזרחי ִ של אזור המזבח – שפעה סמיכה ופרועה של קיסוס מכבידה על אחת מכתפיו, ויונים מקננות בתחרת האבן של החלון הנישא. החלון הזה הוא הנושא."

לגמוע ולהתענג!

D. H. Lawrence The Prussian Officer

לעברית: עידית שורר

קיץ 1938 הביא את התקרית הראשונה הקשורה לעבודתו שאכן גררה אי־נעימות רבה. יום האמנות הגרמנית היה מדי שנה מאורע חגיגי, ושיאו היה כרגיל נאום על אמנות מפי הפיהרר עצמו.

הנאום התפרסם בעמוד הראשון של ה”אנצייגר”, כמו בכל העיתונים האחרים בגרמניה. תפקידו של עורך הספרות היה לכתוב מבוא ופרשנות מסכמת לנאום ולהדגיש במיוחד את החשיבות העליונה שיש להערותיו של הפיהרר.

למותר לציין שנאסר בתכלית האיסור לקצץ משהו מן הנאום ולערוך בו תיקוני עריכה. דבריו של הפיהרר היו מושלמים ומקודשים. הסופר והעורך אברהרדט אמנם לא הצטיין בסגנון כתיבה מיוחד במינו, ואף לא התבלט כאמן יוצא דופן של השפה הגרמנית, אך לבו נחמץ למראה שגיאות הדקדוק הרבות בנאומיו של הפיהרר.

העיפרון האדום כמו התפתל ורטט בידו בכל פעם שנאום של הפיהרר היה מונח על השולחן לפניו. בשעה שישב וחשב מה לומר במבוא לדברי הפיהרר, ואילו תארים משבחים להדביק אליו, נע העיפרון שלו מעצמו מעל הטקסט.

כמעט בלי משים הוא סימן את כל שגיאות התחביר, את כל הדימויים השגויים ואת כל ערבובי המטפורות. הוא מנה את השגיאות הבוטות. היו שלושים ושלוש. שלושים ושלוש שגיאות לשון חמורות בנאום אחד. הנס גוטפריד אברהרדט ישב ליד שולחנו, העיפרון האדום עדיין בידו, וצחק בינו לבין עצמו.

“שלושים ושלוש שגיאות – התלמיד נכשל!” אמר וכתב את הציון בכתב עגול וגדול אחרי המשפט האחרון, שהיו בו שתי שגיאות לקינוח.

עשרה סיפורים כלולים בקובץ שכתבה אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ספר שראה אור לאחרונה בעברית. כל אחד מהסיפורים זוכה למעין “הקדמה”, כך למשל בראשון שבהם, “העיר שלנו”: 

“החיים בעירנו נמשכו. כיכר השוק העתיקה, על בתיה הצבעוניים סביב אנדרטת הפרש, לא השתנתה מאות שנים. לאורח המזדמן הצטיירה לה תמונה של שלווה קסומה”, ובעקבותיה איור יפהפה, מאת ג’ון אוהרה קוסגרייב הבן: 

האיור לסיפור “העיר שלנו”

אריקה מאן שקלה לקרוא לקובץ “עובדות”, שכן כל הסיפורים התבססו על התרחשויות אמיתיות ועל דברים שסיפרו לה אנשים, סיפורים ששיקפו את רוח התקופה והמקום שעליהם כתבה: גרמניה הנאצית, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם.

הקובץ ראה אור לראשונה ב-1940, זמן לא רב אחרי ההתרחשות שחותמת את הסיפור האחרון. קרבתו אל אותם ימים מעוררת תחושה של מסע במעין מכונת זמן. הספר מעניק לנו הצצה מקרוב אל הלכי הרוח של הגרמנים באותם ימים, אנו מבינים מה הטריד והדאיג אותם, עם מה נאלצו להתמודד. 

חלק מהדמויות שבות ומופיעות בכמה מהסיפורים, וכך אדם שעמד במרכזו של סיפור אחד צץ בסיפור אחר כדמות משנית, ואז נגלה לנו מה קרה לאותו אדם בהמשך. 

הספר מרתק ואף מזעזע, כשנוכחים עד כמה חלק מהפרטים מוכר ומזכיר מציאות אחרת, לאו דווקא את זאת של גרמניה הנאצית (אבל אסור, כידוע, להשוות!). 

הסיפור הפותח עוקב אחרי דמותו של תייר אמריקני צעיר שמגיע לגרמניה חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה. (עוד נשוב ונפגוש אותו בכמה מהסיפורים הבאים). הצעיר תמים ואוהד בלבו את גרמניה הנאצית. אין לו מושג למה באמת הוא עד. כשהוא שומע מישהי מצטטת בהתלהבות את שר התעמולה שאמר כי “הדמוקרטיות מזכירות לו חבורה של נודניקיות זקנות” שכן “אנחנו מוקפים אויבים ואנחנו זקוקים ליכולת להגן על עצמנו” הוא משוכנע שהיא “מבולבלת על כל הראש”. אבל עד מהרה מבין שהיא לא היחידה. מצטרף אליה צעיר שמסביר לתייר כי היא צודקת: “עכשיו העולם שייך לגזע העליון”. 

אחר כך נוכח הזר באחד הקשיים האופייניים לתושבי העיר הגרמנית שבה הוא מבקר: התחבורה הציבורית כושלת. אין מספיק חשמליות. אין מספיק נהגים. אלה שנשארו “כמעט משתגעים מהניסיונות להתמודד עם הדוחק”. 

התייר האמריקני אינו מזדעזע משנאת הזרים (כלומר – היהודים) וסבור שגם אם היא “דבר לא יפה במיוחד”, אפשר להבין ולהצדיק אותה, כי “זה נעשה לטובת העם”. אז מה יש לנו כאן? גזענות; תחושת עליונות; התנערות מהדמוקרטיה (וכאוס בכבישים…).  

בסיפור השני, “עקב טעות מצערת…” אנחנו נוכחים לראות מה קורה כשהמדינה מתערבת בדורסנות בעניינים הכמוסים והאישיים של אנשים שאינם מצליחים להבין עם אילו מלכודות עליהם להתמודד. (הצו הממשלתי שקבע בגרמניה, כך למדתי מהסיפור, מכסת הולדה נאותה לכל משפחה: “כל גרמני צעיר ובריא אשם בפשע חמור נגד העם אם בין גיל עשרים וחמש לשלושים וחמש הוא לא תורם ארבעה או חמישה ילדים לעתיד גרמניה” הזכיר לי משום מה, וכמובן בלי להשוות, את “פרס הילודה” שנהגה ממשלת בן גוריון להעניק למי שהביאו לעולם לפחות עשרה ילדים, אבל באמת לא צריך להגזים. ממשלת בן גוריון רק עודדה את הילודה המוגברת והמוגזמת, לעתים קרובות, ולא כפתה אותה בעריצות רצחנית). 

האיור לסיפור “עקב טעות מצערת”

שערותי סמרו למקרא הדברים שאומר לעצמו הסוחר הנס שווייגר בסיפור “מאזן תשלומים”: “אומרים שהפיהרר גאון כי הוא מותיר את חותמו על התקופה, לעומת אדם שהוא מוכשר בלבד, המשתדל לשרת את רוח הזמן בדרך טובה ומועילה. אבל נדמה לי שגאונות אמורה לשנות את רוח הזמן בדחיפה קדימה, ואילו גאון המודה שהוא דוחף את רוח הזמן אחורה אל עבר ברברי, הוא גאון מוזר מאוד, לדעתי.”

רבים מסיפורים מבטאים  סוגים שונים של מלכוד שבו מצאו את עצמם אזרחי גרמניה.

כך למשל נדרשה התעשייה הגרמנית להתמקד בחימוש: “כל ענפי התעשייה שאינם משרתים את המשך המיליטריזציה” דוכאו ללא מעצורים, עד שנוצר מחסור במוצרים נדרשים. איכרים נאלצו לעזוב את אדמותיהם ולהגר לעיר, כי המכסות שנכפו עליהם, האילוץ לייצר מזון אך לא לצרוך שום חלק מתוכו, הצווים שמנעו מהם לייצר אותו כיאות, הביאו לקריסתם. ואז נשלחו מהעיר אל הכפר פועלים לא מיומנים, כדי “לעזור” במלאכה שלא ידעו לבצעה: “התעשייה נעשתה יותר חשובה, והחקלאות חייבת לשלם בשביל החימוש מחדש,” אבל, נזכר איכר צעיר בסיפור “איכר בורח העירה”, רק כמה שנים לפני כן, ב-1933, עוד הכריז היטלר ש”גרמניה חייבת להיעשות רייך של איכרים,” אחרת היא תיכחד…

אותו איכר קורא בעיתון שגרמניה נאבקת “על מרחב מחייה”, ותוהה “מה זה? מה זה? […] הרי חסרים לנו עובדי אדמה, ולכן הממשלה מתנגדת כל כך ל’בריחה מן האדמה’. אז איך ייתכן שעמנו מצוי במאבק איתנים על מרחב מחייה, אם אין מספיק אנשים שיחרשו ויזרעו את המרחב שכבר יש לנו?”

אותו איכר אינו מבין גם מדוע כתוב בעיתון שהחקלאים הנוטשים את אדמתם (בלית ברירה!) מתכחשים לחלקם הגדול והצודק בהכנסה הלאומית: אנחנו מתכחשים? הוא מופתע ואומר לעצמו – “אפשר לחשוב שאנחנו מיוזמתנו סירבנו לקחת חלק בהכנסה הלאומית הגדולה. זה מה שעשינו? אני לא זוכר שום דבר כזה.”

דוגמה אחרת למלכוד שמצאו את עצמם אזרחים בגרמניה הנאצית: בעלי עסקים חשו שאין להם ברירה אלא לדווח על הכנסות גבוהות מכפי שהיו להם באמת, רק כדי שלא ייסגרו לגמרי, והם יפשטו את הרגל.

“אנשים היו מדוכאים ומבולבלים” וחשו שהם “קורבנות של הנסיבות”, שאותן לא הצליחו להבין “ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה שבתשובה לה היה תלוי הכול, למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא הייתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית”. 

מה אפשר להשיב למי שאינו מבין “למה המדינה מרשה לכל זה לקרות, אם יש לה סמכות לתת לנו, האנשים הקטנים, יחס הוגן?” 

ומה אפשר לומר לגרמני צעיר שגדל בגרמניה הנאצית ואינו מבין מדוע מישהו מסרב למועל היד הנאצי: “אבל למה?” הוא שואל את בן שיחו, “למה לא רצית להגיד ‘הייל היטלר’? זאת הברכה הגרמנית, לא?” שהרי צעירים שגדלים במציאות מסוימת סבורים שאין טבעית ומובנת מאליה ממנה (בסיפור הצעיר לומד, בדרך הקשה, מה הבעיה בברכה הלא-באמת גרמנית גרידא). 

אחת הדמויות המרגשות בספר היא זאת של פרופסור הברמן, משפטן שמרצה באוניברסיטה זוטרה ומצליח לחרחר ולהסית את תלמידיו כנגד המשטר. הוא עושה זאת בשנינות ובתחכום, ומערים על נציגי השלטון שאינם מבינים את החתרנות החשאית שהם עדים לה.  

בכלל, מדובר בדמויות שהן ברובן אנשים אמיצים מאוד. הרופא בסיפור “לפי הוראות הרופא” אומר למשל לסטודנטים שלו כי “אם הפצע הזה אינו שותת דם, רבותי, החולה בסכנה, ולא משנה אם הדם שאינו שותת הוא ארי או לא ארי, הואילו בטובכם לרשום זאת לפניכם”. איזו תעוזה! 

אריקה מאן בחרה לדבריה בסיפורים מתוך רבים נוספים שהיו בידיה, כולם, כאמור, מבוססים על מה שסיפרו לה אנשים. היא העדיפה את העשרה המסוימים שלפנינו כי הם מייצגים פנים שונות בחברה הגרמנית של אותה תקופה.

האם המדגם שבספר מייצג את רוח תקופה? הסיפורים מביאים בפנינו ברובם את המעשים והמחשבות של אנשים אמיצים במיוחד, כאלה שהתנגדו למשטר בדרכים שונות ומגוונות: כומר. תעשיין. רואה חשבון. עורך דין. עורך עיתון. זוג צעיר. הם מרתקים, בשל המהפך העובר עליהם, שכן רובם לא החלו כמורדים או כאגיטטורים; עם זאת, מעניין לשאול אם החתרנים, הנועזים, האמיצים, לא היו מתי מעט ויוצאי דופן. 

אריקה מאן עצמה, כפי שכתוב בהקדמה לספר, הייתה כנראה אדם אמיץ מאוד. היא הייתה מעורבת פוליטית, כך למשל “התבטאה בחריפות נגד הנאציזם במאמרים שפרסמה בעיתונים ובקברט שייסדו היא ואחיה הצעיר”. בשלב כלשהו התגלעה אפילו מחלוקת בינה ובין אביה, הסופר הנודע תומס מאן, כשזה הגן על “בן חסותו של גבלס”, עד כדי כך שאיימה על האב, כמצוטט בהקדמה לספר: 

“מצדך זו דקירה בגבה של כל תנועת המהגרים – אין לי דרך אחרת לתאר זאת… זמנים כאלה עלולים להפריד בין אנשים – וזה כבר קרה לא פעם. יחסיך עם ד”ר ברמן וההוצאה לאור שלו הם בלתי נתפסים – נראה שאתה מוכן להקריב למענם הכול. במקרה כזה הקורבן שלך יהיה אובדן הקשר עם בתך… בשבילי זה עצוב ונורא. אני הילדה שלך.” (בסופו של דבר הצליחה מאן לשכנע את האב להצטרף אליה למסע ההסברה האנטי־נאצי בארצות הברית).

מאן דמתה אם כן לדמויות שהביאה בפנינו בסיפוריה, אבל הדעת נותנת שלא ייצגה את רוב הציבור. 

כשמדובר על הקורבנות, אנחנו רגילים לשמוע את סיפוריהם של נרדפים שניצלו, (שהרי הנרצחים אינם מעידים על מה שקרה להם), ועלולה להתעורר בשומעים או בקוראים האשליה שבסך הכול אפשר היה איכשהו לצאת בשלום מהזוועה ההיא, כלומר, נוצרת מעין דיספרופורציה בין הגבורה לבין מה שקרה במציאות: רוב הקורבנות לא ניצלו.

באופן דומה הקריאה בספרה של אריקה מאן יוצרת מעין דיספרופורציה: במוקדם או במאוחר רוב הגרמנים שהיא מתארת מתמרדים, כך או אחרת, נגד השלטון. אבל הדעת נותנת כי במציאות גרמנים רבים מדי, כנראה רובם, לא היו כאלה גיבורים מוסריים שמצפונם הנחה אותם להתנגד.

עם זאת, ברור לגמרי מדוע בחרה דווקא בהם ומדוע סיפרה את סיפוריהם. אין לשכוח שהספר ראה אור לראשונה ב-1940, בעיצומה של הזוועה שאריקה מאן נאבקה נגדה בדרכה, והסיפורים הללו, המתארים את המאבק של האדם קודם כל כנגד התפיסות השגויות שלו עצמו, ואז כנגד העריצות, חיזקו מן הסתם אותה ואת קוראיה, ויש בהם טעם גם כשמדובר בקוראים בני זמננו. איננו פטורים מהצו המוסרי לבחון את מציאות חיינו בעיניים ביקורתיות ולשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי לשנות אותה. 

יש בספר הזה ערך לא רק כמסמך היסטורי או חברתי, אלא גם כיצירה ספרותית. אנחנו עוברים ביחד עם דמויות האנשים הללו את התנודות הרגשיות והמחשבתיות שלהם, מלווים את ההתפקחות שהם חווים, משתתפים בהתלבטויותיהם, בפליאה שהם חשים נוכח הטירוף המוחלט שאתו הם נאלצים להתמודד ועם הבעתה שלהם נוכח חוסר האונים שלהם, שמתחוור להם בהדרגה: למשל – רופא שגועה בצחוק מר כשהוא קורא את דבריו של אחד הממונים עליו: “חובתו של כל אחד מבני עמנו להישאר בריא”;  תחינתו של קצין גסטאפו שמשנה את עורו, נהפך לחסיד אומות עולם, מציל יהודים רבים תוך סיכון עצמי מחריד, אבל נכשל באחד הניסיונות שלו להציל יהודי שמסרב להאמין לו: “המעמד היה יוצא דופן מאוד. היהודי הביע את אמונתו הבלתי מעורערת ביושרה של המדינה הנאציונל־סוציאליסטית, ואילו מפקד הגסטפו האיץ בו לחדול לגמרי להאמין ולברוח מיד. ‘אני מתחנן לפניך,’ אמר קצין הגסטפו וסובב בעצבנות את הכובע בידיו, ‘אני מתחנן מעומק לבי. תציל את עצמך.'”

גם ההקדמה והנספח מרתקים ומוסיפים עוד נדבך לקריאה. אחרית הדבר מביאה בפנינו פרטים רבים על חייה של אריקה מאן, שהייתה, אגב, לסבית, ונישאה בנישואים פיקטיביים למשורר האנגלי  ו”א אודן. הלה, שהיה הומו, נשא אותה לאישה רק כדי לזכות אותה באזרחות, אחרי שאזרחותה הגרמנית נשללה ממנה (על כך, ועל שירו של אודן “בלוז לפליטים” אפשר לקרוא כאן).

יש לשבח גם את התרגום של עידית שורר. אגב כך מעניין לציין את סיפורו של התרגום, כפי שהוא מתואר בהקדמה: ספרה המקורי של אריקה מאן, שנכתב בגרמנית, לא שרד, אלא רק תרגומו לאנגלית. לפיכך הספר שלפנינו תורגם מהתרגום, שבלית ברירה נהפך “לספר המקורי ביותר שבנמצא”, אם כי העושים במלאכה, ביניהם עורכת הספר, רחל הלוי, מעידים שמלאכת התרגום לאנגלית נעשתה כך נראה ללא דופי, תוך שמירה מוקפדת על רוחו ועל סגנונו.  

האורות כבים הוא הספר הראשון שראה אור בהוצאת הספרים החדשה והמבטיחה אפרסמון והוא מעורר ציפייה לבאות.