בנימין תמוז, "הפרדס" | "משלי הבקבוקים": מדוע הלב נמשך אל הישן (יחסית…)

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום על צו־החרמה של רכוש הכנסיה, בפקודת הדוכס מאַלִבָּא, מטעמים של חרדה לרכוש או מטעמים של עקרון תַּאולוגי, והמלומד שלנו עתיד להוכיח במאמרו כי הטעמים היו מעורבים, ושני הגורמים גם יחד מילאו תפקיד חשוב בסירובם, אם כי צדק פרופסור פּוֹץ פון שְׁמוֹקְסוֹן. במאמרו החשוב ברבעון, Esse Puta XIX, 1961, 4, il, כשטען שהעקרון התאולוגי היה הקובע, שעה שמדובר בישיבה הראשונה של האמרכלים, מיום 5 במאי 1506, בעוד שבישיבה השנייה, והמכרעת, ארבעה ימים לאחר מכן, נטתה הכף לצד החרדה לרכוש".

כמה שנינות, עוצמה ותעוזה!

את הספר אפשר כמובן למצוא כיום רק בחנויות של יד שנייה, באתר סימניה (או בספריות). מומלץ מאוד!

השאר תגובה