גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agent – הסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

הכול ייתכן בספרו החדש, המלבב, המבדח, של יצחק בר-יוסף: אוטוביוגרפיה משפחתית בסיפורים שקורים בהם שלל דברים מופלאים. למשל, שני הסבים שלו, מצד אמו ומצד אביו, רבים במקומם שבגן עדן. כל אחד מהם נשאר כמובן בגיל שבו מת. הצעיר פרחח, הזקן זועם, והם מיישבים ביניהם חשבונות על אביו של המספר, שעזב את אשתו זמן קצר אחרי שנולד בנם הצעיר: "סבא יוסף בן העשרים ושתיים מוציא לשון, במחילה, כנגד מאיר יעקב בן התשעים ותשע. זה הלך לעולמו עול ימים וחצוף, זה השיב את נפשו לבורא שבע ימים ושנים." המריבה ביניהם היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאירועים שבהם בני משפחתו האמיתיים של בר יוסף מככבים בסצינות שבהן המופלא מתערבב עם המציאותי, הבלתי אפשרי עם האפשרי, ומה שקרה באמת עוטה אצטלה חדשה ופלאית שבזכותה חול לובש קודש, והיומיומי מעפיל למרומים, תרתי משמע, שכן הכול יכול לקרות: עולמות של מעלה ועולמות של מטה מתערבבים והעבר מתמזג עם ההווה, מְשחֵק בתוכו במשחקים שובי לב. 

בעולם המיוחד של הספר דמותו של הקב"ה, שמתערבת לא פעם בעלילה, היא דמות חביבה, תמימה, סקרנית, לא לגמרי בקיאה בהלכות העולם: "מה זה שטריימל?" הוא תוהה בסיפור "שטריימל טורקי" ומופתע, אחרי שמסבירים לו "כך וכך זנבות שועלים או צובלים, בטנה של משי, יש ספודיק ויש קולפיק וכולי וכולי" ומפטיר "על זה כל העניין?". אפשר לא לצחוק בשל הפער בין ה"אדיקות" האנושית שדבקה בתפל, לבין עמדתו של הקב"ה שכלל לא מבין מה הרבותא?

מה עוד קורה בסיפורים הללו? הנה למשל המספר, ששני אחיו גדולים ממנו בשנים רבות, מזמין אח או אחות חדשים, שיהיו קרובים יותר לגילו, והוא בטוח שהם קיימים היכנשהו, בהתחשב במעלליו הרבים של אביו, אבל יש לו תנאי: רק שלא יהיו אנשי ספר, כמו אחיו, המחזאי המהולל ואחותו חוקרת הספרות, שכן "תמיד תרגיש כשאתה פוגש אחד כזה, שמה שנכנס לתוכו דרך העיניים או האוזניים, כבר מעובד לצורכי ספר או מחזה או נשמר כמות שהוא לעתיד, כי הוא כמו מושבניק מן הדור הישן, כזה שמרים כל חוט ברזל או בורג בצד הכביש כי לבטח ישתמש בו פעם." 

הרבה חשבונות נושנים מיישב המספר עם אביו. בסיפור "נשק לדוב", למשל, הוא מתאר ביקור עכשווי אצל אביו. זה אמנם מת מזמן, אבל כבר אמרנו, בסיפורים הללו העבר וההווה מתערבבים זה בזה: "ירדתי בתחנה המרכזית של צפת, ושוב, כמו בילדותי, לא חיכה לי איש בתחנה – וכי די בי, בילד קטן המגיע לבדו באוטובוס מחיפה, לבטל בוקר של כתיבה בחדר העבודה שלו?" ועוד באותו סיפור: "ואני עומד בפתח החדר, מביט בשקיקה ובהערצה בדמותו הרכונה אל השולחן. גם אילו רציתי, איני יכול להתקרב – מסך העשן הכבד חצץ בינו לביני. תחם טריטוריה שאין לאיש, ובוודאי לא לקטנים כמוני, רשות להיכנס אליה". ועוד: "גם אם נכנסתי לחדר, למעשה נשארתי בחוץ". מה שיפה בסיפורים הללו זה שלמרות הכאב שהם מתארים בהומור, בעדינות וכמו במובלע, למרות שאפשר לחוש בעלבון הנושן שמעולם לא התפוגג, מעורבת בהם אהבה גם למי שפגע בו בילדותו. 

אכן, הספר גדוש בהומור דקיק ושנון, לפעמים, אפשר לומר, גם קצת מרושע, אבל בטוב טעם ובלי מרירות. הנה למשל התיאור של אביו שהגיע לגן עדן, ושם מצא את עצמו סוף סוף בחברה הראויה לו, לדעתו: זאת של גדולי הסופרים (והרי אביו של יצחק בר יוסף היה הסופר יהושע בר יוסף), שממשיכים כמובן לכתוב גם שם, בעולם הבא. הוא שומע "אוושת דפי נייר נמעכים ומושלכים לפח ואחרים, ששפר גורלם, מוכנסים לתיקי קרטון ועתידים ביום מן הימים להידפס ולהיכרך בספרים ולבסוף להיות חומר גלם ממוחזר לתבניות ביצים"… איזו עקיצה (עצמית!) שנונה של סופר בן סופר שמשתדל, כך נראה, לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. 

הנה עוד דוגמה לפלאות שמתרחשות בסיפורים: דמות מהעבר הרחוק, מנהל של תחנת רכבת שחי בטרנסילבניה בתחילת המאה ה-20, יכול להופיע פתאום על סף דלתו של המספר ולתבוע ממנו את תיק התפילין הרקום שסבתו הורישה לו, כי כך יוכל השומר לזכות באהבתה. "היית מת", משיב לו המספר והלה מגיב בגיחוך "אל תאיים עליו במוות"… 

בכלל, מתים נוהגים כאן לשוב אל האדמה, אם בזכות וברשות ואם בעורמה ובגניבה: אמו למשל מגיעה אליו כדי לבשל למענו את הבמיה ברוטב עגבניות שכל כך אהב בימים שחיה ובישלה, ובאותה הזדמנות גם כדי להציץ בתצלומים שקיבל המספר מבנה של אהובת אביו, זאת שבגללה עזב את הבית זמן לא רב אחרי שהמספר נולד. אמו גם יודעת להעלים את האהובה ואת חברתה מתוך אחד הצילומים, ומותירה בו רק את בעלה המשתומם – איך נשאר פתאום לבדו בתוך תצלום, בשפת הים של תל אביב? 

כמו כן, הוא יכול לנסות לשדך לאמו בדיעבד, בהיותה שם למעלה, בעולם הבא, את המחזר הראשון שלה, שלא רצה לשאת אותה לאישה רק מכיוון שלבשה גרביים חומים ולא שחורים, והרי, כך הוא סבור, בעלה, אביו, אמלל אותה. אבל להפתעתו מסתבר שלא, אמו לא מוותרת על הבעל האהוב, חרף היסורים שהסב לה, והיא רוצה דווקא אותו לצדה.

בר-יוסף חושף שפע של סיפורים משפחתיים נושנים, ועושה מהם מטעמים. האמת לובשת נופך דמיוני, פנטסטי, רקום בדמיון פרוע. 

הרובד הלשוני של שפתו ססגוני ומשתנה בלי הרף: "בא זה לשנות סדרי בראשית", לצד "עם כל הכבוד לשולחנם של צדיקים, למות שם משעמום", או "האומנם מקווים הם שיעסוק הקדוש ברוך הוא בריפוי גרונותיהם המודלקים של חסידיו", לצד "הגיע הזמן לצ'פר את המתנדנדים" (שתי הדוגמאות האחרונות לקוחות מהסיפור "דולרים מהגיהינום", שבו מנסים המלאכים לשכנע את הקדוש ברוך הוא לחלק דולרים ליהודים כדי שיקיימו כיאות את המצוות…)

הסיפורים רצופים כאמור בעקיצות עצמיות של סופר שמבקש לשמור על מידה של צניעות כשהוא חושב על אמנותו. הוא מתאר למשל "ציפור שנכנסה דרך אחד החלונות" בביתו, והיא "שרה במלוא גרונה לקהל מעריצים עלום שייחלה לעצמה." ברור לגמרי שהציפור איננה רק היא עצמה, אלא היא משל לכל אמן שמפליג בשירתו, ולא בטוח שמישהו בכלל מקשיב לו או נהנה במיוחד מיצירתו.

אפשר לומר ליצחק בר יוסף שלשירו הקשבתי בהנאה אמיתית. כן, אני מתייצבת כאן ואומרת בריש גלי: אלי דיברת ואני הקשבתי! 

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון. כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

יש משהו יצירתי במיוחד בקריאה של מחזה, לעומת קריאה של פרוזה. אי אפשר לשכוח שמדובר ביצירה שדומה לפרטיטורה מוזיקלית: המחזה אינו היצירה השלמה, שכן הוא נועד לעלות על הבמה והשחקנים והבימוי אמורים להוסיף לו את העומק, הפירוט, ובעיקר הפירוש הנדרשים לו, כדי שיהפוך ליצירה השלמה.

ובכן, הקוראת מנסה לייצר בעיני רוחה את ההצגה: איך השחקן מבטא בכל רגע את הטקסט הנתון בפיו? צועק? לוחש? רוטן? מזדרז? מאט? אלה כמובן רק כמה אפשרויות מתוך אינסוף שהקול האנושי יכול להפיק. ומה באשר למחוות הגוף  של השחקן? ובכלל – איך הוא או היא נראים? ומה מוסיף הבימוי? מה הוא עושה לטקסט? איך מעשירים אותו בהתנהגותם של השחקנים על הבמה, בשכבות הנוספות למילים, יש כל כך הרבה אפשרויות שיכולות ללכת עם הטקסט, להעמיק או לסתור אותו, וכל הפקה היא למעשה נדבך נוסף, חיוני, שיכול להפוך את הדברים הנאמרים על פיהם, שהרי לכל טקסט יש סבטקסט סמוי שהשחקנים והבמאי דולים, מביעים, מאתרים, למעשה – מייצרים מחדש באמצעות הכוח היצירתי שלהם.

קראתי מרותקת את הורים איומים, מחזה שכתב ז'אן קוקטו שהעיד עליו כי "האתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת". עוד כתב קוקטו: "ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי".

חמש הדמויות שבמחזה הן שתי אחיות, איבון וליאוני, שאחת מהן מאוהבת בבעלה של האחרת. הבעל, ומישל, בנם של בני הזוג הנשואים, גבר צעיר שמבשר לאמו האוהבת מדי, הרבה יותר מדי, שהתאהב באישה צעירה, מדלן. איבון, אמו של מישל, נטרפת מקנאה. היא מסרבת להרפות מבנה. דמותה המזעזעת של האם האדיפלית מוכרת לנו מאוד מיצירות רבות: למשל, אמו של וודי אלן שמרחפת מעליו בשמיים בסרט "סיפורי ניו יורק" ומטיפה לו מוסר (האם היא התירוץ האולטימטיבי למעשיו הבזויים ולנבזות שלו, כפי שהם מתבהרים בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו"?), או אמו השתלטנית והפתיינית בספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, שסיפורו מתחיל במשפט: "היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת" (כזכור, גם פיליפ רות נודע לאחרונה כגבר פוגע כנראה, על פי ביוגרפיה שנכתבה עליו). אלה רק שתי דוגמאות מתוך אינספור, והרי עצם המונח הפרוידיאני "קשר אדיפלי", העוסק בקשר שבין אמהות ובניהן המתבגרים, הוא מאבני היסוד של הפסיכואנליזה.

שמו של המחזה שלפנינו מרמז על תוכנו ועל משמעויותיו. אין בו, בשם, שום סבטקסט. הוריו של מישל הם, חד וחלק, "הורים איומים". אנחנו עדים לכך ממש מההתחלה. העניינים מסתבכים כשמתברר שאהובתו של הצעיר ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, ולא סתם גבר נשוי: למרבה התדהמה אנחנו מגלים שאותו מאהב מבוגר הוא – כמה נורא – אביו של מישל. הנה כמה משולשים של גילוי עריות סמוי לכאורה, ובעצם גלוי למדי: האימא שאינה מרפה מבנה ומסרבת להכיר בכך שהוא כבר בן עשרים ושתיים ושזכותו לפרוש כנפיים ולחיות את חייו מחוץ לכלוב שהיא סוגרת סביבו; האבא שחולק אישה עם בנו; הדודה שחולקת אהוב עם אחותה. 

מה יקרה כשליאוני, הדודה, תתחיל לבחוש בחייהם של בני משפחתה הקרובים ביותר?  האם היא באמת מתכוונת "לעשות סדר" לא רק בבית, אלא גם בקשרים המשפחתיים השונים?

לכאורה מדובר בפארסה מלודרמטית, ובעצם זוהי דרמה משפחתית אפלה, אקסצנטרית ואנושית להחריד.

בסופו של המחזה מופיעים פרטים על ההפקה בישראל: המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון באר שבע, ב-2016. אחרי שקראתי אותו הייתי שמחה מאוד לצפות בהצגה ולהשוות בין מה שראיתי בעיני רוחי למה שהמבצעים דלו מהמחזה. 

Jean Cocteau, Les Parents Terribles (1938)

מצרפתית: אלי ביז'אווי

"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר? 

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר המרתק הזה, תוהה המחבר, מנחם קייזר, אם בחר בסוגה הנכונה. האם, הוא שואל את עצמו, מוטב היה לי אילו בחרתי בפיקשן? אילו כתבתי רומן, ולא את סיפור המעשה האותנטי על מה שעבר עלי ועל האנשים שחקרתי, על קורותיי וקורותיהם? בְּרומן, הוא אומר לעצמו, הייתי יכול להיכנס אל דמותו של הסבא שלי שלא הכרתי, ובעצם, הייתי ממציא סבא שהייתי רוצה להכיר, אותו ואת העבר שלו. "אלה מין כיסופים אל הכיסופים: אני רוצה להיות מסוגל להתאבל עליו," הוא כותב, ואז גם מגיע אל שורש העניין בספר שלו, שנקרא "ביזה" – במקור: Plunder: "הסיפורים שלנו אינם הרחבה של הסיפורים של הסבים שלנו, אינם ההמשך שלהם. אנחנו לא ממשיכים את הסיפורים שלהם; אנחנו פועלים על פיהם, מקדשים ובוזזים."

השימוש במילה ביזה בהקשר של מנחם קייזר והסבא שלא הכיר מרתק ובעיקר – מפתיע. שהרי הספר, כך כולנו מבינים מלכתחילה, הוא על ביזה אחרת לגמרי: ביזת יהודי פולין (ולא רק פולין, כמובן!) שנרצחו ורכושם הוחרם, הולאם, נלקח – נבזז! ועל קרובי המשפחה המעטים (יחסית למספר העצום של היהודים שנרצחו, גם אם מדובר בכמה אלפים) שמגיעים מדי שנה לפולין. עד כדי כך שבקרב הפולנים נוצר מעין מיתוס, אולי מוטב לומר – נוצרה אימה מפני אותם יהודים, שרוצים לחזור ולנשל את הפולנים מבתיהם: "כל אזכור של המילים 'רכוש', ו'מלחמה' ויהודי' מפעיל אזעקת אזהרה".  מעניין בהקשר זה להיזכר בשני ספרים: האחד, ספר עיון, המיליון השביעי, של תום שגב, שבו דן המחבר בשאלת הפיצויים לניצולי השואה ומראה כי בעצם הגרמנים יצאו "בזול", אם מביאים בחשבון את כל הרכוש הרב שבזזו, והאחר הוא ספרה המצויר (והנפלא!) של רותו מודן הנכס העוסק בדיוק בסוגיה הזאת: חשדנותם של פולנים כלפי יהודים (ישראלים, במקרה של הנכס) שמגיעים לפולין כדי להשיב לעצמם רכוש שהפולנים כבר התרגלו לבעלותם עליו, מנסים לגאול את הרכוש שאמור להיות שלהם, הם יורשיו החוקיים, אם רק יצליחו להוכיח זאת. "הצאצאים הללו נוסעים רחוק מאוד כדי לחקור, לחפור, להעיף מבט, לגעת בסיפור", וכך עשה גם מנחם קייזר, שהתחיל את המסע שלו כחמש שנים לפני שפרסם את הספר. נודע לו שבניין מסוים בעיר הפולנית סוסנוביץ שבשלזיה אמור למעשה להגיע לידי הוריו, דודתו ודודו. הוא פותח במסע ארוך ומפותל, בניסיון לקבל לידיו את הבניין.

תחילה עליו להוכיח שהיורשים, ההורים של אביו ושל דודיו, מתו. אלמלא מתו כבר היו אמורים להיות בני יותר ממאה. הדעת נותנת שגם אם לא מתו בשל גילם, נספו בשואה. אבל מסתבר שההוכחה אינה פשוטה כל כך. בית המשפט הפולני פוסק שמאחר שאין ראיות לכך שנפטרו, אי אפשר להכריז עליהם כעל מתים. רק כעבור זמן רב נודע לקייזר שיש בפולין שתי קטגוריות למוות: כאלה שאפשר "להצהיר על מותם", וכאלה ש"מוכרים כמתים". לפיכך, על פי החוק הפולני, גם מי שמתו יכולים לא להיחשב מתים.

נפתולי הביורוקרטיה הפולנית הם בסופו של דבר רק פן צדדי בסיפורו של קייזר, שכן במהלך חקירותיו ומאמציו הוא נתקל בסיפורים אחרים, מרתקים ומחרידים, ואפילו מגלה קרוב משפחה רחוק שעל קיומו לא ידע.

"תיירי-הזיכרון מנסים למצוא רוחות רפאים ולשוחח אתן", הוא כותב, ובעצם זה גם מה שהוא עושה, ואינו יכול שלא לתהות: האם סבו היה מרוצה בכלל מהקשר המחודש שיצר נכדו עם פולין? מהחיפוש אחרי הצדק, הרכוש, ההכרה בעוול?

"טמון כאן דיסוננס מהדהד: מצד אחד, הסבא שלך איבד את כל בני משפחתו. מצד שני, סיפורו אינו יוצא דופן. הוא כמעט קלישאה".

הוא מגלה את עולמם של ציידי אוצרות פולנים, שנוהגים לחפור באדמה ולחפש מקומות מסתור, מחילות ומנהרות, כדי למצוא שם את מה שהשאירו אחריהם הרוצחים והנרצחים, הגרמנים והיהודים. רובם מחפשים זהב שהוטמן שם לדעתם, אבל במהלך החיפושים הקדחתניים, שאצל רבים מהם נהפכו לתחביב ולעיסוק מעניין בשעות הפנאי, שנעשה בחברותא, מתוך טיפוח של חיי חברה, הווי, מפגשי "קומזיץ" לעת ערב, שתייה משותפת והרבה צחוקים, הם שוכחים דבר חשוב: "אי אפשר לנתק בין האוצרות שהותירו הנאצים לבין הברוטליות של הנאצים. העניין הוא – על מה שמים את הדגש. וכאן, בפולין החלופית [זאת של מחפשי האוצרות], הממוקמת לכאורה בשלזיה, הדגש הוא על רכבות מיתולוגיות, מחילות מסתוריות, חומרים סקסיים ומלהיבים. היהודים – אלה שחפרו את המחילות, אלה שמהם נגנב מרבית הזהב (בין אם היה שם באמת ובין אם לאו), היו אבסטרקטיים וחסרי חשיבות".

אלא אם יכלו לתרום במשהו לחיפושים אחרי האוצרות הקיימים או המדומיינים.

כי כשהוא מתקרב אל מחפשי האוצרות מתברר לו לפתע ולגמרי במקרה שאחת הדמויות הנערצות עליהם נושא את שם המשפחה שלו עצמו. האיש, אברהם קייזר, כך הוא מגלה לתדהמתו, הוא קרוב משפחה שלו. אברהם קייזר כתב ספר על מה שעבר עליו במחנות הריכוז השונים שבהם שהה, וסיפר בו בין היתר על המקומות שבהם הטמין פתקים שכתב בסתר במחנות הריכוז השונים שבהם עבר.

אברהם קייזר איבד את אשתו ואת בנו. הוא ביקש לספר על הזוועות, על האובדן, וכיצד ניצל. ספרו ראה אור בעברית ב-1952, אבל איש לא שם לב אליו בישראל. בפולין לעומת זאת אברהם קייזר מפורסם ונערץ, אבל לא בגלל מה שהיה חשוב לו לספר, אלא רק מכיוון שציידי האוצרות נעזרים בספר שלו בחיפושיהם.

איזו אירוניה מרה!

המעקב אחרי קורות חייו של קייזר מרתק. מחפשי האוצרות הפולנים מתעקשים לומר שמחבר הספר שלפנינו (למעשה – אחיינו מדרגה שלישית של אברהם קייזר), הוא נכדו של האיש הנערץ עליהם. מנחם מגלה כיצד אברהם ניצל (אלמנה גרמנייה הסכימה להסתיר אותו), ומנסה להבין מה קרה לו אחרי כן. כל גילוי של סוד מעורר מסתורין חדש, וכל שאלה שמוצאת תשובה רק מעוררת שאלה חדשה, מסקרנת ועצובה יותר מקודמתה.

שאלת ה"ביזה" אינה מרפה. לאורך כמה דפים דן המחבר עם עצמו ומתלבט: האם מוסרי לתבוע בעלות על הבניין שהיה שייך לסבו? מה עם הדיירים שגרים שם? נכון, הם לא אשמים, אבל מה אתו? מה עם היורש החוקי? הוא אשם? הרי אלמלא פרצה המלחמה, אלמלא סולק סבו מביתו ונרצח, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל ספק בזכויות של יורשיו, נכון?

לשלל הטיעונים שהוא עצמו מעלה, למשל: הרי היו אז כל כך הרבה פליטים שאיבדו את בתיהם, הוא משיב בדיאלוג פנימי מרתק – שאלות ותשובות, תהיות ומענים, דיאלוג שמעורר כמובן בקוראת הישראלית שאלות אחרות, מכאיבות לא פחות: מה על הפליטים של כאן? אלה שאיבדו את בתיהם? אלה שנסו, או הונסו, שברחו, או הוברחו, אלה שממשיכים לטפח געגועים מדור שלישי למקומות ולבתים שלא גרו בהם מעולם? מה עליהם? האם תשובותיו הנחרצות של מנחם קייזר מהדהדות את התשובות שאנחנו רוצים להשמיע לעצמנו? לא פשוט. לא פשוט בכלל. שהרי בסופו של דבר, כולנו פליטים, או צאצאי פליטים.

הספר מעניין ומעורר מחשבות. משפט אחד מתוכו ממשיך להדהד בתודעתי: It is remarkable how long an act of violence can echo, כלומר: "מדהים כמה זמן ממשיך להדהד מעשה אָלים".

מאחר שהספר ראה אור באנגלית במרס 2021, הוא טרם תורגם לעברית (לפיכך את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי). מעניין לראות אם מישהו בישראל  יחליט להוציא אותו לאור בעברית.

קראתי אותו, כדרכי, בקינדל. כמה לחיצות כפתור והוא זמין לקריאה. מומלץ!

מתוך: בוא אלי חייל נחמד
בספר: מה איכפת לציפור

"לב תל אביב", שמו הרומן שראה אור ב-1996, הוא שמו של בית מלון תל אביבי בדוי שהיה צמוד בשנות ה-20 וה-30 אל בניין מגורים תל אביבי. המילה "לב" טעונה כמובן במשמעויות: לב הוא לא רק איבר שרירי בגוף האדם, אלא גם, על פי ההגדרה במילון רב מילים "המרכז הרגשי והאינטואיטיבי של האדם: מושב הרגשות, המחשבות, ההתנסויות הפנימיות, הרשמים,", וגם "כינוי לאופיו של האדם, לטיפוס האישיות שלו".

כל ההגדרות האלה תקפות והולמות את הרומן המרתק שכתב נתן שחם. 

במרכזו של הסיפור עומד אותו בית מגורים ובית המלון הצמוד אליו, וכל דייריו, שכנים שקיימו ביניהם יחסי גומלין שנמשכו לאורך רוב חייהם, ושיקפו בגורלם את המציאות ההיסטורית שבה חיו: ניצולי שואה וילידי הארץ, חברי המחתרות השונות, לוחמים ואינטלקטואלים, זעיר בורגנים ואנשי מעמד הפועלים, עניים ועשירים, אידיאליסטים מכל מיני סוגים, חלקם ידידים קרובים, אחרים אויבים מושבעים.

ביניהם בולט הגיבור המרכזי של הסיפור, אבנר עינב, לשעבר וינברג, עורך דין שפעל בשירות היישוב, ואחרי כן גם בשירות המדינה, בין היתר בימים הראשונים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשנשלח לעזור בהברחה של ניצולי שואה אל ארץ ישראל. 

האם צודק בנו של אבנר, היסטוריון שכתב מחקר על ספרטה, שאותה עיר ביוון הייתה "רק משל, וישראל היא הנמשל"? האם נכונה תפישתו כאילו "אורח החיים הספרטני" אופייני ליישוב היהודי "שהעדיף חיילים ועובדי אדמה על סופרים ומשוררים"? האם אפשר להבין ללבו של אלקנה, חברו הטוב ביותר של אבנר, האידיאליסט שבחר לחיות בקיבוץ, חרף הקושי הרב, כי ראה בכך הגשמה של חזון? האם בני דור תש"ח היו "חבורה של נערים קרתניים שלא ראו את העולם ולכן לא הבינו שמגדלים אותם להיות בשר התותחים של מלחמות אבודות"?

דמות אחת בסיפור, אישה שבנה הבכור נהרג במלחמת יום כיפור, מסכימה עם נקודת המבט הזאת. דמות אחרת סבורה שאסור "להכניס מציאות מורכבת למיטה צרה מלהכילה", ומסרבת להזדהות עם התפיסות הללו. האם אפשר ומוצדק לפרש את סיפור עקידת יצחק בכלים עכשוויים ולהסיק ממנו משהו על קיומנו בישראל ועל המלחמות הגובות חיים צעירים?  

הרומן מעניק לנו הצצה מרתקת אל הלכי הנפש ששררו בארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובאלה של מלחמת העצמאות. מעניין למשל לקרוא כי אנשים אמרו אז לעצמם כי "היטלר רק מאיים, ככה הוא משיג את שלו. אבל הוא לא יצא למלחמה. הוא לא מטורף". מעניין לקרוא "מבפנים" על המאבק נגד "תרבות הלעז", האיסור לדבר ביידיש או להציב שלטי חוצות לא עבריים, ועל התהייה המאוחרת אם "היתה זו מהדורה צמחונית של 'מהפכת התרבות' העברית" שאפשר להשוות אותה עם מהפכת התרבות האכזרית שהתחוללה בסין. 

הטכניקה הסיפורית שנקט שחם בכתיבה הספר מרתקת: בתחילה הוא משרטט שרטוטים מהירים, חיצוניים, שמספרים בקווים כלליים על התפתחויות, דמויות, מעשים והרהורים. אחר כך הוא ממשיך וממלא את קווי המתאר, מעניק להם נפח, מעמיק ומפרט, וכך – לאורך הסיפור. מקדים את המאוחר ברמז על כל מיני תהפוכות ואז מתאר אותן לעומק. כך למשל, נודע לנו שאשתו השנייה של אבנר  קשורה אליו בכל מיני חוטים עלומים, אבל מלוא משמעויותיהם של הקשרים הללו נגלה לנו לעומק רק בהמשך. וכך העלילה מתקדמת – כל פעם נשלח רמז, מעין פתיון מסקרן, שעל טיבו נלמד רק בעוד אי אלה דפים. העלילה הולכת ומתפתחת, על כל מורכבותה והפתעותיה.  

אבנר, בן דור תש"ח, הוא אדם מתלבט שלעולם אינו נחרץ בעמדותיו: הוא "ידע כבר אז שלעולם לא יצליח לסגל לו את להט האמונה בצדקת הדרך של חברו. מחצית חייו ראה בקוצר היכולת הזה פגם מוסרי, שיש לכפר עליו בנאמנות למי שאמונתם שלמה משלו, ובמחצית השנייה ראה במום הזה את היפה בתכונותיו." כך למשל כשהוא מחליט ללמוד יידיש כדי להבין את הניצולים שנשלח להבריח לארץ ישראל, הוא חש "שבגימנסיה לימדו אותנו להיות אנטישמים בני דת משה. עכשיו לא נותר לי אלא לאהוב אותם, עם כל הקושי שבדבר". 

אבנר הוא בנו של צייר שרק לקראת סוף המאה ה-20 החל לזכות בהכרה ואפילו בתהילה. מרתק להשוות בין תיאורי הצייר ועמדותיו בספר שלפנינו, לאלה שברומן לוח חלק, שראה אור ב-2010. הצייר שעמד בלוח חלק במרכז העלילה היה מסור ליצירה מופשטת, שרק באמצעותה חש שהוא מסוגל להביע רגשות, ואילו אביו של אבנר מהרומן, הקודם מבחינה כרונולוגית, היה צייר פיגורטיבי, שאינו מבין אמנות מופשטת ואינו מעריך אותה.

משעשעת נקודת המבט ששחם שם בעיניו של אבנר כשזה נתקל בעסקנית אמנות: הוא "הקשיב לדבריה מוקסם ממה שידעה ענת לקרוא בבד צבעוני פשוט, ותהה אם באמת היא מאמינה במה שהיא אומרת, או שמא הסוחרוּת מפיקה ממוחה החריף נימוקים מלהיבים להעלאת מחירה של סחורה". 

לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה, על טור מצחיק עד דמעות שכתב לפני יותר מעשר שנים רענן שקד בידיעות אחרונות בעקבות ביקורו במוזיאון: 

לב תל אביב הוא עוד אחד מהספרים שהקורונה מאפשרת לחזור אליהם. הוצאות הספרים כמעט דוממות, והנה יש הזדמנות למצוא את אלה שניצבים על המדפים ומחכים לתורם, שהגיע. המפגש אתם מתגמל ומעשיר.

בדקתי ואפשר לקנות את לב תל אביב יד שנייה באתר סימניה, או יד ראשונה בBookme ובאתרים נוספים (משום מה, ולמרבה הצער, לא באתר של עם עובד.  כנראה אזל שם). הוא שווה את המאמץ הקל שבלחיצת כפתור ומסירת כתובת הדואר. ואגב, מומלץ לפתוח תיבת דואר (צמודה לסניף דואר). מניסיון, לשם החבילות כן מגיעות. 

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 

הוא יכול גם שלא לסיים משפטים, להשאיר רמזים תלויים באוויר. כך ניתנים הדברים לכל פירוש שהוא, מועדים לכל אי־הבנה. לעתים הוא שולח מסרים מעורפלים ומסרב להבהיר. החותנת מבקשת מחתנה שירות פעוט כלשהו: 

"לא, זה בלתי אפשרי!"
"למה?"
"את צריכה לדעת!"
"לא, אני לא מבינה."
"אז תתאמצי יותר!" 

אף שהדברים רוויים בתוקפנות, הם נאמרים בנימה רגילה, שקטה, כמעט נינוחה. כך מנטרלים את הקורבן, והוא חש שהוא מגיב "לא לעניין". לנוכח רמיזות כאלה הגיוני שינסה לפשפש במעשיו ולראות היכן שגה, ולבסוף יקבל על עצמו את האשמה למתרחש, אם עדיין לא התפרץ והפך את הסכסוך לגלוי. האסטרטגיה הזאת נכשלת רק לעתים נדירות ביותר, שהרי אין אדם שאין לו רגשי אשמה שאפשר לעורר, אלא אם כן הוא עצמו פרוורטי. 

הרמיזות המערערות אינן מנוסחות בבהירות. אֵם אומרת לבתה, שאינה מצליחה להיכנס להיריון: "תקשיבי, אני מטפלת בילדים שלי כמו שאני רוצה, ואת תטפלי בשלך כמו שאת רוצה!" אילו חשה אחר כך צער והתנצלה, היה אפשר לחשוב שנכשלה בלשונה, אבל אמירתה היא אבן קטנה שהושלכה, עם רבות אחרות, ללא כל לבטים או חרטה. 

תכסיס מילולי נוסף שמאפיין את הפרוורטיים הוא השימוש בשפה טכנית, מופשטת, דוגמטית, כדי לגרור את האחר לתחומים שבהם אין הוא מבין דבר. אין הוא מעז לבקש הסברים שמא יוצג כמטומטם. 

השיח הקר, שכול-כולו תיאוריה, מונע מן האחר לחשוב ולהגיב. הפרוורטי, שנוקט נימה ידענית ולמדנית, יוצר את הרושם שהוא יודע, גם כשהוא מדבר שטויות. הוא מרשים את קהל מאזיניו בלמדנותו השטחית באמצעות שימוש חסר מובן במלים טכניות. הקורבן יאמר אחר־כך: "הוא עבד עלי, אני לא מבין למה לא הגבתי!"

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 

La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

אני מודה: דבר כזה עדיין לא קרה לי. קראתי את הרומן כולו ולא הפסקתי, כי התענגתי מאוד מהכתיבה. אמרתי לעצמי בלי הרף: "איזה יופי!", אבל בניגוד לדרכי תמיד, לא הרגשתי שום צורך לסמן שורות לאורך הדרך, הספר נשאר נקי לגמרי, ובסופו של דבר חשתי שלא הצלחתי לפענח קשרים, תבניות או כיוונים. לא הגעתי לשום מסקנות או תובנות, לא הבחנתי בהשקפת עולם שמתגלה עד תום הקריאה. הכול זרם יפה מאוד, יש כמעט לומר – על מי מנוחות, אבל, שאלתי את עצמי אחרי שסגרתי את הספר, אז מה, בעצם?

הרומן מתרחש בירושלים, בקיץ של 1969, ימים אחדים אחרי שאפולו 11 שוגרה אל הירח. במהלך יום אחד, מהבוקר עד הערב, אנחנו מתוודעים אל עורב אחד ואל חמישה בני אדם שאינם מכירים אלה את אלה, אבל מכיוון שהם חיים באותו מרחב ירושלמי מצומצם, הם נתקלים זה בזה באקראי – ברחוב, בקונדיטוריה, בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, בגינת בית הספר. לכל אחד יש כמובן סיפור חיים שנסתר מעיני רואיו: חיים צמח נקרא פעם הנס. הוא היה סטודנט לרפואה שהיגר לארץ ישראל אחרי שנכשל בבחינות המעבר באוניברסיטה שבה למד; שרלי הוא ילד קטן שאביו נהרג שנתיים לפני ההווה הסיפורי; בת' היא צעירה קנדית אדמונית שכועסת מאוד על הוריה; ברוך קטן איבד את אביו על האונייה בדרך לישראל, עוד כשהיה ילד, וסעיד הוא עובד ניקיון צועני שעד המלחמה ב-1948 גר עם ג'מילה, בת זוגו, בדירה שבה חי כיום חיים צמח.

העורב המשקיף על האנשים, עוקב אחרי חייהם ומתערב בהם מדי פעם הזכיר לי את עופות הטרף המופלאים בספר והיום אינו כלה של צ'ינגיס אייטמטוב, אבל אצל אייטמטוב התיאורים נאספים אל כל השאר ומתגבשים לכלל אמירה שאפשר לגעת בה, ואילו כאן, חרף יופיים, לא הצלחתי לעמוד על תפקידם במארג הכולל.

חיכיתי כל הזמן שהנחיתה על הירח, שנרמזת לכל אורך הרומן, תתממש ותביא אתה הבהרה, אבל המסגרת שקבע לעצמו הסופר: יום אחד בלבד בחייהם של דמויותיו, לא אפשרה זאת. הטיסה של אפולו נזכרת אמנם שוב ושוב, מתוך תודעתן של כל אחת מהדמויות, אבל מה משמעותה? מדוע היא ניצבת במרכז הרומן? מה תפקידה? ובכלל, מה בעצם משמעות המפגשים האקראיים בין כל האנשים הללו?

סעיד וג'מילה מעמידים פנים שהם אילמים. מדוע? בת'  מעמידה פנים שהיא נוצרייה. לשם מה? שרלי מגלה סוד שאמו הסתירה מפניו, והוא לא מגלה לה שהוא יודע לקרוא. מה חשיבותן של שתי העובדות הללו?

הספר עתיר אזכורים של יצירות אחרות: בין היתר, שירים של אדית פיאף ושל הביטלס, סיפורים של ד"ה לורנס ושל תומס מאן. יש בו אפילו שורת תווים שמלווים את שירתו של חיים צמח, אבל מה תפקיד כל האזכורים הללו? להעניק נפח? לייצר תחושה של עומק? יש גם לא מעט ציטוטים מעיתונים, אבל כאן לפחות הבנתי את הצורך להעניק רקע היסטורי מדויק.

מכל מקום, כאמור, הכול כתוב יפה להפליא, אבל הסך הכול השאיר אותי, משום מה ולמרבה הצער, אדישה.

ירח זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, ולשלל שבחים. ייתכן מאוד שהבעיה בי ובקריאה שלי את הספר.

במחשבה נוספת התחוור לי מה הקשה עלי: אין סיפור! יש דמויות ותיאורים יפים להפליא, אבל אין עלילה, ולכן אין גם שום מתח. וזאת, כדבריו של א"מ פורסטר "סכנה שסופר חייב להישמר מפניה". כולנו, כתב פורסטר בספרו Aspects of the Novel, דומים למלך ששחרזדה הקסימה בסיפוריה. היא השאירה אותו כל לילה עם הסקרנות, המתח, עם השאלה "ומה קרה אז…?". השאלה הזאת נעדרת, למרבה הצער, מהרומן שלפנינו.

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

אריך קסטנר ידוע מאוד בזכות ספרי הילדים שכתב. מי לא קרא את אמיל והבלשים, פצפונת ואנטון, אורה הכפולה, הכיתה המעופפת (ועוד ספרים רבים אחרים, ידועים יותר או פחות)?  

לאחרונה ראה אור תרגום לעברית של ספר שכתב למבוגרים, אל האבדון. הרומן ראה אור לראשונה ב-1931, והוא משמש מעין כמוסת זמן: הקפאה של מציאות החיים בגרמניה, זאת של עוני, אבטלה וייאוש שאותם היטיב לתאר גם שטפן צוויג, למשל בספרו הנערה מהדואר.

הייאוש שקסטנר מתאר נועד להגיע לאוזניהם וללבם של בני דורו וארצו, ושל אירופיים בכלל. "הוא רואה תקווה אחת ויחידה והוא אומר מהי. הוא רואה שבני הדור הזה עקשניים כחמורים והולכים לאחור אל פי תהום פעורה. ששם יש מקום לכל עמי אירופה, ולכן הוא קורא, כמו אחרים לפניו ומלבדו, זהירות! בנפילה, יד שמאל על המעקה השמאלי!" כתב קסטנר באחרית הדבר שהמוציא לאור סירב ב-1931 לכלול בספר, אבל מופיעה עכשיו במהדורה העברית. זאת אינה ראייה נבואית יחידה שמופיעה בו. פביאן, גיבור הסיפור, חולם חלום בלהות: "מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי ערומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענק שאש אדומה בערה בו". הלא מודע של קסטנר ראה כבר בתחילת שנות ה-30 את הזוועות שתודעתו עדיין לא הכירה! 

לקראת סופו של הסיפור הוא נוגע, לכאורה, במקורות הזוועה, כשהוא מתאר את הווי הפנימייה שבה התחנך פביאן. הסדר הצבאי שנדרש מהילדים ומהנערים. "האם," הוא שואל את עצמו, "תמיד חש את השקר המתהלך פה ואת האלימות החבויה הרעה שהפכה דורות שלמים של ילדים לעובדי מדינה ממושמעים ולאזרחים צרי אופקים?" הוא מספר איך "על הקירות היו תלויות כותנות הלילה בקפדנות צבאית." וזאת כי "צריך להיות סדר". ואז הוא נזכר בעצמו, ותוהה "מתי זה היה, בעצם, שהוא עמד פה, חייל אחד בין אלפים במכנסיים ארוכים, הקסדה לראשו, מצויד להקשיב לדרשת השדה האפורה, בן שבע-עשרה, נכון לשמוע את דבר אלוהים הגרמני לצבאותיו?" ומתכוון, כמובן, למלחמת העולם הראשונה. המלחמה שלפניה "היו שירו בעצמם", אבל במהלכה "כבר גדל מספרם […] ואחר כך מתו רבים עוד יותר. חצי מתלמידי הכיתה מתים". 

על הלך הרוח ששרר בגרמניה הוא מעיד כשהוא מספר על ידיעה בעיתון: "נשיא ארצות הברית הציע לאירופה להשהות לשנה את גביית הפיצויים מגרמניה. אמריקה גילתה שאי אפשר לעשות עסקים עם עם שלופתים את גרונו. היא נטתה להרפות מעט את הלפיתה", ומספר במרירות על צרפת "שהסתייגה מהתוכנית" של נשיא ארצות הברית, כי "חששה שימנעו ממנה להיחנק בזהב". 

כמה כעס! כמה מרירות! ואלה מפיו של סופר שהתנגד למשטר הנאצי (אם כי לא גלה מארצו במהלך המלחמה, וגם השתדל להצניע את הביקורת שלו, כדי לא להרגיז את השלטונות). הכתיבה הזאת מבהירה לנו מנקודת מבט אישית, לא בכלי מחקר היסטוריים, מה חש הציבור הגרמני כעשור אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, ומה היה הרקע שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון. 

ועם זאת, פביאן, הדמות המייצגת את קסטנר, משיב למכר שמאשים אותו: "אתה לא פטריוט", ואומר לו: "ואתה מטומטם […] וזה הרבה יותר מצער". 

הוא בז לנאצים ונגעל מהם, אך עושה זאת בסמוי: "'רותנאו היה חייב למות', אמר לו פעם סופר נאציונל-סוציאליסט. 'הוא היה חייב למות. האשמה הייתה ביוהרה שלו. הוא היה יהודי ורצה להיות שר החוץ של גרמניה. תאר לך שבצרפת, כושי מהמושבות היה מציג את מועמדותו לקי ד'אורסי, זה היה לא פחות מופרך'". הבעיה היא שהביקורת סמויה ומובלעת כל כך, עד שהיא ברורה לגמרי רק בדיעבד. קורא "נציונל-סוציאליסט" היה יכול אז מן הסתם לקרוא את הדברים ולא לחוש בכלל שיש בהם ביקורת, אלא אם שם לב לאירוניה המושחזת שהספר רצוף בה. למשל –  מישהו מתלונן על כך שסוליות נעליו נשחקו לגמרי, ואם ימשיך להגיע ללשכת העבודה, בעוד שבוע לא יהיו לו נעליים, ו"לנסיעות אין לי כסף". בן שיחו תוהה: "אתה לא מקבל מגפיים מלשכת הסעד?" המתלונן משיב: "יש לי רגליים קצרות מאוד". העצה שהוא זוכה לקבל: "תתלה את עצמך", ועל כך מגיב פביאן, שהאזין לשיחה, "יש לו צוואר רגיש מאוד". כשאינו מקבל תשובות למכתבי חיפוש עבודה  שהוא שולח הוא מעיר "הטיפוסים שיושבים שם במשרדים עושים להם כנראה אלבומי בולים מהבולים שאני שולח לתשובה". על גבר חולה מאוד הוא מספר שהוא "שוכב מאז אתמול בלילה באטליֶה, ועסוק בלמות". 

כל כך הרבה ציניות מיואשת. כל כך הרבה שנינות וכאב.

הספר מרתק. 

ככל שנפרק את הציור למרכיביו, נוכל לראות שכל מרכיב יכול להיות סיבה להצלחה גדולה, ובו בזמן עשוי שלא להביא למופע ציורי מפעים במיוחד. 

אם אנסה, אחרי כל זה, לקבוע מה גורם לציור להיות 'גדול', אסתכן בכישלון ידוע מראש ובכל זאת אגיד זאת כך: ציור או יצירת אמנות, המקיים יחס משמעותי ובעל ייחוד בין ה"מה" ל"איך", שיש בו משום הפתעה וחדשנות עקרונית, שמשהו בנוכחותו מדגיש התעמקות רבה, עניין ואפילו קשב היוצאים מן הכלל, שמתקיימת בו אחדות רבה, לעתים מסתורית, והוא עולה על סך חלקיו, שהוא בן תקופתו, אך בו בזמן אל-זמני, שיש בו משהו ששומר על פשטות ומאידך הוא אינו מתמסר ונשאר פתוח, חידתי. הוא מספר לנו משהו שאין דרך אחרת לספר אותו, ופותח תובנה על העולם או החיים. עבודת אמנות שיש בה תכונות אלה, נדמית לי כבעלת פוטנציאל להיות עבודת אמנות גדולה. אוסיף עוד משהו שנראה לי חשוב: חובה שיזהו שהאמנות הזאת גדולה, וייתנו לה מקום. אמנות אינה מתקיימת ללא צופים. ואן גוך לא היה אמן משמעותי לולא התגלה, אמנם אחרי מותו, וזכה לפרסום.

לעתים נדירות מזדמנת חוויה מפעימה בעוצמות שמעניק ספרם של שניים: הרופא, פיטר גילבי, והאמן, אסף רומאנו. 

פיטר ואסף כתבו ביחד, בשיתוף פעולה מפרה והדדי, שיחות שבהן הם חושפים את עולמם הפנימי, האישי והמקצועי, ומפליגים מתוך עצמם אל עולם של מחשבות ורעיונות מרתקים ומעוררי השראה. 

כל פרק נפתח בתמונה הנוגעת במכנה משותף של השניים: רפרודוקציה של יצירת אמנות שעיסוקה בענייני רפואה. כך למשל הציור הראשון נקרא "גזר דין מוות", רואים בו רופא ופציינט שזה עתה התבשר כי מחלתו חשוכת מרפא.

מדהים ומופלא לקרוא את מחשבותיו של הצייר. לשים לב אתו לכל הדקויות שהוא רואה בציור, וללמוד ממנו משהו על היכולת לשאוב משמעות ותוכן מהפרטים שלא כל אחד יודע לשים אליהם לב.

משם ממשיכים אל דבריו של הרופא, שמשתף את חברו, ואותנו הקוראים, בכל מיני סוגיות הקשורות בעולמו המקצועי. מה מרגיש רופא שצריך לבשר לחולה שלו שהוא נוטה למות? איך הוא מתמודד עם הכורח לעשות זאת? מה קורה כשהבשורה נמסרת בהיסח הדעת, באדישות? "אם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו". אכן, פיטר משתף אותנו באירוע מחייו (לכל אורך הספר שניהם מרבים לספר על עצמם בכנות נוגעת ללב ובאומץ ראוי להערכה): כיצד נודע לאשתו שבתם חירשת. קלינאית תקשורת חסרת אחריות עברה ליד אשתו ואמרה לה, כלאחר יד, שהילדה אינה שומעת מאומה. "בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית". פיטר הפיק מכך, כמובן, את הלקח כרופא. התובנות שהוא מגיע אליהן בעקבות ההתבוננות בתמונה רבות, והוא מעשיר בהן גם אותנו. למשל, הוא מספר על ההתקדמות ברפואה שחלה מאז 1908, כשציירו את התמונה. "אני תוהה מה הייתה הבשורה המרה", הוא כותב, ומדגיש: "זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה," ומסביר עד כמה קטלניות היו מחלות רבות שהאנושות למדה להתגבר עליהן מאז. הוא מספר שמתעורר בו רצון "לספר מעט על הרפואה של אותם הימים", שלא דמתה בכלל לרפואה של היום. הנתונים שהוא מציין מסמרי שיער. למשל, "תמותת התינוקות המדווחת באנגליה הייתה ב-1909 163 תינוקות לכל אלף לידות", לעומת 3.5 לכל אלף לידות כיום. 

הדיאלוג בין הצייר לרופא מתנהל כדו שיח. שאלות ששואל האחד מעוררות שאלות נוספות אצל האחר, וכולן מעניינות ביותר. השניים ממריאים אל אינספור תובנות, שכל אחת מהן מרתקת ומחכימה יותר מקודמתה. התמונה "מתנתו של גויה" מעוררת למשל מחשבות על אמפתיה: איך רופא יכול להביע אותה? האם אפשר להקביל בין צופה ביצירת אמנות לבין רופא המשוחח עם מטופל? מה חווה אסף רומאנו עצמו, כשנפצע בתאונת דרכים? האם החוויה העוצמתית שחש הייתה חוץ גופית? איך אפשר לקשר אותה לטיפול בסמי הזיה? האם יש סתירה בלתי נמנעת בין מדע לדת, ואיך "אמונה בניסים מתיישבת עם ספקנות מדעית," שהרי ספקנות היא "חלק ממהותו" של המדע? ואולי אמונה דווקא מועילה לריפוי? פיטר מספר על השפעתן המפתיעה של תרופות דֶּמֶה – פלסבו – ומספר אפילו (במבוכה) כיצד הזריק פעם מים לחולה שהתלונן על כאבים עזים, וכיצד אותו חולה נרגע ונרדם, כי האמין שקיבל משכך כאבים…

אחד הפרקים הנוגעים ללב במיוחד נוגע במותה של כרמיאל, אשתו של אסף, שחלתה בסרטן השד, וזכתה לטיפולו המסור של פיטר, חברם של אסף וכרמיאל, ושל רופא נוסף, שכנם ביישוב הקהילתי שבו הם גרים. מכאיב, ומעורר השראה, התיאור המדוקדק, המדויק, שכולל פרטי פרטים על גסיסתה של כרמיאל, על החסד שזכתה לו בשל האהבה הרבה שבה עטפו אותה בני משפחתה, ילדיה, בעלה, אחותה, שכנותיה, וכמובן גם שני הרופאים. 

אחת השאלות המפרות ששואל הרופא את הצייר היא "מה יש ב'איך' של הציור […] שמושך את העין ואת הלב?" ואסף פותח בכך ש"זאת אולי השאלה, בה' הידיעה, של כל מי שיוצר אמנות", ואז מנסח תשובה מרתקת ומעוררת מחשבות, בין היתר:  "אנחנו רוצים וצריכים יותר […] ואמנות מאפשרת חוויה שבה ה'יותר' נגיש ואפשרי." בהמשך הוא מסביר ש"נושא אינו קובע את איכות הציור", ותוהה: "אולי אישיותו של הצייר היא הקובעת?"

דומה כי בשאלה הרטורית הזאת ביטא אסף את גדולתו של הספר שלפנינו: אישיותם הכובשת של שני הכותבים. המפגש אתם ביחד, ועם כל אחד מהם בנפרד, מזמן לנו חוויה מופלאה. 

שלושים סיפורים יש בקובץ הכול יהיה בסדר, שראה אור בימים אלה, והם מגוונים מאוד בסיטואציות  ובדמויות שיש בהם. האנשים המאכלסים את רובם שונים מאוד זה מזה: כך למשל מופיעים בהם – אשתו של השגריר היפני במדריד, גבר גרוש שמתגעגע לחייו הקודמים, אישה שבנה נהרג במהלך שירותו הצבאי, בני זוג שידידיהם הקרובים שכלו את בנם, אישה שמתלבטת אם להיעתר למתנה שקיבלה מחברתה ולעשות קעקוע, צעיר שמסתיר מבני משפחתו את נטייתו המינית, מנופאי שיושב בתא הפיקוד הגבוה במהלך סופת ברקים, אישה שנקראת לחדר המתים כדי לזהות אדם שמספר הטלפון שלה נמצא על פתק בכיסו, צעירה שמחפשת לקנות שמלת כלה בזול ונתקלת במודעה של אישה שמציעה לקנות שמלה כזאת "חדשה לגמרי", ומעוררת את סקרנותה של הקונה: סיפור שמזכיר את הסיפור הקצרצר המיוחס תכופות להמינגווי, (אם כי אין לדעת אם באמת כתב אותו):

ועוד כהנה וכהנה. כל סיפור פותח צוהר קטן אל עולם אחר, מפתיע ומסקרן.

חרף השונות והגיוון יש מרכיב אחד שמשותף לכל הסיפורים: שוב ושוב חוזרת אצל כל האנשים הללו תחושה של החמצה, ובעיקר של געגוע. הנה כמה ציטוטים, כל אחד מסיפור שונה: "היא המשיכה לשבת שם עוד שעה ארוכה, מרגישה איך עולה בה איזה געגוע שאין לו מרפא לימים שבהם [הוא] היה ילד קטן"; "…ממש אין אפשרות לקפוץ ממסלול למסלול, האם תאזור אומץ לתפוס את הרגע, לעצור את הזמן ולקרוא 'אלכסנדר'!' בצעקה גדולה ומהדהדת, שתדלג על עשר שנים של מרחק וגעגוע?"; "הקמטים בלחייו, שהיו פעם קמטי צחוק, העמיקו והפכו לחריצים של געגוע"; "קראתי את המילים על המסך והתחלתי להתגעגע לאמא"; "מטומטמת, מה חשבת? שהחיים הם סרט שאפשר לסובב לאחור"; "כשהתוכנית התבהרה לה נסעה לבית הקברות והניחה זר רענן וצבעוני של חרציות על קברו של אביה, שבזמן האחרונה התגעגעה אליו מאוד"…

רבים מהסיפורים מסתיימים בפואנטה: סוף מפתיע שהופך את הסיטואציה על פיה. ברובם ההיפוך משנה גורלות ומשמעותי מאוד לחיי האנשים שבהם הוא מתרחש, שכן כולם עוסקים בסודות משפחתיים, כאלה שמתגלים באחת בפני הקורא, ואחרים שנחשפים גם בפני הדמויות עצמן.

הכאב שבסיפורים הוא לרוב כזה שמעורר בדמויות תחושה של משמעות ופשר: "למרות הכאב, הוא הרגיש חי! חי ומאושר כאילו התעורר מתרדמה ארוכה", ואולי אחריו יוכלו לשנות משהו בחייהם, להבין טוב יותר את עצמן ואת הקשרים שלהן עם זולתם.

אחד הסיפורים טומן בתוכו הפתעה: הוא אמנם אינו מובא בסמוך לסיפור הראשון, שבו מתוארת כתיבתו במהלך ארס-פואטי יפה, אבל כשהוא מגיע, הוא מעשיר גם את הסיפור הראשון.

דליה מגנט מיטיבה לכתוב. היא יודעת לגלגל את העלילה הקצרה, לא להמעיט ולא להפריז. הסיפורים, משלבים את המציאות החיצונית עם זאת הפנימית, וכך אירועים היסטוריים ומצבים אופייניים למציאות הישראלית משתלבים בחיי הדמויות ומשפיעים עליהן: אישה שניהלה קשר אהבים עם חייל בריטי (מה קרה לה? מה חשבו עליה הבריות?), לוחם צה"ל אכול רגשות אשמה על כך שפגע (אולי?) בילדה פלסטינית, ישראלים שנוצר קשר בינם לבין מהגרי העבודה שרבים מהם כל כך מגיעים לכאן בשנים האחרונות, ההשפעה שיש להדחה מקורס טיס של חיל האוויר על צעיר ישראלי, וההשפעה שיש לכנס מחזורים על המשתתפים בו, מיזוג הגלויות כשיליד רוסייה ויליד אתיופיה עובדים זה לצד זה ועוד כהנה וכהנה.

האם "הכול יהיה בסדר", כפי שכותרתו של הספר מבטיחה? כמובן שלא. אדרבא, דברים ישתבשו, תגליות יכאיבו, תובנות יערערו את המציאות, ציפיות לא יתגשמו, געגועים לא ייענו, ואנחנו נעבור מסיפור לסיפור, נופתע מהפנים החדשות שכל אחד מהם מציג בפנינו ונדפדף בסקרנות אל הסיפור הבא.

אם יש דבר שהפרוורטי הנרקיסי מצטיין בו במיוחד הרי זו יכולתו לסכסך, לעורר יריבויות וקנאות. לשם כך הוא יכול להשתמש או באמירות מסויגות: "אתה לא חושב שמשפחת… היא כך וכך?" אפשר גם לגלות לאחד מה אמר עליו האחר: "אחיך אמר לי שהוא חושב שלא היית בסדר", או ליצור יריבות באמצעות שקרים.

אין לפרוורטי עונג גדול יותר מהצלחתו לגרום לאדם שלישי לבצע את מלאכת ההרס. הוא עצמו רק צופה במאבק, שמחליש את השניים ומחזק את יכולת השליטה שלו.

במקום העבודה משמשות לכך רכילויות והשמצות, רמיזות מובלעות, זכויות יתר שמוקנות לעובד מסוים על חשבון האחר, העדפות שמשתנות ללא הרף. אפשר גם להפריח שמועות, שיחלחלו ויפגעו בקורבן בלי שיוכל לאתר את מקורן.

במערכת יחסים זוגית אפשר לזרוע ספקות באמצעות רמיזות ואי אמירות ולטפח קנאה, ובדרך זו לענות את האחר ולשמר את תלותו. קנאתו (jealousy) תעלה בו ספקות מתמידים, והיא שונה מצרות העין (envy), שפועלת כידוע בדרכים אחרות.

את עלילת מחזהו של שייקספיר "אותלו" מניעה קנאה שזרע  אדם אחד ובאחר. אותלו אינו קנאי מטבעו, ודמותו במחזה אצילה ונדיבה – אדם שאינו נוטה להאמין בקלות בקיומו של רוע אצל האחר. הוא אינו נוקם ונוטר, ואף אינו אלים. רק תמרוניו היעילים של יאגו מעוררים את קנאתו. תחילה מסרב האומלל להאמין כי אשתו בוגדת בו. הוא בוטח בה, ממש כשם שהוא בוטח ביאגו. באחד המונולוגים מצהיר יאגו כי הוא אוהב לעשות את הרע פשוט מאהבת הרע. אחר כך הוא מודה כי טוהר המידות, האצילות, "יופיו היומיומי" של אדם הגון כקאסיו, או טהרתה של דסדמונה, מרגיזים ומגרים אותו להרוס את הטוהר, את היופי. הוא מפיק הנאה חושנית מן השפְלוּת, להוט  לרקום מזימות, ובשל פיקחותו סופו להצליח.

La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות "גזירות תתנ"ו". הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם", אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. "ברוך ממגנצה", זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג "בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ": כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: "אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ", כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: "יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…" 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו "מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה". מוצאו של אותו צעיר היה "ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה". והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: "מיינץ בלהבות", בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את "ברוך ממגנצה" שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, "בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור", מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. "זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר", מסכם הכותב.

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר "Easy To Be Hard" מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: "גברים!" ומוסיפה: "גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד "התרגלנו" להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, "מפצח האגוזים", ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

"העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה."

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שנה וכמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים הייתי בת שבע עשרה, ואירית הייתה בת שמונה עשרה. גרתי בלונדון, והיא – ברחובות. ניהלנו דיונים ערים (בהתכתבות, כמובן), על שאלות הרות גורל. למשל: מה אני קודם כול – יהודייה או ישראלית? או: האם יש לנו זכות על ארץ ישראל? ואם כן, מדוע?

אחד הדיונים התעורר בעקבות השאלה האם יש "להחזיר את השטחים", כפי שכינינו אז את הגדה המערבית (כיום – "יהודה ושומרון"), ולהגיע להסדר עם הפלסטינים.

הנה ציטוט מתוך מכתב שכתבתי לה אז:

4.10.1968, לונדון

תמיד שואלים אותי מה אני קודם, יהודייה או ישראלית, ואני אומרת שאין קודם. בשבילי זה אותו דבר. אני ישראלית כי אני יהודייה, כי ישראל, הציונות, הערגה לציון, השפה, העברית, הן ששמרו על היהדות כל השנים! נכון, בארץ חיים גם מוסלמים. אבל אם תשאלי אותם "אתה ערבי או ישראלי" הם יענו לך תמיד "ערבי!" ואם תשאלי יהודי-ישראלי "אתה יהודי או ישראלי"? אז תקבלי אלף תשובות שונות או שהנשאל יתבלבל לא ידע מה להגיד! יהודי זה לא "בן אדם שהולך שלוש פעמים ביום לבית כנסת ומאמין שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים…" זה יהודי דתי ומאמין. ואנחנו יהודיות לא דתיות ומאמינות… יהדות זאת לא דת! והרבנים, תתפלאי, אם הם רוצים או אם לא, מקבלים אותנו כיהודיות בשל העובדה הפשוטה מאוד ששתינו נולדנו לאימהות יהודיות ואנחנו יהודיות באופן חוקי ורשמי ורגשי, ומה שאת רוצה!

את שואלת אותי "למה את מאמינה וחושבת שאת יהודייה".

מבחינה "חוקית" – נולדתי לאם יהודייה.

מבחינה רגשית – אני מרגישה יהודייה כי… ככה. כי ככה גדלתי וחונכתי, ואני יודעת שאני כזאת אם אני רוצה ואם לא – בגלל החוקים ובגלל ש – ככה העולם החיצון מסביב לי מחשיב אותי… ז"א – הלא יהודים!

יש לנו זכות על הארץ אך  ורק בגלל יהדותנו! אנחנו יהודים כי אנחנו ישראלים ואנחנו ישראלים כי אנחנו יהודים. אני מאמינה בזה בכל הלב. יש לנו זכות לארץ ישראל:

מבחינה דתית – אלוהים נתן לנו את הארץ!
מבחינה היסטורית – משם באנו כשהרומאים הגלו אותנו!
מבחינה מוסרית – זאת הארץ והמקום היחידי בעולם שאליו אנחנו יכולים לפנות בזמן צרה ואנטישמיות וכל יתר הפגעים!
מבחינה חוקית –

א) הארץ ניתנה לנו ע"י אומות העולם.

ב) אנחנו נלחמנו וכבשנו אותה.

ג) מה שלא כבשנו קנינו.

מבחינה גיאוגרפית – רבים מאתנו (כמוך…) נמצאים שם כבר דורי דורות, או נולדו שם.

* * *

יותר מיובל שנים חלף מאז. מה אפשר לומר כיום על הקביעות הנחרצות של הנערה בת השבע עשרה?

אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.

אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש… 

הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין). 

השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.

ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).

אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב. 

איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).   

היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא. 

הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביט של ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. 

עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו. 

אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי. 

והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".

מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני… 

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

פעמיים פוקחת זוּלֵיכָה את עיניה: בתחילתו של הרומן הנושא את שמה, ובערך בסוף השליש השני שלו.

בין שתי הפעמים מתרחשים אירועים שהמוח מתקשה לקלוט. 

העלילה מתרחשת בשנות ה-30, בחלק הטטרי של ברית המועצות. זוליכה היא אישה צעירה, שחמש בנותיה מתו זמן קצר אחרי שילדה אותן. היא חיה עם בעלה ועם אמו, ואת שניהם היא מצווה לשרת, לספוג את ההתאכזרות הבלתי נתפסת שלהם, בתנאי חיים מחרידים: קור בלתי נסבל, סביבת מגורים קשה להדהים ועבודת פרך יומיומית שאת פרטיה האינסופיים מפליאה הסופרת לתאר.  

זוליכה ובעלה נאלצים להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם השלטון הסובייטי שחומס מהם את המעט שיש להם, שכן הם נחשבים "קולקים": האיכרים האמידים והנצלנים לכאורה, שמשטרו של סטלין התנכל להם: לאחר שנשדדו, הוגלו מאות אלפים מהם ממקומות המגורים שלהם וסולקו לאזורים מרוחקים, לרוב – לסיביר.

בחלקו השני של הרומן אנחנו מלווים את מסעם הכפוי של זוליכה ושל איגנטוב, מי שמונה למפקדם של המגורשים, בדרכם ליישוב שיאלצו להקים בסיביר. אין להם מושג לאן הם מיועדים להגיע, ומה צפוי להם שם. 

התלאות שפוקדות אותם בדרך, ואז באי המבודד שאליו נשלחו, המאמצים שלהם לשרוד, התושייה ועבודת הפרך, הסבל הלא יאומן – כל אלה מתוארים בדייקנות שמעוררת את התחושה שהסופרת הייתה ממש שם, ושהיא לוקחת אותנו אתה במסע המפרך והאינסופי כמעט.

עם כל הקושי, יש גם יופי רב בתיאורים, גם כשהם עצובים או מבעיתים. הנה שתי דוגמאות: אחרי טבח של חיות משק שבעלה של זוליכה הורג רק כדי שלא ייפלו לידי השלטונות, "כל השלג בכניסה הוא בצבע תותי יער עסיסיים מעוכים עם סוכר"; כשזוליכה חושבת על התינוקות שלה שמתו היא אומרת לעצמה כי "הרחם שלה היה כלי ללא תחתית, שקיבל כל מה שנפל בחלקו, אבל לא היה מסוגל לתת בחזרה דבר לעולם".

עד סופו של השליש השני של הספר קראתי אותו מרותקת, אבל בשלב מסוים הוא "איבד גובה". מוטב היה לטעמי לעצור בשלב מוקדם הרבה יותר, בנקודת מפנה דרמטית מאוד  שמתרחשת במפתיע ובפתאומיות. משם ואילך העניינים נעשים קצת יגעים, ומצאתי את עצמי מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר ברפרוף זריז, וחבל, כי יש לסופרת יכולת מופלאה לתאר בעוצמה רבה מהלכים, נופים והלכי רוח. אנחנו שם, עם זוליכה, כשהיא נאלצת, בשיא העייפות, לוותר על השינה ולרחוץ את חמותה המתעללת; אנחנו אתה כשבעלה לא מפקיר אותה, לשמחתה, בתוך סופת שלגים "בכל זאת, הוא בן אדם טוב," היא אומרת לעצמה, "הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אות במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה". אנחנו אתה בתחושה של רווחה והקלה כשהיא מתחזקת ולומדת להעריך את עצמה ואת יכולותיה, וגם לפני כן, כשהיא מתלבטת אם לבלוע סוכר מורעל שנמצא ברשותה ולהימלט מהחיים, ובהמשך, כשהיא מוצאת בהם טעם. 

יש בספר קטעי הגות יפים להפליא, דווקא משום שהם מגיעים מהתודעה של זוליכה, אישה פשוטה מאוד, שאינה יודעת קרוא וכתוב – לטעמי לאורך כל הספר הפרקים המוקדשים לה הם היפים ביותר – זוליכה  עם כל פשטותה ניחנה בחוכמת חיים וביכולת להגות: 

"גם גורלם של ילדיה נתן לכך אישור חתום. ארבעה תינוקות שנולדו רק כדי למות. אחרי כל לידה, כאשר קירבה זוליכה את שפתיה לנשיקה אל הפנים הזעירות המקומטות של בתה, היא הסתכלה בתקווה בעיניים העצומות למחצה ובעפעפיים התפוחים, בחורי הנחיריים, בניצן המקופל של שפתי הבובה, בנקבוביות שכמעט לא ניתן היה לראותן על העור הרך־אדמדם, במוך הדליל על הראש. נדמה היה לה שהיא רואה חיים. אחר כך התברר שהיא ראתה מוות. 

היא התרגלה למחשבה הזאת, כמו שהשור מתרגל לרתמה, והסוס לקול אדונו. יש מי שנגזר לו רק קורטוב חיים, כמו לבָּנות שלה. למישהו אחר נגזר חופן מלא, ולשלישי ניתנו החיים בנדיבות, שקים ומחסנים שלמים, כמו לחמותה, אבל המוות חיכה לכולם, נחבא בתוך עצמם, או הולך לצדם, מתחכך ברגליהם כחתול, רובץ על שמיכתם כאבק, חודר לאוויר שנכנס לריאותיהם. המוות נוכח בכול – ערמומי, חכם, וכול יכול יותר מהחיים הטיפשיים, שתמיד הפסידו בתגרה". 

עניינו של הספר אינו רק בתיאור אורחות החיים של הדמויות, אלא גם – בזוועות שזימן להן בשנות ה-30 המשטר הסובייטי: הגחמנות שבה גם הנאמנים ביותר למשטר נחשבו פתאום בוגדים, הענישה הקיצונית והברוטלית: "על אי התייצבות במקום יכולים גם לשפוט אותך כעריק. וזו הוצאה להורג על המקום", הזלזול בחיי אדם ושטיפת המוח האידיאולוגית הריקה מתוכן. 

למדתי ממנו לא מעט על הטטרים. הסופרת גוזל יכינה עצמה טטרית, והספר מתבסס במידה רבה על קורות החיים של סבתה. עניין אותי למשל ללמוד על קו דמיון בין השפה הטטרית לעברית: "במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה 'אני' פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר 'אני' ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת 'אני'. אם תדבר על עצמך בכל זמן שהוא, הפועל יישאר בצורתו, רק יחליף את הסיומת, ללא שימוש מיותר במילה הקטנה והריקנית הזאת. ברוסית זה לא כך, שם כל אחד משתדל לומר 'אני' ו'לי' ו'אותי'", והרי גם בעברית הפועל, במיוחד בצורת עבר, מכיל את המילה "אני" ואפשר להימנע ממנה. 

את הרומן זוליכה פוקחת עיניים עיבדו בברית המועצות בשנה שעברה, 2020, כמיני-סדרה טלוויזיונית המונה שמונה פרקים. למעשה, כך סיפרה הסופרת, כתיבתו של הרומן החלה בכלל כתרגיל בקורס לתסריטאות שבו השתתפה. 

הנה שלושה תצלומים מתוך הסדרה:

מאחר שהספר הצליח מאוד בעולם, הוא תורגם ל-21 שפות וזכה בפרסים רבים, יש לקוות שהעיבוד הטלוויזיוני יגיע גם אלינו. יהיה מסקרן מאוד לצפות בו.   

Зулейха́ открыва́ет глаза́, Zuleihka otkrivaet glaza

תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidien, Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

זה קרה בקיץ של שנת 1943, כלומר – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בגטו וילנה התקיימה מחתרת שבראשה עמד איציק ויטנברג, בן 36, יליד וילנה וחבר בתנועה הקומוניסטית המחתרתית, חייט במקצועו.

בינואר 1942, אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את ליטא, יזם ויטנברג, איחוד של המחתרת הקומוניסטית עם מחתרות נוספות, בעיקר עם מחתרות ציוניות. לארגון המאוחד שהקים קראו: "הארגון הפרטיזני המאוחד". (פ-פ-או). ויטנברג עמד בראש הארגון, שכן הצטיין בסמכותיות ועמה גם ביכולת לגשר בין בני אדם.

בתחילת דרכו של הארגון עסקו חברי פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובניסיונות להעביר לגטאות אחרים מידע על הרג היהודים בווילנה. כך למשל העבירו את המידע לגטאות בביאליסטוק ובוורשה. מנהלת גטו וילנה, בראשות אדם בשם יעקב גנס, לא הפריעה לחברי המחתרת בפעולותיהם, אבל באביב של 1943, כשהתהדק הקשר בין הפ-פ-או לבין הפרטיזנים שביערות, חשש גנס שפעילותם של חברי הארגון תסכן את יושבי הגטו. ואכן, כך קרה: קומוניסט פולני שהגרמנים שבו נשבר תחת עינויים. בעקבות זאת דרשו הגרמנים לקבל לידיהם את יצחק ויטנברג, שהסתתר בתוך תחומי הגטו.

יעקב גנס נשא נאום בפני תושבי הגטו והזהיר אותם שאם לא יסגירו את ויטנברג, ישמידו הגרמנים את הגטו כולו ויהרגו את כולם. על כף המאזניים הועמדו חייו של אדם אחד, לעומת חייהם של כעשרים אלף איש.

תושבי הגטו הנסערים ניסו למצוא את ויטנברג, לתפוס אותו ולמסור אותו לגרמנים, עד שב-17 ביולי החליט להסגיר את עצמו לידי אנשי הגסטפו. למחרת נמצא מת בתאו. יש הסבורים כי התאבד באמצעות ציאניד שהצליח להבריח אתו. אחרים טוענים כי מת בעינויים.

בעקבות המקרה כתב שמרקה קצ'רג'ינסקי, משורר יהודי שחי באותה עת בגטו וילנה שיר, כאן בתרגומה של סיון בסקין, כפי שהוא מופיע בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא:

אָז אִיצִיק אָמַר –
כְּמוֹ בָּרֶק שָׁזָהַר –
"לא אֶתֵּן שֶׁיִפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם,
שֶׁיִּמָּסְרוּ בִּגְלָלִי
לָרוֹצְחִים הַשְׁפִלִים..."
לַמָּוֶת הוֹלֵךְ הָלוֹחֵם!

בִּמְאוּרָתוֹ שׁוּב שׁוֹכֵב,
כְּמוֹ חָיָה, הָאוֹיֵב,
הַמָּאוּזֶר דָּרוּךְ בְּיָדִי,
יָקִירִי הַסּוֹֹעַר, רַק אַתָּה תִּשַׁחְרֵר,
הַמָּאוּזֶר, הֱיֵה מְפַקְדִי!

כמו ויטנברג, גם שמרקה קצ'רגינסקי היה יליד וילנה. שמרקה גדל בבית יתומים, ואת השכלתו השלים בבית ספר ללימודי ערב. עד המלחמה עבד בבית דפוס וכתב שירים. הוא היה חלק מקבוצה ספרותית שכונתה ביידיש "יונג ווילנע", כלומר – וילנה הצעירה. גם הוא, כמו ויטנברג, היה חבר במחתרת הקומוניסטית, וכתב שירי מחאה פוליטיים.

זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, בספטמבר של שנת 1939, הציל קצ'רגינסקי,  פליטה יהודייה בשם ברברה, שברחה מהגרמנים. שמרקה "טיפל בה, האכיל אותה, הכניס אותה לחוג חבריו, עודד את רוחה" (ככתוב בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא), ואף נשא אותה לאישה, אבל אחרי כיבוש ליטא, כששניהם נסו ביחד מהגטו, הפתיעה אותו ברברה ופגעה בו קשות כשהאשימה אותו שבגללו, בגלל המבטא שלו וחזותו היהודית, לא תוכל להינצל, ושסיכוייה בלעדיו יכלו להיות טובים יותר, שכן היא נראית ארית והפולנית שבפיה טובה. שמרקה עזב אותה בו במקום ולא פגש אותה שוב מעולם. במשך שבעה חודשים הסתובב בין הכפרים הליטאיים והעמיד פני חירש-אילם, כדי שמבטאו לא יסגיר אותו, אך בסופו של דבר חזר לגטו וילנה, להיות בין ידידיו. ברברה, לעומת זאת, מצאה בווילנה מקום מחבוא, אך דווקא היא זאת שהתגלתה, ונרצחה בפונאר. שמרקה ניצל ואחרי המלחמה היגר לדרום אמריקה, שם התערה בקרב הקהילה היהודית, אך נהרג בדמי ימיו בתאונת מטוס.

בשיר שכתב קצ'רגינסקי על איציק, העניק המשורר ללוחם קול שמביע אומץ, תעוזה ועוצמה. אכן, ויטנברג הלך אל מותו הבלתי נמנע, אבל חרף הקרבתו, ימיו של הגטו היו ספורים.

שמרקה קצ'רגינסקי לא היה רק משורר. הוא גם היה שותף ב"בריגדת הנייר": קבוצה של אנשי רוח שניצלו כל הזדמנות כדי להסתיר ספרים וכתבי יד שהגרמנים תכננו לשלוח לגרמניה לתעשיית הנייר, לגריסה ולמחזור. אותם אנשי רוח סיכנו את נפשם כדי לשמר נכסים רוחניים ואוצרות התרבות רבים ככל האפשר. יש לזכור ולהוקיר לא רק את השירים שכתבו, אלא גם את מסירות הנפש שלהם, שאותה הסבירה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד."

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

תר"ס.

"יהיה טוב": זוהי כותרת של שיר שכתב יונתן גפן. יהיה טוב, הוא הבטיח לעצמו ולאישה שאליה פנה. אמנם, כך אמר לה, לפעמים הוא "נשבר" במחיצתה, אבל בכל זאת נשאר אתה ומספר לה לְמה הוא מקווה ומה הוא חושב על אירוע פוליטי חשוב שהתרחש בימים שבהם השיר נכתב:

גפן כתב את השיר בעקבות הסכם השלום עם מצרים בראשות הנשיא אנואר סאדאת, שהביא "שלום במקטרתו".

בשיר, שאותו הלחין דיוויד ברוזה, חוזר שוב ושוב המדבר על המילים "יהיה טוב" כמו מין מנטרה, או תפילה, כמו מין רצון לשכנע אותה ואת עצמו שהכול יסתדר, שהמתנגדים להסכם השלום יימלכו בדעתם, ש"נחיה כמו אחים": אנחנו והמצרים, וגם אנחנו עם עצמנו; שנערים לא יצטרכו עוד ללכת לצבא ולשוב "ללא תשובה" בתום שירות של שנתיים. 

"יהיה טוב, יהיה טוב"…

השירות בצה"ל לא בוטל, כמובן, מאז שיונתן גפן כתב את השיר, אדרבא, משכו אפילו הוארך.

לא רק שהשסעים והמחלוקות בחברה הישראלית לא אוחו, הם רק העמיקו והתעצמו במשך עשרות השנים שחלפו מאז החתימה על הסכם השלום.

אנואר סאדאת שילם על ההסכם בחייו: במהלך מצעד צבאי, באוקטובר 1981, ירו בו חיילים מצריים והרגו אותו.

אמנם הסכם השלום עדיין בתוקף, אבל הוא נותר "שלום קר": ביטוי שטבע בוטרוס ראלי, שר החוץ המצרי ב-1981: מצב שבו שתי מדינות אמנם אינן נלחמות בגלוי זו, אבל בין הצדדים שורר אי אמון, והאוכלוסיות אינן מיודדות ואינן מנהלות קשרים קרובים.

בימי המחאה הציבורית הנרחבת ב-2011 החליטו יוצרי השיר, יונתן גפן ודיוויד ברוזה, להוסיף לו בתים, וברוזה שר אותם באחת ההפגנות.

"כבר שנים רבות שתקנו, והושפלנו עד עפר, מממשלות  ספרו ת'כסף, איש אותנו לא ספר / לא, העוני הוא לא פשע, ואנחנו לא נשלים, עד שירד שלטון הרשע, ממגדלים לאוהלים / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, מאילת ועד חצור, גם אם ארוכה הדרך, נצעד, לא נעצור / לא נקשיב לדמגוגיה, איש אותנו לא יפחיד, כי למי שאין לו כלום, גם אין מה להפסיד / בקלות אתה נשלחת, למות במלחמות, אך אם חי תחזור הביתה, אין חיים ואין דירות / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, ונצעד ללא מורא, רבבות אחים לאוהל, במלחמת אין ברירה".

המחאה ההיא, עם כל עוצמתה, דעכה והלכה. אחד מראשיה, איציק שמואלי, כיהן כשר העבודה, הרווחה, והשירותים החברתיים, שותף בממשלה שנגדה הפגין לכאורה בחירוף נפש.

חרף כל האכזבות הללו, אי אפשר להאזין לשיר בלי להיאחז בשתי המילים הללו "יהיה טוב", לקוות שיש משהו בהבטחה שהן נושאות בתוכן.

לאחרונה חידשו אותו זמרות האופרה הישראלית בביצוע מרגש ויוצא דופן:

בימים טרופים אלה, ימי התוהו ובוהו הפוליטי, ימי הקריסה הכלכלית של רבים מאתנו, ננסה להאמין שבכל זאת ולמרות הכול, עוד "יהיה טוב".

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

"עבאס לשון המאזניים", בישרו אמש הכותרות באתרי החדשות השונים. תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 הראו ששני הגושים תלויים במוצא פיו ובהחלטותיו של יו"ר מפלגת רע"מ, מנצור עבאס. 

זה אולי הזמן להיזכר בשיר מלפני שישים שנה, כשמדינת ישראל חגגה עשור לקיומה. 

חג העשור למדינת ישראל צוין במגוון אירועים: "תערוכת העשור", שבה הוצגו  הישגיה של המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים; רשות הדואר הנפיקה בול מיוחד; ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל שוחזרה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב; צה"ל קיים מצעד צבאי בירושלים ומפגן גדול באצטדיון רמת גן; חידון התנ"ך הארצי ואחרי כן העולמי נערך בפעם הראשונה והועבר בשידור ישיר ברדיו; בחיפה התקיימה תערוכה גדולה של נשק ושלל שבה הוצגה גם האונייה איברהים אל אוול (משחתת מצרית שישראל לכדה במהלך מלחמת סיני). כמו כן, הופקו אלבומים וספרים שהנציחו את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה, החברה הממשלתית למטבעות טבעה את "מטבע העשור", וילדים שנולדו ביום ההכרזה על המדינה התארחו במעונו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי.

אחד האירועים שנועדו לחגוג את העשור להקמתה של המדינה היה מופע מוזיקלי קברטי, "תל אביב הקטנה" שהועלה לראשונה בקיץ של שנת 1959. את שמו העניקו לו שניים מיוצריו, חיים חפר ודן בן אמוץ. הביטוי "תל אביב הקטנה" התייחס במקור לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה ב-1909 צפונית ליפו ואת השכונות שנוספו לה במרוצת השנים, עד שהוכרז ב-1934 כי תל אביב היא עיר.  

המופע "תל אביב הקטנה" כלל מערכונים ושירים ישנים, וגם כאלה שנכתבו במיוחד לכבודו. כולם תיארו את ההווי ששרר בתל אביב בשנות הקמתה. כך למשל היה השיר "בחולות" (מילים: חיים חפר, לחן צרפתי), שתיאר איך נהגו זוגות צעירים להיפגש בחשאי על הדיונות שהקיפו את העיר: "ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש /  וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש / בחולות…"

והשיר "טיטינה" הביא דיאלוג בין שני חלוצים, היא מבקשת לשוב על עקבותיה  "אפרים, הוי, אפרים!  / לך אין מכנסים / ולי אין נעלים / רק בדואים סביב…" והוא מנסה לשכנעה אותה להישאר, כי "מה רע בפלשתינא" (מילים: חיים חפר, אחרי גרסה קודמת של נתן אלתרמן, ומנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט "זמנים מודרניים"). 

שיר אחר, היתולי, היה "שני בנאים", שאת מילותיו כתב חיים חפר, והלחן הותאם לשנסון צרפתי:

שני בנאים
שני בנאים פה אנו, 
מקאהירו הגענו 
תנו רק פיתה ובצל כזית 
ונבנה לכם אחוזת בית. 

כאן לבנים הנחנו, 
שני גרוש מצרי הרווחנו 
ובטרם יום יאיר, 
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה, 
את הטיט תבחושה, 
שמע נא, או ש – או ש – 
נבנה את תל אביב. 

שמי ירוסלבסקי חסיה, 
'ני תלמידת גימנסיה, 
בבקרים אני תמיד לומדת 
קצת חשבון וקצת שירי מולדת – 

אך עת יורד הערב, 
אהבתי בוערת – 
עם ילובסקי הפואט 
בחולות כאן אפלרטט… 
ביאליק, 
רק שירים תקרא לי, 
כתונת אל תקרע לי, 
אתה בתל אביב. 

עם קרדח וחרב 
אנו יוצאים כל ערב, 
פוחדים הגנבים מיפו, 
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.  

כי השומר אמיץ הוא, 
לערבים מרביץ הוא! 
אם רואה הוא כאן גנב 
הוא צורח אחריו: 
יללה! 
רוח מן הון עבדאללה! 
שתמות אינשאללה – 
רק לא בתל אביב. 

כך תל אביב גודלת, 
כבר תושבים יש אלף, 
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, 
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים… 

אך איזה גן חיות פה! 
כבר אי אפשר לחיות פה 
אומניבוס של "מעביר" 
מקלקל את האוויר – 
משה, 
אל נא, אל תחששה, 
על אף כאב הראשה 
נבנה את תל אביב!

כל בתי השיר עוסקים בדמויות של אנשים שהסתובבו בתל אביב הקטנה, ובהווי ששרר בה בשנות הקמתה: שני פועלים מצריים שהגיעו מקהיר ותמורת "פיתה ובצל כזית" בונים את עירם של היהודים; תלמידת גימנסיה, חסיה ירוסלבסקי, ששמה מעיד על מוצאה מהתפוצה של מזרח אירופה; ולבסוף – השומרים היהודים שמגנים על הרכוש מפני הגנבים הערבים המגיעים מיפו. השורות "יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב" נועדו, מן הסתם, לתאר את המאבק המתמשך באותם גנבים, אבל גם לשעשע את קהל המאזינים.

"הקהל נהנה וצוחק ממראה אבות־העיר הצעירים המניחים את אבן־היסוד לגימנסיה, נוסעים בדיליז'נס מהשכונה הקטנה לעיר הגדילה יפו, מספרים רכילות, שומעים מוסיקה, לומדים בגימנסיה הרצליה, ‬שרים את שירי החלוצים מאודיסה וכן מביעים התנגדות חריפה לעליה האשכנזית הגוברת‭…‬ התכנית מבוצעת על רקע צילומים גדולים של תל־אביב הישנה המוקרנים ע"י פנס־קסם. בחלקה השני של התכנית, הנמשכת כשעה וחצי, שרים האמנים את שירי שנות העשרים והשלושים, והקהל שוב זוכה לשמוע את ה'שלאגרים' של אותם ימים, כמו 'דודה הגידי לנו כן‭' ,'‬רינה' ואחרים," נכתב בעיתון דבר.

לא קשה לדמיין את הקהל הצופה בנוסטלגיה של זמנו ומתמוגג למשמע השירים הישנים והחדשים. 

האם גם בימינו השורות "שתמות אינשאללה, רק לא בתל אביב" היו עוברות בלי שום מחאה? קשה להבין באיזו מציאות הן יכולות להצחיק, ואיך ייתכן שפיזמנו אותן אז בשמחה, בלי להקשיב להן ובלי לתת את הדעת על משמעותן.

תרגומו של משה זינגר

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב"gross indecency", כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין "אפשרו" לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א"מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: "הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור", סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, "הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי". הוא חש שאל לו לראות אור, לכן "ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד", אם כי "אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים", הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו"בלתי אפשרי" בעיקר מכיוון ש"הנאהבים אינם באים על עונשם". לשני גברים שהם דמויות ספרותיות "מותר" אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ' נ' פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי "אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת 'סטייה' זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית".

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: "לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות 'עד מותי ומות אנגליה'". כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: "ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט" – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם "אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה". הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים "כמוהו" נאלצים "לחיות מחוץ למעמד, בלי 'קרובי משפחה ובלי כסף". הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: "מה אימא שלך תגיד…" הוא יודע היטב ש"כל העולם נגדנו". כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב "אל היום המסוכן ביותר בחייו". ברור לו ש"אנשים כמוני" התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש"לרוב הם נרדפים". בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: "בער לו להירפא". הוא מחליט שהוא רוצה "אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים" ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש"ירפא, אותו" פוטר את סבלו, שכן לדעתו "רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום". אותו רופא מסביר למוריס ש"מדובר בהבלים", שהרי מוריס הוא "גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה". רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה "הבעיה שלו": "אני," הוא אומר בזהירות מופלגת, "כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד". המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על "חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו", "תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי", אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא "התועבה שאין להזכירה של היוונים", אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא "מהסוג של אוסקר ויילד" כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: "הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו", איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב"מחלה נוראית ואינטימית" כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי "העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם". עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

"פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם 'סוטים' (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה)," כתב פורסטר לידיד. "האם," המשיך ותהה, "'הסוטים' האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא". אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא"מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג', הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. "המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו". כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד – Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

נושאו של גיליון מאזניים החגיגי שחוגג מאה שנים לייסוד אגודת הסופרים הוא "קנאת סופרים". 

לשמחתי גם אני תרמתי את חלקי לגיליון, והנה מה שכתבתי: 

"הו הישמר, אדון, מן הקנאה," אומר יאגו לאותלו בעודו מייצר ומטפח אותה, את "המפלצת ירוקת-העין", כפי שהוא מכנה אותה.

כמה שהמפלצת הזאת מפחידה!

פעם אחת הופתעתי לפגוש אותה מחוץ למחשכים הנסתרים של נפשי. זה קרה בעיצומה של השקת ספר שכתבה סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד. ברגע מסוים זינקה פתאום מבין היושבים בקהל אישה, סופרת⁻מצליחה⁻מאוד, קמה על רגליה וביקשה להסתלק. המקום היה קטן וצפוף, והדובר נאלץ להפסיק את דברי השבח הנהוגים בהשקות, שאותם חָלַק לכתיבתה של סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד, ולזוז הצידה כדי לפנות נתיב מילוט לסופרת⁻מצליחה⁻מאוד.
דממה של אי-נוחות השתררה בין היושבים למראה פניה המכורכמות, שהעידו על מה שחשה: קנאה שלא היה בכוחה להסתיר, קנאה מפתיעה, שהרי לא הייתה לה בעצם שום הצדקה: במשך השנים היא עלתה על חברתה, זכתה לביקורות אוהדות, פרסים ומעמד נחשב. ובכל זאת, חרף כל הסממנים הרבים להצלחתה העודפת, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שבחים שחלקו הפעם בנוכחותה לאחרת – מי שנהפכה בעיניה באחת ליריבה.

אבל זו דרכה של המפלצת ירוקת העין: משתלטת ומייסרת בעוצמה את מי שנוצרה בתוכו, שכן היא, כדברי יאגו לאותלו, "לועגת לבשר שהיא אוכלת": הלעג הפנימי הנלווה לה דומה לחומצה. היא מפלצת דביקה, אילמת, ובעיקר – מבישה! קשה להיפטר ממנה כי אי אפשר להביע אותה, מעצם קיומה היא אסורה והרסנית. והיא גם משריצה מפלצות-משנה איומות: תחושות קיפוח, נקמנות, ולמרבה הצער – גם השפלה עצמית. לו רק הצליחה הסופרת המצליחה⁻מאוד להישאר במקומה, לו רק המשיכה לשבת ולהעמיד פנים, לא הייתה קנאתה נחשפת בפומבי, ומן הסתם הייתה ניצלת לפחות מהמבוכה שהסבה לעצמה. אבל לא, נבצר ממנה באותו רגע להתגבר: נראה כי עוצמות היצר שהולידו את יצירותיה הביאו לעולם בהכרח גם מפלצת חזקה במיוחד.

והרי גם היא, כמו כולנו, גדלה על שניים מהנדבכים המוסריים הבסיסיים בתרבות היהודו-נוצרית, אלה שהם חלק מחוקי היסוד האמורים להסדיר את יחסי הגומלין בחברה האנושית: הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והדיבר העשירי "לא תחמוד". אין ספק שגם היא, כמו כולנו, מצפה מעצמה לנהוג על פי הצווים הללו: להיות נדיבה, להשתתף בלב שלם בשמחת זולתה, או לפחות לנהוג בנימוס.

אבוי. התביעה לאהוב את הזולת כמו את עצמך – את זאת לימד אותנו פרויד במסה "תרבות בלא נחת" – היא פשוט בלתי אפשרית. היא, כתב פרויד, "מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם". וברור לגמרי שגם הדיבר התובע מאתנו על פי חוק שלא להרגיש את מה שאנחנו מרגישים הוא מוגזם ובלתי אפשרי. איך אפשר לא לחמוד, אם חומדים? איך אפשר לא לקנא, אם מקנאים? אלמלא היו התביעות הללו בלתי אפשריות, הרי לא היה בהן צורך מלכתחילה. אנחנו נדרשים להשתדל, אבל לא נוכל להתחייב שנצליח. "מה אלוהים יכול כבר לדרוש אם כך הוא מערבב גוף ונפש ולא מסמן את קו הגבול, אם כך הוא תובע מאתנו ורומז לנו, דורש ומפתה עם הקריצות הקטנות שלו. מצמוצים זריזים כמו גחליליות בחושך, הצצות מהירות, קצרות מדי, אל מחוזות האור" – כתבתי פעם באחד מסיפוריי על ה"לא תחמוד" המוזר הזה. 

לא, על הרגש אי אפשר לכפות, אבל אפשר לתבוע השתדלות. וליתר דיוק – התנהגות נאותה, ואז אולי מתוך שלא לשמה, בא לשמה: בדרך כלל שמחה מעלה חיוך, אבל לפעמים התהליך יכול להתהפך: מחייכים, ואז אולי מתעוררת שמחה גם בחלקו של האחר.    

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה "אלן נגד פארו" אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב"אובססיה" שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל "בהזמנה": מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה "תדרכה" אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: "במרוצת הזמן תדעי". ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית.

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת "אלן נגד פארו", ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. "כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים", כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. "כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. 'הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'". אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: "אתה יודע שזה לא מגיע לי". 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא "תדרכה" אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך "שיגעו" אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה "אז זה לא רק בי" (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב"הארץ" תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. "שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי", מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. "'אלן נגד פארו' הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות".

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו "התעכבה" על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד"ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש"משהו שם לא בסדר'". בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל"ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת". בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה "סוד". לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג', אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: "ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו". אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. "חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה", לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו "מטריד": דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ"עובד הסוציאלי של השנה" מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: "עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה". בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. "בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה", הוא אומר.

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: "אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו". עוד כתב השופט: "אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי".

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

1. "הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד". אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב"נקמנות", במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב"60 דקות" ובכתבות שער ב"ניוזוויק" ו"פיפל". בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות "מי טו" אחרות, כמו למשל "לעזוב את נוורלנד" ו"העדות", תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. "בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת". לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט "מנהטן".

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

3. "החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות". הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד"ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: "קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים". אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד"ר ג'ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

בדוח נקבע שלדילן יש "הזיות" כיוון שתיארה את "הראשים המתים" בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא "חיה בעולם של פנטזיה" כי היא דיברה על "שעת הקסם" (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח "אינו אמין".

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

4. "אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף". אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

5. "מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית". מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ'ר, מתיו, סשה, פלטצ'ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. "מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו", כתבו האחים. "זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה".

בראיון ל"אינסיידר" מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. "צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו", אומר דיק. "כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת". ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ'ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו "הממזר הקטן", הכה אותו ואיים לשבור את "הרגליים המזוינות שלך".

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: "קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא 'שק פלפל'". לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש"איבדו" יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: "מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם", אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה "בוודאי", שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי "כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר". הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד "ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!" וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, "הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים." את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, "מיצרי מגלן"? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, "לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה", ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה "על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו". צווייג רואה במסע "מלחמת קודש של האנושות בלא נודע" וסבור כי "המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו", ולטעמו "מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח" (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) "הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע".

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

יהודה פוליקר הוא זמר ויוצר אהוב מאוד. אי אפשר לא להתרגש משיריו, שרבים מהם היו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הכול יודעים משהו על הביוגרפיה שלו: בן לניצולי שואה יוצאי יוון, ששניהם איבדו בשואה משפחות. יצירתו של פוליקר – ככותב, מלחין וזמר – מרבה לגעת בעברם של הוריו. אלבומו השלישי, "אפר ואבק", עסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אלה שגדלו כמוהו בצל הטראומה שחוו הוריהם.

ב-2019 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, הצל שלי ואני, הנושא את שם השיר הראשון שכתב גם את מילותיו, הנה הבית הראשון:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צִלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי…

בספר מסביר פוליקר במפורש, בפרוזה, על מה השיר: "האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי".

ועם זאת, עם כל הכאב, הפחדים, הגמגום, המריבות בין הוריו, עולה מהספר יופי רב מהילדות שהוא מתאר.

לכל אדם יש סיפור שחשוב ומשמעותי לו, אבל כשאמן-יוצר כמו פוליקר כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הציפייה היא למצוא בה את המפתחות ליצירותיו, או לפחות את ניצניהן. אכן, פוליקר מתאר את הקונצרט הראשון שהזדמן לו לשמוע, ואת השפעתו העזה עליו. הוא מספר כיצד צייר פעם קלידים של פסנתר ו"ניגן" עליהם (בתקווה שהוריו יבינו את הרמז וישלחו אותו ללמוד לנגן על כלי כלשהו), אבל אלה רק אפיזודות קצרות, שמוקפות בהרבה תיאורים של מעשי קונדס, בילויים על חוף הים, משחקי כדורגל, הכלב שגידל ואהב, ושל ההרפתקאות הילדותיות של מי שגדל בשכונה בקריות, קרוב לים.

עלי להודות שלא ברור לי במה תורמים כל התיאורים החביבים האלה להבנתנו את פוליקר כזמר וכיוצר. הספר נקרא בקלילות, ובעצם אינו מותיר חותם. שתולים בו רמזים שמעידים על התפתחות המיניות ההומו-ארוטית של פוליקר, אבל גם הם זהירים מאוד, ואולי אפילו קצת סתמיים: הוא התרגש כשראה את אבר המין של גבר במשתנה ציבורית, אבל נבהל וברח. הוא ראה בפעם הראשונה חבר שאונן. ויותר לעומק – אביו היה מעין תחליף אם, ואמו הייתה גברית (זאת אינה תובנה שלי, אלא דבריו המפורשים). מתחשק כמעט לומר – בסדר. אז מה?

"הילד שהייתי פעם הוא עכשיו איש", חותם פוליקר את ספרו. וזה בעצם מה שקורה תמיד, לא כן? אבל מה הפך את פוליקר לזמר, למלחין, לתמלילן הנפלא? למבצע הכריזמטי שהוא? לא בטוח שאפשר ללמוד על כך מהספר.

מוטב פשוט להקשיב לו כשהוא שר.

הקוראת המלכותית היא נובלה שובבה ומשעשעת מאוד.

אלן בנט, סופר, מחזאי ושחקן אנגלי, בן למשפחה קשת יום – אביו היה קצב ואמו עקרת בית – מתחכם ומספר בו על מלכת אנגליה שגילתה פתאום, לקראת גיל שמונים, את החדווה שבקריאת ספרים. הכול קורה במקרה: המלכה נקלעת אל ספרייה על גלגלים שמגיעה לארמונה, ובעקבות שיחה קצרה עם נורמן, אחד מעובדי המטבח בארמון, לוקחת ספר בהשאלה, קוראת אותו ומתמכרת לקריאה.

את נורמן היא מעלה מהמטבח אל קומת המגורים שלה. הוא מספק לה ספרים על פי דרישתה, שניהם קוראים אותם ואז דנים בהם.

המלכה המתוארת בנובלה היא אדם ספציפי: מהפרטים הביוגרפיים המעטים הפזורים בנובלה, למשל – הקושי שלה להביע רגשות בפומבי, אחרי שדיאנה, כלתה-לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים בצרפת – ברור שמדובר באליזבת II, המלכה הנוכחית.

בנובלה היא בת שמונים. כיום היא כבר בת תשעים וחמש. לאחרונה, בעקבות הסדרה "הכתר" של נטפליקס ובגלל השערוריות שחוללו (וממשיכים לחולל…) הארי ומייגן, נכדה של אליזבת ואשתו האמריקנית, התעורר עניין מחודש בבית המלוכה.

מה שאלן בנט עושה בנובלה דומה במידה מסוימת למה שנטפליקס עשו בסדרה העוסקת בבית המלוכה: בשני המקרים היצירות חודרות אל חייה הפרטיים של המלכה, ומראים אותה "מבפנים", בדל"ת אמותיה (המרווחות מאוד, כמובן…) כשהיא שרויה בפרטיות שלה, עם בעלה, הדוכס פיליפ, עם ראש הממשלה, או עם אחד היועצים שלה.

המלכה שבנט מצייר משכנעת. היא חריפה, שנונה וכמובן – מרוחקת מאוד מכל מיודעיה. הסובבים אותה מוטרדים מהתמכרותה לקריאת ספרים. ההתמכרות משתלטת עליה עד כדי כך שהיא מסרבת להיפרד מהספר שהיא קוראת גם בדרכה לנאום הפותח את ישיבת הפרלמנט הראשונה: למרבה השעשוע, היא פיתחה טכניקה שבה היא ממשיכה לקרוא, בעודה מנופפת לשלום לנתיניה… בעלה נוזף בה ומפציר בה להפסיק לקרוא, אבל היא מסרבת להיכנע.

בכלל, בעלה מתואר כמין בּוֹק קשה הבנה. למשל, אחרי תקופה ממושכת של קריאת ספרים, ואחרי קונצרט שבו היא שומעת מוזיקה של מוצרט, היא מבינה פתאום שלה, בניגוד לסופרים הרבים שקראה עד כה, ולמלחינים כמו מוצרט ובטהובן, "אין קול משלה". היא אומרת לבעלה שאין לה קול. הוא – קונקרטי ומוגבל – משיב לה שלא פלא, בחום הזה טבעי שתאבד את הקול…

לא רק בעלה מוטרד מההתמכרות שלה לקריאה. גם ראש הממשלה והעוזרים הבכירים שלה, שכולם מתוארים כבורים גמורים, לא מצליחים להבין את התופעה, מתנגדים לה, ומשתדלים להניא את המלכה מהקריאה. היא מגלה סופרים רבים וחשובים, והם מודאגים מכך שהמלכה שוב לא מתעניינת בבגדים או בשלל החובות המייגעות המוטלות עליה. מעולם לא התלהבה מהן, אבל עכשיו נראה לה בזבוז זמן להשיק אוניות, להשתתף בנשפים, לנאום בפרלמנט, לטפל בתיבות המסמכים המונחות על שולחנה, או לנהל שיחות בטלות עם אנשים משעממים… כל חייה היה לה תפקיד: "להתעניין, לא לעורר עניין," אבל היא קצה בחיים הללו.

משעשעות במיוחד תגובותיה לסופרים הרבים שהיא מגלה. את ג'ין אוסטן, למשל, היא מתקשה להעריך, שכן בהיותה במעמד הרם ביותר, היא לא מסוגלת להבין את הדקויות בהבדלי המעמדות הנמוכים מזה שלה, אלה שאוסטן מתארת בספריה.

כשנורמן מביא לה ספר בשם הכלב שלי, טיוליפ ומספר לה שלסופר היה כלב שנוא, היא מזדהה ונורמן מהנהן: "רבים אינם מחבבים את הכלבים המלכותיים". (והרי הכול יודעים שאליזבת מטפחת בביתה לאורך שנים עשרות כלבי קורגי). היא לומדת לאהוב את ג'ואנה טרולופ (ומבחינה בינה ובין אנתוני טרולופ), מפתחת חיבה לווירגי'ניה וולף ולדיקנס, שספריהם מעוררים שיחות ערניות בינה ובין נורמן. במהלך מסע לקנדה היא מגלה את אליס מונרו, וזאת אחרי שהפקידים הסובבים אותה העלימו בכוונה את הספרים שהביאה אתה, בציפייה להתענג עליהם בנסיעות הממושכות ברכבת… העובדים שלה רואים בקריאה מעשה חתרני ומשוכנעים שעליהם למנוע אותו ממנה, אולי מכיוון שהיא, בין היתר, רואה בהם "אמצעי להצית את הדמיון".

בכלל, רבים מעובדיה חושדים בה לפרקים שמחמת הזקנה היא הולכת ונחלשת, שכלית ונפשית, וסובלת מטשטוש הזיכרון, אבל עד מהרה נוכחים לדעת שהיא לגמרי בשליטה. כך למשל, כשאחד העובדים מתלבט אם להציץ ביומן ששמטה כדי להעיר משנתו את היועץ הזקן שהגיע אליה לביקור, היא חוזרת לחדר ממש ברגע הנכון, מושיטה יד, מודה לו בקרירות, מחזירה לעצמה את היומן ובו ביום מפטרת את העובד. בעבר היה מוצא להורג על עבירה כזאת, מעיר המספר… אליזבת מוכיחה שהיא שולטת בעניינים.

כמה מהתובנות של אלן בנט, כזכור – בן למשפחת פועלים – משעשעות מאוד. כך למשל הוא מסביר שהמלכה היא אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה במדינה, שכן "מבחינתה אין שום משמעות לאף שם של אף אדם, כמו גם לכל מה שקשור בבני אדם: הבגדים שהם לובשים, קולותיהם, המעמד שלהם." מאחר שהיא ממש מעל כולם, הם שווים בעיניה, ולא משנה מי הם או מניין באו…

בניגוד לסובבים אותה, המלכה מתרגשת מספרים באמת, ומבינה את חשיבותם: "ספרים לא אמורים להעביר את הזמן. הם עוסקים בחיים של אחרים, בעולמות אחרים". ובקריאה, כך היא מגלה, הכול שווים. "הספרות, אמרה לעצמה, היא קהילה. האותיות – רפובליקה." הקריאה מזכירה לה את החוויה שחוותה עם אחותה ביום הניצחון על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, כששתיהן חמקו מהארמון והסתובבו בחוצות לונדון, אינקוגניטו. הספרות היא "אנונימית; היא משותפת; היא דבר שחולקים עם אחרים" ובין הדפים "היא יכולה להיות לא מזוהה".

משעשע במיוחד תיאור כינוס הסופרים שהיא מארגנת: הם מתעלמים ממנה, עוסקים בשיחות בינם לבין עצמם, עד שהיא חשה שהיא "מרחפת בשולי הקבוצות, שאיש לא משתדל לצרף אותה אליהן"… היא מגיעה למסקנה שאת הסופרים "מוטב לפגוש בין דפי הספרים שלהם"…

גם תיאורי המפגשים שלה עם ראש הממשלה, במיוחד אחרי הסצנות המוכרות בסדרה "הכתר", מצחיקים מאוד. "בראשית כהונתם מבקשים ראשי הממשלה שהמלכה תחזיק להם את היד, וכשהם מבקרים אצלה – שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, כמו ילד שמשתוקק להראות לאימא שלו מה עשה," ובנט ממשיך ועוקץ את מרגרט ת'אצ'ר: " גברים (וזה כולל את גברת ת'אצ'ר), זקוקים לכך שהמלכה תפגין את רגשותיה"…

גם את הארכיבישוף בנט עוקץ: המלכה מטלפנת אליו כדי לשאול אותו מדוע לא מאפשרים לה לשאת דרשה בכנסייה, הארכיבישוף "נד בראשו וחזר לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'"…

את אורח החיים המוזר של המלכה מתאר בנט בקצרה כשראש הממשלה "מעלים" את נורמן, בלי ידיעתה (הוא עוד ישלם על כך ביוקר!). המלכה רגילה לאנשים שנעלמים מחייה. מאחר שהכול משתדלים "לא להדאיג אותה", כשמישהו קרוב אליה חולה, מסתירים זאת ממנה, עד שהוא נופח את נשמתו. ואז כבר אין ברירה. לפיכך נמנע ממנה התהליך המצער.

סופה של הנובלה מפתיע ומשעשע, והיא כולה מלבבת ומהנה מאוד. באנגלית שמה The Uncommon Reader. היא תורגמה לעברית וראתה אור ב-2008.

מאחר שקראתי אותה באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי.

מהיום יופיעו הטורים גם כהסכתים (הכוללים כמה תוספות….) 

"…תרבות מייצרת קנון כשהיא נתפסת כמרכז של כוח והשפעה. כשהסופרים והמשוררים מרגישים שהם לא מדברים אל חלל ריק. שיש ציבור שלם שצמא למוצא פיהם. תחשבי על אתונה בימי גדולתה," הביט בעיניה של אביגיל כשפנה אליה, "כל האזרחים הולכים לראות איזה הצגות יעלו השנה בפסטיבל הפאנאתנאיה. ולהבדיל, תחשבי על הספרייה לעם של עם עובד בשנות השישים והשבעים: עשרות אלפי מנויים מקבלים את הספרים שנבחרו השנה לסדרה, הם הגיעו להמוני מדפים, כמעט בכל בית שקוראים בו. תחשבי על – את אולי צעירה מדי לזכור את זה, אבל בטח שמעת על הפגנת ה-400,000  בכיכר מלכי ישראל, עמוס עוז עולה לדבר ומאות אלפים מקשיבים, לא להחמיץ מילה…"

"זה לא היה ס. יזהר?" התערב ניב.

"אני זוכר עמוס עוז," אמר ניר. "לא משנה, את קולטת את הרעיון."

"אז כשקיים מרכז כוח כזה, וכל העיניים נשואות אליו, הוא מאפשר התקבלות של יצירות שהופכת אותן לקנוניות, כאלה שכולם מכירים, שכולם מתייחסים אליהן. וכשהמרכז הזה – בין אם הוא הדמוקרטיה האתונאית ובין אם זה מה שאנחנו קוראים לו 'האליטות הישנות' או 'השמאל הציוני' – קורס ומתפורר, גם הקנון שהוא יצר נחתם."

"אבל…" עכשיו הייתה מוכרחה לדעת: "הוא עוד ייפתח פעם?"

ניר משך כתפיים. "מי יודע? במצב הנוכחי, לא נראה לי. זו תופעה ידועה, ירידת העניין בספרות. בכל העולם זה ככה. אני רואה את זה אצלנו באוניברסיטה. גם כשהתחלתי זה לא היה מי יודע מה פופולרי אבל עכשיו יש ממש ירידה בעניין במדעי הרוח."

"מה," תהה ניב, "גם אצלכם? חשבתי שרק בישראל המצב קטסטרופלי…"

"החלומות של אנשים כמונו," ניר כלל את ארבעתם במניין, "התעצבו בימים האחרונים של הסדר הישן, כשלספרות ולמדעי הרוח היה איזה מעמד. חלמנו להיות פרופסורים וסופרים וכולנו הגשמנו את החלום, אבל בלי ששמנו לב העולם השתנה. ביג דיל, להיות היום פרופסור במדעי הרוח."

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר "מתחת לרדאר": לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז"ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, "אחווה", מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: "חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות". אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא "מתבונן בחטף" במה שכתבה וקובע "שעכשיו בטוח" אין לה מה לדאוג. "אולי אתה צריך לדאוג?" היא שואלת, והוא משיב לה: "אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן"… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את אמה: "אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר". הפער בין המילה "טראגי" לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: "אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה 'אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.' הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום". "הס אטומי"! "אצלנו אוכלים וזהו"… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, "וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם." 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו "היא מתמודדת עשר", אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות "ממש לוגמת את דמעותיה" של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה "אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים". לובה מפליאה "להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה", ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, "ללובה יש כשרון התבוללות טבעי"… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת "שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו". 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור "הבחורה שלפניי" מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: "הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו".  המילה "ואף" מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים "חלמו והגשימו". או ב"סיפור על ג'וק": "לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג'וקים". השילוב בין ג'וקים ל"עשו חיל", כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

"הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג'וק או לא ג'וק? תהיתי. ואם זה ג'וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. 'למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,' אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, 'מה הסיפור שלך בדיוק?' 'שום סיפור,' אמר. 'בכל זאת,' אמרתי. 'נדבקת מקפקא, או מה?' 'בכלל לא,' ענה, 'אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.' משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. 'מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,' החזרתי לו באותו המטבע". מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג'וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן. 

ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר: (אפשר לראות אותו בקישור)

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה. 

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח' נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

על פי אחד העקרונות הבסיסיים שמלמדים בסדנאות כתיבה, יש לכתוב "את" ולא "על", ובאנגלית – "doing, not showing". הדמויות הספרותיות אמורות לפעול, לדבר, לחשוב, ומתוך כך אנחנו מבינים אותן, וגם העלילה מתפענחת באמצעותן.

את הספר המאהב החשאי של איזבל איינדה החלטתי לקרוא כי ראיתי פעם הרצאה של הסופרת בTed, והיא מאוד הרשימה אותי. 

כדאי  מאוד להקשיב להרצאה. היא מצחיקה ביותר, במיוחד כשהיא מתארת מפגש שלה עם סופיה לורן הגבוהה והאלגנטית, והיא מרגשת כשהיא מדברת על מילה שקשה לתרגם לעברית: "passion" – להט, רגש סוחף בעוצמתו, שאותו היא מבקשת בחיים ובכתיבה.

אבוי. המאהב החשאי (אני מודה בהכנעה: לא קראתי את הספר במלואו) אכזב אותי. יש בו יותר "על" מאשר "את", והלהט היצרי שהוא אמור להביע פשוט לא אמין בעיני.

הרומן מתחיל בבית אבות בפרברי ברקלי, לשם מגיעה אירינה בזילי, מהגרת מולדבית, שמתחילה לעבוד במקום, מתחבבת על יושביו, וזוכה במשרה נוספת: עוזרת אישית לאחת הדיירות, אלמה בלסקו, שאת קורות חייה אנחנו לומדים להכיר בפרקים שמוקדשים לה בלבד. 

אלמה, ילידת פולין, הגיעה לארצות הברית זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בבית דודתה האמידה, שאת ביתה וכספה ירשה. סֶת, נכדה של אלמה, מאוהב באירינה, ולכן מרבה להגיע לביקורים אצל סבתו. 

סת ואירינה חושדים בסבתא שיש לה מאהב סודי, הנושא שם יפני.

הרקע נשמע מבטיח. ובכל זאת "נשברתי" אחרי הקטע הזה:

"מתקפת הפתע של האימפריה היפנית בפרל הארבור, בדצמבר של שנת 1941, השמידה שמונה–עשרה ספינות של הצי האמריקאי, הותירה מאחוריה אלפיים וחמש מאות מתים ואלף פצועים, ובתוך פחות מיממה שינתה את הגישה הבדלנית של האמריקאים. הנשיא רוזוולט הכריז מלחמה על יפן, וכעבור ימים אחדים הכריזו היטלר ומוסוליני, בעלי בריתה של אימפריית השמש העולה, מלחמה על ארצות הברית. המדינה התגייסה לשרת במלחמה ההיא שהכתימה את אירופה בדם במשך שמונה–עשר חודשים. תגובת האימה ההמונית שעוררה המתקפה של יפן בקרב האמריקאים לובתה על ידי קמפיין היסטרי של העיתונות. המזהיר מפני הפלישה הממשמשת ובאה של "הצהובים" לחוף האוקיינוס השקט. השנאה שהיתה קיימת כבר מאה שנה כלפי האסיאתים החמירה. יפנים שחיו שנים רבות במדינה, על בניהם ונכדיהם, נהפכו להיות חשודים בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. הפשיטות והמעצרים לא איחרו להגיע. די היה ברדיו בגלים קצרים בסירה, אמצעי התקשורת היחיד של הדייגים עם היבשה, כדי לעצור אותן בעל הסירה. הדינמיט שהכפריים השתמשו בו כדי לעקור גזעים וסלעים מהשטחים שנזרעו שימש הוכחה לפעילות טרור. הוחרמו רובים ואפילו סכיני מטבח וכלי עבודה, גם משקפות, מצלמות, צלמיות פולחן, בגדי קימונו טקסיים או מסמכים בשפה זרה. חודשיים לאחר מכן חתם רוזוולט על צו המורה לפנות מסיבות ביטחוניות-צבאיות כל אדם ממוצא יפני מחוף האוקיינוס השקט – קליפורניה, אורגון, וושינגטון – שם עלולה להתרחש הפלישה של הגדודים הצהובים, שמפניה חששו. אריזונה, איידהו, מונטנה, נבדה ויוטה נקבעו כשטחים צבאיים. הצבא הביא בחשבון שיידרשו לו שלושה שבועות לבנות את מחנות העקורים – "

וכן הלאה, וכן הלאה, "רקע" היסטורי מייגע (וידוע!) שמתאים לספר עיון, לא לרומן עם דמויות מלאות תשוקה, שאיינדה מיטיבה כל כך לספר עליהן. 

ועוד בעיה מוזרה התעוררה במהלך הקריאה: משום מה הוא עתיר בכוכביות שטיבן אינו ברור. למשל: "הוא החליט ללמוד את המקצוע בנחישות ועד מהרה עשה לעצמו שם בקרב ה***". או: "עוד באותו יום שלח לה הדלאי לאמה מהודו ***". או: "…צעד שנועד לעקוף פסק דין מ-1913 שאסר על ***". או: "משפחתו ספגה קללות, הערות מלגלגות ואף תוקפנות מצד לבנים. ***." 

מה זה? תופעה ממש מסתורית! 

האם ייתכן שהמתרגמת סימנה כוכביות במקומות שרצתה עוד לברר משהו, והן נותרו שם?

או שאולי הן נוצרו כי ההמרה של הטקסט לקינדל (באמצעות אתר Getbooks) לא הייתה לגמרי תקינה? 

אין לדעת. מכל מקום, באמצע ההרצאה על מלחמת העולם השנייה שאחרי פרל הארבור נפרדתי מהספר הראשון של איזבל איינדה שניסיתי לקרוא. 

אתמול, יום ראשון, הופיעה בעיתון הארץ כתבה: "הסופרת גליה עוז הוציאה היום (ראשון) ספר אוטוביוגרפי על ילדותה ועל יחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. על פי עוז הבת, אביה נהג כלפיה באלימות, 'היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד יום מותו'". כעבור עשר דקות הספר כבר היה אצלי בקינדל (באתר Getbooks אפשר לפעמים לקנות ספרים ולקרוא אותם בקינדל הייעודי של אמזון. לא תמיד זה מצליח). 

אז אחרי הזעזוע מעצם הגילוי כפי שהוא הופיע בעיתון – עמוס עוז? גם הוא? – קראתי את הספר. בנשימה עצורה. בתחושה של פלצות. ובידיעה ברורה שכל מה שכתוב בו – אמת לאמיתה. כי האמת הזאת מוכרת לי כל כך. 

בדברים שאכתוב להלן ארבה לערב את עצמי. אין לי ברירה. אני חייבת. בקטעים רבים הסיפור של גליה עוז הוא גם הסיפור שלי, כמו של נפגעים רבים אחרים.

אין כמעט עמוד בספר שלא סימנתי בו קטעים, מתוך הזדהות, מתוך כאב, מתוך הבנה שבאה מלשד עצמותיי שאני יודעת בדיוק, ממש, מה עבר ומה ממשיך לעבור על גליה עוז. הדברים מוכרים לי עד כדי כך, שנדמה לי שמשפט אחד – גליה עוז מייחסת אותו "לחברה של חברה" – הגיע אליה אולי ממני.

גליה עוז מצטטת בספרה כמה דברים חכמים וחשובים שכתבה המטפלת דנית בר בספרה  ילדות של נסיכה שכתבתי עליו כאן בבלוג וגם דיברתי עליו (ועלי) ביום העיון לכבודו, שנשא את השם "אהבה פוגענית אינה אהבה". באותם דברים, ככל הזכור לי, אמרתי, וגליה עוז כותבת: קיים טאבו לא על המעשים, אלא על הדיבור עליהם. (זה, אגב, מה שהסברתי בשעתו לתלמידי בתלמה ילין ששאלו אותי מדוע בעצם התראיינתי וסיפרתי על הפגיעה בי). גם אם המשפט לא הגיע ממני, אני מזדהה אתו לגמרי. אנשים מתקוממים נגד הקורבן כשהיא מדברת. כשהיא חושפת את מה שעוללו לה. אני מבקשת לומר לגליה עוז: חזקי ואמצי. היית חייבת לכתוב ולחשוף. חרף ההתלבטות. חרף אי הרצון "להפוך את כל העניין לפומבי". כי, כמו שכתבת, "ההסתרה נהפכה למשימה מחניקה מדי". למרות החשש שלך שיאשימו אותך. אכן, "יצאת מהארון". היית חייבת לעצמך לעשות את זה. וזאת זכותך! 

אז כן, כמה הכול מוכר לי. הנה, בני משפחתה של גליה עוז כבר הגיבו, כצפוי: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חייה".

גליה ידעה שכך יגיבו, והיא כבר הקדימה וכתבה בספרה: "תפקידו של הקורבן העיקרי הוא 'לשכב על הגדר' בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ". 

אני מאמינה לעדותה שלפיה נקלעה למריבה בין הוריה, כשכבר מלאו לה עשרים, וראתה כיצד אביה מכה את אשתו בכל הכוח, והיא בכל זאת "ביטלה את עצמה בפניו".

כל המנגנונים הנפשיים שהיא מתארת מוכרים לי היטב. היא מסתמכת למשל על שנדור פרנצי, שהראה בכתביו איך ילדים "מפסיקים לסמוך על עדות החושים שלהם עצמם, ומתחילים לזהות את ההתעללות כצורה של רוך וחיבה. הם מבקשים להאמין, כמעט בכל מחיר, שהיחס שהם מקבלים הוא אהבה", כי איזה ילד רוצה להאמין שהוריו לא אוהבים אותו, שאינם צודקים ביחסם כלפיו? (במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו" כתבתי על נפגעת: "היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".)

יש לגליה עוז – לכאורה למזלה ובעצם למרבה הצער! – ראיות תומכות. למשל, המכתב הפומבי שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה, מכתב שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרו אז, ובו חשף, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה. זה מה שכתב לה האבא החם, הלבבי והקשוב: "גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…). אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!). נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד, וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל. לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך. אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך (סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)" ומשם ממשיך באיחולים גנריים וסתמיים, "שיתגשמו כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך". זאת אהבה? אלה מילים רוויות בארס. גליה עוז מתקוממת ונזעקת כנגד התוקפנות הסמויה: הם לא יעשו אתה "את כל החשבונות המקובלים"? הם "לא אוהבים להשמיץ"? המטפלות "סבלו בהתנדבות" לעומת הסבל של הוריה, שלא הייתה להם ברירה? 

יהיו אולי מי שיגידו שהיא רגישה מדי. שאלה התבדחויות. אבל מה מבדח בהלבנת פני בתך כך, בפומבי? מה הסבל הנורא שסבל ממנה? מה ההשמצות שהוא מתאפק ולא מביע, אבל רומז עליהן ביום חגה, כשהוא אמור לשמוח אתה? מה כבר יכלה לעולל ילדה בת 12, שהיא ראויה לעלבונות כאלה? 

וזה כמובן רק קצה הקרחון. 

יש לה גם עדים בדיעבד: חברה – מיכל זמיר – ששירתה אתה בצבא, ובאה לביקור ראשון, "בת שמונה עשרה היא פגשה את הסופר החשוב והמפורסם שהעליב ברשעות את ילדיו, והיא לא הוקסמה ממנו. היא קלטה כהרף עין את שפת הגוף האלימה שלו, את הצליל הקר של הדיבור, את הפאתוס והחשיבות העצמית". חבר נעורים שנכח פעם כשאביה שפך עליה בזעם קומקום עם מים חמים, כי כשהכינה  קפה לא הייתה שקטה די הצורך, והעירה את אביה משנת הצהריים שלו. (עלי שפך אבי דלי של מים כשישנתי, באמצע הלילה, "כי לא שטפת טוב את הכוסות". הייתי אז בת 13 או 14).  

כן, כמה הרבה דברים שגליה עוז מספרת מוכרים לי "מבפנים". למשל, היא מספרת, "ציפו ממני להתבייש במשהו. הייתה דרישה מפורשת שלא אפריע, שאסתלק, שאיעלם, ומצד שני פלישה חטטנית לענייני והפרה מתמדת של הפרטיות שלי. יותר מפעם אחת הגיעו לאוזניי סיפורים מכוערים שהורי הפיצו". אחד מהם: "אימא שלי אמרה לאנשים שיש לי רגשי נחיתות כי אני נמוכה". (ולי נודע פעם שהורי הסבירו למכרה מהעבר מדוע לא רציתי לפגוש אותה, מכיוון ש – כך אמרו לה – "היא עלתה מאוד במשקל…" לא פעם נדמה לי שכל ההורים הפוגעים למדו באותו בית ספר למתעללים). 

במכתב ששלח לה עוז בבגרותה הוא האשים אותה שכשהייתה ילדה "אהבה אותו יותר מדי". איזו האשמה! (לי אמי אמרה בחמת זעם, בטון מאשים  – "את אף פעם לא אהבת אותי. אהבת רק אותו". איזו ילדה לא אוהבת את אימא שלה? ומדוע? ואיך ייתכן שמאשימים אותי שאהבתי יותר מדי את מי שבניגוד לעמוס עוז ש"רק" התעלל נפשית, פגע בי גם מינית, באמתלה שהוא "מלמד אותי, לטובתי"? ) 

גם כששאלה על מה בעצם כעסו וכועסים עליה כל חייה, לא זכתה גליה עוז מעולם לתשובה. היו תמיד כל מיני האשמות כלליות אך מהותיות, טוטליות ומרומזות, תמיד מרומזות, אף פעם לא אמורות, אף פעם לא מוסברות. "הסירי דאגה מלבך, כי אני כבר לא מדבר עלייך רעות", הבטיח לה אביה בערוב ימיו. כבר לא.  כלומר – בעבר נהג להשמיץ אותה. ועדיין, לא אמר במה ועל מה. (לי נודע אחרי מות אבי שסיפרו עלי בדותות: אמרו שהתרחקתי מהם כי סירבו לתת לי כסף כדי לעזור לי כשהתגרשתי. וכמובן לא סיפרו את האמת: שהם אלה שניתקו אתי את הקשר, כדרכם של פוגעים, כשהנפגעת מעמתת אותם עם פשעיהם. גם על כך אפשר לקרוא במאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד"). 

"המשפחתיות הייתה חלולה, נטולת נאמנות, רופפת, הייתי 'על תנאי' – והתנאי היה שאבליג על עלבונות, שלא נדבר בינינו על העבר, ובעיקר שלא אכתים את תדמיתו הציבורית של אבא שלי". (אבא שלי לא היה אושיה בעולם הספרות, אלא רק מפקד טייסת, קברניט באל על, וסופר לעת מצוא. גם אני הרגשתי "על תנאי": שפשעיו לא יוזכרו אף ברמז, שינסו לעשות כל מאמץ כדי ששברי תדמיתו, שכבר נסדקה, יאוחו למראית עין, כלפי פנים וכלפי חוץ, וזאת אחרי שכבר מת, גם כשנעשה ניסיון מלאכותי ועקר "לאחד" שוב את המשפחה, אחרי הנתק הממושך שהם יזמו, הנתק  שכתבתי עליו בספר יופי לי, יופי לי). 

"הטיחו בי שאני רוצה במותם  של אנשים". (מוכר). 

אביה של גליה הציע לכנס את המשפחה "ולהתנצל". זה לא קרה. (מוכר. אמרתי: אותו בית ספר!)

הגיעו אליה "שליחים" שלא היה להם מושג מה הם אומרים, מה היא חוותה, אבל ידעו לנסות "לתווך". (מוכר). 

הוא סיפר למכרים שהתנצל לפני בתו "פעמים רבות". 

כך כך הרבה דברים זהים, מוכרים ומכאיבים עד בלי די. 

אין נקמנות בספרה של גליה עוז. בעמודים האחרונים היא אפילו מסבירה מדוע אין לנדות את אביה, ליתר דיוק – את יצירתו, מדוע יש להפריד בין היצירה לאדם, מוסיפה אותו לרשימה של יוצרים חשובים אחרים שבחייהם האישיים עשו דברים חמורים מאוד.

יש בספר הרבה כאב, ובעיקר יש בו הצורך לתת תוקף לתחושותיה, למה שעבר עליה, למוסס את הGaslighting ("גָזְלַייטִינג") שעשו לה (וממשיכים לעשות לה עכשיו בפומבי, עם צאת הספר): ההתעללות הרגשית הסמויה שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו.  

לקראת סופו היא גם מסבירה במפורש איך נותק הקשר שלה מאימה, ומדוע כתבה אותו. היא מספרת כיצד חוותה ניכור מזעזע מצד האם: אחרי שאמרה לה ש"לא היה קל לגדול בבית שלנו", הכחישה האם את דבריה, וזאת "מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. האם אמרה "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס הייתה ילדות קשה. לך הייתה ילדות רגילה של קיבוץ". אכן, "מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאימא שלי התעקשה להסביר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה, אני , בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במרמה". (מה לספר? שאבא שלי היה ניצול שואה? אז מי בכלל יכול "להתחרות" בסבל שלו?)

זהו. אין עם מי לדבר. 

לכל מי שתוהים מדוע גליה עוז "חיכתה עד עכשיו" – קראו את הספר!

לכל מי שתוהים "אם יש סיבה" לכך שאביה התנכר לה – קראו את הספר!

לכל מי שלא מבינים איך יכול להיות שאדם שכתב יפה כל כך, שהציג עמדות מוסריות כל כך, שהיה הומניסט כל כך, פגע בבתו – קראו את הספר!

לכל מי שרוצים לדעת מה עמוס עוז חשב באמת על תנועת MeToo# ומדוע – קִראו את הספר! 

לכל מי שרוצים להבין מה ההבדל בין התעללות רגשית מתמשכת לבין "מכות" שהורים נהגו בעבר להחטיף לפעמים לילדיהם – קראו את הספר! גליה עוז מיטיבה להסביר את השוני המהותי, ואיך אפשר לזהות התעללות. 

וכן, למי שעדיין לא מבינים מדוע גליה עוז כתבה את הספר – קִראו אותו. 

הבאתי כאן רק נגיעות, על קצה המזלג. מדובר בספר ישיר, כאוב, חכם, אמיתי, והגון מאוד, חרף הזוועות הנחשפות בו. לא רק שאני מאמינה לכל מילה, אני משוכנעת שהכול אמת. 

קִראו אותו. 

חיים לוינסון היטיב לכתוב היום (שני) בעיתון הארץ על הספר. להלן חלק מדבריו. הוא פונה בהם אל העיתונאים שפונים אל המשפחה ומבקשים תגובה:

בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

החזרה הגנרלית של ההצגה "חליל הקסם" נערכה ב"הבימה" בליל חורף קר וסוער. הקהל קיבל את ההצגה במחיאות כפיים סוערות, בהתלהבות ובחום. כולם התהלכו בהרגשה שלתיאטרון יש שלאגר חדש. למחרת נערכה הצגת בכורה ו… ראה זה פלא: הקהל היה עוין וקר.

הנהלת התיאטרון התחילה לבדוק מה לא היה בסדר. הרי לא ייתכן שאותה הצגה עצמה התקבלה ערב אחד בהתלהבות כזאת ובערב שאחריו בדממה מוחלטת!

חקרו, תחקרו, בדקו, ומה מצאו? מצאו שמנהל האולם הפעיל בטעות את הקירור – במקום להפעיל את החימום. פשוט טעות בסיבוב הכפתור. אז מה הפלא שהקהל הרועד מקור מיהר לאסוף את המעילים מהמלתחה ולברוח כל עוד נפשו בו ממְכָל הקירור?

בביקורת, אגב, נכתב ש"נדף קור מהבמה". 

כשיהודית רביץ שרה אותו, לא היה אפשר שלא לשייך את מראה דמותה – תלתליה הארוכים, פניה המסותתות – עם הילדה היפה שהיא שרה עליה, אם כי הדוברת בשיר אינה הילדה היפה עצמה, אלא מי שמביטה בה, ספק בהערצה, ספק בקנאה. הפזמון "הילדה הכי יפה בגן" ראה אור לראשונה בספר שירי הילדים "הכבש השישה עשר" שכתב יהונתן גפן והוציא לאור ב-1978.

בעקבות הספר הוקלטו שיריו. בתקליט הופיעו ביחד עם יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דיויד ברוזה, שם טוב לוי, ארנון פלטי, אלון הלל ושלמה יידוב, ואז גם במופע.

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.

הילדה שמביטה על הילדה הכי יפה בגן מתפעלת מכל מה שיש בה: העיניים הכי יפות, הצמה, הפה, ומתקשה להבין איך מישהי יפה כל כך יכולה בכלל להיות עצובה, תהייה שמעלה על הדעת את השיר "ריצ'רד קורי", של אדוארד ארלינגטון רובינזון, שיר שמתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות, בין מי שנראה מצליח ומאושר, לבין מה שאותו אדם חש בחשאי, בינו לבינו. איך מישהי יכולה בכלל להיות עצובה, אם היא הילדה הכי יפה בגן?

הצירוף החוזר בשיר, זה שגם נושא את שמו, נהפך למטבע לשון בעברית. כך לדוגמה השתמשו בו ב-Ynet כדי לתאר מכונית חדשה.

לאחרונה תורגם השיר לצרפתית, וכששומעים אותו הוא כל כך משכנע, שקשה להאמין כי אינו שיר מקורי צרפתי. המתרגמת נאלצה, בשל תביעות המשקל, לשנות את המילה "בגן" למילה monde, כלומר – עולם. כבר לא מדובר אם כן בילדה הכי יפה במקום אחד מצומצם, אלא – בעולם כולו. ובעצם, אם חושבים על כך, ההבדל לא גדול כל כך. כי לילדה בת ארבע או חמש גן הילדים הוא באמת העולם כולו!

הביצוע הצרפתי יפה להפליא, ויוצריו של הקליפ המלווה אותו התחכמו: במקום להציג בו ילדה, בחרו בדמותה של הרקדנית רינה שיינפלד, שנולדה ב-1938. לא בדיוק ילדה, אבל חיננית ואצילית, כמו שהייתה בנעוריה. פניה מלאות ההבעה, ותנועותיה מרתקות בכל רגע בקליפ: כשהיא בוחשת תה, כשהיא שותה, כשהיא מנגבת-מלטפת את שערה הארוך, כשהיא יושבת במכונית נוסעת, מתבוננת בדיוקן מצויר של גבר שרק לפני רגע התחבקה אתו, בפתיחה של תערוכה, כשהיא מלכסנת מבט, כשהיא מושיטה את ידיה אל פסל של ידיה היצוקות, היא כל כך יפה. ועצובה!

הבחירה ברקדנית שאינה עולת ימים היא בלי ספק הברקה!

את השיר בצרפתית שרה ענת מושקובסקי. בעבר שרה קולות רקע ליוני רכטר. בריאיון בעיתון הארץ סיפרה שאחרי שהקליטה את השיר כסקיצה בצרפתית, שלחה אותו למלחין. מאחר שהייתה שעת לילה מאוחרת, והשותף שלה לדירה ישן, היא שרה אותו בלחישה. יוני רכטר התלהב מהביצוע, ובסופו של דבר היא הקליטה את הגרסה הסופית של השיר "ככה, בלחישה".

"אם אנחנו חושבים על מאזין צרפתי, נקרא לו פּייר, הוא לא מכיר את המקור", אמרה מושקוסבקי על הגרסה הצרפתית, "הוא לא יודע שהילדה היתה בגן. אז המאזין הישראלי, שהשיר הזה צרוב בו, יחשוב ממילא על גן, ופייר, שלא מכיר את המקור, ישמע 'עולם' ולא יידע שהיה גן. אני חייבת לומר שקצת מסעיר אותי שהתרגום הוא בעצם שיר חדש. זה קסום בעיניי".

גם בעיניי!

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

 על מה מתלוננים מי שמתנגדים לשמוע את קולן של נפגעות? הם כועסים על מה שהם מכנים פוריטניות, המנוגדת לטעמם לשחרור המיני, ובעצם – כועסים על היכולת שיש לאחרונה לקורבנות לדבר, לספר על מה שעוללו להן! 

על כך כותבת ונסה ספרינגורה לקראת סיום ספרה החשוב כל כך, "ההסכמה". את המילים "פוריטניות" ו"שחרור מיני" יש למעשה לקרוא בנימה האירוניה, הכאובה, שבה נכתבו. שתי המילים הללו הן מסווה שמאחוריו מסתתרת הפגיעה המינית האנושה שפוגעים גברים מבוגרים בילדות (ובילדים!). הם מכנים את מי שמתנגד לפגיעה כזאת "פוריטני", ואת מי שמצדד בה "משוחרר": עולם הפוך ומטורף שספרינגורה יכולה להעיד עליו, שכן הייתה אחת הקורבנות.

היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.  

היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)". 

כתיבתו העניקה לו מוניטין ותהילה. איש לא התקומם נגד הפדופיליה שבכתביו. בעניין זה מראה ספרינגורה, ואני מסכימה אתה לחלוטין, את ההבדל התהומי שיש בין כתיבתו לבין זאת של נבוקוב, בספר לוליטה. רבים טועים לחשוב שנבוקוב מהלל בספרו את הפדופיליה, אבל ספרינגורה יודעת: "לוליטה הוא הכול חוץ מכתב הגנה על פדופיליה. אדרבה, זהו כתב אישום שאין חריף ממנו", שכן הוא "לא מנסה ולו לרגע אחד להציג את הומברט הומברט כאדם התורם לעולם, קל וחומר כבחור טוב. נהפוך הוא, הסיפור שהוא טווה מתשוקת הגיבור שלו כלפי ילדות, תשוקה בלתי מרוסנת וחולנית המענה אותו כל חייו, מסופר בבהירות צלולה".

לעומתו, ביצירותיו של הסופר, המכונה ג' לכל אורך הספר, "אין שום זכר למוסר כליות, ואף לא לחשבון נפש. אין בהן שום עדות לחרטה ולייסורי מצפון. כשקוראים אותו, אפשר כמעט לחשוב שהוא בא לעולם כדי להעניק לבני נוער לבלוב ואושר שתרבות מדולדלת גוזלת מהם…" 

למרבה הזוועה, מעשיו של ג' התאפשרו כי לא היה מי שיעצור אותו. אמה של ספרינגורה שיתפה אתו פעולה. (לפחות הואילה להעניק לבתה את ברכת הדרך, כעבור כמה עשרות שנים, כשזאת נתנה לה לקרוא את כתב היד של ספרה ההסכמה ואפילו אמרה לה שלא תשנה בו אף פרט, שהרי מדובר בסיפור החיים שלה!).

בבית הספר שמו לב שהילדה מרבה להיעדר, אבל לא עשו שום דבר כדי לבדוק מדוע, ואיך אפשר לעזור לה. בסופו של דבר פשוט העיפו אותה.

הרשויות העלימו עין. כשהגיעו למשטרה מכתבים בעילום שם, שבהם דווח על מעשיו של ג', פטרו אותם בביקור שטחי או בזימון קצר למשטרה: "ג' יצא מתחנת המשטרה שבקה דה ז'וור משועשע למדי, מרוצה מכך שהצליח לשטות בחוקרת ובעמיתיה".  (ספרינגורה אפילו חושדת בג' שהוא זה שכתב את המכתבים האנונימיים ההם, כדי ליצור דרמה, שתשרת את כתיבתו!).

העולם הספרותי לא געש ולא נרעש. אדרבא, ספרינגורה מתארת כיצד התראיין הפוגע בה אצל ברנרד פיבו, הכוהן הגדול של הספרות הצרפתית בשנות ה-80, בתוכנית הדגל היוקרתית אפוסטרוף, ואיך פיבו ידע רק להשמיע קריאות התפעלות ממעלליו (מפשעיו!) הגלויים לכול של הסופר המהולל: "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!", קרא פיבו, ואיש לא התקומם (למעט אחת האורחות, סופרת קנדית, שהזדעזעה "מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ – 'ארבע עשרה'  – ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו, מישהו חשב פעם עליהן?" תגובתה כמובן זכתה לגינוי!)

לא רק שלא גינו, אלא שב-1977, כך מספרת ספרינגורה, התפרסם באחד העיתונים הצרפתיים מכתב פתוח (בדיעבד נודע לה שיזם אותו ג'!) ש"צידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטנים לבגירים". על המכתב חתמו "אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה", ביניהם – רולאן בארת', סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר. הבון טון היה שיחסי מין בין בגירים לקטינים הם עניין שיש לקבלו "לא רק בסובלנות, אלא  גם בהתפעלות", שכן "אסור לאסור"!

"אין זאת אלא שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות", כותבת ספרינגורה.

אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שלנו, כאן ועכשיו. הנה למשל התגלו רק לאחרונה מעלליו של חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שנהג במשך ארבעים שנה להטריד סטודנטיות שלו, והכול העלימו עין. דעואל לוסקי היה חבר קרוב של בועז ארד, שגם הוא היה אמן נחשב, עד שחשיפה עיתונאית גילתה כי קיים קשרים לא הולמים עם קטינות, תלמידותיו בבית הספר התיכון, ואז, כזכור, התאבד. לוסקי, כך מתארת הכתבה בכתב העת המקוון "המקום הכי חם בגיהינום", זעם על החשיפה והגן על "שמו הטוב" של בועז ארד. 

ספרינגורה מתארת את ההשפעות ארוכות הטווח הקשות מאוד שהיו לקשר עם ג' על חייה. את הנזקים האיומים. את השנים הארוכות ואת המאמצים האינסופיים שנדרשו לה כדי להיות מסוגלת שוב לתת אמון בזולת, בגברים במיוחד. 

אבל את התמימות, את היכולת לאהוב באמת בפעם הראשונה אהבה של צעירים, אהבה של התחלות, את תחושת הבעלות המלאה על עצמה ועל חייה, גזל ממנה מצנף לצמיתות. לא לכול יש תקנה. היא מיטיבה להסביר את ההבדל בין התאהבות אמיתית, לבין הניצול שעברה, שהרי היא לא זאת שיזמה את הקשר, וגם אם נראתה כאילו שיתפה פעולה, בעצם הייתה קורבן, שכן "תסמונת שטוקהולם אינה סתם שמועה". 

הספר שכתבה הוא מבחינתה הפתרון למצוקה התמידית שהיא חשה מאז שהתחילה הפגיעה בה. בהקדמה לספר היא אומרת לעצמה "תפסי את הציד במלכודת שלו עצמו. כלאי אותו בספר".

ספרה מרתק, מייסר, וחשוב מאוד. במיוחד כשזוכרים כיצד הגיבו בצרפת לתנועת MeToo#:  ב-2018 חתמו יותר מ־100 אמניות על מכתב גלוי נגד המיזם, וכינו אותו "גלים של טהרנות", "סכנה לחירות המינית" ו"ציד מכשפות". 

ספרה של ספרינגורה הכה גלים ברחבי העולם, ובמיוחד בצרפת. יש לקוות שהשפיע במשהו על תפישת העולם של קוראיו. 

. Vanessa Springora, Le Consentement

תרגמה לעברית: רמה איילון

עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של "מדען" בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי. 

הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע "גזע ביולוגי", שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים. 

שפירו נקט שיטה "מדעית" סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה  אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.

שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ"טעויות". […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות. 

 סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים. 

התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות. 

אנשי אקדמיה פיקחו על אותם "בתי אימון", שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה. 

הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה"אמהות המתאמנות" התחלפו מדי שעה. הן  ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.  

סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה. 

בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו "שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד." פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות "מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן".  

בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ  לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.

מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע"א)

הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה בשנות ה-70. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. רק שלוש או ארבע שנים לפני כן החלו לשדר לאומה, כמובן – בשחור לבן, שהרי הותקן אז מחיקון שנטרל מהשידורים את הצבע, פן יתמכר העם (!) (בעקבות זאת – כמה מוזר! – המציא מישהו בסוף שנות ה-70 את ה"אנטי-מחיקון", ואנשים עקפו את האיסור הממשלתי ויכלו לראות טלוויזיה בצבעים…), כמובן – כל השידורים בערוץ אחד ויחיד, שהיה חזות הכול: "מדורת השבט", על פי מרשל מקלוהן.

הסדרה הראשונה שהתמכרתי אליה הייתה "האחים". היא שודרה בין השנים 1974–1977 בימי רביעי, בשעה שמונה בערב. סדרה שעסקה בסיפורם של בני משפחת האמונד, שאביהם מת והם ירשו ממנו את חברת ההובלות שבבעלותו. התככים המשפחתיים, האהבות והשנאות, נעשו חשובים כל כך, עד שבימי רביעי בערב אסור היה – לא רק אצלי, בבתים רבים מאוד בישראל – לטלפן לבני אדם או להגיע אליהם במפתיע ולשבש את הצפייה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה שנוצרה האחווה הזאת בין דמויות בדויות לבין הצופים בהם, אלה שאימצו אותן כאילו היו אנשים בשר ודם: חשובים, יקרים, מעוררי הזדהות. אפילו כשהחליפו ערב אחד במפתיע את השחקן שגילם את אחת הדמויות הראשיות, לא התמקוממנו. השלמנו והתרגלנו.

אחר כך היו "משפחת פאליסר", "קו אונידין", ובשנות ה-80 – "שלושים ומשהו". (ולא! לא "דאלאס"! מי ראה את הזבל הזה?!) שם ההתמכרות התעצמה. גם אנחנו היינו בני שלושים ומשהו, גם אנחנו גידלנו ילדים, גם אנחנו נאבקנו לטפח משפחה וקריירה. אהבנו אותם ממש. כשהסדרה ירדה מהמסך לא ידענו את נפשנו. איך נחיה בלי החברים הטובים שלנו? מה נעשה בלי לדעת מה קורה עם הופ ומייקל, אליוט וננסי, מה שלום מליסה? היא ממשיכה לצלם? וגארי הסקסי? זהו? נעלם ולא ישוב? 

גם כיום נוצרות התמכרויות, אבל מראש ידוע משך הזמן שהן מותרות: כך וכך עונות ופרקים של סדרה בנטפליקס. מתאהבים. מתרגלים, אבל נזהרים: הסוף קרב ובא ואפשר לראות אותו מתנוסס על המסך, עונה שנייה, שלישית, ו-זהו. אלא אם יסדרו לנו עונה נוספת, מי יודע מתי. 

אז  ההתמכרות העכשווית היא לחברים החדשים שרכשנו לנו בפריז: חבורת סוכני השחקנים שעובדים ביחד, ואתם העוזרים הצעירים והנאמנים שלהם. לא צריך יותר מפרק אחד או שניים לפני שנהיה שם, נצחק ונתרגש אתם ומהם, נעקוב אחרי פיתולי העלילה והפתעותיה, ונשמח – איזה כיף שיש עוד סדרה טובה כזאת, משכנעת ומשעשעת, איזה כיף להתוודע אל העולם שהיא מציגה, זה שבו כוכבי קולנוע מתגלים כבני אדם על כל חולשותיהם, בדיוק כמו אלה שיש לנו! ואולי אפילו יותר! הנה בני זוג שמקנאים זה בזה, כוכבת קולנוע שנאבקת כדי להיות אימא מסורה ומצטיינת, אך מתגלה עד כמה היא חרדה ליופייה והיא חוששת שאבד לה, הנה שחקנית צעירה שנאלצת לעבור השפלות במבחני בד שהיא עוברת, ועוד כהנה וכהנה סוגיות ובעיות. כוכבי קולנוע צרפתים מהשורה הראשונה לא היססו להשתתף בסדרה, ולשחק את… עצמם. אמש, למשל, ראינו את איזבל אג'אני מגלמת את דמותה של… איזבל  אג'אני שמייחלת לתפקיד בסרט חדש, ואפילו מוכנה לעמוד במבחן בד, להציג את עצמה, "לאלתר", ומשעשעת בחן ובנכונות לצחוק קצת מעצמה, ובעצם – להוסיף עוד נדבך למוניטין שלה כשחקנית דגולה. 

בפרק החותם את העונה השנייה מככבת ז'ולייט בינוש. הוא מתרחש "מאחורי הקלעים" של פסטיבל קאן, ובעצם באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע: אנחנו רואים שהזוהר איננו נוצץ באמת, ומצד שני הוא קיים, כובש ומרגש. כמה אירוניה עצמית יש בסצנה שבה בינוש שמגלמת את עצמה – כוכבת מופלאה שמחוץ לסדרה כבשה כבר את כל הפסגות – שרועה על המיטה בבגדי יום יום נוחים, זוללת פיצה לצדו של שומר הראש הגברתן שחולק אתה את הפיצה ושואל אותה בתמימות באילו מין סרטים שיחקה, והיא משיבה לו בצניעות של אדם אמיתי: שחקנית שבשבילה המשחק הוא מקצוע, אבל היא לא שבויה בהעמדת הפנים הכרוכה בו, ולא מאמינה לזוהר.

בעונה הראשונה עוד נאלצו יוצריה לחזר אחרי שחקנים חשובים כדי שייאותו להשתתף בה. בהמשך התייצבו אלה מרצונם, ואפילו חיכו בתור. וכך מככבים בה ידועי שם כמו מוניקה בלוצ'י, איזבל הופר, ז'אן דז'רדן, שרלוט גינזבורג, סיגורני ויבר ואחרים. 

הסדרה פשוט מקסימה. התהפוכות הרגשיות שעוברות הדמויות מפתיעות, והן עצמן, כל האנשים הללו, מרנינים ומעוררים אהדה ואפילו חיבה. 

האם נטפליקס שינתה לצמיתות את האופן שבו אנחנו "צורכים" את התרבות, אולי ליתר דיוק, את הבידור, בחיינו? 

שלל המועמדויות שהעמידה נטפליקס לפרס גלובוס הזהב, לצד שינויי ההתנהגות שכפתה עלינו מגפת הקורונה, מעידים כנראה על התשובה. כן, התרגלנו לנטפליקס ולנוחות שהיא מציעה. כן, התכנים העולים בה הולכים ומשתפרים מעונה לעונה ומחודש לחודש. מי שאוהב להיות בבית נהנה שבעתיים.

אז מה הסדרה הבאה? כבר הגענו אל אמצע העונה השנייה מתוך ארבע! 

בן גוריון אהב לנהל בכתב ויכוחים תאולוגיים ארוכים עם רבנים או עם שומרי מצוות יודעי ספר. הוא לא ראה בעצמו אתאיסט: "לי ברור", כתב לאחד מבני שיחו, 

שאין העולם פרי התרחשות מקרית ועיוורת (אם כי איני יכול להוכיח זאת), וכי יש סדר ומשטר ("קוסמוס") בעולם, – ואולי גם כיוון ומטרה, אבל כל זה הוא בגדר התהייה האינטלקטואלית של האדם המכיר מיעוט ידיעתו ותחומי הידיעה האנושית, אבל אין זה מזון לנשמה או מדריך לפעולה ולהתנהגות האדם. 

הוא סבר שהתנ"ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות: "מספר התנ"ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה – יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד".

הוא יצא שוב ושוב להגנתו של ברוך שפינוזה, שיהודים חרדים המשיכו להחרים. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו כנגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים. ואילו הוא הציג, כאמור, את התנ"ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. אך התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם: "יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים".

כשהתריס בר-שיחו כנגדו שהוא מתבטל בפני תרבות יוון ורומי ענה: "אין זו התבטלות […] כיהודי איני מרגיש כל פחיתות כבוד אם אני רואה שבקרב עם אחר יש גאון באחד המקצועות, שאין דומה לו אצלנו".

הוא נשאר תלמיד נאמן של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש להיפתח לרוחות הפרצים של העולם הגדול, ולא של אחד העם, שנטה להסתגר בד' אמות היהדות. 

"ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו", מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל "הצריף המפורסם בשדה בוקר" כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: "'מה את רוצה?' נבחה עלי" ועם הפקודה: "אל תעייפי אותו!", איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…

שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.

למשל – את האופן שבו "סחט" את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: "בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו." במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על "רמת ההיגיינה הנמוכה". היא "תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה". בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. "מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה". כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).

שפירא מתארת את התפרצויות הזעם "הוולקניות" של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים "גורי לך, האימפריה הבריטית!" מוסיפה שפירא וכותבת: "רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר." תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.

מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.

כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, "יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול" כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: "כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח". שפירא מוסיפה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה". התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: "ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. 'ארץ ישראל תהיה שלנו,' הצהיר, 'כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'" הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן "לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת". הוא "היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת."  בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן "תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום." בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים "חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים." 

שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים "גייס" עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל  הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).

שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל "ייסורי מצפון" שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות'מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: "איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ." השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה. 

נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה "הימין" נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב"שמאל" מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), "בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו", לעומת ז'בוטינסקי אשר "יכול לכפות את רצונו על תנועתו". שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל "הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו", וזאת "להבדיל מז'בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו". 

מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. 

בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי "עבר" אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף "ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…" שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר "ראש הממשלה", שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים. 

בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב. 

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג. 

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת? 

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּן–חֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991

מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

שמו של הספר  מעלה כמובן על הדעת את מטבע הלשון "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". עמלה עינת,  שנכתב עליה בדש הספר שהיא, בין היתר, "מומחית בכירה בתחום ליקויי למידה" ערכה מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם עשר אימהות ועשרה אבות ועשרים ושניים ילדים, שכולם "עברו אבחונים ונמצאו לקויי למידה מובהקים בתחומי הלשון, במתמטיקה והקשב ברמת חומרה בינונית עד גבוהה".

עינת ביקשה לבדוק מה קורה לילדים שגם הוריהם לקויי למידה, ואיך משפיעה הלקות של ההורים על הילדים, ולהפך. "ההנחה הבסיסית שלנו הייתה שההורה מכיר את הילד, ואנחנו נסייע לו להבנות את מערך הסיוע הנדרש".

במהלך המחקר גילתה שההורים לקויי הלמידה נמצאו "במצוקה קשה לא פחות מהמורים ומהילדים עצמם."

בחלקו העיקרי של הספר מציגה בפנינו עינת את כל הראיונות כפי שהם: הדברים שסיפרו לה ההורים והילדים, זאת אחרי שהיא מציגה שלל של ציטוטים רלוונטיים קצרים מכתביהם של חוקרים ושל יוצרים. למשל: "ילדים נוטים לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הוריהם". "דפוסי הורות קיצוניים נוטים להשתמר יותר לאורך דורות". "הילד חייב שתהיה לו תחושה של המשכיות. ביחסיו של הילד עם סביבתו הוא תופס את האחר הקרוב לו כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. המשכיות, על כן, ניזונה מזולת-עצמי".

כל הציטוטים הללו מכינים אותנו לקראת הראיונות: מה חשים הורים שילדיהם סובלים ממה שהם עצם סבלו? ומה חשים הילדים? האם ההתנסות ההורית תדרבן, תייאש, תאכזב, תכעיס, תעודד, תקומם?

כפי שאפשר להתרשם מהראיונות, כל אחת מהאפשרויות נכונות, תלוי את מי שואלים. יש הורים שמרגישים אשמים, יש כאלה שהלקות של עצמם גורמת לכך שירפו מהילדים ולא יתבעו מהם, ואחרים מגיבים הפוך – דורשים מהילדים להתמודד ולהתאמץ.

יש ילדים שחסים על הוריהם. יש כאלה שכועסים על הורים תובעניים מדי, ואחרים – על הורים שלא תבעו מספיק, לתחושתם. "אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו", לעומת –  "אני משאיר את המאבק על הלימודים לאימא שלו", או "מה שהרווחתי מזה שאבא לקוי למידה זה החופש המוחלט שנתן לי, לא רק בלימודים, אלא בכלל".

"המאבק של אבא לא מחזק אותי", לעומת "זאת הסיבה הראשונה לכעס הקיצוני שלו עליי, הגנטיקה שהעברתי אליו" ו"זה קורע אותי. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני איתו מוצף בזה שוב."

"יש לי בהחלט הפסד נפשי בזה שאיך שלא יהיה אני עוברת שוב ושוב את החוויה של הכישלון שלי ואת הידיעה שאני לא מצליחה למצוא לה תיקון".

"למה, למה לא דאגת לי?" לעומת "גדלתי בבית שבו אבא שידר שהוא לא מוותר על להצטיין במה שהוא טוב ואוהב. זה דחף אותי לא לוותר, לעומת "כשאני חושב על זה, זה שאבא לקוי למידה לא השפיע עלי כל כך."

בחלקו השני, הקצר יותר, של הספר, "ניתוח מוטיבים", מחלצת עמלה עינת מסקנות מכל הראיונות הללו.

האם גילתה הזדהות ואמפתיה? לדבריה נוכחה כי "רק במקרים מועטים מצליח ההורה לעצב בתוך חווית ההזדהות הכאובה האופפת אותו מנגנון פנימי בעל מגמה משקמת."

האם מצאה אצל המרואיינים "בלבול זהויות"? היא משיבה בשלושה ציטוטים מדברי ההורים. אני תוהה אם די בהם כדי להגיע למסקנה כוללת, שכן עינת אינה מוסיפה שום סיכום.

הפרקים הקצרצרים האחרים הם: אלם קומוניקטיבי, רגשי אשם,  עזרה קונקרטית, דחף להתמודדות למרות הקשיים, תסכול ההורה מול המערכת החינוכית, ניסיונות מניפולטיביים של התקרבות למערכת, פיתוח גישות חינוכיות ודידקטיות שונות מהמקובל, התמודדות עם המסר המנוגד, ולבסוף – סיכום קצר.

לטעמי, דווקא החלק השני היה אמור להיות ארוך ומקיף יותר, שכן המסקנות הן אלה שאמורות לעניין את הקוראים, ולא הראיונות עצמם, שיש בהם אולי עניין כמעט מציצני, אבל בעצם אינם מעניקים תובנות כשלעצמם, כשהם מוגשים לנו כפי שהם: סדרה של מונולוגים או חילופי דברים קצרים מאוד בין הורים לילדים.

דבר אחד מסתמן מהספר במובהק: הקשר בין הורים לקויי למידה לילדיהם טעון בסבך של עוצמות רגשיות. האם יחסים בין הורים וילדים שאינם לקויי למידה אינם טעונים, בשל סיבות רבות ושונות?

הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על "אדיפוס" של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב"נשיונל תיאטר" בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ"תיאטרון האימה" (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג'ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג'ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

"סר ג'ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, "אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?"

"בעצם, פיטר, יש," אמר גילגוד בשקט, "הצגת הבכורה שלנו – היא בעוד שבועיים." 

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

ספרים הרבה – רומנים מעולים, רומנים גרועים וספרי פסיכולוגיה – שמיכל ביקשה שיקרא כדי שיבין אותה, קרא מאז ישב עם בלה זיידמן על מדרגות הבית, במעין התגרות בהוריו, ובמעטים מהם מצא אבחנות דקות מאלה שניסחה באוזניו, בלשון קלוקלת, הנערה המושחתת לכאורה, שהכירה את האהבה גם מצדה האפל וגם מצדה המואר.

"האהבה והשנאה זה שני הצדדים של אותו דבר," הסבירה לו. הוא מצא את הרעיון הזה גם בספרים, אבל משום מה נקבע בזכרונו דווקא בלשונה הדלה של אשה שלמדה עברית מסרט התרגום שנמשך בצד מסך הקולנוע ולא תמיד הספיקה לפענח את כל האותיות.

"רק שהאהבה זה כשהלתת עושה לך יותר שמח בלב מהלקבל, והשנאה זה כשעושים חשבון מי נתן יותר וקיבל פחות. בלב של הבן אדם יש מקום רק לאהבה אחת גדולה ושנאה אחת גדולה, וכל השאר זה קצת מזה וקצת מזה. ואני מפחדת שאני, ולא האנגלים, זה השנאה הגדולה של החבר שלך, דרור."

וכך הוסיף להרעיש את הוריו בהצהרות קשות לעיכול, שאחדות מהן זכר כלשונן גם אחרי שנים רבות: "ארץ ישראל זקוקה לבנאים, לחיילים ולחקלאים ולא לסופרים ולציירים," הצהיר והצהרה זו פגעה באביו עד כדי כך שהלך לחדרו והסתגר בו עד למחרת בבוקר. הדבר הסב לו אז מבוכה וצער, אבל הוא, נער שההגיון מעביר אותו על דעתו, התקומם כנגד "הסחיטה הרגשית" שהפעיל עליו אביו. ואולם למחרת היה מוכן לפשרה: "לזקנים, אחרי גיל ארבעים, מותר לעסוק באמנות." אביו היה אז בן ארבעים ואחת.

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כאשר האגו של התינוק מתפתח, עליו ללמוד להבין את עצמו מתוך יחסיו עם הזולת, ואת אלה של הזולת אתו. ככל שהערכתו העצמית נפגעת, כך פוחתת הערכתו אל הזולת. ככל שהערכתו העצמית גדלה, כך ציפייתו מאחרים גדלה. מאז ומתמיד הבינו את יחסי הגומלין הללו, אבל לא תמיד ייחסו להם את החשיבות הראויה. כשאדם ראה את חוה בגן עדן, הוא אהב אותה כי באה ממנו, עצם מעצמותיו, ודמתה לו יותר מאשר החיות האחרות שנבראו למענו. תשוקתו אליה הייתה – אהבה אל מי שכמוהו. נרקיסיזם כללי כזה התקבל תמיד כבסיס לאהבה, חוץ מאשר בקשר הגברי-נשי, שם מניחים שגברים מתלהבים ממה ששונה אצל נשים, ולכן העצימו את השוני עד שלגברים יש במשותף יותר עם גברים בני גזעים, אמונות וצבעים שונים מאלה של עצמם, מאשר עם נשים מסביבתם. עקרון האחווה האנושית הוא עיקרון נרקיסיסטי, כי הבסיס לאהבה היה מאז ומתמיד ההנחה שאנחנו דומים.

האחווה האנושית תתברר אם המודעות לקיום חייזרי תתקן לנו את הראייה, והאדם יבין שיש לו במשותף עם אסקימואים או פושטי יד בנגליים יותר מאשר עם יצור תבוני כלשהו, שחי במערכת שמש X. אבל מדרבנים אותנו שלא להעניק את השם "אהבה" לקשרים בין בני אדם בעלי עניין משותף, למשל – שחקני כדורגל ומוזיקאים, במיוחד אם הם מאותו מגדר. בהתכחשותנו למילה אהבה אנחנו מתעלמים מעדותו של הגוף ומהתנהגותו. כששחקן קריקט מחבק את חברו – "זאת לא אהבה"… כששחקן תיאטרון שולח על הבמה נשיקה לשחקן אחר, אנחנו מרוצים מעצמנו על יכולתנו להסכין עם זה. כשבעלה של עקרת הבית הולך כל לילה לפאב השכונתי, היא לא אומרת לעצמה שהוא אוהב את חבריו יותר מאשר הוא אוהב אותה, אבל  בניגוד לרצונה היא חשה טינה, כאילו מדובר בבגידה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עע"א)

 "עיר הלומת אור וצל. ואנשים בה הלומי אור וצל. מבוי קמור צר, כדי מעבר חמור אחד, וצורתו מעוברת; מיד אחריו אור נמוך, מצלהב לא איש אלא כנף בגד אדום. וראש הלובש אפלולי, נוגע ואינו נוגע באזוב התלוי סמוך לראשו. עיר קטן עולה לאטו במדרגות צרות. מעבר לפינה, פסיפס כיפת הסלע, ירוק-כוחות, אומר ביום חול, תכשיט פריזמטי במילֵאת האבן.

האם המלה 'להציל'," אומר פרופסור ברזל, "לא נגזרה מן השורש 'צל'? בארץ חמה כזאת, בה השמש מהווה בעיה רפואית, ההצלה הרי היא בצל'. 

"לא חשבתי על זה," אומרת חולדה ומצלה על ראש התינוקת. "צריך לבוא מבחוץ כדי להבחין בדבר כזה." 

עיר שאתה הכי בתוכה וכמה אליה, שבה אתה הכי עצמך ומתגעגע אל עצמך, כל מה שתשיג ידך תחזור ותרצה אותו מרחוק. כפילות שהיא היא העיר, תמיד דבר ובבואתו ההפוכה, תמיד שמים משקפים כיפת סלע גזורה מתוכם, ונהרת-הערב הרחבה על הבתים משקפת את גגותיהם מלהיפך. אנשים קרבים ומרחקים כבמראות. עוד רק כמה גגות מופזים. עוד רק ראשי הצריחים. ערב בא בסחף געגוע. ואז אתה יורד לאטך בכיכר ציון שאורותיה נדלקים, וקונה אצל הסודני בעל הצלקת צרור גבעולים של חאמלה מלאן מחומם בגחלים, ואוכל כאילו יותר לא יהיה אוכל ולא תהיה אתה, רק הרעב הזה, שהוא רעב שלם, כזה שצריך לחלק עם ידיד, כי הכל בו, גם הערב הזה, למעלה ממידת אדם לבדו. 

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

האומנם "העולם שייך לצעירים", כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר? 

כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני "הגיל השלישי" נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם. 

סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם "מותר" בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).

שמות הפרקים מעידים על תוכנם: "גוף", "פנסיה", "אהבה", "חלום", וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.

מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז'קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ', ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר. 

הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות. 

לא להחמיץ! מוקרן עכשיו בימי שבת, ב-11:50, אמש הוקרן הפרק הראשון. 

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: "שנינו יחד מטרייה אחת…"

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית "שמש במדבר" של להקת הנח"ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית "שמש במדבר" נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – "הטיול הגדול" ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…"), "מחבואים" ("חפש אותי…"), "עוד לא אכלנו" ("אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…") וכאמור – "מטרייה בשניים", האהוב במיוחד:

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש"החיים יפים" וש"כדאי לחיות".

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על "שיר אשיר בגשם", סרטו הנודע מ-1952 של ג'ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים "בזבזו", הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות. 

הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עופרה עופר אורן) 

הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.

הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.

פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.

פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).

הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של  זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.

עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.

משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.

בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.

כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.

המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.

יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:

"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?

"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אי–יכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד – כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) – הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם? 

"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.

אלה לא הדוגמאות היחידות.

מכל מקום, וחרף כך, המסה מעניינת ומעשירה.

  THE TREE, J.R FOWLES

נובלה, כמו גם סיפור קצר, היא סוגה תובענית מאוד לסופר, שכן אין לו אפשרות להפליג ולהרבות בתיאורים ובפרטים. כל מילה צריכה להיות שקולה ומדויקת, כל פרט הכרחי ובלתי נמנע. במיטבה נובלה בוראת עולם מציאות שלם, אך עושה זאת, מעצם טבעה, בצמצום ובהידוק.

כזאת היא הנובלה "אשת החלום", שראתה אור לאחרונה בתרגומו הנפלא של יהונתן דיין.

את הנובלה כתב סופר אנגלי, וילקי קולינס, שמוכר בזכות רומן המתח הנודע שלו האישה בלבן. קולינס חי וכתב באמצע המאה ה-19, והיה סופר פורה מאוד: לזכותו עשרים ושבעה רומנים ועשרות סיפורים קצרים. 

"אשת החלום" הוא "סיפור מסתורין בארבע עלילות", כפי שהוא מתואר בכותרת המשנה שלו. הוא מחולק לארבעה פרקים קצרצרים (אורכה של הנובלה כולה – 103 עמודים בפורמט קטן), שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות שונה. האפקט איננו רשומוני: נקודות המבט השונות אינן סותרות זו את זו אלא להפך, מצטברות, תומכות, ומעצימות את המתח הגובר. 

תחילתו של הסיפור, הפרק המכונה "הצגה מוקדמת של העובדות מאת פרסי פירבנק" נראית שגרתית, שייכת לחיי היומיום של בני זוג ממעמד הביניים באנגליה באמצע המאה ה-19: פרסי פירבנק האנגלי ורעייתו הצרפתייה נקלעו לפונדק כפרי, אחרי שסוסהּ של הגברת נקע את רגלו והם נאלצו לחפש לעצמם כרכרה שתיקח אותם למחוז חפצם. האישה פותחת דלת מקרית של חדר בסמוך לאורווה, שם שוכב גבר ישן. היא שומעת אותו מדבר מתוך שינה ומהדברים שהוא אומר היא מבינה שהוא חולם חלום בלהות שיש בו רצח, אימה, זעקות שבר ובעתה של החולם. 

מכאן הכול מתקדם בעלילה שחרף היריעה הקצרה אינה חדלה להפתיע, עד לסוף שהוא לכאורה צפוי, כמעט בלתי נמנע, ובכל זאת מעורר מחשבות על הגורל (ואולי אפילו על הסיפור הנודע מתוך אלף לילה ולילה על אותו איש שנס מפני המוות, ובעיר הרחוקה שאליה הגיע פגש בו, "במקום ובזמן" שנקבע לו). נראה כי חיי השגרה מכילים בתוכם סודות מסתוריים וטומנים אפשרויות מוזרות ומפחידות. עם זאת, הנרטיב אינו גולש לפנטזיה. הכול מקובע היטב במציאות, כל ההתפתחויות מסתמנות כאפשריות ומתקבלות על הדעת, ריאלסטיות, ובכל זאת – אולי רק לכאורה.

כתיבתו של קולינס ניחנה בשנינות אנגלית דקיקה. למשל, כשבני הזוג פירבנק מדברים לראשונה עם בעל הפונדק שאליו נקלעו בתחילת הסיפור, הם מנסים לברר אתו מי הסייס ומה סיפור חייו. הפונדקאי אינו מסוגל להשיב על שאלתם, ולכן אומר רק בקצרה: "שמו הוא פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." הוא מבחין בכך שתשובתו לא סיפקה את רצון אורחיו-לרגע. ואז: "הפונדקאי, הנחוש להתחבב על אשתי, פונה אליה פעם נוספת. 'אני הולך להעיר את פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." 

אי אפשר שלא לחייך. דמותו של הפונדקאי מצטיירת בברור: כבד לשון, מוגבל, אך משתוקק לְרַצּוֹת… 

את סקרנותה של גברת פרסי מעביר אלינו הסופר כך: היא מסבירה לבעלה שהיא מסרבת להסיר את עיניה מהסייס: "כשם שלא אעלה על דעתי להניח מידי ספר טוב מבלי לקרוא את הפרקים האחרונים". גם אנחנו לא נניח לספר הזה, לפני שנגיע אל סופו. 

התרגום, מעשה ידיו של יהונתן דיין, הוא, כאמור, מעולה. מצד אחד יש בו ניחוח אנגלי, מצד שני, הוא עברי למהדרין, חלק, זורם ונעים מאוד לקריאה.

Wilkie Collins, The Dream Woman

חמישים שנה חלפו מאז שהספר The Female Eunuch ראה אור לראשונה (ב-1970), עורר מיד עניין עולמי, ונחשב עד היום טקסט יסוד פמיניסטי.

מעניין מאוד לקרוא אותו דווקא עכשיו, מקץ שנים, ולבדוק איפה היינו והאם משהו השתנה לטובה. האם מצבן של נשים השתפר? האם הישגי הפמיניזם כבר נראים מובנים מאליהם, ולכן עבר זמנם של העמדות והמצבים המתוארים בספר?

נתחיל בשמו. יש עוצמה רבה במילה "סריסה", והיא מעוררת תהייה. איך אישה יכולה להיות "סריסה"? הרי המילה "סריס" קשורה בתודעה עם גברים: כאלה שאשכיהם נכרתו בימי קדם כדי שישמשו שומרים בהרמון המלך, שיכול היה לבטוח באין אונות שנכפתה עליהם.

כדי להסביר מדוע היא סבורה כי התרבות פגעה האישה "שאיפיונה המהותי הוא זה של סירוס", מביאה בפנינו גריר את סיפורה של אפריל אשלי, שנולדה גבר. אפריל חשה שנולדה בגוף הלא נכון. היא לא רצתה "להתחפש" לאישה, אלא להיות כזאת, כדי שתתאים בגופה למגדר שאליו, כך הרגישה, נולדה. הסיפור של אפריל אשלי הוא כיום, כמובן, נפוץ מאוד, כמעט טריוויאלי, שכן שומעים על אינסנפור מקרים  כאלה – בני אדם שמגלים כבר בילדות שנולדו למגדר הלא נכון, אבל נראה שבסוף שנות ה-60, כשג'רמן גריר כתבה את הספר, מקרה כזה עוד היה נדיר וראוי לציון. גריר ממשיכה ומספרת כיצד מצאה אשלי "בקזבלנקה" רופא שהסכים לנתח אותה. הניתוח והטיפול ההורמונלי שקיבלה העלימו את הסממנים הגופניים הגבריים, ובגופה הופיעו הסממנים הנשיים הנחשקים: שדיים, שיער שופע על הקרקפת לעומת פנים חלקות ונטולות זקן. "הוא נהפך לדוגמנית", כותבת גריר ונוקטת בכינוי גוף שהיום היה נדחה על הסף כלא ראוי. וכאן מגיעה גריר לטיעון המרכזי בספרה: "הוא נעשה דוגמן, והחל להפגין את הסטריאוטיפ הנשי, שאותו היה יכול לגלם: הוא היה אלגנטי, חושני, התלבש בבגדים נאים, והיה מאוהב במראה של עצמו. ביום נמהר אחד נישא ליורש של תואר אצולה, ארתור קורבט, ובכך מימש את החלום הנשי האולטימטיבי, ועבר לחיות עמו בבית נאה במרבלה." וכאן מגיע העניין: "הנישואים מעולם לא מומשו. מי שמסורס אינו צפוי להיות בעל יכולת למיניות. תוצאת הסירוס שעברה אשלי אינה שונה מהאימפוטנציה של נשים שמגדרן נשי, אלה שמסכימות לקיים יחסי מין נטול תשוקה, אלה שנהנות רק מהעונג הילדי הכרוך בהתכרבלות משותפת ובהבעת חיבה – הגמול האמיתי מבחינתן."

נשים הן, אם כך, לתפישתה של גריר, סריסות, ואפריל הטרנסית שמיניותה ניטלה ממנה, היא "אחותנו, והסמל שלנו".

כדי להוכיח את התיזה שלה מנתחת גריר בשיטתיות היבטים רבים בחייהן של נשים: מגדר, מבנה השלד, קימורי הגוף, השיער, המיניות, הרחם "המרושע", סטריאוטיפים [מגדריים], האנרגיה [הנפשית], שלבי הצמיחה – התינוקת, הילדה, גיל ההתבגרות, וכן הלאה.

עם חלק מטענותיה אפשר להזדהות גם כיום. למשל, בפרק "קימורי הגוף" היא קובעת שיש "הבדלים בקרב המעמדות השונים בהעדפה המינית. חביבת מעמד הפועלים היא מקומרת ועגלגלה, ואשת החברה הגבוהה האופנתית זוכה להערכה כשהיא דקיקה ואפילו שדופה", אבל בכל מקרה, "מה שמשותף לכול הוא שנשים נתבעות להתאים את מראה גופן למבטו של הזולת, ולמצוא חן בעיניו."

בפרק "שיער" היא מתארת את התיעוב שנשים לומדות לחוש כלפי השיער הצומח על גופן, "ואם אינן חשות בו, נשים אחרות ינחו אותן לתלוש ולהעלים אותו".

מסקנתה בפרק "מיניות" מרתקת: "אנחנו ממשיכים להתעלס באהבה עם אברי הגוף, ולא עם בני אדם", מה שמוביל בהכרח לתחושה של בדידות.

פרק מאלף, שלא לומר – משעשע – מייחדת גריר לספרות רומנטית (וארוטית) שהייתה פופולרית מאוד בתקופה שהסריסה ראה אור לראשונה, והיא עדיין כזאת, גם כאן, כיום, בישראל. ג'רמן גריר מתארת את מה שמשותף לכל הספרים הללו. הגבר תמיד "יאמר דברים נפלאים, יהיה, למרבה הפלא, רך ועז בעת ובעונה אחת". האישה "תיסחף לבין זרועותיו המיומנות". אין בספרים הללו "שום דבר מיני יותר מנשיקה" אין בהם שום דבר "וולגרי", כמו למשל מישוש אברים. הגבר יזכור תמיד את "השוקולד המועדף עליה, יקרא לה בשמות חיבה, יזכור את יום ההולדת שלה, את המועדים השונים בחייה, את המשחקים המטופשים, וגם את השטויות שמזכירות לו אותה – הבושם והצעיף שלה, המלמלות וממחטות התחרה, את החתלתולים שבחיקה. מסתורין, קסם, שמפניה, טקסים, עדנה, התרגשות, הערצה, כבוד  – לנשים אין לעולם די מכל אלה. לרוב הגברים אין מושג על עולם הפנטזיה הנשי הזה, כי הם לא חשופים לספרות מהסוג הזה, לרומנטיות המסחרית." הגברים בספרים הללו תמיד חזקים, אבהיים, רבי תושייה, עשירים או רמי מעמד, והם עוזרים, מצילים, ומדריכים את האישה. מי שנזכר כאן במר דארסי של ג'ין אוסטן לא יופתע לגלות שגריר מציינת אותו, לצד רוצ'סטר מאנקת גבהים.  את הדימוי הגברי אפשר אם כן למצוא, לדבריה, לא רק בספרות זולה, אלא גם בקאנון. 

לא קשה להבין מדוע עורר ספר של ג'רמן גריר סערת רגשות, שלא מעט מהם היו שליליים.

כך למשל בפרק העוסק ברחם היא טוענת שאישה שנגעלת לטעום את דם הווסת שלה "טרם השתחררה". עד היום חקוקה הקביעה בזיכרון כהמלצה קיצונית ואפילו, יש להודות, די מוזרה. הסופרת והעיתונאית לורה מילר כתבה עליה, למשל, שהייתה "בעצם חסרת משמעות, אבל התרגשנו להיווכח שמישהי הפליגה רחוק כל כך ברחבי הטריטוריה של נשיות מתקבלת על הדעת, ונטעה שם את הדגל שלה. היא פינתה [בכך] שטח רב יותר לכולנו."

אכן, נראה שג'רמן גריר ביקשה לזעזע את הקוראים, וזאת אחרי שחשפה את מנגנון המבוכה שנשים חשות כלפי הווסת, את הכפייה החברתית שהן חוות להסתיר אותה ולהתבייש בה, ואת התחושה הכללית שהווסת היא עניין מפחיד ומסוכן, שכן היא גורמת לנשים לאבד שליטה. מסקנתה בסוף הפרק: "הווסת אינה הופכת אותנו למטורפות משתוללות או לנכות גמורות", גם אם כרוכה בה אי נוחות מסוימת.

גריר מראה שוב ושוב שמיניותן של נשים רבות נגזלת מהן. "לה [לאישה] עצמה אין כל מיניות. הערך שלה נמדד במה שהיא מעוררת באחרים. עליה לתרום רק את עצם קיומה. היא לא צריכה להשיג מאומה. היא עצמה הפרס על הישגים" ו"תכונתה העיקרית היא היותה סריסה. למעשה – מעין בובה שגופה חלק לגמרי, לא שעיר, וכמובן – נטולת כל איבר מין". האישה "חייבת  להיות מאושרת, כי אחרת המבנה כולו יתפרק"…

גם את האנרגיה הנשית החברה מבקשת לסרס, ועל האישה, כך גריר טוענת, להתכחש למיניותה. אכן, היא טוענת, גם המיניות הגברית מתעוותת, אך באופן שונה: היא נהפכת לאגרסיה ולתחרותיות. אבל זאת של האישה נשללת במהלך גדילתה מילדה לאישה, כי "נשלל ממנה המגע עם המציאות החיצונית, שבה תוכל לתרגל אותה." נדמה לי שלפחות בעניין זה המצב שונה כיום, עשרות שנים אחרי שגריר כתבה את הדברים.

גם הפרק על שוק העבודה מעניין בעיקר מנקודת השקפה היסטורית. גריר מראה שם, ועושה זאת באמצעות נתונים מספריים, עד כמה נשים אינן מעורבות בשוק העבודה בארצות המערב. דומני שמאז הנתונים השתנו. אמנם נשים עדיין גודשות את המקצועות הפחות יוקרתיים, אלה הטיפוליים בעיקרם (למשל הוראה וסיעוד. לדעתה ניצולן של אחיות מצליח הודות לאינדוקטרינציה של נשים שלומדות מגיל צעיר שעליהן להקריב את עצמן), שהתשלום לעובדות בהם נמוך, אבל אין ספק שיש בעולם העבודה שיפור, ונשים רבות יותר, גם אם לא רבות די הצורך, מאיישות משרות רמות ורבות השפעה. בעניין זה משעשע, ובעצם מכאיב, לקרוא מה ההנחיות שנהגו לתת למזכירות: למשל, שעליהן להצניע את בקיאותן הרבה יותר מזאת של הבוסים שלהן. מדוע, תוהה גריר, שהמזכירה לא תבליט את כישוריה, ותעקוף את הבוס, אם היא בעצם טובה ממנו? 

יחד עם כל זאת, ולמרבה ההפתעה, אפשר למצוא מידה מסוימת של מיזוגניה בחלק מטענותיה. הצטערתי ובעצם – התקוממתי! –  לקרוא את הפסקאות שבהן מתארת גריר את בוגדנותן ההדדית של נשים, את טענתה כאילו חברותן זו לזו אינה אמינה, ושנשים אינן יכולות לסמוך באמת על נשים. אלה דברים מופרכים וחסרי ערך, שלא הייתי מצפה לקרוא בטקסט יסוד פמיניסטי, ונראה לי שלא היה אפשר למצוא אותם בטקסטים מאוחרים יותר. 

טענות אחרות שלה קוממו אותי מכיוון אחר. גריר, כך קראתי עליה, רצתה מאוד להיות אם, אבל בשל בעיות פיזיולוגיות לא הצליחה בכך. עמדותיה כלפי האמהות הרגיזו אותי. אמהות לבנות, כך לדבריה, מזיקות להן בשל "טיפוח עודף". תינוקות בכלל ניזוקים לדעתה מכך שיש בחייהם דמות אחת דומיננטית, זאת של האם. הטיעון הנובע מכך הוא, כמובן, שהתפתחותם של ילדים קטנים תשתפר אם לא ישהו במשך רוב שעות היום עם אמם, אלא יועברו לטיפולן של אחרים, זרים, וכך יתאפשר כמובן לאם לפתח קריירה מצליחה. כלומר – לא טובת האם ניצבת כאן לכאורה לעיניה של גריר, אלא זאת של התינוקות עצמם. מצטערת מאוד, אף אחד לא ישכנע אותי שטוב יותר לתינוקות להגיע למעון בגיל שלושה חודשים, או אפילו בגיל מתקדם יותר של חצי שנה, ולהימסר לטיפולם של זרים, שלא יעזור כלום, לא יכולים לאהוב אותו כמו הוריו! (וזאת עוד לפני שאנחנו חושבים על כל הזוועות שמתגלות לנו שוב ושוב בשנים האחרונות, אלה שהגננת המתעללת כרמל מעודה הפסיכופתית היא רק סמל להם). אני תוהה: האם ג'רמן גריר הייתה משכתבת (בסובייקטיביות גמורה כמובן…) את הפרק, אילו היה לה תינוק משלה? 

עם זאת, מדובר בספר מרתק (הוא מעניין שבעתיים אחרי שצופים בסדרה "גברת אמריקה" ב Yes VOD, סדרה העוסקת בפיליס שלפלי, עסקנית פוליטית שמרנית ואנטי פמיניסטית שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, ושהשפעתה על מציאות החיים באמריקה הייתה כנראה גדולה מכפי שאפשר להעלות על הדעת). ש בו גם כיום, כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב, ערך ועניין. הדיון בשאלות – האם יש תוקף ל"קנאת הפין" שהמציא פרויד? האם יש לנשים דחף מיני? האם נערות עוברות התניה ועיוות של טבען? האם חיי הנישואים תלויים בסירוס האישה?  ורבות אחרות – ממשיך להיות חשוב. 

The Female Eunuch, Germaine Greer

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי).

"בשנים האחרונות מתבהרת תמונה הרבה פחות זוהרת של רמת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. לא במקרה אחת השאלות שהופיעה לאחרונה בפורטל השאלות Quora היתה: מדוע כה הרבה פרופסורים כל כך גרועים בהוראה?

לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ-60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם.

לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב"טד" בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד).

בשורה התחתונה, המיתוס סביב איכותן הגבוהה של ההרצאות באוניברסיטאות מתפוגג בשנים האחרונות."

הסדרה המופלאה "חזרות", ששודרה כל יום שני במשך כמה שבועות בכאן 11, מורכבת במידה רבה כמו בובות המטריושקה הרוסיות: כל בובה מכילה בתוכה את בת דמותה הקטנה יותר, עד לזעירה מכולן, שאותה כבר אי אפשר לפתוח.

הבובה הגדולה ביותר ביוגרפית: נועה קולר וארז דריגס היו בחיים האמיתיים בני זוג, ואז – הם לא מהססים לספר בשלל ראיונות שהעניקו בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה – נפרדו. ליתר דיוק – הוא "זרק" אותה, והיא נותרה נדהמת ומזועזעת. "כי הייתי בטוחה שנועדנו להיות יחד, זה לא יכול להיות".  

הבובה הבאה היא הסדרה "חזרות", שאותה יצרו ביחד קולר ודריגס כמה שנים אחרי שנפרדו בחיים האמיתיים. 

והנה עוד בובה: הסדרה שכתבו עוסקת בבני זוג – בני דמותם? הם עצמם? – שחיים ביחד, יוצרים ביחד מחזה שעוסק בעצמם – עד שהוא, המכונה בסדרה תומר, "זורק" את איריס, זהו שמה בסדרה. 

אז ארז משחק את תומר שמשחק את ארז. ונועה משחקת את איריס שמשחקת את נועה. 

והם עושים את זה מושלם! כל כך מדויקים, מצחיקים ומשכנעים! 

וזאת לא הבובה האחרונה בסדרה. כי איריס-נועה ותומר-ארז מתעמתים, בין היתר, על הזכויות לקרדיט על המחזה שלהם, "אחד ועוד אחת" – איריס-נועה כתבה את המחזה, תומר-ארז יביים אותו בתיאטרון "המשכן" שהחליט להפיק אותו. האם איריס ותומר באמת כתבו את המחזה ביחד? (נועה וארז חתומים שניהם על הקרדיט לסדרה "חזרות"!). האם העובדה שהמחזה לקוח מחייהם, מדברים שאמרו ועשו, מוכיחה שהוא יצירה של שניהם?

האם את הדברים שנועה וארז שמו בפיהם של בני דמותם הם באמת אמרו זה לזה בשעתו, כשעוד היו בני זוג? מי יודע… 

הבובה הנוספת בסדרה היא ארס-פואטית. קודם כל, אנחנו זוכים להצצה לתוך אחורי הקלעים של עולם התיאטרון. איך נראים שחקנים בין קידה לקידה, כשהם נסוגים מהאורות של קדמת הבמה אל האפלולית של הירכתיים הסמויים מעיני הקהל? מה ההבדל בין הזוהר הנוצץ לבין המציאות שבה אינם דמויות בדויות שהטקסט כתוב להם, שמצייתים לנורמות – מחייכים, קדים, בוהקים משמחת היצירה וההצלחה – לבין השחקנים, שהם בני אדם עם מצוקות, אכזבות, שאיפות, ושלל של רגשות משל עצמם, לא אלה של הדמויות הבדויות?

אבל היי, הרי גם זאת "בובה". כי הדמויות ה"אמיתיות" המוצגות לעינינו כשהן מגיעות אל מאחורי הקלעים הן לא באמת בני אדם אמיתיים, אלא דמויות שנועה קולר וארז דריגס המציאו, ואגם רודברג ואיתי תורג'מן מפליאים לגלם. 

הארס פואטיקה מרתקת. אנחנו רואים לא רק את מאחורי הקלעים, אלא מתאפשר לנו להיות עדים לתהליך היצירה בתיאטרון. איך ישחקו מיה גוטמן (שאותה מגלמת אגם רודברג) ועופר מרציאנו (שאותו מגלם איתי תורג'מן), במחזה "אחד ועוד אחת" שבו הם "מציגים" את חייהם של הבמאי ואת המחזאית שלהם? 

רודברג ותורג'מן משחקים נפלא. הדמויות שלהן כמיה וכעופר מושלמות. מיה ב"חזרות" משתוקקת שיכירו בה כשחקנית אופי. היא חולמת לגלם את דמותה של נינה של צ'כוב (האם אלה גם חלומות של אגם רודברג היפהפייה? האם גם היא, כמו מיה, חולמת שיראו בה שחקנית רצינית? אם כן, הסדרה "חזרות" מעניקה לה את הסטטוס הנחשק: היא לא רק יפה להפליא, היא גם שחקנית מצוינת!). עופר מגיע לסדרה אחרי שהצליח מאוד כשחקן בסדרת טלוויזיה, והוא מסובך בבעיות האישיות שלו. מה שנפלא במופע של שתי הדמויות הללו הוא שהשחקנים המגלמים את מיה ואת עופר מצליחים לשכנע אותנו בדמותם של שחקנים פחות מוכשרים מהם עצמם! ממש בובה בתוך בובה. אגם רודברג ואיתי תורג'מן עומדים על "הבמה" שמצולמת בסדרה, ומדקלמים את הטקסט שאיריס שטיבל שמה בפיהם. ויש רגע שבו תומר "הבמאי", מנחה את שני "השחקנים", מיה ועופר, ומוציא מהם משחק טוב יותר, בכך שהוא משמיע להם את הסבטקסט של הדברים שהם אומרים. וכשמיה ועופר מבינים את מה שנמצא מאחורי הטקסט, את מה שמניע את הדמויות, הם מצליחים פתאום  לשחק ברמה של אגם ואיתי…! 

"חזרות" היא סדרה מופלאה. חכמה, משעשעת, מרתקת. מתחשק כל כך להריע לכל השותפים ביצירה, למשל, לנועה קולר המדהימה, שלא במקרה מצליחה כל כך בתקופה האחרונה – כמה כישרון, חן וקסם יש באישה הזאת! אבל לא רק בה. כל מי שמשתתף בסדרה, יבגניה דודינה בדמותה של מנהלת התיאטרון הקשוחה, בן יוסיפוביץ' כעוזר הבמאי, גילה אלמגור, המופיעה באחד הפרקים כ"שרת התרבות", נועם סמל המפתיע בתפקיד אורח, כולם כולם מושלמים. 

יש לסדרה הזאת רק חיסרון אחד: סופה הקרב ובא. אנא, אני מפצירה בכם – תכתבו את "חזרות 2". אנחנו הרי יודעים שמנהלת התיאטרון כבר בישרה לאיריס שהמחזה הבא שלה התקבל. אז קדימה, תמשיכו לשתף אותנו במה שקורה אתכם!  

חוץ מזה, אופתע מאוד אם אף גוף גדול לא יקנה את הסדרה. היא יכולה, בלי שום ספק, להצליח מאוד בכל העולם. 

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.

כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.

סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.

ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.

הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.

ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ

בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

את הארי פוטר התחלתי לקרוא לפני שנים רבות. התפתיתי אליו בעיקר אחרי שנכחתי בנשף שערכו אנשי הוצאת ידיעות ספרים, לכבוד, כמדומני, הוצאתו לאור של הכרך השלישי, או הרביעי, בסדרה.

ביציאה מהאולם רכנו כמה בני נוער צעירים, ילדים, על עותקי החינם שחולקו באותו נשף, כמה פרקים ראשונים של הספר. ראיתי אותם מסומרים למקומם, מרותקים אל הספרונים שבידיהם, והבנתי, הפעם באופן חווייתי, לא בנתונים מספריים גרידא, עד כמה הספרים הללו מוצלחים, או לפחות – מצליחים.

ובכן, הגעתי אל הספר בלב פתוח ובנפש חפצה, ואכן, ההתחלה שלו שבתה גם אותי בקסמה: האירוניה הדקיקה, התיאורים המדויקים והמשעשעים, הדמויות האמינות. אבל מאחר שאני מעדיפה, בשמרנותי המודעת, לקרוא על מצבים אנושיים שקשורים לעולמי, או לפחות לעולם המציאותי המוכר לי, נפרדתי מהארי פוטר על הרציף בתחנת הרכבת, מיד אחרי שנכנס לתוך הקיר. 

מודה: הכישלון שלי. וגם ההפסד, שהרי נמנעת ממני ההזדמנות ליהנות מאוצרות שקיימים אך אינם פתוחים בפני.

והנה, ג' ק' רולינג החלה לפני כמה שנים לכתוב ספרים בפסבדונים רוברט גלבריית. מדובר בסדרה של ספרי מתח, וכפי שנכתב באתר e-vrit: "העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות 'רומן ביכורים מובטח כזה' ו'בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית'. לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, 'להיות רוברט גלבריית הייתה חוויה כזאת משחררת… זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה'". 

ובכן, חשבתי, הנה נקרתה בפני ההזדמנות להתענג על כתיבתה של רולינג, אבל בספר "רגיל", לא בפנטזיה. ומה יכול להיות יותר טוב מאשר ספר מתח – הפוגה קלה מקריאה של ספרים "רציניים"?

אך אבוי, איזו אכזבה. אמנם לא מוסרי לכתוב על ספר שלא גמרתי לקרוא, אבל אחרי כארבעים עמודים, כשלא קרה כלום! הגעתי למסקנה שאין לי אלא להיפרד גם מגרסתה הגברית-לכאורה של רולינג.

העמודים שקראתי הזכירו לי ספר שאת תרגומו ערכתי פעם. למרבה הפליאה המתרגמת עשתה כמיטב יכולתה כדי, כך סברתי, להרחיב את נפחו, שהרי התשלום שמקבלים העושים במלאכה נקבע על פי כמות "גיליונות הדפוס" (ג"דים, בלשון המקצועית), וככל שכמות הג"דים גדלה, כך תופח גם התשלום. ובכן, אותה מתרגמת הוסיפה הערות רבות משלה עצמה. למשל, כשאחת הדמויות סיפרה שהיא מיטיבה לאמוד מרחקים, הוסיפה המתרגמת הערה ובה סיפרה שגם היא מצטיינת בכך, ואף הפליגה ותיארה את פליאתה של התופרת שלה, בכל פעם שהיא הבחינה בסטייה של כמה מילימטרים, ועוד כהנה וכהנה.

אולי אני חושדת בכשרים, אבל תחושה דומה התעוררה בי כשקראתי (באנגלית) את העמודים הראשונים בספר. הוא הרביעי בסדרה, וכבר תורגם לעברית תחת הכותרת לבן קטלני. ייתכן מאוד שבהמשך מתרחשים דברים, אבל אותי רולינג-גלבריית איבדה כשהפסקאות נמשכו ונמשכו בשעה ששום דבר משמעותי לא התרחש בהם.

אולי ההפסד כולו שלי גם במקרה הזה. מילא. ממשיכים לספר הבא.

"אני נמצאת קצת בכל מקום", אומרת לעצמה שירה, גיבורת הספר בתוך קולות, ובעצם אומרת לנו בכך גם משהו על הרומן כולו, שמורכב מ"סיפורי קולאז' מרהיבים," כאלה ש"נארגו שתי וערב ונפרמו". זוהי הטכניקה הסיפורית המרהיבה שבה נכתב הרומן שלפנינו, והיא דומה מאוד לזיכרונות הקריאה של אותה שירה מספרים שאהבה בילדותה, אלה אשר, כדבריה, "לקחו אותי. שאבו לתוכם. ערבבו מציאויות. עולמות מקבילים התמזגו והתפצלו. גבולות של זמן ומקום נמתחו אל קצוות חדשים" . הרומן בתוך קולות כולל אם כן (כמו בובת עץ בתוך בובת עץ…) תיאור מדויק של עצמו!

בעולם המחקר הספרותי קיימים שני מושגים שנלקחו מתוך הפורמליסטיקה הרוסית. בעברית שניהם מתורגמים למילה "עלילה", אבל מדובר בשני מושגים שונים: סוז'ט, ופבולה. לא תמיד סדר האירועים במציאות הדימיונית של הסיפור חופף לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בטקסט. לפיכך ה"פבולה" היא סדר האירועים הכרונולוגי שבו התרחשו אירועים מסוימים בנרטיב, וה"סוזֶ'ט" תלוי במחבר, באופן שבו הוא מציג את השתלשלות הסיפור.

בתוך קולות הוא מלאכת  מחשבת של סוזֶ'ט, שכן הסיפור מתרחש בו זמנית "קצת בכל מקום", כמעין פסיפס של אירועים שלאט לאט משתבצים לכלל תמונה ברורה, שכל חלקיה מסתדרים ומתבררת משמעותם והשפעתם אלה על אלה. 

הסיפור נפתח בתמונה דמיונית, לכאורה – תמונה מתוך סרט: גבר ואישה פוסעים ברחוב ריק מאנשים, ומתברר לנו שמאה שנים מפרידות ביניהם, אם כי הם "פוסעים באותו רחוב באותו זמן בדיוק." התמונה אילמת. "ללא קול".

לאורך הספר משובצים פרקים קצרים ובהם תיאורים יפהפיים של קולות: "קול של ריק. של אין. הודף את העור. מכה בו כמו הלמות תוף עמומה"; "קול הבליעה. הרוק הממס. הבטן המקרקרת בהמיה, בציפייה, קולות החרדה המתפצפצים ממנה, קולו הנגיסה, הגריסה, הנקישה של השיניים הרועדות…", "קול מכרסם בגוף כמו עכבר. קול אפרורי. מעונן. כמו מגע מתחכך בלוח עץ לא מהוקצע" וכן הלאה. כל הקולות הללו מפרידים בין הפרקים, מעניקים להם מעין ליווי, אבל לא כך בתמונה הראשונה. שם, כאמור, הפסיעה של האישה ושל הגבר נעשית "בדממה". 

ואז מסתבר שהשניים, שמפרידות ביניהם כאמור שנים רבות, הם "סבתא אירה" והנין שלה. "הוא צעיר. הזמן שלו – עכשיו. גבוה נמרץ. שיער קצר שחור. עיניים בורקות אור ירקרק". 

מסקרן! 

ובכן, מסתבר כאמור שהתמונה היא סצינה מתוך סרט קולנוע שאותו מדמיינת שירה, הדמות הראשית ברומן. היא מבוססת על חיי הסבתא שלה. על אהבה שהייתה לה, זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאט לאט ובהדרגה נחשפים הסודות המסעירים של אירה, אבל לא רק שלה. גם לשירה, גם להוריה, יש דברים שהסתירו זה מזה. ההווה הסיפורי משתנה בלי הרף, נע קדימה ואחורה בזמן, ומייצר תמונה ססגוניות ומרתקת. שירה הילדה מעורבת בשירה הבוגרת. היא בבית החולים, ליד מיטת אביה. היא ביוון, מתכננת את צילומי הסרט, ואת המוזיקה, בצלילי הבוזוקי, שתלווה אותו. רגע היא בת שבע עשרה ורגע – היא כאן, אמם של שני בנים בוגרים. היא "נותנת" למישהו, אחת הדמויות ברומן, לספר את סיפורו "בדרך שלו עם ההדגשים שלו", ומעירה: "זה הסיפור החיצוני. הסיפור של הפעולות. של מה שהיה כפשוטו", ומוסיפה – " מתוך חייו היום ניתן להבין מהו הסיפור הפנימי שהוא נושא בתוכו במסע רב שנים", ממש כמו אצל שירה עצמה, שהיא מעין בובה בתוך בובה, שוב, כמו אותן בובות עץ רוסיות, "אחת בתוך אחרת, עד לקטנה מכולן, שהיא האטום של הבבושקות שלא ניתן לחלוקה". (אגב, המילה הנכונה היא "מטריושקה" ולא בבושקה!)

אירית דברת מספרת לנו בכישרון וביכולת סיפורית מרשימה איך "בתוך התמימות, הזוך – נמהל רוע. רוע אפל ומר שאין לו קצה". מספרת לנו על "המון מסכי בד דקיקים. כהים. אטומים" ששירה "מסתבכת בהם. ותולשת. אבל הם מתרבים ומתרבים". ואנחנו הקוראים הולכים אתה יד ביד מרותקים, חווים אתה את ההפתעות, הצער, הכעס והחמלה, מאמינים לה, עוקבים אחרי קורות חייה, ואחרי החיים של סבתה, אהבתה, וסודותיה הנושנים, שלא פג תוקפם. 

קישור לגרסה המקוונת של הספר באתר e-vrit

לא הרגשתי את זה לפני ג'ייקוב ולא הרגשתי את זה אחריו. אבל זו בהחלט אהבה ייחודית, כי זו אהבה שהבסיס שלה אינו משיכה גופנית, או עונג, או אינטלקט, אלא פחד. אתה לא יודע פחד מהו עד שיש לך ילד, ואולי זה מה שמוליך אותנו שולל וגורם לחשוב שהאהבה הזאת נהדרת יותר, כי הפחד עצמו נהדר יותר. בכל יום המחשבה הראשונה שלך היא לא "אני אוהב אותו" אלא "איך הוא?" העולם, בן לילה, מתארגן מחדש והופך למסלול מכשולים של זוועות. הייתי מחזיק אותו בזרועותי ומחכה לחצות את הרחוב וחושב איזה אבסורד זה שהילד שלי, שכל ילד, מצפה לשרוד בחיים האלה. זה נראה לא סביר כמו הישרדות של אחד מהפרפרים האלה של סוף האביב – אתה יודע, הלבנים הקטנים האלה – שלפעמים רואים אותם מקרטעים באוויר, תמיד רק במרחק של מילימטרים ספורים מלהטיח את עצמם בשמשה הקדמית. ותן לי להגיד לך עוד שני דברים שלמדתי. הראשון הוא שלא משנה בן כמה הילד, או מתי או איך הוא נעשה שלך. ברגע שהחלטת לחשוב על מישהו שהוא ילד שלך, משהו משתנה, וכל מה שקודם נהנית ממנו בו, כל מה שקודם הרגשת כלפיו, נהפך למשני לפחד הזה. זה לא ביולוגי; זה משהו חוץ־ביולוגי, פחות עניין של נחישות להבטיח את ההישרדות של הקוד הגנטי של מישהו, ויותר תשוקה להוכיח שאתה לא פגיע לפעולות ההסחה ולאתגרים של היקום, תשוקה לנצח את הדברים שרוצים להרוס את מה ששלך. 

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

יאמר לשבחו: הוא לופת חזק.

יאמר לגנותו: הוא ארוך מדי, לא בנפח, אלא בעומס הפרטים שלפעמים מתחיל לייגע.

יאמר לזכותו: הוא לא מנסה ליפות את המציאות, ולא פוחד להכאיב לקורא.

יאמר לגנותו: הוא בעצם, למרות המאמצים להיות אמיתי, די סנטימנטלי.

יש בו תערובת משונה של אמת – לאו דווקא ביוגרפית, אלא אמת מהסוג הבדוי, שיכול להיות יותר מדויק מהמציאות עצמה – מעורבת, בכל זאת, במידה מסוימת של זיוף.

כל אלה, כמובן, לטעמי בלבד. אלנה פרנטה, למשל, צירפה אותו לרשימת 40 הספרים החביבים עליה, שאותם כתבו נשים (הרשימה הופיעה בגרדיאן).

לא מפתיע שמי שכתבה את הרביעיה הנאפוליטנית מתלהבת מהספר שלפנינו, שכן יש קווי דמיון מסוימים: במוקד הרביעייה של פרנטה (ספרים שהם בעצם ספר אחד רב ממדים, מחולק לארבעה חלקים) נמצא קשר ידידות רב שנים בין שתי הגיבורות. בחיים קטנים אנחנו פותחים עם ארבעה חברים שהכירו בקולג' ושימרו את הקשר ביניהם לאורך עשרות שנים, אבל למעשה במרכזו של הסיפור יש קשר הדוק מאוד בין שניים מהם: "למה חברות נחשבת שווה פחות מיחסים? למה היא לא נחשבת שווה יותר? הרי מדובר בשני אנשים שנשארים יחד יום אחרי יום, קשורים לא על ידי מין או משיכה גופנית או כסף או ילדים או רגוש, אלא רק על ידי הסכמה משותפת להמשיך הלאה, מסירות הדדית ליחד שלעולם לא ניתן יהיה לקדד אותו. חברות היא להיות עד לטפטוף האיטי של הצרות של אדם אחר, ולהתקפים ארוכים של שעמום, ולניצחונות מזדמנים. זו הרגשה שיש בה זכות יתר – להיות נוכח ברגעים הכי מדוכדכים של אדם אחר, לדעת כי בתמורה אתה יכול להיות מדוכדך לידו".

אבל ברובד עמוק יותר עניינו האמיתי של הספר אינו רק בחברות, אלא בשאלה האם אדם יכול להתאושש מטראומה מתמשכת.

גיבורו האמיתי של הספר הוא ג'וד, אחד מהארבעה. ג'וד הוא עורך דין מצליח מאוד. כל הארבעה עושים חיל: ויל השחקן נהפך לכוכב קולנוע, מלקולם האדריכל מפתח קריירה מפוארת וג'י בי' הצייר גם הוא קוצר הצלחה וזכה לתהילה בתחומו.

בילדותו ובנערותו עבר ג'וד פגיעה מתמשכת ומחרידה. סודותיו נגלים לפנינו בהדרגה, וכל אחד מהם מעורר פלצות, נדבך על נדבך, פגיעה מבעיתה על פגיעה מבעיתה.

והספר שואל – האם שיקום אמיתי אפשרי? האם האהבה הרבה שג'וד זוכה לה משלב מסוים בחייו תוכל לתקן את מה שהתקלקל?

הכול בספר קיצוני מאוד. הזוועה מעוררת אימה. האהבה מעוררת השתאות. האם כל אלה אפשריים? האם תיאורם משכנע?

לטעמי יש מידה לא מעטה של זיוף בתיאור של הטובים, שהם כל כך קיצוניים בטובם, עד שאפשר ממש לראות בהם מלאכים שרק דומים לבני אדם. אחת הדמויות תוהה: "בסופו של דבר, איך יכולים ד"ר טיילור ווילם להיחשב ליצור מאותו הסוג? או האב גבריאל ואנדי? או האח לוק והרולד? האם מה שיש בקבוצה הראשונה ישנו גם בקבוצה השנייה, ואם כן, איך הקבוצה השנייה בחרה אחרת? איך הם בחרו מה להיות?" זאת תהייה מעניינת בהחלט, והיא נמצאת בלבו של הרומן: השאלה איך ומדוע הטובים טובים כל כך, והרעים רעים כל כך. השאלה אם הם באמת כאלה נשארת מחוץ להנחות היסוד של הספר.

לכאורה יש בסיפור שלפנינו חסד, שהרי ג'וד פוגש את הטובים-מאוד. והרי בשל עברו "היה אמור לגמור – איפה? בכלא. או בבית חולים. או מת. או גרוע מזה." האם החסד יכול באמת להושיע? שאלה טובה…

אחת ממעלותיו של הספר היא הדקויות שבאמצעותן מאפיינת הסופרת את הדמויות. למשל, במאי שוודי מעיר לווילם, שהוריו היו שוודים, "עד כמה חסר רגש נעשה הקול שלו כשהוא עובר לדבר בשפה," ורק אז וילם מבין "שלמד שלא במודע לאמץ נימת מסוימת כשדיבר עם הוריו, נטולת רגשות וקהה, שהיתה אמורה להדהד את נימת הדיבור שלהם."

אחת הבעיות של הגרסה העברית היא השפה התרגומית שבה הוא לוקה. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן:

"אפילו טוד יודע מספיק בשביל לא לבקש ממנו לחגוג":  אפשר ממש לשמוע את הביטוי האנגלי, שלא הועבר כאן לעברית. במקום "יודע מספיק בשביל" מוטב כנראה לומר "אפילו טוד מבין", או בדומה לכך.

נערים בספר "אוכלים קנדי בר": קנדי בר? אולי חטיף? או אפילו סתם ממתק?

באנגלית לשעון יש "face"', בעברית אין לו "פנים"!

באנגלית one builds a fire בעברית מציתים, לא "בונים" אותה!

באנגלית he left  you, בעברית הוא הוריש לך, ולא "השאיר"!

באנגלית "he left it on his desk, only to find it in the morning", בעברית – ואז מוצא אותם בבוקר, ולא כדי למצוא אותם!

באנגלית בדיבור עקיף "ago" משתנה ל"before", אבל אם משמרים בעברית  את המבנה הדקדוקי האנגלי, התוצאה לא טבעית. לפיכך לא "אחרי שישב ליד המיטה של המינג בבית החולים כל כך הרבה שנים לפני כן." מוטב "לפני שנים רבות כל כך".

"הכול הרגיש כל כך לא נכון"? יותר תרגומי מזה לא יכול להיות. בעברית "הכול" לא מרגיש. בני אדם מרגישים.

"וילם דאג אם הוא באמת יכול להרשות לעצמו לעזוב את העבודה". תרגומי. מוטב – "וילם חשש שלא יוכל להרשות לעצמו…"

"עצם הגובה של הבמה הכריז על העלייה של וילם לאיזשהו מחוז אחר של החיים". אנגלית בתחפושת עברית.

"הגישה שלו עצמו לגיל שלושים לא התניעה שום פאניקה סמויה, שום בלבול פעלתני". כנ"ל. תרגומי. לא מובן. מסורבל.

"דברים השתנו אז".

"הכניסה שלהם לעשור הרביעי לחייהם תהפוך אותם באורח קסם למשהו אחר, משהו שמחוץ לשליטתם, אלא אם כן הן יסכלו זאת מראש על ידי הכרזות רדיקליות – נתנה השראה לעזיבה הבהולה של מלקולם את בית הוריו רק כדי לסגת בחזרה לשם בשנה שלאחר מכן, כשהתחיל לצאת עם אישה". זאת עברית?

"הוא עמד מול ארון הקיר הקטן שבמבואה – נישה, בעצם, שהם תלו עליה יריעת אריג גס – והתפעל מהפריטים שבו." התפעל מהפרטים שבו? ודאי אפשר למצוא ניסוח אלגנטי ורהוט יותר.

"הוא היה מודע להרגלים שלו, שידע לבטח שהם שייכים למישהו מבוגר הרבה יותר, קרוב לוודאי נקבה, והיה מחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

הצעה: "הוא היה ער להרגליו, וידע בוודאי שהם מתאימים לאדם מבוגר ממנו בהרבה, כנראה – לאישה. הוא נהג להחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

"הוא תפס את וילם מסתכל עליו בהבעה לא ניתנת לפענוח ותהה עד כמה וילם עשוי לנחש לגביו."

הצעה: "הוא שם לב שווילם מביט בו בהבעה שאי אפשר לפענח, ותהה מה וילם מבין לגביו".

כשמישהו משאיר "קופסאות של גֶ'קסס" אי אפשר להשאיר כך, לדעתי, את העברית. חיפוש בגוגל העלה שמדובר בשם של חטיף, שמן הראוי היה להוסיף כאן, ולא להטריח את הקוראים לחפש מה בעצם מכילות הקופסאות הללו, שהרי הג'קסס הללו אינם מוכרים במיוחד בישראל.

האם אפשר לכתוב על בני הזוג במסיבה שהם "עורכי דין והיסטוריונים וכותבים ומדענים נחותים יותר"? לדעתי לא. באנגלית יש משמעות למילה writers, כשם עצם. בעברית המילה מתפרשת כפועל. כותבים? כותבים מה? מדוע לא פשוט –סופרים?

אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות. ברור שהתרגום פוגם בחוויה, שכן הוא בולט כל הזמן, קולני ומטריד.

עם זאת, וחרף הסתייגויות, אין ספק שמדובר ביצירה מושכת מאוד לקריאה.

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

בתרגומו של שמעון זנדבק

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן