כשמתנחל אצלי בגוף "סתם וירוס" (כפי שנהגנו לכנות את היצורים המעצבנים האלה לפני עידן הקורונה; בימי הקורונה הרי למדנו שווירוס עלול אפילו לאיים על החיים!), ואני שפוכה ומותשת, הרעיון לקרוא ספר מתח נשמע פתרון טוב. הדעת נותנת שהוא ייקח אותי בדרכים הסלולות של כל ספרי המתח שקדמו לו, ועם זאת – יפתיע, יסקרן, אולי אפילו יעצור לי לרגע את הנשימה וישכיח את השיעול הטורדני ואת תחושת התשישות.

לכן כשנפל לידי ספרה שלי לי רווה אף מילה, שעל כריכתו הקדמית מוטבע "מתח", הושטתי אליו את היד כמוצאת שלל רב. הנה משהו שיסיח את הדעת לכמה שעות, יפתיע אבל לא יאיים, יסקרן אבל לא יתבע מאמצים מיוחדים. יופי.

למרבה הצער הבנתי די מהר שאני קוראת משהו שמזכיר לי קצף: מעט תוכן ממולא  בהרבה אוויר. 

סיפור העלילה הבסיסי מבטיח רבות: חוקרת משטרתית חושדת ששני מקרי התאבדות שהתרחשו לאחרונה בחלקים שונים של העיר, לא היו באמת התאבדות ושהמכתבים שהשאירו "המתאבדות" היו בכלל בדויים.

היא מגייסת לעזרתה תחקירן לשעבר, עיתונאי שהיה מעורב במקרה טרגי שמעיב על חייו, ומאז אינו מסוגל לדבר. כדי לתקשר הוא רק מתכתב עם הזולת. האם באמת אבד לו כושר הדיבור, או שמא גזר על עצמו אלם? אם כן – מדוע? 

האם יסכים לשתף פעולה עם השוטרת? יצטרף אליה בחקירה? ואולי גם יתאהב בה…? שהרי כך תמיד קורה בספרי מתח, נכון? מתישהו, זה ברור לנו לגמרי, נקבל סצינה "ארוטית", אברי מין יחדרו או יילקקו, או גם וגם, תתחולל תשוקה סוערת אבל יחלוף קצת זמן עד שהגיבורים יעתרו לה (ברור שזה יקרה! כמו הידיעה המובנת מאליה שבסרטי קולנוע בעבר ה"רעים" חבשו כובעים שחורים וה"טובים" – לבנים; כמו הידיעה שבבסופו של סיפור רומנטי הגיבור והגיבורה יתאחדו, אחרי תלאות, ויחיו באושר עד עצם היום הזה…)

 דא עקא שהקונוונציות שהספר שלפנינו מציית להן תפורות בתכים כה גסים, עד שהן כמעט מצחיקות. הסטנדאפיסטית הדר לוי העירה לפני זמן מה במערכון שלה בטלוויזיה שמשום מה ולמרבה התמיהה בכל סרטי הפשע והבילוש, השוטר או השוטרת שמסורים מאוד לעבודתם – מסורים מדי לטעמה! – מסרבים בכל תוקף לימי החופשה שהמפקד שלהם מאלץ אותם לקחת. לא ולא. הם ימשיכו בחקירה, על אפו ועל חמתו של הבוס (באיזה מקצוע אחר עובד מסרב לצאת לחופשה? תוהה הדר לוי, ומשעשעת מאוד בתובנה הזאת). אז כן, יופי, אין הפתעות, גם כאן זה כך. אבל בלי שיוביל לזה תהליך. בלי שנהיה שותפים לאירועים שבעטיים החוקרת נשלחת לחופשה כפויה, אלא כסיפור על משהו שקרה בעבר, שהיא מסכמת בכמה מילים (במקום שנהיה שם ונחווה את האירוע).

והקונוונציה שלפיה, כאמור, "נזכה" בסצנה ארוטית למהדרין. גם כאן היא מופיעה, מאולצת משהו. הנה, הנה זה קורה. תודה לאל, זה נגמר (כך הרגשתי כשקראתי).

אפילו הסוף, ההתרה, הפתרון לתעלומה, הגיע כמעין דאוס אקס מכינה – מהר מהר מובילים אותנו אל ההסבר, שכרוך, איך לא, בסצנה אלימה מאוד, שנמסרת כמעט בקצרנות: הנה, מה שאמור לקרות – כי זה "ספר מתח" – קורה, והנה אנחנו כבר יודעים הכול, כי מי שאשמים מספרים לנו את סודותיהם, וזהו, נגמר. 

למרבה הצער, יש בספר עוד כמה ליקויים. למשל, מדי פעם, לא תמיד, בשפת הדיבור של הגיבורים, שאינה טבעית: מי אומר "מעולם לא חשבתי שאצטער שלא שמרתי את כל הפתקונים שהיא הייתה אוהבת להשאיר מדי פעם על המקרר"? בשפה שאני מכירה המשפט היה כנראה "בחיים לא חשבתי שאני אצטער…" וכו'. או "חודש שלם שהיתה אפשרות לדעת על מישהו נוסף שעלה איתה לדירה והיה האחרון שראה אותה, ואיש לא יודע מזה חוץ מאתנו…" ואיש? מי שאני מכירה היו בלי ספק אומרים – "ואף אחד". 

ויש גם "תרגומיזם" מאנגלית: "היא התעקשה שניסע יחד. אני לא בטוח למה." שהוא תרגום לא מודע של I'm not sure. מורשת נרכשת מקריאת ספרים מתורגמים מאנגלית, שבמקום להמיר את הדברים משפה לשפה מאמצים ניסוחים אידיומטיים כמות שהם. בעברית אנשים אומרים "אני לא בדיוק יודע", או "אין לי מושג". (ה"אני לא בטוח" הזה מופיע בספר יותר מפעם אחת).

כל אלה אולי נראים כדקדוקי עניות, אבל לקורא שמשתוקק "לשמוע" עברית אמיתית, מדוברת, חיה, לא "מנוסחת" ספרותית ולא כזאת שמחקה את השפה האנגלית, הם לא יכולים שלא להפריע. בשפה מצוטטת יש לשמוע אנשים מדברים, ורק אז הטקסט יכול לפעול עלינו באמת. 

לצד כל אלה, אני חייבת להודות שבניגוד לספרים אחרים שאותם אני מפסיקה בדרך כלל לקרוא כעבור זמן לא רב אם אינם נראים לי, את אף מילה קראתי עד תום. אפשר מן הסתם לזקוף זאת לזכותו…

ובאשר לווירוס (שכמובן לא קשור לספר…) – הוא מגלה סימנים איטיים של פרידה. ממני. כלך לך מכאן! 

הוצאת שתיים, 2025
215 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו