השיר "לונדון", גם הוא נוצר בהפתעה. שוב הבהייה בספרייה. הפעם הוצאתי את אחד מספרי המחזות של חנוך לוין ונתקלתי בשורות: "שלום, אני נוסעת". תוך כדי קריאה התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לשיר. כיוון שירוסלב לא גדל על השירים שלי הוא היה חף מדעות קדומות. הוא פשוט זרם איתי בלי לומר, "זה לא את" ו"זה כן את".

לא הייתי יכולה לשיר שירים כמו "לונדון" או "חד גדיא" בלי ירוסלב. עבדנו בתחושת חופש מוחלט. בחברת התקליטים החליטו לתת לנו תקציב קטן במיוחד כי החומרים לא נראו להם. התקליט הקודם, "הצורך במילה, הצורך בשתיקה", לא הצליח, וזאת הייתה תקופה שבחברה ביקשו לשמוע את השירים שהאומן שלהם עמד להקליט. הם נתנו ציון לכל שיר אחרי שהשמענו להם אותו. "לונדון" קיבל ציון חמש מתוך עשר.

השיר "חד גדיא" עורר מהומות (תודה לאל שעדיין לא היו הרשתות החברתיות האלימות כל כך). הייתה אווירה מתוחה מאוד וליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלתי.

באותו זמן בדיוק הציעו לי להדליק משואה ביום העצמאות. הנושא של הטקס היה העליות השונות, ואני הייתי אמורה לדבר בשם האומנים שעלו לארץ מרחבי העולם. במקהלה שהייתה אמורה לשיר בטקס התגלעו חילוקי דעות אם לרדת מהבמה
כשאני אעלה. היה לי שומר ראש שלא זז ממני. הדלקתי את המשואה לכבוד הוריי וכל אנשי מעברת "שָׁרָלֵייה" והחברים ששיחקו בקלפים עם הוריי על המרפסת.

בקבלת הפנים שנערכה אחרי הטקס במשכן הכנסת, סירב יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידי. היה גם איסור להשמיע את השיר ברדיו. אבל המציאות הראתה אחרת ולצערי השיר עדיין חי וקיים, כואב ומכאיב.

"איך להציל את הגדי" 

נתן אלתרמן
חוה אלברשטיין
אנדה עמיר פינקרפלד