לא פעם הזדמן לי להשתתף בוויכוח שיש בו פנים לכאן ולכאן: האם, תהה בן שיחי, אלטרואיזם אינו עניין שראוי להערכה מיוחדת, כי בעצם האלטרואיסט ממלא צורך של עצמו, ואם כך – הוא בסך הכול "סוג של" אנוכי? או להפך, העובדה שמשאת נפשו של אדם היא לעזור לזולת ולהעניק לו, בלי לצפות לשום תמורה, בכל זאת מייחדת אותו, כי יש בה נדיבות וחסד שראויים לשבחים ולהערכה? 

כן, משיבים על כך המתלבטים, אבל אם האלטרואיסט זוכה לשבחים ולהערכה על מעשיו, בעצם הוא כן זוכה במעין "תמורה", ואם כך, האם לא נשמט הבסיס הערכי להתפעלות מהמעשה האלטרואיסטי? 

לא בכדי "מתן בסתר", כלומר – עשיית מעשים טובים כשאיש, כולל המקבל, אינו יודע מי אחראי להם, נחשב למעלה גבוהה ביותר. על פי וויקיפדיה הרמב"ם למשל סבור שזוהי מעלה שנייה בחשיבותה (קודמת לה רק הדאגה לכך שאדם יוכל להתפרנס ולהיות עצמאי). 

נדמה לי שבשאלה הבסיסית הזאת – מהו אלטרואיזם, מה ערכו, מה טיבו, מה הוא מבקש להשיג – עוסק (בין היתר) ספר הביכורים היפה להפליא של אודי נוימן.

בשתי הנובלות, "מתנה וצלקת" ו"הפי אנד" אנחנו פוגשים שתי דמויות ראשיות שונות זו מזו בתכלית השינוי. בנובלה הראשונה מדובר במיכאלה, גרושה בשנות הארבעים לחייה, שעדיין מאוהבת בגדי, הגרוש שלה, ועדיין מייחלת לשובו, אם כי הוא כבר בזוגיות אחרת, ויש לו כבר אפילו ילד, שמיכאלה לא הצליחה בשעתו להרות ולהביא לעולם. מיכאלה מחליטה בתחילת הנובלה לתרום כלייה לאדם זר, ומדגישה שהיא מעדיפה שהנתרם יהיה ילד. 

בנובלה השנייה אנחנו עם רענן, גבר צעיר שהחליט להתנדב בהוספיס, לשם הוא מגיע בעיקר כדי לעזור בחלוקת הארוחות. הוא עושה את זה בחן ובהומור, בניסיון להנעים את ימיהם האחרונים של המאושפזים במקום: 

"אל תשאלי איזה אוכל מעולה יש היום," קרא, וכדי לעורר את התיאבון של צביה תיאר את האוכל חסר הטעם של בית החולים כמו בתפריט של מסעדה אופנתית – "היום בספיישל יש לנו קציצות סלק ארגמניות עם נגיעות שברי גזר בציפוי קראנצ'י מטוגנות בשמן עמוק," ומפני שחימם אותן בתנור מעט יותר מדי, הוסיף: "היום במיוחד הקציצות מוגשות ול דאן. ויש לנו גם פניני אפונה מרדניים, עשויים אחד־אחד, ומחית תפוחי אדמה בשרניים שנימוחה בפה, הו! וכמעט שכחתי את מרק היום!" והוא תיאר בצבעים עזים את מרק הירקות הדלוח שהוגש
כמעט בכל יום, והמשיך לפרט את כל שאר המאכלים שבעגלתו.

מדוע בעצם החליטה מיכאלה לתרום כלייה? מדוע החליט רענן להקדיש את זמנו לזקנים ולחולים חשוכי מרפא?

מה התמורה שכל אחד מהם זוכה לה?

ומה המחיר שהם משלמים?

האם הם שלמים עם עצמם? 

מיכאלה – עם ייסורי הגוף שהתרומה מסיבה לה. טל – עם התגובות של סביבתו הקרובה. 

איך תתמודד מיכאלה עם תגובה קיצונית למעשה שלה? 

איך תשפיע ההתנדבות על חייו האישיים של רענן?

מה כל אחד מהם ילמד על עצמו ועל סביבתו הקרובה?

כל אלה שאלות מרתקות, ומאחר שהסיפורים כתובים היטב, הם בהחלט מעבירים אלינו את הדמויות, את עולמן הפנימי, ואת הלקחים שהן לומדות. 

הכתיבה המצוינת של הסיפורים מתבטאת, בין היתר, בבחירה המקורית של דימויים. היא קשורה בכל פעם לעניין המדובר. למשל, כששתיים מהדמויות מציתות סיגריה זו בזו, "שתי הסיגריות התגפפו זו בזו במגושם, מחליקות פעם למעלה ופעם שמאלה, כמו זוג אוהבים שמגלים לראשונה זה את גופה של זו ולא בטוחים היכן ועד כמה מותר לגעת". 

דוגמה נוספת: כששתיים מהדמויות מגיעות בנסיעה במכונית אל מכתש רמון, "כעבור מטרים אחדים, מיד אחרי המצפור שעל שפת המכתש, ששם התערבבו יעלים וילדים אלו באלו, נגלה פתאום לימינם המכתש. רענן עצר את הפרק שצפה בו, הסיר מעל אוזניו את האוזניות והביט מוקסם במסך שמעליו, ששידר להם את מסלול הנסיעה. עם טל נסע לטייל במכתש ביוזמתה פעמים רבות, ובכל פעם נפעם מהמראה הזה כמו חתן שמסיר את ההינומה מעל פני כלתו ונדהם מיופייה".

שני התיאורים והדימויים הללו, של סיגריות שמזכירות נגיעות של תשוקה ראשונית ושל נוף שנגלה ביופיו כמו פנים של כלה מתחת להינומה, מתאימים מאוד למארג הכולל של הנובלה, שעניינה, בסופו של דבר בקשרים זוגיים, במשמעותם, ביכולתם להיות אמיתיים ולבטא צרכים עמוקים ולממש אותם. 

גם דימוי מהנובלה הראשונה – מיכאלה שמרגישה כמו "גוליבר בארץ הגמדים" כשמגלגלים את המיטה שלה דרך מחלקת הילדים בבית החולים לקראת הניתוח שתעבור, מדויק והולם: היא הגדולה, שמשתוקקת אל ילדים שלעולם כבר לא יהיו לה, ומנסה בדרכה להשיג לה "ילד משלה", אבל בינתיים היא גדולה מדי ביניהם, לא ממש מותאמת, לא ממש שייכת…

 מאחר שמדובר בספר ביכורים אי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של אודי נוימן!

עם עובד, 2015
213 עמ'
עורך: יובל שמעוני