פעוטה שעדיין לא מלאו לה שנתיים התייתמה מאמה. אביה השקוע כולו באבל, אינו מסוגל לטפל בה. הוא מפקיד אותה בידיהם של ההורים השכולים, הסבא והסבתא מצד האם. בני הזוג הם אנשים מבוגרים ומותשים. לא מזמן סיימו לגדל את ששת ילדיהם, והם אמנם מציעים לגדל לטפל בתינוקת, אבל מתקשים בכך. מתקשים להבין את הילדה התוססת, הרגישה, השקועה בדמיונות, שגדלה בביתם. לימים, כשתכתוב את ספרה הראשון, תתאר חדר שינה שכולו "קפדנות שלא תתואר במילים" המעביר "רטט בעצמותיה" – תיאור שמשקף בלי ספק את תחושותיה בבית ילדותה.

הספר שנקרא האסופית (באנגלית שמו Anne of Green Gables , כלומר – אן מגגות ירוקים) מספר על אן שירלי, ילדה אדומת שיער, פזיזה וחמת מזג, שהוריה מתו. אן מגיעה בטעות לביתם של מרילה ומתיו קטברט, אח ואחות קשישים, שמופתעים ומאוכזבים מבואה. הם התכוונו לאמץ נער שיעזור להם בעבודות הבית ובחווה, ולכן מתכוונים להחזיר אותה למקום שממנו הגיעה אליהם. אף אחד מהם אינו מוטרד מהשאלה מה מרגישה ילדה יתומה שכך מקדמים את פניה. אבל אן הדרמטית, הלהוטה, בעלת הדמיון, מצליחה לכבוש את לבו של מתיו, הרווק המזדקן. הוא רוצה שתישאר, ואחותו, אישה נוקשה ועוקצנית, נאלצת להיכנע לו.

את כתב היד שלחה לוסי מוד מונטגומרי להוצאות לאור רבות, וכולן השיבו את פניה ריקם. היא גנזה אותו, ורק כעבור שנתיים העזה לנסות שוב. הוא התקבל בהוצאה לאור בבוסטון, ראה אור בשנת 1908, והיה מיד להצלחה מסחררת. בעקבותיו היא כתבה ופרסמה שבעה רומנים שליוו את אן שירלי לאורך חייה, ועוד עשרות קובצי סיפורים ורומנים. אפילו ציניקן כמו מארק טוויין הוקסם מאן, וכתב עליה שהיא "הילדה היקרה והאהובה ביותר בספרות, מאז אליס בת האלמוות."

סדרת הספרים על אן שירלי זכתה לעשרות עיבודים קולנועיים, סדרות טלוויזיה, גרסאות מונפשות מסוגים שונים, עיבודים, פרודיות וסרטי המשך.

כמו לוסי מוד מונטגומרי וסביה, גם אן שירלי גרה באי הנסיך אדוארד השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי. את נופיו הכפריים של האי הקנדי, שדותיו הירוקים ובוסתני התפוחים אהבה מאוד, והנציחה אותם בכתיבתה. כיום פורחת באי תעשיית תיירות מפותחת סביב חייה של הסופרת. יש בו מוזיאון הנושא את שם ספרה הראשון, אפשר לצאת לסיור ולראות את האתרים החביבים עליה, למשל את "אגם המים הבוהקים" שהיא העניקה לו את שמו, ולצפות בחפצים שונים שהיו שייכים לה, כמו "מדף הספרים הקסום" שלה. כמו כן אפשר לקנות עפרונות, דפים, ספלים, סינרים, סוכריות, כובעי קש ולבנים מעוטרים במלמלה בסגנון אן שירלי, ואפילו בובות מדברות שקוראות "אני שונאת אותך! שונאת אותך! את אישה איומה!" כמו שצעקה הילדה.

לאחר מות סבה סעדה לוסי מוד מונטגומרי את סבתה במסירות במשך שלוש עשרה שנה. אחרי מותה נישאה לכומר, ילדה שלושה בנים (אחד מהם מת בינקותו), ניהלה את הבית ומילאה את כל התפקידים המצופים מרעייתו של כומר. היא המשיכה לכתוב, אבל חייה לצד הבעל, שסבל ממה שכונה "מלנכוליה דתית" ולקה כנראה במאניה-דפרסיה לא היו קלים.

היא הלכה לעולמה, כנראה שהתאבדה, בהיותה בת שישים ושמונה. לצדה השאירה פתק שכתבה לפני מותה. הוא הסתיים כך: "איבדתי את שפיותי בהתקפים. שאלוהים יסלח לי, ואני מקווה שכולם יסלחו לי, גם אם לא יבינו. מצבי איום ובלתי נסבל, אבל אף אחד לא מבין
. איזה סוף לחיים שבהם השתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי."

בספר האסופית מגיבה אן שירלי לחוסר הצדק שבחייה: "אינכם רוצים בי!… איש מעולם לא רצה בי", היא קוראת בזעם. אי אפשר שלא לשמוע במילים הללו את זעקתה של הסופרת שכל ההצלחה שזכתה לה לא יכלה כנראה למחוק את עלבון יתמותה המוקדמת כל כך.

המבט נע לאטו ומתקרב. מתחיל בכך שהוא סוקר בתנועה רחבה את "נשות האיכרים מן הכפרים הרחוקים" שנהגו לנסוע מרחק רב – "היטלטלו לפעמים ורסטאות רבות בעגלותיהן הרעועות" כדי להגיע לכפר קטן אחד, שבו חי סוחר אלמוגים בשם ניסֶן פִּיצֶ'ניק.

הוא מתעכב על הנשים: צעידתן – יחפות, עם המגפיים תלויים על כתפיהן, "המטפחות הצבעוניות לראשיהן מאירות גם בימים קודרים", פוסעות כשעקבי רגליהן "מתופפים בעליזות על הלוחות החלולים של מדרכות העץ."

ואז סוקר את הרקע: הגענו אל כפר קטן בגליציה, בתחילת המאה העשרים. פה נפגוש איכרים שמגיעים לימי שוק, סוחרים יהודים וגויים, שחיים אלה לצד אלה, משתפים פעולה, מכירים היטב, קונים ומוכרים, מרכלים, אפילו יושבים לפעמים ביחד בבית המרזח, שותים ומדברים.

ועתה המבט מתמקד בדמות אחת – זאת של סוחר האלמוגים. המבט אינו נבלם. הוא חודר לתוך לבו של האיש, אל נבכי מחשבותיו וחלומותיו, מכיר ומבין אותו. ניסֶן פִּיצֶ'ניק לא רק סוחר באלמוגים. הוא אוהב אותם, חי באמצעותם, מזדהה אתם. הוא מספר לעצמו ולמי שמוכן להקשיב – והם מאמינים לו – סיפורים שבדה על אודות האלמוגים – שבאו, לדבריו, מתחתית הים, שם הופקד עליהם לשמירה לוויתן, שלוּח אלוהים. ואיש לא יספר לו שהאלמוגים הם צמחים שנקטפו. הוא יודע שהם יצורים חיים, גם אחרי ששלו אותם ממעמקי הים, ושהם משתוקקים רק לדבר אחד: לכך שיהפכו אותם לחרוזים וישחילו אותם, כדי שיוכלו לחיות על צוואריהן של נשים, ליפות אותן ולהתחיות באמצעותן.

המבט מתלווה אל ניסֶן פִּיצֶ'ניק. אל האכזבות שלו ואל הכיסופים. ניסן מתגעגע אל הים, אף על פי שמעולם לא חזה בו. כדי לגבור על הגעגועים הוא מתבודד ליד מקווי המים היחידים שהוא מכיר: הביצות המקיפות את הכפר, לשם הוא מתרחק כדי להקשיב לצפרדעים ולהתמסר לערגה שהוא חש.

עד שהוא מגיע אל הים. ואל התהפוכות המתרחשות בחייו בעקבות המפגש ואל הבגידה שהוא בוגד בעצמו ובחלומו.

כיסופיו של הצליין החילוני

הסיפור "לווייתן", הוא למעשה נובלה, ספר צנום שאורכו שבעים ותשעה עמודים. הוא מתאר אהבה גדולה ואת ההחמצה שבאה אחרי ההשתוקקות הכמעט רליגיוזית של ניסֶן פִּיצֶ'ניק, השתוקקות שמעלה על הדעת את המושג הצליין החילוני, שטבע יצחק אוורבוך אורפז: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי…" הרגע שבו ניסן מחליט לעשות מעשה, ללכת בעקבות תשוקתו, הוא מוקד הסיפור: "משאלה כזו טיבה לצוץ במפתיע, פתאומיותו של ברק היא כאין וכאפס לעומתה, והיא פוגעת בדיוק במקום מוצאה: לב האדם. היא מכה, אם תרצו, במקום לידתה."

קשה להביע את  יופייה המופלג של הנובלה הזאת, שאותה כתב הסופר יוזף רות, "יהודי. קתולי, סוציאליסט ומודרניסט", ככתוב בדש הספר. בשרטוט מפורט, גם אם קצר, מצליח רות ליצור עולם שלם, שאת האנשים המאכלסים אותו הוא מצייר מקרוב ומרחוק, בהבנה ובחיוך, מבפנים ומבחוץ, ואף מוסיף הערת אגב שלו בסופו של הסיפור, לפיה הכיר את ניסֶן פִּיצֶ'ניק ולכן הוא מאמין לסיפורים עליו. כך מקרב אותנו המספר אל מעגל המקשיבים לו, כמו לוחש באוזנינו את דבריו, כאילו ישבנו לצדו על כמה כוסות של תְמָד  (משקה אלכוהולי עשוי דבש המבושל במים חמים ומותסס, כדברי ההסבר) והאזנו לדבריו. בסופה של הנובלה שב המבט ומתרחק, הסיפור נחתם, אפשר להיפרד מניסן ומחייו.

הוצאת זיקית הצטרפה לאחרונה לכמה מפעלים ספרותיים שמתרחשים בשדה המו"לות העברית: הוצאות לאור קטנות, שבוחרות לתרגם יצירות נדירות באיכותן, ועושות זאת באמצעות אנשי מקצוע מעולים (ואף מקפידות לציין את שמו של המתרגם על הכריכה, מתחת לשם היצירה, מה שמעיד על הכבוד שהם חולקים ליוצר שמעביר אותה לעברית).

אכן, התרגום, מעשה ידיו של גדי גולדברג, נפלא. גם מי שאינו מסוגל להשוות אותו למקור הגרמני, חש בוודאות בכך שהעברית מושלמת.

כל הספרים בהוצאת זיקית מצטיינים בעיצוב מזוהה –  מותג ברור ומושך את הלב. אפשר לרכוש אותם בחנויות הספרים העצמאיות, או ישירות באתר של ההוצאה, מכאן, ולקבלם בדואר.

לא נותר עוד אלא לצפות לספרים ותרגומים נוספים כאלה, שכה מעשירים את הנפש.

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder "הפלא הנצחי", וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב"מועדון הספרים הטובים" שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי "עליונות לבנה"? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: "מוטב שסינים יכתבו על סין".

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, "להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק"…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: "המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק".

היו מי שראו בה "האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13". אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של "גברת סין־בק". (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ'נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו "כיכר פרל".

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, "מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי."

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

"אני מנסה להשיג את הבלתי אפשרי", מסביר מרטין עדן לרות, והיא, הבורגנית המוגבלת, משוכנעת שתפשה אותו בסתירה: "אבל הנה", היא משיבה לו, "אתה בעצמך אומר שהשאיפות שלך בלתי אפשריות", והוא מנסה להסביר לה כי מי שהצליחו לפרוץ את המחסומים "יצרו יצירה זוהרת ומרהיבה כל כך, עד שהיא הציתה אש והפכה את כל המתנגדים לעפר ואפר".

מרטין עדן, גיבור ספרו של ג'ק לונדון, מנסה להאיר את עיניה של אהובתו. חלפה שנה מאז שהכיר אותה. אז היה  יורד ים, פרא מחוספס אך אוהב יופי שבעקבות המפגש אתה ועם ביתה הגדוש בחפצי אמנות וספרים הבין פתאום מה ייעודו בחיים: לכתוב. להיות סופר, ליצור, ובאמצעות היצירה להתעשר, כדי שיוכל לשאת אותה לאישה. היא בתו של סוחר אמיד, משכילה, אבל בעצם, מתחת למעטה הדקיק של לימודים רשמיים, נבערת מדעת. בתחילת היכרותם היא בעיניו פסגת הרוחניות. עד מהרה, לאחר כמה חודשי קריאה והרחבת עולם הידע שלו, הוא חש שהתעלה עליה, אבל כשאינה יורדת לסוף דעתו הוא סולח לה, בטוח שהפגם אינו עמוק, שהיא אינה אשמה בתפיסות העולם המוגבלות שלה, פרי חינוכה הבורגני. עידונה שובה את לבו. הוא משווה אותו עם הוולגריות הקולנית של בנות המעמד שלו. רות, לעומת זאת, נמשכת בניגוד לרצונה אל כוחו החייתי. מתאהבת בו למרות רצונה, רק בגלל שליטתם של היצרים האפלים שבקרבה. הוא מקסים (וגם מפחיד) אותה בתיאורי ההרפתקאות שלו, בפראותו הלא לגמרי מרוסנת, ממש כמו שעשה אותלו לדסדמונה.

הוא מחפש יופי ותבונה. היא – בעל נורמטיבי, שיוכל לפרנס אותה ואת הילדים שייוולדו להם. הוא מסרב להיכנע לנורמות האומרות שגבר חייב למצוא עבודה מסודרת. לא רק רות והוריה מצפים לכך ממנו. גם בני משפחתו, אחיותיו, גיסיו, בני מעמד הפועלים. כולם, מכל עבר, צרים עליו בניסיון לאלץ אותו לוותר על שאיפותיו, לשלול ממנו את האמונה בכוחו היצירתי, בגאונותו.

הרומן מרטין עדן מבוסס במידה רבה על חייו של ג'ק לונדון. גם הוא היה בן למעמד הפועלים, שגדל, כמו גיבור ספרו, באוקלנד, עיר סמוכה לסן פרנסיסקו. לונדון עבד במפעל לשימורים, מכר עיתונים, היה דייג ומלח שהפליג באוקיינוס השקט ובאזורי הקוטב, ונקשר אפילו בחיי עבריינות, עד שהתחיל לכתוב, בדיוק כמו מרטין. לונדון שלח סיפורים לכתבי עת שונים, ובינתיים חי בעוני מרוד, עד שהעורכים החלו להכיר בגדולתו. ואז הייתה הצלחתו עצומה.

חמלה או מוסר עבדים?

מעניין לציין את העמדה שמציג מרטין עדן (אפשר בקלות לטעות ולראות בו שופר לקולו ולתפיסותיו של הסופר): במהלך הלימוד העצמי שהוא שוקע בו, ולאחר שהוא מתפכח מההתפעלות הראשונית שהוא חש כלפי העשירים ומבין שאינם באמת משכילים או רוחניים, הוא מפתח השקפת עולם המבוססת על כתביו של ניטשה ועל תורת האבולוציה, לפיהם החזק מנצח. ההורים של אהובתו משוכנעים שמרטין סוציאליסט, אבל טועים. מרטין מתנגד למה שהוא מכנה "מוסר העבדים". הוא מאמין בכוחם ובעליונותם של "אנשים גבריים, דגולים ונאצלים", אלה שיודעים "להתעלות מעל כל חמלה ורחמים, אשר נוצרו במכלאות הסמויות מהעין של העבדים, ייסוריהם וזיעת אפם של המוני האומללים והחלשים".

הרומן מרטין עדן ראה אור בשנת 1908, שלושים ואחת שנים לפני שפרצה המלחמה שבה ייצגו כוחות השאול עמדות שהתפתחו מהשקפת העולם שמרטין עדן דוגל בה. בשם "האדם העליון" נוצרה האידיאולוגיה הנאצית הרצחנית, ובספר הזה אפשר לראות את ניצניה. מרטין רואה בעצמו ענק רוח, גאון שכוחו במוחו ואין לצפות ממנו שישתעבד לדרישות המקובלות. הוא אמנם נדיב: ברגע שהכסף מצוי בכיסו הוא לא מהסס להעניק אותו לזולת, לאחותו האומללה, לכובסת שבביתה הוא גר, אבל הוא בז לערכים הסוציאליסטים השואפים לצמצם את הפערים בין עניים לעשירים. בעיני מרטין על פי חוקי האבולוציה הטבעיים החזקים שורדים, וכך ראוי.

מדוע היה מרטין חייב למות

אבל יש לדעת: ג'ק לונדון, בניגוד לבן דמותו, היה סוציאליסט פעיל וחבר המפלגה. על מרטין עדן כתב: "מסתבר שנכשלתי, כי אף מבקר לא עמד על כוונתי האמיתית". הסופר ביקש להביע את עמדתו לפיה האינדיווידואלית של מרטין עדן היא זאת שתביא בסופו של דבר להתאבדותו. "מרטין היה חייב למות," כתב ג'ק לונדון, "לא משום שלא האמין באלוהים, אלא בשל חוסר האמונה שלו בבני אדם."

בעמדותיו הסוציאליסטיות של הסופר אפשר דווקא להבחין, אם מעמיקים להסתכל. באחד הקטעים המלבבים בספר מתואר רגע של משבר בחייו של מרטין: סוף סוף, אחרי חודשים רבים של עבודה מאומצת, אחרי אינספור אכזבות וכישלונות, הוא זוכה לראות סיפור שלו מתפרסם באחד מכתבי העת. ואז מתגלה לו להוותו שהתשלום שקיבל תמורת הסיפור נמוך בהרבה מכפי שהובטח. מרוב אכזבה הוא נופל למשכב, והיחידה שסועדת אותו בנדיבות ובחמלה, עד כדי כך שהיא חוסכת מזון מפי ילדיה כדי להאכיל גם אותו, היא אותה כובסת ענייה שהוא שוכר אצלה את הקיטון הדל שבו הוא גר. רק היא, מריה, מבחינה ברעב. מבחינה בסבל. רות, לעומתה, שמחה לראות את הברק שבעיניו. את הלחיים השקועות, שנראות בעיניה חינניות. מעוני גלוי לעין, לעומת זאת, היא נגעלת: מהבגדים המרופטים שהוא מביא אתו, מהמראות הלא אסתטיים הנלווים אליו. כשהיא נתקלת ברחוב במרטין הצועד בחברת מריה וילדיה כדי לקנות לכולם נעליים, לאחר שזכה בכמה דולרים בתמורה לאחד מסיפוריו, רות נפגעת עד עומקי נשמתה. איך ייתכן שהארוס שלה נגלה לעיני הציבור עם אישה שלבושה בעליבות כזאת! בעיניה "עוני הוא מצב קיום לא נחמד" ומאהבים מורעבים "נראו לה תמיד רומנטיים". הנה תיאור משכנע של הפערים המנטאליים הבלתי נסבלים שיוצרים הבדלי המעמדות – לא רק העובדה שאלה מורעבים ואלה מפוטמים, אלה מותשים מעבודת פרך ואלה אינם יודעים כיצד לבלות את חייהם בעיסוקיהם התפלים − אלא גם ההבדלים בתפיסת העולם, בראיית האחר, ביכולת ההבחנה בסבלו של הזולת, שאבדה לעשירים.

ג'ק לונדון מצייר לעינינו את הפערים המחרידים בין נדיבות ואטימות. בין כנות לזיוף. בין עניים טובי לב לעשירים שאין להם מושג מה מנת חלקם של אלה שמשרתים אותם מאחורי הקלעים. כך למשל מוצא מרטין עדן בתקופה מסוימת, כשהוא נאלץ להתפרנס, עבודה במכבסה של בית מלון. מקום שדומה לתופת, בין המגהצים הלוהטים לדוודים המעלים אדים. העובדים שם מכבסים, מעמלנים, מגהצים בגדים מהסוג "שנשים שאינן צריכות לכבס בעצמן לובשות"…

רות הבורגנית מנסה לעצב את מרטין על פי החלום האמריקני (הקפיטליסטי, כמובן!). שוב ושוב היא מעלה בפניו את סיפורו של אחד העובדים של אביה, עני ש"עשה את זה": מישהו שחסך מעצמו הנאות במשך שנים, אכל במשורה ("הוא ודאי סובל מבעיות עיכול," מפטיר מרטין בבוז), אבל הצליח בסופו של דבר להשתלב בעולם העסקים. כך היא רוצה אותו: מסודר. מצליח. הולך בתלם. "אם אתה חייב לכתוב אולי תהיה עיתונאי?" היא מציעה. הוא מסרב. כתיבה עיתונאית תזיק ליצירתיות שלו, הוא מסביר. היא לא מאמינה שמרטין יוכל להצליח. כמובן שבסופו של דבר היא נוכחת בטעותה. הוא כן מצליח וכן מרוויח הון תועפות מפרסום סיפוריו וספריו, אבל ההצלחה מגיעה מאוחר מדי. לה לא היה אורך רוח. היא נפרדה ממנו זמן קצר לפני שהצליח לממש את כל התקוות של שניהם. ובסופו של דבר אפשר להיווכח שהאמן המיוסר והבורגנית המוגבלת בעצם אינם שונים כל כך: שניהם חולמים על כסף. לה רק אין סבלנות לחכות שהוא יצליח לממש את החלום האמריקני בדרכו, באמצעות הכתיבה.

מעניין לחשוב על קוראים של הספר שהזדהו עם מרטין עדן והאמינו שגם הם, כמוהו, יוכלו, אם רק יתמידו, להתעשר מאמנותם. האם דמותו יכולה לשמש מורה דרך לסופרים מתחילים שהעורכים אינם מעריכים כיאות את כתיבתם?

הנוסחה לכתיבת סיפורים שיימכרו

בשלב מסוים מתאר ג'ק לונדון כיצד גיבורו הסופר המתלמד מנתח את הסיפורים שזוכים להופיע בכתבי עת, ומפענח את המרכיבים החוזרים שמופיעים בכולם. הוא מחלק אותם לשלושה שלבים: "1) יש זוג נאהבים, שכוח כלשהו מפריד ביניהם. 2) מעשה או אירוע כלשהו שב ומאחד אותם. 3) צלצולי פעמוני הכנסייה נשמעים בחתונתם"… מרטין ממשיך ובוחן את כל אחד מהאלמנטים, ששני הראשונים שבהם מגוונים בפרטיהם: מה בדיוק מפריד בין בני הזוג? מניעים שאינם מובנים כהלכה? צו הגורל? יריב קנאי? קרובי משפחה תככנים? איך מתרחש האיחוד מחדש? אחד מבני הזוג משנה את דעתו? מתוודה? מקריב את עצמו? מנחש מה טיבו של הסוד המוסתר?

אחרי שהוא מפענח את כל המרכיבים הללו, מתחיל מרטין עדן לכתוב סיפורים חדשים, בהתאם לנוסחאות שאבחן. כל התהליך הזה ודאי אינו משקף כתיבה אמיתית, שאינה נשענת על כללים "מדעיים". אכן, ברומן שלפנינו לא מתרחש האיחוד מחדש, כי מרטין עדן, בניגוד לסיפורים שהוא כותב לכאורה, נכתב בכנות אמנותית ולא כקרדום לחפור בו. מרטין עצמו בז לפוליטיקאי המיטיב לנאום שבני המשפחה של אהובתו מעריכים, ומסביר שהאיש משתמש בקלישאות "דומות כל כך לאלה של הבוחר הממוצע," עד שאין פלא שהוא מצליח, כי "אפשר להחניף לכל אדם, אם רק מביעים את המחשבות שלו למענו ומציגים אותן בפניו."

מפחי הנפש של מרטין, השכנוע הפנימי שלו שיצירותיו הדחויות עולות באלף מונים על רוב אלה שכן מתפרסמות, מוכרים בלי ספק לכותבים רבים. למרבה הצער, גורלם של הרבים שונה מאוד. מתי מעט זוכים להצלחה שאליה הגיע ג'ק לונדון, אחד הסופרים הידועים והמצליחים ביותר, שספריו ממשיכים להימכר עד היום ולהופיע ברשימות שונות של "100 הספרים הטובים ביותר", ולא כל מי שיצירותיו אינן מתקבלות הוא בהכרח גאון שאין עומדים על ערכו.

בשחר נעורי קראתי את מרטין עדן שוב ושוב, בעברית, כמובן. הזדהיתי בכל לבי עם העוצמה הרגשית שלו ועם הדחף העצום לכתוב. לימים זכיתי לתרגם ארבע נובלות של ג'ק לונדון, שראו אור בספר אהבת החיים. במהלך העבודה התרגשתי כשעלה בדעתי שאלה בעצם הסיפורים שכתב מרטין עדן, מיודעי מילדות – עד כדי כך התבלבלו בתודעתי הסופר ובן דמותו. בקריאה החוזרת למדתי להעריך יותר את הסופר, ופחות מכך את הסופר שאת דמותו המציא.

הטקסטים, כמו רבים נוספים, מלווים את התערוכה ותלויים לצד ציורי הדיוקנאות

יום אחד, בתחילת העשור השני של המאה העשרים, נכנסה אישה צעירה וגנדרנית לתוך חנות ספרים. האישה הייתה לבושה בבגדים אירופיים. אין לדעת אם כבר אז הבהירה את שיערה לגוון הבלונד-אפר שעליו הקפידה כל כך כשהכרתי אותה חצי יובל שנים אחרי כן, אבל בטוח שאת עיניה הירוקות איפרה קלות ואין ספק שגם הדגישה את צבען בעגילים או בצעיף ירוק, כפי שהסבירה לי לימים שיש לעשות.

זמן קצר לפני כן יצאה האישה להפסקת צהריים קצרה. היא עבדה במשרד, שם הכתיבו לה בקצרנות מכתבים, שאותם הדפיסה אחרי כן במכונת כתיבה. איני יודעת אם דיברו באותו משרד בצרפתית או בשפת המקום.

אל החנות נכנס באותה שעה גם גבר דק גזרה שהיו לו פנים מוארכות, עצמות לחיים מונגוליות ועיניים קרובות מעט זו לזו. כמו אביו וסבו לפניו היה האיש שען מומחה. על הדלפק בחנות הקטנה שבה עבד הונחו קופסאות עץ קטנות וגדולות, כולן גדושות בקפיצים, והיה לו משקף שאותו אחז בעין אחת מוגדלת, הביט במנגנוניהם של שעונים מקולפים ממכסיהם ומצא בתוכם ברגים זעירים שאותם סובב בעדינות עם מברגים קטנים בעלי קת צהובה ושקופה, מענבר.

מה אני יכולה לדעת על פגישתם הראשונה של מי שנהפכו ברבות הימים לסבא והסבתא שלי. רק מה שסופר תמיד: ששניהם נכנסו במקרה באותו יום לחנות כדי לחפש ספר, ומצאו אותו. מי יודע – אולי כבר היה נתון בידיה, או בידיו. אולי חייכו מיד זה אל זה. ומה אמרו? ומה שמעו? והיכן התהלכו משם והלאה? העיר דמשק התרחבה סביבם – רחובותיה, שוקיה, הבוסתנים הנסתרים מעבר לחומות, בתי שכונת היהודים המצטופפים זה אל זה להגנה משותפת.

אבל את הספר ההוא, זאת ידוע וזכור, כתב ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. מי שבזכותו הכירו באותו יום. ועותק עכשווי שלו, טרי ישר מבית הדפוס, מונח בידי.

אני מחפשת את מה שביקשו שני הצעירים הרחוקים ההם לדעת, את מה שמצאו בספר הפיוטי והחכם הזה. הנה כמה ציטוטים שאני מיטיבה כל כך להכיר ואיני יודעת מניין הם מוכרים לי: האם מאז, משם, או שאולי ממקורות זרים לגמרי?

למשל:

על הילדים
הילדים שלכם אינם שלכם;
הם ילדי הכמיהה של החיים אל עצמם.
הם באים לעולם דרככם,
אך לא מכם, ובעודם חיים עמכם,
אינם שייכים לכם.
תנו להם את אהבתכם,
אך לא את מחשבותיכם,
כי יש להם מחשבות משלהם.
תנו קורת גג לגופם, אך לא לנשמתם,
כי נשמתם שוכנת בבית המחר,
בה לא תוכלו לבקר,
אפילו לא בחלומותיכם.

ועוד אחד:

על ההוראה
אין המורה יכול לגלות לפניך
בלתי אם אשר כבר טמון, נעור למחצה כמקיץ משינה,
לפנות שחר ידיעתך.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, כך כתוב בהקדמה לספר שראה לאחרונה אור בעברית, היה יליד לבנון, אבל חי רוב הזמן בארצות הברית. "הוא הצליח", כתוב עוד, "ללמוד, לזקק ולטהר את רוח התרבות המערבית, רוח העידן החדש, המרדני, המעמיד את האדם במרכז הווייתו".

את יצירותיו, שירים וסיפורים קצרצרים, אפשר לטעום כמעדנים ולהתענג על יופיים המסתורי.

הנה שניים מהם:

שני כלובים
בגנו של אבי היו שני כלובים. באחד היה ארי שעבדי אבי הביאו ממדבר נינוה. בשני היה קיכלי. בכל בוקר קרא הקיכלי אל הארי, "בוקר טוב לך, אחי האסיר." 

הרימון

פעם, כשחייתי בלבו של הרימון, שמעתי זרע אומר, "ביום מן הימים אהיה לעץ, והרוח תשיר בין ענפי, והשמש תרקד עלי, ואני אהיה חזק ויפה בכל עונות השנה."

דיבר זרע שני ואמר, "כשהייתי צעיר כמוך, חשבתי גם אני כמוך; אבל כעת, כשאני מסוגל לשקול דברים, יודע אני, שתקוותי היו תקוות שווא."

אמר זרע שלישי, "אינני רואה דבר, המבטיח לנו עתיד דגול."

והרביעי אמר, "אבל מה יהיו חיינו, בלי תקווה לעתיד דגול!"

וחמישי, "מדוע נתווכח מה נהיה בעתיד, כשאין אנו יודעים אפילו מה אנו כעת."

ושישי ענה, "מה שאנו כעת, נמשיך להיות הלאה."

ושביעי, "אני רואה בדמיוני בדיוק מה יהיה בעתיד, אבל אינני יכול לנסח זאת במילים."

ואז דיברו שמיני, תשיעי ועשירי – ורבים נוספים – עד שדיברו כולם, ומרוב קולות לא יכולתי להבין דבר.

לכן עברתי באותו יום ללבו של השסק, שם מועטים הזרעים וכמעט שאינם משמיעים קול.

ליום הולדתי האחד עשר העניק לי סבי במתנה ספר – יומנה של אנה פרנק, שאותו קראתי מאז אינספור פעמים. הוא הקדיש לי אותו כך, במילותיו: "לגרעין האהוב שלנו". אין לדעת אם כשכתב את ההקדשה הזאת הדהד בתודעתו הסיפור על זרעי עץ הרימון המתקוטטים בקול ותוהים מה צופן להם העתיד.

זמן לא רב אחרי כן עבר סבי מהעולם. התקף לב ראשון ואחרון קטל אותו כשהיה צעיר ממני כיום.  וכך תמו התקוות לעתיד דגול של איש שאהב לקרוא את ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, וכתב בחשאי שירים.

"תאר לעצמך," קבְלה פעם הסופרת דורותי פארקר באוזני עיתונאי שראיין אותה, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

לאמתו של דבר, תלונותיה על כך שהסובבים אותה מצפים שתצחיק אותם לא היו מוצדקות. את המוניטין הללו כאדם שנון במיוחד טיפחה במשך שנים, והרגילה את השומעים לאמירותיה המושחזות.

את הכישורים הללו תרגלה היטב בתוך "חבורת השולחן העגול של אלגונקין" שהייתה בין מייסדיה ומנהיגיה. הייתה זאת קבוצה של סופרים, מבקרים ושחקנים, חברי "החוג המרושע", שנהגו לסעוד  ביחד בתדירות גבוהה בבית מלון במנהטן שבניו יורק. הם החליפו בדיחות ועלבונות, השתעשעו במשחקי מילים ובמתיחות והשמיעו ביקורות נוקבות על עמיתיהם בעולם האמנות והתקשורת.

מדוע נישאה לבעלה הראשון

שם נעוריה היה רוטשילד. אביה היה יהודי ממוצא גרמני שהתאלמן כשהייתה בת חמש. האב נשא אישה אחרת, קתולית אדוקה, שדורותי סירבה לראות בה אימא, אפילו לא אם חורגת, והקפידה לכנות אותה "סוכנת הבית". לימים, כשנישאה לבעלה הראשון, סוכן מניות בשם אדווין פארקר, הסבירה שעשתה זאת בעיקר כדי להיפטר משם הנעורים היהודי כל כך.

מי אסר  עליה לקרוא את דיקנס

מבית הספר הקתולי שבו למדה, נזרקה כשהייתה בת ארבע-עשרה לאחר שהתעקשה להכריז כי "העיבור ללא חטא" של מריה הבתולה, אמו של ישו, היה למעשה, כדבריה, "בעירה ספונטנית" –  מושג המתאר תהליך של התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה. על הלימודים באותו בית ספר, שהיה למעשה מנזר, סיפרה: "מנזרים פועלים בדיוק כמו בתי ספר מתקדמים, רק בלי להיות ערים לכך: הם לא מלמדים לקרוא. את הקריאה עליך לגלות בכוחות עצמך. את דיקנס למשל היה אסור לקרוא, כי הוא, יש לדעת, וולגרי. במנזר לימדו אותי רק שאם יורקים על המחק שבקצה העיפרון, אפשר למחוק אתו גם דיו."

אחרי מות אביה –  היא הייתה אז בת עשרים –  נאלצה להתפרנס ומצאה עבודה בכתב העת ווג. "מה בדיוק עשית שם?" נשאלה. "כתבתי כותרות לתמונות אופנה. למשל – 'בעזרת השמלה הקטנה והוורודה הזאת את תשיגי מחזר'". על חייה באותם ימים סיפרה: "גרתי באכסניה, שילמתי שמונה דולר לשבוע תמורת מקום לינה ושתי ארוחות. כסף לא היה, אבל עשיתי חיים!"

כיצד מתחה את העורך שלה

כבר בצעירותה השתעשעה ממעשי קונדס ומתיחות: אחד מעורכי כתב העת שבו עבדה נהג לעקוב אחרי התקדמות הגייסות בחזיתות השונות, בימי מלחמת העולם הראשונה. "בעלי היה מגויס," סיפרה, "והשתעממתי. לכן נהגתי להשכים בבוקר, הגעתי לעבודה לפני כולם, ושיניתי את המיקום של כל הדגלים הקטנים במפה שהוא תלה על הקיר מאחוריו. העורך ההוא היה מוטרד מאוד וטען שמסתובבים בינינו מרגלים…"

פארקר התקדמה בעבודה. היא עברה לכתב העת "וניטי פייר" שם החלה לכתוב ביקורות על הצגות, אבל פוטרה כעבור זמן מה, כי דבריה היו חריפים מדי לטעמם של העורכים: "זה היה כתב עת נטול דעה. ולי היו דעות." כך למשל כתבה על אחת ההצגות שראתה: "אם את לא סורגת, תביאי אתך ספר."

דורותי פארקר השתייכה למה שגרטרוד שטיין כינתה בשנות העשרים "הדור האבוד". "המונח הזה מאוד הזיק לנו," אמרה. "אחרי שהוא נטבע פתאום כולנו התחלנו להרגיש אבודים!" ההתלוצצויות הללו כיסו על מצוקה אמיתית. פעמיים ניסתה להתאבד, בעקבות הפלה שעברה ולאחר שנישואיה נכשלו.

כשנשאלה מה מקורות ההשראה לכתיבתה השיבה בשתי מילים נוקבות: "הצורך בכסף!" וכשהתבקשה לפרט הסכימה להוסיף "גם שנאה", והסבירה שקל יותר לכתוב על אנשים שאת מתעבת, כמו שקל יותר לכתוב ביקורות על יצירות גרועות. העניין שלה בכסף הוציא ממנה כמה מאמירותיה השנונות. למשל: "מעולם לא הייתי מיליונרית. אבל בטוחה שהייתי עושה את זה מצוין!" או – "אם אתם רוצים לדעת מה דעתו של אלוהים על כסף, תסתכלו למי הוא נותן אותו." וגם – "כסף אינו יכול לקנות בריאות, אבל אסתדר בכיסא גלגלים מעוטר ביהלומים."

היא כתבה שירים שהצליחו מאוד, אולי מכיוון שהיו קלילים ומבדחים – תערובת של ציניות ורגש. הנה למשל בית מהשיר "מילות נחמה שיש לחרוט על המראָה" (בתרגום שלי):

להלן מטרויה היה מבט בוהה
את גבולה של ספפו רק הרקיע קבע
נינו מצרפת אהבה ללהג
אבל היי, תראו אותי – אני ילדה טובה!*

אבל עיקר פרסומה נבע מקובצי הסיפורים שפרסמה. אחד מהם, The Standard of Living, נכלל בעבר בישראל בתוכנית הלימודים באנגלית. הסיפור "בלונדינית גדולה" זיכה אותה בשנת 1929 בפרס או'הנרי. היא השתתפה גם בכתיבת התסריט לסרט המצליח "כוכב נולד", אבל התכחשה להצלחתה הקולנועית וטענה כי העבודה בהוליווד פגעה ביצירתיות שלה.

למרות הציניות שלה, הייתה דורותי פארקר פעילה למען זכויות אדם. בשנות החמישים הופיעה ב"רשימות השחורות" של מי שנחשבו אז אנשי שמאל מסוכנים. היא יצאה להפגנות ואף נסעה לספרד כדי לעזור במלחמה האזרחים נגד השליט הפשיסט, פרנקו. את רכושה הורישה לקרן על שם מרטין לותר קינג.

את חייה סיכמה זמן מה לפני שמתה בבדידות, ארבע שנים אחרי מות בעלה השני, ממנו נפרדה כמה פעמים ושבה וחזרה אליו: "הייתי סתם איזו ילדונת יהודייה שניסתה להיות חמודה."

יצירות מאת דורותי פארקר, מוקראות בקולה

ענת גור, מופקרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

ביציאה מהסרט "לחזור הביתה" של הבמאי הסיני ז'אנג יימו, אמר איש טוב אחד: "הבעל הזה שלה –  כמה שהוא נהדר אליה!" איש אחר, פעיל זכויות אדם, ציין כמה נחרד לראות כיצד חדרו השלטונות אל חיי הפרט ופגעו בהם, ואילו צופה אחרת, אישה שהתפקחה (וגם התפכחה) מנישואיה, תהתה אם הסרט מטיף לכך שעל בני זוג להישאר ביחד בכל מחיר, מתוך איזו הבטחה שבטווח הארוך תשתלם להם עמידותם.

אז על מה באמת הסרט? במה הוא עוסק?

באהבה. בחלומות. בגעגועים אל מה שלא ייתכן. וכן, בהחלט, גם בתוצאות הרות הגורל והבלתי הפיכות שמותירה אלימות, ממוסדת וגם פרטית, בנפשם של בני אדם, גם באלה שניצלו, לכאורה. ובעוול האיום, הבלתי נסבל, בפגיעה שאת תוצאותיה נושאים הנפגעים עד אחרית ימיהם.

תחילתו של הסרט מתרחשת בימי "מהפכת התרבות", שהתחוללה בסין במשך עשור, בין 1966 ל1976. הרקע ההיסטורי אינו מוסבר: הסרט יוצא מנקודת ההנחה שהצופים מכירים אותו ויודעים היטב על מה מדובר. לצופה המערבי זכורות התמונות שהגיעו באותה תקופה מסין: רבבות האנשים שנופפו בהתלהבות­­־לכאורה בספר האדום של מאו דזה דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית ומי שהוביל את מסע הטיהורים שבו נרדפו מיליוני בני אדם במאבקים מפלגתיים אלימים. על הסבל המחריד שעברו האנשים הללו נודע רק כעבור שנים (למשל – באמצעות הספר האוטוביוגרפי ברבורי פרא:  סיפורן שלש שלוש בנות סין).

"ואז הסתיימה מהפכת התרבות"

במבט ראשון נראה שהסרט "לחזור הביתה" אמיץ מאוד. הוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו התעללו השלטונות באזרחים. אנו עדים לדרמה משפחתית שהייתה כנראה אופיינית לימים האפלים של מהפכת התרבות: ילדה מוסתת כנגד אביה, אישה מבוהלת שמאיימים עליה ומזהירים אותה לבל תיצור קשר עם בעלה, שהצליח להימלט ממחנה הכפייה. אנו עדים לפחד המצמית שהטילו נציגי השלטון, לאימה ולטרור, למסכת שלמה של בגידות והלשנות. הסבל המתואר קשה מנשוא, עד שבבת אחת הכול השתנה, כביכול. על המרקע מופיעה שקופית ובה כותרת: "ואז הסתיימה מהפכת התרבות". ימי שלטון האימים תמו. אכן, כמו רבים אחרים, גם האב הנבגד חוזר לחיק משפחתו. בתו מחכה לו בתחנת הרכבת. מכאן אמור להגיע ההמשך המאושר –  בני הזוג יתאחדו, הבת תזכה שוב בהורים, כל המעוות יתוקן.

אבל עלילתו של הסרט אינה עוצרת במקום שבו אמורה שקופית אחת לשנות כהרף עין את המציאות. לא לכל כאב יש מרפא, וכשהנפש נפצעת, קשה, בעצם – בלתי אפשרי, לרפאה. מסתבר שכאשר משהו נגזל, כבר אי אפשר להשיבו. כשהנעורים והתמימות נקטפים באבם, נשארים כיסופים וצמא שאין שום אפשרות להרוותו. אשתו של האסיר השב ממשיכה לחכות לו, לערוג אליו, להתגעגע, גם כשהוא ניצב לידה, קרוב אליה, אוהב ומלא בתחושת אשמה על הסבל שהמיט עליה ועל בתם. כאילו הוא האחראי לכל מה שקרה, ולא המדינה שבגחמותיה הפוליטיות עקרה אנשים ממקומם, והשיבה אותם כעבור שנים, וכאילו אפשר להמשיך הכול מהנקודה שבה החיים נגדעו, והאישה שמחכה לאהובה יכולה לקבל במקומו את האיש המבוגר שנהפך להיות במרוצת שנות ההיעדרות הכפויה.

האם תוכל מי שחבטו בראשה, פגעו בגופה וערערו את שלמות נפשה, להתאושש מכל מה שעוללו לה ולבני משפחתה?

לרגעים קצרים נדמה כי הסיכוי היחיד לאחות את הקרעים טמון בכוחה של האמנות. האם הבעל יצליח להגיע אל לב אשתו באמצעות נגינה בפסנתר? האם יוכל לגעת בנימים מוסתרות, להעיר אותן, להזכיר לה את הקשר הנושן שהיה ביניהם? ואולי אם יצפו ביחד בבתם, הרקדנית המחוננת, יעלו באישה הזיכרונות הגואלים? (באותו הקשר יש לציין את הריקוד עצמו. את האופן שבו משחזרים את הפאתוס הקומוניסטי, הבעות הפנים הקפואות-אך-מיליטנטיות במפגיע, המוכרות לנו כיום מקרייניות הטלוויזיה הצפון קוריאנית).

ההתקרבות כמעט מתאפשרת, אבל המחיצות שבות כל פעם ועולות. לא. בני הזוג לא יוכלו לשוב אל העבר שאיננו עוד. אבל נוצר בכל זאת איזה חסד: אמנם את הזוגיות שהייתה להם כבר לא ישחזרו, אבל הם בכל זאת לומדים מחדש לקיים זוגיות אחרת, קרובה באופן שונה ובכל זאת מעניקה אהבה וקשר: סוג של נחמה פורתא.

ועתה נשאלת שוב השאלה האם הסרט הזה באמת כה אמיץ. אכן, הוא מתאר באופן נוקב את העבר העגום של סין, כמו מבקש ללקק פצעים שלא נשכחו אמנם, אבל כבר שייכים לעבר הרחוק.

והנה מסתבר שגם בימים אלה ממש מתחוללות בסין עוולות שהדעת אינה סובלת. הנה ידיעה  מהניו יורק טיימס, מהזמן האחרון: משטרת בייג'ין מבקשת להרשיע פעילות למען זכויות אדם, שנעצרו לפני כחודש. הנשים נאבקות, בין היתר, נגד הטרדות מיניות ואלימות משפחתית. כאן  אפשר לקרוא פרטים על הנשים הללו. האם בעוד עשור או שניים יביימו סרטים שיחשפו את גבורתן וסבלן של הפעילות הללו?

והרי נתון נוסף: על-פי נתוני האו"ם נעצרו בסין בשנים האחרונות רבבות בני אדם, ונשלחו ל"חינוך מחדש" במחנות עבודה בכפייה, וכל זאת רק משום שעסקו בפאלון גונג –  שיטה רוחנית לשיפור הגוף והנפש.

הנה ציטוט מתוך האתר מרכז המידע של פאלון דאפאי: "יש לזכור שמדובר באותה מפלגה שרדפה את הסטודנטים בטיאננמאן ב-89, אותו משטר שרצח מיליוני סינים במהפכת התרבות הגדולה, רדף את האינטלקטואלים ועוד מגזרים וקבוצות רבות אחרות. עכשיו רודף אותו משטר את הפאלון גונג. רדיפה ורצח של אזרחים וקבוצות אינם דבר חדש עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במפלגה הרוצה שהאנשים יהיו טובים או מוסריים, או כאלו שיכולים לחשוב עבור עצמם. להיפך – המשטר מעוניין שהאזרחים יעשו את מה שהמפלגה דורשת, גם אם הוא מנוגד למוסר האנושי (להלשין על ההורים למשל). מדובר בדיקטטורה הגדולה והעוצמתית ביותר בעולם, שאחראית ללמעלה מ 80 מיליון מקרי מוות לא טבעי של אזרחים סינים, בקמפיינים שונים שנכפו על האוכלוסיה (כגון מהפכת התרבות הגדולה, הקפיצה הגדולה קדימה, רפורמת מאה הפרחים ועוד) מאז שעלתה המפלגה לשלטון."

עכשיו, לא לפני עשרות שנים, אוסרים השלטונות הסיניים בנחרצות על העיסוק בפאלון גונג. העוסקים בכך, או אלה שמסרבים להתנער מהשיטה, אפילו מי שרק חשודים בעיסוק בה, נרמסים. הם נתונים לעינויים הכוללים מכות חשמל, קשירה בתנוחות קשות במשך שבועות רבים, ואף להוצאה להורג. כן. כך. כיום.

דובר משרד החוץ הסיני השווה את התעניינותה של ארצות הברית בענייניה הפנימיים של סין לשכן חטטן: "אם השכן היה מסתכל כל היום בדלת שלך וצווח 'למה אתה לא פותח אותה ומראה לי מה יש בפנים?', איך היית מרגיש? אתה לא חושב שהיית מטלפן למשטרה?" אמר הדובר.

התשובה לכך היא כמובן שאדם אחראי ומוסרי החושד כי שכנו פוגע בחסרי ישע ובחפים מפשע חייב להתערב, או לפחות לזמן את מי שמוטל עליהם להגן על הנפגעים. את מי תזמן מדינה החושדת בשכנתה? מי יגן על החלשים הנמצאים מעבר לחומותיה הבצורות ודלתותיה הנעולות, שקולות הזועקים לעזרה בכל זאת בוקעים מהם?

"מהפכת התרבות" שבה הסרט עוסק הסתיימה אמנם, אבל ברור לחלוטין שהסבל האנושי, במקומות רבים בעולם, לא רק בסין, לא נעלם, גם כששקופית בסרט קולנוע מכריזה על קצו ועל תחילתו של עידן חדש.

ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

"אשתי מחליטה על הדברים הקטנים"

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: "הבעל," כך מספר אותו איש, "אומר: 'אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו"ם'".

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה"גדולים". כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות "הגבריות" כבדות המשקל, ומסכימים "להסתפק" בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: "יש לי המון הודעות בטלפון הנייד", והיא מוסיפה: "הוא התכוון להודעות מהמכללה". מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: "זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור".  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה "צבעוניים", והנה ההערה: "במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים"… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

אם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה "החלום האמריקני": הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה "מכובדת" יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה"נחות", והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: "תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה." אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן "נכון" מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין "אנחנו" מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. "בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש." אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר "סליל של חוט כחול" לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה"תובנה" המפוקפקת: "מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים" ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה "דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?" ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.

את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.

עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.

הנשים שתיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות. "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך' עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'", ניסחה את השקפת עולמה. אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, כך הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור למשל שאי אפשר לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה. היא סברה כי החיפוש אחרי האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של אדם וכי אנוכיות איננה ניצול, אלא מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כמעט עשר שנים ניהלה קשר אהבים עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת,  לא עם זאת החוקית.

בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. בבית הספר היסודי כשהתבקשה פעם לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת" מצאה רק דברי גנאי לתאר בהם את תקופת החיים הזאת, וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דברי פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.

היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד, והייתה סופרת אמריקנית מצליחה במיוחד, אף על פי שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים רבות אחרי מותה בשנת 1982, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800,000 כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עלי במיוחד".

את שמה –  איין ראנד –  המציאה לעצמה. היא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג, אליסה זינובייבנה רוזנבאום. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שמצאה באה מהאות עי"ן  – האות הראשונה בגרסה העברית של השם שבו נולדה  – עליזה. (צריך אם כן כנראה לאיית את שמה כך: עין ראנד…)

את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים בשנת 1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי והם נראו לה כמו אספסוף חומס. אחרי כן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית," כתבה.

לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני שהחלה לכתוב את הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. בעיתונים הופיעו באותם ימים סיפורים על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת שתים עשרה מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה, כדי להתל בה. ראנד שיבחה את הרוצח, כתבה שהוא מציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה… כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו." עוד כינתה אותו אדם "מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק."

את כתב היד של ספרה כמעיין המתגבר שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת לאור זכה הספר להצלחה עצומה. הוא אפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את מרד הנפילים. היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה, וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.

"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של הנַעֲלִים בלבד," קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.

איין ראנד בראיון טלוויזיה אצל פיל דונהיו

קישור לחלקה הראשון של הרשומה

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל רצף ההחלטות והמעשים, עד לנקודת האל חזור. אולי זה קרה כשרבין הציע "להתגרות בסורים", כדי לשקם את ההרתעה: "אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר." בדיעבד "הודה" רבין כי "אילו אפשרה ישראל לחקלאים ולרועים הסורים לעבוד באזורים המפורזים – לא הייתה נוצרת מתיחות," ולכן "חימום הגבול החל כתוצאה מהחלטת ישראל להפעיל כוח."

בישיבת קבינט פנה רבין אל הסורים כאילו נכחו בחדר והכריז: "אתם רוצים מלחמה קטנה – אנחנו נענה במכה יותר רצינית."

דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, ביקש להבהיר לסורים שישראל מסוגלת להכות בהם בחוזקה.

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הודיע "שיש להכות בערבים שוב ושוב," כי "'מבחינה מנטלית […] מה שמאפיין אותם זה שכשהם חוטפים מכה – הם נסוגים.'"

על כך השיב אשכול בשאלה ספקנית: "זה באמת רק הערבים?" ונענה, "זה די ערבי."

אל"מ רחבעם זאבי, מאגף המבצעים, "הציע מלחמה כוללת בסוריה," ורבין תמך בו.

אשכול הציע אמצעים הגנתיים כנגד חדירת מחבלים. למשל – בניית גדר. קציני הצבא הגיבו בביטול וטענו שהערבים יגנבו את החומרים שמהם יבנו אותה.

באפריל ירו הסורים על טרקטורים ישראלים. התפתחה תקרית שבסופה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. הציבור הישראלי חגג.

באותו חודש, בערב יום העצמאות, קבעה כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" כי קיימת "חרדה בסוריה נוכח אזהרות ישראל". אשכול הזהיר גם את המצרים. כלפי פנים דיבר ראש הממשלה על הצורך בפעילות הגנתיות אבל הרמטכ"ל (יצחק רבין) גרס שאין בכך די.

ביום העצמאות יצא המצעד הצבאי לדרך, הפעם הוא נערך בירושלים, חרף התנגדותן של ידידותיה של ישראל, שנדרשו לשלוח למצעד את נציגיהן. (בשש השנים הקודמות הוא התקיים בערים אחרות). מזכ"ל האו"ם באותם ימים העריך בדיעבד כי "המצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים".

בן גוריון סבר שהמלחמה הצפויה היא אסון

בגיליון החגיגי של יום העצמאות התפרסם ריאיון שבו שוחחה גאולה כהן "הכוהנת הגדולה של האמונה בשלמות הארץ" עם דוד בן גוריון, שהבהיר את עמדתו הפרגמטית: חצי האי סיני הפסיק להשתייך למדינת ישראל "מרגע שישראל נאלצה לפנות אותו" (אחרי מבצע קדש), ו"גבולות היסטוריים זה מושג לימות המשיח". בן גוריון התנגד בנחרצות למלחמה שאותה המשיכו אחרים לחרחר. "אני חושב שזה אסון," אמר עליה בשיחה עם גרשום שוקן, עורך עיתון "הארץ", והוסיף במין נימת השלמה של אדם זקן הניצב בסוף חייו ויודע שאת המפעל הגדול שלו, הקמת מדינת ישראל, כבר השלים, "אבל זה עניינכם."

כשנאצר החל להניע כוחות צבא לסיני קבע אשכול שהוא מבקש רק "להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה נגד סוריה". בישראל השתררה תחושה של "הסתבכות" עם מצרים. זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" טען כי "נוצר מצב המאיים על ישראל, בשל ההתבטאויות הרבות והשחצניות מדי שהשמיעו מנהיגיה".

הוחלט לגייס את חיילי המילואים, לדברי אשכול כדי למנוע את המלחמה שישראל אינה רוצה בה.

הרמטכ"ל החל לגלות סימני מצוקה נפשית ושבירה. משה דיין כתב כי רבין "נראה לא רק עייף […] אלא נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן." רבין חש שנכשל בהרתעה שהייתה אמורה למנוע מלחמה.

אשכול נאלץ להדוף את התביעה לפעול

אחרי שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר של אוניות ישראליות, דרשו מפקדי הצבא הבכירים להגיב ב"מכה רצינית" – לא "פעולה מוגבלת שתבטיח את חופש השיט במפרץ", אלא "מלחמה כוללת". אשכול נאלץ להדוף שוב ושוב את התביעה לפעול.

דיין הביע חשש מפני תגובתם של ערביי ישראל, ומפני האפשרות שיסייעו לצבאות ערב. בישיבת הממשלה דיברו על הצורך להשיג מסכות גז ולבדוק את המקלטים. הייתה תחושה שהמלחמה בלתי נמנעת.

עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג"ם, "ניסה," לדברי תום שגב, "להביא לפתיחת המלחמה". רבין, שהתמוטט, ולא תפקד כלל במשך 24 שעות, ביקש ממנו למלא את מקומו. ויצמן החל בפעילויות טרום מלחמתיות. כמה מהקצינים חשבו שהוא "ירד מהפסים", לאחר ש"החל להזיז כוחות צבא ממקום למקום ואיש לא הבין אל נכון מה הוא רוצה."

העיתונים הישראלים רעמו בכותרות גדולות על כך ש"נאצר רוצה מלחמה", ו"נאצר הכריז מלחמה על ישראל". רק אשכול שמר על קור רוח, והסביר שוב ושוב שאין לפעול בלי תמיכתה או בניגוד לדעתה של ארצות הברית. הניצים לעגו לו. אריק שרון, למשל, גינה את "ההתרוצצות הישראלית" בין מעצמות העולם, וכינה אותה "שתדלנות". אשכול לעומתו הדגיש כי "כל מה שיש לנו בכוחו של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת," והזהיר כי "אל נראה את עצמנו גולייתים כאלה." לקציני הצבא הזכיר שגם אחרי שידבירו את האויב, יצטרכו אחרי כן לשוב ולבנות מחדש את הכוח, ויזדקקו לשם כך לארצות הברית! "צריך לחכות", הוא אמר, בניסיונו לרסן את הצבא, גם  כדי לשכנע את העולם שישראל עומדת בפני סכנה קיומית.

אבל הציבור הישראלי לא נתן אמון באשכול, שהיה לא רק ראש הממשלה אלא גם שר הביטחון. מכל עבר נשמעו קריאות להחליף אותו. להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה (הוא לא היה מעוניין בכך, והתנגד נחרצות למהלך המלחמתי!), למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, להביא לממשלת אחדות.

מה הציע שמעון פרס

תום שגב תוהה אם בן גוריון היה יכול למנוע את המלחמה, אילו נעתר להפצרות ושב לראשות הממשלה. והוא מתאר גם הצעה שהציע מזכירו של בן גוריון דאז, שמעון פרס: מהלך שיכול היה אולי לשנות את כל ההיסטוריה של האזור. פרטי ההצעה הקיצונית ההיא נשארו חסויים, אבל שגב מניח שמדובר היה בניסוי גרעיני מקומי שהיה אמור להבהיל את שכנינו ולמנוע את המלחמה: "הערבים היו נבהלים, הישראלים היו נרגעים," אמר פרס לימים.

בתוך הממשלה היו שרים שהתנגדו לצעדים המלחמתיים, בראשם זרח ורהפטיג, שר הדתות. זה היה עימות בין הישראלי "החדש", שאותו ייצג יצחק רבין, צעיר יליד הארץ, יפה תואר, חילוני, "זקוף קומה" לבין יהודי גלותי, חובש כיפה שחורה, שסימל בעיני קציני צה"ל את שפלות הרוח הגלותית, פחדנותה והססנותה. "כל מיני ורהפטיגים": כך ביטא רחבעם זאבי, שכונה בפי כל גנדי, את תחושת המיאוס שחש כלפי מי שהתנגדו למהלך הצבאי וניסו לבלום אותו.

לנשיא ארצות הברית היה ברור שישראל מתכוונת לתקוף, ובקרוב. להערכתו לא היה אפשר למנוע את ההתקפה. הוא גם ידע שעל פי הערכת המודיעין האמריקני המצרים לא התכוונו לתקוף את ישראל.

תום שגב מתלווה לאורך כל המהלכים הללו לא רק במישור המדיני והצבאי. הוא מתאר גם דמות של חייל פשוט אחד, שוקה בר-דיין, מתעכב על תיאור מחשבותיו, התרשמויותיו, דעותיו וחוויותיו, בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, לפני שגויס, ואחרי כן, במהלך הקרבות עצמם. אחד התיאורים של בר-דיין היה המפגש של יחידתו עם אחד המפקדים, אותו רחבעם זאבי שכה שש אלי קרב. את כל הרשמים תיעד בר-דיין ביומן אישי שכתב, ובמכתבים.

מה פקד גנדי (רחבעם זאבי) על חיילי המילואים המזועזעים

בלכתו השאיר אחריו גנדי שתיקה נדהמת. "בר-דיין הסתכל סביבו: הנה כימאי במכון ויצמן, הנה מורה לספרות בתיכון. הנה עשרות הורים לילדים, כמוהו. 'מה אני עושה פה, לעזאזל', כתב." ולא שבר-דיין היה פציפיסט שהתנגד מלכתחילה למלחמה. אדרבא, כשגויס האמין − כמו חבריו, כמו הציבור כולו, כמוני, עד שקראתי את הספר 1967 − שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. הכרחית. מלחמה שנכפתה על ישראל. הללו כתב בר-דיין באותם ימים ביומן אישי שניהל, ובמכתבים. וכך תיעד בר-דיין את הדברים שאמר גנדי לחיילי היחידה שבה שירת: "אין לבזבז פגזים על חי"ר," הוא ציווה עליהם עוד לפני שהמלחמה פרצה. "יש לדרוס אותם במקומם. להרוג ולהרוג את האויב. לא נחזור על שגיאות סיני, שלא דרסנו אותם."

בשלב מסוים, בשל היסוסיו של ראש הממשלה, היו קציני צבא שדיברו בגלוי על האפשרות שצה"ל יפתח במלחמה בלי אישורה של הממשלה. אריאל שרון, למשל. אכן, דוד בן גוריון  חשש מפני האפשרות שהצבא ישתלט על המדינה. עד כדי כך שהוא פרסם הודעה חריפה מאוד: "צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על פי הוראת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעתה של הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה."

גולדה מאיר התנגדה למינויו של משה דיין לשר הביטחון, כנראה משום שחששה שהוא ישתלט על הצבא. אכן, במהלך המלחמה הורה דיין על מתקפה לכיבוש הגולן שאשכול כלל לא אישר! והתנגדה גם להקמתה של ממשלת האחדות ביחד עם מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. לימים הסתברה משמעותו העמוקה של הצירוף ההוא: "מפא"י ההיסטורית איבדה את המונופול על השלטון, זה היה גם צעד ראשון למהפכה חברתית ותרבותית," כותב תום שגב, ורומז כמובן על המהפך, שחל עשר שנים אחרי כן.

ארצות הברית נתנה לישראל את האישור לצאת למלחמה, אבל הזהירה: "בתנאי שלא תירו את הירייה הראשונה."

בממשלה הועלה הרעיון "לשגר למפרץ אונייה ישראלית, כדי שהמצרים יירו עליה." כה להוטים היו לפתוח במלחמה, עד שהיו נכונים כמעט להקריב חיילים של צה"ל כדי לזכות בעילה המיוחלת! עד כדי כך!

שר העבודה, יגאל אלון, הציע פשוט לשקר: להודיע שהמצרים פתחו בהתקפה, ואז לצאת לדרך. "ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת."

החולשה שגרמה למלחמה

לימים הודה אלון כי "לא המצב בחזית היה הגורם העיקרי למלחמה, כי אם אובדן האמון בממשלה." למעשה, הסביר אלון, המלחמה פרצה רק משום שהמדינה "הייתה חלשה מדי כדי להימנע" ממנה.

באחד מדיוני הממשלה כשהזכירו את זעמו של הציבור על דחיית המלחמה, אמר אשכול: "לא ראינו את האימהות שבניהן יהרגו."

בעקבות הקריאה בספרו של תום שגב לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב על הקול ההוא, המפוקח, הזהיר, קולו של מי שחשב על משמעותה האמיתית של מלחמה, על ההורים השכולים, האלמנות, היתומים, על סבלם של הפצועים ושל אוהביהם, ועל כך שלא שמעו לו.

הששים אלי קרב הכריעו את הכף. ובתום המלחמה היו בטוחים שצדקתם הוכחה: הניצחון היה מהיר ומוחץ. הם טענו שאחד מיעדיה של המלחמה היה להביא לשלום ממושך. מה הם ידעו אז על מלחמת ההתשה שהחלה כעבור פחות משנה. (למרבה האירוניה הכאובה אחד מקורבנותיה היה בנו של עזר ויצמן, אדריכל הניצחון המרהיב לכאורה של מלחמת ששת הימים: הוא היה מפקד חיל האוויר שהכין את החיל שלו להשמדת על חיילות האוויר של מצרים וסוריה, מתקפה שחתמה את הניצחון בתוך כמה שעות). מי העלה אז על דעתו שהמלחמה הבאה, מלחמת יום כיפור, תפרוץ רק שש שנים אחרי כן, ותגבה מחיר דמים כה כבד  2,222 הרוגים ישראלים, וכ-20,000 הרוגים ערבים. ומי חלם אז שכיבוש כל השטחים ההם יוביל למציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים כיום, מציאות של מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים, שחיים בקרבה אנשים נטולי מדינה וזכויות, מיליון וחצי, לפי הערכה מתונה, שני מיליון, לפי הערכה אחרת.

הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הגדיר מחדש ימין ושמאל, ואת המושגים פטריוטיות, אהבת הארץ, ציונות, לעומת מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום.

מעניין לציין כי ממשיכת דרכה של המפד"ל מייצגת כיום עמדות שונות לגמרי מאלה של מייסדיה. מפלגת "הבית היהודי" משמשת היום שופר למתנחלים החיים בשטחים שנכבשו חרף התנגדותו של זרח ורהפטיג לצאת למלחמה. אותם מתנחלים שואפים להיאחז ביישוביהם שביהודה ובשומרון, מתעקשים להרחיב את הבנייה בכל מחיר (גם, למשל, כשניצבה בפני הממשלה החלופה − לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה לזמן מה, בחרו באפשרות הראשונה, הלא הפיכה, ובלבד שהבנייה לא תיפסק.) הם מסרבים לכל אפשרות של משא ומתן או פינוי, וממשיכים לקבוע עובדות בשטחים שמעמדם המדיני לא הוסדר מעולם.

מפתיע להיווכח כי בתחילת דרכה של המפד"ל ייצגו ראשיה ערכים כה שונים והשמיעו קולות מתונים ומרסנים. כיום מרבים ממשיכי דרכם לצאת בהכרזות מיליטנטיות שאמורות להעיד על עוצמתם. והשומעת – היא אינה מפסיקה לייחל אל ה"גלותיים" ההם, רודפי שלום הזהירים, שלא הצליחו להשפיע על המציאות ולבלום את המלחמות. כמו כן היא חוששת שמא הקולות הרמים והנחושים מדי יגררו שוב למהלכים שאת תוצאותיהם אין לדעת.

בדיחה ראשונה:
"בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"

בדיחה שנייה:

" – מה נעשה היום?
– נכבוש את קהיר.
– ומה נעשה אחרי הצהריים?"

את שתי הבדיחות הללו תיעד תום שגב בספרו 1967. באמצעותן ביקש לתאר את הלכי הרוח ששררו בחברה הישראלית באותה שנה, בהפרש של שבועות אחדים. בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה: קו פרשת המים שהפריד בין הייאוש והתבוסתנות לזחיחות והיהירות של מי שלא היה להם מושג לאן יוביל אותנו הניצחון המוחץ והמהיר ההוא.

פרקיו הראשונים של הספר סוקרים את האווירה ששררה בישראל זמן לא רב לפני שפרצה המלחמה. תום שגב עושה זאת באמצעות מעקב אחרי כתבות בעיתונים, סיפוריהם של אנשים שונים, מובאות מתוך מכתבים אישיים, נתונים סטטיסטיים, תיעוד של מהלכים פוליטיים ומדיניים, ציטוטי דברים שאמרו מנהיגים ואנשים מהיישוב. אנו לומדים מה העסיק אז את תושבי המדינה, איך נראו חיי היומיום, מה הטריד ומה שימח אותם, למה קיוו ומה רצו.

ארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו.

חלק מהתיאורים מעוררים השתאות. קשה להאמין שארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו. הנה למשל, החשש של רבים "שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם." התובנה שעיקר הכסף שמממן את רמת החיים הגבוהה אינו בא מעבודתם של הישראלים, "אלא גויס בחו"ל," כדברי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כסף שיצר "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה", אבל בשל המיתון שהלך וגבר, החלו אנשים "לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף" – כך כתב ישראלי אחד לידידו בארה"ב.

ולצד זאת, "פעלה חרושת השמועות  על בזבוזים ושחיתות בצמרת", כולל "שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה" (!).

גם מי שלא הרגישו את המיתון על בשרם חשו כי "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג": שוב, ציטוט מתוך מכתב אישי.

ערביי ישראל "לא היו ישראלים שווי זכויות, וגם לא שווי חובות". הפקעת הקרקעות שלהם אילצה את מרביתם לעבוד כשכירים אצל מעסיקים יהודים. שגב מספר על סרט תיעודי קצר, "אני אחמד", שליווה פועל ערבי בניסיונות השווא שלו לשכור חדר. הפועל סירב להצעה להציג את עצמו בשם בדוי, ישראלי, והסביר: "אני אחמד", לפני שהלך לישון על מזרון  "בשכונת פחונים כלשהי". אחמד דיבר אל המצלמה והסביר שהוא "מבין את הישראלים [..] רוצה לחיות עם היהודים בידידות וקירוב לבבות, אך הם מתייחסים אליו כמו היה מיותר". אי אפשר שלא לחשוב על הריאיון שנערך זה לא כבר עם הסופר סייד קשוע בגלותו בארצות הברית.

באותו עניין מתאר תום שגב את צביעותם של מי שאמורים לייצג את השאיפה לשוויון אמיתי. כך למשל בקיבוץ יחיעם, שכמו יישובים רבים אחרים הוקם על חורבות של כפר ערבי, פרסמו שיר יפה לרגל ראש השנה, ובו "איחולים  […] לשלום בין שני עמים, בצל אותה תאנה […] ליין אדום תוסס בעינב / לאלף פרחים בלי קנאה וקינה /  לחרב תשוב עולמים לנדנה…" ומוסיף תום שגב ומעיר: "הנה פער בין אידיאל מוצהר, לא פעם בשפה רמה ומליצית, לבין המציאות: ספק דילמה מוסרית ואידיאולוגית של ממש, ספק נצלנות וצביעות," ומדגיש: "בעניין זה לא היו [בני הקיבוץ הללו] שונים מרוב הישראלים האחרים".

והנה עוד כמה סוגיות שהטרידו אז את הישראלי, ונראות כאילו נלקחו מתוך שרשור פייסבוק עכשווי: "המצב הנורא בדואר", הכניעה לדרישות הדתיים, טיבה הירוד של התחבורה הציבורית.

אבל היו גם דברים שונים. כך למשל נשענה הקואליציה של המערך בראשות לוי אשכול על 75 חברי כנסת. מה שלא הפריע לציבור (ולראש הממשלה הקודם, דוד בן גוריון), לסנוט בלוי אשכול, לעלוב בו, למתוח עליו ביקורת נוקבת על מה שכונה אז "המצב". בדיחות על אשכול נפוצו ברבים ושיקפו את חוסר שביעות הרצון הכללי.

ואז פרצה המלחמה שזכתה לשם "מלחמת ששת הימים". זאת שבעקבותיה צמחה מדינת ישראל ושילשה את שטחה. השטחים שנכבשו בעקבות התבוסה של ארצות ערב פתחו פתח לחילוקי דעות חדשים: בין  הדוגלים במדיניות של "אף שעל", בהתיישבות יהודית בכל שטחי הכיבוש, לבין אלו שחששו מפני השפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות משליטה מתמשכת על אוכלוסייה ערבית כה גדולה – ויכוח שעומד עד היום בבסיס הפער בין ימין לשמאל. אלה רואים בשטחים חלק בלתי נפרד ממה שהם מכנים "שלמות הארץ", ואלה, כמו למשל ישעיהו ליבוביץ, שגרסו כי "אם לא נחזיר את השטחים – ויפה שעה אחת קודם – נימצא הולכים לקראת פשיטת רגל גמורה. לא נוכל להחזיק מעמד והמדינה תתחסל".

האם הייתה זאת באמת מלחמה אין בררה?

בתודעה מצטיירת "מלחמת ששת הימים" כמלחמת אין בררה. אמנם הכול מסכימים כי את הירייה הראשונה ירה צה"ל, אבל למדנו להאמין שהמהלכים שהובילו לכך היו בלתי נמנעים ולא תלויים בצד הישראלי.

למרבה ההפתעה והכאב מפריך תום שגב את ההשקפה הזאת.

ל"מלחמת ששת הימים" קדמה פעולה צבאית בכפר הירדני סמוע.

מטרתה המוצהרת הייתה למנוע כניסה של מחבלים לשטח ישראל. באישון לילה חדרו חיילי צה"ל לכפר סמוע ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים', ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו." אזרחי ישראל תמכו בפעולה, אבל בדיעבד מסתבר שחברי הממשלה מתחו עליה ביקורת: "שישה משרי הממשלה, בהם שני שרים דתיים, הביעו מורת רוח מהיקף הפעולה ומתוצאותיה". ארצות הברית הודיעה ש"תיאלץ […] 'לבחון מחדש' את אספקת הנשק לישראל". לכול היה ברור שהנמענת האמיתית לפעולה הייתה אמורה להיות סוריה. אחד מפקידי הסטייט דיפרטמנט האמריקניים הבהיר לשר החוץ עד כמה אבסורדית הייתה הפעולה: זה כאילו, כך אמר, "היה רוצה לתת סטירת לחי לשגריר ישראל, אבל כיוון שאינו יכול לעשות זאת – הוא סוטר על פניה של מזכירתו". אכן, צה"ל דרש לפעול נגד הסורים, אבל הממשלה בלמה אותו. הסיבות לסכסוך עם סוריה היו − ניסיונות הסורים להטות את מי הירדן, המאבק על עיבוד הקרקעות בשטחים המפורזים שלאורך הגבול, והפעולות של ארגון אל-פתח, שיצאו משטחה של סוריה.

דיין הודה כי הייתה שם פרובוקציה ישראלית

לכל מי שכבר חי באותה תקופה זכורות היטב התקריות שבהן ירו הסורים על טרקטוריסטים תמימים לכאורה, שעבדו בשטחים הסמוכים לגבול. לימים, כך טוען תום שגב, הודה משה דיין כי "לא כל התקריות החלו באשמת הסורים". סיפר דיין: "שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", והודה כי "היו מיותרות". למעשה, אפשר להבין בדיעבד, שהייתה שם פרובוקציה ישראלית: "אנחנו היינו שולחים  טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח מפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים בסוף היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים ויותר מאוחר גם חיל האוויר."

דיין הודה גם כי המטרה הלא מוצהרת הייתה "לשנות את הקווים של הסכמי שביתת הנשק […] זאת אומרת לחטוף איזה שטח ולהחזיק בו עד שהאויב יתייאש וייתן לנו אותו."

שגב מתעד דיון שנערך בין יצחק רבין, אז הרמטכ"ל, לבין ראש הממשלה, האיש שהציבור המטיר עליו באותם ימים קיתונות של חרפות ועלבונות: רבין רצה להתחיל לעבד שטח קרוב לגבול. אשכול חשש מפני תקרית. רבין הבטיח שלא ישלחו טנקים, כדי לא לחמם את הגזרה, אבל אם תתחיל תקרית יצאו לשם ויחלצו את הטרקטוריסט. אשכול חשש לשלום הטרקטוריסט. ביקש שימגנו אותו. רבין הזהיר שטרקטור משוריין "עלול להתפרש כפרובוקציה" (!). אשכול העדיף לשמור על חייו של הטרקטוריסט.

ריאיון שנתן רבין לשבועון "במחנה" בגיליון חגיגי לכבוד ראש השנה (בספטמבר, 1966) החריף את המתיחות עם סוריה. לרבין, שקיבל מראש הממשלה היתר להתראיין בתנאי שלא ידבר על נושאים פוליטיים, היה, כך טוען תום שגב, "ניסוח אומלל": הוא דיבר על כך שיש לפעול "נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה". מסביר שגב: "אילו היה רבין אומר 'שלטונות' או פשוט 'סוריה', במקום להגיד 'שלטון' – לא היה אפשר לפרש את דבריו כמזימה להפיל את המשטר הסורי"…

איך ביקש רבין לשקם את ההרתעה

ושוב, כמה חודשים אחרי כן, דרש  רבין "לשקם את ההרתעה", ולשם כך הציע "להתגרות בסורים. אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר."

חלק משרי הממשלה – משה שפירא וזרח ורהפטיג בראשם − התנגדו למהלך. "זה היה," טוען תום שגב, "עימות מובהק בין יונים לבין נצים, והצבא ניצח".

אי אפשר שלא לחוש חלחלה כשקוראים את רצף המהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמה. תום שגב מפרט אותם בדקדקנות – מה נאמר בישיבות ממשלה, איך הגיב הציבור, מה נכתב בעיתונים, מה אמרו אנשים שהשתייכו בעבר למערכת הפוליטית וכבר לא היה להם כוח השפעה: בן גוריון, למשל, ומה נאמר בחדרי חדרים בפגישות עם פקידי ממשל האמריקני בכל הדרגים, עד לנשיא ג'ונסון עצמו.

כפי שמתאר תום שגב את שרשרת האירועים שבעקבותיהם פרצה המלחמה, נראה כי אפשר היה למנוע אותה.

על רצף האירועים המפתיע והמזעזע שבעקבותיהם פרצה המלחמה, על עמדתם של דוד בן גוריון ושל נשיא ארצות הברית, וגם − כיצד הדהים רחבעם זאבי את חיילי המילואים −בחלקה השני של הרשומה. 

בתום ההקרנה המיוחדת בסינמטק תל אביב, בהשתתפות הבמאי, התברר ששתי הנשים שישבו מאחורי והתלחשו לאורך כל הסרט באנגלית, נמנות עם גיבוריו: בתה של אחת הנמלטות, וקרובת משפחה שלה.

הקהל הלא רב שנכח באולם הוזמן לשאול את הבמאי שאלות. במקום שאלה ביקשה אותה בת של ניצולה להודות לבמאי ולהדגיש את ייחודיות האירוע המתועד בסרטו "בריחה!" – סיפור שהתרחש בשנת 1943 במחנה עבודה נאצי בנובוגרודוק, אז מזרח פולין, היום בלארוס. במשך שלושה חודשים חפרו מאתיים וחמישים יהודים עובדי כפייה שנותרו במחנה מנהרה שעברה מתחת לגדר של המחנה, ובאישון לילה סוער נמלטו. שני שליש מהם ניצלו. רובם הצליחו לחבור לקבוצת הפרטיזנים היהודים של האחים ביילסקי, (המכונים גם האחים בלסקי). האחרים נורו בידי הגרמנים, שסברו שהם עדים להתקפה של פרטיזנים. הבריחה לא התגלתה עד שעות הבוקר. אורכה של המנהרה היה כמאתיים מטרים. חפרו אותה בלילות. מילאו את העפר בשקים מאולתרים שתפרו משמיכות. הידקו אותו, כדי שהגרמנים לא יבחינו במתרחש. בתוך המנהרה התקינו תאורה וצינורות אוורור. אחד מאנשי "צוות הבריחה", חשמלאי מוכשר מאוד, הצליח אפילו להסיט את אורו של הזרקור שבו סרקו הגרמנים את המחנה, כדי לאפשר את הבריחה.

"אתם צריכים להבין שלא היה עוד מקרה כזה בשום מקום," ציינה בתה של הניצולה, ותהתה מדוע הסיפור אינו ידוע יותר. מדוע אינו תופס מקום של כבוד במורשת של דברי ימי השואה והוסיפה וסיפרה עד כמה היא גאה באנשים ההם, בגבורתם יוצאת הדופן.

אכן, סיפור ההימלטות הזה מפעים ומעורר השתאות. במיוחד כשרואים את כל עשרות הצאצאים שקיומם התאפשר רק בזכות התושייה והאומץ של הוריהם וסביהם. רבים מהם –  ובכך בעצם עוסק הסרט –  התאספו ונסעו ביחד לאתר שבו התרחש המעשה, ולכולם מטרה אחת משותפת: לאתר את המנהרה ההיא שחפרו הוריהם וסביהם, ולחשוף אותה. בין הנוסעים היה גם אחד הניצולים, גבר מרשים ונוגע ללב, שמסתובב שם, מספר את מה שאירע לו, זוכר היטב אנשים, מקומות ואירועים שהיה עד להם.

מדוע בעצם אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם ועדיין זוכרים.

ועם זאת, התעוררו אצלי כמה תהיות בעקבות הצפייה בסרט. הגדול שבהם הוא השאלה מדוע בעצם חשו כל האנשים הטובים הללו בצורך לנסוע למקום ההוא. ומה פשר הרצון העיקש למצוא את האתר המדויק שבו נחפרה המנהרה. אני מנסה לומר לעצמי שאפשר אולי להבין את הצורך הזה להיאחז במציאות ממשית, בראיות מוחשיות. הנה, ביום השביעי של החפירות הצליחו כנראה לאתר את פתחה של המנהרה. ולפני כן מצאו באדמה חלקי אריג, שרידי סוליות של נעליים, כמה שיירים של כלי עבודה חלודים, חתיכות של חוט חשמל. אמנם, אין לדעת אם כל אלה אכן השתייכו לחופרים, אבל בכל מקרה הם עוררו בבני המשפחה התרגשות עזה. אבל השאלה האפיקורסית שאני ממשיכה לשאול היא: מדוע בעצם. מדוע הצורך הזה להיאחז בראיות לכאורה. מדוע אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם, ועדיין זוכרים. האם סרטו של קלוד לנצמן, "שואה" שכולו ראיונות עם אנשים, אינו חזק יותר מהחפירה חסרת התוחלת באדמה? מדוע בעצם אין די בזיכרונות ובעדויות?

ועוד תהייה התעוררה בי: אחד הנכדים סיפר שמחשבותיו על מה שהתרחש בשואה מרוכזות לא בכאב או באבל, אלא בכעס. מדוע – הוא תוהה –  כל האחרים (המיליונים, כן?) לא נהגו באותה דרך. לא התקוממו. לא נאבקו. לא ברחו. לא פעלו. והשאלה הזאת, הכעס הזה, מחזיר אותנו באחת לימים שבהם דנו את הנספים על הליכתם "כצאן לטבח": עמדה שהייתה נפוצה כל כך עד משפט אייכמן, שהעדויות בו הבהירו לציבור שלא היה שם כיצד התנהלה מכונת ההונאה, ההחלשה, ההשמדה, ועד כמה מקוממות ואפילו נפשעות הטענות שטענו כנגד הקורבנות.

האם מעשה הגבורה המיוחד הזה מאיר את השואה באור אחר? האם יש לשפוט לפיו את כל הנרצחים? כמובן שלא. אמנם, טעות של נכד אחד אינה יכולה להעיד על טעותם של כל המשתתפים בסרט, אבל לי צרמה העובדה שדבריו זכו להיות מתועדים ומוקרנים, כאילו יש בדל של לגיטימיות בכעס ובגינוי הללו! דבריו של הנכד הזכירו לי את התורה שהרביצה בי פעם, לא כל כך מזמן, בסך הכול לפני שלוש שנים, רעייתו הנכבדת של הרב העירוני, שהסבירה לי שהנרצחים בשואה "מצאו את מותם" (כאילו חיפשו אותו) רק מכיוון שלא שמרו תורה ומצוות, ובעיקר על הלכות נידה. כן, דברים מאוסים כאלה נאמרים ונתפסים בציבורים מסוימים כלגיטימיים!

מעבר לכך, משהו בסרט "בריחה!" מוחמץ. קשה להבין את רצף האירועים, שמוגשים בסדרה של פלשבקים אקראיים, בכל פעם מפיו של אדם אחר. דמויותיהם של המשתתפים אינן מתקבעות ואינן ברורות –  מי הם האנשים הללו? מה הסיפור שלהם? מה הקשרים ביניהם? מכיוון שכך, קשה להזדהות אתם, הם אובדים בתוך התיאורים הקטועים, הערוכים בלי תכנון ברור, רגע פה, רגע שם, מעוררים סקרנות, אבל מאוד לא מספקים אותה.

רגע של נס לא מובן

ועם כל ההסתייגויות, יש להודות כי סופו של הסרט נוגע ללב במיוחד: נכדו של אחד הניצולים מספר כיצד באחד מימי חייו האחרונים, כששמע על כך שבתו ונכדו ביקרו במקום שבו נחפרה המנהרה ואף מצאו את פתחה, התעורר פתאום אף על פי שהיה לאחרונה מנותק מהמציאות, וניהל עם השניים שיחה הגיונית ומשמעותית: הוא התעניין בתיאור שלהם, סיפר שוב איך הצליח אז לברוח דרך אותה מנהרה: רגע של נס לא מובן. זמן לא רב אחרי כן הלך הסבא לעולמו, והנכד חש בקשר שיש בין ההינצלות ההיא, מתוך האדמה, ובין החזרה אליה, לאחר המוות.

ייתכן שיש בכך תשובה לספקות שהתעוררו בי בעניין הביקור במקום הקונקרטי והחפירה בתוכו: הנה אחד השותפים למעשה ההרואי ההוא התעורר לכמה רגעים אחרונים של צלילות מעצם הביקור של צאצאיו שם. ואולי בכל זאת זה מוכיח שיש בכך ערך ומשמעות.

סיפור רציף של הבריחה, מאת בתו של אחד הניצולים

על שואת יהודי נובוגרודוק באתר יד ושם.

"יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל", כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.

הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.

האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו

לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: "הבנאליות של הרוע": היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, "נורמלי", כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש"בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ'יוצאי דופן'" לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ"אידיאליסט", התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת "מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים –  ואז, על פי הוראת  סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?" בעיניה היה לאייכמן "כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה" ולכן "מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו". לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל –  להתגאות בכך שפעל ביעילות "וכאזרח שומר חוק", לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר –  כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה  שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.

לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, "בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה", וציינה כי לדעתה "העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל'טוב לבם' של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם".

אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.

אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.

טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?

בעניין המשפט סברה ארנדט כי "כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא  מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים", וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא "מפר סדר אחר לחלוטין". מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן "אף עַם עלי אדמות –  ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר –  לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי". לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.

עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.

בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה "אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל", שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.

בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש "המכה השמונים ואחת". (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).

המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, "והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם" (כלומר –  ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על "הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה."

ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: "בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)". באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).

האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת –  למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר "משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם" המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: "ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] 'למה לא מרדתם?' הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: 'למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?' בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות."

לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה "שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים".

אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: "בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות –  כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם –  כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות".

האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.

"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."

[…]

"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."

שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא

בחוץ ירד שלג, אבל כל המבקרים פשטו מיד את המעילים והסירו את הצעיפים, כי גם מעל מעקה הצפייה שהקיף את האולם היה אפשר לחוש בחום הלוהט שהדיפו הכבשנים.

גביעי קריסטל בוהקים, תלויים על שרשרת, נעו מעל ראשי הפועלים, לעבר השלב הבא של הייצור. "אלה – " הצביע עליהם מדריך הסיור, עובד המפעל  –  "רק נראים גמורים. הם עדיין צריכים להתקרר לפני שאפשר יהיה להמשיך את העבודה עליהם."

ליד הכבשנים עמדו בזוגות גברים לבושים בגופיות והחזיקו מוטות שקצותיהם צינורות בוערים: "זאת הזכוכית, לפני שמתחילים לנפח אותה," הוסיף המדריך להסביר. "תראו – המומחה מתחיל לייצר את הגביע, וזה שעומד לידו עוזר לו. תוחלת העבודה של המומחים קצרה מאוד. לא מחזיקים מעמד בתנאי העבודה הקשים האלה."

עמדנו והסתכלנו. ראינו את הגביעים נוצרים: הגברים הניעו את גושי האש, טלטלו אותם, הקישו עליהם, ומתוכם החלה להופיע הדקיקות השקופה, השברירית.

עשרות האנשים שם למטה היו מתורגלים. המקצוענים ניפחו. עוזריהם הגישו להם את המוטות. נשים צעירות הסתובבו ביניהם, אספו, תלו, העבירו, לא היו שם תנועות מיותרות. ולא דיבורים. המלאכה נעשתה בדממה גמורה, בלי החלפת מבטים, בלי לשאת עיניים אל התיירים הסקרנים שעמדו וצפו בפועלים שכך, בזיעת אפיים, מייצרים יופי כל כך עדין.

כשצפיתי בסרטו התיעודי של וים ונדרס, "מלח הארץ" נזכרתי בביקור ההוא, בבית החרושת לייצור כלי קריסטל בבוהמיה. בפער הבלתי מובן שבין המאמץ הנדרש לייצור הכלים הללו, השימוש הנצלני בגופם של בני אדם שנאלצים לעבוד בתנאים כל כך קשים, לבין התוצאה: הגביעים היקרים, שבני אדם אחרים קונים אותם כדי להתענג עליהם, ואינם מעלים בדעתם באיזה מחיר הם יוצרו.

בפתיחת הסרט מציג ונדרס סדרת תצלומים שנתקל בהם במקרה. הם עוררו בו השתאות והובילו בסופו של דבר ליצירת הסרט, שהיה השנה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. רואים בהם מרחוק צוק ועליו מין נחיל של נמלים. ככל שהתצלומים מתקרבים אל צלע ההר מתברר שה"נמלים" הללו הם מאות בני אדם. הם ממלאים כל נקיק, מטפסים על סולמות, עולים ויורדים, הם כורי הזהב. המדרון תלול מאוד, וכדי להגיע למטה הם נאלצים לרוץ. מאחר שהם רצים בטורים צפופים מאוד, ומטפסים עם שקים מלאים על גבם, אסור להם בשום פנים ואופן למעוד. אם אחד מהם ייפול, לא רק הוא ייפגע אלא יזיק גם לרבים אחרים, לפניו ומצדדיו. כך, במחיר של מאמץ אנושי שלא יאמן, מפיקים את החומר לייצור תכשיטים יוקרתיים ומעודנים.

האיש שצילם את הסדרה הזאת על כורי הזהב הוא הצלם הברזילאי סבסטיאן סלגדו. וים ונדרס חיפש אותו ויצר את הסרט "מלח הארץ" העוקב אחרי הצלם ויצירתו הייחודית. "לא תיארתי לעצמי מה אגלה," מספר הבמאי, ולוקח את הצופים אתו ועם סלגדו למסע מחריד, מזעזע אבל גם מעורר השראה.

סלגדו הסתובב, נסע וצילם אנשים. הוא הרחיק והגיע אל המקומות הנידחים ביותר, ושם לכד במבטו האוהד בני אדם ואת רגשותיהם. במשך עשרות שנים הסתובב באמריקה הדרומית, באפריקה, באירופה. הוא תיעד מצוקות שאי אפשר לשאת את המראה שלהן, חשף לעיני העולם את האכזריות הבלתי נסבלת שבני אדם מסוגלים לנהוג בה בבני אדם אחרים. סלגדו ראה בכך שליחות, וכאשר וים ונדרס מחזיר את התצלומים הללו למוקד ההתעניינות הוא מאלץ שוב את האנושות להביט במראה ואולי ללמוד איזה לקח, אולי לשפר את דרכיה (או לפחות להתבייש?).

סלגדו תיעד רעב. מלחמות. סבל שלא יתואר במילים. באחת הסדרות תיעד בני אדם עובדים. רציתי, כך הוא מסביר אל מצלמתו של ונדרס, לצלם את האנשים שבונים בשבילנו את העולם שלנו.

אחרי כל הזוועות שראה החליט לצלם סדרה שתפאר את יופיו של כדור הארץ, את החיות המאכלסות אותו לצדנו. והנה הוא מתיידד עם גורילה: אתן, הוא מסביר, יש לנהוג בכבוד. בנימוס. אם עושים זאת, הן מקבלות אותנו בברכה. ועם לוויתן, שנזהר בשלומם של בני האדם ואף על פי שיכול, מסביר שוב הצלם אל המצלמה, הקפיד לא לחבוט בים בזנבו, שמא יהפוך את סירתם ויסכן אותם.

הסרט נחתם בתיעוד של מבצע מרגש ומשמח עד מאוד: סלגדו ואשתו, שאת תרומתה לעשייתו האמנותית והציבורית הוא מעלה שוב ושוב על נס, החליטו לפעול כדי לשקם את הנזק הסביבתי האיום שיצרו בני אדם. במשך עשור גייסו השניים סביבם אנשים רבים וביחד החלו לייער את השממה. זאת התרחשה בעקבות כריתת עצים בעבר. בהיעדר עצים לא היה עוד מה שיעצור את הסחף ואת מי הגשמים, עד שנוצרה ארץ ישימון חרבה. הגבעות הצחיחות שהקיפו את בית הוריו בברזיל מוריקות שוב, כמו באמצע המאה שעברה, בימי ילדותו של הצלם. מראה הג'ונגל המחודש שבו שוקקים שוב חיים –  אפילו הטיגריסים חזרו לשכון שם! – מעורר מאליו מחשבות כאובות על יופיו של  כדור הארץ בכל מקום שבו יד אדם לא הרסה אותו (אחת מסדרות הצילומים של סלגדו נערכה בגלפגוס, מקום שהאנושות הצליחה בינתיים לשמר), ועל אצילותן של החיות בטבע שמצפות מבני האדם לכבד אותן ואת זכויותיהן. אבל אלה, כך ברור לגמרי מהסרט, אינם יודעים לכבד גם את הזכויות של בני מינם.

בתחילת הקריאה רציתי להודות לרות שפירא על כך שלקחה אותי אתה הרחק במקום ובזמן: לווייטנאם, בשנת 1997. כמה נעים לשבת על הכורסה הנוחה וממנה להפליג לארצות אחרות בלי כל הטרחה, הפרשי השעות והטיסות הממושכות, בלי לסבול מהלחות, החום, התנאים ההיגייניים הלוקים בחסר…

אמנם המחברת לא נסעה לווייטנאם כתיירת מן השורה, אלא כמי שיש לה מטרה מאוד מוגדרת: לשוב משם עם התינוקת שאימצה, אבל בזכות עיניה הפקוחות וכישרון התיאור שלה חשתי שאני מתלווה אליה וחווה אתה את כל מה שראתה, שמעה, הריחה ולמדה.

כמו רות שפירא, גם נעורי עברו עלי בשנות השישים של המאה ה-20 ועולם האסוציאציות שלנו בעניין וייטנאם דומה: הארץ ההיא נקשרת כמובן בתודעה עם המלחמה, עם כל התיעוד שהגיע אז אל החדשות, עם רעש להבי המסוקים מעל הג'ונגלים, התצלומים בעיתון, השמות המפורסמים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, כמו גם ההפגנות של אותם ימים. בדיוק כמו שרות שפירא מתארת, שנאנו אז את נשיא ארצות הברית, לינדון ב' ג'ונסון וחסנו על תושבי וייטנאם המותקפים. לכן כל מה שגילתה על ויינטאם עשרים ושתיים שנה אחרי תום המלחמה עניין מאוד גם אותי. למשל – שבניגוד לציפיות, הווייטנאמים אינם שונאים את האמריקנים, אלא אפילו מקדמים אותם בברכה, ואפילו "מסתכלים עליהם קצת מלמעלה, אחרי שגברו עליהם, כמו דוד על גליית", עד כדי כך שלא הופתעה בשובה משם כשראתה קטע וידיאו ובו איש צבא וייטנאמי מברך צעירה אמריקנית במילים "Welcome back", עם חיוך על פניו… (ועם זאת, אפשר בהחלט להבין מהתיאורים עד כמה קשים החיים תחת המשטר הקומוניסטי, שאותו  ניסו בשעתו האמריקנים להפיל).

רות שפירא מתארת הכול בפרטי פרטים: את הדרך לווייטנאם. את שדה התעופה הבינלאומי של בירתה: "חום לוהט, לחות מגרדת את המאה אחוזים", את התור לביקורת הדרכונים, את הנוסעים בני הלאומים השונים, רובם גברים ותיירים, "לא רק בשל עלות הנסיעה הזאת, אלא  בשל הצורך באשרת יציאה." היא מספרת על הדרך משדה התעופה לעיר, מציירת את הנוף: "ירוק ושטוח ברובו: שדות רחבי ידיים, פה ושם חקלאים בכובעי קש משולשים מעבדים את אדמותיהם, הרחק ברקע גבעות או הרים כחלחלים", את העיר עצמה, בתי המלון שבהם השתכנה, הרחובות, הרעש, הריחות, הצלילים. לכול היא מוסיפה ביאורים ומידע שצברה – למשל − על שיטת הכתיבה הווייטנאמית: באמצעןתה נודע לי שהם כותבים באותיות לטיניות, אבל מחלקים כל מילה להברותיה. (לכן Le Nin הוא בעצם לנין…). כל הידע המפורט הזה מרתק, ושוב ושוב הרגשתי שאני ממש שם, אתה, בלי לזוז ממקומי.

אבל בהמשך הקריאה הבנתי: המסע שאליו לוקחת אותי רות שפירא הוא הרבה יותר מגיאוגרפי. זוהי הפלגה אל הנפש האנושית, אל יופייה ואל נדיבותה.

רות שפירא מתעדת את דרכה המפותלת להיות אם. אנחנו פוגשים בה בשלב שבו ויתרה על המאמצים להרות, ואל הרגע שבו החליטה לאמץ תינוקת. במתינות וברוח חיובית, בשנינות מעודנת ומתוחכמת, ומתוך ראייה מתמדת של החיובי שבאדם, מתארת שפירא את דרך החתחתים שעשתה בדרכה אל האמהות.

שוב ושוב היא מציינת את טוב לבם של אנשים שנחלצו לעזרתה. רופאים שגילו רצון טוב, מעבר לנדרש. פקידים שהושיטו יד ומצאו את הדרך לעקוף מכשולים, אפילו את הרב ששיתף אתה פעולה ועזר לה לגייר את בתה, תוך ששניהם מדברים סחור סחור, היא כדי לא לשקר, ועם זאת לא לומר את כל האמת, הוא – בעצימת עיניים זהירה, כדי לא לסכל את המהלך.

את האכזבות מאנשים אחרים היא לא מפרטת, אם כי אפשר להבין אותן בין השורות, ברמיזות דקות מאוד: חלק מהאכזבות חוותה בתוך התהליך (כך למשל החברה שהתלוותה אליה הודיעה לה במפתיע, זמן קצר אחרי שהגיעו, שעליה לשוב ארצה. חמור ומפליא יותר החשש שעליו הכריזה אותה בת לוויה מפני הצורך להישאר לבדה עם התינוקת כששפירא נאלצה לנסוע הרחק כדי לטפל בסידורים ביורקרטיים חיוניים: בת הלוויה הסבירה שלא תוכל להחליף לתינוקת חיתול!). לאכזבות האחרות היא מייחדת פרק שלם שנקרא "מה את בשבילה? מה היא בשבילך?" שם היא מצטטת תגובות מוזרות, מופרעות אפילו, של אנשים זרים שהבחינו בשוני בינה לבין בתה: אבא לילד בתור בקופת חולים ששאל "שלך, הדבר הזה?", שכן שהסביר לה בנוכחות הילדה כי בתה "גויה" ולכן כנראה לא כאב לה כשצמחו לה השיניים, אנשים זרים שפונים ושואלים אותה שאלות חודרניות וחצופות – מי ההורים הביולוגיים שלה, אם פגשה אותם, מדוע מסרו אותה לאימוץ. על כך הגיבה פעם לין עצמה בבגרות ובתבונה ואמרה: "אני חושבת שזה די חטטני […] מה הם יעשו עם המידע הזה?"

אכן, אנשים זרים מסוגלים להיות גסי רוח במיוחד, אבל בני המשפחה והחברים קיבלו את התינוקת שהצטרפה אליהם, בשמחה רבה ובאהבה.

וזאת למעשה המילה המתאימה ביותר לתאר בה את סיפור האימוץ הזה, שכולו רצוף אהבה: של האימא המאמצת את לין הקטנה. של הדודים החדשים והסבתא, שאינה יודעת את נפשה מרוב שמחה, של ידידים: "אני לא האמנתי שאי פעם אראה אותה עם תינוקת על הידיים", אמרה בהתרגשות חברה קרובה של אמה, ולא בִּכְדִי. לקראת סוף הספר מתארת רות שפירא את הרקע להיותה אם יחידנית: הגבר שהייתה נשואה לו שנה אחת בלבד נהרג מפגיעת צלף בתום מלחמת יום הכיפורים, למעשה – זמן קצר אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, במבצע מיותר ומטופש שנועד "להפגין כוח". גם את האובדן הזה מתארת רות שפירא באותה מתינות, לכאורה בנימוס אבל בלחישה רועמת שאינה מסתירה את הכאב, את הכעס, את תחושת העוול והבזבוז שנגזרו עליה (ועוד יותר מכך – על ההרוג שקיפח את חייו לשווא, בגיל כה צעיר). אבל גם מתוך הייסורים האלה היא מביאה סיפור של אהבה: הוריו של בעלה הבטיחו לה שבבוא העת, כשתהיה לאם, יתפקדו כסבא וסבתא לילדיה. נדרשו עשרים וארבע שנים עד שיכלו לקיים את הבטחתם, והם עשו זאת במלוא הכוונה!

על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה.

אחד הרגעים הנוגעים ביותר ללב הוא זה שבו מתארת רות שפירא את שני המפגשים שלה עם האם הביולוגית של בתה ואת כאב הפרידה שלה. גם שם היא מתגלה ביופייה המרגש: המתווכת הווייטנאמית מייעצת לה לא לאפשר לאם הביולוגית להחזיק את התינוקת בטרם תמסור אותה סופית. רות שפירא, בדרכה האצילית, חסה על האישה ומעניקה לה את החסד האחרון הזה, כואבת את כאבה ומזדהה אתו. בגדלות רוח, ביכולת אמיתית לראות את הזולת, אינה שוכחת כי "על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה."

ומה על לין עצמה? היא, כך מספרת רות שפירא, גדלה להיות נערה מוכשרת, אהובה, משמחת לב. את אמה הביולוגית היא רואה כאישה גיבורה, שוויתרה על היקר לה מכול, עליה עצמה, לטובתה. הנה כך כאב של מלחמות, אובדן ושכול, יכולים להוליד גם נתינה ואהבה כאלה, ובעקבותיהם את הספר הירח אותו ירח, המקפל בתוכו כל כך הרבה משמעות ורגש.

הזמן – שנת 1926, אמצע החורף. עשר בלילה. המקום – בית כפרי בדרום מזרח אנגליה. סופרת ספרי המתח הנודעת והאהובה אגתה כריסטי עולה לחדר השינה של בתה בת השבע שישנה במיטתה, נושקת לה, יורדת, יוצאת מהבית, נכנסת למכוניתה ומתחילה לנהוג, מתרחקת, ונעלמת.

למחרת מוצאים את המכונית. אורותיה עדיין דולקים, המכסה של תא המטען מורם ומגלים בו מזוודה עם חפצים של כריסטי, מעיל הפרווה שלה ורישיון נהיגה פג תוקף. המכונית ננטשה ליד אגם קטן, המכונה "הבריכה הדמומה", שמי מעיין מפכים לתוכו. תושבי המקום נוהגים לספר כי ממש כאן טבעו פעם למוות נערה צעירה ואחיה. הרוחות באנגליה סוערות. האם אגתה כריסטי טבעה? או שמא נרצחה? מסתבר ששלחה מכתב לקצין המשטרה באזור במגוריה ובו הודיעה שהיא חוששת לחייה. מי רצח אותה, אם כן? האם ייתכן שבעלה אשם בכך?

במשך אחד עשר יום לא מצליחים להתחקות אחרי עקבותיה של אגתה כריסטי. חמישה עשר אלף מתנדבים ומאות שוטרים ממחוזות שונים מחפשים אותה. נקבע פרס בגובה חמש מאות פאונד שיינתן למי שימציא רמזים שיעזרו באיתורה. כלבי גישוש, צוללנים ומטוסים (לראשונה משתמשים בהם כדי לחפש אדם נעדר) סורקים את האזור. דמויות ידועות שֵם מתגייסות כדי להשתתף בחיפושים. כך למשל הסופר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של הבלש שרלוק הולמס, מחליט להירתם לעניין. מאחר שהוא מאמין בספיריטואליזם הוא נעזר במדיום, שאליה הוא נוטל כפפה שאגתה כריסטי שמטה. ללא הועיל.

ואז היא מתגלה פתאום. מסתבר כי במשך כל הימים שנעדרה התאכסנה הסופרת בבית מלון בהרוגייט שבצפון יורקשייר. אין ספק שראתה את כל מה שנכתב עליה בעיתונים, הסיפור הגיע עד העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, ובכל זאת בחרה להמשיך ולהסתתר. ואולי נבצר ממנה להתגלות? האם השתמשה בחייה האישיים, ביימה את ההיעלמות, כדי לייצר עלילת מסתורין לא כתובה? האם היה זה תעלול של יחסי ציבור? ואולי יש הסבר אחר למה שקרה?

התברר כי אחרי שנטשה את מכוניתה נסעה כריסטי ברכבת ללונדון, משם שלחה מכתב לגיסה, האח של בעלה, הודיעה לו שהיא נוסעת לחופשה ביורקשייר, ואז נסעה לבית המלון שבו השתכנה בשם בדוי.

התעלומה והתהייה מה קרה באותם אחד עשר יום ממשיכות עד היום להעסיק ולסקרן רבים. לפני שנים אחדות ראה אור ספר ביוגרפי על חייה של אגתה כריסטי, ובו טוען המחבר, אנדרו נורמן, כי הסופרת לקתה באותם ימים בהתקף של הפרעה פסיכיאטרית הפיכה, דיסוציאציה שהביאה לאובדן זיכרון זמני. לכן לכאורה שהתה כל אותם ימים הרחק מביתה, מבולבלת וחסרת עשתונות. לפי סברה אחרת היה שם תכנון מתוחכם שנועד להביא לכך ששוטרים יפרצו לחדר שבו התאכסן בעלה עם המאהבת שלו, ויש המאמינים כי הסתלקה ונעלמה כדי להבהיל אותו, ואולי כך לשוב ולזכות בו. ביום  האירוע הודיע לה הבעל שהחליט לעזוב את הבית.

שם המשפחה שבו נרשמה כריסטי בבית המלון היה שמה של המאהבת של בעלה. על עצמה סיפרה שהיא אם שכולה, ואורחים בבית המלון ראו אותה פותרת תשבצים, קוראת עיתונים ומשחקת בקלפים. כמו כן, היא פרסמה מודעה בטיימס שבה התבקשו ידידים ובני משפחתה של תרזה נידל – השם הבדוי שבחרה לעצמה – לכתוב לתיבת דואר שצוינה במודעה. זהותה של אגתה כריסטי נחשפה בסופו של דבר כשעיתונאי שזיהה אותה פנה אליה בשמה האמיתי, והיא השיבה לו…

לאחר שהתגלתה שבה כריסטי לחייה הרגילים. כעבור שנתיים התגרשה מארצ'י כריסטי, טייס לשעבר שנלחם במלחמת העולם הראשונה, בימים שהיא עצמה שירתה כאחות. את שם משפחתו המשיכה לשאת ולפרסם גם אחרי שנישאה שוב.

על הפרשה הכאובה סירבה לדבר בפומבי, אבל דומה שלא רק שלא הזיקה לה, אולי אפילו העצימה את הצלחתה. אגתה כריסטי כתבה 78 ספרים. רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע, תורגמו ל-103 שפות ונמכרו עד כה בכ-2 מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. את הדמויות שיצרה, הרקול פוארו והבלשית החובבת גברת מרפל, מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.

גם הסיפור המסתורי שיצרה בעלילת חייה לא נשכח. לפני כשנה יצא אל האקרנים סרט של דיויד פינצ'ר, "נעלמת" בכיכובו של בן אפלק. הסרט הוא עיבוד של הספר Gone Girl, נעלמת, שהתבסס על פרשת היעלמותה, והוא מוכיח עד כמה היא ממשיכה לסקרן אנשים גם כיום, כמעט תשעים שנה לאחר מעשה.

הסרט "פרינסס" מבקש לגעת במצוקתה של ילדה קורבן. לעצב את העצב הבלתי נסבל של נפגעת גילוי עריות. זאת אינה משימה של מה בכך. כדי לעשות זאת הוא מתנתק מהמציאות הריאלית. ספק קיים בה, ספק מרחף מעליה, נוגע ונמלט מפניה אל דממה הזייתית, אפלה, שאין בה כמעט מעשים של יום יום.

שלושה אנשים מאכלסים דירה קטנה: אימא רופאה. מיכאל, הגבר שלה ואדר, בתה בת השתים עשרה. הסרט נפתח בתמונה שאין בה שום תמימות. האימא מעירה את הילדה משנתה. הילדה מתהפכת. מסרבת להתעורר. האימא נוגעת,  מפצירה, כאילו רק מלבבת, אבל משהו בנגיעות הללו מטריד, מוגזם, לטפני מדי, כמעט פולש מדי בתובענות לא אימהית.

ואז מתגלה התמונה הרחבה יותר: במיטה הזוגית ישנו הלילה שלושה: הגבר, האישה, הילדה.

בלילות היא מתגנבת למיטתם. בהתחלה נדמה שהיא מבקשת להצטרף. אחרי כן מתברר שהיא לא יכולה לשאת את הקולות הבוקעים מחדרם, מנסה לבלום אותם, לעצור את המעשים הטורדים את מנוחתה המתרחשים קרוב כל כך אליה, מעבר לקיר הדק, מול הפתח הפעור – האם ייתכן שהם באמת רוקדים כך לעיניה בעירום, ומתעלסים? האם ייתכן שהיא נכנסת למיטתם ממש בשעת המשגל והם ממשיכים בו, כמעט בלי לבלום את עצמם? מי פוגע בילדה הזאת, הנוכחות המינית המופגנת של שני המבוגרים? האימא הפתיינית, המתגרה? הגבר נטול העכבות שכולו יצרים פרוצים, שמתיר לעצמו כל מעשה שעולה על דעתו?

תמימותה של הילדה הופרה מזמן. היא שומעת. היא רואה. מה מתרחש שם, בבית הזה?

הרמז היחיד למציאות ריאלית מתרחש הרחק מהבית: בבית הספר למחוננים שבו לומדת הילדה מודאגים מהיעדרויותיה הרבות. אם לא תתחיל ללמוד, מאיים המורה, לא תוכל להישאר בבית הספר הזה. לתדהמתה של הילדה האימא מסכימה אתו. תומכת בהסתייגויותיו ובספקותיו. מחוץ לכיתה היא מתפארת: לא יעיפו אותך בזכותי, כי עכשיו המורה מרחם עלייך. הבגידה האימהית טוטלית. במקום להיאבק למען בתה, במקום לעזור לה למצוא את הכוחות כדי להתמודד עם מה שילדה בת שתים עשרה אמורה לעשות, היא מסתפקת במלמולי הטפה חסרי משמעות על כך שאדר חייבת ללכת לישון מוקדם, לקום בזמן, ללמוד – אבל בעצם מפקירה אותה לסטיותיו של הגבר חסר המעצורים שנשאר אתה בבית, משחק אתה, כביכול, מעורר בה סקרנות ותשוקה בטרם זמנה, ואת הרצון לברוח ממה שמושך ודוחה אותה, לראות, לעצום את העיניים, לדעת, לא להבין.

תגובתה הצפויה של האימא למה שהגבר הזה מעולל לבתה: "הוא בן הזוג שלי," היא צורחת על הילדה. "את אשמה. את משחקת אתו במשחקים מלוכלכים," וההטעיה האולטימטיבית: "אולי היו דברים מסוימים שלא פירשת נכון…." אכן, כך מגיבות האימהות שמפקירות את בנותיהן.

ואיך בוגד הגבר? לא רק במעשים. גם בדיבורים. משמיע את דברי הרמאות המוכרים כל כך: "את הייצור הכי יפה שראיתי אי פעם," הוא אומר לילדה, "זה הרגע הכי יפה בחיי." לא רק הגוף נאנס. גם הנפש חייבת להתבלבל, כך מגיעות ההטעיות: שיא האכזריות יתלווה לסתמיות שבה מגלגלים מילים נאצלות בתוך זוהמה, ומאבידים מהעולם את כל היופי האפשרי לא רק מההווה, אלא גם מהעתיד: אם הרגע הכי יפה של מי שאמור להיות דמות אב מסתכם באלימות, חדירה בכוח, נסיגה מהירה וחזרה אל מיטתה של האם, שמקבלת אותו לזרועותיה המנומנמות כמי שאינה יודעת מה אירע לפני רגע מעבר לאותו קיר דק שאינו בולם גם את אנחותיה הליליות, מה הוא רגע מכוער? ומי תדע להבדיל ביניהם?

כוחו העיקרי של הסרט נובע מכישרונה המופלא של השחקנית המגלמת את דמותה של הילדה.

שירה האס מפעימה בקשת המדויקת והאינסופית של הבעות הפנים שלה. תמיהה. אימה. סקרנות מפוחדת. גועל. תדהמה. היא ילדה חכמה. היא ילדה מבוהלת. היא יודעת ולא מתירה לעצמה להבין. היא צוחקת ונאבקת. מבקשת להיחלץ מהביצה האפלה שהמבוגרים משקיעים אותה בה, ואין מושיע.

חולשתו של הסרט בכך שהוא זהיר מדי. אולי כדי לא להיות בוטה, אולי מתוך חששות אחרים, החליטה הבמאית להתהלך במחוזות המפחידים פחות של עולם הזוי. שם, כשלא ממש ברור מה אמת ומה דמיון, מה קורה ומה נדמה, אפשר למצוא מפלט מפני הזוועה.

אכן, חומרת הבגידה של האימא מצטיירת כמעט כפי שהיא בחיים, אבל גם היא  נוגעת בעצם רק בקצה הזוועה. אימהות אמיתיות שמאפשרות פגיעות כאלה אינן חסות על בנותיהן אף לרגע (הנה קישור לתוכניתה של גל גבאי "אימא איפה היית). אינן חוששות מפניהן. הן מפקירות באמת, מאוד ולגמרי. רבות מהילדות הנפגעות מושלכות מהבית (הנה למשל כתבה בעיתון הארץ המציינת כי יותר מ-80% מהנערות המופנות למעון "צופיה" היו קורבן לגילוי עריות).

גילוי עריות אמיתי הוא דווקא כן עניין בוטה ומחריד. מדוע, למשל, בחרה הבמאית בדמות של גבר שאינו אביה של הילדה? האם החליטה לעשות חסד עם הצופים, כי ידעה שלא יוכלו להתמודד עם החלחלה הגלויה, כפי שהיא? עם אבא אונס? עם הטירוף והרוע שפוקדים ילדות רבות בבתים רבים ממש ברגע זה?

לטעמי מחלישה את הסרט גם כל ההסתתרות מאחורי דימויים, סמלים וספקות עלילתיים – האם הנער שמצטרף בשלב מסוים אל המשפחה אמיתי או  שהוא יציר דמיונה של הילדה? האם יכולתו לעמוד בפני הגבר הפוגע מסמנת את הגבול שהילדה למדה סוף סוף לשים? מדוע אם כן לעשות זאת בהסוואה ובאטיות לא טבעית, במקום לספר סיפור גלוי, אמיץ, עם דמויות ממשיות שיש להן חיים אמיתיים, במגע עם המציאות, לא דרך פריזמות של הזיה, לא דרך חלונות חצי שקופים, מרוחקים, אלא מקרוב, כמו שהן, מעוררות הזדהות, ממשיות?

בעיניי הסרט מחמיץ במידה רבה את ההזדמנות לומר את הדברים החשובים שמסתתרים בו עמוק מדי מתחת לפני השטח.

פרק 25
איך הפרוקוטור ניסה להציל את יהודה איש-קריות

החושך שבא מן הים התיכון כיסה את העיר השנואה על הפרוקורטור. נעלמו הגשרים התלויים שחיברו את בית המקדש עם מגדל אנטוניוס המפחיד, ירדה מן השמים תהום רבה והציפה את האלים המכונפים מעל להיפודרום, את ארמון החשמונאים על חרכי הירי שלו, את השווקים, הפונדקים, הסמטאות, הבריכות…  אבדה עירשלם, העיר הגדולה, כאילו לא הייתה קיימת בעולם. הכול נבלע בחשכה, שהפחידה כל חי בעירשלם וסביבותיה. העננה באה מכיוון הים לפנו ערב, ביום הארבעה עשר בירח האביבי ניסן.

גחונה הכבד עלה על הר הגולגולת הקירח, שם דקרו התליינים בחופזה את המוּצאים להורג; היא רבצה במלוא כובדה על בית המקדש בעירשלם, הזדחלה בזרמים עשנים מעל הר הבית והציפה את העיר התחתית. היא נשפכה לתוך החלונות והניסה מן הרחובות המעוקלים אנשים לבתיהם. היא לא מיהרה להיפרד מלחותה ולעת עתה נתנה רק את אורה. את את תבשיל העשן השחור פילחה ופרמה האש, ומייד האמיר אל על מן העלטה האטומה גושו העצום של המקדש, במעטה קשקשים זוהר. אלא שהאש דעכה בין רגע, והמקדש שקע במצולות החשכה. לעיתים צמח ממנה וצלל לתוכה שוב, וכל פעם התלוו לצלילה זו רעמי אסון.

ריצודי זוהר אחרים הקימו מן המצולות את ארמונו של הורדוס הגדול, שניצב על הגבעה המערבית כנגד בית המקדש. ופסלי זהב מפחידים, חסרי עיניים, האמירו אל הרקיע השחור, פושטים אליו את ידיהם. אבל האש השמיימית נסתתרה שוב, ומהלומות רעם כבדות הדפו את אלילי הזהב אל תוך החשכה.

גשם שוטף פרץ פתאום, והסערה הייתה להוריקן. במקום שבו, בסביבות הצהריים, סמוך לספסל השימש, שוחחו הפרוקורטור והכוהן הגדול, – נשבר עץ ברוש במכה שדמתה להתפוצצות, כאילו היה מקל הליכה. יחד עם רסיסי המים והברד הוטחו למרפסת ורדים תלושים, עלי מגנוליות, זרדים קטנים וחול. ההוריקן עינה את הגן. […]

פילטוס השתרע על משכבו באפלולית הסערה, מזג לו יין לכוס, שתה בלגימות ארוכות, נגע מזמן לזמן בלחם, פורר אותו, בלע ממנו גושים קטנים, מצץ מדי פעם צדפות, לעס לימון ושתה שוב מכוסו.

אילמלא שאגת המים ומהלומות הרעם, שאיימו  לפחוס ולשטח את גג הארמון, אילמלא תיפוף הברד שניתך על מדרגות המרפסת – היה אפשר לשמוע את הפרוקטור ממלמל דבר מה, בפנותו אל עצמו. ואילו היו הבזקיה המרטיטים, הלא יציבים, של האש השמיימית הופכים לתאורה קבועה – הצופה מהצד היה יכול לראות שפני הפרוקורטור ועיניו הדלוקות מנדודי שינה ומיין – מביעים קוצר רוח. וגם שהפרוקורטור לא רק מסתכל בשני ורדים לבנים ששקעו בשלולית האדומה, אלא גם מפנה בקביעות את פניו אל רסיסי המים ומטחי החול, שהוא מצפה למישהו, ורוחו קצרה עליו.

מיכאל בולגקוב, האמן ומרגריטה, ידיעות ספרים, סדרת פרוזה. לעברית: פטר קריקסונוב

בהתחלה חשבתי שכמו שבספרה הראשון מקום אחר ועיר זרה פסעה מאיה ערד בעקבות פושקין, כך היא מקבלת בספרה החדש השראה מג'יין אוסטן. ברומן המחורז ההוא, העשוי לתפארת, כולו מדויק שנון ומעוצב, התכתבה ערד עם הפואמה המונומנטלית "ייבגני אונייגין". האם העלמה מקזאן   הוא מעין גרסה ישראלית עכשווית של גאווה ודעות קדומות? גם כאן מתפתח סיפור אהבה שיש בו מאבק בין המינים, גם כאן יש החמצות ואי הבנות, ומתעוררת ציפייה שבסוף העלילה תגיע ההתרה המקובלת – הצעת הנישואים המיוחלת, הטובות ינצחו ויגיעו אל האושר ואל הפתרון האפשרי היחיד: חתונה עם הגבר המתאים.

גיבורת הספר, עידית, אפילו רומזת על כך בעיסוקה ובמאווייה: היא מורה לאנגלית שהחלה בכתיבת הדוקטורט שלה שעסק בנישואים בספרות של המאה התשע עשרה. היא עצמה מזכירה כמה פעמים את מר דארסי הנכסף, האב-טיפוס לגבר הבלתי מושג שמופיע, בסופו של דבר, אם רק יודעים לחכות לו בסבלנות.

אבל לא, הסיפור בספר העלמה מקזאן מסרב ללכת בתלם הזה. הוא  מוביל את עידית ואת הקוראים דרך כל המהמורות כדי להגיע אל סוף אחר, שאליו, כך מתברר בדיעבד, הוא מתכוונן. עידית תצטרך לגלות שאת משמעות חייה תמצא במקום אחר לגמרי.

וכן, הסופרת תיקח אותה לשם בביטחון גמור. יש להוסיף, למרבה הצער, בביטחון רב מדי. כי לאורך כל הסיפור אפשר לחוש ביד המכוונת המובילה את העלילה ואת ההתרחשויות, גם אם הסיפור כתוב בגוף שלישי ועובר כל הזמן בין התודעות השונות.

כדי שעידית תצליח להשתנות ולמצוא את אושרה, מאלצת אותה מאיה ערד לעבור רצף של תסכולים, כישלונות ומפחי נפש. הנה היא מוותרת בלית בררה על אהבת חייה ומחליטה ללדת ילד מחוץ לנישואים, אבל בדרך לשם נתקלת בשרשרת של התרחשויות שמעל כל אחת מהן כמו תלויה מעין תווית נושא: עידית מנסה להגיע להסדר עם ידיד נעוריה שחי בקשר זוגי עם גבר, אבל בן הזוג שלו מסכל את התוכנית. התווית היא אם כן "זוגיות הומוסקסואלית". עידית יוצרת קשר עם גבר אחר, מקסים ומושלם, אבל אז מסתבר לה להוותה שהוא נשא HIV. התווית היא: איידס והשפעתו על בני האדם. היא מנסה למצוא גבר להורות משותפת בפורומים באינטרנט: התווית: מוזרויותיהם של גברים במרחב הווירטואלי. היא פונה להורים שבנם מת ממחלה: התווית היא נואשותם של הורים שכולים שלא לאבד את הסיכוי לסבאות.

כל אחד מהמפגשים הללו מתרחש כמו כדי להציג עוד פן, עוד היבט המביע את תחושותיהן של רווקות בישראל בימינו והתלאות שהן נאלצות לעבור. שוב ושוב מתעוררת תחושה של בימוי, כאילו חשים בנוכחותה של היד המזיזה את השחקנים על הבמה, במקום שהם יחיו את חייהם, ייסחפו, יניעו את עצמם ולא יחכו לה כדי שתגיד להם לאן עליהם ללכת, מה עליהם לעשות, לומר, לחשוב.

עד כדי כך, שבמקומות רבים בסיפור לא נותר די סבטקסט, כי הדברים נאמרים ישירות. הנה למשל –  "קשה להאמין שעידית המפונקת, המרוכזת בעצמה, הצליחה להכניס שינויים עצומים כאלה בחייה," אומר מישהו את מה שהקורא אמור להבין בכוחות עצמו.

ואגב האמירה הזאת, אין להכחיש: עידית באמת מפונקת ומרוכזת בעצמה. מזמן לא נתקלתי בדמות ספרותית מעצבנת כל כך כמוה. הביקור בעולמה הפנימי של האישה הנעלבת, הפגיעה, חסרת האונים, הקנאית, המסתגפת, כמעט בלתי נסבל. מתחשק לרגעים לצעוק לה – מה, את עיוורת? את לא רואה מה קורה סביבך? אולי תפסיקי כבר עם השטויות שלך? ומה את יושבת בקיץ וסובלת מול מאוורר שמערבל אוויר לח וחם, תיקני כבר מזגן, ותאכלי משהו!

אכן, עידית משתנה, ובעצם על כך הספר: על ההשלמה שלה, על הלמידה. על ההבנה שהחיים הם כאן ועכשיו, לא תוכנית שצריך לחכות לה כל הזמן, ובעיקר – על ההכרח להתפשר, אבל למרבה הצער הדרך המובילה אל העמודים האחרונים בספר לא ממש אמינה. שוב ושוב מתרחשים דברים לא מתוך היגיון פנימי, אלא כצירופי מקרים שמצטרפים בדיעבד לכלל תבנית מסודרת מאוד, ובעצם – מסודרת מדי. כי כן, בסופו של הספר מבינים לאן הוליך הכול. מה הייתה מטרת כל הסבל, מה השיא שאליו מבקשת הסופרת להוביל.

אמנות אמורה להיות אוסף לא אקראי של פרטים נבחרים שיוצרים ביחד מכלול המוליד משמעות. במקרה של העלמה מקזאן המכלול אקראי מדי, והמשמעות מוכתבת מראש.

ועם זאת, ולמרות כל ההסתייגויות, אי אפשר להכחיש: הספר ממשיך לרתק לכל אורכו. בשל התהייה לאן בעצם הוא מוביל, מה מטרת כל ההתנסויות הללו, מה הוא רוצה להגיד, לא ויתרתי עליו, והגעתי עד סופו.

למי שקראה את כל ספריה הקודמים של מאיה ערד היה מעניין ואף משעשע לפגוש רמזים מהספר אמן הסיפור הקצר, רומן ארס פואטי שעוסק, כפי ששמו מעיד עליו, באמנות הכתיבה.

כך למשל היא מרחיבה את אחד הסיפורים הקצרים מהספר ההוא, וגם מיישמת המלצות של אחת הדמויות משם.

"'המספר של אלף לילה ולילה,'" אומרת אותה דמות, משתמש במיומנות באמצעי אמנותי המכונה התקה, או נוהג "לקרוא לזה בכינוי סתום. נגיד, עשו מה שעשו. או פשוט 'זה'." הנה אצל צ'כוב "'הם הולכים לחדר שלה ואז פתאום צ'כוב אומר, אחרי זה הם אכלו אבטיח. אחרי מה? את זה הוא לא אומר. לך תבין בעצמך.'"

"'אז לא לכתוב על סקס,'" מסיק בן השיח שלה, סופר שטוף תשוקה, והיא "משכה בכתפיה, 'תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מורה לכתיבה יוצרת.'"

בסצנת ההתייחדות קיבלה ערד את ההמלצה שלא נאמרה במפורש. כמו אצל צ'כוב גם בספרה מגיעים בני הזוג אל דלת חדר השינה, המסך יורד והקוראים מנועים מלדעת מה בעצם התרחש שם, בין הסדין לשמיכה, במשך הלילה.

אין ספק שמאיה ערד כותבת מיומנת מאוד. יאמר בכנות: את הספר אי אפשר להניח, וסופו, גם אם הוא מתוכנן מדי, הסב הנאה אפילו לקוראת הביקורתית.

קארן בליסקן, ילידת דנמרק, כמעט בת חמישים, בעלת תואר אצולה, יושבת על המרפסת בבית חד קומתי מעוטר בגג  רעפים אדומים. הבית ניצב בשולי מטע גדול של עצי קפה, שאותו היא מנהלת עם בעלה, לא הרחק מניירובי שבקניה. לאפריקה הגיעה בשנת 1914, לאחר שנישאה לדודן שלה, הברון השוודי בְּרוֹר בליקסן-פיינקה, סופר וציד של חיות בר גדולות, שדמותו העניקה כנראה השראה להמינגווי בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר".

היא נושאת מדי פעם מבט אל הרי נגונג הנישאים מולה, אבל לעיניה מצטיירים נופים אחרים. היא משוטטת בדמיונה באירופה האריסטוקרטית שלפני מאה ומאתיים שנה, רוקמת אגדות על אהבה וחלומו, כותבת את ספרה הראשון, שבעה סיפורים גותיים.

בעוד כמה שנים, כשתשוב למולדתה, תוכל לראות בעיני רוחה את המציאות הסובבת אותה ברגעים אלה. דווקא שם, בביתה שבדנמרק, תכתוב את ספרה המפורסם ביותר, זיכרונות מאפריקה. יש ביבשת הזאת "משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים," כתבה לימים, וסיפרה כי "החיים באפריקה היו עשירים מבחינות רבות – נופים, אלפי סוסים וכלבים, והמוני משרתים"… עוד כתבה כי "אנשים לבנים שחיים זמן רב בחברת ילידים בלבד, מתרגלים לומר את אשר על לבם, מאחר שאין להם שום סיבה או הזדמנות להעמדת פנים. ואחרי שהם נפגשים שוב, הם משמרים בשיחתם את גוון הדיבור הילידי…" עוד תיארה בליקסן את המגע שהיה לה עם האפריקנים, ששימשו לה לטענתה קהל מצוין. ללבנים, כך טענה, כבר אין סבלנות להאזין לסיפורים, "אבל אוזנם של הילידים עדיין קשובה. סיפרתי להם כל הזמן סיפורים מכל הסוגים. וכל מיני שטויות. התחלתי עם, 'פעם היה איש שהיה לו פיל עם שני ראשים…' והם היו מיד להוטים לשמוע מה עוד יש לי לומר. 'כן? אבל גיברת, איך הוא מצא אותו, ואיך הוא הצליח להאכיל אותו?' או דברים מהסוג הזה. הם אהבו המצאות כאלה."

קארן בליקסן חיה שבע עשרה שנה באפריקה, אבל נאלצה לשוב לארצה כדי לקבל טיפול רפואי, לאחר שחלתה בעגבת. ממי נדבקה? כנראה מהבעל, שממנו התגרשה. (גם אביה חלה בעגבת, והתאבד כשהייתה בת עשר). במשך שנים אחדות ניסתה לנהל את החווה בכוחות עצמה, אבל לא עמדה במשימה. בערוב ימיה, על ערש דווי, הודתה כי הייתה מוותרת על הכול אילו רק יכלה לצאת שוב לאפריקה למסע ציד בחברת בְּרוֹר, שכבר הלך מזמן לעולמו.

שמה היה אמנם קארן בליקסן, אבל היא התפרסמה בשמות אחרים. ספריה הופיעו בשמות עט שונים. הידוע שבהם היה איזק דינסן. יש הסוברים כי הצורך שלה להסתתר כך מאחורי שמות בדויים נבע מההתנסות של אחותה, שגם היא כתבה ספרים, אך לא זכתה להכרה. ייתכן שקארן בליקסן העדיפה לא להסתכן, לא לצאת אל העולם בזהותה האמיתית. דינסן היה שם נעוריה, ואת השם איזק, כך הסבירה, נטלה מהתנ"ך, מתוך הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". בראיון שהעניקה בשנת 1960 אמרה כי המחשבה על כך שהעולם כולו יצחק אתה שימחה אותה. (נראה כי החמיצה את הפרשנות האפשרית, לפיה הצחוק שעליו דיברה שרה לא היה אלא חששה מהלגלוג שתספוג מי שלעת בלותה הייתה לה עדנה…). הדעת נותנת כי בחירתה בשם לא נשי הייתה מכוונת. כנראה שכמו סופרות אחרות (ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד), סברה שמוטב לה לחסות מאחורי זהות גברית. בדויה.

את אחד מספריה, הנוקמים המלאכיים,  שאותו כינתה "הילד הלא חוקי שלי," כתבה בזמן הכיבוש הנאצי של דנמרק תחת הפסבדונים פייר אנדז'רל. את אחוזתה פתחה באותם ימים בפני פליטים יהודיים, וברומן שכתבה הביעה את זוועות הכיבוש באמצעות סיפור אלגורי. ספר אחר שלה,  סיפורי חורף, הוברח דרך שוודיה בשנת 1942, פורסם בארצות הברית במהדורת כיס קטנה והוענק ללוחמים אמריקניים שהרבו לכתוב לה מכתבי תודה.

נראה כי לתודעה הציבורית חדרה בעיקר בזכות שני עיבודים לספריה, שנהפכו לסרטי קולנוע מצליחים: "זיכרונות מאפריקה," משנת 1985, בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר ו"החגיגה של באבט" זכה שנתיים אחרי כן בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. (התסריט של הסרט "זיכרונות מאפריקה" שונה בפרטים רבים מהספר. כך למשל מודגשת בו מאוד פרשת האהבים שניהלה בליקסן עם ציד אנגלי עמו חיה עד שנהרג בתאונת מטוס. בסרט שיחק אותו כאמור כוכב הקולנוע האמריקני, רוברט רדפורד. בתחילתם של הצילומים דיבר רדפורד במבטא אנגלי, אבל הבמאי, סידני פולק, שינה את דעתו, ורדפורד נאלץ להקליט מחדש חלק מהדיאלוגים.)

קארן בליקסן, או איזק דינסן, הייתה במשך שנים מועמדת לפרס הנובל לספרות, אך לא זכתה בו. בשנת 1954 כשהוענק הפרס לארנסט המינגווי, מחה הסופר והצהיר שדינסן הייתה ראויה לו הרבה יותר.

"לדעתי," נהגה לומר, "אפשר לשאת כל כאב אם הופכים אותו לסיפור או מספרים עליו."  אין לדעת אם הילידים ששירתו אותה והאזינו לסיפוריה, והחיות שאהבה לצוד, יכלו להזדהות עם תפיסת העולם הזאת.

"אני חושבת כמוך שילד בן חמש שחי חיים רגילים, לא יוכל לשחזר בקלות כזאת את ילדותו. אנחנו, אלנה לא פחות ממני, זוכרות אותה כאילו התרחשה היום, ואת הסיבה אינני מסוגלת להסביר. דבר לא נעלם מאתנו, לא המחוות, לא המילים, לא הרעשים, לא הצבעים, הכול כבר היה לנו ברור."

אמה רייס, ציירת ילידת קולומביה, כתבה כך באחד מעשרים ושלושה המכתבים שתועדו בספר אני באה משם ונהפכו לרומן המגולל את סיפור ילדותה.

אכן, הפירוט הרב שבו מספרת אֶמה רייס על מה שעבר עליה ועל אלנה אחותה מעורר השתאות. הוא מעלה על הדעת את העדויות של ניצולי שואה, למשל כמו אלה שהעידו במשפט אייכמן, שש עשרה שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. קשה לפעמים שלא לתהות איך הזיכרונות נותרו ברורים כל כך, איך הצליחו העדים לשחזר את המראות, המקומות, המפגשים והאירועים.

נראה כי התנסויות כה טראומטיות אינן מתפוגגות מהזיכרון. הן נחרתות בו עד כדי כך, שלמעשה אינן נשארות בעבר, אלא מתקיימות במעין הווה מתמשך, ואין דרך לנוס מפניהן, גם לא ממרחק רב של מקום ושל זמן.

אֶמה רייס מתארת בסדרת המכתבים כיצד בהיותה ילדה כבת ארבע או חמש התגלגלה ביחד עם אחותה, שהייתה לא גדולה ממנה בהרבה, לחיים במנזר. עד אז חיו השתיים עם אישה, "הגברת מריה" שהייתה אולי אמן, אין לדעת. את המילה אימא, אבא, הורים, את המושג משפחה, לא הכירו מעולם. עד שהגיעו למנזר הספיקו לעבור התנסויות בלתי אפשריות כל כך, עד שקשה להבין איך שרדו, איך לא איבדו את שפיות דעתן. היה למשל התינוק שילדה "הגברת מריה", והזניחה אותו כמעט כליל. אֶמה, אז רק בת ארבע, הייתה היחידה שטיפלה בו, האכילה אותו, ניקתה אותו. יש תיאור מבט אחד של עצב תהומי שהיא זוכרת, שלה ושל התינוק, שאת המחשבה על ייסורי חייו הקצרים אי אפשר בכלל לשאת, גם לא את מה שעבר על הילדה שהייתה עדה לרגע שבו ננטש. הכאב שעליו היא מספרת, אובדן היכולת שלה לצעוק, הייאוש שחשה והשתיקה, במשך כמה ימים לא יכלה כלל לדבר, כל אלה נדמים כמו שיא הזוועה שאפשר להעלות על הדעת, אבל זאת רק ההתחלה.

כי זמן לא רב אחרי כן גם אֶמה ואחותה ננטשו, ונקלעו לחיי עבדות במנזר שבו נדרשו, כמו עשרות ילדות אחרות, לתת הרבה מאוד כדי להרוויח את הלא כלום שקיבלו בתמורה. כמה מעט אהבה הייתה שם, וכמה רשעוּת. אמה רייס מפליאה לתאר את חיי היומיום, את האכזריות והניצול. את ההשתוקקות והכמיהה לחיים "בעולם". את רגעי החסד הקצרים מאוד, כשמישהי שמה לב. כשמישהי הפגינה חום אנושי. אחד הסיפורים הנוגעים ללב במיוחד הוא על ילדה חדשה שהגיעה למנזר, והראתה לאֶמה, ואחרי כן גם לילדות האחרות, את האח הקטן שלה, שאותו הגניבה אתה למנזר: בובה קטנה שהייתה רעבה מאוד, וידעה בתמורה לאוכל שהילדות הגניבו לה מתוך המנות הזעומות שלהן לספר סיפורים על ארמונות, בתים, על האנשים בחוץ: פתח קטן שנפתח בפניהן אל חיים שלא יכלו לדעת עליהם מאומה.

המנזר היה בעצם מפעל ריווחי מאוד של עבודות רקמה. הילדות הועבדו בפרך, ולא הורשו אפילו להצטרף לדבקות הדתית של הנזירות – היה רגע שבו החליטה אֶמה שהיא רוצה להפוך לנזירה, אבל סירבו בתקיפות לתחינותיה: מאחר שלא ידעו מה מוצאה ואם הוריה היו נוצרים, מנעו ממנה את האפשרות להקדיש את עצמה לחיים של הסתגפות. ומזל שכך. כי אחרי מה שתואר במכתב האחרון – בריחתה מהמנזר – החלו חייה האמיתיים. אחרי שנדדה ברחבי אמריקה הלטינית, הגיעה אֶמה רייס לפריז. היא זכתה במלגה, למדה ציור, נהפכה לאמנית מצליחה, התיידדה עם אמנים ואינטלקטואלים כמו סארטר, אלזה מורנטה, אלברטו מורביה, דייגו ריברה ואחרים, נישאה לרופא צרפתי שגר בקרבת בורדו, הציגה תערוכות ברחבי העולם וזכתה בערוב ימיה לקבל מממשלת צרפת את אות מסדר הכבוד לאמנויות ולספרות הצרפתית. (אמה רייס נולדה בשנת 1919 ומתה בגיל 84).

הפרטים הללו אינם כתובים ברומן עצמו אלא באחרית הדבר שהוסיף עורך בשם דייגו גרסון. חייה של אמה רייס עוררו את סקרנותו והוא התחקה אחרי העובדות המסוּפרות במכתביה, ותיאר גם מה עבר עליה בהמשך.

הספר אני באה משם נראה למבקרת רות אלמוג בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא הטילה ספק בעצם הזהות של המחברת, וחשדה בה שהיא "בדיה" או "תחבולה שאיזה סופר המציא". האוצר יונה פישר הגיב על כך וסיפר כי הכיר את אמה רייס היטב והיה מיודד אתה במשך ארבעים שנה. פישר אישר את הדברים שסיפרה, כולל את השמועות שהתהלכו סביבה (היא סירבה לאשר או להזים אותן בפומבי) כאילו הייתה נכדתו האינדיאנית למחצה של רודן קולומביה, רפאל רייס.

ביום ששתי הילדות נקלעו למנזר אמרה אלנה לאֶמה, "אם תדברי על הגברת מריה ארביץ לך." אכן, שתיהן שתקו. מעולם לא סיפרו מאומה על עברן, על מה שקרה להן, על מי נטש אותן וכיצד. הן לא אמרו אף מילה על הילדים האחרים שננטשו לפניהן, על הרעב וההזנחה, על תחושת האשם המתמדת שהחדירו בהן בשל עצם קיומן. מעולם לא השיבו על אף שאלה. גם האֵלם הזה שגזרו על עצמן מזכיר את שתיקותיהם של ניצולי שואה, שמרביתם סירבו לשתף את הזולת במה שעבר עליהם. לפעמים הסכר נפרץ, ולפעמים הוא נשאר חתום לצמיתות.

אני באה משם (במקור שמו זיכרונות בהתכתבות ואני תוהה מדוע שונה בעברית), הוא הרבה יותר מסתם עדות. הוא הוכחה לכך שכאשר יד אמן נוגעת בכאב ומעבדת אותו, הוא זוכה במשמעות, ובזאת אולי גם בנחמה לכותבת, ולא פחות מכך – לקורא.

את הספר משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אי אפשר לקרוא בלי להשמיע שוב ושוב פרצי צחוק רמים וביניהם  –  לצחקק ולחייך בלי הרף. הספר מבדח מאוד, אבל ברור שכל הצחוק הזה אינו אלא פיתוי: למעשה מתאר דיוויד פוסטר וואלאס מציאות שאם לא צוחקים ממנה, אפשר רק לבכות בגללה.

הספר עוסק במה שוואלאס מכנה "פינוק אקסטרווגנטי כל כך, שהוא דופק לך את המוח": שיט תענוגות בקריביים, בספינה ענקית, שופעת סיפונים (שנים-עשר!), מסעדות, טיפולים, שעשועים, שנועדו כולם למטרה אחת בלבד: לפנק ולרצות את הנוסעים, להעניק להם יותר ממה שהם עצמם יודעים שהם רוצים.

תיאור הספינה, מה שמתרחש עליה במשך שבוע, כיצד מתנהגים הנוסעים ואנשי הצוות, מה מניע את שני הצדדים לשתף פעולה באינטראקציה מוזרה ובלתי אפשרית, הוא נושאה של המסה השנונה הזאת, הרצופה בתובנות ובאמיתות מבדחות, ובה בעת גם מסמרות שיער.

וואלס מציין למשל את אדיבות היתר של אנשי הצוות ומגיע לתובנה כי כל החיוכים הללו, החמים והמוקפדים, אינם מביעים בעצם שום קשר אנושי אמיתי. כל אחד מהם הוא "ניסיון מחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים." והוא תוהה: "האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה כזה של חיוכים מקצועיים מעורר בו ייאוש?"

באחד התיאורים המשעשעים במיוחד מספר וואלאס כיצד בכל היעדרות שלו מהתא שנמשכת יותר מחצי שעה, מגיעה החדרנית המסורה, מסדרת הכול ומחליפה מצעים ומגבות. (לפעמים, מרוב ייסורי מצפון, הוא מקפיד להשאיר על המיטה "ראיות" לכך שעבד קשה  –  מחברות, דפים מקומטים. ובה בעת הוא צוחק מעצמו  –  אפשר לחשוב שלחדרנית אכפת אם כל השירות המופרז הזה אכן "מגיע לו" בזכות כלשהי…). אבל איך, הוא תוהה, החדרנית יודעת כמה זמן יעדר? והיכן היא אורבת לו כדי להסתער על התא? הוא מתחיל במשחק חד-צדדי של תופסת, או מחבואים, פותח את התא במפתיע, הולך ומסתובב במהירות כדי לתפוס אותה מאחוריו, יוצא וחוזר אחרי עשרים וחמש דקות  –  אבל אף פעם לא מצליח לראות אותה, ונוכח שוב ושוב שרק אם יעדר חצי שעה בדיוק יסתבר לו בשובו שאכן החדרנית כבר הייתה, ניקתה וסידרה… היא אישה בלתי נראית. ככל שהוא חושב על כל הניקוי והסידור הזה, הוא מגיע לתובנה שבעצם אינם מיועדים באמת לרווחתו ואין להם ערך משמעותי מבחינתו כי כל הפינוק והחביבות הקיצוניים הללו אינם מוּנעים מחיבה או אכפתיות אישית, הם כולם רק אינטרסנטיות מוסווית.

מי הם הנוסעים בספינה הזאת? ברובם המכריע  –  אמריקנים עשירים, מבוגרים מאוד, שמרגישים זכאים לכל הפינוק הזה. (לפני העלייה לאונייה הוא מצותת לשיחותיהם ומופתע לגלות שכל אחד מהם מתרץ מדוע הוא שם, כמה קשה עבד לאחרונה, כמה היא או הוא זקוקים לכל מה שצפוי להם בשבוע הקרוב). וואלאס מרגיש נבוך להימנות עמם. כשהם יורדים כתיירים לסיורי החוף הוא מבחין בבוז שחשים כלפיהם המקומיים, שמציעים להם לצלם ולהצטלם עם איגואנה ענקית או עם גבר שמחופש לשודד ים. הוא בז לבני ארצו שנראים לו נצלנים, חזיריים, גסי רוח, אטומי רגש ומגוחכים, נגעל מהזיוף שאינם מבחינים בו.

ומי אנשי הצוות? ברובם המכריע  –  אנשים שמוצאם מהעולם השלישי. כאלה שמתפרנסים מכך שהם משרתים, מקדישים את כל תשומת לבם, כוחם ומרצם, "בנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה," דואגים לכך שהנוסעים יקבלו הכול, ויותר. "בתחום המותרות, החוברת הערמומית של 'סלבריטי' אינה משקרת או מגזימה. עכשיו ניצבת מולי בעיה עיתונאית, והיא ההתלבטות כמה דוגמאות עלי לתת כדי לתאר את אווירת הפינוק הנהנתני שכמעט מטריף את הדעת על סיפונה של הספינה."

הנה, למשל, סיפור קצר, שממחיש משהו מהטירוף: זמן קצר אחרי שהספינה הפליגה, החליט המספֶּר שהוא רוצה לקחת מהתיק שלו את המשחה שהוא נוהג למשוח בה את אפו, כדי שזה לא יתקלף בשמש הטרופית. התיק היה עדיין במקום שבו רוכזו כל המזוודות, משם התחילו אנשי הצוות להעבירן אל התאים. הסבל האומלל שממנו לקח המספֶּר את התיק כמעט בכוח נקרע בין שני צווים עליונים: מצד אחד  –  אסור בשום פנים ואופן שהנוסע יסחב משהו (אפילו לא את המגש שלו מהמזנון לשולחן האוכל), ודאי שלא את המזוודה שלו. מצד שני  –  הלקוח תמיד צודק. רק בדיעבד הסתבר לו לוואלאס שהתעקשותו לקחת את התיק שלו בעצמו אל תאו כמעט עלתה לסבל, וגם לכמה מהדרגים הממונים עליו, במשרתם: "קצין יווני עם משקפי Revo  ועם ווקי טוקי וכותפות-קצין מורכבות כל כך שלא הצלחתי לפענח את דרגתו […] בא בכבודו ובעצמו אל תא 1009 אחרי ארוחת הערב של מוצאי שבת כדי להתנצל בשם כל חברת הספנות ולבשר לי שראשים לבנוניים כרותים מתגלגלים ברגע זה ממש לאורכם של מסדרונות שונים כקרבן חטאת על כך שנאלצתי לסחוב את המזוודה שלי בעצמי." נדרשו לו לוואלאס מאמצים רבים כדי להביע את הזעזוע שחש, לקחת על עצמו אחריות ולפרט את הדילמה שבפניה העמיד את הסבל  –  עשר דקות עד שהצליח להוציא מהקצין הבטחה ש"ראשים שונים שקוצצו יחוברו מחדש"…

אחד המאפיינים המלבבים בכתיבתו של פוסטר וואלאס הוא הערות השוליים הרבות, שחלקן נמשכות על פני יותר מעמוד וכוללות לפעמים בתוכן הערות שוליים פנימיות. הערות השוליים הללו הן בעצם הן חלק בלתי נפרד מהטקסט, ומתבלות אותו בהרהורים נוספים, משעשעים במיוחד. הנה דוגמה אחת קטנה: הוא מתאר כיצד נקלע למשחק שחמט עם ילדה (שהביסה אותו, לתדהמתו), ומסביר כי בספרייה יש מערכות זולות ופשוטות, "שבוודאי מוצאות חן בעיני כל שחקן טוב," ואז מוסיף בהערת שוליים: "מערכות שחמט כבדות עם גילוף אמנותי מיועדות לפוצים"… דוגמה נוספת: הוא מתאר את חנו "המיופיף, חסר הממשות, שנראה כמעט כאילו ריטשו אותו" של האוקיינוס, ומוסיף בהערת שוליים: "הוא לא 'יפה'; הוא 'מיופיף'. זה לא אותו דבר." או כשהוא מציין שאפשר לשלוח את הבגדים המלוכלכים לכביסה או לניקוי יבש הוא מוסיף כי "הטפסים שעליך למלא ולתלות על הדלת לשם כך מסובכים בטירוף, ואני מפחד להפעיל מנגנוני שירות שיש להם פוטנציאל להכריע אותי"…

המסה  שדיוויד פוסטר וואלאס כתב על ההפלגה בספינת התענוגות סותרת מסה אחרת, שכתב סופר אחר, ושמוצמדת לחוברת שמפיצה חברת הספנות. המסה ההיא מוצגת  –  כמעשה של רמייה  –  כאילו אינה תוכן פרסומי ממומן. אותו סופר הודה בפני פוסטר וואלאס בחשאי כי "קנו" אותו, שלמעשה הזנה את כישרונו ואת יכולת הכתיבה שלו וזה, אומר פוסטר וואלאס, "רע מאוד," כי מחויבותה הבסיסית של מסה אמיתית צריכה להיות אל הקורא. מודעת פרסומת אינה מחויבת לחלוטין לאמת. תפקידה לשרת את האינטרסים הכלכליים של מי ששילם בעבורה, וכל מה שהיא מספרת אמור רק למשוך את לבו של הקורא, לרוב – בניגוד לטובתו.

קוראי משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם יכולים לבטוח לחלוטין ביושרה של הכותב. קשה להאמין שמישהו שפוי ירצה להתנסות בחוויה המזעזעת המתוארת בספר, זאת שנועדה – "לפנק" ובעצם משחיתה את כל מי שמשתתף בה, אדונים ומשרתים כאחת.

עצוב ומצער, אבל אולי לא לגמרי מפתיע, לדעת שהמחבר התאבד (תלה את עצמו בביתו) שלוש עשרה שנים אחרי שכתב את המסה המצחיקה והחכמה הזאת. אפשר להבין שאדם שעיניו מערטלות כך את המציאות מעטיפותיה השקריות יתקשה להתנהל בתוכה, גם אם ניחן ביכולת מיוחדת לראות את הגיחוך ולצחוק ממנו.

השנה – 1938. גרהם גרין שקוע בכתיבה של העוז והתפארת, רומן רחב יריעה שמתרחש במקסיקו ועוסק במאבק שבין המדינה האתאיסטית לכנסייה. יש לגרין אישה ושני ילדים. הוא חושש שמא הרומן שהוא עובד עליו לא יכניס לו די כסף כדי לפרנס את משפחתו.

הוא מחליט לחלק את יומו: את שעות אחרי הצהריים הוא מקדיש לכתיבה ה"רצינית", ובבוקר כותב את מה שהוא מכנה entertainment: "שעשוע", או "בידור". כעבור כחודש וחצי, כשהוא נוטל סמי המרצה, הוא מסיים את כתיבת הספר הסוכן החשאי.

מלחמת האזרחים בספרד בעיצומה, וגרין בוחר כגיבור ספרו בדמותו של סוכן חשאי, שליח של מדינה שאת שמה אינו מזכיר, הנתונה גם היא במלחמת אזרחים עקובה מדם. הסוכן החשאי, ששמו מצוין רק באות ד', מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

ל' אינו רק נציג השלטונות בארצו. הוא מייצג גם את מעמד האצולה שעמו הוא נמנה. את האנשים הפריבילגיים, עתירי הממון וזכויות היתר, שהתרגלו לאורך מאות שנים לחמוס את זולתם כמעשה מובן מאליו של מי שהכול מגיע להם. ל' מנסה לקנות את ד', שהיה עד פרוץ מלחמת האזרחים מרצה  לשפות רומאניות וחוקר של שירת רולן.

ד' עבר במלחמה התנסויות כה איומות עד שבביקורת הדרכונים מתקשה השוטר לקשר בין התצלום שבדרכונו לבין קלסתר פניו. הוא התאלמן, נאסר, עונה, והוא חש שהוא "נושא את המלחמה בלבו." הוא מלא זעם, וכשל' מנסה להסביר לו ששניהם איבדו את היקר להם, האחד −  את אוסף כתבי היד העתיקים שלו, והאחר את אשתו, כי "דברים קשים קורים במלחמה", זעמו גובר. לאיש האצולה הזה, כך הוא אומר לעצמו, "אין שמץ של מושג מהי אהבה לאדם אחר. ביתו שהוצת והועלה באש דמה ודאי למוזיאון…" ד' חש כי "ראוי להרוג ציוויליזציה אחת כדי למנוע מממשלה של בני אדם ליפול לידיהם של – הם נקראים, כנראה, בני תרבות. איזה מין עולם זה יהיה? עולם מלא בחפצים שמורים שנושאים את התווית 'לא לגעת'."

ד' מסרב להצעתו של ל'. "בכל העולם," הוא אומר לעצמו, "יש אנשים כמוהו שאינם מאמינים בהשחתת מידות – פשוט כי החיים בלתי אפשריים כשגבר או אישה אינם מסוגלים להבחין באמת. זאת אינה שאלה של מוסר, אלא פשוט של קיום."

בעוד שנה תפרוץ מלחמת העולם השנייה, והמציאות שבה חי גרהם גרין, השקוע בכתיבת שני ספרים במקביל, תשתנה לחלוטין ובבת אחת.

הסוכן החשאי הוא מעין מסע בזמן אל אנגליה, כפי שהייתה בשנה האחרונה לפני פרוץ המלחמה. זוהי לונדון שעדיין אינה יודעת מאומה על האימה המתקרבת אליה, האלימות וההרס של ימי הבליץ הצפויים לה בעוד זמן לא רב. שוב ושוב מציין ד' את השוני בין ארצו, שבה אנשים נהרגים כל יום וכל הזמן, לבין אנגליה השלווה. אכן, קיימת מצוקת מסוימת: בעיית אבטלה כי מכרות הפחם מושבתים עקב חוסר ביקוש, אבל הקשיים הללו, מנקודת מבטו של מי שהגיע מהמלחמה, מינוריים יחסית. הוא אחוז התפעלות ממה שהוא רואה. חנויות הראווה הגדושות באוקספורד סטריט, אין בתים הרוסים, נשים יושבות בבתי קפה, חנויות ספרים. "יש לאנשים פנאי לקרוא ספרים, ספרים חדשים."  והוא מסתכל על הכותרים המוצגים: הנה למשל ימי הספארי, שעל כריכתו תצלום של גבר חבוש קסקט, לצד גופתו של אריה. גרהם גרין אינו יודע עדיין שאלה לא רק ימי השלום האחרונים, אלא גם ימיה האחרונים של האימפריה הבריטית. באחד התיאורים היותר משעשעים צופה ד' במכונית מפוארת שדוהרת ברחובות לונדון, ומעוררת התפעלות והתלהבות של ההמונים: שתי נערות צעירות יושבות בה – הנסיכות, שאחת מהן נהפכה למלכה אליזבת. אין ספק שהתיאור לקוח מהמציאות שבה גרהם גרין חי, והיא מספקת מעין הצצה קטנה אל החיים אז, אל מה שהעסיק את הציבור בלונדון.

בקרוב מאוד, בעוד שנה, תפרוץ המלחמה הממושכת, האיומה, זאת שייהרגו ויירצחו בה עשרות מיליוני אנשים. גרהם גרין אינו יודע על השואה. אינו יודע על הזוועות הבלתי נתפשות שיתרחשו. והנה, כמו ויקטור פראנל, מי שניצל מאושוויץ וכתב בספרו  האדם מחפש משמעות: "אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע, קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, […] במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי-משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו," גם גרהם גרין מתאר כיצד ד', שרואה באלימות גופנית עניין משפיל ומתועב,  "כפי שתיעב את המחשבה על יחסי מין מתירנים," מוצא פשר בחייו במחשבות על עבודתו המקצועית ועל אשתו, שאותה הוא ממשיך לאהוב על אף מותה.

אבל גרהם גרין, באמצעות מבטו של ד', רואה גם את העוולות הקיימות במציאות האנגלית המשגשגת יחסית לזאת של ארצו. הנה דמותה של המשרתת בת הארבע-עשרה שמתאהבת בד' רק משום שהיה מנומס וחביב אליה. היא צעירה כל כך, וכבר יודעת יותר מדי על העולם, על רשעותו, על חוסר התוחלת שבחייה. "בחיים מאושרים ההתפכחות הסופית מטבע האדם מתרחשת ביחד עם המוות. כיום נראה שהם ממשיכים עוד לחיות חיים שלמים אחרי שזה קורה." גם לונדון היפה מסתירה מאחורי הקלעים רמזים לסבל ולקושי: "הנואמים מול מרבל ארץ' עמדו על תיבות העץ ונשאו דברים בקור הצורב, השכמיות שלהם רכוסות על צוואריהם. לאורך כל הכביש חיכו מכוניות לבחורות המתאימות. הזונות הזולות ישבו בין הצללים, נטולות תקווה, והסחטנים פקחו עין על המדשאות, שם התבצעו בדממה המעשים האפלים, הלא מספקים. זאת הייתה, מבחינה טכנית, עיר של ימי שלום. על שלט רחוב נכתב: 'סנסציה טרגית בבלומבסברי'".

דמותו של ד', האיש שנדון, "כמו סופר", לחוש אהדה כלפי הזולת; שאינו מסוגל להרוג, גם כשחייו בסכנה, כי הוא "אולי שופט טוב, אבל לעולם לא יצליח להיות המוציא להורג", שמתאהב שוב, כמעט בעל כורחו, שחש כי "נשיקה מסגירה יותר מדי… קשה הרבה יותר לזייף אותה מאשר לזייף את הקול האנושי. כשהשפתיים נוגעות אלה באלה הן מביעות חלל אינסופי," האיש ההגון, המיוסר, הוא דמות יקרה ובלתי נשכחת.

גרהם גרין לא אהב את הסוכן החשאי, שהוא בעיקרו ספר מתח, אף על פי שזכה להצלחה רבה, וגם עובד לתסכית רדיו ולסרט קולנוע (עיבודים שהתרחקו מאוד מהמקור. כך למשל, השחקנית שמשחקת את הצעירה, בת האצולה האנגלייה, בתו של איל המכרות, שד' מתאהב בה, הייתה לורן בייקל, ילידת ברוקלין, שדיברה במבטא אמריקני מובהק…)

למרבה הצער הספר לא ראה אור בעברית.

The Confidential Agent, Graham Greene

"אקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות במערכה השלישית," אמר צ'כוב.

ה"אקדח" המופיע בתחילת הסרט "לוויתן" הוא בית עץ נאה שאנו צופים בו מבחוץ. השחר עדיין לא עלה, או דמדומי הערב עדיין לא תמו. עוד מעט יעלה היום, או ירד הלילה. הבית ניצב מול הים, על רקע שמים אפורים. חלקו התחתון אפלולי. אור חמים מציף את חלקו העליון, הווילונות אינם מסתירים אותו. על אדני החלונות ניצבים עציצים. אפשר להבחין בשולחן אוכל רחב. מי גר כאן? תוהה הצופה, שהיה רוצה להיכנס, להתיישב, לאכול משהו טעים, להשקיף החוצה. ואז האור בבית כבה. מישהו יוצא מתוכו, יורד בצעדים בטוחים במדרגות החיצוניות, מפעיל את השלט של המכונית החונה ליד הבית, ונוסע.

לא רק הצופה מביט בערגה של מי שהיה רוצה להתקבל לתוך חמימותו המוארת. את הבית הזה, שגרים בו מכונאי מכוניות בשם קוליה ביחד עם רעייתו ובנו מנישואיו הקודמים, חומד גם ראש העיר, וזומם לגזול אותו ממי שבנה אותו במו ידיו.

אכן, לפי הכללים שקבע צ'כוב, במערכה האחרונה האקדח "יורה": מחפרים מגיעים, מנפצים את קירותיו של הבית היפה הזה, מפוררים, מרסקים ומעלימים אותו. על תלו תוקם כנסייה שתשקיף אל הים.

האם זה אם כן, סרט על מאבקו של הפרט בשלטון אכזרי ומושחת? ואולי הוא עוסק בקשר שבין עריצות הדת ושיתוף הפעולה שלה עם הצביעות והרוע? או שהסרט מבקש להראות את אוזלת היד של אנשים קשי יום ברוסיה, את התמכרותם לטיפה המרה, וכיצד השתיינות מונעת מהם להתמודד עם המציאות, לשמור על עצמם ועל זכויותיהם הבסיסיות ביותר?

כל המוטיבים הללו מופיעים בסרט, וכולם מלווים בשפע של סמלים. כך למשל רומה, בנו בן העשרה של קוליה, נוהג להיפגש עם חבריו בחורבותיה של כנסייה עתיקה. בין הקירות ההרוסים הם מדליקים מדורה ומשתכרים. האש מהבהבת על ציורי הקיר של הקדושים המשקיפים על בני הנוער האבודים. אבל הנה הניגוד: בחלקו האחרון של הסרט מתקבצים כל תושבי העיר בטקס הפתיחה של הכנסייה החדשה, שם מדבר הכומר הצבוע, מי ששיתף פעולה עם ראש העיר והעניק לו תמיכה כשפעל בניגוד לכל כללי המוסר, וגזל את כבשת הרש. הדרשה שהכומר עוסקת בחשיבותה של האמת.

אפשר להבין אם כך שהסרט מותח ביקורת על הכנסייה. ויחד עם זאת, לפני שקוליה מאבד את כל עולמו, מופלל, נשלח למאסר על פשע לא ביצע, הוא פוגש את הכומר שמספר לו על איוב. על סבלו ועל הגמול שזכה לו בערוב ימיו. קוליה מתנדב לעזור לכומר לשאת צרור ובו לחם שהכומר מחלק לנצרכים. שוב, מתגלה סתירה פנימית: הנה כומר מיטיב, שדואג, כמו ישו, לחלק את הלחם לצאן מרעיתו. הוא גם מברך את קוליה, מחווה מעליו את הצלב, זוכה ממנו לנשיקת כף ידו, ובה בעת ומאחורי הקלעים − עוזר לשלטון להתאנות לאזרח תמים.

שמו של הסרט לקוח לכאורה ממראהו של שלד של לוויתן הניצב לא רחוק מהבית, בשולי החוף. לוויתן אחר נראה כמה פעמים במים, ומסמל כנראה חירות וחופש פעולה, והשלד – את אובדנן ואת ההיסחפות אל השרטון ואל החוף שאינו מקום מבטחים. (בימאי הסרט דיווח על כך שאיש עסקים רוסי קנה את ה"שלד", שיצרו אותו ממתכת במיוחד בשביל הסרט, והניח אותו במדשאת ביתו, אי שם במוסקבה.)

השם מתייחס גם, בלי ספק, לספר מהמאה ה-17, לוויתן: או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית שבו  טען מחברו, תומאס הובס, כי קיימת אמנה בין האזרחים לבין השליט האבסולוטי, וכי רק שליט אבסולוטי וחזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס ו"מלחמת הכול בכול".

האם זוהי אם כן אמירתו של הסרט? שהתפוררות השלטון הריכוזי קעקעה את הביטחון האישי של האזרחים ברוסיה וכך יכול השלטון המקומי להתעלל באזרחים?

אכן, יש רגע בסרט שבו יוצאת חבורת חברים אל הטבע לצלות בשר, ולהשתעשע בירי למטרה. תחילה הם יורים על בקבוקים ריקים, ואחרי כן − על צילומי מנהיגים מהעבר הסובייטי. הנוכחים מבודחים מהרעיון, ומתלבטים אם מי שיזם זאת הביא אתו גם צילומי מנהיגים מההווה.

הסרט "לוויתן" ייצג את רוסיה בתחרות פרסי האוסקר (אך הפסיד לסרט הפולני אידה). למרבה הפלא הוא זכה לתמיכה תקציבית של השלטון הרוסי, אבל גם לדברי גינוי של שר התרבות, שמתח ביקורת על האופן שבו הציג הבמאי את העם הרוסי, כאוסף של שיכורים נטולי מצפון.

הסרט זכה להצלחה רבה בעולם, ומבקרים רבים שיבחו אותו. אני תוהה עם מי מהדמויות הצליחו להזדהות. בי אף אחת מהן לא עוררה שום תחושה של קשר. אפילו גורלו של הקורבן המוחלט, האיש הנדיב ומר הנפש שירד במדרגות בבטחה בתחילת הסרט וסיים אותו בבית הסוהר, לא ממש נגע ללבי. אכן, נגרם לו עוול משווע. אכן, הרוע גבר על הטוב, ובכל זאת נותרתי אדישה, למעט הצער המסוים שהתעורר למראה הבית היפה מהתמונה הראשונה, שהושחת והושמד בתמונה האחרונה. ואולי די בכך.

                  הרשומה באתר JOKOPOST

ארבע שחקניות שונות, ביניהן כוכבות כמו סנדרה בולוק וקתרין קינר, גילמו את דמותה בסרטי קולנוע ודרמות טלוויזיוניות; נשיאים חלקו לה כבוד ומדליות; הספר שכתבה זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם הפוליצר; אנשים ידועי שם כמו אופרה וינפרי מתגאים בקרבתם אליה; נכדו של הכוכב ההוליוודי גרגורי פק קרוי על שמה – עד כדי כך היו מיודדים; חברה הטוב ביותר היה הסופר טרומן קפוטה, למענו ערכה את המחקר שאִפשר לו לכתוב את ספרו המפורסם בדם קר. מעטים האנשים שזכו בחייהם לממדים כאלה של הערכה והוקרה כמו האישה הזאת, הסופרת נל לי הארפר, שבקרוב ימלאו לה תשעים. והנה נודע לאחרונה על התפתחות חדשה ומרעישה: בקיץ עתיד לראות אור ספרה השני!

ההשתאות שהידיעה הזאת עוררה נובעת מכמה סיבות: קודם כול, מכיוון שהסופרת רתוקה כיום לכיסא גלגלים, היא כמעט עיוורת, שמיעתה לקויה מאוד, והיא סובלת מאיבוד זיכרון. שנית – כי מאז ומתמיד חזרה לי הארפר והצהירה שלעולם לא תכתוב ספר המשך לרומן שבזכות הצלחתו יוצאת הדופן היא נחשבת אחת הסופרות האמריקניות החשובות ביותר. סיבה נוספת לפליאה: נודע כי הספר השני, זה שהוכרז עליו בהתרגשות שהוא ספר המשך שיופיע סוף סוף, אחרי שתיקה שנמשכה חמישים שנה, בכלל לא נכתב לאחרונה. למעשה הוא דווקא יצירתה הראשונה של לי הארפר, והמוציא לאור מתכנן להדפיס אותו בשני מיליון עותקים, במהדורה הראשונה.

כי כך קרה: כשהייתה נל לי הארפר כבת שלושים ושלוש, היא הגישה כתב יד להוצאה לאור. העורכת מטעם ההוצאה יעצה לה, אולי בעצם הפצירה בה, לא להסתפק בכתב היד שהגישה, אלא להמשיך ולכתוב, ולתאר ברומן נוסף, אחר, את "זיכרונותיה" של גיבורת ספרה, סקאוט פינץ', ואת מה שעבר עליה לכאורה בילדותה, בעיר הבדיונית מייקום שבאלבמה, בשנות השלושים של המאה העשרים.

מאחר שהייתה סופרת מתחילה, נעתרה הארפר להצעה, זנחה את כתב היד המקורי והמשיכה בעבודה. התוצאה הייתה הספר שראה אור שנה אחרי כן, והקנה לה תהילה והערכה עולמית. בעברית הוא נקרא אל תיגע בזמיר, באנגלית – To Kill a Mockingbird. הוא נחשב יצירת מופת. מלמדים אותה בבתי ספר בכל העולם. הוא נמכר ביותר מארבעים מיליון עותקים, תורגם לארבעים שפות, ממשיך להימכר בכמיליון עותקים כל שנה. שנתיים אחרי שראה אור לראשונה עובד גם לסרט קולנוע מצליח. ומאז, כאמור – שתיקה. לי הארפר הייתה לסופרת מצליחה ביותר, של ספר אחד.

את כתב היד של הרומן המקורי, הראשון, איבדה, לכאורה. מכל מקום – נמסר שהוא נעלם. במשך שנים לא ידע איש היכן הוא, עד שלפני כמה חודשים גילה אותו עורך דינה של הסופרת. לטענתו, נמצא כתב היד מהודק אל כתב היד המקורי של אל תיגע בזמיר.

שמו באנגלית Go, Set a Watchman – פסוק 6 מספר ישעיהו, פרק כ"ג: "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה", או בעברית בת ימינו: הצב לך שומר. משמעותו נוגעת באופן שבו הן גיבורת הספר והן הסופרת חושבות כי אביהן הוא המצפן המוסרי של עירו.

כמו גיבורת ספרה המפורסם נולדה לי הארפר וגדלה בעיירה קטנה באלבמה. "לא היה לנו הרבה כסף," סיפרה על הילדות שלה ושל אחיותיה ואחיה. "לא היו לנו צעצועים […] לכן חיינו בתוך עולם הדמיון. המצאנו דברים. קראנו הרבה ואת כל מה שקראנו נהגנו להציג בחצר האחורית של הבית." לי הארפר החלה ללמוד משפטים, אבל לצערו של אביה, הוא קיווה שתהיה עורכת דין כמוהו, לא סיימה את הלימודים. היא עברה לניו יורק, בתקווה להפוך לסופרת. במשך עשור עסקה בעבודות שונות, וכתבה. את הנושאים שהעסיקו אותה הכירה היטב: המרקם החברתי בעיירה דרומית בתקופת השפל, יחסים בין לבנים ושחורים בני מעמדות שונים, והמפגש של נערה צעירה עם גזענות.

הוצאת ספרה החדש מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו ונלקחו בספר אל תיגע בזמיר, וכי הספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך.

בכל מקרה, המוציא לאור ציין לאחרונה כי "אין להניח שהסופרת תצא למסע פרסום."  למרבה הפליאה ביקש כנראה למנוע אכזבה מהציבור המצפה מן הסתם לדעתו לראות ישישה הרתוקה לכיסא גלגלים מסיירת ומקדמת את ספרה.

האם יש יופי באלימות? האם תודעתו של פסיכופת יכולה לעניין אנשים שאינם נטולי מצפון? האם הספר אודסה סטאר מתפלש בתוך תודעה כזאת רק משום שהסופר נהנה מכך, או שיש לו מטרה: לבחון אותה, למתוח עליה ביקורת, לחפש תובנות אודותיה? ומה אמור הקורא לחוש כלפי המספר, ומכאן כלפי הספר עצמו – תיעוב, רתיעה, או התפעלות והזדהות?

בספר לוליטה, למשל, אין ספק שיש פער בין עמדתו של הסופר לזאת של המספר. אדרבא, המספר מפליל את עצמו, בלא יודעין, אבל בידיעתו המלאה של מי שיוצר אותו.

בכתיבתו של הרמן קוך מתרחש משהו שונה. כמו בשני ספריו האחרים, ארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה (למעשה אודסה סטאר קדם להם, אם כי בישראל ראה אור אחריהם, כנראה בשל הצלחתם במכירות), אפשר לחוש במשיכה העצומה שיש גם למחבר – לא רק לדמות – אל אלימות שהרסן שלה הולך ומשתחרר לעיני הקורא הנחרד. בשלושת הספרים הללו בוחן קוך מקרוב את עולמם של פושעים ואת הגיבור המתגלה בהדרגה כאחד הגרועים שבהם. ואולי המילה "גרוע" בהקשר של הספר הזה אינה נכונה. אולי היא בעצם נושאת בחובה שיפוט ערכי שבא מבחוץ ואינו שייך לעולמו של הספר.

כתיבה ראויה מייצרת עולם בעל חוקיות משלו. הנה, למשל – המינגווי, שמצליח בספר וזרח השמש ליצור מציאות שבה מלחמות שוורים מקבלת משמעות שונה מאשר זאת שיש לה בעולם האמיתי. וכך גם מי שמתעב את מה שמעוללים לשוורים חיים, בשר ודם, הולך שבי אחרי העיסוק הזה כפי שהוא מתואר בעולמו הבדוי של הספר. כי במציאות הכתובה לוחם השוורים והחסיד הנלהב, אותו aficionado, הוא אדם שמחפש יופי והתעלות, תשוקה ומימוש. הקורא שסוגר את הספר יכול לחזור אל אמונותיו והשקפת עולמו, לפיהן מלחמת שוורים היא עיסוק אכזרי, מיותר ומרושע, אבל את התפישות הללו הוא זונח בשעת הקריאה. קסם הכתיבה שובה את לבו והוא שוכח את החוקיות של העולם הרגיל.

אודסה סטאר לא מצליח לייצר את הקסם הזה, שבו הרע זוכה לזכות דיבור ולצידוק. ובה בעת, מכיוון שאין בו, בספר, ניסיון לשיפוט מוסרי, מכיוון שנראה שהכותב דווקא כן מוקסם מעולמו המעוות של המספר שלו, הספר, בעיני, נכשל.

והוא אפילו קצת מסוכן, ולוא רק מכיוון שהוא מסקרן מאוד. הרמן קוך מוכשר, ומפעיל תחבולות ספרותיות במיומנות רבה. למשל – הוא מגלה את המאוחר ממש בתחילתו של הספר – מישהו לא צפוי נרצח, אבל הפרטים אינם ידועים. בקורא מתעוררת סקרנות כמו בקריאה של ספר מתח, שמושכת אותו עד העמודים האחרונים. תחבולה אחרת, שאותה נקט הסופר גם בספריו הקודמים, היא הגילוי ההדרגתי של טיבו האמיתי, המחריד, של המספר. בתחילת הספר אפשר לחשוב שהוא אדם שיש לחוס עליו ולהזדהות אתו, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מתברר לקורא שהמספר אינו איזה לא יוצלח מזדנב, אלא שהוא כנראה האדם המפחיד ביותר ברומן, יוזם רציחות בלי שום היסוס, מתעב את כל מי שסובב אותו (חוץ מאשר את בנו, שאליו הוא מתרפס ורק אתו הוא נוהג במין יושר מעוות), מלא שנאה כלפי כולם והכול, רשע, ציני, פדופיל.

על דמותו של המספר אפשר לומר בפשטות שהוא "חי בסרט": שוב ושוב הוא מזכיר סרטי קולנוע, ולרגעים כמעט נדמה שהוא – או הסופר? – מתבלבל, אובד בתוך תחושה של פיקציה. הוא מזכיר בלעג כיצד אשתו נמנעה מלהביט בקטע אכזרי במיוחד בסרט "כלבי אשמורת" (הקוראת חשה מדי פעם שגם היא הייתה רוצה לעצום את העיניים…), הסרט שהוא אוהב במיוחד הוא "פגיעה קטלנית", והוא מאלץ את אשתו להצטרף אליו לצפייה חוזרת, למעשה – כל עולם האסוציאציות שלו (ושל הסופר?) לקוח מתוך סרטי קולנוע: הוא מדמיין איזו מכונית יקנה – ג'יפ צ'ירוקי שחור, ובעיני רוחו מצטיירת תמונה של נוף אמריקני "כמו דז'ה וו בגודל מסך קולנוע"; כשהוא מדבר עם אישה שאת מותה הוא יוזם, הוא מביים את השיחה, מתאכזר אליה בדיבור מתוכנן, רואה את עצמו כל הזמן מבחוץ ומעיר לעצמו שהוא מדבר "כמו בתסכית גרוע". למעשה כמעט בכל מה שהוא עושה הוא נזכר בסרטי קולנוע: כשהוא מביט במראה הוא חושב על כך שבסרטים הרבה פעמים "השחקן הראשי מגלה דרך המראה את האנשים שנכנסים לחדר באופן בלתי צפוי." כשהוא תוהה כיצד לנהוג ברגע מסוים של הסתבכות, הוא נזכר שבסרטים "גנגסטרים מתקשרים רק מטלפונים ציבוריים", כשיש בו רגע של רוך (מפחיד!) הוא מדמה את הילדה החושפת בנוכחותו רגשות אנושיים ל"חיה בסרט שמצאה לגמרי לבדה את הדרך הביתה."

האיש – המספר או הסופר? – מלא שנאה. הוא מדמיין את המלחמה הגרעינית שלא תפגע "לצערו", בעיירת קיט שבה הוא נופש עם אשתו ובנו, כדי לפנות את הדרך לאחת הרציחות שהוא יוזם. כל מי שהוא מתאר דוחה, טיפש, משעמם, מכוער. אין לו חברים אמיתיים. הוא לא אוהב אף אחד. ושוב אי אפשר שלא לתהות של מי נקודת המבט, מי רואה כך את העולם, המספר או הסופר?

יש בספר כמה מונולוגים שהם תמצית של שנאה כלפי המין האנושי. את הראשון נשא ידידו המאפיונר של המספר בימים שהיו נערים. אותו ידיד, מקס, פולט תיאור, מהדוחים ביותר שהזדמן לי אי פעם לקרוא, שבו הוא מספר בדקדקנות גרפית, שכל פרט בה מגעיל ברמות של גועל שלא יאומנו, כיצד המורה לצרפתית שלהם שוכב לכאורה עם אשתו. במונולוג השני המספר הוא זה ששוטף אותנו בשנאתו כלפי כל מי שמכוער – למשל כל הבלגים וכל האנגלים, שאשמים לדעתו בכיעורים המופלג, כלפי כל מי שאינו עונה על דרישותיו לנורמליות, אסתטיקה, תבונה – למשל נער עם תסמונת דאון שאותו הוא כמעט רוצח. התיאורים קשים מנשוא. ואי אפשר לא לתהות – לשם מה, בעצם כל הרוע והגועל הללו?

הדמויות הללו מביעות שנאת אדם כל כך קיצונית, עד שאי אפשר להימנע מהתחושה שסובלימציה אמנותית במקרה של הסופר המסוים הזה מצילה אולי כמה אנשים בחייו האמיתיים.

ייתכן מאוד שהרמן קוך הוא אדם נעים הליכות, חביב ואוהב אדם מושבע, אבל יצירתו, הגדושה כל כך במשטמה, מעוררת בי תהיות. אחת מהן, למשל, אם אקרא גם את ספרו הבא ואניח לו שוב ללכוד אותי בכישרונו, ואז להגיע אל העמודים האחרונים בתחושה שקרה לי משהו מיותר. כנראה שלא.

"אליזבת איננה": אלה שתי המילים שאינן נעלמות ממחשבותיה של מוד, אישה בת שמונים ושתיים שחברתה האהובה נעלמה. תודעתה של מוד מחוררת: היא מאבדת מידע, זוכרת ויודעת, שוכחת מיד פרטים שאותם הספיקה לציין, ובכך מאפשרת לסיפור שהיא המספרת שלו, להתקדם.

למרות הדמנציה המחמירה והולכת שהדמות הראשית בסיפור לוקה בה, העלילה נרקמת, ואינה סתם עלילה, היא סיפור מתח. יש בה שתי היעלמויות, כנראה שרצח אחד לפחות, ומי יודע, אולי גם פענוח.

ההיעלמות של אליזבת שמטרידה כל כך את מוד מהדהדת אובדן אחר שחוותה בנעוריה, זה של אחותה שנעלמה אז ולא שבה. כל חייה לוו בתהייה מה קרה לאותה אחות, וההיעלמות הנוספת מעוררת את השדים ההם מרבצם. כי רק עם שתי הנשים הללו, החברה והאחות, היה לה לְמוֹד קשר משמעותי ונחמה. געגועיה אליהן הם כמיהה אל רגעי החסד האמיתיים בחייה. אמנם היא נזכרת גם בנגיעות קטנות של רוך שהיו לה עם הבעל שממנו התאלמנה, למשל – כיצד נהג לתמוך בגבה כשירדה מהאוטובוס – אבל את האהבה והקרבה העמוקים ביותר חוותה עם שתי הנשים שנעלמו – אתן צחקה, להן דאגה, בחברתן ידעה אושר.

הסיפור מתנהל, כאמור, מתוך המחשבה המתערפלת של מוד, זאת שנקודת המבט שלה אינה יכולה להיות אמינה. היא מתבלבלת, מאבדת בכל רגע את הכיוון, לא מבינה את ההתרחשויות הסובבות אותה ממש בשעה שהיא מעידה עליהן. אֶמה הילי, שזהו ספרה הראשון, מצליחה לייצר הן את הבלבול והן, מתוכו, התרחשות עלילתית קוהרנטית ומתפתחת. העבר הרחוק וההווה מתערבבים זה בזה, אבל מסתבר שמה שהיה לא נמוג אלא נמשך, וגם נפגש עם ההווה.

למרבה הפלא, ולמרות השיבושים התודעתיים המתמשכים שמתוכם מתואר הכול, גם הדמויות האחרות, ותחושותיה של מוד כלפיהן, מצטיירות בברור. למשל, בתה ונכדתה, הנוֹקשוּת המיוּגעת של הראשונה, האהדה המשתעשעת של האחרת, כיצד מה שהן משדרות מגיע אל מוד ומייצר בה תגובות תואמות.

אבל ההישג העיקרי, ובמידה מסוימת גם המכשלה של הספר, נובע מתוך כך שהוא דבק ביצירת עלילה מותחת. הסופר האנגלי ג'ונתן קו כתב עליו שזהו ספר "שאי אפשר להניח מהידיים." אכן, הספר מסקרן. מה קרה לאליזבת? תוהה הקורא. ומה קרה לסוקי, האחות הנעדרת? האם יימצאו התשובות?

השאלות הללו מעוררות תחושה של פיתוי; תחושה שהסופרת לא סמכה על היכולת שלה לשמור על מתח פנימי, שנובע מתוך המפגש עם דמותה של מוד ועם אישיותה. כאילו סברה שעליה להבטיח משהו נוסף, שאלה ברורה עם תשובה חד משמעית.

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור של אליס מונרו מתוך הספר חיים יקרים. הסיפור נקרא "אל מול האגם" (“In Sight of the Lake”), וכך הוא מתחיל:

"אישה הולכת לרופאה שלה כדי לחדש מרשם. אבל הרופאה לא שם. זה היום החופשי שלה. למעשה האישה טעתה ביום, היא התבלבלה בין שני לשלישי.

זה בדיוק העניין שרצתה לדבר עליו עם הרופאה, וכן לחדש את המרשם שלה. היא תהתה אם מוחה תש מעט."

האישה מחליטה לנסוע למקום אחר. "לכפר שבו שוכן המומחה לזקנים". היא נוסעת בגפה. "בעלה היה יכול לבוא איתה, אבל היא יודעת שהוא רוצה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה."

עד כה הכול הגיוני לכאורה. נדמה שזהו עוד אחד מסיפוריה הריאליסטיים של אליס מונרו. אבל העניינים מסתבכים. משהו מתחיל להיות לא לגמרי סביר. "שעון שכבר אינו מראה את השעה חולש מעל חלון ראווה שמבטיח  תכשיטים משובחים, אך כעת נראה כי הוא גדוש כלי חרסינה ישנים למיניהם, סירים ודליים וזרים קלועים מחוטי תיל.".

האישה  לא לגמרי בטוחה מה שמו של הרופא ומה כתובתו, לא מבינה את המילים הכתובות לה בפתק, אולי הרופא עבר לבניין אחר, היא לא ממש מזהה את הרחוב, הבתים מוזרים, היא לא רואה עליהם מספרים, אבל הם שבים ומופיעים. בקצה המדרכה מופיע מבנה גדול, מעוצב, אולי זה בית ספר, השעון שקבוע עליו מראה שהשעה שתים עשרה, האם חצות, או שעת צהריים? שתי האפשרויות לא סבירות. היא רואה שפע של פרחים בגן, ושלט שהיא מתקשה לקרוא, כי השמש בוהקת עליו.

הסיפור ממשיך ברוח זאת: כולו תיאורים ספק הגיוניים, ספק מוזרים, וככל שהוא מתקדם הוא נעשה תמוה יותר, עד כדי כך שברגע מסוים בקריאה הראשונה תהיתי מה קרה לסופרת. מדוע השתבש סגנונה, עד שנעשה מנותק כל כך, והזוי.

עד סופו, שם מתבהרות כל התמיהות של הקורא, והפרטים מסתדרים, נעשים הגיוניים לגמרי. רק בסוף מבינים כי זוהי מהותו של הסיפור − החדירה לתודעה מבולבלת, דמנטית, ובכך בדיוק הוא עוסק: בעולמה הפנימי המתערפל. הסגנון שבו הוא כתוב מייצר אצל הקורא את התחושה שהוא שם. גם הוא מתבלבל, ביחד עם הדמות המתוארת. גם הוא תמה. לא מבין. הולך לאיבוד. מבפנים.

בספר "אליזבת איננה" הקורא מוכנס לכאורה לתוך התודעה האבודה, אבל בעצם – נשאר בחוץ. מקבל מידע, מעבד אותו, מפענח את משמעויותיו, אך אינו שותף לו. אינו עובר את החוויה ביחד עם הדמות. אינו חלק ממנה, במעמקיה.

ייתכן שההשוואה בין אליזבת איננה לבין "אל מול אגם" אינה הוגנת. אולי את מה שאפשר לעשות בסיפור קצר שאורכו בעברית ארבעה-עשר עמודים אי אפשר לעשות ברומן שלם. הסיפור יכול להרשות לעצמו להכניס אותנו לתוך המציאות המוזרה, לבלבל אותנו כדבעי, להונות  ולהגיע בסופו של דבר אל ההפתעה הנובעת מבפנים, ממהותו של הסיפור.

ברומן אליזבת איננה הסופרת היא זאת שחושפת סוד עלילתי. בסיפור "אל מול האגם" הקורא הנרעש מבין מה קרה לו עצמו. וזה אולי ההבדל שבין כתיבה מעניינת לכתיבה מופלאה.

התרגום של אליזבת איננה, לעומת זאת, נהדר, בלי שום הסתייגויות. בניגוד להרגלי – איני נוהגת לקרוא ספרים מתורגמים מאנגלית – קראתי את הספר בעברית. אמנם לא השוויתי אותו למקור, אבל כמו בספר קודם שתרגם שי סנדיק, שקשוק המפתחות, גם כאן התענגתי על השפה. אף לרגע אחד לא מצאתי את עצמי עוצרת ומנסה לחשוב מה היה כתוב באנגלית. הניסוחים קולחים בטבעיות גמורה. נעים בתכלית לקרוא את גרסתו העברית של הספר הזה.

אישה צעירה, כמעט נערה – רק בת שמונה עשרה – מודיעה להוריה, לתדהמתם, שהרתה ללדת. עד כה היו חייה מוגנים ונעימים בתכלית: היא גרה בחווה השוכנת בשוליו של כפר קטן בדרום שוודיה. הייתה לה ילדות מאושרת, הורים אוהבים ותומכים, שתי אחיות ואח שאת רוב זמנה בילתה בחברתם: "כמה הרבה שיחקנו, ארבעתנו!" כתבה כעבור שנים, "מהבוקר עד הלילה, בלי להתעייף, שמחים ועליזים, לפעמים עד כדי סיכון החיים, אבל זה לא עלה על דעתנו." הם טיפסו על עצים, נתלו על קורות הגג הגבוה שבאסם, קפצו על ערימת הקורות שבמנסרה. שנים לאחר מעשה היא זכרה את כל התחושות, המראות והריחות, את הנסורת הנושרת לתוך השיער, הכריכים עם הנקניק הקר, תותי הבר והפטל שליקטו. "הכרנו כל שביל וכל אבן קטנה," סיפרה, "את הנחל עם שושני המים, את התעלות, הפלגים, העצים – זכרתי את כל אלה יותר מאשר את בני האדם." אבל החיים בחווה לא אפשרו לילדים רק לשחק: כל בני המשפחה נדרשו להשתתף בעשייה, וכולם, בני הבית, הפועלים בשכר, המשרתות, הילדים – עבדו קשה מאוד ביחד, זרעו, שתלו, קצרו.

כל זה עמד להשתנות: ההיריון הלא מתוכנן אילץ את האישה הצעירה,  אסטריד אנה אמיליה אריקסון היה אז שמה, להחליט החלטות קשות. את אביו של התינוק שייוולד לה לא אהבה. היא סירבה להינשא לו והחליטה לצאת לדרך חדשה, עזבה את בית הוריה ועברה לגור בשטוקהולם, שם למדה קצרנות, ומצאה עבודה כפקידה.

אסטריד נחשבה נערה מוכשרת ומבטיחה: היא הרבתה  לקרוא, אהבה לשיר בכנסייה, פעלה בשירות צבא הישע, שימשה כתבת בעיתון המקומי וזכתה בתחרות כתיבה על שם הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלף.

אבל כשהרתה ובחייה חלה התפנית החדה, נדמה היה שתמו סיכוייה לממש את כישרונותיה, אולי אפילו לחיות חיים מאושרים. לא כך קרה. כשהלכה לעולמה בשנת 2002 והיא בת תשעים וחמש, הייתה לסופרת מצליחה מאוד: הנה למשל אפשר לראות כי באתר הספריות של האו"ם היא מופיעה במקום השמונה עשר ברשימת הסופרים המתורגמים ביותר בעולם!

כשהייתה בת עשרים וארבע נישאה לבוס שלה במשרד של חברת המכוניות שבה עבדה ואת שמו, לינדגרן, נשאה כשהתפרסמה. את ספרה המפורסם ביותר, בעברית שמו גילגי בת גרב, החלה לחבר כסיפור לילדיה. הספר הראשון בסדרה ראה אור בשנת 1945 ונהפך להצלחה מידית ומסחררת. אפשר למצוא בו חוויות רבות מילדותה. הנה למשל, אחד המשחקים שגילגי (בגרסה אחרת בעברית –
בילבי), מלמדת את ידידיה, טומי ואניקה, משחק שהסופרת ואחיה נהגו להשתעשע בו בילדותם. הוא נקרא "אסור לדרוך על הרצפה", וכך משחקים אותו: "מהדלת מטפסים בזחילה אל הספה, משם אל הדלת במטבח, אל השידה, ממנה אל שולחן הכתיבה, ואל המיטה של אבא, ואז – אל האח הפתוחה…" וכן הלאה..

הקוראים הצעירים אהבו את גילגי. הממסד ראה בה דמות אנרכיסטית ודוגמה רעה לחינוך מתירני. "לא היו לה הורים," כתבה לינדגרן, "וזה כמובן היה נחמד מאוד, כי אף אחד לא אמר לה ללכת למיטה בדיוק ברגע שהכי השתעשעה ונהנתה, ואף אחד לא יכול היה להכריח אותה לשתות שמן קיק כשהיא העדיפה לאכול סוכריית טופי."

הורים ומורים זעמו. חלק מהמבקרים הזהירו שגילגי מסוכנת, שהיא תגרום לקריסת המוסר הציבורי… הילדה אדומת הצמות הייתה שנונה ובטוחה בעצמה. היא הביעה את דעתה, ולא חיכתה שאביר על סוס לבן יבוא להציל אותה – לה היה סוס משלה!

אסטריד לינדגרן הרבתה לכתוב וגם עבדה במשך שנים רבות כעורכת של ספרי ילדים, עודדה סופרים אחרים, ונעזרה בהצלחתה כדי לפעול למען זכויותיהם של ילדים. בשוודיה נהפכה למעין קולו של המצפון החברתי, עיתונאים הרבו לפנות אליה כדי לקבל תגובות על עניינים שהעסיקו את הציבור, ודברים שאמרה זכו להד רב.

עורכת של ספר שנכתב עליה לאחר מותה כתבה עליה כך: "אסטריד נגעה בחיי היומיום של שוודיה. בכל מה שעשתה היא שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי, ולכן הייתה כה מיוחדת."

את ספריה הרבים נהגה תמיד לכתוב בקצרנות, אותה מיומנות שרכשה כשהחליטה לבחור בחיים החדשים, ולא ידעה מה מועיד לה עתידה…

הסרט "את לי לילה" מסתיים לכאורה בדיוק במקום שבו החל: במיטה המשותפת לשתי אחיות שחולקות את לילותיהן, חבוקות. האחת מסורה לאחרת בכל מאודה; האחת נזקקת עד בלי די והאחרת מעניקה לה את חייה.

חלי וגבי חיות ביחד, חנוקות ואבודות בדירה קטנה, נטולות כל תקווה. גבי מפגרת בשכלה, וחלי מטפלת בה, בלי שום עזרה מאף אחד. אדרבא, כשהסביבה מתערבת, היא רק מקשה: השכנים מאיימים, מתערבים וכועסים, ואפילו אמן של האחיות מגיעה רק לביקורים נדירים וברור לגמרי שאינה שותפה למצוקה, אינה מבינה את גבי ולמעשה לא ממש מתעניינת בה. (את התוקפנות והכעס של שתי האחיות כלפי האם המזניחה מחצינה גבי, כאשר בביקורה היחיד של האם היא מתנפלת עליה ותוקפת אותה). בשעות הבוקר נאלצת חלי להשאיר את אחותה לבדה בבית, כדי לצאת לעבודה – היא מפרנסת את שתיהן כשומרת בבית ספר. בשעות שחלי נעדרת, נוהגת גבי לחבוט את הראש ברצפה. השהייה לבדה בבית מסבה לה סבל שאינה מסוגלת לשאת. בדידותן המשותפת נראית כמצב שאין ממנו מוצא. מה כבר יכול לקרות בחייהן?

אבל הבלתי אפשרי מתרחש. שני שינויים משמעותיים חלים, שניהם מפרידים במעט את הקשר הסימביוטי, המוחלט, החנוק לגמרי, שיש בין האחיות: בשל ההתערבות הלא רצויה של אחת השכנות נאלצת חלי לשלוח את אחותה למעון המיועד לאנשים במצבה, כל יום לכמה שעות, בזמן שהיא נעדרת מהבית. בה בעת יוצרת חלי קשר זוגי עם מורה מחליף שמתחיל לעבוד בבית הספר.

הגבר הצעיר שנכנס לחייהן של חלי, ובאופן בלתי נמנע גם לאלה של גבי, אמור ויכול לגאול את שתיהן. נדיבותו נדירה, שום דבר לא מבהיל או מרתיע אותו והוא שופע מסירות ואהבת אמת. הוא משתלב במציאות שלהן ומתחשב בצרכים המיוחדים של גבי. לא רק שהוא מקבל אותה, הוא גם מגלה כלפיה רגישות והבנה מיוחדות במינן. כאן, במקום הזה של החסד, יכול היה הסיפור להיעצר, אבל הסרט "את לי לילה" מבקש לספר לנו על הטבע האנושי המכשיל, להראות לנו כיצד חטא הגאווה יכול להתגלות גם במקומות הכי לא צפויים.

על חטא הגאווה, ההיבריס, כתב אריסטו בחיבורו המפורסם "הפואטיקה" שהוא "מעשה המבייש את קורבנו על לא-עוול-בכפו, למען מילוי הסיפוק של עושה המעשה". בטרגדיה היוונית כרוך ההיבריס בשגיאה שעושות הדמויות, והוא הסיבה לחורבנן.

וכך עושה חלי ברגע מסוים את טעות חייה. זוהי טעות שלעולם לא תהיה לה תקנה, איומה וטרגית, מעשה שיחזיר אותה כביכול אל נקודת ההתחלה, אל אפלת הלילות ובדידותם, אל חוסר המוצא. מה עוד יהיה לה בחייה, לאחר שסתמה בשגגה את הגולל על הפתח היחיד שהיה יכול להיות לה?

בספרה יסודות הטרגדיה כתבה דורותיאה קרוק כי "הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות כזאת שיש בכוחה לשפוך אור על אספקט בסיסי של הטבע האנושי."

חלי לומדת לקח מר על עצמה, על העיוורון שבו היא מסוגלת ללקות, על התוצאות המרות של פזיזותה. אין שום נחמה בתמונה האחרונה, שבה נראות שוב שתי האחיות חבוקות, מנותקות מכל קשר אחר, ביחד וכל כך לבד. כל אחת מהן ידעה בדרכה אהבה שאין בה תוחלת. שתיהן שבויות, של עצמן, של גורלן, של חוסר היכולת שלהן להיחלץ מתוך המציאות שנגזרה עליהן, ביחד ולחוד.

המשחק של לירון בן שלוש המגלמת את חלי ושל דאנה איבגי, בדמותה של גבי, מפעים. העדינות, הקרבה, המגבלה, הצער, הרצון הטוב, חוסר ההבנה – כל אלה מצטיירים בדייקנות. מפליאה במיוחד יכולתה של דאנה איבגי להביע את מגוון הרגשות של אישה שנמנעה ממנה היכולת לתקשר. איבגי מצליחה להביע שמחה, תשוקה וכאב אילמים, נטולי מילים, כבושים, מתפרצים, קיימים מאוד.

הרשומה, באתר 

הדורסת הגדולה, הדיה, לבנת הזנב, המריאה מקינה שעל מדרון מלקומדיצ'פ ויצאה לסקור את הסביבה. פעמיים ביום היא חגה מעל לנחלתה, פעם אחת לפני הצהריים, ופעם אחת אחרי הצהריים. בעין חדה ובוחנת השקיפה על הערבה, ולא נעלמה ממנה כל תנועה על הארץ, ואפילו בחיפושיות הזוחלות ובלטאות החמקניות השגיחה. ככה חגה לה בשקט מעל לסארוזק, ומפעם לפעם הניעה את כנפיה והייתה מגביהה והולכת בהדרגה כדי להרחיק לראות את הערבה לאורכה ולרוחבה, וב-בזמן הייתה מרחפת לה לאטה במעגלים וקרבה אל מקום הציד החביב עליה − אל השטח הסגור. מזמן  שגודר השטח הנרחב הזה, התרבו פה דמיה ניכרת בעלי-החיים, חיית השדה הקטנה והעופות למיניהם, מפני שהשועלים ושאר הטורפים של הערבה מתקשים לחדור לשם עכשיו. לא כן הדיה, שדר התיל לא זו בלבד שאין היא יכולה לחסום אותה, אלא היא אף פועלת לטובתה. אם כי לא תמיד. שלשום ראתה למעלה ארנבת קטנה, וכשעטה עליה כמו אבן, הספיקה זו לחמוק אל מתחת לתיל והדיה כמעט התנגשה בחוזקה בעוקצים המזדקרים. בקושי הצליחה לשנות כיוון ברוב כעס ולנסוק אל על בזווית חדה, לאחר שהניחה כמה נוצות על העוקצים החדים של הגדר. כמה נוצות מן הפלומה ניתקו אחר-כך מחזה והתעופפו להן לעצמן ברוח. מאז הדיה משתדלת לשמור מרחק מן הגדר המסוכנת.

והיא מרחפת לה ברוב הדר וכבוד, כיאה למלכה שליטה שכמותה, בלי חפזון, בלי כל תנועת כנפיים שלא לצורך, כדי שלא למשוך את תשומת לבו של טרפה למטה. היום הזה, במעופה הראשון בשעות הבוקר ובמעופה עכשיו, השגיחה בתכונה גדולה של בני-אדם וכלי-רכב על משטח הבטון הנרחב של אתר השיגור. המכוניות מתרוצצות לכאן ולכאן, בייחוד מסביב לכני השילוח של הטילים. הטילים האלה, המכוונים כלפי השמים, עומדים ככה על מקומם זה פרק-זמן, והדיה כבר התרגלה אליהם, אבל היום הזה ההתרחשות סביבם אינה רגילה − מכוניות רבות מדי, בני-אדם רבים מדי, תנועה רבה מדי.

גם תהלוכה קטנה זו של אדם על גמלו ושני טרקטורים מטרטרים וכלב אדמוני פרוע, לא נעלמה מעינה של הדיה. עכשיו הם עומדים להם ליד גדר התיל, כאילו אינם יכולים לעבור את המכשול. הכלב האדמוני מרגיז את הדיה בחזות זו של יצור שמוציא את זמנו בבטלה, ובהרגל הנפסד הזה, שהוא שרוי תמיד בקרבת בני-אדם. אבל מתנועותיה לא ניכר שהשגיחה בו כל עיקר − הרי לא תשפיל את עצמה עד כדי כך. והיא רק חגה לה מעל למקום, ומפעם לפעם הביטה לראות מה קורה עכשיו, מה הכלב הזה המכשכש בזנבו על-יד בני-האדם זומם לו שם…

ידיגיי נשא את עיניו וראה דיה חגה בשמים "לבנת זנב, גדולה," אמר בלבו. "אילו הייתי עוף כמוה, לא היה איש יכול לעצור אותי − הייתי עף ישר אל מצבות הקברים של אינה-בית!"

והיום אינו כלה, עם עובד, לעברית: דינה מרקון ואמציה פורת

לפני שנים אחדות התפרסמה במוסף ספרים של עיתון הארץ סדרת טורים בעילום שם, שכתבה מי שהייתה עורכת ספרים בהוצאה לאור גדולה.

הסדרה נקראה "לצערנו, לא נוכל לפרסם" ונשאה את כותרת המשנה: "דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים".

תרצה ידרמן, שמה הבדוי של אותה עורכת, הקדישה כל אחד מהטורים לתופעות חוזרות שנתקלה בהן בעבודתה: מכשלות סגנוניות שונות שלוקים בהן כותבים מתחילים המתדפקים על דלתותיהן של הוצאות לאור.

כך למשל הוקדש הטור "סוף הפיסוק" לשימוש מופרז ושגוי בסימני הפיסוק, הטור "אני מאשים" דן בסטריאוטיפים למיניהם. היה טור שתיאר את הקלישאות המשותפות לכותבים שמתעדים את חוויותיהם מהטיול הגדול להודו, אחר על יוצאי קיבוץ: "יוצא אספסת", אחד נוסף על צעירים תל אביביים: "דפוק וזרוק בנחמני", ועוד רבים אחרים.

הטורים נכתבו כדי לשעשע את הקוראים, אבל יותר מכך – כמעין סדרת הנחיות לכותבים, אזהרה מפני טעויות סגנוניות שרצוי להימנע מהן, פגמים שבעטים כתבי יד מסוימים לא יהפכו לספרים.

אחד הטורים הללו נקרא "על הקסום", והוא דן בנטייתם של כותבים להפריז בשימוש בשמות תואר.

מטרתו של הטור הייתה להזהיר כותבים מפני הנוהג הזה. כדי להדגים את דבריה עשתה ידרמן מין תרגיל: היא ציטטה סיפור קצר של אתגר קרת, והוסיפה לו שלל מילים מתארות. כך נראה הסיפור המקורי:

"כל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".

והרי אותו סיפור, שהיא מוסיפה לו המון קישוטים וסלסולים, ברוח כתבי היד שמגיעים למערכת: "בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר…" וכן הלאה. יש אחרי כן גם "במתכתיות", "מרהיב", "זעירים", "בשיטתיות", "מחריד", ועוד, ועוד…

אני רוצה לקוות שכל קורא סביר יכול לחוש באי נחיצותו של הגודש. אי נחיצותו? מוטב לומר – מופרכותו הסגנונית. כתיבה כזאת, שנשענת על כל כך הרבה שמות תואר, מגחיכה את הכתוב.

הגיע לאחרונה לידי ספרו (החדש? המבטיח? "המסעיר", כפי שנכתב על גבו?) של עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה. כן, עמוס עוז. מבכירי (או בחירי?) סופרינו. מי שכתב את סיפור על אהבה וחושך, אחד הספרים האהובים עלי במיוחד. למרבה הצער גיליתי שאני לא מסוגלת לקרוא אותו.

הקושי התחיל להתגלות כבר בעמוד 23, במשפט שכולו רצף של שמות תואר ועירוב דימויים: "על הכול רבצה דממת חורף קר. לא הייתה זו דממה מסוג הדממות השקופות, הקוראות לך לבוא ולהצטרף אליהן גם אתה, אלא דממה אדישה, עתיקת יומין, דממה הרובצת בגבה אליך." הנה דימוי שסופו שוכח את תחילתו: דממה שקופה וגם עתיקה, אדישה, רובצת?

הקושי החמיר בעמוד 26. הנה כאן: "מאחורי עיגול האור החם, בין שתי עגלות מתכת עמוסות לעייפה ספרים תיקים אוגדנים ומחברות עבות, ישב ודיבר בטלפון איש זקן. שמיכת צמר הייתה פרושה על שכמותיו כאילו נעטף בטלית. הוא היה איש מכוער, ארוך ורחב ומעוקם, גבנוני, אפו חד כמו מקור של עוף צמא, ועיקול סנטרו הזכיר חרמש. שפע של שיער שיבה עדין, שיער כמעט נשי, גלש מראשו כמו מפל רחב של מי כסף וכיסה את עורפו. עיניו נחבאו מאחורי רכסים של גביני שיבה סמיכים שנראו כמו עשויים כפור צמרירי. גם שפמו העבות, שפם איינשטיין, היה תלולית של שלג. בלי לחדול מדיבורו בטלפון דקר האיש את האורח במבט שנון, סנטרו המושחז מוטה באלכסון אל עבר כתפו השמאלית, עינו השמאלית קמוצה בעוד הימנית פקוחה לרווחה, עין כחולה, עגולה ומוגדלת באורח כמעט לא טבעי. בכך נפרשת על פני האיש ארשת שהייתה דומה לקריצה של עורמה מבודחת או להוקעה קוצנית, כאילו כהרף עין כבר עמד על טיבו של הבחור העומד לפניו…" 148 מילים ובהן 27 שמות תואר, חלקם ברצף של ארבעה ואפילו חמישה! – "מכוער, ארוך ורחב ומעוקם, גבנוני…" הייתכן?

טורה של תרצה ידרמן נפתח בשאלה: "כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?" הטענה הסמויה המובעת בה היא – שאין צורך לתאר כל פועל וכל שם עצם. שמוטב לסמוך על הקורא, ושהשימוש המופרז במילות תואר מעיד על תפיסה כאילו "הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון…"

צר לי מאוד להודות שאיבדתי את האמון בספר, וכשזה קורה, קשה להתמסר. ייתכן מאוד שהבשורה על פי יהודה הוא יצירת מופת, אבל איכותו תישאר כנראה נסתרת מעיניי.

החסד קיים, הוא אחד ואין בלתו, וגם בעיצומו של הכאב הכי זוועתי אפשר למצוא אותו רק כך: בתוך מבטו הרואה של הזולת. זה מה שאומר לנו דוד גרוסמן בספרו החדש, סוס אחד נכנס לבר.

שני מספרים יש בספר, שניהם מדברים בגוף ראשון. האחד – סטנדאפיסט שעומד על הבמה ומדבר, מצחיק, מציג, מספר את חייו לקהל הנתנייתי הנוכח באולם, ובה בעת גם לקוראי הספר. האחר הוא האיש שזוּמן לצפות בו, להיות לו לעד. המספר הראשון שוטף, שוצף, יורה את דבריו, מגלגל אותם מעל הבמה, מייעד אותם לשומעיו, חלקם אולי הוזמנו כמו המספֵּר האחר, ואולי לא, רובם שם כדי לצחוק, לשם כך באו, הם עדיין אינם יודעים מה צפוי להם. איזה וידוי שלא יאמן ישמעו במהלך הערב. המספר האחר מביט. רושם. מתעד. נזכר. לומד. מתאר את המספֵּר הראשון. את מה שהוא רואה. את מה שהוא יודע. את מה שהיה בעברם המשותף.

המספר היושב בקהל אמור להיות מיומן ובעל יכולת הקשבה: במשך שנים כיהן כשופט, עד שנאלץ לפרוש, כי העז לומר בגלוי את דעתו על אחד העדים שניצבו לפניו, כינה אותו חלאת אדם. כל חייו אומן לשמור את רגשותיו לעצמו. לא להביע או לגלות אותם. כך מוטל עליו לנהוג בבית המשפט, הסביר לאהובתו, כשזאת כעסה עליו לאחר דיון שבו נכחה: נערה, בת לאב מתעלל, העידה בפני המספר, והוא שמר על ארשת פנים קפואה. "הילדה שפכה את נשמתה שם, הביטה בך ממש בתחנונים ורק חיכתה שתראה לה סימן קטן, קטנטן, של אהדה, של הבנה; מבט אחד שיגיד לה שהלב שלך איתה, ואתה – " נזפה בו. היא אישה שמבינה מה חשוב באמת בין בני אדם. כשהציעה לו נישואים הבטיחה לו להביט בו תמיד בעיניים טובות, "עיניים של עֵד אוהב", ומאז, הוא יודע, "לא אמרו לי בחיי דבר יפה מזה."

הסטנדאפיסט ביקש ממנו להגיע ולצפות במופע. מה בעצם הוא רוצה ממני, תוהה השופט לשעבר, ואינו יודע שהוא צפוי למסע נפשי גואל. להזדככות מתוך ייסורים, לשיעור בהבנה של הזולת, שרק באמצעותו יוכל להבין גם את עצמו.

בעבר, כשהיו שניהם נערים, כבר לימד אותו הסטנדאפיסט את מה ששכח בינתיים, כשהדחיק והשכיח מעצמו גם את החברות ביניהם: כיצד להביט באדם אחר. כשנפגשו לראשונה שאל אותו שאלות שילדים אינם נוהגים לשאול ­– איך קוראים לאימא שלך, איפה הוריך הכירו… בידע הזה שרכש השתמש אז כדי לכבוש את לבה של נערה: שאל אותה, הקשיב לדבריה, מחה את דמעותיה, אבל חש שהוא מרמה. שלמד שיטה שבְּרָזֵיהָּ הוא שולט, אך מלוא משמעותה אינו נהיר לו.

גם עכשיו כשהוא יושב ומקשיב לסטנדאפיסט, עליו לעבור תהליך: יש רגע שבו הסטנדאפיסט פונה אליו בשאלה אילמת, והוא אוטם את מבטו. מיד אחרי כן הוא חש עד כמה הכאיב, תוהה מדוע נהג כך, ומתוך חשבון הנפש הרגעי הזה – לומד ומשתנה. עד תום הערב כבר יהיה אדם אחר. כבר יוכל לחזור אל הפגיעוּת של עצמו. כבר תהיה לו תקנה, ואולי אפילו תקווה.

עוצמת הסבל בסיפורו של הסטנדאפיסט בלתי אפשרית. היא הולכת ונפערת לאטה כמו תופת, בפני הקהל ולעיני הקוראים של הספר. הוא, כמו הסופר שיצר אותו, מערים עלינו: שניהם מאכילים אותנו בפיתיון הנעים של הצחוק, כדי שנבלע גם את מה שטמון בתוכו. בווירטואוזיות מילולית עוצרת נשימה הצליח דוד גרוסמן בספר הזה לעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: לייצר טקסט אותנטי לחלוטין של סטנדאפיסט – אפשר בהחלט לראות מישהו עומד על הבמה, אומר את הדברים, עושה את המעשים והחיקויים ומשחק את המשחקים – ובה בעת להעלות על הבמה את דמותו העמוקה, המשוכללת, האמינה, של השוטה. כן – אותו שוטה ששייקספיר הִרבה להציג: מי שתפקידו לומר את האמת האיומה, ולעשות זאת מתוך מה שנראה לרגעים כמו התבדחות קלילה. השוטה הוא היחיד שמרשים לו –  כי לְמה כבר אפשר לצפות ממנו? – למתוח ביקורת. כמו למשל –  השוטה של המלך ליר. שמספר לו עד כמה הוא טיפש. שמדבר בגלוי בגנות בנותיו ומתאר אותן כמות שהן, מרושעות, מסוכנות.

השוטה בספר סוס אחד נכנס לבר בפירוש מצחיק. הצופים בו הגיעו כדי לצחוק. ממנו. אתו. לא משנה. לרגעים הוא שובה אותם. ואִתם גם את הקוראים. ואז מפחיד. שולף בדיחה, מגלגל שטף מעורר השתאות של שנינויות, ופתאום שולף סכין מילולית סמויה ונועץ אותה בלבם. ובלבו של המספר האחר. ובזה של הקורא.

מעטים נשארים עד הסוף. הם אלה שמסוגלים לראות. אלה שיכולים להעניק במבטם את החסד הנחוץ. כל האחרים מצטרפים אל מי שפגעו בו בילדותו. וּבַמְסַפֶּר האחר. וּבַנוּ, הקוראים. את כל מי שמסתלק מלווה הסטנדאפיסט במבט עצוב. בילדותו למד לצחוק מעצמו, להצטרף אל הסובבים שעשו זאת, אחרת לא היה שורד את האלימות שהקיפה אותו.

לעומת זאת את סוס אחד נכנס לבר אי אפשר להפסיק לקרוא. גרוסמן מצליח לייצר עלילה מותחת, לעורר שאלה שנענית רק ממש בעמודים האחרונים, ולמרבה הפלא מחכה בסופה אפילו נחמה.

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה "מוזרה", אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם "ירושלים", ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם "הבאר של גן עדן", תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ"ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט "ירושלים" מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות "האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

בני אדם מתקשים בדרך כלל לחוש את ממשותם של אירועים שקדמו ללידתם, במיוחד את אלה שהתרחשו בארצות רחוקות השוכנות, כך נדמה, מעבר להרי החושך. קשה לתפוס שמבוגרים היו פעם צעירים, שהייתה בהם גבורה ושובבות, שהיו נועזים, פזיזים, אולי אפילו עליזים, ולא פשוט לקלוט את הקשר ההדוק, המשמעותי כל כך, שהיה להם בעברם עם מציאות שונה וכל כך לא מוכרת.

קשה אם כן לדמיין את נעוריה של האישה שישבה על בימת הכבוד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל ונראתה כמו סבתן של החיילות המקיפות אותה. לא פחות מפליא לחשוב שאותה עסקנית ציונית מסורה הגיעה לישראל בטעות, בניגוד לרצונה, אחרי שנים שבהן הייתה מעורבת במעשים קיצוניים להדהים, ומפתיע להיווכח עד כמה לא הייתה לה בהתחלה שום זיקה לארץ שבה מתה ונקברה, בגיל שמונים ושתיים.

מניה שוחט הלכה לעולמה בשנת 1961. במותה ספדה לה רעייתו של נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי, שכינתה אותה "סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל."  בעיתון דבר תוארה ההלוויה שהשתתפו בה לא רק נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, אלא גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, יו"ר הכנסת, ותיקי העלייה השנייה, ותיקי תנועת העבודה וההסתדרות. קהל גדול ורב פסע בעקבות הארון, שיצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

רבע מאה לאחר מותה התראיינה בעיתון מעריב אחייניתה, זוהר וילבוש. האחיינית הציגה חולצה שמניה שוחט רקמה, וסיפרה כי "אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות."

הדמות המצטיירת איפוא היא של איזו דודה מבוגרת, מעט זעפנית אולי, אבל בסך הכול טובת לב, מישהי שעסקה בעבודות יד נשיות, חילקה סוכריות, וכן, הייתה גם פעילה בהסתדרות – מוסד שעצם שמו מעורר מחשבות על מסדרונות ארוכים ופקידים ששותים את התה שלהם בעצלתיים ומחכים לתום יום העבודה המסודר, שמונה שעות, אף לא דקה אחת יותר.

כך, עד שקוראים את רולטה רוסית – קורות חייה של מניה שוחט בשנים שנשאה עדיין את שם נעוריה, וילבושביץ. הספר מרתק, אולי מכיוון שאינו מסתפק בתיעוד עובדתי של מעשים ואירועים. הכותבת מוסיפה פרטים רבים שיכלה לראות רק בעיני רוחה, מחשבות שהדמויות חשבו, שיחות שניהלו, תיאורי המקומות שבהם פעלו. כל אלה מעניקים לכתיבה נפח ועומק ספרותיים. אבל לא רק סגנונה של המחברת, רות בקי, תורם לעניין. הדמות שבחרה לכתוב עליה מעניינת, מפתיעה, אפילו לפעמים – מפחידה.

מניה וילבושביץ נולדה ברוסיה למשפחה ענפה אך מפוצלת: אביה היה דתי אדוק בניגוד לאמה שדגלה בהשכלה כללית וביקשה להעניק לילדיה את האפשרות לחיות חיים פתוחים, בחברה הלא יהודית. לאביה של מניה הייתה טחנת קמח, והילדה הרבתה לשחק עם ילדי הסביבה הגויים. עם אחד מהם התיידדה במיוחד, עד שיום אחד גילתה שגם חבריה הקרובים לכאורה הם אנטישמיים גמורים: במקרה שמעה אותם מדברים בשנאה על בני משפחתה, מתכננים להרוג אותם ולעשוק את רכושם.

ייתכן שזה היה הרגע המכונן שבו התחוורה למניה התהום הפעורה בינה כיהודייה ובין הרוסים, תושבי מולדתה. התובנה הזאת לא הפכה אותה לציונית, אלא לפעילה שנאבקה למען זכויות הפועלים היהודים. היא החלה בכך שבגיל צעיר מאוד – בהיותה רק בת חמש עשרה – ברחה מהבית, הגיעה ללודג', התחפשה לפועל, ומצאה עבודה כסבל. מניה סחבה על גבה שקים שהיו כה כבדים עד שרק כוח הרצון, לא כוחה הגופני, אפשר לה לשאת אותם. אחרי שנתפסה והוחזרה למשפחתה המשיכה מניה להתעניין בהבדלים שבין עניים לעשירים ובין פועלים יהודים לרוסים. לאחר שהכירה פעילים חברתיים בעלי השקפת עולם מהפכנית, החלה להשתתף בפעילויותיהם האסורות: חוגי ערב, מפגשים חשאיים, הפצת ספרות לא חוקית. היא עברה למינסק, שם גרה בבית אחיה, ועיסוקיה המחתרתיים התרחבו, עד שנכלאה. אחד מחוקריה יצר אתה קשר קרוב מאוד, שנמשך שנים והשפיע עמוקות לא רק על החיים של שניהם, אלא על המציאות הפוליטית ברוסיה כולה!

היה זה ראש המשטרה החשאית הצארית של מוסקבה, האוכרנה, אדם בשם סרגיי זוּבַּאטוֹב, שהתמנה לימים לראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. בתחילתו של הקשר הערים זובאטוב על מניה, אבל בתהליך מתוחכם הביא אותה לידי כך ששיתפה אתו פעולה. בתמורה עזר לה בחשאי להקים איגודי פועלים יהודים בלתי תלויים. השלטון רצה לנתב את הפועלים הללו לכך שיעסקו במאבק כלכלי במקום בפעילות פוליטית מהפכנית. "אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים, ונהרות דם ישטפו את רוסיה," אמר לכאורה זובטוב למניה, וגם הסביר לה את השוני בינו לבינה: "אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודיה לעולם לא תביני זאת."

שוב נוכחה מניה בפער שאין לגשר עליו בין יהודים לרוסים. "הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה," נהגה לומר, ולחצה על היהודים לפעול רק לשיפור תנאי עבודתם, למשל – להגביל את יום העבודה שלהם כך שיימשך רק שתים עשרה שעות (!), ובה בעת לוותר על השאיפות המהפכניות.

השלטונות מצדם קיוו לא רק לנטרל את הפעילות המהפכנית, אלא בעיקר להביא לכך שהיהודים יסתלקו מרוסיה. בשנת 1902 ארגנה מניה שתי פעולות מרשימות בהיקפן: שביתת פועלים רבת ממדים וקונגרס ציוני: ועידת מינסק. שר הפנים פלווה ציפה שהוועידה תעודד הגירה, אבל נוכח שהיא רק טיפחה את התרבות היהודית בתוך רוסיה. שנה אחרי כן עודדו השלטונות, כנראה שאפילו יזמו, את פרעות קישינב.

אחרי הפרעות הבינו מנהיגי האיגודים המקצועיים היהודיים שלא יהיה די במאבק הכלכלי, ושר הפנים הצארי החליט לפזר את המפלגה ולהדיח את זובטוב מתפקידו. שנה אחרי כן תם פרק החיים הרוסי של מניה.

פעמיים לאורך הקשר שלה עם זובטוב החליטה מניה להרוג אותו. היה ביניהם אמנם קשר קרוב, אולי אפילו אינטימי – רות בקי רומזת על האפשרות, אם כי אינה מציינת אותה במפורש – אבל כשחשה שבגד בה בגידה אידיאולוגית, לא אישית, שלפה אקדח וירתה בו, אלא שמרוב בלבול ומתח שכחה לדרוך את הנשק, והאיש ניצל.

ובכל זאת הרגה רוסי אחר: סוכן חשאי שהגיע אליה כדי לאתר כלי נשק שנשלחו לדירה שבה שהתה. בקור רוח ירתה בו, אחרי שהבינה מי ניצב לידה: הוא הצליח להיכנס לדירה בעורמה, העמיד פנים שהוא גבר אומלל ומיוסר, רדוף קנאה, כי אהובתו נטשה אותו. את גופתו של הנרצח הסתירה בעזרת ידידים בתוך ארגז – אמנם התקשתה לנסר את רגליו הארוכות – אבל הודתה שלא חשה מצוקה מיוחדת כשניקתה את הדם, ושלחה את תיבת העץ עם הגופה בדואר לכתובת בדויה.

זה היה סוף דרכה של מניה כיהודיה שגורל הפרולטריון ברוסיה מניע אותה. כעבור שנים כתבה: "עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית  קונסטרוקטיבית." בני משפחתה שביקשו להציל אותה מהגרדום שילחו אותה לפלשתינה בתואנות שווא: אחיה האהוב כתב לה שהוא חולה מאוד, והיא חשה לעזרתו. כשהגיעה ארצה והבינה שרומתה, ביקשה לחזור מיד לרוסיה, אבל איחרה את המועד, האונייה הפליגה משם.

הספר רולטה רוסית מסתיים זמן לא רב אחרי שמניה הגיעה לארץ ישראל. חלקים מסוימים בו עוררו בי זיכרונות מיצירות אחרות ואהובות. כך למשל נזכרתי באנשים טובים של ניר ברעם, כשקראתי על התנהגותה של מניה, שהעבירה לזובטוב מידע, ואפילו הפלילה והסגירה את חבריה. את המעשה תירצה לעצמה – בתמימות או בציניות – כאילו בכלא ירחיבו חבריה את הדעת ויקבלו חינוך מחדש. (אחדים מהם נשלחו לסיביר. אחרים ניסתה לשחרר, ולא הצליחה). המניפולציות  ותמרוני החקירה המתוחכמים של זובטוב, מהפכן לשעבר שהאמין כי אם יצליח לשכנע את השלטון הצארי להיטיב עם הפועלים ולשפר את תנאיהם, יצליח למנוע את המהפכה, הזכירו לי חלקים מתוך הסרט חיים של אחרים, ותיאור ההתנקשות בחייו של שר הפנים כמו לקוח מתוך הספר קו המלח של יובל שמעוני (ההשפעה, כמובן, הפוכה. אכן, שמעוני מודה באחרית הדבר לרות בקי ולספר רולטה רוסית).

רות בקי ממשיכה רק לתאר את שלב ההתאהבות של מניה בארץ. בחודשים הראשונים סלדה מכל מה שראתה. המזרח נראה לה זר ורחוק ממנה. לבה נשאר ברוסיה, עם פעילי הטרור, המחתרת, המהפכה שבדרך. אבל אחרי שיהושע חנקין לקח אותה אתו לסיור שנמשך כמה שבועות, משהו בתוכה השתנה, והיא השקיעה מאז את כל מרצה, התלהבותה, חזונה וכושר הארגון שלה בבניית ההתיישבות בארץ ישראל. היא הגתה את רעיון הקולקטיב, מה שנהפך כעבור זמן לא רב לקיבוץ, השיגה כספים מהברון רוטשילד, והייתה בין מייסדי כפר גלעדי ומראשי ארגון השומר.

אפשר לעקוב אחרי קורותיה בשנים שהספר הפסיק לתעד מתוך העיתונות הכתובה. כך למשל הופיע שמה לראשונה בשנת 1922 בעיתון הפועל הצעיר, שם חתמה, ביחד עם ברל כצנלסון, על קול קורא של משלחת ההסתדרות באמריקה, "פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל".

שנתיים אחרי כן נכתב עליה בדואר היום כי שוחררה ממעצר מכיוון שהשופט החוקר לא מצא ראיות נגדה, וכעבור שנתיים ציינו בעיתון דבר כי "חקירת המשטרה לא הוכיחה כלום נגדה."

(חשדו בה שהייתה מעורבת ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. ברצח הזה לא הודתה, אבל כן נהגה לספר על לפחות ארבעה אירועים של טרור אישי שהשתתפה בהם, וכי בשניים מהם אף רצחה במו ידיה.)

בשנת 1948 תיאר העיתון המשקיף, כיצד נעצרה מניה שוחט בחיפה, לאחר שפסעה ברגל לעבר שכונה שגרו בה ערבים, כי מכוניתה התקלקלה. "שלושה ערבים הגיחו מולה ופקדו עליה להיעצר. כשנשאלה לאן פניה מועדות בסביבה זו ובשעה זו, השיבה כי היא עושה את דרכה לכיוון בית החרושת לחוטי חשמל. הערבים ציוו עליה לגשת אתם למשרד הוועדה הלאומית הערבית לשם חקירה, ולאחר שסובבה כמחצית השעה עם שלושת המלווים בסמטאות הערביות, הועלתה לחקירה למשרד הוועדה הלאומית הערבית. לאחר החקירה, כשהוברר לערבים שלא היה בדעתה לבצע כל מעשה חבלה בסקטור הערבי, היא התכבדה בשתיית קפה שחור… הערבים החלו לטכס עצה כיצד להחזיר את האישה לישוב יהודי ואז פנו למשטרה וביקשו מכונית. תשובת המשטרה הייתה, כי אין כרגע בידיהם מכונית וכי עליהם לחכות בסביבה למכונית המשטרה המסתובבת בקרבתם. על אף הפצרותיה של מניה שוחט שיתנו לה ללכת כי הדרך נהירה לה, וכי היא תגיע בעצמה, החזיקו בה הערבים ליד הכביש עד אשר עברה מכונית משטרה שהובילה את ה'שבויה' מצלח'א־דין לבית החרושת, במקום שנמצא אחיה…"

בתחילת שנות החמישים הרבו להזכיר את מניה שוחט בעיתונים. בעל המשמר תיאר יצחק שדה כיצד חילצה משפחות יהודיות בודדות שחיו ביפו בין ערבים, "לבושה במדי הצלב האדום, בשקט ובאומץ בלתי מצוי", במעריב סיפרו על כך ש"בימים הקשים ביותר של הקרבות והפגזות ירושלים הלכה לבקר את אחיה שהיה בהר הצופים, נשבתה על ידי הערבים שחקרוה, ורק לאחר חקירות ממושכות שוחררה והחזירו אותה לקוי ישראל, בהתחשב עם גילה ומעמדה," ובכתבה גדולה בעיתון דבר שנשאה את הכותרת "אחד ודורו" כתבו על קורות חייה, פעילותה החתרנית ברוסיה וקשריה עם זובאטוב. (הוא התאבד בירייה בשנת 1917 ביום שנודע לו שהמהפכה פרצה.)

בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתה של מניה שוחט כיצד לימדה אותה דודתה מהי גבורה:  פעם אחת אספה האחיינית במכוניתה נוסע ערבי. "מניה שאלה אותי אם פחדתי ועניתי שלא. 'אם לא פחדת,' אמרה מניה, 'את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת, את ראויה למשהו…'"

בנה של מניה שוחט, גדע, ממקימי חיל האוויר הישראלי, היה טייס תובלה. הוא התאבד בגיל 55 בחוף הים בהרצליה, לא הרחק מביתו. אחת מנכדותיה היא אלונה איינשטיין, מי שהייתה נשואה לאריק איינשטיין.

ריאיון על ספר אחר, עם הזרם ונגדו, העוסק במניה שוחט

                מעריב, 24.02.1961, עמ' 17

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

וגם: מי שופט את השופטת?

בדברי התודה לרומן The Children Act שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא טובת הילד, ספרו האחרון של איאן מקיואן שראה אור בשנה שעברה, מציין הסופר את הסיוע שקיבל משופט בבית הדין לערעורים: זה יעץ לו בעניינים משפטיים, וגם סיפק לו פרטים על  חיי היומיום של שופטים. על פי הקונבנציה המקובלת מקיואן מקפיד כמובן להדגיש שכל דמיון בין השופט המוזכר ובין הדמויות שבספר מקרי בהחלט.

בספרו הפואטיקה הדגיש אריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
אכן, מעורבותו של השופט, האיש הבקיא שהגיע אל הרומן מהעולם האמיתי, אינה מחייבת את הקורא, והוא רשאי להטיל ספק באמינותו של הכתוב.

אין ספק שעולמו הפנימי של שופט – במקרה של הספר שלפנינו שופטת – הוא נושא מסקרן. אי אפשר שלא לתהות מה מניע בני אדם שהתמנו לתפקיד חורץ גורלות. האם פסיקותיהם נובעות אך ורק מתוך מחשבה רציונלית, מנותחת תמיד ומנומקת היטב? האם החלטותיהם השיפוטיות משפיעות על חייהם האישיים ומושפעות מהם? איזה מקום יש לעולמם הפנימי, לאמונותיהם, לצרכים שלהם? מה מותר להם לרצות, לחשוב, לעשות, ככל שמדובר בבני האדם שאותם הם שופטים? האם הם רואים בהם בכלל בני אדם או רק תיקים, מקרים שיכולים להישכח מיד?

הרומן נפתח ברגע קריטי בחייה של פיונה, שופטת כבת שישים, נשואה בלי ילדים: בעלה מודיע לה שאינו יכול עוד לשאת את הנתק שחל ביניהם, את העובדה שכבר זמן רב שאין ביניהם עוד שום אינטימיות גופנית. אמנם הוא אוהב אותה, אבל בלית בררה יאלץ לחפש את החיים שהוא כָמֵהַּ להם, בחברתה של אישה אחרת.

משבר גיל העמידה? מסתבר שלא רק. לא בדיוק. מסתבר שהריחוק והקרירות שפיונה מפיצה סביבה לאחרונה, נובעים מפסיקה קשה שנאלצה לפסוק. פיונה מכהנת כשופטת לענייני משפחה. היא עוסקת בעיקר בילדים. כאלה שהוריהם מתגרשים. כאלה שזקוקים להחלטותיה בענייני חיים ומוות, לא פחות. והנה הובא לפניה לפני זמן מה מקרה קשה במיוחד: תאומים סיאמיים שכדי להציל את חיי האחד, היה צורך להקריב את האחר. היא זאת שסילקה ילד מהעולם, "טענה נגד קיומו, בשלושים וארבעה דפים מנוסחים באלגנטיות". הפסיקה, שזכתה לשבחים רבים בשל מקוריותה, השפיעה על פיונה עד כדי כך, שמאז כל מה שקשור בגוף מרתיע אותה. היא מצפה שבעלה יבין, וחשה שדיבוריו המפורשים מדי פוגעים במרקם העדין, בקרבה ללא מילים ששררה ביניהם עד כה.

ובכן – עכשיו גם חייה במשבר. תגובתה ללחץ שבעלה מפעיל עליה, לאיומיו, היא לשקוע עוד יותר בעיסוקיה כשופטת. כי אין להכחיש – כשהיא יושבת על הכס היא מאבדת את הקיום הפרטי של עצמה, ויש בכך הקלה.

ואז נופל בחלקה מקרה קשה עוד יותר, שעלול לערער לגמרי את קיומה: היא מתבקשת לפסוק בעניינו של צעיר חולה שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שמונה עשרה. הוריו והוא משתייכים לכת "עדי יהוה" האוסרת על עירוי דם שרק הוא יכול להציל את חייו. הרופאים פנו אל הערכאה השיפוטית שתאפשר להם לטפל בנער בניגוד להסכמתו.

פיונה מחליטה לבקר את הצעיר בבית החולים, כדי להתרשם מעמדתו כלפי העירוי. זאת אינה הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם ההשלכות שיש להחלטות של הורים מאמינים על ילדיהם: זה לא כבר טענו בפניה נציגיהם של זוג יהודים חרדיים שהתגרשו. האב ביקש לחנך את בנותיו ברוח אמונתו, כלומר – למנוע מהן השכלה כללית, כי אין לנשים שום צורך בה, לדבריו. האם ביקשה לאפשר לבנות להתפתח ולהשתייך אל העולם הסובב אותן. עכשיו היא נוכחת בכך שעדי יהוה, כמו היהודים החרדים, נוטים לנתק את ילדיהם מהמציאות.

בשיחתה עם הנער, כנר חובב, משורר מתחיל, פיונה מוקסמת ממנו. הוא מסביר לה מדוע הוא מסרב לעירוי הדם: "למה משהו לא בסדר?" הוא אומר, "כי אנחנו יודעים שהוא לא בסדר. לענות, לרצוח, לשקר, לגנוב. אפילו אם רוצים להוציא בעינויים מידע טוב מאנשים רעים, אנחנו יודעים שזה לא בסדר."

פיונה מתמודדת עם הצווים החד משמעיים של אנשי קהילת עדי יהוה: אפילו אם הנער ימות כתוצאה מכך שלא יקבל את העירוי, אסור לו להסכים לקבל דם של אדם זר. הפרקליט שמייצג את ההורים טען בפניה והשמיע נימוקים רציונליים, לכאורה, אבל, פיונה אומרת לעצמה ביובש, האנשים הללו לא רק יודעים בוודאות שאלוהים קיים, הם גם מבינים בדיוק מה הוא רוצה…

מהצד האחר, כנגד הכת ותכתיביה, ניצב הנער. פיונה מבחינה ברצונו הסמוי לחיות, גם אם הוא מתריס נגדה, גם אם הוא יודע להסביר היטב מדוע אינו מוכן להסכים לטיפול.

האם הסיפור יסתיים במוות? ואולי יהיה לו סוף טוב, הילד והגיבורה יינצלו, הוא יחיה, היא תשוב הביתה, אל הבעל שיחזור בו ויבין אותה?

פיונה, היא לא רק שופטת, אלא גם פסנתרנית חובבת. בצעירותה ניסה אהובה לשכנע אותה לנגן לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם ג'אז, אבל היא, כך הסבירה לו, זקוקה למסגרת בטוחה. לכן למדה משפטים: "מתוך כבוד לחוקים". היא לא יודעת לאלתר.

אז מה יקרה לשופטת שסוטה להרף עין, לרגע קט, מכללי ההתנהגות הנוקשים שנועדו לשמור עליה, ויותר מכך – על זולתה? האם חייה יושפעו מהבלבול הקצר מאוד, שתתבלבל בין תפקידה לבין רגשותיה? מה יקרה, למשל, אם תרשה לעצמה לשיר עם הנער? הוא ינגן בכינור והיא תצטרף אליו. האם זה מעשה ראוי? ומדוע לא, בעצם? האם שופטת איננה גם אישה, אדם רגיל, עם רגשות?

"איזה מזל עיוור – להגיע לעולם עם כל אברי הגוף במקומם. להיוולד להורים אוהבים, לא אכזריים, להימלט ממלחמות או עוני, רק בזכות צירוף מקרים גיאוגרפי, או חברתי," אומרת לעצמה פיונה בשעה שהיא דנה באחד המקרים הקשים שנקרים בפניה.

אכן, היא בת מזל, ומזלה הטוב לא ינטוש אותה. אמנם היא מחמיצה את האפשרות, שאולי לא הייתה קיימת מלכתחילה, להושיע את מי שפונה אליה בבקשה שתעניק לחייו פשר, אבל אחרי שתתאבל כיאות על ההחמצה והאובדן, תוכל בהחלט לשוב אל חייה המתוקנים.

וכאן מתחיל לכרסם בלבו של הקורא הספק, התוהה אם חלקים ניכרים בסיפור הזה אינם מופרכים, גם אם הם אמינים ומדויקים, בהתאם לחומר הרקע שקיבל הסופר מהשופט המייעץ. הספקות הללו נובעים מהסיפור, לא מהעובדות החיצוניות. אי אפשר שלא לתהות למשל, אם ייתכן שנער צעיר, בן שמונה עשרה, יפתח תלות רגשית עמוקה וטוטלית כל כך באישה בת שישים שפגש אותה רק פעם אחת. אם ייתכן שהאישה, שהפגינה רגישות יוצאת דופן, תתגלה פתאום כאדם כה אטום ועיוור. אם הסוף המסודר מדי שהמציא הסופר לסיפור אינו רקום בתכים גסים, מתוכננים מראש ולא לגמרי אינהרנטיים, ולכן גם לא ממש משכנעים.

ועם זאת, אין להכחיש: כתיבתו של איאן מקיואן, גם בספר הזה, כמו במרבית קודמיו, סוחפת. הוא משביע את הסקרנות המציצנית בעניין החיים שמאחורי הקלעים של בתי המשפט. אז עכשיו אני יודעת לפחות על מה משוחחים שופטים, אמיתיים או מדומיינים, כשהם נפגשים בינם לבין עצמם…

אגדה אורבנית או סיפור שקרה?

ובשולי הדברים: מפתיע להיווכח כיצד גם בספר The Children Act כמו בסולאר (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומה של מיכל אלפון), ממחזר איאן מקיואן חומרים משומשים.

בספר סולאר הוא יצר סצנה ארוכה ומפורטת מאוד שדומה לה, אם כי תמציתית ובעצם שנונה יותר, הופיעה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס.

אצל שני הסופרים יושב מישהו ברכבת, ולתדהמתו הזר שמולו מושיט יד – אצל מקיואן לתוך שקית של חטיפים, אצל דאגלס – לשקית של עוגיות, שזה עתה קנו לעצמם. הזר נוטל חטיף – או עוגייה – ומתחיל לאכול.

"שום דבר בחינוך שלי, בהתנסויותיי, אפילו באינסטינקטים הקדמונים שלי," מסביר המספר של דאגלס אדמס, "לא לימד אותי איך להגיב כשמישהו שיושב מולי גונב, בפשטות הכי גמורה, את אחת העוגיות שלי."

הגיבור נרעש מהחוצפה, אך לא מגיב, וכך ממשיכים שניהם לחסל בצוותא את תוכנה של השקית, בשתיקה גמורה ובמעין מאבק של נימוס אלים ומופגן. רק כשהאחר יורד מהרכבת מסתברת לגיבור טעותו: השקית שקנה נשארה שלמה בכיסו…

דאגלס אדמס טען שאירוע דומה קרה לו, אבל מסתבר שהסיפור הופץ באנגליה כאגדה אורבנית עוד בשנות השבעים, לפחות עשור לפני שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ראה אור.

בספר The Children Act מקיואן מתפתה שוב להשתמש בבדיחה מוכרת, מעין אלה שהופצו בשנים האחרונות ברשת האינטרנט: הסיפור הולך כך: בחקירה נגדית שואל עורך הדין את הפתולוג אם הוא בטוח שהאדם שבו מדובר היה ללא רוח חיים לפני שהתחיל בנתיחה שלאחר המוות. הפתולוג משיב שהוא בטוח בכך לחלוטין. "איך זה שאתה כל כך בטוח?" מברר עורך הדין. "כי המוח שלו היה בתוך צנצנת שעל שולחני," משיב הפתולוג. "אבל," ממשיך עורך הדין להקשות, "ייתכן שהוא היה בכל זאת בחיים?" "ובכן," משיב עורך הדין, "ייתכן שכן, ושהוא עוסק בעריכת דין."

הבדיחה המוכרת הופצה בשנים האחרונות, בתוך סדרה של בדיחות דומות. הנה למשל אפשר לקרוא דוגמה להן באתר בשם Things People said. קשה להאמין שזהו תיעוד של חילופים דברים מתוך דיון משפטי אמיתי. בכל מקרה, השאלה אם לגיטימי שסופר ישתמש בבדיחה כזאת, כמו גם בסיפור שקרא מן הסתם אצל סופר אחר, נותרת פתוחה.

לאחרונה עלה לכותרות מקרה של נער שסירב לקבל טיפול כימותרפי. בית המשפט נאלץ להתערב והנער הוחזר לבית החולים בחסות המשטרה, מאחר שהוריו סירבו לכפות עליו את הטיפול. יש לקוות שגורלו של הנער הזה שפר עליו ושיזכה לרפואה שלמה. כל מי שקרא את הספר טובת הילד לא יכול שלא לחוש כאילו הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד.

"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים," כתב מיכאל אפשטיין ביולי של שנת 1942 לשגריר הגרמני בפריז, בניסיון להציל את אשתו מידי הגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף, והתחנן על חייה. אירן נמירובסקי, בת שלושים ותשע באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה מאוד, שכתבה בצרפתית. אמנם נולדה ברוסיה וגדלה בסנקט פטרסבורג, אבל בגיל שש עשרה הגיעה עם משפחתה לפריז, בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת. אביה של נמירובסקי התמנה למנהל בנק, והם חידשו את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלו גם ברוסיה: מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים השונים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה עשרים כבר החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל עשרים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שכתבה.

נמירובסקי הספיקה לפרסם בחייה ארבעה עשר ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה את המאבק המתנהל בין אם נרקיסיסטית ובתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה. אירן נמירובסקי נהפכה אמנם לסופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה ביחד עם שתי בנותיה, אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה, בשנת 1938.

היא התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. בשנת 1940 לא הותר לה עוד לפרסם את ספריה ובעלה, מהגר יהודי מרוסיה, כמוה, פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר קטן, איסי לֶ'אוֶוק במחוז בורגון, שם נאלצו כל בני המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה עוד הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות, מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן, תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק, ולכל ההוצאות האחרות.

שוטרים צרפתים הם אלה שבאו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם מתה, וחודשיים אחרי כן נתפס  גם הוא, ונרצח בתאי הגזים.

אבל בכך לא תם סיפורה של אירן נמירובסקי: בשנת 2004 היא הייתה הסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור שישים ושתיים שנים לאחר מותה. בנותיה, שהיו בנות שלוש-עשרה וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתיים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים, וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמם. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו חשובים מאוד לאמן. בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן," אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים."

חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנסו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים הכתובים בכתב היד של אמה למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם.

לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה שראתה לימים אור בשם סוויטה צרפתית: ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, והופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים כמו "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. הספר ששבה את לבם של קוראים כה רבים יכול היה להיעלם מן העולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט באורח נס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שאירן נמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו, אלמלא נרצחו.

סיפורו של סומרסט מוהם "מר יודע כול" (Somerset Maugham, Mr. Know All)  מופיע כבר זמן רב בתוכנית ללימודי אנגלית בישראל. בשנים האחרונות נבחנים עליו התלמידים בישראל בחלק של בחינת הבגרות המוקדש כולו לספרות אנגלית ואמריקנית.

"מר יודע כול", באנגלית "Mr. Know All", הוא סיפור פואנטה: בשורותיו האחרונות אמור הקורא לשנות באחת את דעתו על שתיים מהדמויות: מי שנתפס כנודניק, טרחן דביק ויומרני, מתגלה כאדם מצפוני רגיש ובעל ערכים, שמוכן להקריב את המוניטין היקר לו ואת כבודו העצמי למען אישה זרה, והיא, שנתפסה כאישה תַּמָּה, צנועה ועדינה מתגלה כ"פנינה מזויפת", אם לנקוט דימוי הלקוח ישירות מתוך הסיפור.

זהו גם סיפור עם מוסר השכל. הוא אמור ללמד את הקורא לקח שקל לנסחו באמירות משומשות: בעברית – "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", באנגלית – "Never judge a book by its cover": פתגם מסכם, לעוס ונטול כל מקוריות מחשבתית, שאלפי תלמידים ישראלים חוזרים עליו כל שנה בבחינות הסיום.

הסיפור מתרחש על אוניית נוסעים שמפליגה מסן פרנסיסקו ליפן, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. על הסיפון נפגשים המספֵּר האנגלי שנאלץ למגינת לבו לחלוק את תאו עם אדם זר. שמו, מקס קֶלָדָה, מסגיר את לאומיותו המפוקפקת. אין לדעת מניין בדיוק בא, אבל למספר ברור מיד שאינו אנגלי. הוא מסביר שהיה מעדיף שותף לחדר ששמו סמית, או בראון…

המספר מפתח סלידה כלפי השותף עוד לפני שהם נפגשים. אפילו חפציו של מר קלדה מרגיזים אותו: לטעמו יש לאיש יותר מדי בגדים, יותר מדי תוויות נסיעה מודבקות על מזוודותיו, הוא משתמש בתכשירי טיפוח יקרים: כל הרמזים מעידים על כך שזהו אדם אמיד, שמרבה לנסוע בעולם.

סלידתו של המספר גוברת לאחר שהשניים נפגשים. חשדותיו התאמתו: ברור לו לגמרי שמר קלדה נולד "במקום שבו השמים תכולים יותר מאשר אלה הפרושים מעל אנגליה," והוא חושד בו שמוצאו "הלבנטיני" הוא מאלכסנדריה או מביירות. תווי פניו של מר קלדה מוכיחים זאת: הוא כהה עור, עיניו מימיות, שערו שחור ומבריק, אפו מעוקל. ייתכן שבני הנוער הישראלים שקוראים את התיאור יבחינו בדמיון שיש בינו לבין הקריקטורות האנטישמיות שהופיעו כמה עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב ב"דֶר שטירמֶר", אבל ספק אם יוכלו להבין את הרמיזות האחרות: מר קלדה, כך מתאר אותו המספר, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות. הוא רברבן, פטפטן, מרבה ללהג ולהתווכח, משתדל כל הזמן להוכיח את עליונות ידיעותיו, מרשה לעצמו קרבה יתרה, אינו מקפיד על כללי הנימוס ומוותר על הפנייה הרשמית "מיסטר," והוא גם מדבר "ברהיטות שאין בה שום דבר אנגלי." רק מי שמכיר את צורת הדיבור שסנובים אנגליים מתנָאים בה, הגמגומים המיועדים להביע ספקנות, תחכום, איפוק וצניעות מתוכננת, ואת השליטה הנדרשת בתנועות הגוף המתונות במפגיע, יוכל להבין את ההקשר התרבותי של התיאור.

התלמידים הישראלים שקוראים את הסיפור לא יכולים שלא להחמיץ את שפת הדיבור של מר קלדה, שנשמעת כמו פרודיה על ג'נטלמן אנגלי: "I was jolly glad when I heard you were English," אומר האיש שמתיימר להיות אנגלי, וכשהמספר מביע ספק מנומס, בהרמת גבה, במצמוץ, שולף מר קלדה את דרכונו הבריטי ומנופף בו.

והנה אבן נגף שאפילו מנסחי בחינת הבגרות באנגלית נתקלו בה פעם, וכָּשְלוּ: בבחינה שנערכה בקיץ 2013 נשאלה השאלה הזאת:

"אחרי שהמספר מדבר עם מר קלדה, הוא אומר, 'למלך ג'ורג' יש הרבה נתינים מוזרים.' למה הוא מתכוון?"

וכאן ניתנו לתלמידים ארבע תשובות אפשריות, שלמרבה הצער, אף אחת מהן אינה נכונה:

1. מר קלדה אינו אוהב את אנגליה.
2. מר קלדה אינו מדבר אנגלית.
3. מר קלדה אינו נראה בריטי.
4. אין למר קלדה דרכון בריטי.

התשובה שציפו מהתלמידים לסמן הייתה השלישית. שהיא בלתי אפשרית ואפילו קצת מצחיקה. האימפריה הבריטית השתרעה באותם ימים בעולם כולו, במזרח התיכון, באסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. איך אם כך יכול היה מישהו להיראות "בריטי"?

הניסוח הנכון היה צריך כמובן להיות – "מר קלדה אינו נראה אנגלי".

פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…

הסיפור "מר יודע כול" מבקש להראות לנו שסטריאוטיפים וגזענות הם עניין פגום ויש להימנע מהם. אכן, המספר מגלה בסופו של הסיפור שהדעה הקדומה השלילית שהייתה לו נגד מר קלדה הייתה שגויה. למרבה ההפתעה מסתבר שקריאה נכונה של הסיפור אפשרית רק אם הקורא שלו מכיר כמה סטריאוטיפים, שבלעדיהם לא יוכל לרדת לעומקו…

          העיבוד הקולנועי לסיפור, שאינו נאמן חלוטין למקור

והנה עוד שתי טעויות מביכות שנפלו בבחינת הבגרות באנגלית.

האחת במועד חורף 2014. השאלה מנוסחת כך:

"כמה מהאנשים שהסבו ליד שולחן האוכל התפעלו משרשרת הפנינים של הגברת רמזי. איך היא מגיבה?"

למרבה הצער, רק אדם אחד מגיב לשרשרת − מקס קלדה, וגם הוא לא בהתפעלות. בעקבות ויכוח שהתפתח שנושאו − פנינים, הבחין קלדה בכך שהשרשרת שהיא עונדת יקרת ערך. כל הסועדים האחרים אדישים ובכלל לא מתעניינים בגברת רמזי או בשרשרת שלה.

חמורה יותר, ואפילו מביכה, הטעות שנפלה בשאלון של חורף 2014.

התלמידים התבקשו לציין "דבר אחד שמר קלדה עשה שבזכותו האנשים שבספינה מחבבים אותו."

מה לעשות שאין לשאלה הזאת תשובה, כי האנשים שבספינה פשוט לא מחבבים אותו?

לאורך הסיפור מתאר המספר עד כמה הנוסעים נרתעים מפני מר קלדה. איך בחוסר הרגישות שלו, לכאורה, הוא כלל לא מבחין בכך שכולם סולדים מפניו. איך אפילו אילו העיפו אותו מכל המדרגות וטרקו בפניו את הדלת, עדיין היה מאמין שמחבבים אותו. איך מלגלגים לו, מכנים אותו "אדון יודע כול", והוא אפילו לא מבין את העקיצה…

בשום מקום בסיפור לא מוזכר שום פרט, ולוא המזערי, המראה שמישהו בספינה חיבב את מר קלדה.

ייתכן אמנם שכל התיאור, המגיע מנקודת המבט של המספר, אינו אמין. ייתכן שבשל הגזענות והדעות הקדומות שהמספר לוקה בהן, הוא מקצין את היחס של הנוסעים כלפי מר קלדה. אבל הפירוש הזה כל כך מתוחכם, כל כך מעמיק, וכל כך מנותק מה"ראיות" הממשיות שהטקסט מביא, שאין לו בעצם שום ביסוס, וודאי שאי אפשר לצפות מתלמידי רמת 4 יח"ל, אלה שניגשו לבחינה המסוימת הזאת, לענות על השאלה. גם מוריהם לא ידעו מה התשובה. אולי כי פשוט, ולמרבה המבוכה, היא אינה קיימת!

כל היושבים נושאים אליה מבט מצפה. היא קמה על רגליה ועומדת נוכח הקהל שהגיע לאוקספורד כדי לשמוע אותה מספרת על כתיבתה. אין לה צורך בדפים כתובים: היא מיטיבה לדבר. שקט נופל. היא מחכה רגע, פותחת את הפה ולמרבה התדהמה פוצחת בשיר: מדריגל אליזבתני, "ברבור הכסף". שירתה נעימה לאוזן. כנראה ירשה את הכישרון מאמה, שהתעתדה להיות זמרת אופרה, אבל ויתרה על החלום כשהתחתנה.

הפליאה של הקהל, ההשתאות הנבוכה, מסמנים תחילתה של דרך שתימשך כמעט חמש שנים: תודעתה אייריס מרדוק, הסופרת, הפילוסופית המבריקה, הלכה ודעכה במחלת האלצהיימר שסימניה המובהקים התגלו לראשונה באותו יום באוקספורד, בהרצאה שלא התקיימה.

במשך כל השנים האחרונות לחייה של מרדוק סעד אותה ג'ון ביילי, בעלה המסור. "אחת ההנאות בחיי נישואים היא לטפל, לא להיות מטופל," אמר. מחלתה חשפה בו פן הורי שלא היה עד אז ער לקיומו. אייריס החליטה לוותר על האימהות, והוא  מעולם לא התנגד לרצונותיה.

בני הזוג חיו בביתם שבאוקספורד כפי שאהבו: בתוך אי סדר מוחלט. במטבח נערמו מחברות ויומנים, גלויות דואר וציורים, עציצים שבחלקם צמחים פורחים ובאחרים – נבולים ויבשים, צנצנות שתכולתן לא מזוהה, קעריות עם שיירי דייסה, כלים ובהם מלפפונים חמוצים, ספרים של מרדוק שראו אור בשפות שונות וספרים על אלצהיימר, ערימות של עיתונים ושל כתבי עת, ערימות אחרות של דפים משורבטים. בחדרים גלשו הספרים מהמדפים לרצפה. אפילו בחדר האמבטיה נמצאו ספרים בשפות רבות, כולל ספרים ללימוד דקדוק בהולנדית ובאספרנטו. על הרצפה בחדר העבודה של מרדוק, שעוטר בשטיחים מזרחיים ובתמונות של סוסים ושל ילדים, היו ערימות נוספות של דפים, ובסלון, שנפתח אל גינה, לצד תמונות מצוירות ורקומות של פרחים, תקליטים ועציצים, היו גם לא מעט בקבוקים ריקים.

הם אהבו להיכנס ביחד במטבח, להציץ בסקרנות ילדותית לתוך הארונות ולתהות מה יגלו שם. פעם, סיפר ג'ון, נעלמה להם פשטידת בשר. הם תרו וחיפשו אחריה. במשך שנים העלו אחרי כן את האפשרות שאולי יום אחד תשוב ותופיע…

לאחר מותה של אייריס מורדוק הגיעו לביתו של האלמן נשים ששגו בכך שניסו בנדיבותן לסדר למענו את כל המהומה הזאת. נבצר מהן להבין שחי כך לא בלית ברירה, אלא מתוך העדפה. אייריס מרדוק חשה בְּעָתָה מפני האפשרות שמשהו יפריע לה לכתוב. המחשבה על כך שתהיה רעיה מן השורה, אישה שגרתית שמסורה לסדר יום ביתי ולצרכים של אחרים הייתה בעיניה בלתי נסבלת. ומסתבר שאורח החיים הזה התאים גם לג'ון, בעצמו סופר ופרופסור לספרות אנגלית. בתחילת נישואיהם התבדח אתה פעם והעניק לה שי ששעשע מאוד את שניהם: סל תפירה, שניצב תמיד על שולחן הכתיבה שלה, סגור וחסר שימוש, סמל לנשיות הרגילה, המקובלת, שאותה דחתה מעליה.

אייריס מרדוק הייתה סופרת פורייה מאוד. היא כתבה עשרים ושישה ספרי פרוזה, מחזות ומאמרים פילוסופיים. בשנת 1987 העניקה לה המלכה תואר אצולה, בזכות הישגיה האמנותיים. ואותה אישה מבריקה, יצירתית, נהנתה בשנות חייה האחרונות לצפות בסדרות טלוויזיה שנועדו לפעוטות. "היא נהפכה לפעוטה בת שלוש," העיד בעלה, וסיפר כי אחרי שהאכיל אותה בבננה מעוכה או בגלידה, נהגו לשבת ביחד במשך שעות. הוא הסביר לה בדיחות מעברם המשותף ושניהם השמיעו זה לזה קולות פטפוט של חיות, "כמו," כך כתב, "סונאר של לווייתנים, שמתקשרים בהדהודים ובפעימות."

לאחר מותה כתב ביילי שני ספרי ביוגרפיה על חייה, קינה לאייריס ואייריס וג'ון, שעובדו לסרט הקולנוע המצליח "אייריס וג'ון", בכיכובן של קייט וינסלט וג'ודי דנץ'.

הוא לא דילג על שנות חייה האחרונות, הקשות. במידה מסוימת האמין כי מורדוק ציפתה לחלות באלצהיימר וסבר שלא הייתה מופתעת אילו נודע על כך לאישיותה הבריאה, כי תמיד הייתה ערה לאפשרות שתלקה בַּמחלה. בעיניו היא במידה לא מעטה "ויתרה"  על תבונתה. וייתכן שגרם לכך הדמיון העשיר שלה, זה שאפשר לה לברוא דמויות בעשרות הרומנים והסיפורים שכתבה. והרי, כך הוא מסביר, גם לפני שחלתה חיה תמיד בניתוק חלקי מהמודעות.

כשנשאל אם הוא מרגיש שלם עם העבודה שחשף אותה כך בספרו אמר: "היא תמיד עודדה אותי לעשות כל מה שנראה לי נכון. אין לי שום ספקות בעניין הזה."

זמן לא רב אחרי מותה של אייריס מורדוק נשא ביילי לאישה את אחת מידידותיהם המשותפות. בראיון עיתונאי משותף העידו כי נושא השיחה החביב עליהם הוא אייריס מורדוק. עד כדי כך שביומו הראשון של ירח הדבש שלהם, סיפרה הרעיה השנייה ופרצה בצחוק מתגלגל, אמר לה ג'ון ביילי: "בחיים לא התגעגעתי לאייריס כל כך כמו ברגע זה."

לפני שעות אחדות הגעתי לסופה של הרפתקה מופלאה שנמשכה כחודש. במשך שעות רבות לאורך כל הימים הללו שהיתי במציאות החלופית של הספר קו המלח. וברגע שהסתיימה הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת אל העמודים הראשונים, משתוקקת לקרוא את הרומן מתחילתו, לא להיפרד ממנו, להביט שוב במלוא היריעה, עכשיו כשכל אחד מהחוטים נרקם במקומו, והמארג הושלם.

קו המלח הוא יצירת מופת. לא פחות מכך. לעתים נדירות מזדמן לאדם להיפגש עם יופי ומורכבות כאלה, ודאי שלא עם יצירה שזה לא כבר יצאה לעולם, וקוראיה עדיין מעטים יחסית. איזו זכות – להימנות עם בני המזל שהספר הזה ראה אור בתקופתם! – כי ברור לי לגמרי שחיים ארוכים מאוד נכונו לו, ודורות רבים של קוראים ימשיכו להפליג אתו אל סערות הנפש ומעמקי ההגות שהוא יוצר, ויתפעמו.

הספר רב הממדים – 969, ארבעה חלקים, שני כרכים − עשוי כמלאכת מחשבת. פרטי העלילה משתבצים לאורכו בתבונת אומן ששולט היטב בכל אחד מהמרכיבים הזעירים ביותר בסיפור. הכול מתאחד וצף ועולה, לאט, במתינות, בסבלנות, כמו תצלום עצום שמופיע מתוך תמיסת הפיתוח, כל רגע מתגלה חלק אחר, עד שהכול משתלב לתמונה עשירה, צבעונית, מופלאה. ובעצם הדימוי ההולם את הרומן הזה איננו זה של תמונה או אריג חד ממדי, אלא של עשרות מבנים מפוארים, מעשה אדריכלי גדוש ומתוכנן היטב, מציאות שהקורא מוסע בתוכה ולרגע אינו מאבד את הכיוון, עולה ויורד, מסתחרר ומיטלטל בהשתאות, מופתע, נשנק, לא יודע את נפשו להלל.

מהו קו המלח? זהו קו המפריד בין מסירות לנטישה, בין ערגה לאכזבה בלתי נמנעת, בין החלום האנושי להיות נאהב, לזכות בהבטחה המוחלטת שיש משמעות לקיום האנושי, שאפשר למצוא אותה באמונה הדתית. אבל, אומר הספר, כל ציפייה כזאת מועדת לפורענות. אין נחמה שאפשר לתלות אותה בבני אדם, וגם לא באלים שהם ממציאים לעצמם. האם אלוהים ("אל הים", הוא מכונה ברגע אחד, כמנסה לפרק את המילים שממנו נוצר השם, ולשייך אותו לאלים הכוזבים שאותם מייצרים אחדים מגיבורי הסיפור) באמת בחר מכל העמים ביהודים, אף על פי ש"כל תולדותיו מאז הם תולדות המכות שהוכה"? ומי צודק, המיסיונר ששואל בלגלוג "מי יגאל אותנו מן הקופיות הזאת, קוף יגאל אותנו?" או הרופא, איש המדע הדוגל בדרוויניזם, המשיב לו, "רק הזמן… וזה לוקח מאות מיליוני שנים. רק הזמן יגאל ממנה, ולו אין כתר קוצים."

כל האלים, ישו, אלוהים, בודהא, אלי הים המומצאים בסיפור, כולם ינטשו. יותירו אחריהם תמיד מדבר שממה. וגעגועים. אליהם, אף על פי שאינם קיימים. וגם אל אישה אהובה שנטשה, כמוהם, אל אב שלא היה ובכל זאת נעלם לצמיתות, אל בן שנאלץ לגלות. בכל הדתות, במשמעויות שהן מבטיחות, נוגע הרומן, ודוחה במיאוס ובלעג אותן ואת האשליות שהן מייצרות: "האם לא האמינו מיליארדי בני אדם במי שבכוחו לשמוע ממרומיו גם נמלה?" שואל מי שמביט בנמלה שניצלה על עלה יבש על פני זרם מים… שרידים המעידים על דתות הם "תפלות שרק עתיקותה הקנתה לה חשיבות", ובכל השפות, גם בסנסקריט, נכתבו "הבלים קדושים" ורק הפתיים מאמינים בכל מיני דברי רברבנות מופרכת, מכוונים את חייהם על פי אגדות, מוכנים להאמין למשל שהעולם נברא באמצעות אות.

את האבסורד מדגימה השיחה בין שניים, מקנזי, רופא אנגלי שנקלע להודו, והרפר, מיסיונר שמרוב דתיות אינו משכיל לראות מתי הוא פוגע פגיעה אנושה בילד קטן וחסר אונים שזקוק לחסדו. ובעוד שני אלה דנים על בריאת העולם, מתוארים מאמציו של זבוב אחד שמנסה להיחלץ מתוך צלחת ובה רוטב סמיך. אלה מזכירים את יהוה שאת שמו אסור ליהודים לבטא, וזה נאבק על חייו החד פעמיים, עד שמקנזי דוחף אותו בנגיעה קלה בחזרה לתוך הרוטב, ומסכם, "רחמן הוא לא."

למאמינים הבזים לאמונותיו של הזולת משיבים מקנזי, הווטרינר שהתגלגל לטפל בבני אדם, ופוליאקוב, רוסי יהודי נמלט, ולימים גם אמנון נכדו, בכך שהם מפרקים את המיתוסים של הבזים: מה למשל הגיוני בסיפור על עמוד החול שהראה את הדרך לבני ישראל במדבר? ומדוע שהמאמינים בנביא שעלה לשמים במרכבת אש ילעגו לאלה שהנביא שלהם עולה בצורה דומה, אבל נישא על פרדה מכונפת שזנבה זנב טווס? ומה בעצם מרנין כל כך באמונה שבני האדם נבראו בצלמו של האל? ומדוע רשאים מי שמוכנים לקבל את שליחי חב"ד הצוהלים בבתי החולים בישראל ללגלג לנזירים מתפללים, מנענעים בתופיהם, ומקרקשים בגדילים המחוברים אליהם?

רק תהליך אחד מובטח לכול: "גוף חי נהפך לפגר, שהדבר היחיד שרוחש בו הוא הריקבון", והחיים ומה שמתרחש בהם, שרירותיים לגמרי, כי הרבה ציפיות גדולות מסתיימות לא פעם במעשה חסר זוהר, "שנים של לימודי וטרינריה יכולות להסתיים באשד חום שפורץ ממעי של פרה חולה…"

עלילתו של הרומן מהודקת, גם אם היא מתפתחת בסבלנות יוצאת דופן. והיא מעניינת מאוד ואפילו מותחת. היא נעה לאורך זמנים ומקומות. חלקה מתרחש ברוסיה, בתחילת המאה, בקרב קבוצה של מהפכנים קומוניסטים (יש רמז לכך שאחת הדמויות היא לנין, בימים שהיה עדיין רק טרוריסט נרדף…), חלקה מגיע להודו בתחילת המאה, וחלק אחר בה – בשנת 1994 בישראל (רק לקראת השליש האחרון מתברר שהתאריך, ממש לפני רצח רבין, משמעותי: פרטים מסוימים בעלילה רומזים על המשמעות הנסתרת המובילה אליו). הסיפור מגיע גם לאנגליה, להודו, לנורבגיה, למלחמת ישראל בלבנון שמשמעותה העמוקה מסתברת לקראת הסוף, אבל נרמזת לכל האורך.

לרגע יש תחושה שמצלמה רחבת הקף מצלמת מגבוה, מרחוק מאוד, והנה היא יורדת עוד ועוד, מתקרבת, פורטת רגעים למקטעים זעירים ומתעדת אותם. מרחוק מצטייר הכול בקווים רחבים וכלליים – מה למשל יודע נכדו של הרבולוציונר הרוסי על סבו? רק שהתקיים אי פעם. מה בדיוק עשה, רצה, חלם? מדוע נדד והגיע עד הודו? ממה נמלט? אין לדעת. הזמן מטשטש את הפרטים, אבל אנחנו, הקוראים, מכירים אותם היטב, היינו שם! והלב נכמר מהפער בין התשוקה לדעת, להבין, לבין חוסר האפשרות לפענח את העבר הרחוק, זה שהוליד את ההווה ולא הותיר כמעט עקבות.

פעם, לפני כמאה שנה, טיפס ילד על עץ שצמח ליד בית החולים בעיירה קטנה ומרוחקת, בקצה הודו, בסוף העולם, וקטף לעצמו משמשים מקצה הענף. עכשיו יושבים בני זוג, תיירים צעירים, מתחת לאותו עץ ושוב קוטפים ואוכלים. רק הקורא יודע מה היה על העץ הזה. ומה קרה לילד האבוד. מי הביט בו בחלון. לבו של מי נשבר. כך לקראת סופו של הסיפור מגיעים לבית קברות. הסיפורים המוכרים כל כך נותרו כאבני מצבה שכמה מילים חרותות עליהן. הדמויות שהתקרבנו אליהן, שאנו יודעים היטב את כל התשוקות והייסורים שלהן, נמוגו כלא היו. נשארו כהדים קלושים, חלקם יולידו צאצאים שחיים אחרת, את החיים של עצמם, חלקם ייוותרו כסיפורים בתוך הסיפור, כמיתוסים. את הזקנה שכולה ריחות עיפוש ונפטלין, ש"נדמה ששום נעורים לא קדמו לה", שכל חייה היו "זכירה של העוול שנעשה לה בצעירותה" אנחנו מכירים היטב. פעם, באחת השכבות הקדומות של הספר, ליוונו אותה מקרוב, היינו שותפים לכיסופיה ולאכזבתה, ואילו דמות אחרת, איש מבוגר ועייף, נפגוש בהמשך כפעוט שמשיט סירות נייר בתעלות בוציות. חיים שלמים, רבים, מצטיירים לנגד עינינו, עבר נמהל בעתיד, זמן שנקרע לכל הכיוונים, אבל מצטבר בסופו של דבר לסיפור מרתק, תחילה נרמז, ואז מסופר ממש, בלי לוותר על כלום. בלי להשאיר שום דבר שלא נראה במדויק, בברור, בפרוטרוט, כפי שהכתוב מעיד כמו על עצמו: "היו העלילות הגדולות והיו ההתרחשויות הקטנות שלצדן, וחיים נחיו גם בהן, גם אם מעולם לא זכו בכותרת": כמו האסטרונאוט שחיכה בחלל בזמן שחבריו פסעו על הירח, כמו "מי שצווה לשאת את צלבו של ישו אל גולגולתא ובוודאי נאנק תחת משאו; מה לו ולמי שטען שהוא בו של אלוהים," כי כן, "שנות האבולוציה עדיין לא הצליחו לפטור את המין האנושי מן הטיפשות."

יופייה של הכתיבה מפעים. אין עמוד שנעדרות ממנו שורות עוצרות נשימה. הנה למשל ילד כבד גוף שמזנק אל הכדור שבועט אליו אביו, "מתעופף כאחד המלאכים," שחפים צווחים מעל הים בנורבגיה, "כמו כדי לדרבן אותו לדבר," ושמש שמשתהה שם במקומה ואינה שוקעת "כאילו היא נרתעת מצינת המים", הנה דזו (חיה שהיא הכלאה בין יאק לפרה) שעומד ליד מקווה מים ונראה כאילו הוא "מנסה לבלוע בלקיקות את בבואתו,"  נער שאחיו הקטן קורא לו, "וקראו לו גם האור הנשבר בקרח והאוויר שהאור עובר בו," הנה הרים שבהם "הגובה התיש לא רק את הארזים, אלא גם את יקוד השמש," וים "שמתגלגל ככה עם כל דגיו ונאסף כולו." כל אלה רק דוגמאות אקראיות, ספורות, לשפע בלתי נדלה.

הכתיבה מתעלה במיוחד ביופייה במקומות הכי כואבים. סופרים אחרים יכולים וחייבים להסתפק בהתרחקות מפני תיאורים שבספר קו המלח מתאפשרים, למרות היותם בלתי אפשריים בעליל. עוצמתם מצמיתה, עד כי נדמה שלא ייתכן, שאין מקום לעוד, שחייבים לעצור, אבל לא, כי התיאור נמשך, ויופיו נמשך, ואין גבול לפחד, ואין סוף לחמלה.

"מה נעשה אחר כך?"

"ניקח כלב, ניסע לטייל, נתחתן, נוליד ילדים…"

"ואחר כך?"

השואלת היא אישה צעירה. עד לפני כמה ימים היה שמה אנה. זה לא כבר נודע לה ששמה האמיתי הוא אידה לבנשטיין. שהיא יהודייה. שהוריה נרצחו כשהייתה פעוטה.

מחרתיים היא אמורה להשתתף בטקס האחרון, לקבל על עצמה את השבועה לחיי פרישות, צניעות והסתפקות במועט. להפוך סופית לנזירה.

בן שיחה הוא גבר צעיר, נגן סקסופון. הוא אינו יודע מאומה על מה שעובר במוחה ועל המשמעות השונה, הבלתי אפשרית, שיש מבחינתה לכל מה שהוא אומר לה.

לפני רגע שאל אותה "על מה את חושבת?" והיא ענתה, "על שום דבר." היא יודעת שאין שום סיכוי שיבין.

כשסיפרה לו על יהדותה, לא נרעש ולא הופתע. רק השיב, אגב אורחא, "ולי יש גם דם צועני." כאילו אין במוצאה שום משמעות מעבר לקוריוז רגעי ושולי. מבחינתו אין בו חשיבות מיוחדת.

על שאלתה – "ואחר כך?" הוא משיב בתמימות, בטבעיות, בלי שום הרהור שני, "נחיה כמו כולם."

דווקא משום כך, משום הפשטות שבה הוא רואה הכול, יוכל אולי לקחת אותה אל חיים אחרים. אל חיים בכלל. ייטול אותה מתוך מה שצפוי לה, יושיע אותה מהמוות הממושך, האילם, שיש בו רק סגידה לצלוב, מדים המסלקים כל רמז לגוף, שתיקות בחדר האוכל, שם סועדות הנזירות בדממה טקסית, רק הוא יוכל להציל אותה ממה שצפוי לה − הקיפאון הרגשי, הקיום העקר, חסר ההמשכיות, הכללים הנוקשים שמכתיבים כל תנועה, נשימה, מבט, הציפייה המתמדת למוות הגופני הגואל.

ימים ספורים לפני הטקס יצאה הצעירה לראשונה מהמנזר. אם המנזר הטילה עליה לנסוע לביקור אצל דודתה – כנראה כדי לברר לעצמה שבחירתה בנזירות סופית ומוחלטת.

המפגש עם הדודה, מי שהייתה התובעת הכללית מטעם המשטר הקומוניסטי וכיום עובדת כשופטת, קשה. הדודה מנסה לשמור על ריחוק קשוח, אדיש. הביקור כמעט מסתיים כעבור זמן קצר מאוד. הדודה מסרבת לקשר. כל השנים לא השיבה למכתבים שהנזירות כתבו לה, וסירבה להוציא את אחייניתה מבית היתומים שבו גדלה.

אבל הקשר נוצר בכל זאת, והוא חושף בפני שתיהן סודות מייסרים מעברן. הכאב מוביל את שתיהן לבחירות שאין מהן דרך חזרה.

הסרט הפולני "אידה" (מאת פאבל פאבליקובסקי) מצולם כולו בשחור לבן. הוא מתרחש בפולין, בשנות השישים. המצוקה שהוא מצייר נצבעת כולה באפור – הנה הדרכים המרובבות בבוץ, הבתים העלובים, המטים ליפול, הנה הנופים הקודרים שבהם נחשפת האכזריות שאין לה שיעור שהתרחשה בתוכם רק כשני עשורים לפני כן.

מי היו אלה שהרגו יהודים? הגרמנים או הפולנים? מי היו אלה שגזלו את רכושם, רצחו וירשו, ומי הם אלה שחוששים מפני הקורבנות שיבואו לתבוע בחזרה את שלהם?

ואיזה מין חיים יכולים לחיות מתי המעט ששרדו משום מה, כי היה להם מזל, כי היה להם "מראה טוב", כלומר – תווי הפנים הנכונים, השיער הבהיר, האף הסולד, המין הנכון: לילד יהודי שחור שיער ונימול לא היה כמובן שום סיכוי להישאר בחיים.

אידה ודודתה משיבות לנו על כך בסרט, כל אחת בדרכה, כל אחת בגורלה.

הסרט הצליח מאוד בעולם, והוא אחד המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אבל ספג גם ביקורות, בעיקר בעיתונות הפולנית, שם טענו כי הוא אנטישמי, שכן הוא מתאר בדמותה של הדודה את היהודייה הסטריאוטיפית, הקומוניסטית, הנמנית עם השלטון שדיכא את הפולנים. מבקרים אחרים כתבו שהוא אנטי פולני, כי הוא "טוען" שהפולנים פגעו ביהודים…

כצופה ישראלית בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על היעדרותה המוחלטת של חלופה לחיים של שתי היהודיות – הנזירה והקומוניסטית. במציאות שהסרט  מתאר אין שום מחשבה או אפשרות כזאת. רציתי כמעט לשאול אותן − למה אתן עדיין שם. נסו להסתלק. (גם בתקופת השלטון הקומוניסטי עלו מפולין רבבות יהודים!)

בתמימות כנראה לא פחותה מזאת של הצעיר הפולני המציע לאידה פשוט "לחיות כמו כולם" רציתי להגיד להן – עזבו הכול. עזבו את פולין. קומו, בואו, עלו לישראל. כאן תמצאו מקום מפלט בטוח.

מחוץ לאולם הקולנוע ירד גשם. בחדשות התבשרנו שהילדה איילה, שבקבוק תבערה הושלך לתוך מכוניתה, החלה כבר לפקוח את עיניה, אבל חייה עדיין בסכנה, והיא צפויה בכל מקרה לשנים ארוכות של אשפוזים וטיפולים רפואיים.

המחזה "כולם היו בני" (,"Arthur Miller, "All My Sons) הוא נכס צאן ברזל של מערכת החינוך בישראל. כמעט כל בוגר בית ספר תיכון בארבעים השנים האחרונות למד אותו במסגרת שיעורי אנגלית. רק בשנים האחרונות הוצגה לו חלופה – הספר "הנחשול", שעליו רשאים להיבחן בבחינת הבגרות, אבל במרבית בתי הספר ממשיכים לבחור במחזה.

יש לכך ודאי יותר מסיבה אחת, ביניהן כנראה גם ההרגל, נוחות של המורים שחלק מהם למדו אותו אולי עוד כשהיו בעצמם תלמידים, ואחרים כבר לימדו אותו כל כך הרבה פעמים עד שהם מסוגלים לדקלם חלקים ממנו בעל פה.

סיבה נוספת, מן הסתם חשובה יותר, היא התפיסה שתכניו של המחזה רלוונטיים ומשמעותיים לבני נוער ישראלים.

עלילתו של המחזה, ששומר על אחדות המקום והזמן, על פי ההמלצה של אריסטו, מתרחשת כולה בחצר ביתם של בני משפחת קלר. במערכה הראשונה אנו פוגשים את הדמויות בבוקרו של יום ראשון, במערכה השנייה יורד הערב והמערכה השלישית נחתמת אחרי שעת חצות. התקופה היא סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כלומר – שנים לא רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לארי, בנם הטייס של ג'ו וקייט קלר, נעדר זה שלוש שנים. מטוסו נעלם באחת הגיחות, ומאחר שגופתו לא נמצאה, האם מתעקשת להאמין שבנה עוד ישוב. כדי לשכנע את עצמה שהיא צודקת היא מחפשת הסברים והצדקות: למשל – ידיעות בעיתונים על חיילים שנעדרו מאז המלחמה ומתחילים פתאום לשוב; העובדה שעץ התפוחים שנטעו לזכרו נשבר בלילה בסופה; כפפת הבייסבול שלו שמצאה במרתף; בת הזוג שלו הגיעה לביקור; ובכלל – כך היא טוענת, לא ייתכן שהוא נהרג. כי יש אלוהים. כי השמש ממשיכה לזרוח.

אכן, חייל נעדר במלחמה יכול בהחלט לעורר עניין אצל בני נוער ישראליים. הלוא מרביתם יתגייסו לצבא בעוד שנה או שנתיים, וכולם גדלו על הסיפורים על רון ארד, השבוי שמדינת ישראל לא השכילה לשחררו, ועד שהתעשתה והסכימה לשלם את המחיר הנדרש תמורת חייו הוא כבר נעלם לחלוטין. ובקיץ האחרון היו התלמידים הללו עדים בעל כורחם למה שקרה בקרבות של מבצע צוק איתן, ולשני החיילים שמקום קבורתם לא נודע.

אבל הטיפול שעושה המחזה "כולם היו בני" אמור לצרום באוזנו של הקורא הישראלי. האימא המחכה לבנה מצטיירת בו כאישה מניפולטיבית, היסטרית, לרגעים אפילו מרושעת. היא שקועה כל כך בתקווה שבנה ישוב, עד שהיא מתעללת בכריס, בנה האחר, ואינה מוכנה לאפשר לו לשאת לאישה את הנערה שהייתה הארוסה של אחיו.

כריס מתואר במחזה כאדם מוסרי, אידיאליסט, מסור להוריו, אוהב. האנשים הסובבים אותו מעידים על כך שהוא תמים, נותן אמון בזולת, מדרבן אחרים לפעול על פי עקרונות נאצלים. יש לו, לכריס, שאיפות רוחניות. את האחריות שהוא חש כלפי ארצו וכלפי האנושות בכלל ביטא כשהתנדב להילחם נגד הנאצים ושילם, לדבריו, מחיר נפשי כבד: כל החיילים בפלוגה שפיקד עליה נהרגו בקרבות. הוא מתאר את נכונותם להקריב את עצמם זה למען זה, ולמען המולדת. אילו רק היו קצת יותר מעשיים, הוא מסביר, היו נשארים בחיים (כמוהו?, תוהה הקורא בלי קול). כריס מאוכזב מכך שאהבת האדם שהיה עד לה בימי המלחמה נעלמה בשוך הקרבות. מכך שבחיים האזרחיים נמשך כל העת המרוץ המתמיד אחרי חיים נוחים, מיצוי "החלום האמריקני" שמכוון כולו לביטחון כלכלי וחומרי. והוא רוצה לשאת לאישה את אנני. היא מייצגת בשבילו חיים עם משמעות, כאלה שאין בהם רק מרדף אחרי כסף.

תגובותיה של האימא, כאמור, קשות מאוד. אפילו כשנודע לה סופית שהבן הנעדר בעצם מת – לקראת סוף המחזה שולפת אנני את מכתב ההתאבדות שלו ומציגה אותו בפני האם, כדי ללחוץ עליה לשחרר את כריס ולאפשר לו לשאת אותה לאישה – היא ממשיכה. כמו מכשפה רעה היא מקללת את אנני, מזהירה אותה שאם תעז להינשא לאחיו של אהובה, לבה ייבש בקרבה, ומוסיפה ואומרת לה שאלה החיים שנועדו לה – בדידות ועצב.

קשה להבין ולהזדהות עם המשולש הזה, שיש בו לכאורה אהבה, ובעצם כולו גדוש ברוע והתאכזרות. האם הגיוני ומשכנע לחשוב שאדם כה מוסרי-לכאורה כמו כריס יהיה חסר כל חמלה כלפי אמו הכאובה, ייאבק בה, יאיים שאם לא יקבל את ברכתה יישא את אנני לאישה למרות הכאב שיסב לה בכך, ואז יסתלק ויעלם מחיי הוריו? איך ייתכן שהוא מטיח בפני אביו אמיתות כמו –  "אנחנו כמו אנשים שמחכים בתחנת הרכבת לרכבת שלעולם לא תגיע"? הרי הוא מדבר על אחיו הנעדר! שוב ושוב מסביר כריס שלארי מבחינתו מת. אין אפילו מילה אחת של צער. של געגוע. של דאגה. של כאב. הגופה לא נמצאה, אבל כריס כבר במקום אחר, חושב על עצמו, מסרב להיות "הפראייר" המשפחתי.

הנה למשל תגובתו התמוהה, הזעופה, של כריס, כשהאימא מספרת על חלום שחלמה על לארי, ומתפרצת בזעם על כך שאילצו אותה לטעת עץ לזכרו: כריס אומר – "אימא! אימא! אז הרוח שברה את העץ. על מה את מדברת? אימא, בחייך, אל תתחילי שוב, טוב? זה לא עוזר לאף אחד." ומציע, בחוסר רגישות מפליא – "חשבתי ש – אולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל לשכוח אותו?"

יש במחזה לא מעט פרצות. הנה למשל אחת הקטנות שבהן: אנני משועשעת מכך שארון הבגדים של כריס גדוש כל כך. האימא מופתעת ומזכירה לה שלא, החדר שבו שיכנו אותה אינו של כריס, אלא של לארי. חילופי הדברים הללו נועדו להראות למשפחה, כמו גם לצופה, שאנני כלל לא מצפה לשובו של לארי. בעצם – שהיא די שכחה אותו. הנה, אפילו את בגדיו כבר אינה מזהה. ועוד נועדו הדברים הללו להראות עד כמה האימא כן ממשיכה לחכות לבנה, כי אנני מגיבה בתדהמה: לא רק שכל בגדיו של הטייס הנעדר מחכים בארון לשובו, אלא שכל הנעליים מצוחצחות היטב. אבל – תוהה הצופה חד העין – האם סביר שאנני שכחה כל כך מהר את החדר של אהוב לבה? הלא האיש נעלם רק לפני שלוש שנים. והיא הייתה כל השנים שכנה ובת בית. במשך כל ילדותה ונעוריה באה ויצאה כאן, וכבר שכחה הכול? לא רק את הבגדים, אלא אפילו את סידור החדרים?

פרצה משמעותית הרבה יותר מתגלה בתכנים המהותיים שבהם עוסק המחזה. עניינו העיקרי אינו דווקא ביחסים שבין כריס, אחיו ואהובתם המשותפת, אלא בפשע מלחמה שמפעיל את כל העלילה: בעיצומה של המלחמה יצאה מפס הייצור של המפעל בבעלותו של האבא, ג'ו קלר, סדרה פגומה של חלקי מטוסים. אלה נשלחו לחיל האוויר, הותקנו במטוסים מדגם p-40, וזמן לא רב אחרי כן חלה בעשרים ואחד מהם תקלה, הם התרסקו וטייסיהם נהרגו. ג'ו קלר טוען שהיה חולה ביום שבו התרחשה התקלה, לכן לא הגיע למפעל, ואינו נושא בשום אחריות פלילית למה שקרה. סטיב, אביה של אנני היה באותה עת שותפו. ג'ו טוען כי סטיב אשם. הוא זה שהחליט, בשל הלחץ שהפעילו עליו מהצבא והחשש להפסד כבד שימוטט את המפעל, לרתך את הסדקים שנוצרו באותם חלקי מטוסים, להסתיר אותם ולשגר אותם כדי שיותקנו במטוסים. ג'ו טוען שאילו נכח במקום, היה אומר לסטיב לוותר, להשליך את החלקים לפח. אבל לטענתו של השותף, ג'ו, האיש הדומיננטי ששלט בכול, הוא זה שהורה לו לרתך. ג'ו אמנם לא הגיע באותו יום למפעל, אבל נתן הנחיות בטלפון.

"אי אפשר בבית המשפט להוכיח שיחת טלפון," מסביר בנו של סטיב שמנסה לייצג אותו ולסנגר עליו.

כלומר – הטיעון כולו, בסיס הטרגדיה, נשען על עניין טכני. האם אפשר, או אי אפשר, להוכיח שיחת טלפון. אז, בשנות הארבעים של המאה העשרים – לא. כיום – כן, בלי שום קושי.

וזהו אם כן בעצם מעין דאוס אקס מכּינָה: המעשה המביש – גרימת מותם של הטייסים והטלת האשמה במלואה על אדם אחר – נובע אמנם מתוך אישיותו של ג'ו קלר, אבל הכול היה יכול להיפתר בקלות. למעשה, הסיבוך המוצג במחזה לא היה יכול להתקיים בימינו, ולפיכך אינו אוניברסלי.

פרצה אחרת, מהותית לא פחות, נובעת מעמדותיה של האם. ככל שהמחזה מתקדם, מתברר לצופה בהצגה או לקורא של המחזה כי התעקשותה על כך שלארי חי קשורה בתחושתה שבעלה, אביו, אחראי למותו.

כשאנני מביעה כעס על אביה ומספרת שהיא מסרבת לסלוח לו על הפשע שביצע, וכדי להדגיש את חומרת הפשע, היא מעלה את ההשערה לפיה לארי היה אולי אחד מקורבנותיו: אולי מטוסו היה אחד מאלה שהתרסקו בגלל החלק הפגום שהותקן בו?

האימא מתפרצת בחמת זעם, נוזפת בה ותובעת ממנה לעולם לא להעלות שוב את האפשרות הזאת. ג'ו קלר מצטרף אליה ומבהיר שלא ייתכן שכך קרה: הלוא לארי כלל לא טס על מטוסים מדגם p-40! (על כך מגיב כריס ואומר משהו כמו – אז מה? אז מה אם לארי לא טס על מטוס כזה? והטייסים האחרים, אלה שנהרגו, לא היו בני אדם ראויים שצריך היה לשמור על חייהם? "אז מי הטיס אותם, חזירים?")

בסופו של המחזה מתבררות שתי עובדות: לארי אכן לא טס על אחד המטוסים שהתרסקו, הוא הפיל את המטוס בכוונה תחילה, ואביו אכן אשם בכך: לארי החליט להתאבד כי חשד באביו, ולא האמין בחפותו.

אבל עד שאנני לא הגישה להם את מכתב ההתאבדות, הם לא ידעו על כך דבר. מדוע אם כן רומזת האימא לכל אורך המחזה שבעלה אשם במות בנו? מניין היא יודעת? (התשובה: היא לא יודעת, ואין לכך בעצם שום הסבר הגיוני!)

ובכלל – האם אפשר להעלות על הדעת מצב כזה: ארוסתו של חיל נעדר מחזיקה בחשאי מכתב התאבדות שלו? לא מגלה להורים את מה שידוע לה מהרגע הראשון? שומרת את המידע הזה בסוד מפניהם, כמו סוג של נשק יום הדין שאותו תשלוף רק בלית ברירה, כדי להכריח את ההורים להרשות לה להינשא לאחיו של אהובה?

ההסבר – הקלוש, לטעמי – הוא שאנני ידעה עד כמה מכתב ההתאבדות יכאיב להם, ורצתה למנוע את התוצאות האיומות שיעורר, ברגע שייוודע לבני הזוג קלר מה עלה בגורל בנם. לא הסבר שיכול לדעתי להבהיר כיצד תיתכן אכזריות כזאת של מי שאמורה להיות מאוהבת באחד הבנים, ובעצם בשניהם: היא יודעת שאחד מהם מת, אבל מניחה לכך, ונותנת להם להמשיך כל השנים הללו לחכות לבואו? מישהו יכול להאמין שהתנהגות כזאת אפשרית?

מעבר לכל ההשגות הללו בעניין המחזה, יש בו לטעמי נקודות לא מעטות שהופכות אותו לטקסט מקומי וברגעים מסוימים ממש לא רלוונטי. יש כמה התחכמויות תקופתיות שכבר מזמן אינן אקטואליות, ומצריכות הרבה פירושים והסברים. למשל – שמות של סרטי קולנוע שהוקרנו באותם ימים, בדיחות והתייחסויות לאירועים שכבר מזמן נשכחו – למשל פרנק, אחת הדמויות, מספר שיש לו חנות סדקית,  ומתלוצץ – גם אני אוכל להיות נשיא. הוא רומז על הנשיא טרומן שהיה בתקופה מסוימת בעלים של חנות כזאת. איזה עניין יכולה לעורר בדיחה כזאת בימינו, ולא רק בקרב בני נוער ישראליים?

ועם זאת, וחרף כל ההסתגויות, יש להודות כי המחזה כן מעורר בדרך כלל עניין אצל מרבית קוראיו הצעירים, תלמידי מערכת החינוך הישראלית. נראה שהנושאים שהוא עוסק בהם: טייס נעדר, משפחה שַׁכּוּלָה, רווחים שנעשים בעקבות עסקים משגשגים בתקופת מלחמה, חֶבְרה צבועה שמתעניינת בכסף יותר מאשר בערכים, אהבה בלתי אפשרית וקונפליקטים משפחתיים, מוצאים אצלם אוזן קשבת, למרות הפגמים שהמחזה לוקה בהם.

מעבר לכל ההשגות הללו אני מבקשת להזכיר סוגיה שהעסיקה לאחרונה את התקשורת הישראלית ועוררה סערת רגשות זוטא: מורה אחת לאנגלית "הואשמה" בתקשורת בכך שהטילה על תלמידיה לכתוב חיבור, בתגובה לשיר של אדווין ארלינגטון רובינזון, "ריצ'רד קורי". השיר עוסק בהתאבדותו של אדם שנראה לכאורה מצליח מאוד, ושהבחירה שלו במוות תמוהה בעיני סביבתו. אותה מורה הציעה לתלמידים לנסח את מכתב ההתאבדות של ריצ'רד קורי, כנראה כדי לעזור להם לפענח את הסיבות האפשריות לכך שקץ בחייו.

"המורה היא מורה לאנגלית והשיעור הוא שיעור אנגלית. שיעור אנגלית הוא המקום לנהל דיון על התאבדויות?" תהתה אשת תקשורת, שדבריה עוררו נחשול עצום של תגובות, חלקן מזדהות, אחרות נזעמות.

במחזה "כולם היו בני", שאותו כאמור מלמדים במערכת החינוך כבר עשרות שנים – אפשר להניח שגם אותה אשת תקשורת למדה אותו, אם היא בוגרת מערכת החינוך בישראל – יש לא התאבדות אחת, אלא שתיים. ומן הסתם שתיהן עולות לדיון, התלמידים משוחחים עליהן, מנתחים אותן, שואלים את עצמם האם היו מוצדקות, מה משמעותן, מה הן אומרות על הדמויות, מה הן מספרות לצופה או לקורא, ועוד כהנה וכהנה.

"ממשרד החינוך נמסר כי 'מנהל בית הספר ביטל את המטלה. יועצת בית הספר תלווה את התלמידים ותקיים אתם שיחות הסברה אודות התמודדות נכונה וראויה יותר עם הנושא," נכתב בהקשר עם המטלה (שנלקחה, אגב, מתוך ספר לימוד מאושר של משרד החינוך).

האם לא הגיעה אם כך העת לשלוח גדודים של יועצות שיטפלו בנזקים הנפשיים שאין לאמוד את עוצמתם שגרם לאורך השנים המחזה "כולם היו בני" ושני המתאבדים שבו?

גיבורת ספרה המפורסם ביותר של ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, היא צעירה נטולת תקווה, שגדלה בבית יתומים. סיכוייה להתפתח, למצות את כישרונותיה, להצליח בחיים, קלושים. הכול משתנה כשמיטיב אלמוני מחליט להפתעתה לשלוף אותה מתוך המציאות המגבילה שאליה נולדה, ושולח אותה ללמוד במכללה. כמו הנדבן המסתורי גם היא יודעת שרק השכלה ומגע עם אנשים שונים מאלה שאתם גדלה במוסד המדכא והמייאש יוכלו לפתוח בפניה אופקים חדשים.

בתמורה לכך שהנדבן מממן את כל צרכיה, מתבקשת ג'רושה, בעצם ג'ודי – זה השם החדש שהיא בוחרת לעצמה – לכתוב לו ולדווח על התקדמותה בלימודים. היא אינה מסתפקת בכתיבת המכתבים הרשמיים הנדרשים. במקומם היא שולחת רצף של אגרות הממוענות לאבא-ארך-רגליים, כך היא מחליטה לכנותו. במכתבים מלאים בהומור ושמחת חיים, מלווים באיורים פרי עטה של ג'יין ובסטר, מתארת ג'ודי את חייה בפנימייה לבנות, את שגרת הלימודים, את חברותיה החדשות ואת שני הבחורים המופיעים בחייה ומחזרים אחריה.

ג'רושה-ג'ודי אבוט היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האמריקנית. כבר יותר ממאה שנים שהחן שלה מהלך קסם על קוראים, בעיקר על קוראות צעירות, ברחבי העולם. הספר תורגם לעשרות שפות, מהדורות חדשות שלו ממשיכות להופיע כל הזמן והוא עוּבד למחזה ולשלושה סרטי קולנוע.

רק השבוע פגשתי בחנות ספרים גדולה מישהי שחיפשה אותו "כדי לקנות אותו לנכדה שלי." כידוע, חיי המדף של ספרים בישראל קצרים מאוד, אך נראה כי אבא ארך רגליים ממשיך להימכר, כמעט כאילו ראה אור לראשונה בימים אלה.

ג'יין ובסטר הצליחה לחדור בכתיבתה לתודעה של יתומה שמעולם לא הכירה את הוריה; מישהי שמשתעשעת בחלומות על בני משפחה, ממציאה לעצמה סבא וסבתא, דודים ואחים, ואפילו קונה לעצמה "בשמם" מתנות בַּכסף ששולח אליה הנדבן העשיר שלה. בשמחת חיים ובתשוקה לידע משתדלת ג'ודי לגבור על כל הקיפוח שידעה בחייה. היא קוראת ספרים שבנות גילה מכירות היטב ובכך משלימה חורים בהשכלתה, מתבוננת ולומדת כיצד מתנהלים החיים של מי שלא גדלו בבית יתומים: עד שחברותיה מהפנימייה מזמינות אותה אליהן בחופשות מהלימודים לא ראתה מעולם בית אמיתי מבפנים.

חייה של הסופרת ג'יין ובסטר היו שונים בתכלית מאלה של הדמות המפורסמת שיצרה. למעשה, הם דמו הרבה יותר לאלה של אחת הבנות במכללה שאותה מתארת ג'ודי במכתביה בפליאה, בלגלוג ואולי גם בשמץ של קנאה: בת העשירים ג'וליה פנדלטון, צעירה מרופדת בכסף ובקרובי משפחה מפנקים, מישהי שההווה שלה נוח ורווחתה העתידית מובטחת.

ג'יין ובסטר נולדה בשנת 1876. היא גדלה במשפחה אמידה, בעיירה פרדוניה שבמדינת ניו יורק.  אמה הייתה אחייניתו של מארק טווין, ואביה עבד עם הסופר הנודע, תחילה כסוכן ומנהל עסקיו, ואחרי כן גם כמוציא לאור של ספריו המצליחים מאוד, ביניהם האקלברי פין.

למרות הרקע הפריבילגי שממנו באה, הייתה לג'יין ובסטר תודעה חברתית מפותחת שהתבטאה לא רק ביכולתה לחדור לעולמה ומצוקותיה של יתומה ענייה. בספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ממַנָה ג'ודי את אחת מחברותיה לנהל את בית היתומים שבו גדלה. כן, ג'ודי הספיקה בינתיים להתעשר, לאחר שנישאה לאחד המחזרים שלה, הדוד השרמנטי והאמיד של ג'וליה פנדלטון. למרבה ההפתעה התגלה כי הוא, ולא איזה זקן גומל חסדים שראתה בעיני רוחה, האיש ששלף אותה מבית היתומים ושלח אותה לרכוש השכלה וחיים חדשים.

במידה מסוימת נהגה ג'יין ובסטר כמו צ'רלס דיקנס. כמוהו חתרה לשנות באמצעות הכתיבה את מצבם של העניים בארצה, וכמוהו לא הסתפקה בכתיבת רומנים, אלא ניהלה גם מערכה תקשורתית למען זכויותיהם של הילדים.

ובסטר הסוציאליסטית נאבקה לא רק למען ילדים, אלא גם למען נשים, הייתה סופרג'יסטית פעילה, והטיפה לרפורמות בבתי הסוהר. בבחירות של 1900 תמכה במועמד הסוציאליסט לנשיאות, למדה כלכלה וכתבה עבודה אקדמית על העוני באיטליה. (ועם זאת, אפשר כנראה לראות את השינוי שעברו נשים מאז ימי הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שיתירו לנשים להצביע, ועד הפמיניזם בימינו).

באחד ממכתביה בירכה ג'ודי היתומה על כך שאין לה מושג מה הדת שנולדה אליה ולכן אין לה בעצם שום אלוהים שאותו "ירשה" ממישהו. לשמחתה, כך היא כותבת, היא יכולה להמציא לעצמה אלוהים כלבבה – נדיב, סלחני ובעל חוש הומור. האלוהים החביב שהיא מתארת מעלה על הדעת את התכונות שבהן ניחנה היא עצמה, וגם את אלה של הסופרת שהמציאה אותה.

חייה הקצרים של ג'יין ובסטר הסתיימו בחטף, כשהייתה רק בת 39. במשך שנים הייתה מאורסת בחשאי לאהוב לבה, עד שזה זכה סוף סוף לקבל את האישור לגירושיו מאשתו הראשונה. שנה אחרי שנישאו ילדה ובסטר את בתם. הלידה הסתבכה וג'יין ובסטר מתה. היתומה נקראה על שם אמה.

נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, "נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי." השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.

נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה "אוטוטומיה". בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.

פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם   non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.

*לא אמות כולי.

השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: "אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר."). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.

אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד"ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת "שיחות", שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט "פתרון אוטוטומי": כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר "בהמשכיות התאבדותית" אל כל מה שממשיך "לפצוע ולטרוף". כמה כאב טמון ביופיו של השיר!

"הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב," אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.

היא עצמה כתבה כי "הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש". למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.

אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.

תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.

אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.

כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

"תארו לכם מקצוע עם כמות עובדים השקולה למספרם של כל תושבי גבעתיים שמועסקים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה ובתנאים מינימלים", כתבה עידית לייבוביץ', רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד (עמותה שמטרתה להגן על זכויות העובדים המקופחים ביותר במשק הישראלי.) מרבית העובדים הללו – 80% – הן נשים.

הנתונים שציינה לייבוביץ' בכתבתה מאפריל 2014 מזעזעים: "חוק שעות עבודה ומנוחה" אינו חל על העובדים הללו. אם נדמה שהן יכולות להתחרט, ולשוב לארצן, מסתבר שכדי להגיע לעבוד בישראל נדרשים עובדי הסיעוד לשלם סכומי כסף גבוהים, "דמי תיווך",  לכיסי חברות כוח האדם שהביאו אותם לעבודה בישראל. רבות מעובדות הסיעוד הפונות ל"קו לעובד" מתלוננות על תנאי עבודה מחפירים, אך חוששות שמא יגורשו מהארץ בטרם שילמו את חובן ולכן נשארות וממשיכות לעבוד גם בתנאים קשים מנשוא.

מצוקתן של עובדות זרות, מרביתן נשים צעירות, גוברת כשהן נאלצות לשלוח את התינוקות הקטנים שהן יולדות בישראל אל המשפחות שבארצות המוצא. (בעבר אילץ החוק בישראל את העובדות הזרות לשלוח את התינוקות שנולדו להן כאן בחזרה לארצן, אם רצו להמשיך לעבוד. כיום נקבע נוהל חדש: אם המעסיק מוכן להמשיך להעסיק אותה ביחד עם הילד, והיא ממשיכה לשהות בביתו 24 שעות ביממה, היא רשאית להשאיר את הילד אתה. כמובן שזה כמעט לא מתאפשר). לרבות מהן כבר היו ילדים מהם נפרדו כדי שיצליחו לפרנס אותם בעבודה קשה, בארצות רחוקות.

וכך דורות שלמים של ילדים גדלים בלי אם. כשזאת תשוב לארצה, סביר להניח שתגדל בתורה את נכדיה: הוריהם, ילדיה, יאלצו גם הם לעזוב את ארצם כדי לחפש פרנסה מעבר לים. עשרות אלפי בני אדם חיים במשפחות קטועות, מיוסרות, שהעוני מאלץ אותם לוותר על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר: הורים שילדיהם רחוקים מהם, ילדים שהוריהם אינם נוכחים בפועל בחייהם, אינם שותפים לחינוכם ולצמיחתם.

הספר ספינות טרופות של הסופר היפני אקירה יושימורה מתאר מציאות דומה, בימי הביניים, ביפן. תושבי כפר דייגים מתפרנסים בקושי רב מדיג. עוניים המחפיר של התושבים מאלץ אותם למכור את עצמם לעבדות: "בכפר השכן, מעבר להר, גר סוחר מלח שהיה גם קבלן עובדים". הסוחר משלם מראש תמורת השעבוד, ובכסף קונה המשפחה דגנים ומביאה אותם לכפר.

אחד מאותן עבדים מבחירה הוא אביו של איסאקו בן התשע. כמו כל תושבי הכפר הקטן, בסך הכול שבעה עשר בתים, יודעים גם הילד, אמו ואחיו, חרפת רעב. עבדות של אחד מבני המשפחה היא כמעט האפשרות היחידה שיש להם להינצל.

אנשי הכפר מצטיינים בערבות הדדית. במקום הזה, שכוח האל, המרוחק, האומלל, אי אפשר להתקיים בלי שיתוף פעולה, בלי אחריות מלאה של הכלל כלפי הפרט, ולהפך.

הצורך הקיומי של תושבי הכפר ליצור חזית אחידה שבה יפעלו ביחד כנגד שאר העולם מביאה לכך שהם חוטאים בחטא איום כלפי מי שאינו שייך לקהילתם: הם מושכים אל חופם ספינות, גורמים לכך שיתנפצו על הסלעים, ואז בוזזים אותן. יש בעולמם רק "אנחנו", ולעומתנו – שאר העולם, שאפשר להתנכל לו ולחמוס אותו, כדי לשרוד. זוהי שפת הרעב, שפת הקיום הבסיסי ביותר, שבו אין שום שוליים, אין חסכונות, אין אפשרות לחכות: מי שלא ישיג אוכל היום, עכשיו, לו ולקרוביו, ימות, ובקרוב.

יופיו של הספר ספינות טרופות בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך העולם המופשט מכל העטיפות המוכרות לקורא השבע: זוהי מלחמת הקיום שהרעב שהיא מתארת אינו תיאבון, אלא צורך ראשוני ועז: הנה למשל תיאור של איסאקו המדמיין את האורז שימצאו, כך הוא בטוח, על הספינה הנבזזת: "לבו מתמלא שמחה גדולה רק מעצם המחשבה שיזכה לטעום ממנו בקרוב. אחיו ואחותו הקטנים לא טעמו אורז מימיהם, והוא דמיין בעיני רוחו את התענוג להגיש להם דייסת אורז בפעם הראשונה. מתיקות טעמה של הדייסה תשכר אותם […] אם ינהגו בתבונה יוכל השפע הזה להספיק להם לשנתיים-שלוש. איש לא ייאלץ למכור את עצמו לעבודה […]

בספר ספינות טרופות מושת על אנשי הכפר מידי שמים עונש כבד, גורלי, בשל החטא שהם חוטאים. גם אדם רעב אינו רשאי לבזוז את זולתו, אומר הרומן.

כשאני חושבת על עובדות הסיעוד הזרות, שהמציאות בארצותיהם מאלצת אותן להינתק מילדיהן, להרחיק מהם, לחיות בגלות, כדי לפרנס אותם ולמנוע מהם חרפת רעב, כשאני חושבת על תנאי החיים הבלתי אפשריים של נשים צעירות שאין להן בררה, אלא למכור את עצמן לסוג של עבדות מודרנית, אני לא יכולה שלא לתהות מי בדיוק בוזז את מי, ומי אמור להיענש.

על חוף צ'זיל הוא כמובן, וקודם כל, סיפור על החמצה: גבר ואישה צעירים, אוהבים, שבכמה דקות של אי הבנה, שרשרת של טעויות שכל אחת מהן חסרת חשיבות כשלעצמה, מפסידים לעד את גורלם המשותף, את האושר והמשמעות שיכלו ליצור ביחד.

את סיפור המעשה אפשר לסכם בכמה משפטים: פלורנס ואדוארד נישאו זה עתה. הם מתחילים את ירח הדבש שלהם. מיד אחרי הסעודה בבית המלון שעל חוף הים הם מנסים "לממש" את הנישואים. לשניהם לא הייתה עדיין שום התנסות במיניות בוגרת והדדית. מתרחשת תקלה. פלורנס בורחת מהחדר אל החוף. הוא משיג אותה. אף אחד מהם אינו מעלה בדעתו ששניהם מרגישים אשמים ומושפלים. היא מציעה לו "הסדר" של נישואים פתוחים. הוא נעלב ומתנפל עליה בזעם. תחושת האשמה שלה גוברת. היא מבינה שלא תוכל להיות הרעיה שהוא זקוק לה. עד שהוא חוזר לחדרם היא כבר ארזה את חפציה ועזבה אותו. משך ההתרחשות בפועל ודאי אינו עולה על שעה, ובכל זאת אותו רצף זמן ממלא את מרביתו של הרומן.

חלקו האחרון של הסיפור נע לאורך כמה עשרות שנים, ומתאר כמו במעוף מגבוה את חייהם של השניים, בעיקר את אלה של אדוארד, אחרי הפרידה.

הנה יכולת מרתקת של איאן מקיואן: מעמיק לתוך נפש הדמויות שלו, עוקב שבריר שנייה אחרי שבריר שנייה, כמו בזכוכית מגדלת, אחרי המחשבות המלוות כל תנועה וכל אמירה, ואז ממריא וחולף על פני חיים שלמים, בקווי מתאר ונקודות קטנות שמציירים את מה שעבר על שני בני הזוג, ועל תוצאות הטעות המרה של אותו ערב.

אבל הסיפור איננו רק על החמצה: הוא גם בוחן את השפעתה של המציאות החיצונית, מה שהספר מכנה "ההיסטוריה", על חייהם של בני אדם. כי פלורנס ואדוארד נישאים בתחילת שנות השישים. בעוד כמה שנים ימציאו את הגלולה. העשור המשוחרר ביותר יתחיל. המשורר האנגלי פיליפ לארקין כתב על כך את השיר Anus Mirabilis, "שנה הרת גורל", בלטינית:

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the Chatterley ban
And the Beatles' first LP.
[…]

שנת הפלאות

לעברית: אבנר שץ

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.
[…]

ועל פי מקיואן: "זו עדיין הייתה תקופה – שעתידה לבוא אל קִצה מאוחר יותר, בעשור המפורסם ההוא […]"

בערב הראשון והאחרון של חייהם כזוג נשוי לא יכלו פלורנס ואדוארד לשוחח על מצוקותיהם: התשוקה המכלה שלו אל האישה האהובה, האימה שלה מפני הקשר הגופני שהנישואים מחייבים.  באותם ימים "השיתוף המתמיד ברגשות וניתוח הדדי שלהם" (מה שמקיואן עצמו עושה בהצלחה כה רבה ברומן הזה)  "עדיין לא הוכנסו למחזור הכללי". כדבריו – אנשים עדיין לא הורגלו לראות בעצמם "בעיה שמחכה לפתרונה."

במבט לאחור, כעבור עשר שנים, רואה אדוארד בעיניים אחרות את הצעתה לנישואים ידידותיים שבהם יוכל לשכב עם נשים אחרות. המתירנות של סוף שנות השישים המאוחרות מאפשרת לו לחשוב שזאת הייתה הצעה נדיבה. שחבריו היו מקנאים בו, אילו הסכים לה. ובכלל, הוא מבין בדיעבד שפלורנס נזקקה באותו ערב רק לביטחון. לסבלנות. לידיעה שהוא אוהב אותה באמת.

אדוארד ופלורנס חיים באנגליה שניצחה במלחמת העולם השנייה, אבל איבדה את גדולתה. הם מייצגים את הדור שבוחל בכוחנות של הוריו. אלה מבכים את התפוררות האימפריה הבריטית, ואלה נאבקים נגד החבירה לארצות הברית ומרוץ ההתחמשות העולמי. ההורים תומכים במלחמה הקרה ובמאזן האימה השומר לדעתם על שלום העולם. אדוארד ופלורנס דוגלים בקומוניזם שאמור לטפל בבעיות הקיומיות העולמיות. כולם בטוחים בצדקת אמונותיהם. כולם בזים לבני הדור האחר. בניגוד לטרגדיות שבהן מתקיימת התנגשות בין שני צדדים צודקים, ברור לקורא של שנות האלפיים שכאן שני הצדדים שוגים. אבל אי ההבנות האלה הן חלק מהכוח ההיסטורי המשפיע על הדמויות. אילו חיו בעידן אחר יכלו ודאי לדבר ולפתור את אי ההבנות, לא כן?

לא בטוח.

שכן בבסיסה העמוק של אי ההבנה השוררת בין פלורנס ואדוארד מצוי גם עניין על-זמני. את שורשיו מתאר איאן מקיואן כמו בהיסח הדעת. כאילו הוא עצמו אינו רואה את הקשר בין מצוקתה העמוקה של האישה שאת מחשבותיה הכמוסות ביותר הוא מציג בפנינו, ובין מה שנעשה לה: העוול הקשה מנשוא. הבגידה האולטימטיבית.

כי כך: פלורנס אינה מסוגלת לשאת את הקרבה הגופנית של הגבר שהיא אוהבת, משום שהייתה קורבן לאלימות הגברית הקשה מכולן: אביה פגע בה בילדותה. כאמור, תיאור הפגיעה כמעט אגבי. לכאורה אפשר כמעט להחמיץ אותו. פלורנס ספק נזכרת, ספק לא יודעת, כיצד בנסיעותיה הרבות לבד עם אביה נהג זה להתקרב אליה. יודעת את האובדן המכוון שהביאה על עצמה באותם לילות, במיטה המשותפת. את השכחה המערפלת, הנדרשת, כדי שתוכל לשרוד, לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת.

ברגעי הקרבה הגופנית הקצרה מאוד עם אדוארד מתרחש כמעט הנס הבלתי אפשרי: להרף עין אחד האהבה שלה אליו כמעט גוברת. ההתנגדות שלה כמעט נמסה. כמעט הייתה מסוגלת להתמסר לאדוארד, להתמכר לנגיעתו, לאפשר לו להתקרב אליה, למרות הבעתה הבלתי נמנעת שעל הסיבות לה אינה מסוגלת לדווח אפילו לעצמה.

אבל אין לשבריר הרגע הזה סיכוי. אין לפלורנס שום יכולת להבין מה קורה לה. וכך נידונים השניים לפרידה שמתוצאותיה לא יוכלו עוד להתאושש לעולם.

אמנם פלורנס מממשת את כישרונה המוזיקלי, אבל היא לא תדע לעולם אהבה אחרת. אמנם אדוארד מתחתן עם אישה אחרת, ומתגרש, אבל מסלול חייו הוסט. את עתידו כהיסטוריון זנח. הוא יודע שאילו חי אתה, היה ממשיך בלימודים ובמחקר. אילו חי אתה הייתה להם משפחה. היו להם ילדים.

היא מנגנת למענו, גם בהיעדרו מחייה. והוא זוכר עד אחרית ימיו את האובדן שלא תהיה לו תקנה.

לפני ימים אחדים סיפרה שני שטלריד, נפגעת אונס על ההשלכות ארוכות הטווח, נזקים שכמעט אי אפשר לתקן, של הפגיעה שפגע בה גבר זר.

נפגעת אחרת, ורד לב, שסיפרה על כך שאביה אנס אותה בילדותה, התאבדה.

אלה רק שניים מהמקרים הרבים שעלו לאחרונה לכותרות.

הספר על חוף צ'זיל מספק עדות בדיונית אך אמינה מאוד על תוצאותיה של הפגיעה המינית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: גילוי עריות. בעניין זה מאלף ומעציב לקרוא את תגובותיהם של מבקרים: הנה למשל נכתב באתר העוסק בניתוח פסיכולוגי של יצירות אמנות ש"פלורנס היסטרית". כמה פשוט. אין פגיעה. אין בגידה. היסטרית ודי… בניו יורק טיימס נכתב כי "מקיואן רומז במעורפל כי בעייתה של פלורנס נובעת מקשר כלשהו של גילוי עריות עם אביה [כך! "קשר!" באנגלית: "relationship"! כאילו שיש הדדיות כלשהי בפגיעה כזאת!], אבל תיאור זה של עברה משורטט בקווים כללים, מאולץ ולא מעובד, ואינו מצליח להפוך את חייה הרגשיים למשהו ממשי ומשכנע," ובגרדיאן לעומת זאת הפגיעה האינססטואלית כלל אינה מוזכרת, כאילו אינה המפתח להבנת תגובותיה של פלורנס.

נראה שיש עדיין צורך בהסברים ברורים, לא נרמזים, באמירות מפורשות, כמו זאת של הנפגעת המצוטטת לעיל. וייתכן מאוד שגם אז האוזניים הסרבניות, הנפוצות מדי, לא ישמעו את הצעקה.

  Ian McEwan, On Chesil Beach

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.

כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".

נערה בת שבע עשרה, ממושקפת, קתולית, שנונה מאוד, הצטרפה לסדנת הכתיבה בקולג' לנשים של ג'ורג'יה, בקיץ של שנת 1942. המורה הבחינה מיד בכישרונה הניכר של הנערה, פלאנרי או'קונור שמה. "היה ברור לגמרי שהיא גאון," סיפרה בדיעבד לעיתונאי שכתב על תלמידתה לשעבר, "אבל היה ברור עוד יותר שהיא מעוותת."

עשר שנים אחרי שהצטרפה לסדנת הכתיבה ראה אור ספרה הראשון של פלאנרי, רומן בשם דם חכם (הוא לא תורגם לעברית). אחרי שהמורה קראה אותו, כך העידה באוזניי הכתב, היא השליכה את הספר לצדו השני של החדר. "אמרתי לעצמי," סיפרה, "שהדמות שמתה בפרק האחרון הייתה עושה עם העולם חסד אילו מתה כבר בפרק הראשון."

פלאנרי או'קונור מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. לאחר שנים מעטות שבהן חייתה בניו יורק ובקונטיקט שבצפון מזרח ארצות הברית, חלתה בזאבת, המחלה שממנה מת אביה כשהייתה בת חמש עשרה. היא נאלצה לשוב לדרום, לג'ורג'יה, לחווה שבה נולדה, שם עסקה בכתיבה ובגידול של טווסים, יענים, ברווזים, וציפורים אקזוטיות אחרות.

היא הלכה לעולמה בגיל שלושים ותשע. לפני כן הספיקה לפרסם שני רומנים, שלושה קובצי סיפורים ומאמרים רבים. לאחר מותה הוענק לה הפרס הספרותי החשוב ביותר בארצות הברית, הנשיונל בוק אוורד, ובסקר שנערך בין הקוראים באמריקה בשנת 2009 נבחרו סיפוריה לאהובים ביותר מבין כל הספרים שזכו בפרס זה בשישים השנים שבהן הוענק.

הסיפורים שסיפרה התרחשו ברובם בדרום ארצות הברית. "בכל פעם ששואלים אותי מדוע סופרים דרומיים אוהבים לכתוב על אנשים מוזרים, תשובתי היא שזה פשוט מכיוון שאנחנו עדיין מסוגלים לזהות אותם," אמרה פעם. העולם שתיארה היה מגוחך, קודר, אלים. כבת הדרום, לא היססה למתוח ביקורת, באמצעות הדמויות שציירה, על הגזענות של האנשים, על מקומיוּתם הקטנונית וצרות האופקים שלהם.

כך למשל תיארה באחד הסיפורים שבספרה אדם טוב קשה למצוא שיחה בין בעלת האחוזה לפועליה השחורים. הם מדברים על הפליט היהודי מפולין שהגיע לחווה. אחד הפועלים אינו מצליח להבין מה פירוש הביטוי "אנשים עקורים". הגברת מסבירה לו בקוצר רוח, בכעס, שמדובר על אנשים שלא נמצאים, לדבריה, במקום שבו נולדו, אנשים שאין להם לאן ללכת. הפועלים מתעקשים לא להבין וטוענים שאם העקורים נמצאים כאן, סימן שיש להם מקום להיות בו. ושוב הגבירה מתרגזת ומנסה להסביר – העקורים אינם במקום שאליו הם שייכים, במקום שהם אמורים להיות… את ההקשר, את העובדה שצאצאי העבדים החטופים מאפריקה מקבלים מהגבירה הלבנה "הרצאה" על אנשים שאינם במקומם הראוי אין הסיפור מזכיר: כתיבתה של או'קונור מעודנת. הזוועה והרוע תמיד נרמזים, לעולם לא נאמרים, הקורא מוזמן להשתתף בתהליך. כדבריה: "אמנות לעולם אינה נענית לרצון שתהיה דמוקרטית. היא לא נועדה לכול. היא נועדה רק למי שמוכן להתאמץ כדי להבינה."

סיפוריה של פלאנרי או'קונור הפליגו לארצות ותורגמו לשפות רבות. עד היום קוראים ולומדים אותם ברחבי העולם. אחד מהם, שהרחיק במקום ובזמן, הסיפור "כל מה שעולה מתכנס", מתוך הקובץ שנושא את אותו שם, נלמד עד לפני כמה שנים אפילו בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית.

"מורה טוב יכול היה למנוע את כתיבתם של רבי מכר רבים," כתבה פלאנרי או'קונור, וגם: "שואלים אותי אם האוניברסיטאות חונקות יצירות רבות באִבּן. לדעתי הן אינן עושות זאת לעתים מספיק קרובות."

ייתכן שאילו הצליחה המורה מסדנת הכתיבה בקולג' שבג'ורג'יה  בעבודתה, אילו הייתה מסורה ויסודית יותר, הייתה מדכאת את המוזרוּת המיוחדת של תלמידתה המחוננת. האם העולם היה יוצא נשכר? התשובה, מן הסתם, ברורה.

אישה מתהלכת ברחובות פריז. והיא גם הילדה הנטושה שאמה שילחה אותה פעם לאי שם, ברכבת. מי בדיוק חיכה לה בקצה הדרך? היכן גדלה? מי הכין לה כל השנים אוכל, הציע את מיטתה, קנה לה בגדים, קלע את צמותיה, בדק את שיעורי הבית שלה?

יום אחד תלתה לה האם על הצוואר תג עם שם וכתובת, שיגרה אותה, כמו חבילה, ונעלמה. נסעה למרוקו, כך אמרו לילדה. מתה שם.

ואולי נשארה בחיים? אולי בכלל לא נסעה? או שחזרה? כי האישה הצעירה רואה אותה פתאום במטרו. בטוחה שזאת האימא האבודה. מישהי זרה, לבושה במעיל צהוב. אבל הנה הפנים שהיא זוכרת מהצילומים שנשארו מהאימא. מציור דיוקן שאת פרטיו לא שכחה. אפילו לא את שם הצייר. היא בוחנת את הבעות פניה של האישה. את תנוחות הגוף שלה. פוסעת בעקבותיה. צופה בה מרחוק, ומקרוב – האישה אינה מבחינה כלל בקיומה  – מגלה היכן היא גרה, אפילו משלמת את חובה לשוערת הבית, אבל לא מעזה לפנות אליה, להקיש על דלת ביתה, לברר אם זאת באמת האימא הזונחת.

לפני שהופקרה סופית הייתה ילדה שמגיעה לעתים תכופות לבית נעול, שאף אחד לא מחכה לה בו. שהולכת לבית הקפה כדי לטלפן משם, אולי הריקנות תענה לה. אולי תעיר שם מישהי. היא קטנה כל כך עד שאינה יכולה אפילו להגיע אל החוגה. ואין לה כסף לשלם תמורת השיחה. אבל בבית הקפה מוותרים לה על התשלום. יודעים מי היא. מדברים עליה. אין לה מושג איך הם מכירים אותה.

הערפול של הילדות עדיין בתוכה: פעם מצאה את עצמה ביחד עם אמה באיזה בית גדול. אין לה מושג מדוע הגיעו לשם. ואמה הוציאה שטרות רבים של כסף ונתנה למישהו. אולי לה? כן, היה איזה שטר גדול שאתו שילחה אותה פעם מהבית אל הלונה פארק. שהיה אפל וכמעט ריק מאדם. בדיעבד היא מבינה – רצתה להיפטר ממני לכמה שעות. והיה גם איזה גבר – דוד? אולי זה אביה, היא מנסה לפרש את המציאות שהייתה – שנהג לשמור עליה פעם בשבוע, בימי חמישי. ואיך הסתיים הכול? ומדוע?

חלק מהזיכרונות ברורים יותר: הכלב שרק הילדה טיפלה בו והאימא הזניחה ואיבדה: יום אחד חזרה עם הרצועה בלבד, כהוכחה שאכן לקחה אותו לטייל ביער. והכאב על האובדן – גם הוא ברור לגמרי. והפחד. ההבנה: מתי אני. אבל כל השאר – ערפל ילדות שברובו לא יתפוגג לעולם.

כך מביא הסופר, פטריק מודיאנו, את סיפורה של מותק הקטנה – הכינוי שהעניקה לה אמה בימים המעטים שבהם הקדישה לילדה תשומת לב, אז שימשה לה כאביזר, תחליף לכלב האבוד שהאימא נזקקה לו כדי ללבוש את הדמות הרצויה לה: שם בדוי, "רוזנת". שוב ושוב חוזרת האישה אל הכינוי: מותק הקטנה. מותק הקטנה. אבל גם הוא היה בדיון: כך פנתה אליה אמה כשגילמה דמות בסרט שבו השתתפה כשחקנית, ובתה התבקשה לגלם את דמות הבת, ורק אז זכתה לרוך, לתשומת לב, למשהו שמזכיר נגיעה אימהית: הצגה. העמדת פנים. ואפילו הסרט לא היה אמיתי: כי מישהו, כך שמעה, האם זה נכון? שילם לבמאי כדי שישתף את האם ויאפשר לה להיות שחקנית לרגע. עד שהתייאשה סופית. נפטרה מהילדה והסתלקה למרוקו, למות שם. או שלא.

גדולתו של הרומן הקטן הזה, כולו 112 עמודים עם רווחים רבים, בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך המציאות המתעתעת, המבלבלת, לתוך תודעה בוגרת וילדית, מבינה וטועה. מישהי שתועה, נעה ונדה בתוך לְבָדיוּת מוחלטת, בתמצית של בדידות. כמו שמתהלכת בעולם ילדה שלא יכלה לגדול כי לא היו עיניים שראו אותה, לא היה מי שאִפשר לה להבין את המציאות, לצמוח ולהתבגר.

הנוכחות העזה ביותר בסיפור היא זאת של העיר פריז: רחובותיה, רובעיה ופרבריה המוזכרים בשמותיהם, תחנות המטרו, השכונות והבתים, שמצטיירים כולם בברור גם בעיני רוחו של קורא שהיא בשבילו רק מקום כמעט מדומיין, ודאי לא ממש מוכר, מתוארת כמו דימוי כמעט ארכיטיפי של עצמה: פריז המהותית.

האישה מגלה שוב ושוב מקומות מילדותה בעיר, שאת סודם אינה יכולה לפענח. כך למשל היא מוצאת לעצמה חדר בבית דירות ששימש פעם בית מלון, ומתחוור לה ששם בדיוק גרה פעם אמה, ושם אולי בעצם נולדה היא עצמה, אולי אפילו באותו חדר שבו היא גרה כיום. והנה היא נשלחת, בחיפושיה אחרי עבודה, לטפל בילדה שגרה עם הורים מפוקפקים ומזניחים, הד לעצמה ולאמה, בבית ליד יער בולון. מקום שהיא מכירה היטב, אבל אינה יודעת מדוע וכיצד, אין לה מושג מה משמעות הזיכרון, ומניין הוא עולה:

"בכל פעם גיליתי את הכתובת של המקומות הללו שנשארו מטושטשים בזיכרוני, אבל שבו והופיעו בלי הרף בחלומות הביעותים שלי. אילו ידעתי את מיקומם המדויק ואילו יכולתי לראות שוב את חזיתותיהם, כי אז הייתי משוכנעת שלא יהיה בהם כדי להזיק".

התעלומות אינן מתפענחות. אי אפשר שיתפענחו. אנחנו הקוראים, כמו מותק הקטנה, לעולם לא נדע אם האישה במעיל הצהוב הייתה אמה. סיפור החיים שלה לעולם לא יתפרשׁ לנו.

השנה הוכרז כי פטריק מודיאנו הוא הזוכה בפרס נובל לספרות. רבים, גם אני, הרימו גבה בהפתעה. לא שמעו על הסופר, אם כי ספרים לא מעטים שכתב תורגמו לעברית, פחות ­ – לאנגלית. אין ספק שהוצאות לאור רבות ברחבי העולם עוסקות כעת בעבודה מאומצת על תרגום ספריו… לי נראה כי מותק הקטנה יהיה התחלה של קשר ממושך ביני ובין ספריו של מודיאנו, ועל כך אני מודה לוועדת הפרס.

חלקה השני של האוטוביוגרפיה שכתבה דוריס לסינג נקרא באנגלית Walking in the Shade. הספר לא תורגם לעברית, ואני תוהה איך לתרגם את שמו, הרומז מן הסתם על תהלים כ"ג, פסוק ד': "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי". הבחירה באלוזיה הרליגיוזית מרתקת ומפתיעה: הלוא לסינג, קומוניסטית לשעבר, הייתה אתיאיסטיות גמורה!

חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה, Under My Skin (כמו בשירו של פרנק סינטרה, "I've Got You Under My Skin"), מתחיל בילדותה של לסינג ומסתיים ב-1949, השנה שבה עזבה את רודזיה ועברה ללונדון.

שם מתחיל הספר השני. לסינג מספרת על חייה עד תחילת שנות השישים, כשספרה המפורסם ביותר, מחברת הזהב, ראה אור. ההתקדמות הכרונולוגית מלווה כל העת בתיאורי אנשים ומאורעות, בהארות והתגלויות. לסינג סוטה מדי פעם מהנושא העיקרי – סיפור חייה –  וטוב שכך, כי הערותיה ותובנותיה, כל התיאורים שבהם היא שוקעת, מרתקים.

חלק הארי של האוטוביוגרפיה מוקדש להתפכחותה של לסינג מהקומוניזם. אף על פי שהייתה קומוניסטית פעילה ובשלב מסוים גם חברת מפלגה, משתדלת לסינג לאורך כל הדרך להתנער לא רק מהקומוניזם, אלא גם מנהייתה אחריו, ומקפידה ולהדגיש את הסתייגויותיה המוקדמות. כך למשל היא מספרת כיצד השתתפה במפגש שבו נדרשו הנוכחים לגנות את הסופר גרהם גרין בשל היותו "ריאקציונר". "אמנם," כותבת לסינג, "יכולתי בקלות להסביר את עמדות המפלגה…" ובכל זאת, מאחר שבעצם לא הסכימה אתן, מצאה את עצמה מגמגמת, "לראשונה בחיי."

על תרומתם של סטלין ולנין לאושרה של האנושות

"היינו שותפים למעין פסיכוזה חברתית, או אוטוסוגסטיה המונית," מסבירה לסינג. גם כשהגיעו אליהם ידיעות על מעשי הזוועה המתחוללים בברית המועצות, היו להם "הסברים" למשל: שסטלין אינו יודע על מה שמעוללים הדרגים שמתחתיו (!), או –  "חבל שהמהפכה לא התחילה במדינה מפותחת, שם כל זה לא היה קורה."

הם האמינו בכל לבם במהפכה. בדם שחייב להישפך. למעשה, רק כשנלסון מנדלה ודה קלארק הצליחו לחולל בדרום אפריקה מהפכה שקטה, לא אלימה, מתוך שיתוף פעולה ופיוס, הבינו ששינויים חשובים יכולים לקרות גם כך.

בדיעבד היא מסבירה כי אחת ה"תרומות" החשובות שתרם לנין לאושרה של האנושות הייתה התפיסה שנחוצה "דריכות מהפכנית": יש לרצוח את חברי המפלגה בקביעות ובהתמדה, לענות, לכלוא, לשלוח אותם למחנות,  הכול כדי שיישארו דרוכים. סטלין דבק במדיניות הזאת והתמיד בה.

כמו בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה, גם כאן כותבת לסינג על הוריה: שני האומללים שאילו פגשה את הגרסאות הצעירות שלהם, לפני מלחמת העולם הראשונה, ודאי לא הייתה מזהה אותם: אלפרד טיילר, הגבר הצעיר, הגופני מאוד, שאהב לרקוד, שנהנה לצעוד במשך שעות, עד שאיבד את אחת מרגליו במלחמה ונהפך לבעל מום, נרגן ומיואש. ואמילי מוד מק'וי שלא נישאה לגבר שאהבה באמת כי טבע ומת בקרב, שנקלעה אחרי נישואיה לאפריקה, שם נשללה ממנה המטרה העיקרית של קיומה: לנהל חיים מכובדים ובורגניים של מעמד הביניים.

את עניין המעמדות, האנגלי כל כך, מתארת לסינג בציוריות רבה: כמה שנים אחרי שחזרה לגור באנגליה, נקלעה פעם לחנות של כלי עבודה. המוכר ניצב בפתח, ידיים על המותניים, סקר אותה. היה לה ברור שהוא שואל את עצמו לאיזה מעמד היא משתייכת, עד שפתחה את הפה ושאלה אם הוא מוכר פריט מסוים. ברגע שדיברה הצליח המוכר לסווג אותה למעמד הנכון, תנוחת גופו השתנתה מיד, הוא שמט את ידיו והשיב לה בנימוס…

על סופרים, אהבה, ומוציאים לאור

לסינג מתארת מה פירוש להיות סופרת אישה. כך למשל היא מצטטת את המאהב (הנשוי) שהיה לה במשך ארבע שנים, מי שהאשים אותה: "את לא אוהבת אותי. רק הכתיבה שלך חשובה לך." לדבריה אין סופרת שלא שמעה את הטענה הזאת לפחות פעם אחת בחיים. (אכן!…) אבל, היא מתנחמת: "כאשר האהבה מאכזבת סופרת, שהציבה אותה במקום חשוב יותר מאשר את הכתיבה, היא תיצור ספרות מתוך אותה אהבה." (ועוד איך!…)

חלק  מסוים מהספר מייחדת לסינג לדיון על עולם הספרות בימינו, ומפתיע לגלות עד כמה התובנות שלה מזכירות את המציאות בישראל כיום.

היא משווה בין עמדותיהם של סופרים ומוציאים לאור כפי שהיו בימים שרק התחילה לפרסם, לעומת הפרקטיקות הנהוגות "כיום", כלומר, באמצע שנות התשעים, אז ראה הספר אור. בעבר, היא מספרת, שרר קשר מיוחד בין סופרים למו"לים. רק אוהבי ספרות אמיתיים עסקו בהוצאה לאור, והם תמכו בסופרים, רגשית וכלכלית (על הדעת עולה הקשר המיוחד שהיה בין עגנון ושוקן). המו"לים חיפשו סופרים חדשים, טיפחו אותם, המשיכו להדפיס ספרים גם אם ידעו שלא ימכרו יותר מכמה מאות עותקים.

כיום, לעומת זאת, הכול עוסקים רק בחיי מדף, בכמה שבועות של מכירות מוגברות – עמדה המנוגדת לדעתה של לסינג על הדרך הטבעית והנכונה שבה סופר צריך להתפתח, בתהליך מתון, עם קהל קוראים שמצטבר לאטו ומוניטין שמתרחב, מפה לאוזן. ואז, בהדרגה, משהו קורה, המכירות מתרחבות.

סופרים, היא טוענת, הם אנשים ילדותיים. הם מקיפים את המוציא לאור – או את העורך –  במערבולת של רגשות: צרכים, תלות, הכרת תודה, טינה על כך שהם נזקקים ותלויים כל כך, קשת של רגשות סותרים, שמזינים את יצירתו.

אבל, כותבת לסינג, את ההוצאות לאור מנהלים כיום רואי חשבון. אלה מתעניינים לא באיכות הספרותית של ספר, אלא במכירות. "כולנו זוכרים בערגה, את הימים שבהם מוציא לאור היה אומר – 'שנינו לא נראה שום כסף מהספר הזה, אבל הוא צריך לצאת לאור.'"

"ספרים מסוימים נועדו לקוראים מעטים," היא כותבת, "ושום ניפוח וקידום מכירות לא ישנו זאת. אבל אלה הספרים הכי המשובחים, ובשקט, בחשאי ובהצנע, הם גם המשפיעים ביותר, אלה שקובעים את הטון ואת אמת המידה."

ואם הספרים הללו, הקטנים והמשובחים, כלל לא יראו אור? האם, אני תוהה בעצב, ייתכן שדוריס לסינג לא הייתה מצליחה היום להוציא לאור את ספריה הראשונים, אלה שהובילו אל מחברת הזהב, להיט והצלחה אמנותית ומסחרית כאחת? האם כתבי יד ראויים, מהסוג הקטן והחשוב, מוחזרים כיום לכותביהם ומוכחדים באִבם?

לטעמה של לסינג התהליך התחיל בכך שמוציאים לאור העדיפו לשלוח את הסופרים שלהם אל התקשורת, כדי לחשוף אותם לציבור, במקום להוציא כסף על מודעות. סופרים נהפכו לסלבריטאים שחייהם האישיים מושכים את כל תשומת הלב, עד כדי כך שהספרים עצמם כבר פחות חשובים…

לסינג תוהה מדוע נהוג הטקס הנלוז לטעמה, שבו סופר חותם על ספריו: מה הטעם במאות – לפעמים אלפי! – חתימות, עם הקדשות לאנשים שאינו מכיר, ואינה מבינה מדוע מישהו מייחס חשיבות לחתימה הזאת. היא מתארת את התהליך המתרחש בירידי ספרים: חלק מהסופרים חותמים וחותמים, והאחרים יושבים בצד, מושפלים ונבוכים. לדעתה כל זה נועד רק כדי שהמו"ל יוכל להתרברב ולהתפאר: "ראו מי יושב ליד הדוכן שלי!"

והגרוע מכל: מאז שספרים נהפכו לעסק כלכלי, שוב אינם חפים מטעויות, שכן כדי לחסוך בהוצאות "מעגלים פינות" ומוותרים על עבודתם של עורכים ראויים.

דוריס לסינג פגשה במשך חייה אנשים רבים, שהיא מתארת  בספרה בעין שלא החמיצה אף פרט. הנה, למשל, הנרי קיסינג'ר: "היה לו מבטא גרמני כבד, הוא הקרין אנרגיה והחלטיות, וגם זהירות ומורת רוח." היא מתארת כיצד שיחתם התגבשה סביב מילה אחת: "הוא אמר שפיתחו נשק גרעיני שאפשר לכוונו להרג של מאה אלף איש. הוא כינה את הנשק הזה 'חתלתול'. הזדעזעתי, ואמרתי שמי שמסוגל לקרוא לזה 'חתלתול' מגלה שאין בו אף שמץ של מוסר ורגישות, ושבכך מסתכם פחות או יותר כל מה שלקוי במדיניות החוץ האמריקנית. הוא אמר שאני סנטימנטלית ולא מציאותית, ושאיני מבינה דבר בעניין ריאלפוליטיק."

הנה שיחה של שניים שזכו בפרס נובל: הוא לשלום, היא – לספרות…

פוסעת בצל או בגיא צלמוות

את האוטוביוגרפיה שלה מסכמת דוריס לסינג בנימה קודרת. היא מתארת את האופטימיות ששררה בעבר. את התחושה שהאנושות ממשיכה "לעלות במדרגות הקִדמה, שהעולם נע לעבר שגשוג," ושואלת, "האם קרא מישהו תיגר כנגד האופטימיות המאושרת הזאת? אני לא זוכרת. בסוף מאה של רומנטיות מהפכנית, אחרי הקורבנות האיומים שהקריבו כדי שהמדינות ייעלמו וגן עדן עלי אדמות ישרור; אחרי חלומות נלהבים על אוטופיות, ארץ פלאות וערים מושלמות, אחרי כל הניסיונות ליצור קומונות וקהילות, קואופרטיבים, קיבוצים וקולחוזים – אחרי כל זה, האם היה עולה בדעתנו שרוב האנשים בעולם יסתפקו במעט יושר, בכך שהממשלה תהיה מסוגלת לבצע משהו?"

דוריס לסינג ציינה את הרגע שבו התחוור לה להפתעתה שאנשים שסבלו, שחיו על תה ולחם עם מרגרינה וריבה, שבמשך שנים היו מובטלים וחיו בשכונות עוני עלובות, המשיכו להצביע למפלגת השמרנים. הצל המופיע בכותרת ספרה הוא אם כן האפֵלה של אובדן התקווה, של אובדן האמונה ביכולתם של העניים לשפר את מצבם.

דברים שכתבה סופרת אנגליה בסוף המאה העשרים, שרבים מאתנו בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, יכולים לאמץ בכאב ובצער.

"אישה אינה נולדת אישה," הייתה טענתה המפורסמת של סימון דה בובואר בספרה המין השני, שראה אור לראשונה בשנת 1949. החינוך, החִבְרוּת, התרבות הפטריאכלית, הם אלה שהופכים אותה מאדם לאישה. למעשה, גרסה דה בובואר, נשים עוברות דיכוי של טבען, וחוות אפליה מובנית, מאחר שנשיותן אינה אלא תכונה שנרכשת מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

המין השני נחשב ספר יסוד בחשיבה הפמיניסטית. "היא הייתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני," כתבה על סימון דה בובואר  ד"ר אורית קמיר, שהיא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה פמיניסטית העומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

לפני עשר שנים הופיע בעברית הספר המין הראשון של האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר. כפי שאפשר להבין משמו, מתכתב הספר עם סימון דה בובואר ובעצם מתווכח אתו.

טענתה הבסיסית של הלן פישר הפוכה מזאת של דה בובואר. לדעתה נשים דווקא כן נולדות עם תכונות אופייניות משותפות, וחשיבתן שונה ועולה על זאת של גברים, ולפיכך היא עתידה לשנות את העולם ולשפרו.

פישר רואה את שורשי ההבדלים בין החשיבה הנשית לגברית בתפקידים השונים שהיו לאבות אבותינו הקדומים. בעוד שהגברים צדו את המזון, הנשים ליקטו אותו ובה בעת גידלו את הילדים. לפיכך פיתח כל אחד מהמגדרים כישורים שנדרשו למימוש הייעוד שלו. הציידים נדרשו להתמקד, לחדד את החושים, להיות דרוכים ומרוכזים בהשגת היעד. המלקטות נאלצו לפזר את הקשב שלהן כדי להצליח לגדל את הצאצאים.

מכאן נובעים לדעתה של פישר ההבדלים המגדריים המהותיים. כך למשל אפשר לראות את החשיבה הנשית שאותה פישר מכנה "חשיבת רשת", כלומר – חשיבה רחבה, הקשרית, הוליסטית. נשים, לדעתה, מפעילות יותר מגברים את הדמיון, מתכננות לטווח ארוך, מתעניינות בקשרים אנושיים ולא בכוח ובמעמד, מחפשות איזונים. כישוריהן הלשוניים טובים יותר, כי המוח הנשי "נועד לדבר".

כל התכונות הללו מעניקות לדעת פישר לנשים יתרון בתחומי חיים רבים. למשל, בזכות העובדה שנשים נוטות לשתף ולהאציל סמכויות במקום לשלוט, בשילוב עם הטכנולוגיה המתפתחת, המאפשרת לנשים לעבוד מהבית, אפשרות שעונה על הצורך שלהן לשלב בין קריירה למשפחה, הן מצליחות יותר בעסקים. (פישר מביאה נתונים מספריים המוכיחים כי בארצות הברית נשים רבות יותר מגברים מקימות כיום עסקים פרטיים).

כישוריהן המילוליים המשופרים מעניקים לנשים יתרון במרחב הווירטואלי ובחינוך, יכולתן לחוש את הזולת, להבין את שפת הגוף שלו, להתבונן בבני אדם, כלומר – כישוריהן הבין-אישיים – מאפשרת להן להצליח כבלשיות, שוטרות, יועצות, מוכרות, עורכות דין. פרק שלם בספר ייחדה פישר לכישוריהן של נשים כמרפאות, העולים לדעתה על אלה של גברים, בשל סבלנותן ויכולתן הרבה יותר לאמפתיה ולחמלה.

פישר משוכנעת שכאשר נשים ינהלו את העולם "המצב ישתפר", והיא בטוחה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק: מאחר שהן מרחיבות כיום את השכלתן, "כמעט בטוח שנשים רבות יותר יצטרפו לשורות השלטון המקומי והשלטון המרכזי (הארצי)," שם יעסקו במדיניות ציבורית שתטפח את רווחת הציבור.

לדעתה גם בעולם התקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, ישלטו בקרוב נשים, ואז נצפה בעיקר בתוכניות שנשים מעוניינות בהן: יהיו בהן פחות אלימות, יותר סיפורים ותיאורים רגישים של אנשים.

למעשה, כך סבורה הלן פישר, אנו מצויים בעיצומה של מהפכה: העידן הפטריאכלי יפנה את מקומו לעידן המטריאכלי. בזכות הכישורים שנשים התברכו בהן, הן עתידות להנהיג את העולם ולשנות אותו (לטובה), ולמעשה, ההתרחשות הזאת כבר החלה. לאורך ההיסטוריה נשים נבלמו למרות יתרונן, אבל במאה העשרים ואחת הן אלה שינהיגו את העולם.

הספר המין הראשון  ראה אור לראשונה באנגלית לפני חמש עשרה שנה. מי שמסתכל כיום על העולם בעיניים מפוקחות עלול לחשוש שהמהפכה שפישר חוזה מבוששת לבוא.

קטע מתוך הרצאה של קן רובינסון.

הילד בן ארבע. התינוקת בת פחות משנה. בבית המולה. האורחות, שכבר ימים רבים מתמסרות לטיפול בתינוקת, אביהם של הילדים, חמותו – כולם כבר מבינים מה עתיד להתרחש בקרוב. הם כועסים על אמם של הילדים, שלקחה אותם כדי להסביר להם מדוע החליטה לעזוב. כבר אין ספק, היא עתידה להסתלק מהבית, מהחיים הללו, שיכולים להיראות כה נוחים: המשפחה גרה בסולסברי, בירת רודזיה. בעלה של דוריס  פקיד בשירות הציבורי המקומי. כמו כל הנשים הלבנות בנות המעמד שלה מוטל עליה רק לנהל את צוות המשרתים – כולם שחורים – שמבצעים את העבודות: בישול, אחזקה, ניקיון. כל בוקר, אחרי שהיא מזמינה מהחנויות את כל המצרכים שהמשרתים זקוקים להם, היא אמורה להיפגש עם נשים אחרות, לשוחח אתן על בגדים ולהתלונן על הגברים המפרנסים אותן.

"אני מתכוונת לתקן את העולם המכוער הזה," היא לוחשת לשני הפעוטות, בטוחה שמשהו מדבריה חודר להכרתם, "אתם תחיו בעולם יפה יותר, שאין בו גזענות ואי צדק… כשתגדלו – תבינו."

היא קומוניסטית הדוגלת בדברים ששמעה לאחרונה: שאי אפשר לשאת מציאות של ארץ שבה מאה אלף לבנים באו וגזלו ממיליון שחורים את אדמותיהם ועכשיו מנצלים אותם, משתמשים בהם ככוח עבודה זול, מסרבים להעניק להם השכלה והכשרה מקצועית ותוך כדי כך מתיימרים "לתרבת ולשפר" אותם.

חברי המפלגה, עמיתיה, האמינו שבזכותם, בזכות אמונותיהם ופעולותיהם, בתוך עשר, לכל היותר חמש עשר שנה, לא יהיו עוד בעולם גזענות, דיכוי נשים, ניצול עובדים. הסנוביות תיעלם, אנשים לא יבוזו עוד לזולתם. גן עדן עמד על סדר היום, ובקרוב…

דוריס  הייתה ידועה מאז ומתמיד כמי שאוהבת מאוד ילדים קטנים, מחפשת את קרבתם, משתוקקת כל העת לחבק אותם ולשחק אתם. בהיותה נערה טיפלה בתינוקות בשכר, שכן הפרנסה של הוריה הייתה דחוקה. בעקבות "תערוכת האימפריה הבריטית" שנערכה בשנת 1924, התפתו להגר מאנגליה לרודזיה, שם קיוו להתעשר. מסתבר שלא רק רעידות אדמה, מלחמות, ורעב, גם תערוכות גדולות מעצבות את גורלם ועתידם של בני אדם. אמה של דוריס ציפתה לחיים של בני המעמד הבינוני. לאפריקה לקחה בגדים מפוארים שלעולם לא תלבש. פסנתר שלא יהיה בו שימוש. שטיחים פרסיים שייראו מגוחכים בתוך בקתת העץ והקש שיבנו למגוריהם בחווה המרוחקת, הגובלת בערבות הבּוּש. בעיני רוחה ראתה סעודות חגיגיות, ערבים מוזיקליים, מסיבות תה, פיקניקים, כמו אלה שהיו לה בשנים המעטות שבהן חיו באיראן, שם נולדו ילדיה. אבל באפריקה עוניים היה כה מחפיר עד שלפעמים נאלצו לאכול את הציפורים שבתם צדה.

דוריס, האישה שחיפשה בנעוריה כל הזדמנות להחזיק תינוקות על הידיים, השתדלה לא להיקשר רגשית אל שני ילדיה. "אילו נשארתי אתם לא הייתי שורדת, הייתי מתמוטטת נפשית ונהפכת לנטל על המשפחה," הסבירה בדיעבד.

בשנת 1946, שלוש  שנים אחרי שעזבה את משפחתה, נישאה שוב. את לידתו של הילד השלישי תלתה בטבע שדחק בה להרות, בשל המלחמה שקטלה עשרות מיליונים. גם נישואים אלה לא החזיקו מעמד. מהם נותר לה שם המשפחה לסינג, וילד, בנה השלישי.

דוריס לסינג עזבה את אפריקה בשנת 1949. היא הותירה שם שני ילדים, שני בעלים לשעבר, וזיכרונות. לאנגליה לקחה אתה את הילד השלישי, את כתב היד של ספרה הראשון העשב פוזם, את כל הסיפורים שתספר בעשרות השנים הבאות ואת המחשבות הנאצלות על העולם המשופר שתעזור ליצור.

"היינו חלק מאשליה, או הזיה," אמרה על עצמה ועל חבריה למפלגה הקומוניסטית. כשחיה באפריקה התקוממה נגד הגזענות. נגד אמירות כמו – "השחורים מבינים רק מכות." נגד אמה שהפצירה בילדיה לאכול ואמרה, "תחשבו על הילדים הרעבים בהודו," אבל לא עלה בדעתה להסתכל מהחלון ולראות את הילדים האפריקנים המורעבים. היא סירבה לדמות להוריה, שמלחמת העולם הראשונה טרפה את חייהם והטריפה את דעתם. אביה איבד רגל אחת במלחמה. את אשתו, שאהובה הרופא טבע במלחמה, הכיר בבית החולים שם אושפז במשך שנה והיא הייתה האחות שטיפלה בו. חייהם המשותפים היו פשרה וטעות מתמשכת. היא כעסה וחסה עליהם, ובעיקר לא הייתה מוכנה להרגיש לכודה כמוהם.

מה רבה הדרך שעליה לעשות הבינה במפגש נדיר עם אפריקני שחור, משכיל, שפטפטה בחברתו בלי הרף. הוא האזין בשתיקה, עד שאמר, "תביני, אני מבוגר מאוד ואת צעירה מאוד."

"אין לנו זכות להיות מופתעים ממחשבות שגויות של אנשים שחיו בעבר, לפני שנתהה איך יראו התפישות שלנו לאנשים בעתיד," אמרה. גם כשדנה את הלבנים לכף חובה, הוסיפה, לא כהצדקה, אלא כהסבר: "כשאנשים רבים מטורפים באותו אופן, אין רואים בכך טירוף."

מהקומוניזם התפקחה. כשנודע לה על הזוועות הסובייטיות האכזריות, שהיו לא פחות גרועות מאלה של הפשיסטים הנאציים, תהתה: האם על כף המאזניים יניחו את כוונותינו הטובות?

שישים וארבע שנים אחרי שדוריס לסינג עזבה את אפריקה, הגיעו אל ביתה שבלונדון המבשרים: אלה שבאו להודיע לה שזכתה בפרס נובל לספרות. באותו בוקר יצאה למכולת ושבה עם סל הקניות, אישה בת שמונים ושמונה. כשהגיעה ופגשה את כל העיתונאים והצלמים שחיכו לה, לא היססה: אחרי שהכניסה הביתה את המצרכים שקנתה, שבה ויצאה, ואז התיישבה בפיסוק על המדרגות שבפתח ביתה, החזיקה את זרי הפרחים והברכות וחייכה: מראה שנחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי.

פרס נובל הוענק לה על שפע רב ומגוון של יצירות. היא פרסמה עשרות ספרים. כתבה על אפריקה, כתבה ספרי מדע בדיוני, כתבה סיפורים פוליטיים ורומנים. אחד מהם, מחברת הזהב, נחשב לקלאסיקה וכבר שנים רבות שהוא מופיע ברשימת מאה הספרים הנחשבים ביותר של שבועון טיים. לסינג חקרה בו את הקומוניזם שממנו התפקחה, את שחרור האישה, ידידות בין נשים, טירוף, פסיכולוגיה, אמהות.

הסופרת שחייכה אל העיתונאים, שהפטירה לעבר אחד מהם, "הנה, אתה עונה על כל השאלות במקומי, ברכותיי…" נראתה כמי שנהנית, גם אם היא מביכה את הנוכחים. היא סירבה להעמיד פנים שהמעמד חשוב לה במיוחד. היא האישה שזנחה פעם את ילדיה הקטנים. אין ספק שיש להניח על כף המאזניים את מכלול יצירתה, את כל הישגיה האמנותיים, וגם, כפי שביקשה, את כוונותיה הטובות. ואי אפשר שלא לשאול מה היה קורה, ומי היה נפסד, אלמלא הלכה בדרך שבה בחרה.

דוריס לסינג מגיעה הביתה במונית. העיתונאים מבשרים לה שזכתה בנובל. האיש שיורד אתה מהמונית הוא פיטר, בנה השלישי, שחי אתה עד יומה האחרון, ומת זמן קצר אחריה.
בנה ובתה מנישואיה הראשונים נשארו בדרום אפריקה.
בנה הבכור, שעליו אמרה: "אין לי כלפיו שום רגש," הלך לעולמו.
בתה מנהלת ארגון סיוע ומשתדלת להתרחק מאור הזרקורים. 
עליה אמרה אמה שהיא מעריכה מאוד את אישיותה.
הקשר של שניהם אתה היה במשך השנים קלוש ביותר.

לפני שנים רבות למדתי משחק. בשיעור אצל נליה וקסל, תרגלנו  "עבודה על חפצים מדומים":

הנה, את מחזיקה קופסת גפרורים דמיונית. את מרגישה אותה בכף ידך, את הגודל, הצורה, המרקם. את צריכה ממש לחוש בה. אם תצליחי, תוכלי לשכנע גם את הצופים בך שהקופסה הדמיוניות שבידך קיימת (וכך תדעי בעתיד כיצד לעצב את הדמויות שתגלמי, להוסיף להן נדבכים ודקויות שתפיקי מתוך עצמך).

עכשיו עשי עוד משהו עם קופסת הגפרורים: את שולחת אצבע, דוחפת את המגירה הקטנה – איך בדיוק עושים זאת? היד מוטית כך? או כך? האצבע לכיוון הזה? עלייך לדייק. להאמין באמת שאת מחזיקה בידך השמאלית קופסה לא קיימת.

זהו, את דוחפת את המגירה הקטנה, מרגישה אותה נעה, נפתחת, את אוחזת בה היטב, בין אצבעותייך אין רִיק אלא חומר, את מושיטה את האצבעות של יד ימין, חשה בקיומם של הגפרורים, מקמצת את האגודל והאצבע, מקרבת אותם פנימה, מגששת, מרגישה בגפרורים, מצליחה לתפוס אחד מהם – אז מה אם את נוגעת בלא כלום? אז מה אם בין אצבעותייך יש רק אוויר? בשבילך הקופסה כבר קיימת!

את אוחזת בגפרור, מושכת אותו, דוחפת בעדינות את המגירה הקטנה וממשיכה לאחוז בקופסה. עכשיו את חשה בריח הקל מאוד של הגופרית הנודף מצדה. הגפרור אחוז בין אצבעות ידך הימנית. ידך השמאלית מטה את הקופסה. לדייק. לדייק. לא לאבד את גודלה. למצוא את הזווית הנכונה. להושיט את הגפרור האחוז בין אצבעות יד ימין.

את מחככת את הגפרור, בזהירות, בעוצמה הנכונה. שלא יישבר. שלא ייפול מהיד. שהחיכוך יפיק להבה. הצלחת? לא, האש עדיין לא נוצרה. נסי שוב. הנה, זה קרה. הגפרור ניצת. ריח הגופרית מתחזק. הגפרור חם. הרחיקי אותו מעט ממך. החזיקי אותו רגע, נטוי, בוער, ועכשיו, בזהירות רבה, נשפי על האש המדומה, שלא תגיע אל האצבע, שלא תכאיב. הגפרור כבה.

וכאן רעם פעם קולה של המורה למשחק: מישהי, אחת מפרחי המשחק, עשתה הכול כיאות: בראה את קופסת הגפרורים. החזיקה. הוציאה. הציתה. כיבתה. ואז, כשחשבה שסיימה את התרגיל, רפו כפות ידיה, כאילו לא הייתה בהן מעולם שום קופסת גפרורים.

"זאת התנהגות לא מוסרית שגובלת בפשע!" זעקה נליה. "הייתה לך קופסת גפרורים בידיים, את לא יכולה להתנהג כאילו שהיא נעלמה פתאום. יש לך אחריות כלפיה. גמרת אתה? תניחי אותה על השולחן. רק אז, אחרי שהחפץ המדומה שלך הונח במקום, את יכולה להמשיך לדבר הבא."

הראייה של יצירי דמיוננו כישויות ממשיות היא אולי אחד החלקים הכי מהותיים ביצירה האמנותית. האמן אינו חייב לדמות דווקא לפיגמליון, הפַּסָּל שמאס בנשים בשר ודם והתאהב בפסל שיצר, בגלתיאה שלו. (למזלו, הוא עצמו יציר הדמיון, דמות מיתולוגית, והאלים – גם הם דמויות שהמציאו בני אדם – חסו עליו והפיחו רוח חיים בפסל). האמן ודאי גם לא אמור להגיע לקיצוניות פסיכוטית, לשקוע בהזיות. אבל הוא כן חייב להאמין במציאות שלו, להיסחף לתוכה בזמן שהוא יוצר אותה ולהזמין אליו לשם את הצופה.

אבל לפעמים גם כשהיוצר עשה את מלאכתו נאמנה, ברא מציאות ודמויות, משהו משתבש.

כך למשל בספר אלא אם כן, מאת הסופרת הקנדית קרול שילדס, במהדורתו העברית. זהו ספרה האחרון של שילדס, בשנת 2003 זכה הספר בפרס אורנג' המיועד לרומן המקורי הטוב ביותר שנכתב באותה שנה באנגלית.

הבעיה מתעוררת בעיניי במהדורתו העברית של הספר. כבר בסיפור הקצר הראשון בעמוד השלישי, מופיע משהו שכמו משמיט את החפץ המדומה ומעלים אותו להרף עין: הערת שוליים. הדמות הדוברת מספרת על מאמר שכתבה בעבר, ששוב אינה מזדהה עם ניסוחו. היא מעירה שאולי סגנונה נבע אז מתוך "מנת יתר של דרידה". למרבה הפלא מופיעה בעברית ליד המילה "דרידה" ספרה קטנה: ¹, ובשולי הדף הסבר: "ז'אק דרידה: אינטלקטואל צרפתי יליד אלג'יר. הדגיש את אי יציבותם של מבנים יוצרי משמעות בטקסטים המכוננים של תרבות המערב…" וכו'. בעמוד הבא הסבר נוסף: "סונטה מפרי עטו של המשורר האנגלי ג'ון קיטס. נכתבה בשנת 1816…" ושוב, כעבור עוד כמה עמודים: תרגום לעברית של ביטוי שנכתב במקור בצרפתית, ובעמוד 16 שתי הערות שוליים: תרגום למונח בצרפתית, ופירוש למילה טרילוביטים: "מעין סרטנים מאובנים שהתקיימו לפני חמש מאות מיליוני שנים…", ואפילו "פנסי דלעת": פנסים עשויים מדלועים חלולות שנוקבו בהם חורים בדמות עיניים ופה כדי לייצג פני אדם. באמריקה הצפונית הם מקובלים כקישוט בחג כל הקדושים המתקיים ב-31 באוקטובר," זוכים לפירוש. נו, באמת! מי מאתנו לא מכיר את הדלועים, החג, המנהגים. מה, לא ראינו אינספור סרטי קולנוע המתרחשים באמריקה? אנחנו לא מעין אמריקנים של כבוד?

התופעה נמשכת לאורך הספר. עוד ועוד הערות שנועדו להסביר לקורא. ללמד אותו. לבאר ולהוסיף על הידע שלו.

בעיניי כל ירידה כזאת לביאור חיצוני בשולי הדף מאיידת את ההסכם שיש לי עם קרול שילדס. הקסם נמוג. המציאות האמיתית חודרת לתוכו ומעלימה אותו. לרגע אני חורגת בקריאה מתוך העולם שאיננו באמת, זה שקרול שילדס ואני בוראות ביחד, היא ככותבת ואני כקוראת שמשתפת אתה פעולה, אני מושלכת החוצה אל אוצרות של ידע אובייקטיבי ומידע אינציקלופדי. אכן, העיניים שבות אל השורות, מחפשות שוב את המציאות החלופית, הדמיונית, משתחררות אל מה שלא קיים אך מתקיים, אבל המאבק הזה כה מיותר לטעמי.

אנא, בבקשה מכם, אני מבקשת לזעוק אל ההוצאה לאור, אל תטרידו אותי כאן עם ההסברים המלומדים הללו. אני לא זקוקה להם. אם ארצה לדעת, אבדוק אותם בכוחות עצמי! נליה וקסל הייתה יכולה לומר לכם מה אתם עושים עם החדירה הזאת לתוך המרקם הסיפורי ובאיזה חוסר אחריות אתם נוהגים בחפצים המדומים שאותם קיבלתם עליכם להציג בפני הקוראים.

וכאן נדרש וידוי קצר: תרגמתי פעם ספר של ג'ק לונדון: אהבת החיים. הספר זכה לשבחים. גם התרגום. הנה למשל מה שכתב  עליו יורם קניוק: "טוב שאחרי זמן כה ממושך מוחזר סופר גדול זה אל הקורא הישראלי בעברית מצוינת של עופרה עופר."  בהוצאה לאור כתבו על גב הספר: על הסיפורים של ג'ק לונדון "במהדורה שלפנינו הם זוכים ללבוש עדכני וקולח בידיה המיומנות של המתרגמת…" תודה, יורם ז"ל. תודה, הוצאת הקיבוץ המאוחד. אבל המתרגמת מבקשת לציין כי בעניין הערות השוליים חטאה בביאורים לא נחוצים: הנה למשל: המילה קופרה מוסברת: "אגוזי קוקוס מיובשים להכנת שמן.:", "מידת לחץ אוויר אינץ' כספית…", מילה בצרפתית מתורגמת: "כינוי לעובד אלילים שחור"… וכן הלאה.

הספר אהבת החיים ראה אור ב2001. מנוע החיפוש של גוגל החל לפעול באותה שנה. היכולת למצוא מידע בקלות, בכמה תנועות אצבע, הייתה עדיין פלא ותגלית מרעישה. נראה כי כיום עם יעילותו ונגישותו הרבה של מנוע החיפוש, אפשר בהחלט, בספר פרוזה, לוותר על כל הערות השוליים.

על ספרה של קרול שילדס אלא אם כן אני ממליצה בכל לב. הוא מספר על סופרת מבוגרת, נשואה באושר ואם לבנות, שאחת מהן מפסיקה ללמוד ומנתקת את כל קשריה עם המשפחה.

אחיה הבכור נרדם. מרגריט נוטלת את הסכין. בעוד רגע תהרוג אותו. אחרי שימות, היא ואחיה הצעיר לא יסבלו ממנו עוד. היא חייבת להגן על הילד הקטן, האהוב. אם אימא תצטער ותבכה – מגיע לה! איזו מין אימא אוהבת רק בן אחד, את הגדול והחזק! היא עוצרת את הנשימה, מתקרבת, מניפה את היד, לא פוחדת: היא רגילה לג'ונגל הרוחש, לנחשים שזוחלים מתחת לרגליים, לפנתרים שחורים שמתעופפים בין העצים, אבל אחיה מתעורר פתאום. פוקח את העיניים. רואה אותה. פורץ בצחוק, עוד לפני שהוא מעיף מידה את הסכין. ומספר לאימא. שגם היא צוחקת. כל כך צוחקת.

אם כי אין לה בעצם שום סיבה אמיתית לשמחה: כל הכסף שחסכה במשך שנים, מאז שאבא מת, ירד לטמיון: האדמה החקלאית שקנתה מהממשלה הקולוניאלית הצרפתית כאן, ליד נהר המקונג שבהודו-סין, לא טובה. רימו אותה. בחורף הראשון הכול, גם הבקתה, הוצף במי ים. האורז שזרעה נשטף. וכבר שנים שהיא וילדיה נאבקים. בונים סוללות עפר. מנסים לשרוד. לא מצליחים להתפרנס. רעבים. מרגריט יוצאת לא פעם ליער כדי לצוד לעצמה אוכל. העולם, כבר הבינה, אינו צודק, ובתוך נפשה פעורה תהום שקוראת לה לפעמים ליפול לתוכה. לאבד את שפיות דעתה. לנוס אל הטירוף.

היא מרגריט דיראס, שתלך לעולמה בגיל שמונים ושתיים, בתום חיים רבי פעלים: אחרי ששבה בנעוריה לצרפת, מולדת הוריה, למדה באוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה ברזיסטנס, סעדה את בעלה הראשון, ששב ממחנה ריכוז, הייתה קומוניסטית שהתפקחה, התגרשה פעמיים וילדה בן אחד, נגמלה מהתמכרות לאלכוהול, שכבה מחוסרת הכרה במשך כמה חודשים בשל מחלת ריאות, זכתה בפרס גונקור וכן, כתבה ארבעים ותשעה ספרים וביימה עשרים סרטים. היא כתבה את התסריט של "הירושימה אהובתי" והייתה מועמדת בעבורו לפרס האוסקר.

הסרט נחשב למבשר "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, וביטא את השילוב האופייני ליצירתה: מוות שנוגע ומעורב באהבה בלתי אפשרית ובהרסנות עצמית. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אלי," אומרת האישה למאהבה ללילה אחד. היא צרפתייה, הוא יפני. עם בוקר ייפרדו, אחרי שכל הלילה סיפרו זה לזה על המלחמה: הַפְּצצה, הגופות, גזיזת שיער, האהבה, ההשפלה.

בראיון שנערך עם דיראס בת השבעים ושבע היא הסכימה עם דבריו של המראיין: כן, יש בכל ספריה זרם תת מימי של בעתה. מניין בא? אולי מהפנתרים השחורים שזינקו בין העצים ביער. אולי מהחופש הפרוע, או מהיתמות. ויש גם פחד מגברים, הסבירה: "כי לא היה לי אבא."

כשהייתה בת שבעים ושמונה יצא אל האקרנים הסרט "המאהב", שנוצר בעקבות הרומן שכתבה שמונה שנים לפני כן. מתואר בו קשר ארוטי, בלתי אפשרי, שאין לו סיכוי במציאות. שום דבר בחיבור הזה לא מתאים או מקובל: הגבר בן עשרים וארבע. הנערה כמעט ילדה, בת חמש עשרה. הוא בן למשפחה עשירה, אצילית, היא בת עניים. הוא סיני. היא צרפתייה. קולוניאליסטית ויליד. אציל ופשוטת העם. חלשה וחזק. חלש וחזקה. התשוקה המיוסרת, הכובשת, נוצרת כנראה בגלל כל הפערים האלה. לא למרות היותם. דיראס לא היססה להכריז כי הספר מבוסס על חייה ועל התנסויותיה, אך מעולם לא הסגירה את שמו של הגבר הסיני.

"אני שייכת לתקופתי," הסבירה דיראס, שמתחה ביקורת נוקבת על הכתיבה הקלאסית, הריאליסטית, "החונקת", לדבריה. בכתיבתה היא ממעיטה בתיאורים, אינה מתמקדת בעלילה, אלא חוקרת את המעמקים של דמויותיה, את הרגשות המורכבים והסותרים.

פעם אחת כדי להכיר דמות לספרה, לקחה מבית חולים לחולי נפש אישה יפהפייה שמשכה את לבה, ישבה אתה בבית קפה והביטה בה אוכלת, שותקת, בוהה: בחנה אותה כמי שמסתכלת בהשתקפותה, בתוך מראה אנושית חיה. אולי ראתה בה ילדות טרופה על חופו של נהר זר.

תחילה הופתעתי: הספר שהגיע בדואר היה צנום, ספר בזעיר אנפין: 79 עמודים קטנים מודפסים באותיות גדולות. "זה הכול?" תהיתי.

אחר כך קראתי אותו. והבנתי איך מעט מחזיק את המרובה.

שקשוק המפתחות של פיליפ קלודל, סופר ובמאי צרפתי, לא נזקק לנפח רב יותר. הספר הזעיר הזה מורכב מרסיסים, שכל אחד מהם סיפור שלם, עולם מלא, וכולם מצטרפים ומרכיבים ביחד תמונת עולם של המקום עליו כתב קלודל: בית סוהר אחד, והחיים בו. חייהם של האסירים, בעיקר, אבל גם של שוכניו האחרים, אלה שבאים אליו ויוצאים מתוכו יום אחרי יום: סוהרים. בני המשפחות שבאים לבקר. עובדים סוציאליים, שאין לדעת מה בדיוק תפקידם. מורים. עורכי דין. המידען שנהג להגיע לשם לכמה שעות כל שבוע כדי לעזור לאסירים לחפש מידע ולייעץ להם בהכוונה, והוסיף על עיסוקיו גם הכנת כרזות ויצירה של ציורים הומוריסטים.

בכלא שקלודל מתאר יש חסד: הנה למשל שמונה השורות, הסיפור הקצר על אסיר ששב מבית המשפט עם גזר דין ששלח אותו לשמונה עשרה שנות מאסר, וכיצד קיבלו אותו הסוהרים: "שני הסוהרים מלמלו מילים פשוטות, מילות נחמה. הם דיברו אל האסיר בלבביות והלבביות שלהם העידה יותר מכל על טוב לבם."

או העדות שלו על כך שלא ראה שם גזענות. "היו סוהרים גזענים, אבל הם היו מתי מעט," הוא כותב. דיבורים כמו "לא צריך תאים בשביל הצפון אפריקנים, את כולם לים!" נאמרו "מפי אנשים מעטים מאוד." והוא זוכר היטב את "אותו קצין שצרח על סוהר שדיבר ככה." (וגם את מבטיהם של האסירים).

בכלא ראה שיתוף פעולה בין הכלואים. כך למשל כאשר זכו לקבל בירה, נהגו יושבי התא להעניק  את כל הבקבוקים לאחד מהם, כדי שלפחות מישהו יזכה בכל פעםלשתות לשוכרה.

בתוך הצפיפות הבלתי אפשרית, בקרבה המתמדת, ההדוקה, בתאים הקטנים, קבעו לעצמם סדרים: מי יחליט באיזו תוכניות לצפות בטלוויזיה, שדולקת בדרך כלל יותר מעשרים שעות ביממה (מי שמשלם תמורת המנוי או מי שהכי חזק ומפחיד?).

קלודל אינו מספר על בית הסוהר. הוא מספר אותו. מקרוב. מבפנים. בלי סדר. בלי תוכנית. עובר מעניין לעניין: הנה הסבר קצר על היררכיית הפשעים, "כפי שהגדירו אותה האסירים, שגילו מוסריות רבה יותר מזו של אלה שגזרו את דינם", מיד אחר כך – תיאור תהליך הכניסה לכלא: דגל אדום-כחול-לבן… דלת שמעליה מצלמת וידאו… להראות את התעודות… לפתוח את התיק – ומשם: שרטוט דיוקנה של בתו התמה של אחד המנהלים, ואז – כמה מילים על הספרים שבספריית הכלא, על הקור ששרר במקום, על האלימות שבו תקפו צעירים אסיר חדש, על האדיבות האנושית העמוקה של כמה מהסוהרים שהקפידו לפנות לאסירים במילה "אדוני". הסיפורים נמשכים ברצף, בזרם, כל אחד מהם מכניס את הקורא אל המציאות ההיא, אל המקום שבו שוררת הגינות לצד שרירות לב, חסד ואכזריות, קרבה ואטימות.

ומדוע בכלל הייתי שם, שואל את עצמו קלודל, ששימש לאורך שנים רבות מורה בכלא. ומנסה להשיב: "להצדיק את שנת הישרים שלי?"

את סיפוריו אינו מפרש. רק מביא אותם כמו שהם: פיסות חיים – או מוות – כאב וייסורים, כפי שראה אותם, כפי שהיו – וברור שהוא רוצה לומר, ואף אומר בשורה אחת: "התכוננו לכלא. כולם," זאת אחרי שהוא מונה את מגוון המקצועות שנושאים אנשים שנכלאו: אלה הצפויים – "מובטל, עובד בשכר מינימום בעבודות יזומות, מסגר, מוכר מדלת לדלת…" ואלה שמפתיעים – "כומר, רופא, קצין משטרה, שוטר… סוהר." והוא מצטט הערה שכתב עורך דין על אחד מאלה: "הלקוח שלי סובל בכלא הרבה יותר, כי הוא כלל לא התכונן לזה." ומוסיף, בלי להעיר, בלי להסביר או להתווכח, בלעג  סמוי, באירוניה כמעט אילמת: "שמעתי אותו."

כמה כוח בשתי מילים.

כי כן, זהו בדיוק כוחו של הספר. בצמצום הרועם. בדייקנות שאינה נזקקת ליותר מילים מהנדרש.

ועוד יש לומר משהו על התרגום: אמנם לא קראתי את המקור, אבל העברית טבעית לחלוטין. אף פעם אחת לא נעצרתי, כפי שקורה לא אחת בספרים מתורגמים. לא נאלצתי לפענח את כתוב. לא חיפשתי מאלי, כפי שקורה לי לעתים קרובות, ניסוח שהייתי מעדיפה. לא תהיתי מה בעצם כתוב במקור. הכול נשמע ונקרא נכון.

שקשוק המפתחות – ספר ראוי ושווה.

השאלה אם מותר ואפשר להתייחס אל השואה בהומור מקבלת תשובה ברורה וחד משמעית כשקוראים את ספרו של מישל קישקה, הדור השני.

בניגוד להומור הסלפסטיק של הסרט "החיים יפים", בצחוק המתעורר מקריאת ספר הדור השני יש עומק ומורכבות. הוא אינו צחוק קרקסי, המופעל כתגובה לגירוי כמעט גופני, נטול מחשבה.

לא, הצחוק בספרו של קישקה שונה לחלוטין. הוא אינו פורץ ומתגלגל. בשכבותיו הפנימיות יש בכי שאינו יכול להשתחרר. ובעצם גם לא הצחוק. שניהם, הבכי והצחוק, חנוקים, מגיעים רק אל הסף – מקום הרגש הגואה אך אינו מציף – ומביאים את הקורא להזדככות הנוצרת מפחד וחמלה, זאת שמתרחשת מתוך חוויה אמנותית.

כמו בסרט "החיים יפים", גם הדור השני הוא על משפחה ועל השואה, וגם הוא מתמקד ביחסים שבין אב לבן.

זוהי אוטוביוגרפיה מצוירת בקומיקס, ואין בה אפילו דף אחד שאינו מרגש ומעורר מחשבות.

קישקה מספר על משפחתו מנקודת המבט של בן הדור השני. אלה ששום סבל או צורך שלהם לא נחשבו לגיטימיים – כי לאבא שניצל מבוכנוולד יש מונופול על הכאב. הנה למשל, חילופי הדברים של מישל הילד עם אמו: "מישל, עוד גרפעס אחד ואתה עף כמו טיל לחדר שלך." "למה לאבא מותר?" "בטח שלאבא מותר, הוא היה במחנות!" "לעזאזל! מה זה המחנות האלה?" חושב הילד. כשהוא נער הוא מסביר לעצמו, "אין לי זכות לכעוס על אבא, זה היטלר אשם בכל!" וכשהוא חולה בשפעת קשה בבגרותו נוזף בו אביו: "אני לא יודע אם היית שורד במחנות".

ובכלל, "בעיני אבא הכול נמדד ביחס לסבל שלו": כשמישל כמעט נדרס הוא נאלץ להתנצל: "מ… מה עשית לי, מישל?" "א… אבא, סליחה שאני גורם לך צער!"

כל חילופי הדברים הללו מלווים כמובן בקומיקס, בשחור לבן. ואי אפשר שלא להכיר באמצעותם את הדמויות. כדרכם של קומיקסאים מוכשרים, לוכד קישקה בציוריו קווי אופי ומצבים. הציורים מזכירים צילומים מדויקים מאוד שרק מצלמת הרגש יכולה לצלם, מצלמה של הלכי רוח, של מקומות בנקודות זמן ורגעים מסוימים, של סביבות ממשיות והקיומים הנפשיים שבתוכן.

הנה למשל רגע אחד קטן. כותרתו: "את כל היסודי 'ביליתי בפנימייה המלכותית בעיר ספא, עיר מרפא שכונתה בירת הארדנים הבלגיים, בבניין ששימש בעבר בית מלון מפואר. זה לא היה קלאב מד, אבל גם לא 'אוליבר טוויסט'. בכל אופן, הסתגלתי מהר." בציור רואים רחוב אירופי. בית לבנים, דלת מעוגלת, גדולה, מרפסות עם פיתוחי סורגים, ושניים פוסעים בגשם, מוגנים במטרייה: הילד מישל עם אביו. "אני בטוח שזה ימצא חן בעיניך, מיצ'י!", אומר האב, משפיל מבט ומחייך. הילד נושא אליו עיניים. רגע של קרבה חמימה. לכאורה – רסיס חיים זעיר שהיה אמור להימוג מהזיכרון, לא אירוע חשוב במיוחד, האב מלווה את בנו לבית הספר, אבל הנה הוא כאן, משמעותי ומונצח, כאילו שב האיש במכונת זמן אל אותו בוקר חורפי, לקח אותו משם והצמיד אותו אל הדף, כדי שנהיה עדים לו, כדי שנדע שהיה.

הספר גדוש ברגעים כאלה. קישקה מספר סיפור, עם עלילה, עם התפתחות, עם נקודות מפנה והפתעות. מדי פעם הוא סוטה לרגע מהנושא, משהו עולה בדעתו, תמונות מההווה מתקשרות אל העבר, כמו למשל הקטע שבו הוא נזכר כיצד מרד בהוריו שהכתיבו לו מה עליו ללבוש, וכיצד בנו נוהג כיום כמוהו, כמו למשל הסיפור הקצר על המורה שלו לציור בילדותו, שהוריו היו חסידי אומות עולם. קישקה מנציח רגע אחד בשיעור, כל הילדים יושבים ומציירים תפוח, מתאר את השיחה שלו עם המורה, מספר מה התגלה לו ברבות הימים – איך הוריו של המורה הצילו יהודים. והוא מצייר את האירוע שלא נכח בו, הרגע שבו אתה אותה משפחה מחסה: "כאן בעליית הגג הזאת אתם מוגנים. אקפוץ לבקר אחרי העבודה." "אין מילים להודות לך, אדון אוורד!" והנה הבית, לכאורה, פינת הרחוב עם צלבי הקרס המתנופפים על הדגלים, בית הקפה, שלטי הרחוב המאיימים של אותם ימים. את עצמו הוא לוקח לשם, כדי להבין, ואותנו אתו.

הכול מתואר בהומור. גם מה שאמור להכאיב. כך למשל תיאור האנטישמיות שהוא עצמו נתקל בה כילד: בבית הספר הוא פטור מלימודי דת. שולחים אותו לשחק בחצר. בהפסקה יוצאים אליו חבריו ומאשימים אותו – כך שמעו זה עתה – שהרג את ישו. אהה, אנחנו מצפים לראות התעללות, סבל, עוול. אבל לא. כי מישל מבקיע גול נאה במשחק כדורגל. "לא ייאמן: מסירה אחת מדויקת, ואלפיים שנות אנטישמיות נמחקות!"

הספר מלא באהבת אמת. גם במקומות שאמור להיות כעס, והוא קיים! – כך למשל קישקה מתאר כיצד הוא, שתי אחיותיו ואחיו, שנולדו בהפרשים של שנים מעטות זה מזה, נשלחו כולם בגיל צעיר מאוד לפנימייה. אמו שמחה ללדת ילדים לאביו, ניצול השואה, אבל לא כל כך שמחה לגדל אותם. והוא מתעד בציורו תצלום של "המשפחה שנראתה מאושרת": ארבעת הילדים בביקור בית, ומוסיף, כדרכם של קומיקס, את מחשבותיהם: "צריך לחייך עוד הרבה זמן?" "אני שונא נשיקות רטובות!" "למה קוראים לי 'קציצה'?" והנה מה שהוא עצמו חושב בתמונה: "מתי כבר חוזרים לפנימייה?"

הכעס והאהבה העמוקים ביותר של מישל מופנים אל אביו, שאת סבלו הוא מנסה בלי הרף להבין. ולדחות מעליו. לרדת לעומקו, ולברוח מפניו. כשהוא יוצא לטיול עם חבריו הוא מתמהמה, כדי לטעום מהשלג – כמו שעשה אביו, בצעדת המוות, ומגלה שאין לשלג טעם. "אבל לא שלשלתי," הוא מוסיף – בתחושת של הקלה? ואולי של מפלה, כי הניסיון להזדהות עם האב כשל?

כשהוא ילד הוא מנסה לדמיין את האב  − איך נראה במחנה הריכוז? "היה לו זקן?" "ואולי שפם?" "היו לו משקפיים?" "נשר לו השיער?" את כל אחת מהדמויות המדומיינות הללו הוא מצייר, מנסה לתעד את מה שלא ראה, את מה שלא יכול לראות, ולא יכול שלא לראות. "פחדתי שלא אזהה אותו. ופחדתי שאזהה אותו."

בשלב מסוים, ובעקבות טראומה משפחתית שלא אחשוף את פרטיה, כי יש כאמור משמעות לעלילה בספר, מתחיל האב, שעד אז כמעט לא דיבר על התנסויותיו בשואה, לספר עליהן. בילדות זה היה רק: "כי באושוויץ כזה מרק לא הגישו לנו! גלו, גלו…" – משפטים קצרים, מעין התלוצצויות לא צפויות שהבעיתו את הילדים, ואילו עתה האב מספר בלי הרף. ועד מהרה מתחיל ללוות משלחות נוער לפולין.

גם את הפרק הזה מתאר מישל בהומור. באהבה סלחנית. ויש על מה לסלוח. כי האב, לתפישתו של מישל, נהפך למקצוען שואה. מתגאה בהתפעלות שהוא מעורר בבני הנוער. מזלזל בשואה של כל מי שלא סבל כמוהו: "קניתי לו את 'הזהו האדם' של פרימו לו. הוא לא קרא אותו לפני כן. בעצם לא סיפרת לי אם הספר מצא חן בעיניך." "זה כתוב יפה, אבל הוא היה רק שנה במפעל כימי בבונא… הוא לא סבל כמוני!…"

האב חולם שבנו יצטרף אליו לאחת הנסיעות הללו. קישקה מתאר זאת בהומור כאוב, חריף: את שלט "העבודה משחררת" הוא מחליף ב"בוא ניסע יחד לאושוויץ", ובהפצרות ובשכנועים של חברים ומכרים שכבר עשו זאת. כבר נסעו עם הוריהם, "לפני שיהיה מאוחר מדי." תמיד האיום, תמיד תחושת הקץ הקרב.

ובתוך כך, בתוך ההסתכלות האוהבת, המגחכת, המותחת על האב ביקורת שיש בה גם הבנה וסובלנות: "הוא סיפר את סיפורו כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר עושה את זה על אוטומט. כאילו הסיפור החליף את הזיכרון… מבחינתו צעדת המוות מעולם לא הסתיימה! הוא ממשיך לצעוד ולצעוד כשגופות יקיריו נערמות מאחוריו!"  אומר קישקה גם דברים נכוחים. למשל – על תיירות מחנות הריכוז: "לא יכולתי לצעוד במחנות עם צעירים ישראלים צעירים המניפים את דגל הלאום… הם צועדים לא רק באפרו של העם היהודי, אלא באפרה של תרבות המערב כולה. אם לצעוד, אז בענווה!"

הספר הדור השני מוכיח שכן. אפשר להתייחס לשואה בהומור. אם עושים זאת כך. ברגש אמיתי ובענווה.

"זכינו באלף נקודות. איזה צחוק… אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!" צוחק בחדווה הילד שזה עתה התייתם, בסצנת הסיום של הסרט "החיים יפים".

לפני שעות אחדות נורה אביו כשניסה להציל את אשתו, אמו של הילד. זמן קצר לפני כן עוד הספיק האב להחביא את בנו ובכך להציל אותו, אבל לילד אין מושג מה בעצם קרה. הוא לא יודע שהיה במחנה השמדה. שחייו היו בסכנה. גם לא שהתחוללה מלחמה אמיתית, שהסתיימה.

הטנק המשחרר נכנס למחנה וחיילים אמריקנים מעלים עליו את הילד המאושר, העליז. עד הרגע האחרון הצליח אביו "לעבוד" עליו, לשכנע אותו שהחיים יפים, להגן עליו מפני המציאות. האב שיחק אתו משחק שנועד להסתיר מפני הילד את המשמעות האמיתית, האכזרית, של מה שקורה סביבו.  לשם כך הוא ייפה אותה בלי הרף, שינה את פרטיה, תיאר הכול כשעשוע. הנה למשל אחד הקטעים המרכזיים בסרט: אל צריף העצורים במחנה הריכוז נכנס חייל אס-אס שמבקש מתורגמן מגרמנית לאיטלקית, כדי להסביר את חוקי המקום לאסירים שזה עתה הגיעו.

האב, גווידו, מתנדב מיד, אף על פי שאינו יודע מילה בגרמנית. יש לו מטרה: הוא רוצה שדבריו של הגרמני לא יפחידו את הילד ולכן "מתרגם" אותם ובעצם בודה משחק:

"המשחק מתחיל עכשיו. הראשון שיזכה באלף נקודות ינצח. איזה מזל יש לו…"

הילד מחייך בשמחה.

הגרמני נובח משהו בגרמנית ומצביע על עורפו.

"כל יום נודע ברמקול מי מוביל במשחק. מי שיהיה במקום האחרון יצטרך עם השלט 'חמור' על גבו".

הילד מתרגש.

"אנחנו משחקים את תפקיד הרעים שצועקים כל הזמן," מדבר גווידו בשמו של הגרמני. "כל מי שחושש להפסיד נקודות…"

הגרמני צווח משהו בגרמנית ומונה באצבעותיו.

גווידו ממשיך: "נקודות אפשר לאבד בגלל שלושה דברים… אחד: אם בוכים. שניים: אם רוצים לראות את אימא."

הגרמני מסתובב ונועץ בגווידו מבט ספק תמהּ ספק חשדני.

גווידו נואם במרץ, מחקה את נימת הדיבור הנמרצת של הגרמני, עומד צמוד אליו ומחזיר לו מבט ישיר.

"שלוש: מי שרעב ורוצה לאכול משהו, שישכח מזה!"

שוב, מבט ישיר בין גווידו לגרמני.

וכך זה נמשך: "אסור לאכול הרבה סוכריות… הוא מודה בכך שהפסיד אתמול ארבעים נקודות כי התעקש לאכול כריך עם ריבה. ריבת משמש. הוא רוצה תותים…"

המצלמה מתקרבת אל הילד שפניו מביעות השתאות, התלהבות, איזו הרפתקה! איזה בילוי!

הסרט "החיים יפים" הוא לטעמי שקר אחד ארוך ומתמשך, וגם אם זכה להצלחה רבתי, (שלושה פרסי אוסקר ומועמדות לעוד ארבעה), אני עומדת על דעתי: זאת רמאות.

התיזה הבסיסית ברורה למדי: אב המגן על בנו מפני הזוועות, מסתיר מהילד את האמת, מספר אותה אחרת, מסיט לו את המבט כך שיראה הרפתקאות במקום שבו אינן, משתדל שהילד לא יפחד ולא יאמין למתרחש, כי הכול רק משחק שצוברים בו נקודות. לכאורה יפה ומרגש.

אבל: האם זאת אמורה להיות פנטזיה שהכללים בה שונים מאשר אלה של המציאות הריאלית? יש לכך רמזים. גווידו מכנה את אשתו "נסיכה". בסצנה שמתרחשת לפני המלחמה, לפני שהם מתחתנים, הוא משחק תפקיד של אביר שדוהר על סוס ירוק ומושיע אותה. אבל הסוס אמיתי. הוא באמת חוטף אותה. ולמעשה הסצנה לגמרי ריאליסטית. אם כך – לא פנטזיה, אלא העמדת פנים. ניחא.

השקר הבוטה באמת, זה שאינו בדיה אמנותית, מתרחש בסרט מהרגע שהמלחמה פורצת, כשההתרחשויות מחקות כביכול את המציאות, ובעצם מיפייפות אותה. נשוב אל הסצנה המתוארת לעיל. גווידו ובנו נמצאים כביכול בתוך צריף במחנה הריכוז. ואיזה צריף חביב! יש בו שולחן פינתי בכניסה, יש חלון דקורטיבי שכל הזגוגיות בו מצוחצחות היטב. ודייריו של הצריף? הם אמנם לבושים במדי אסיר, אבל שיערם הנאה והארוך מטופח, גם הוותיקים לא נראים מורעבים במיוחד, ואיש האס-אס צועק אמנם, אבל בסך הכול נראה די חביב, כמעט כמו דובי עגלגל וחביק, איש תמים ועגול לחיים שמרשה ליהודי לחקות אותו, לצעוק כמוהו, לנעוץ בו מבטים, "לעבוד" עליו ולעשות ממנו צחוק. אם זאת אמורה להיות פנטזיה, היא דומה מדי למציאות. ואם זאת מציאות, היא מעוותת ורמאית.

הנה עוד סצנה מחפירה ברמאות הסנטימנטלית שלה: גווידו פוסע בין אסירים נוספים (שוב, ראשו של איש מהם אינו מגולח!), הוא חומק מתוך הקבוצה, וראה זה פלא, וכמה מוצלח, ממש ברגע שהוא חולף על פני משרד של איש אס-אס, זה יוצא ומפנה את המשרד. ואז מסתבר, למרבה השמחה, שבתוך המריצה מתחבא בנו הקטן של גווידו, מוסווה מתחת לשק. שאר האסירים ממשיכים לצעוד, מתקדמים ונעלמים. למרבה הנוחות איש האס-אס המלווה אותם אינו מבחין בכך שגווידו נעצר ונפרד מהקבוצה. הכול כל כך פשוט וקל לביצוע, ההווי המקומי כל כך נוח ומסביר פנים!

גווידו ובנו מתגנבים אל המשרד, מוצאים שם רמקול מוכן לפעולה, ומתחילים לשדר דברים המיועדים לאשתו של גווידו, לאמו של הילד. הקול נישא ברחבי המחנה. והאישה ששומעת את הקול של בעלה ושל בנה, קמה, נרגשת, פניה נשואות אל על, כדי להקשיב להם. ומה הם מספרים לה כך, ברמקול שמשדר לכל מחנה ההשמדה? "אנחנו מובילים במשחק, תברחי! הרעים מאחורינו!" והיא עומדת שם,  חברותיה לצדה, מאופרת היטב, מפלבלת בעיניים, מביטה לכל עבר, נוהרת משמחה ומהתרגשות –

והצופים "קונים" את זה! הנה למשל, נכתב כאן על הסרט שהוא "מביע את מציאות החיים של אותה תקופה, במיוחד את החיים של בני משפחה אחת במחנה [ריכוז], ובה בעת מחדיר הסרט רוח חדשה לסיפור שסופר כבר רבות. הסיפור על זוועות השואה מכיל בתוכו מרכיב ייחודי, כמעט קליל, משהו שהוא מעבר למציאות החומרית האיומה כל כך."

כלומר, יש צופים רבים שעלולים להאמין – שמאמינים! – שכך נראתה השואה: לא הכי נעימה, אבל גם לא כל כך גרועה. ילדים מסתובבים שם עם אבא שלהם, שלא מפסיק להצחיק אותם. ומשדרים לאימא ברמקול, מספרים לה על הרפתקאותיהם!

אחת המטרות העיקריות של הסרט "החיים יפים" הוא, לטעמי, להצחיק. לכל אורכו רוברטו בניני, שהוא גם הבמאי וגם מגלם את גווידו, משתדל מאוד שזה יקרה: לא רק שהילד יצחק, אלא גם אנחנו, הצופים. הוא מעווה את פניו בפרצופים מגוחכים. מגלגל את העיניים, מרבה בתנועות ידיים מוגזמות.

היכולת הזאת "לצחוק" מהשואה, לנהוג בה בהומור, הייתה אחת הסיבות לשבחים המופלגים שהסרט זכה להם, אבל גם לביקורת שנמתחה עליו. הנה למשל באתר מגפון נכתב: שבניני "עשה את מה שנדמה כלא יאומן: קומדיה על השואה, שמצד אחד מצחיקה ומבדרת ומצד שני מתארת בצורה ישירה, פחות או יותר, את הטרגדיה של שואת יהודי אירופה." (האומנם?) ולעומת זאת מאיר שניצר כינה את הסרט תועבה   וקובי ניב כתב עליו ספר: החיים יפים, אבל לא ליהודים.

בניני הסביר בראיון: "רציתי לשים את עצמי, את הפרסונה הקומית שלי, במצב קיצוני […] והמצב הקיצוני האולטימטיבי הוא מחנה ההשמדה, כמעט הסמל השלילי של המאה שלנו לדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת."

האם צחוק הקשור בשואה הוא לטעמי עניין לא לגיטימי במהותו? לאו דווקא.

אבל בסרט "החיים יפים" הוא פסול. ולא רק משום שהוא מתאמץ מדי להצחיק, אלא גם משום שהצחוק שהוא משתדל כל כך להפיק הוא חיצוני, כולו הומור של תעלולים, פרצופים ומצבים מגוחכים. אין בו מורכבות. אין בו שנינות. אין בו כאב סמוי. אין בו אמירה אמיתית.

בפשטות –  אין בו כנות.

האב מרמה את הילד. הסרט – את הצופה.

לנקודת המבט שבה סיפור נכתב יש משמעות רבה לעיצובו: האם נכתב בגוף ראשון, סובייקטיבי, וידויי, שיכול גם להיות לא אמין ולהסגיר את הדובר, כמו למשל בלוליטה או בתפשן בשדה השיפון? האם זוהי שיחה חד צדדית, למעשה גוף שני יחיד − נקודת מבט נדירה יותר בפרוזה − כמו בספר מר מאני? או שהוא כתוב בגוף שלישי, אובייקטיבי לגמרי, כמו בסיפור "ההגרלה" של שירלי ג'קסון, או בגוף שלישי מוגבל, כמו ברומן גאווה ודעה קדומה? כל בחירה כזאת קובעת את רוחו של הספר, ואת האופן שבו הוא נכתב ונקרא.

אפילו הרומן הקלאסי ביותר, אנה קרנינה, שנכתב לכאורה בגוף שלישי, משנה למעשה בלי הרף את נקודת המבט: לפעמים היא ניתנת לאנה, לפעמים עוברת לקיטי, ללווין, ואפילו, לאורך שני פרקים, לכלב שלו.

בספר נישואי חובבים של הסופרת האמריקנית אן טיילר משחקת נקודת המבט תפקיד סמוי ומעניין. הדמויות מתוארות "מבחוץ", בגוף שלישי, ועם זאת נוקטת הסופרת תחבולה: כל אחד מהפרקים מגיע מנקודת מבט שונה, ובכך כל דמות שופכת אור חדש על עצמה ועל האחרות.

כך למשל, תחילת סיפור האהבה בין בני הזוג הצעיר, אלה שנישואיהם אינם בשלים (התרגום לעברית של שם הספר מאבד בהכרח את משחק המילים הקיים באנגלית: immature, כלומר −  לא בשל, וגם amateur, כלומר – חובבני), נראית מתוך התודעה הקיבוצית של השכונה כולה: השכונה ראתה את פולין נכנסת לחנותו של מייקל אנטון, לבושה במעיל האדום שאותו יזכור עד אחרית ימיו, השכונה תהתה אם הנערה הזאת, התוססת בשמחת חיים, מתאימה לחנווני המשועמם והשקט, השכונה ליוותה את ספקותיה של הכלה, הפיגה אותם וחגגה את הנישואים, בתום הפרק הראשון.

בפרקים הבאים אנו מלווים את פולין ואת מייקל מבעד לעיניים שלה, שלו, של כל אחד מילדיהם. בין הפרקים קיים מרווח זמן גדול, שגם לו תפקיד בעלילה: הקורא נזקק לכמה עמודים של התמקמות בתקופה החדשה, במבנה המשפחתי המתפתח, במידע הנוסף שלתוכו הוא מוטל ואליו עליו להסתגל. על כך אמרה טיילר בריאיון כי "הזמן החולף מעניין אותי מאוד – מה הוא מעולל, איך הוא יכול לייצר עלילה, לגמרי בכוחות עצמו."

הספר נישואי חובבים, כמו כל ספריה של אן טיילר, נוגע ביומיום. בחיי משפחה. בנושאים הנתפסים "נשיים": הורים וילדים, היחסים ביניהם, תפקידם של ההורים −  האם עליהם להטיל משמעת? האם הם אחידים בעמדותיהם? האם הם רואים בכלל מה עובר על הילדים, מה הצרכים, הכמיהות והאכזבות שלהם? הספר שואל מה בעצם פירושה של אהבה בין בני זוג ומדוע וכיצד היא מתמוססת, ואולי לא האהבה היא העיקר, אלא התאמה בסיסית, מלכתחילה, שבלעדיה אין תקווה? פולין נישאת למייקל כי יש בתודעתה תמונה מרהיבה, מרגשת, קולנועית! (כמו זאת המופיעה על ציור העטיפה המושך את העין), של חייל עם אהובתו. וכשהוא מתגייס בפועל, באמת, היא מופתעת – מה, היא שואלת שאלה שבעיניה נראית רטורית, אתה לא באמת מצפה שאשב בבית בהיעדרך ולא אצא לבלות? והוא משיב לה בלבו, בפליאה לא פחותה – שוודאי. בדיוק לכך הוא מצפה… הרומן עוקב אחרי האנשים הללו שאינם עוד דמויות בדויות, אלא, כמו כל מי שאן טיילר מעצבת, נהפכים לאנשים מוכרים, החברים השוכנים בתוך הספר, אלה שמחכים ומזומנים תמיד לקריאה נוספת, לפגישה שלעולם לא תאכזב.

יש  שמחה מיוחדת בכך שהוצאה לאור כמו כתר בחרה לתרגם את נישואי חובבים.  בשנות השמונים תורגמו בישראל ארבעה מספריה של אן טיילר. עשר שנים אחרי כן בחר השבועון טיים, בגיליון של האחד בינואר, בעשרת הסופרים החשובים של אותו עשור. אן טיילר הייתה אחת מהם, לצד גבריאל גרסיה מארקס, מילן קונדרה, פיליפ רות, סול סלו, בשביס זינגר ואחרים.  בישראל כמעט לא הכירו אותה אז, להשערתי − בגלל התרגומים המחפירים של ספריה, ולא רק משום עיצובם הזול והמזלזל: עטיפות רשלניות ומכוערות להפליא.

באחד הספרים שונה שם הספר אחרי שראה אור, כי סרט המבוסס עליו יצא אל האקרנים. ההוצאה לאור עשתה מעשה מפליא: על כל אחד מהספרים שטרם נמכרו החתימו באדום את שמו החדש של הספר, זה שזהה לשמו של הסרט, מעל השם המקורי!

הבעיה העיקרית הייתה בתרגומים המוזרים, הפגומים מאוד. הנה כמה דוגמאות:  מישהי לובשת "בגדי ריקוד עמוקי-גלאי", מישהו זועק "בשם המושיע!", אנשים נוסעים "באיזור חדש, גולמי, כמעט מחוץ לתחומי העיר", ומנהלים "חיים שוטטניים מטבעם", יש איזו "גרודת מתכת הנמשכת אל מגנט", אבא אחד מורה לבנו להיזהר "שפרק היד שלך לא יוצלף," מישהי נזכרת ב"שמלות משורבבות חזית" ומחייכת "חיוך קצרני", מישהו "רק עובר איזה מצב רוח", מישהי "חונה לפעמים בחדר ההמתנה שלי עם שיעורי הבית בחשבון", יש למישהו "שיער זהב מסופר קצר ושעיע," מישהו אחר "מעמיד פנים כאילו התבדחה עליו דעתו", ואחר "נשא את מידברותיו בהדר ובשיכחת עצמו." יש איזה מקום "מגומד בעיוותיו", מישהו "מגביה מבטו מהלוח המאוטב שלו," ומישהי "גלשה על פניו בשופי" (בעברית: נסעה לידו לאט…). על כריכתו של ספר מופיע "שביל של קורחה", מישהו עוזב "בהרגשת עיתוק וחוסר התמצאות", מישהו "מושך רתת" בחולצתו של אחר, ועוד, ועוד, לאין קץ.

כמי שאוהבת את כתיבתה של אן טיילר, קראתי את כל ספריה (באנגלית). אני מאמינה ומקווה שההוצאות לאור האחרות, כתר, כאמור, וגם כנרת זמורה ביתן, שקיבלו על עצמן בשנים האחרונות לתרגם את הספרים, עשו אתם חסד.

היפים שבהם – The Tin Can Tree, Celestial Navigation, Earthly Possessions, וגם אלה שכבר תורגמו לכאורה: תייר מזדמן, שיעורי נשימה, מסעדת הגעגועים, תעתועי מורגן, עדיין מחכים לגואל.

החורף במוסקבה בסוף שנת 1919 היה קשה מנשוא. לכולם, אבל יותר מכל למי שנמנה עם הצד הלא נכון, כמו המשוררת מרינה צווטייווה, בת למשפחת אצולה, שבעלה נלחם בצבא הלבן, נגד הבולשביקים.  מלחמת האזרחים הייתה בעיצומה, ומרינה ושתי בנותיה, אליה בת השמונה ואירינה בת השלוש, רעבו. בדירת החדר הקטנה שבה גרו הקירות התפרקו והגג נפרץ. דרך החורים אפשר לראות את הכוכבים. לא היה אוכל. לא היו בגדים. לא היו עצים להסקה. מי יכול לתאר לעצמו את הקור ששרר שם, את הרעב. מרינה, שבעיניי רבים נחשבת אחת המשוררות החשובות והמקוריות ביותר בשפה הרוסית, לא החזיקה מעמד בעבודות שסידרו לה מכרים. את בעלה לא ראתה זמן רב. אחותה וגיסתה היו רחוקות ממנה. מרינה החליטה להכניס את שתי הילדות לבית מחסה. שם, הבטיחה לעצמה, יקבלו מזון בשפע. אפילו שוקולד.

רבים ברוסיה קפאו באותו חורף למוות. המשורר אלכסנדר בלוק מת מרעב בפטרבורג.

די מהר, כשנודע לה שהילדות חולות, החזירה מרינה את הבכורה, האהובה, המוצלחת, בת דמותה,  לקחה אותה הביתה וטיפלה בה, כמיטב יכולתה. הקטנה, שבגיל שלוש עדיין לא דיברה, שרק בקושי הצליחה להחזיק את הראש, שהתנדנדה, ומלמלה – אין לדעת אם הגורמים לפיגור בהתפתחותה היו מולדים או סביבתיים – נשארה בבית המחסה, שם מתה כעבור כמה חודשים. האם בגלל התעללות, רעב, מחלה וקור, ואולי כי הוזנחה. כנראה שבגלל כל אלה גם יחד. למרינה נודע רק באקראי על מותה של הילדה. היא גזרה על עצמה אלם שנמשך כמה חודשים. להלוויה לא הגיעה.

מלחמת האזרחים הסתיימה, ומרינה ובעלה, סרגיי אפרון, היו בצד המובס. הם גלו לברלין, חיו בפראג, שם נולד בנם, ולבסוף עברו לפריס וחיו בעוני.

"איך אפשר לכתוב אם בבוקר עלי ללכת לשוק, לקנות אוכל, לבחור, לחשב שיספיק – והנה מצאתי הכול, ואני נסחבת עם הסל בידיעה שהבוקר אבוד… ולאחר שכולם אכלו והכול נוקה – אני שוכבת כך, ריקה כולי, אף לא שורה אחת! ובבוקר כל כך שואפת אל השולחן – וכך מדי יום ביומו!" כתבה מרינה, שהקדישה את אחד ממחזורי השירים שלה לשולחן: שאוכלים עליו, שכותבים עליו, שמשעינים עליו את המרפקים, שהוא "ארבע רגליים לעקשנות", שהוא "סוס – דהירה – אל הנצח".

כששאל אותה כתב של עיתון מהם איחוליה לקראת שנת 1926 השיבה מרינה: "לעצמי – חדר משלי ושולחן כתיבה. לרוסיה – מה שהיא רוצה לעצמה."

עמיתיה המהגרים הרוסיים בפריס, חשדו במרינה שאינה אנטי בולשביקית די הצורך. שהביקורת האנטי סובייטית שלה מעורפלת מדי. דנו אותה לכף חובה, כי שיבחה את המשורר הסובייטי מייקובסקי. היא מצאה את עצמה בלי קוראים. "שם," כתבה, "לא פרסמו, אבל קראו אותי. כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים".

ארבע עשרה שנה אחרי שעברו לפריס, החליט בעלה של מרינה לחזור לברית המועצות. הוא היה אהבת חייה, אף על פי שניהלה רומנים רבים, גם עם נשים. לפתע החל לתמוך בגלוי בסובייטים, הצטרף לאיגוד לשיבה לברית המועצות, היה פעיל פוליטי, עבד בשביל המשטרה החשאית הסובייטית והיה כנראה מעורב ברצח בנו של טרוצקי. בתה עבדה בעיתון קומוניסטי. בנה תבע לשוב לארץ שכלל לא הכיר.

שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פיזרה מרינה את כתבי היד שלה בין אנשים שונים, וחזרה לרוסיה. חודשיים אחרי כן נאסרה בתה ונשלחה לגולג. בעלה הוצא להורג. בנה גויס, ונהרג בחזית, בשנת 1944.

בסוף אוגוסט של שנת 1941 השאירה מרינה לבנה מכתב פרידה, ותלתה את עצמה.

שלושים שנה אחרי מותה עדיין זכרה בעלת הבית בפליאה את ההתאבדות: הלא נשארו למרינה במזוודה שני ק"ג קמח, סולת, 400 גרם סוכר. "הייתה עוד מספיקה," אמרה, "אחרי שהיו אוכלים את הכול…"

שניים משיריה של צווטייבה שתורגמו לעברית

*

לעברית: ריטה קוגן

אתה חולם, אך לא אותי – אמת.

אמת, כי לא אותך אני חולמת.

כי קרקע לעולם לא תישמט

מתחת לרגלינו, נאלמת.

נעים לי להיות, כן ככה סתם,

מופרעת, ולשפוך מילים כמים.

ולא לחוש בחנק אדמדם

כשבטעות נוגעות להן ידיים.

נעים לי שאתה חובק אישה

אחרת מול עיניי, כל כך רגוע.

ולא זועם עליי כי בפגישה

נישקתי איזה  גבר לא ידוע.

נעים לי שאינך הוגה בשמי.

ולא צריך סיבה כדי לגשת.

וכוס לא תנפץ למעני,

ולא עליי יאמרו כי מקודשת.

תודה לך מכל נימי נפשי

שכך אתה אותי אוהב בלי דעת.

תודה על מנוחת לילות שישי,

ועל מעוט פגישות ועודף להט.

על אי-טיול רומנטי ואיטי.

על שמש – שלא בנו היא הולמת.

תודה על שאינך חולם אותי,

וצר לי – לא אותך אני חולמת.

1915

יש רק אמת אחת

לעברית: יהונתן גפן

יש רק אמת אחת שמתגלה לה
אין טעם בריבים ומלחמות.
תראו, כבר ערב,
תראו איך שוב יורד עוד לילה על גנרלים, אוהבים וחלומות.

טל על דשא, ונושבת לה הרוח,
סערת כוכבי שמים שככה
ועוד מעט נשכב כולנו וננוח
מתחת לאדמה הזאת שמעליה
לא נתנו זה לזה
אף רגע מנוחה.

• אתר ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
• אתר נוסף ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
• תרגומי כמה משיריה לעברית, באתר המולטי יקום של אלי אשד

לקראת סופו של הספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס שערך רוביק רוזנטל, מופיעים תצלומים. דיוקנאות בשחור לבן, ומתחת לכל אחד מהם שם: יוסף מוחמד סרסור, סאלח מוסטפא עיסא, פאטמה מוחמד עיסא, רשיקה פאיק בדיר, מוסא דיאב פריג', ועוד ועוד. ארבעים ותשעה איש, צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות, נשים הרות, ילדים, ילדות, נרצחו ביום אחד בכפר קאסם. לא כולם מתועדים בספר: רק שלושים וחמישה תצלומים מופיעים בו.

יש בספר תשעה מאמרים שכתבו יהודים וערבים ישראלים. הנה כמה מנושאיהם: "מי הרג את פאטמה סרסור, הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בטבח כפר קאסם" (רוביק רוזנטל), "המזימה והקורבן, טבח כפר קאסם בהיסטוריוגרפיה הערבית הפלסטינית" (מוסטפה כבהא), "כן, אנחנו מאותו הכפר, מפגש עם נאשמי טבח כפר קאסם, אחרי שלושים שנה", (דליה קרפל), "בין הסולחה והאנדרטה, השפעת טבח כפר קאסם על ההיסטוריה והזהות של הישוב", (אברהים סרסור) ואחרים.

הטבח בכפר קאסם אירע ב29 באוקטובר, 1956, כלומר, השבוע לפני חמישים ושמונה שנים. מבצע קדש היה אמור להתחיל ועוצר הוטל על הכפרים הערביים בישראל: הצבא חשש שתושביהם יסייעו לירדנים.

בשנים שקדמו לטבח, כותב רוביק רוזנטל, נהגו לירות במסתננים, למעשה, בכל דמות חשודה. לדעתו של היסטוריון שרוזנטל מצטט, מדיניות ה"ירי החופשי" עומדת בבסיסו של הטבח: חיילים, שוטרים ושומרים התרגלו לירות באש חיה, לא כדי להרתיע, אלא כדי להרוג.

על הגבול הירדני הגנה חטיבה בפיקודו של אל"מ שדמי. העדויות במשפט רמזו על כך שבמשמר הגבול הייתה תוכנית, "מבצע חפרפרת" שמה, לעודד בריחה של ערבים מזרחה, אל מחוץ לגבולות המדינה. התוכנית בוטלה, אבל משהו מרוחה, טוען רוזנטל, המשיך "לרחף באוויר."

העוצר נקבע בצהרי אותו יום. אחד המג"דים, רס"ן מלינקי, זומן אל המח"ט, אל"מ שדמי, שהסביר לו כיצד עליו לאכוף את העוצר. התנהל דין ודברים קצר:

"אני לא רוצה סנטימנטים. אני לא רוצה מעצרים," הדגיש שדמי, והסביר: "מוטב שילכו כמה ככה, ואז הם ידעו לפעם הבאה."

"מה דינו של אזרח ישראלי שאולי יחזור מהשדה, ולא ידע על העוצר?" שאל מלינקי, ושדמי השיב לו בתנועת יד ובשתי המילים הבלתי נשכחות, שנהפכו מאז למטבע לשון המסמל את הטבח ההוא:

"אללה ירחמו": בערבית – "זיכרונו לברכה". שדמי השתמש בציניות בשפתם של הקורבנות, החפים מפשע העתידים להירצח.

האם אפשר היה למנוע בשלב הזה את מה שקרה? מסתבר שכן. הנה, כך התגלגלו הדברים:

מלינקי הבין שהפקודה שקיבל חמורה מאוד. הוא בתורו הציג אותה לפקודיו כפעולה מלחמתית. אחד מהם, סרן אריה מנשס שאל מה עם נשים וילדים.

מלינקי בתשובתו ציטט את המח"ט: "דינם כדין כולם. אללה ירחמו."

במשפט נשאל מנשס מדוע לא התעקש. מדוע לא המשיך לשאול שאלות, אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס הסביר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג.

סרן יהודה פרנקנטל, פקוד אחר של מלינקי, שמע גם הוא את הפקודה, ושאל מה יעשו עם הנפגעים.

מלינקי השיב: "לא יהיו נפגעים."

הנוכחים הסבירו בדיעבד שהבינו מכך שאם יהיו פצועים, יש לחסלם.

העוצר נקבע לשעה חמש. הודיעו עליו לכפרים לא יותר משעה לפני כן. אנשים שעבדו בשדות לא יכלו לדעת שנקבע.

מנקודה זאת ואילך הסתברו ארבע דרכי הפעולה של המפקדים בשטח.

פרנקנטל פשוט לא ציית לפקודה שקיבל. הוא הפר אותה ולא ביקש רשות. בדיעבד הסביר כי ידע שלא יתירו לו לעשות זאת. על דעת עצמו דחה את שעת העוצר בחצי שעה ואסר על אנשיו לפתוח באש. בארבעת הכפרים שבהם פעלה הפלוגה שלו, טייבה, קלנסואה, איבטין וביר אסיקי, עבר העוצר ללא תקלות.

מנשס פיקד על הכוח בטירה. מאחר שמלכתחילה לא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, מצא את הדרך למלא את הפקודה, כביכול, ובעצם לא לציית לה: לחייליו הסביר שיש לפתוח באש על מפירי העוצר, אבל אסר עליהם לעשות זאת בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר, רק כדי שיראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש.

סגן בנימין קול בג'לג'וליה התכוון לפעול על פי הפקודה, אבל מפקדו שנקלע למקום בלם אותו כשהורה לו לנהוג "במתינות."

לסגן נמרוד למפרט בכפר ברא היו כמה רגעי התלבטות אם לירות במישהו שהפר את העוצר: ערבי שהגיע בשעה שבע וחצי בעגלה רתומה לסוס. למפרט כיוון לעברו את העוזי, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו ולא ירה. בדיעבד הצטער על כך שלא נהג "בגבריות."

על המחלקה שהייתה אחראית על כפר קאסם פיקד סגן גבריאל דהאן, שתדרך את חייליו והורה להם לירות ולהרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית אחרי השעה 17:00. סמל המחלקה הודיע למוכתר הכפר על העוצר חצי שעה לפני הפעלתו, והבטיח למוכתר שיודיע על כך לפועלים העובדים מחוץ לכפר, אך לא עשה זאת.

בחמש דקות לפני חמש הגיעו רוכבי אופניים לכניסה לכפר.

"שלום קצין."

"אתם מבסוטים?"

"כן."

זה היה הדיאלוג הקצר שהתנהל בין קצין בשם עופר לבין הפועלים. אלה הצטוו לעמוד בצד, שם ירו בהם חיילי צבא הגנה לישראל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד נפצע והעמיד פנים שהוא מת. הרביעי הצליח לנוס.

בכניסה המערבית לכפר הגיעו חמישה פועלים מהשדה, ואתם ילדה בת שמונה. הם נורו. רועה צאן עם בנו בן השתיים עשרה. נורו. משאית עם עשרים ושלושה תושבים. משאית עם חמישה. עגלה רתומה לפרד, עם שלושה. חבורות של רוכבי אופניים. משאית עם שמונה עשרה נוסעים. נשים הרות. נשים זקנות. ילדות. ילד בן שמונה שיצא לחפש עז.

שבילי הכפר התמלאו בגוויות. בפצועים. בנמלטים. באנשים שהעמידו פנים שהם מתים. מישהו טיפס על עץ וישב עליו יומיים. ליד תחנת המשטרה נערמו גופות, מכוסות בשמיכות.

כל הרצח הזה התנהל בין השעה 17:00 לשעה 18:00. רב סרן קוטלר שנקלע למקום הזדעזע וביקש להפסיק את הטבח, "אתם רוצחים אנשים חפים מפשע שחוזרים מהעבודה. תפסיקו," הוא אמר, אבל דהאן התעקש שזאת הפקודה שקיבל.

"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו," אמר במשפט הקצין עופר, שלא הפגין לאחר מעשה שום חרטה.

במשך ארבע עשרה שנה חייתי בישוב יהודי הצמוד לכפר קאסם. הקשרים בין שני הישובים מתבססים על יחסי מסחר: היהודים קונים, הערבים מוכרים. יש בכפר קאסם מאפייה שמכינים בה לחמניות פריכות, טעימות להפליא, זרויות שומשום, ריחניות ומושלמות, יש חנויות מכולות שפתוחות עד אחרי חצות, יש מסעדת השלום בתחנת הדלק השלום, ומסעדת פלפלה שהיא חמה וביתית, יש מוסך שבעליו מאירי פנים, חממות שמוכרים בהן ירקות, בית דפוס שאפשר להזמין בו קבלות מהיום למחר, ובית מרקחת שעובדת בו רוקחת חייכנית במיוחד.

על שלטי החנויות ברחוב הראשי בכפר קאסם מופיעים שמות: סרסור חומרי בניין, עיסא מהנדס, בדיר רהיטים, מוסך האחים פריג'. אותם שמות משפחה כמו אלה המופיעים מתחת לתצלומי הנרצחים המתועדים בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס. בכל פעם שעמדתי וחיכיתי בתור ידעתי שלכל אחד מהאנשים העומדים לפני ומאחורי, למוכרים ולנותני השירותים שאני מדברת אתם, לירקן, לחנווני, לרוקחת, לפקידה בבית הדפוס, למכונאי המדופלם, לכולם, יש איזה קרוב משפחה, או לפחות מכר, שכן, ידיד, דודה, חברה, שנרצחו. ידעתי שהתצלומים מהספר הם בשבילם אמא, אבא, דוד או סבא, אחות של סבתא, או אחיינית שלה שמתה. לא פעם תהיתי מה הם רואים כשהם מביטים בי. מה הם חושבים. מי אני מבחינתם. מה הם אומרים עלי בלבם.

בעקבות הטבח הועמדו לדין אחד עשר חיילים וקצינים ישראליים. בפסק הדין קבע השופט בנימין לוי שקיימת במציאות פקודה בלתי חוקית בעליל, שברור לכל אדם שאינה חוקית, שהציות לה הוא עברה פלילית ויש לסרב לה.

את המאמר האחרון בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס כתב עלי סלים סרסור. הוא היה בן שש כשהרגו את אמו, בחודש השמיני להריונה. חודש לפני כן התחיל עלי ללמוד בכיתה א'. אמו הייתה בת שלושים ואחת במותה. זיכרונותיו מאותו יום ברורים: אמו לא התכוונה ללכת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בכביסה שהכינה בלילה הקודם. בבוקר התחילה בעבודות הבית, אבל חברה הפצירה בה לבוא למסיק הזיתים. אמו נענתה. לפני שיצאה מהבית ביקש ממנה עלי שניים וחצי גרוש, כדי לקנות מחברת. היא אמרה לו שתיתן לו את הכסף בערב.

"מחוגי שעון הזמן בכפר קאסם הפסיקו לזוז מאותו רגע של הטבח," כותב עלי סלים סרסור. "הדבר בא לידי ביטוי בכל פינה בכפר, בכל בית, בכל משפחה, בכל ילד חדש שנולד…" עלי מסיים את מאמרו כך: "כפר קאסם קשור בטבורו לרצח. האירוע מזין את הכפר, וכפר קאסם אינו מניח לטבח להישכח. כנראה שזה חלק מהגורל שנגזר על הכפר, במובן החיובי דווקא. אני מרגיש שדם הקורבנות ונפשותיהם אינם מרפים מישראל, שגרמה לטבח הזה. דמם לא נשכח. הוא צריך להפוך לקטליזטור שידחוף לייבוש ביצות הרוע הגורמות לאלימות בשני הצדדים."

בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013 דורגה הרמה הכלכלית-חברתית של כפר קאסם באשכול מספר 3 מתוך 10. דירוג מספר 1 הוא הנמוך ביותר.

הדירוג נקבע על פי שילוב של דמוגרפיה, השכלה וחינוך, תעסוקה וגמלאות, ורמת חיים.

דירוג הישוב היהודי הצמוד אורנית, שנוסד בשנת 1985, הוא באשכול מספר 8. (עם זאת יש לשים לב לכך שגם בני ברק, אופקים, נתיבות, בית שמש, כמו גם טירה, טייבה, טורעאן, וישובים יהודים וערבים רבים אחרים, מדורגים באשכול מספר 3).

אחוז הזכאות לתעודת בגרות בקרב תושבי כפר קאסם הלומדים בכיתה י"ב היה בשנת 2013 37.05%.

בראש העין הסמוכה היה 71.90%.

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, הודיע שהוא מתכוון לבקר היום בכפר קאסם. תושבי הכפר חלוקים בדעתם. יש הרואים בביקור הזה ציון דרך חשוב, ויש המצפים לכך שהנשיא יתנצל על הטבח, אחרת "עדיף שלא יגיע."

לפעמים, לא תמיד, אדם יכול להעניק סליחה, בתנאי שמבקשים אותה ממנו. ולפעמים אינו מסוגל לכך. אני תוהה אם יש אי פעם סיכוי לסליחה אמיתית, הדדית, על כל הפשעים, על כל המעשים הפליליים והאיומים שנעשו, תוהה מי יכול ומסוגל לסלוח, ועל מה. והאם ישנם דברים שאפשר יהיה, במרוצת הזמן, גם לשכוח.

את הדירה ההיא קניתי בגלל השדה. חדר המדרגות הפתוח שנשקף אליו הוזיל את ערכה בשוק נכסיי דלא ניידי, אבל אותי הוא שימח: אמנם בחורף היה צורך במטרייה כדי לעלות הביתה לקומה הרביעית, אבל כך יכולתי להרגיש שאני ממשיכה להיות קרובה אל יופיו הפראי של הנוף: שטח בור רחב ידיים, בעצם בכלל לא שדה אלא רצועת קרקע ענקית שהשתרעה מאופק עד אופק. בני המקום כינו אותו כך, "השדה", ואנחנו אימצנו את השם.

הרחק מאתנו, קרוב לשוליו המערביים, ניצב העץ הבודד. עד מהרה למדנו שזוהי נקודת הציון שאליה נהוג לטייל. שבילים כבושים ברגליים הובילו אל העץ – שקמה עתיקה, משורגת, מוקפת בגל אבנים עתיק. שם שחררנו את הכלבה, שהתרוצצה, דילגה בין הקוצים, רחרחה ובעיקר חיפשה את הגוויות המצחינות שרחשה להן חיבה מיוחדת, ונהגה להתפלש ולהתגלגל בתוכן בכל הזדמנות שנקרתה לדרכה.

שקיעות אדומות צבעו את השדה בתום כל יום. בקיץ בקעו מתוכו לפעמים להבות שחרכו קוצים והותירו באוויר ריח של שריפה. בחורף הוא התכסה במרבדים של פרחי בר. לא רק חרציות, חמציצים, פרגים וקחוונים צמחו בו, אפשר היה למצוא בו גם אירוסים, כלניות וצבעונים. שמועות עיקשות גרסו שאם מתאמצים, אפשר למצוא גם צבעוני שחור שמסתתר בינות לשיחי הערער והדרדר.

בערבי ל"ג בעומר ויום העצמאות התקבצו בשוליו הריקים של השדה חבורות של חוגגים, כל חבורה והמדורה הקטנה שלה. היו שם מעגלי שרים שפני חלקם חשוכות והאחרות לוהטות ומהבהבות מהאש, ישבו על כיסאות מתקפלים או התכרבלו על הקרקע, חרכו תפוחי אדמה, מישהו ניגן בגיטרה, מישהי הציעה עוד פיתה צרובה.

בימים רגילים רצו בו ילדים שהמורה לחינוך גופני שלח אותם לסיבוב הגדול או לסיבוב הקטן, ובני נוער חיפשו צמחים מעניינים להגדרה בשיעורי ביולוגיה.

והיו בו גם חיות. עדרי כבשים באו לרעות, מובלים על ידי בדואים שנטו אוהלים לא הרחק משורת הברושים שסימנה את שוליו הצפוניים. והייתה סוסה עם סייח.

שאותה ניסיתי ללכוד בסיפור הראשון  שכתבתי אי פעם, שנקרא – "מחזור שירים על סוסה".

הוא התחיל כך:

"היא שכבה בשולי השדה. היא הייתה שרועה על אבנים. עיניה היו עמומות, ריקות מראייה. רגליה – שלוחות ברשלנות, מושלכות ממנה. בטנה הייתה מוטלת מתחת לצוואר מפותל והכלוב הלופת של צלעותיה נע לאט, ממשיך את הייסורים הלא-דרושים, המתישים, הפשוטים, המובנים מאליהם, של – אוויר פנימה. אוויר החוצה. ושוב. ושוב.

סייח לא היה שם לידה."

הייתה בסיפור דמות של אישה ששכלה תינוק. השדה שיקף את רגשותיה: "אפשר אולי לומר שבשדה ההוא ראיתי בבואה. השתקפות שלימדה אותי להכיר אפשרויות טמונות ואחר כך לזהות אותן: אדים שקופים עלו בין הקוצים והבטיחו להט נסתר; סדקים מכוערים ששוליהם התקפלו מיובש; ערמות של חלזונות שנדבקו לענפים שבירים והתיימרו לקשט אותם; הכול הדהד מוכר."

הסיפור, ששנתיים אחרי שנכתב הופיע בספר הראשון שלי, הפרדת צבעים,  (1989, עם עובד), הסתיים בכך שאחת הדמויות שבה כעבור שנים רבות אל השדה: "כשאני חולפת על פני קבוצת הבניינים המתיישנים שיסודותיהם פילחו פעם בורות בשדה המובס, אני זוכרת את ההתרחשות כולה…"

הסיום ההוא נכתב לפני עשרים ושמונה שנים. השדה המשיך ללבלב, לפרוח, להצמיח פרחים, להגן על חיפושיות, להפריח פרפרים, אבל כבר ידעתי אז את תבוסתו הרחוקה.

אחרי כן עברתי לבית אחר, התרחקתי, רעיתי בשדות זרים.

לפני ארבע עשרה שנים, ואני רחוקה ממנו, עלו כלי המשחית על השדה. טרקטורים חרשו, דחפורים גרפו, מקדחי ענק חפרו ומשאיות סילקו את האדמה המקורית והביאו חולות זרים. מערבלי בטון שפכו את התערובות שלהם. מוטות מתכת ננעצו באדמה ושורה של בתי קומות החליפה את טור הברושים, את השבילים הכבושים ואת פרחי הבר.

על האדמה שבין הבתים נשתלה מדשאה גדולה. נקבעו עליה נדנדות ומגלשות, נבנתה בעיבורה במת אבן עגולה, ניטעו דקלי נוי, הוצבו ברזיות, פחי אשפה, ספסלים.

השדה נעלם. נמוג כלא היה. אפילו העץ הבודד שעלה באש, פעם הכה אותו ברק ופעם הציתו אותו אנשים חסרי לב, מת. במקומו ניטע עץ חדש, שעולים אליו במדרגות יצוקות ומסודרות. "העץ הבודד"  החדש מוקף בפסלים כחולים. הוא בכלל לא בודד. הוא מתורבת ומיושב, עולים אליו אנשים שמשתמשים במדרגות שלו כדי לשפר את כושרם הגופני. ליד הפסלים ניצב שלט: אסור לגעת. העץ הבודד המדומה מעמיד פנים שהוא יכול להחליף את ההוא, הפרוע, שמשך אליו זבובונים וצרעות, שהיה כולו טבעי ופראי, שהגן על עצמו בלי שום עזרה לאורך עשרות – אולי מאות? – שנים, עד שלא יכול עוד.

לפני שש שנים נקלענו אל המקום הזה. דירה אחת באחד הבניינים שהביסו את השדה עמדה למכירה, וקנינו אותה.

מאז כשאני מביטה מהחלון החוצה אני רואה טבע מרוסן, גזום, מכוסח ומושקה. על השבילים מתהלכים ילדים, ביניהם נכדיי. אבל בעיני רוחי אני רואה  גם השדה ההוא, הטמון בשכבות הסמויות וממשיך להתקיים, כאילו לא אבד מהעולם.

המאמר והסיפור שלהלן מופיעים באתר צלילוגיה.

הסיפור הקצר שלפנינו מתאר את תהליך יצירתה של פואמה, תוך אזכור מגוון רחב של סוגי קולות וחשיפת קשרים שונים שבין המוזיקה לפואזיה – אמנותו של המשורר. המשורר שבסיפור מתלבט ומתחבט. הוא מתיישב ליד חלון פתוח כדי להפיג את טרדתו, ומחשבותיו נודדות לעבר מגוון הקולות העולים מן הרחוב: חריקות, שפשוף, פצפוץ, זמזום, נקישות, קולות בעלי חיים, דפיקות, דיבורים, צלילים, צעקות, זמירות ועוד ועוד. אלה מייצגים את לבטיו ומלבים אותם; כל אחד מהם מיוחד במינו ואינו דר בכפיפה אחת עם רעיו. לפתע מגיחה אל תוך הרחוב תזמורת צועדת המנגנת מָרש (שיר לכת). המוזיקה משתלטת על הקולות היחידים, והמשקל הזוגי של המרש חודר לתוך מילותיו של המשורר.

המילים שסומנו באדום מבוארות במסגרות.

כל הבוקר פעמוני דברי שיר, וזה כחצי שעה שאני יושב אצל שלחן עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כולו. עדיין לא הכרעתי, מה דמות אערוך להגיון לבי ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים אלי צמדים צמדים מאליהם, מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב"מרכבתי", ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה. בועטים הם. הצמד האחד מנתר אמפיברַכית והשני רוקד כנגדו דַקטילית.

"האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי?" – אמרתי עם לבי על סמך הניסיון – "אם כן יפה לי ולהם שהִיה שעה אחת קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה."

ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא ומסתכל החוצה.

היום יום קיץ סתם, אחד מימי המעשה. והשעה – לפני הצהרים, שעה שאין בה עוד מזריזות הבוקר, אבל עדין אין בה גם מעייפות הערב. השמש זרחה כמשפטה והאוויר היה רך ונקי. שערים ופתחים וחלונות היו פתוחים בכל השכונה, ובני אדם וכלים, בין שמבחוץ ובין שמבפנים, היו עומדים חשופים לעין כל באמצע סדר יומם כל אחד במקומו עושה בשלו ומטיל לאוויר השכונה את חלקו הקבוע ואת חוק יומו בקול, במראה ובתנועה, וכל תנועה קלה ושאינה קלה רושמת באוויר את רושמה המיוחד.

מבעד לחלון הפתוח בבית מנגד – נגר חשוף זרועות מוליך ומביא על גבי קרש את מעצדו, וזה משמיע מתחתיו על כל שיפה ושפיפה כעין עטישה של כלב מצונן ומתריז בשעת מעשה פצלות דקות ולבנות, עשויות תלתלים תלתלים.

מבעד לחלון השני, הסמוך לשם, חייט שוקד על מכונת תפירה קשקשנית, שמנקרת בלי הרף בגוף עצמה ועושה במחטה "ניקודין ניקודין, חידודין חידודין".

מאחד החצרות מגֵרה מר צורחת, כאלו היא היא הנגזרה לגזרים ולא הקורה שמתחתיה.

רוכלים ותגרניות מפריחים באוויר כרוזיהם המשונים: אלה בקול תחנונים, אלה על דרך החרוז ואלה בדרך חידוד ובלשון נשמעת לשני פנים.

במאפל בית הנפח, מימין הרחוב, פטישים כפולי קול מתחרים זה את זה על גבי הסדנים ודפיקותיהם האמיצות, הכבדות, נופלות מתוך צליל עמום אל תוך הרחוב ככדורי ברזל.

מעבר לכותל אחד מכעכעים והומים מעלות ומורדות רעועים של קולות פסנתר מרוסק…

הכל כתמול שלשום. בני אדם וכלים חוזרים בפעם האלף, כתלמידים ערלי לב בבית "מלמד ערבוביא", על פרשה ישנה נושנה, השגורה להם מכבר. ואף על פי כן, מי שמתבונן מוצא כי כל אחד מאלה פסוק מיוחד לו בפרשת היום, פסוק שלו, החביב ונמאס עליו כאחד, ובשום פנים לא יחליפנו בשל חברו. שלו הוא, כלו שלו, מן התגין והנקודות ועד נגינות הטעמים.

"האין גם אנשים אלה משוררים מעט, בעלי עצמיות כל שהיא, בבחינה ידועה? ויהא כחוט השערה… הרי אי אפשר לברייה בעולם שלא יהא לה "ניגון" משלה, ריתמוס נפשה המיוחד, זה שמשנה אדם מחברו אפילו בקול פסיעותיהם…"

עודני הוגה – והנה מקהלת נוגני צבא, נוצצת כלה בכלי נחושתה, באה פתאום לאחד הרחובות, ילדים רצים לפניה ואחריה, ותרועת מַרש עליז וצוהל, רחב הד ושאון, מפוצצת ובאה עמה. החצוצרות הריעו במלוא רוחב גרונות נחושתם והתוף והמצלתיים מלאו אחריהם ברעם וגבורה.

אל אויר החול של השכונה השתפכו פתאום קילוחי זמרה עזים וכבירים, שזרמו בכוח מפיותיהם הנוצצים והרחבים של צינורי הנחושת ומלאוהו רוח חג ועליצות.

לא הגיעה המקהלה לחצי השכונה וקולות המרש הציפו באיתנם את כל מלואה, את החצרות ואת הבתים ואת כל האוויר מסביב, עד אפס מקום. הכל נגרף בשאון גליהם ודבר לא עמד בפניהם.

אנשים ונשים וטף קפצו ויצאו אל הפתחים ואל השערים, אומנים ופועלים נדחקו והוציאו ראשם ורובם בעד החלונות, משרבבים עצמם משם, כנחשים ממאורותיהם כלפי חוץ, פוערים פה ושותים בצמא מן האוויר את פסוקי הזמרה העזים, המפורשים, הקצובים, שחוזרים ונשנים בנעימה אחת כמה פעמים, וכל פעם עוז חדש וזהר חדש להם.

בעוד רגע – ואני מתבונן, והנה השכונה כלה, היא וכל מלואה, מדעת ושלא מדעת, הולכת ונעשית שותפת בזמרת המקהלה:

זה בעל הבית החשוב, העובר על המדרכה ממולי, הוא, וגם השני הבא אחריו, וגם השלישי, וגם הרביעי – כולם פסיעותיהם נקצבות לפי קצב המרש.

עוד מעט, והנה גם המגרה צורחת, והמעצד מתעטש, ומכונת התפירה מקשקשת, והפטישים מתחבטים לפי קצב המרש.

מקץ עוד רגע, והנה גם התגרן והרוכל מכריזים על סחורתם לפי קצב המרש.

וגם השפחה, שומע אני, קרצפה בחדר הבישול את קדרתה, והמשרת חבט בחצר את הכסתות ואת השטיחין, והאם בחדר הילדים נדנדה את עריסת תינוקה, והזקנה היושבת בשער על הצטבא סרגה עניבות פוזמקה ונענעה בצינורין – לפי קצב המרש.

דומה, שאפילו שעטת הסוסים ושקשוק הכרכרות של השכונה מכווָנים לקצב המרש.

וברי לי, כי גם כלי השעות אשר בחיקי האנשים האלה, וגם הלבבות אשר בחזותיהם, ידפקו עתה גם הם את דפיקותיהם בלאט לפי קצב המרש!

כל הקולות וכל התנועות שבשכונה נצטרפו פתאום למרש והיו למקהלה אחת.

עדר! – התרגזתי בלבי על אלה, שטעיתי בהם רגע אחד קודם – די לרעם מרש אחד, שיפול עליהם פתאום בגבורתו, להכחיד מנפשם כרגע את כל עצמיותם. הנה עברה עליהם ברעש זמרת צבא מפוצצת – ואיה עתה נעימי הנפש המיוחד, קורטובי הריתמוס אשר להם, להם לבדם? אין פליטה ואין זכר! המקהלה באיתנה בלוע בלעה את כולם כבלוע הלוויתן את הדגה הקטנה. מעתה, בטוח אני, משול ימשול המרש ומלוך ימלוך כל היום, ואולי ימים רבים, בשכונה, ומנוס לא יהי עוד מפניו.

"לא!" – באתי בלבי לידי מסקנה – "האנשים האלה אך בהמה בבקעה המה להם. העצמיות הגמורה, זו שאינה נכנעת ושאינה נבלעת ושאינה בטלה באלף, אך נחלת יחידי סגולה היא, חלק אלוה ממעל למשוררים בלבד."

בעוד רגע כשחזרתי לשלחני – והנה הייתה לי עליַת הרוח. מתוך הנאה מסותרת – לא נקייה, באמת, גם משמץ גאווה – על "שאין חלקי כהם וגורלי ככל המונם", שרתה, כנראה, עלי השכינה, ו"חלק אלוה ממעל" שבי נגלה בכל כוחו. החרוזים היו מתגלגלים מתחת עטי כעדשים, וכולם עליזים, וכולם פזיזים, וכולם מאירים ושמחים כנתינתם מיד המוזה.

ברוך אלוהי השיר! הגיון לבי מצא סוף סוף את לבושו הנכון והיחידי…

אך מה השתוממתי, בהעיפי לבסוף עין על הכתוב ־ והנה אין שם מאום לא מן הדקטילוס ולא מן האמפיברַכיא, אלא כולו מקשה אחת: כוֹרֵי נקי – כזה של קצב המרש.

סיפורו הקצרצר והמקסים של ביאליק המופיע כאן הוא אזכור מעניין של תזמורת צועדת בסוף המאה ה-19

מרש ( מצרפתית: Chanson de marche = שיר לכת) הוא מוזיקה הנלווית לצעדות מסוגים שונים. היא כתובה בסולם מז'ורי, במשקל זוגי (המתאים לצעידה) ובטמפו נמרץ. מקורו של המרש ככל הנראה בצעדות צבאיות: עד ימינו מנוגנים מרשים בטקסים צבאיים, ובעבר אף השתמשו במרש במטרה לדרבן את החיילים בהליכתם אל הקרב. כלי הנגינה המשמשים לנגינת מרש הם בדרך כלל כלי נשיפה וכלי הקשה, מאחר שהם מסוגלים לנגן בחוזקה גם בחלל הפתוח, מחוץ לכותלי החדר או אולם הקונצרטים.

מנהג הנגינה תוך כדי צעידה טקסית התפשט גם לחברה האזרחית, ועד ימינו הוא מקובל בסוגים שונים של צעדות. לדוגמה, בצעדות חגיגיות ביום העצמאות. דוגמה נוספת היא מרש החתונה, המלווה את כניסת בני הזוג למקום הטקס. סוג מרש יוצא דופן הוא מרש אבל, המלווה את תהלוכת האבלים: הוא נתון בסולם מינורי ומנוגן בטמפו איטי. במאות ה-18 וה-19 שילבו המלחינים מרש כפרק ביצירה רב פרקית, כגון אופרה, סימפוניה או סונטה.

תופעה מעניינת הקשורה לנושא הנדון היא תזמורת צועדת: תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה הצועדת תוך כדי נגינת המרש. נגישותן של תזמורות מסוג זה תרמה מאוד להפצתו של המרש בציבור הרחב. בישראל פעילות שתי תזמורות צועדות: תזמורת צה"ל ותזמורת המשטרה. אזכור מעניין של תזמורת צועדת בסוף המאה ה-19 מצוי בסיפור קצרצר ומקסים מאת ח"נ ביאליק, לממשלת המרש.

מעולם לא הייתי אמריקנית. לא גרתי באמריקה, והביקור היחיד שלי שם, לפני כארבעים שנה, נמשך פחות משבועיים.

למרות זאת, כמו אנשים רבים בעולם, נדמה לי שאני מכירה את ארצות הברית ומעורה היטב בתרבותה. היא חלק ממציאות חיי ומצטרפת למאגר זיכרונותיי. כמובן שכל אלה שנוגעים באמריקה אינם ישירים ומקוריים שלי: כולם נובעים מתוך סרטי קולנוע, ספרים, תוכניות טלוויזיה, סדרות, מופעים, ראיונות. כי מי מאתנו, תושבי העולם הניזונים מהוליווד ומהטלוויזיה האמריקנית, אינו מכיר את הסופרבול, הפְּרוֹמְס, את המעודדות, הדיינרים, "טְרִיק אוֹר טְרִיט", בתים עם מרפסת עץ קדמית, "גָרָז' סֵייל", מרדפי מכוניות, חג ההודיה. מי מאתנו לא טייל בסנטרל פרק בניו יורק ("אנני הול"), בניו המפשייר ("האגם המוזהב"), באיווה ("הגשרים של מחוז מדיסון"), במדבר נוודה ("קפה בגדד"), מי לא מכיר את אמריקה בשנות החמישים ("בחזרה לעתיד"), את נהר המיסיסיפי (תום סויאר), את בולטימור (אן טיילר), את העיר ניו יורק בכלל (התפסן בשדה השיפון) וברוקלין בפרט (העוזר של מלמוד), את שיקגו (סול בלו) ואת ג'ורג'יה (חלף עם הרוח)?

מסתבר שההוויה האמריקנית המתוּוֶכת מחלחלת לכל עבר, ומתגבשת בתודעתם של אנשים, עד כדי כך שהם מאמצים אותה לעצמם ומרגישים שהיא מתקיימת בתוכם. לפני כשלוש שנים ראה אור ספרו הראשון של שוויצרי צעיר בן עשרים ושבע, שכתב בצרפתית רומן שכל כולו אמריקני: האמת על פרשת הארי קברט, מאת ז'ואל דיקר. העלילה מתרחשת ברובה בעיירה קטנה, בניו המפשייר. בעיתון ניו יורקר נכתב על הספר שהוא: "מעוצב כמעט בציניות כדי לזכות לפופולריות בארצות הברית. נראה כי חלק גדול מהאטרקטיביות שלו באירופה נובע מכך שהוא מתרחש באמריקה." ומוסיף המבקר וכותב על הספר שהוא: "צרפתי שמנסה להיות יותר אמריקני."

האמת על פרשת הארי קברט רצוף קלישאות אמריקניות חבוטות ומוכרות עד זרא. למשל – אמו היהודייה של הגיבור, שכמו נלקחה מתוך ספר של פיליפ רות או מיילר (או מהסרט "סיפורי ניו יורק" של וודי אלן, עם האימא המרחפת בין העננים וממשיכה לפקח על בנה). בריאיון עם המבקר מהניו יורקר הסביר ז'ואל דיקר, ביוהרה מסוימת, שהספרות הצרפתית העכשווית משעממת.

"אכן," מסכם המבקר, "ייתכן שלצרפתים חסרים ספרים שמנוניים וקלים לבליעה, אבל אין באנגלית מחסור בספרים כאלה…" הוא מלגלג להחלטה לתרגם את הספר לאנגלית.

ספרו של ז'ואל דיקר מצליח מאוד.  למרות – אולי בגלל? – הכתיבה הסטריאוטיפית, למרות – אולי בגלל? – פרשת ה"אהבה" בין ילדה בת חמש עשרה לגבר בשנות החמישים לחייו המתוארת בו . בספר לוליטה  כישרון הכתיבה של נבוקוב, הווירטואוזיות הפיוטית שבה הוא  מתעד את טירופו של הדובר, מתוך פיו,  (להומברט הומברט אין מושג שהוא מפליל ומרשיע את עצמו כשהוא מספר על "אהבתו"), הופכים את הספר ליצירת מופת שאין כלפיה שום חשד פלילי. בספר של ז'ואל דיקר הקשר בין הילדה למבוגר מתואר ברצינות סנטימטלית, ולכן פדופילית .

המקור בצרפתית נמכר ביותר ממיליון עותקים. זכויות התרגום שלו נמכרו לשלושים ושתיים שפות והוא היה מועמד לפרס גונקור. ועם זאת קיבל הספר ביקורות קשות מאוד. כך למשל נכתב בכתב העת אנטרטיינמנט  כי "הדיאלוגים כמו נלקחו מתוך בועת מחשבה בקומיקס של רוי ליכטנשטיין… וחלקו האחרון מזכיר פרק בסדרה 'חוק וסדר'."

המחשבה על ספר כה אמריקני שנכתב כולו בצרפתית, הרחק מהשפה ומהמציאות שבתוכה הוא מתקיים, מעוררת בי תהייה – האם כולנו, ישראלים, הודים, צרפתים וירדנים, נתחיל במוקדם או במאוחר לחשוב ולחלום באמריקנית? כי מה בעצם לצעיר שוויצרי ולעיירה בניו המפשייר? מה יש לו לתאר את השריף המקומי, מניין בכלל הוא מכיר את הדמויות שהציג בספרו, והאם הקלישאות שבהן האשימו אותו נובעות מכך שאינו מתאר אנשים אמיתיים עם מעמקים ומורכבות, אלא את הבבואות של דמויות בדויות שפגש בסרטים ובספרים ובטלוויזיה? האם גם הוא, ממש כמו כולנו, מיטיב כל כך להכיר את אמריקה המדומיינת? מעדיף צללים על פני אנשים? נשען על נוסחאות ומוסכמות במקום לשאול שאלות אותנטיות ולגעת בכתיבתו במקומות ובבני אדם שהכיר, ראה ונשם לצדם, באמת, מכלי ראשון?

לאחרונה יצא אל האקרנים סרט מבית היוצר של הטרילוגיה   "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות". גם הפעם הפתיע הבמאי ריצ'רד לינקלייטר במשחקי הזמן שלו: בטרילוגיה הידועה דילג הבמאי על פני מרווחים של תשע שנים בין כל סרט למשנהו, ובכולם השתמש באותם שחקנים שגילמו את אותן דמויות. בסרט "התבגרות" שיחק לינקלייטר עם הזמן באופן שונה: הוא צילם את הסרט לאורך שתים עשרה שנים, תמיד עם אותם שחקנים.

כשצפיתי בסרט תהיתי מה בעצם מבקש הבמאי לבחון, ונדמה היה לי שהסרט עוסק יותר מכל באמריקניות. בניסיון למצוא לה תיאור מקיף וכולל. אכן, מעניין לצפות בשני הילדים הגדלים בשעות שהסרט נמשך, ולצדם בדמויות הבוגרות שמתחילות להזדקן לנגד עינינו. הסרט נקרא באנגלית Boyhood,  כלומר – יותר "נערוּת" מאשר התבגרות, אבל ברקע קיימת, נלכדת, משתקפת כל הזמן, המציאות האמריקנית. עלילת הסרט מתרחשת כולה בטקסס. וככל שהעלילה התקדמה הרגשתי שאני כמעט יודעת מראש מה עתיד להתרחש. הנה האב שנטש חוזר, אבל האימא תסרב לקבל אותו. הנה היא מתאהבת בגבר אחר, אך אללי, הוא טומן בקבוקי שתייה במדפים הגבוהים של הארון במטבח. ובכן ­– מי לא יודע מה צפוי עכשיו? ואכן – הכול מגיע. כולל המשפחה הדתית מאוד עם כתבי הקודש, הכנסייה והרובה. כולל הקולג'. כולל הפוליטיקה העכשווית. כולל האימא הנאבקת כדי לשרוד. כולל אהבת הנעורים הנכזבת. את הכול, כך נדמה, כבר ראיתי בעבר, כך או אחרת…

לאורך הסרט חשתי שעל אף שהשחקנים אמיתיים – בניגוד לקונוונציה המקובלת אין צורך לאפר אותם, לא מחליפים שחקן בוגר בילד שדומה לו, אלא נותנים לטבע לפעול את פעולתו, על אף שיפה, מעניין ואפילו מרגש לראות את צמיחתם של הילדים, את התפתחותם, כמו להיות נוכחים בתהליך הגדילה של ילד במשפחה – הדמויות בכל זאת אינן קמות לתחייה. שהן משרתות את הרצון של הבמאי להביע דעה, במקום שהן עצמן תפעלה.

את אנה קרנינה לא ראיתי מעודי, אבל יש לי תחושה של היכרות עמוקה אתה. את אלר קולטריין, שמשחק את הילד שנהפך לנער, ראיתי, אבל לא הרגשתי אליו קרבה ממשית.

בניגוד, אגב, לדמויות שמגלמים איתן הוק וז'ולי דלפי בטרילוגיית "לפני…" שם חשתי היכרות אינטימית ואפילו סוג של התאהבות. בטרילוגיה מתרחשות בלי הרף הפתעות, אף על פי שהסרטים נשענים כמעט אך ורק על שיחות. בסרט "התבגרות" יש הרבה שינויי מקום, דמויות מתחלפות, העלילה מלאה בתפניות, ובכל זאת  אף אחת מהסיטואציות לא גרמה לי לפליאה, להישנקות, להתרגשות. לא הרגשתי אף פעם בכי חנוק, כמו שקרה לא פעם בטרילוגיה. לאורך כל הסרט חשתי שהבמאי מנסה לומר לי כל הזמן – את רואה? זאת אמריקה. אלה האנשים החיים בה. כך הם מתנהגים ולזה אפשר לצפות מהם.

לפעמים מרוב נוסחאות וקלישאות, מרוב סרטים וספרים על אמריקה, מרוב ידיעות ומידע עליה, אני תוהה אם היא קיימת באמת במציאות…

אישה צעירה, שרלוט סלומון, רק בת עשרים וארבע, מציירת את חייה. ילדותה הייתה קצרה מדי. אמה מתה כשהייתה בת תשע. הנאצים עלו לשלטון כשהייתה בת שש עשרה, ומאז סירבה ללכת לבית הספר. היא המשיכה זמן מה ללמוד ציור, אבל השלטון שהצר את צעדיהם של היהודים סיכן אותה והיא הפסיקה גם את הלימודים הללו. אביה התחתן שוב, ושרלוט העריצה את אשתו, זמרת אופרה בשם פאולינקה, וקינאה בה. היא מאוהבת במורה לזמרה של אמה החורגת.

לפני שלוש שנים נאלצה שרלוט לעזוב את ארצה, גרמניה, ואת עיר הולדתה, ברלין. אביה רופא, אבל מקצועו לא הועיל לו בליל הבדולח, אז נעצר ונשלח למחנה הריכוז זקסהאוזן. אשתו הצליחה אמנם לשחרר אותו משם, אבל בעקבות האירועים החליטו לברוח להולנד, ואת שרלוט שלח האב לדרום צרפת אל הסבא והסבתא, הורי אשתו המנוחה, שם היא חיה עכשיו.

ומציירת. לא רק את חייה, אלא גם את מה שקדם להם. למשל – את הפגישה הראשונה בין הוריה. את ההיכרות ביניהם. את לידתה.

לכל אחד מהציורים מוסיפה שרלוט טקסט קצר, שאפשר לצרף מעליו כשקף. הנה, כך מתחילה הסדרה, הנושאת את השם: חיים או תיאטרון?

"סצנה ראשונה. 1913. יום אחד יצאה שרלוט קנר מהבית ונכנסה לתוך המים." בציור רואים, כמו בסרט מצויר שאינו נע, את כל מסלול ההליכה של אותה שרלוט: איך היא יוצאת מהבית, דמותה עדיין מפורטת, רואים מעיל, רואים הבעת פנים, יורדת במדרגות, פוסעת על המדרכה, חוצה את הכביש, משחירה והולכת, נהפכת לאט לאט מאדם לדמות ערטילאית, שרטוט שטוח של אישה, עד שהיא נראית נסחפת במי הנהר. בראש הציור מספר: 1913. מילים ודימויים מתערבבים, משמשים ביחד, תומכים זה בזה.

ליד התמונה השנייה כתוב: "נערה בת שמונה עשרה התאבדה! שרלוט ביקשה את מותה בשלכטסי! אמש טבעה נערה בשלכטסי. הגופה נמצאה ואביה זיהה אותה הבוקר בחדר המתים. אנו משתתפים בצערם של ההורים ומקווים שבתם הבכורה תנחם אותם." בציור עצמו נראית גופתה של המתאבדת, דיוקנם של ההורים המחובקים, דיוקנו של האב, הדף מהעיתון, מעוצב, כמו בכל הציורים, באותיות צבעוניות, חזקות, מלאות הבעה, לא כאלה שמנסות לחקות את צורתן של אותיות מודפסות בעיתון.

איננו יודעים עדיין מי הייתה אותה שרלוט שהתאבדה בנעוריה, אבל יש כאן בלי ספק פתיחה של סיפור שיתמשך, עלילה ארוכה, כאלף ציורי גואש. שרלוט מספרת על ההיכרות בין הוריה: אמה האחות ההולכת ליד מיטותיהם של פצועי המלחמה שהתנדבה לטפל בהם, אביה הרופא שפוגש אותה:

הנה תיאור של אמה לפני שילדה אותה, וכשהחליטה לקרוא לה על שם אחותה שהתאבדה, שרלוט. רואים את האם יושבת ליד שולחן כתיבה, כותבת מכתבים המודיעים על לידה בתה.

והנה ההודעה עצמה:

שרלוט מציירת רגעים מילדותה: הנה למשל – טיול שלה עם הוריה בבווריה. רואים אותם ליד האגם, על כרי הדשא, פה הילדה כורעת וקוטפת פרחים, שם היא מדלגת, מאושרת, אפשר לחוש ביופיו של היום, בצבעוניותו, והכול במבט כמו מלמעלה, כמו שטוח, ובכל זאת – לא סכימתי, אלא מלא בשמחת חיים.

ועוד ציור, שבו היא שוכבת לצד אמה החולה המספרת לה, כך כתוב, כי: "בשמים הרבה יותר טוב מאשר כאן על האדמה הזאת – אם אימא שלך תהפוך למלאך, היא תרד ותבוא ותספר לך איך שם למעלה…"

וכך אחרי שהאימא מתה שרלוט מחכה לה כל לילה ליד החלון: "שרלוט לא יכלה לישון. עשר פעמים בלילה היא ניגשת לחלון לראות אם מופיעים שם מלאכים, או אם יש לפחות מכתב על אדן החלון. היא מאוד מאוכזבת."

בזמן שהותה בצרפת בבית הסבא והסבתא, מנסה האחרונה להתאבד, ובסופו של דבר מצליחה. רק אז נודע לשרלוט שגם אמה לא מתה מדלקת ריאות כפי שסיפרו
לה בילדותה, אלא שגם היא התאבדה. כמו גם שרלוט, הדודה מצד האם. המוות מרחף מעל ראשה של שרלוט: זה שמפחיד אותה, כי הוא טמון אולי בנפשה כמעין מטען נפץ שעתיד להתפוצץ במוקדם או במאוחר, כמו אצל כל נשות המשפחה שלה, וזה שמתכננים בעבורה הנאצים, המבקשים לחסל אותה, להטיל עליה את "הפתרון הסופי".

ציוריה נעשים אינטנסיביים יותר, הקווים עזים, מהירים, קדחתניים. היא מתמסרת למילים, נוטשת את הדימויים, כאילו מרגישה שכבר אין לה זמן, שהקץ קרוב, שהיא חייבת להזדרז כדי להספיק ולספר הכול.

היצירה אמורה להיות מלווה במוזיקה, שרלוט מצרפת הנחיות, וכך יש דימויים חזותיים, מילים שמשתלבות בהם ומדברות אותם, ומנגינות. כך, בצבע, בצורה, במילים ובצלילים, סיפרה שרלוט סלומון על הפרטי ועל הציבורי.

כך למשל, נראית התמונה הראשונה של "המערכה השנייה":

המילים הפותחות את הטקסט הנלווה לציור: "עיניים רבות מתמקדות בתקווה בצלב הקרס…" המוזיקה המיועדת: המנון נאצי שמדבר על לחם ועל תקווה.

והנה עוד אחד. הטקסט המותאם לו: "דר שטירמר: דף מידע לעם. היהודי תמיד הרוויח על הדם שלכם. הבוסים היהודיים שולטים בעולם הפיננסים, שיקרו לכם ורימו אתכם, גברים ונשים גרמניים, נקמה ביהודים! הסכינים יתיזו על היהודים החזירים, הזגוגיות ירעדו, אפריל 1933, להחרים את היהודים! לקוח שרוצה לקנות מיהודים הוא בעצמו חזיר."

ולעומתו רגע פרטי: שרלוט מסבירה לאמה החורגת מדוע היא רוצה ללמוד לצייר, וזאת מטיפה: עלייך ללמוד ציור אופנה, כי רק כך תוכלי להתפרנס…

ציוריה של שרלוט סלומון נראים נאיביים, אבל ככל שמעמיקים להביט אפשר לגלות בהם רבדים ומעמקים. אחד הציורים המאוחרים מוכיח שלו רצתה, יכלה לצייר בסגנון ריאליסטי, את הטכניקה ידעה, אבל לא התעניינה בה.

הסדרה כולה מרתקת, אי אפשר להפסיק להתבונן בה, לחפש עוד היבטים, עוד שילובי צבע, עוד נגיעות ואמירות. לפעמים היא מזכירה לי קליידוסקופ שאי אפשר לשבוע את שפע צורותיו המגוונות, ולפעמים – רומן קלאסי, מרובה דמויות, עצום ממדים, מורכב כל כך, עד שהנפש מתקשה להכילו.

שרלוט סלומון נרצחה באושוויץ. היא הייתה אז נשואה זמן קצר ובהיריון. לפני שנתפסה ונשלחה אל מותה הספיקה להפקיד את ציוריה אצל רופא הכפר הצרפתי, וביקשה ממנו שישמור עליהם, כי "אלה כל חיי".

בישראל הוצגו עבודותיה בשנת 2006 ביד-ושם. אמנם אי אפשר שלא לשמוח על כך שהציבור בישראל נחשף ליצירתה. אבל קשה להבין מדוע נתחמה לתוך מוזיאון העוסק בשואה. הגיעה העת שיכירו בגדולתה המתעלה מעל נסיבות מותה.

באמזון החלו לאחרונה למכור ספר שמקיף את כל הסדרה :חיים או תיאטרון"!

בכל פעם שריח בחירות עולה באוויר, ומתי בעצם הוא לא מרחף בינינו, מאיים להציף שוב את הארץ בכרזות, מדבקות, ג'ינגלים ותשדירים? − אני נזכרת בסיפור "מה אתה סח" מתוך הקובץ ד"ש מנעורייך, של גפי אמיר.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי שמפלגת העבודה ניצחה בבחירות. הדוברת, שיושבת עם בעלה במטבח, שניהם מעשנים סיגריות, מהרהרת ומקווה "שאולי עכשיו שאהוד ברק נהיה ראש ממשלה, הבעל שלי יתחיל לחבב אותי מחדש…" ברור לה שלפיוס הזוגי יש סיכוי רק מכיוון שאהוד ברק "נהיה ראש ממשלה". הא-הידיעה החסרה במילה "ממשלה" מבהירה לנו שאהוד ברק וממשלתו ממש לא מעניינים אותה. שהם חשובים לכאורה רק לבעלה.

מיד אחרי שהיא מנסה ליזום את הפיוס המיוחל ומכריזה על כך שאולי עכשיו, כשהמדינה "בידיים הנכונות", כשיש סיכוי שיצאו בקרוב מלבנון, הגיע הזמן ש"תיקח את עצמה בידיים" ותרזה קצת, היא מתייאשת מהמחשבה: "אם זה כרוך בלהפסיק לאכול פסק-זמנים ובמבות, כבר אולי עדיף שהמדינה תישרף."

הספר ד"ש מנעורייך ראה אור בשנת 2001. הסיפור "מה אתה סח" מתרחש שנתיים לפני כן. הפוליטיקה הסעירה את נפשם של ישראלים. רבים מאתנו עדיין האמינו אז שיש משמעות לבחירות, לממשלה, לקואליציה שתקום, לאיש שיעמוד בראשה, שכל אלה יוכלו להשפיע על חיינו ועל גורלנו. רבין נרצח רק ארבע שנים לפני אותן בחירות. זיכרון ההפגנות האלימות, הפוסטר שבו הולבש ראש ממשלת ישראל במדים נאציים, ארון הקבורה שהלך אחריו מנהיג האופוזיציה, העצרות המתלהמות בכיכר ציון והפוליטיקאים שעמדו על המרפסת וזעקו דברי הסתה, הרצח עצמו, נוער הנרות שהתאבל בכיכר, האנחות המזועזעות וממשלת ישראל המודיעה בתדהמה, היו אז עדיין טריים בזיכרון, לא היו עדיין מורשת שמנחילים לבני הנוער בעצרות ובטקסים.

גפי אמיר בסיפורה המדובר כבר הגיעה למקום שבו מצויים כיום רבים מאתנו: זה של ייאוש מוחלט. הציבור שיצא לרחובות בהמוניו לפני שלוש שנים כדי להפגין נגד – מרביתנו לא ידעו אפילו להגדיר בדיוק נגד מה – אולי כך: אובדן השליטה על חיינו. החשד שההנהגה עסוקה בעיקר, ואולי רק, בטובת עצמה ולא בטובתנו; התחושה שאמות הספים רועדות והקרקע נשמטת מתחת לרגליים, שהכול קורס והחורבן מידפק על הדלת: זה של מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הכלכלה בכלל והרווחה האישית בפרט, שאין עוד שום קיר מוצק להישען עליו, ושסיכוייהם של מרבית הצעירים למצוא לעצמם בגלגול החיים הנוכחי בישראל קורת גג יציבה ובטוחה נמוגו. כמעט חצי מיליון הישראלים שיצאו להפגין הבינו מאז שמחאתם לא חרתה אפילו שריטה אחת קטנה בתודעתם של המנהיגים, וודאי שלא שינתה מאומה במציאות. יוקר המחיה רק ממשיך להאמיר, בתי החולים מזהירים שאין להם עוד כסף לתרופות מצילות חיים, יום עבודה שנמשך רק שמונה שעות כבר נשכח מזמן –  הורים רבים נאלצים להפקיד את ילדיהם הקטנים בידיים זרות, לאורך רוב שעות היום, כדי שיוכלו לפרנס אותם בדוחק. אובדן התקווה מתבטא בכך שישראלים רבים מסדרים לעצמם דרכונים זרים ומשגרים מברלין ידיעות על מילקי בר-השגה למעמד הביניים, לא רק לאלי הון.

בעמוד השני של הסיפור "מה אתה סח" אנחנו רואים את הדוברת משתדלת ומתאמצת להתעניין בכך שאהוד ברק נבחר להיות ראש ממשלה. ניכר שלא באמת אכפת לה מהמציאות הישראלית, אבל היא יודעת שהתעניינות כזאת היא המפתח היחיד לקשר עם בעלה.

הבעל הופך עמודים בעיתון ואומר ש"למרות העייפות הוא כל כך מבסוט, ששום דבר לא יכול לקלקל לו את המצברוח." היא מיד מצטרפת אליו: "גם אני. אני כל כך שמחה, אתה יודע, זה ממש עושה התרוממות רוח כזו, נכון?"

את התרוממות הרוח שלה איננו מצפים לגלות. מלכתחילה אנחנו יודעים שלא באמת אכפת לה מאהוד ברק. אבל משום מה גם התרוממות הרוח שלו לא ממש משכנעת. רק לפני רגע הבנו שרק היבחרותו של אהוד ברק יכולה להביא לכך שהבעל הזה יתפייס עם אשתו, ובכל זאת שמחתו הדעוכה, המאומצת, מעוררת תהייה. כמה שני אלה מתאמצים, ולא מצליחים, להיות באמת  מעורבים רגשית!

"כן.' היא אומרת. ומעירה: "התאמצתי להמשיך את הדיבור כמו שמדליקים סיגריה ברוח… 'כל ההפגנות והבלגן בכיכר. אין מה לדבר. שיחקנו אותה. הרווחנו את הניצחון הזה ביושר.'"

"אהממ," משיב לה הבעל הכבוי.

"'ממש כיף. באמת. יש תחושה שהמדינה חזרה לידיים הנכונות, נכון?'" היא מוסיפה. משתדלת כל כך להראות שהיא נלהבת.

בעוד שתיים עשרה שנה יצאו ודאי שני אלה לרחובות כי יבינו שאין לילדים שלהם עתיד במדינה. כרגע הם ממשיכים לומר לעצמם: "המדינה חזרה לידיים שלנו": של חברי המפלגה שעד אמצע שנות השבעים הייתה היחידה, הנכונה, האמיתית, מפא"י ההיסטורית, המייסדת והקובעת.

בינתיים הם ממשיכים לשחק את המשחק של מעמד הביניים. הם מוזמנים למסיבת הניצחון-בבחירות אצל חברים בהוד השרון. על פני השטח הכול חביב וידידותי. מתחת לפני השטח רוחשות טינות אפלות ותוקפנות, מוסוות בנימוס חייכני. הדוברת, תמי שמה, כבר קצה מזמן בחברויות המזויפות הללו, אבל בינתיים ממשיכה לשתף פעולה בטקסים השגורים, ההתנשקויות, חילופי הדברים הידועים מראש – את נראית נפלא, רזית, שמנתי…:  "'תמי, בו'נה, א-ת לא שפויה. בחייך, אמרתי לך שיש מלא אוכל.' 'עזבי, אני עושה לה נימוסית, כולה עוגה…'"

החברים המסובים אמורים להיות מאושרים: מפלגתם שבה לשלטון. אכן, הם מפליגים בחלומות על איך יהיה מעתה ואילך: על כך ש"ידפקו את הדתיים". על מה שיקרה כשיוסי שריד יתמנה לתפקיד שר החינוך ואהוד ברק יגיע להסכם שלום עם סוריה. אבל חגיגיות המעמד אינה מונעת שרשרת של עקיצות הדדיות. נראה שאפילו הניצחון שהושג לא יכול להציל הכול: "עם כל הכבוד לאהוד ברק, לתקן לה את הנישואים יהיה לו קצת קשה," חושבת תמי על אחת הנשים בחבורה.

ואז מתרחשת סדרת אירועים ששיאה בפיצוץ מרהיב: תמי מצותתת במקרה לשיחה של חברותיה שמרכלות עליה מאחורי גבה: כמה השמינה. כמה מכוערים המכנסיים שהחמיאו לה עליהם. כמה בעלה שונא אותה. כמה דקות אחרי כן בעלה מספר לכולם שאינו יודע בעצם למי תמי הצביעה בבחירות.

והיא מטילה את הפצצה האיומה, המחרידה, הבלתי נסבלת: היא מכריזה שהצביעה לש"ס.

הנוכחים מגיבים כמו כוהנים שהכניסו להם צלם להיכל. ש"ס מבחינתם היא פסגת הטומאה. היא הסיטרא אחרא. היא הטאבו האולטימטיבי. להצהיר באוזניהם שהצבעת ש"ס זה כמו לגלגל מוסלמי עם חזיר, או להכניס נזיר קתולי למועדון חשפנות, (אולי כמו לחשוף צוערים חובשי כיפה  לנשים שרות?)

כשתמי מסבירה שעשתה זאת כי נמאס לה מהמדינה, בעלה מתחיל להירגע: "נמאס מהמדינה" זה בון-טון. אבל לא, היא מפרטת. הנמאס שלה שונה: היא נגעלת מהשמים הכחולים, "כמו ארטיק קרח ענבים מטפטף עליך." נגעלת "מהמרצפות של אקרשטיין, מהעמודים של החניות, החניות עם האספלט בבתים של שלוש קומות והשיחים הקטנים שגדלים בחצר…"

והיא הכי נגעלת מהנוכחים. בפרץ של תיעוב היא חושפת את כל הסודות שנִגלו לה, בשם אחוות הבנות, את הצביעות, העמדות הפנים, השקרים. את הכול היא פורשת באוזני השומעים ההמומים, שוברת את כל הכלים ומנפצת את כל המוסכמות.

מאז שקראתי את הסיפור הזה נשמע בתוכי לא פעם הקול המתריס, האומר: "הצבעתי ש"ס…" קולם של הציניות והמיאוס שגפי אמיר הביעה בשנינות רבה כבר לפני חמש עשרה שנה.

ילדותה לא הייתה שונה בהרבה מזאת של בני דורה. היא גדלה עם אחיותיה ואחיה בכפר קטן במערב יורקשייר. אמה מתה כשהייתה בת שלוש ואחותה הקטנה אן הייתה בת פחות משנה. שלוש האחיות הגדולות יותר נשלחו לפנימייה, שם סבלו מהתעללות. כשמלאו לאמילי שש שנים היא הצטרפה אליהן. תוך פחות משנה מתו שתי הבכורות משחפת. מוות, יתמות, בדידות, ייסורים של הגוף והנפש, היו מנת חלקם של ילדים רבים במאה התשע עשרה.

אמילי והאחות האחרת, שרלוט, חזרו לבית אביהן הכומר, שחינך בנוקשות אותן ואת אחיהן, ועשה זאת בסיועה של דודתן, אחותו. במשך היום כלאו את הילדים בחדר אחד והם נדרשו לשמור על דממה, כי אבא עובד. כדי להשתעשע חיברו ביחד סיפורים. בכך היו בכל זאת בני משפחת ברונטה שונים מילדים אחרים: כל הארבעה ניחנו בדמיון יצירתי יוצא דופן, ובכושר המצאה. הדמויות שהגו, ציירו, וכתבו, מילטו אותם מהמקום ומהזמן, ואפשרו להם לחיות במציאות החלופית שבראו לעצמם.

מאז שמלאו לאמילי שבע עשרה ניסתה כמה פעמים לצאת מהבית: עונייה של המשפחה אילץ אותה לחפש עבודה כמורה, אבל עד מהרה חזרה כל פעם: ביישנות מופלגת מנעה ממנה את היכולת להיות במגע עם אנשים, הבית היה המקום שאליו מגיעים כשבחוץ מסוכן, והחדר הסגור שבו אילצו אותה לשבת שעות ארוכות נהפך גם הוא למקום מפלט שקרא לה ופיתה אותה לשהות בו ולהמשיך להמריא מתוכו באמצעות המילים. בשנת 1846 בדו לעצמן שרלוט, אמילי ואן שמות עט ופרסמו ביחד ספר שלא זכה לתהודה ולא שרד.

אבל כעבור שנה, כשאמילי הייתה בת עשרים ותשע, ורק שנת חיים אחת עוד נותרה לה, היא פרסמה את הרומן האחד והיחיד שתספיק לכתוב: אנקת גבהים, שנחשב עד היום לאחת מפסגות הספרות הוויקטוריאנית. הדמות שבראה, היתקליף המסתורי, אהבתו הדחויה, תשוקתו הסוערת, אדמת הביצות הערפילית שבתוכה הוא מתנהל, דמותו של המספר התמים, השולי, שהמחברת מתחכמת לו ומטעה אותו עד שאינו מבין לאשורם את המאורעות שהוא מתאר ואת מה שמספרים לו, פיתולי העלילה וההעמקה לתוך נפש האדם, יצרו מעשה אמנות מורכב ורב עוצמה. קוראיו הרבים אינם מחמיצים את האכזריות שהוא מביע. את התובנה שהכאב שגורמת התעללות מעורר רצון בנקמה.

גם על הספר הזה לא חתמה אמילי בשמה האמיתי, כמו גם אחותה, שרלוט, שכתבה בסמיכות זמנים את הרומן המפורסם לא פחות, ג'יין אייר, עלילותיה של משרתת שנישאת אחרי תלאות לאדון שהעסיק אותה. ספרה של שרלוט זכה להצלחה מיידית וסוחפת. לעומתו התקבל אנקת גבהים בשעתו בהצלפות: "יש ברומן הזה כתיבה עזת כישרון," כתב מבקר בן זמנה, "אבל הוא מתבזבז… הספר הזה מתעד את הרוע."

וכן: "קשה להבין איך אפשר היה לנסות לכתוב ספר כזה בלי להתאבד אחרי כמה פרקים. זאת תרכובת של וולגריות וזוועות לא טבעיות."

אלה היו רק חלק קטן מהביקורות שאמילי נאלצה לקרוא. לעולם לא תדע שהספר ייחשב תוך זמן לא רב ליצירת מופת. שגם במאה העשרים ואחת ימשיכו לקרוא, לתרגם וללמד אותו. שלאורך השנים יסריטו אותו בגרסאות רבות, יעלו אותו על במת התיאטרון והאופרה, יכתבו לו גרסאות המשך, שהספר יעניק השראה ליצירות רבות אחרות. 

שרלוט, שהאריכה ימים יותר מכל אחיה, כתבה על אמילי: "הייתה לה נטייה להתבודדות… הייתה בה נדיבות כלפי אנשים, אבל היא לא ביקשה לשוחח אתם… ועם זאת הכירה אותם: הבינה את מעשיהם, את שפתם, את ההיסטוריה המשפחתית שלהם; היא שמעה אותם בעניין, ודיברה עליהם בפרטי פרטים ציוריים ומדויקים, אבל אתם ממש כמעט מעולם לא החליפה מילה."

יש הסבורים כי הביקורות הקשות החישו את מותה של אמילי. אבל הספר ששילחה אל העולם ממשיך לדבר בשמה.

"נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?" נשאלים לא פעם קוראי  שירה בישראל.  אז איך –  אלתרמן או זך? וולך או אנה הרמן? עם או בלי?

את השאלה הזאת מצטטים רויאל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים ואשתו, הסופרת מאיה ערד, ומספרים שהיא נשאלת בכל פעם שהם נקלעים לאחד הוויכוחים הסוערים המקובלים בקרב חובבי שירה. תשובתם – "בעד. בעד. אם זאת השאלה – בעד." אבל זאת, לדבריהם, שאלה "גרועה, מטעה," כי בעיניהם אינה מוקד העניין השירתי.

בספר מקום הטעם, שאותו כתבו ביחד, הם מבארים מה השאלות שכן נראות להם מהותיות.

שמו של הספר מרמז על תוכנו: יש בו, כמובן, משחק משמעויות: טעם במובן הסובייקטיבי, כמו בחוש הטעם, טעם במובן של הטעמה או הדגשה, ואולי אפילו טעם במובן של נימוק או סיבה. כל אלה משחקים בכותרת, השואלת בעצם מה מקומם של כל הטעמים הללו, ככל שמדובר בשירה כתובה.

הספר דן בין היתר במשוררים ידועים ונחשבים: פסטרנק, אלתרמן, חנוך לוין, אבידן, מאיר ויזלטיר, לאה גולדברג, עוסק  גם במשוררי הדור החדש בישראל, למשל סיון בסקין, אנה הרמן ודורי מנור, מנתח מבחינת המשקל, הטעם והצליל ומשמעויותיהם את הודעת האבל על רצח רבין, נוגע אפילו בתוכנית  הטלוויזיה "החמישייה הקאמרית".

אני מבקשת לדון כאן רק בשני פרקים בספר, שהפתיעו אותי מאוד. האחד, שכותרתו  "מי נובח כל הזמן?" מנתח שירי ילדים ישראלים, ליתר דיוק – את הספר בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין, ובשני, "על שירת החרוז העממי", מנתחים המחברים, למרבה התמיהה, את האיכות והמשמעות הנסתרת של חרוזי הברכות שנוהגים ישראלים מהשורה לחבר לכבוד אירועים חגיגיים שונים.

את הפליאה שמעורר הפרק העוסק בשיריה של פניה ברגשטיין מציגים המחברים והודפים מיד, כשהם מציינים את תפקידה של שירת ילדים "בבניית לאום", כדבריהם. הטיעון: פרוזה המיועדת לילדים משתנה במהירות רבה, בשל התפתחות השפה, והקנון העברי האמיתי הוא בעצם השירים לפעוטות, שהמבוגרים קוראים להם.

ובכן: בוא אלי פרפר נחמד. נץ וערד מנתחים בכובד ראש ובכוונה רבה את השירים, ורואים בהם משמעויות ותכנים שנסתרו מעיניי עד שקראתי את מקום הטעם. הנה כך:

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

בשיר הזה רואים המחברים מתח בין תום לאירוניה. הם מוצאים אותו הן באיור והן במילים עצמן, המתארות לדבריהם מציאות מורכבת: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן באיור ברור שלא תוכל לתפוס אותו. גם מילות השיר מביעות את האירוניה, כי המבוגר הקורא יודע: הפרפר שאליו פונה הילדה במילים אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, לטענת המחברים, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות. וזה מתקשר אולי עם העובדה שהשיר שימש נקודת התייחסות לחנוך לוין בשירו חייל של שוקולד:

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

והנה השיר השני בקובץ, הפרח:

פֶּרַח לִי יָפֶה, וָרֹד,
פֶּרַח לִי נֶחְמָד מְאוֹד.
פֶּרַח קָט מִן הַגִּנָּה,
אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא!

גם כאן רואים המחברים אירוניה באיור: בגינה מצוירים פרחים רבים, והילדה הפונה אל אמה ודאי נלהבת מהפרח האחד הזה הרבה יותר מהאם הטרודה בתליית כביסה. ("שימו לב," הם מדגישים, "לעיצוב העמלני באיור: נעלי עבודה, בגדים כחולים ואפורים ומטפחת ראש המסמלת כפריות חרוצה תחת שמש קופחת"). גם כאן האירוניה אינה מתבטאת רק באיור, אלא גם בשיר עצמו: כשהילדה קוראת "אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא" היא מניחה שהמבוגר, האימא, שותפה להתלהבותה, ואין לאיור בררה, הם טוענים, אלא להראות את הפער.

השירים בספר מראים אם כך את שני הקטבים – מבוגר ופעוט, וסובבים כולם סביב היחס בין האדם לטבע. רק בשיר על הפרפר פונה הילדה ישירות אל הטבע. באחרים הילד פונה אל בני האדם. בשיר על הפרפר הילדה כמעט אינה מבחינה בין עצמה לבין הטבע. כאן היא מרגישה צורך לשתף את האם בחווייתה, אבל בשיר השלישי:

הִנֵּה אִמָּא הַדּוֹגֶרֶת
הִיא הוֹלַכְתְּ וּמְנַקֶּרֶת
וְאַתָּה הוֹלְכִים הוֹלְכִים
יַחַד כָּל הָאֶפְרוֹחִים.

הפעוטה הדוברת כבר מסוגלת להכיל את הטבע מתוך נקודת מבט חיצונית.

המאמר ממשיך ומנתח כך, בכובד ראש ולעומק, את יתר השירים בקובץ ואת הקשרים ביניהם, שלדעת ערד ונץ מתפתחים ומביעים בכך את התפתחותו של הילד הדובר  וכנראה שגם את זאת של הילד שאליו הם מיועדים. אם כך, בשיר –

יֵש בַּדִּיר טָלֶה קָטָן
וְכֻלּוֹ לָבָן, לָבָן.
רַק שְׁחֹרוֹת הֵן שְׁתֵּי אָזְנָיו
וְשָׁחֹר הוּא הַזָּנָב.

המציאות כבר איננה ערטילאית כמו בשיר על הפרח, אלא היא ממוקמת, ממופה ומובחנת. והיא מעשה ידיו של אדם – הדיר.

מהטבע מתקדמים השירים אל בני האדם ואל עליונותם על הטבע:

הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.
בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,
מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.

זהו שיר "שנושא אתו הבטחה של מרחקים, של גודל", וגם "חורג אל עולם חברתי גמור 'מבוגר' לגמרי."

רויאל נץ ומאיה ערד ממשיכים להפליא ולנתח את השירים הללו, בתשומת לב ובכובד ראש, עד לשיר האחרון שחותם את הקובץ:

מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.

זהו שיר שמותאם למסורת הקבועה בשירי ילדים בכך שהוא חותם ב"לילה טוב", כלומר – אמור להיות שיר ערש. אבל באיור רואים ילדים מוקפים בקירות, על החלונות יש כנראה סורגים, וברקע הכלב הנובח "כל הזמן". איזה מין "לילה טוב" זה, תוהים המחברים – הנה הטבע מופיע שוב, הפעם בדמותו של הכלב, השומר מפני איום שמצוי בחברה האנושית.

מי היה מעלה בדעתו שאפשר לגלות מעמקים, מורכבות ותחכום כאלה, בשירי הילדים הפשוטים כל כך, שכולנו מדקלמים שוב ושוב לילדינו, לנכדינו?

אבל הפליאה האמיתית מתעוררת בפרק האחר, זה שנקרא כאמור "על שירת החרוז העממי". בפרק זה מתארים רויאל נץ ומאיה ערד את הברכות המחורזות הנהוגות כל כך במקומותינו. כולנו מכירים אותן, ויודעים עד כמה מסורבלים, מגוחכים ואפשר להודות – סרי טעם מרבית החרוזים הללו.

נץ וערד מציינים כתובת של אתר המשמש מאגר לברכות מהסוג הזה:  שם אפשר למצוא חרוזים לכל אירוע העולה על הדעת: לבר מצווה, לכלה, לחינה, לחבר, ליום הולדת 50 וגם, למרבה השמחה, ליום הולדת 60.

הנה, למשל, מתוך האתר, ברכה לכלה:

רבות בנות עשו חייל ואת אחת מהן
אנחנו מבקשות להעניק לך שי מלא חן
לרגל נישואייך הקרבים
מלא החופן ברכות ואיחולים.

נץ וערד מצטטים שיר כזה, ברכה לקבלת רישיון, ומראים עד כמה אינו שקול היטב, אינו מחורז כיאות, עד כמה הוא – אומר זאת בפשטות, מגוחך.

וכאן באה ההפתעה: אחרי שהם מראים ומדגימים שוב ושוב את הנלעגות של החרוזים העממיים, מספקים רויאל נץ ומאיה ערד הסבר מרתק לתופעה: לטענתם החרוזים הללו עשויים כך, בסרבול ובחוסר כישרון, בכוונה! כן, כך בדיוק.

והם מציעים לכך גם הסבר: זוהי, לטענתם, "צורה הקיימת לצורך תיווך. זוהי לא סתם צורה שירית, זוהי צורה תיאטרלית". היא מאפשר למקריא החובב, המבויש, שאינו רגיל לעמוד על במה, שגינונים של טקס זרים לו, שהדיבור בפומבי מאיים עליו ומביך אותו, להקריא מהדף (לעולם לא להיראות כמי שמאלתר את הדברים!) ולהעלים את עצמו מהדברים שהוא קורא. יש כאן, אם כך, תהליך של הזרה. הקורא מציג לראווה את המלאכותיות המכוונת של החרוזים, כדי להגן על עצמו! הדברים שהוא אומר אינם אישיים, אינם רגשיים, אינם, כפי שמנסחים זאת המחברים "מהבטן".

ולכן – חוסר הארגון. החריזה הלקויה. המקצב השגוי. ההברות היתרות. המעברים הלא מסודרים. הכול – לא מתוך בורות פיוטית, לא מתוך חוסר כישרון יומרני, אלא – בכוונה!

לא יכולתי שלא להתפעל מהפרשנות המרתקת, המקורית כל כך המוצעת בשני הפרקים שתיארתי כאן.

האם השתכנעתי? האם בפעם הבאה שאקריא לנכדי שיר משיריה של פניה ברגשטיין אעמיק לראות את כל הרבדים והמשמעויות הנסתרות? ועוד יותר מכך: האם אוזני לא יצטלצלו כשאשמע שוב במסיבת רעים חרוזים כמו "קרבים ואיחולים" או "מטרות עם חלומות" או שורות כמו: "מי ייתן ואזכה לראות תמיד בשמחתך  / להיות מאושרת בכל שלבי חייך, ובקרוב … בחופתך" (כל הציטוטים נלקחו מהאתר שצוין לעיל)?

לא בטוח…