"מראה שחורה": מה הקשר בין קורס טיס לחיים הקסומים שבפייסבוק?

האם בעידן הרשתות החברתיות יש עדיין כוח לעיתונות והאם יש לָהמון אפשרות ויכולת לאכוף את "רצונו" על השלטון? (על הדעת עולה התרברבותו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ,  שטען כי הצליח להיבחר בזכות ציוציו בטוויטר, והשקיע לשם כך הרבה פחות כסף מיריבתו).

האם בנפש האדם מוטבעת אכזריות המאפשרת לו להתענג מסבלו של קורבן, כאשר תגובה כזאת זוכה ללגיטימיות חברתית? (על הדעת עולה האופן שבו הנשיא הנבחר חיקה  עיתונאי נכה, לגלג  לו וזכה לתשואות של תומכיו).

מה עוצמתם האמיתית של שופטים בתוכניות ריאליטי? (על הדעת עולה עיסוקו של טראמפ בתוכניות ריאליטי  שהפיק והנחה).

את השאלות הללו, ועמן שאלות נוספות, עוררה הסדרה עטורת השבחים "מראה שחורה", שהפיק הבי-בי-סי לפני חמש שנים.

"אם הטכנולוגיה היא סם ממכר – ואין ספק שהתחושה היא שזהו סם – מה תופעות הלוואי שלה?" השיב צ'רלי בּרוּקֶר, יוצר הסדרה, בשאלה, כשנשאל מה פשר שמה.

בכל אחד מהפרקים אפשר היה לראות תחזית הצופה לאן יכולות להביא אותנו תופעות שמוכרות לכולנו מחיי היומיום שלנו. למשל – מה יהיה אם לכל אדם יוצמד מתקן שיקליט את כל מה שמתרחש בחייו, ויאפשר לו לגלול לאחור ולראות בבירור את זיכרונותיו? איך ישפיע על חיינו מין שכלול כזה, שמגזים רק במעט את מה שכולנו כבר עושים: מתעדים כמעט בלי הרף את מה שאנחנו רואים, אוכלים, חווים?

הבי-בי-סי הפיק שתי עונות, בכל אחת שלושה פרקים, ועוד פרק בודד לכבוד חג המולד.

השנה נוספה לסדרה עונה שלישית, שהפיקה "נטפליקס". החברה אינה מסתפקת עוד בשידור תכנים, והחלה גם לייצר אותם. (אפשר להוריד אפליקציה, לשלם על מנוי, ולראות סרטים וסדרות בטלפון החכם. אפשר להוסיף כתוביות עם תרגום לעברית. מי שיש לו סטרימר, כמו למשל  chromecast, יכול כמובן לשדר מהטלפון או מהטבלט לטלוויזיה).

הפרק הראשון בעונה החדשה, "nosedive": כלומר – צלילה, או קפיצת ראש – עוסק בפייסבוק ובהשפעתה של הרשת החברתית על חיינו. תחילתו נראית מוכרת לגמרי: אנשים מסתובבים, ובכל מקום ובכל רגע נתון הם אוחזים בידיהם משהו שנראה כמו טלפון נייד. כולם שקועים בו כל הזמן. גוללים, מעבירים מסכים, מחייכים, משתוממים, מאוכזבים או שמחים ממה שהם רואים בתוך ה"מראה השחורה" שהם אוחזים בה (מה בדיוק היא משקפת…?)

בהמשך מסתבר שהעיסוק הבלתי פוסק שלהם בצגים הללו מגמתי וחדור מטרה: הם משתדלים מאוד להעלות את הדירוג שאחרים מעניקים להם. הדירוג,  גם של זרים מוחלטים, גלוי לעין כל, ובליטוף קצר על הצג אפשר לברר אותו. יש לו משמעויות כבדות משקל. כך למשל – מי שדירוגו מעל 4.5, זכאי להטבות בדיור ואפילו סיכוייו להתקבל לאשפוז משתפרים ככל שדירוגו גבוה יותר. לעומת זאת, הלוּזרים, אלה שדירוגם נמוך, מאבדים לא רק את חיי החברה שלהם ואת שמם הטוב. מהם נשללות גם זכויות בסיסיות. למשל, הם אינם רשאים לקנות כרטיסי טיסה, והם זכאים לשכור רק מכוניות מדגמים ירודים. שלא לדבר על כך שהם מנודים וזוכים ליחס מזלזל. שוטרים מענישים אנשים בהורדת הדירוג שלהם. על מה יכולה לחול ענישה כזאת? למשל – על הבעת כעס בפומבי… כי בעולם שבו הכול נקבע על פי מדד של פופולריות (קצת כמו בקורס הטיס בחיל האוויר הישראלי, ששם החניכים מדרגים זה את זה, והכינוי "סוציומט" גוזר לפעמים הדחה מהקורס…?), בעולם כזה כולם מתאמצים כל הזמן למצוא חן.

עד כדי כך שגיבורת הפרק עומדת מול המראה ומתרגלת חיוכים. פגישותיה עם אנשים במרחב הציבורי הן מופת של צביעות וזיוף. היא מפגינה כל הזמן זחיחות מאושרת, שמחת חיים, אושר שאין לו גבול. העבודה שלה נפלאה. החיים שלה נהדרים. כמו כולם היא שקועה בפעילות ספורטיבית מופגנת. היא מצלמת עוגייה ומעלה אותה לעין הציבור (במקום לאכול אותה… טעמה של העוגייה מגעיל אותה, אבל אסור למישהו לדעת על כך). כל זה ודאי מוכר לכולנו. הלא בפייסבוק אנו עדים לחיים המופלאים שמנהלים כולם. למסיבות. לטיולים. לבגדים היפים. לאהבות המפעימות. הלא ידוע: בפייסבוק הזולת, כל זולת שהוא, חי חיים קסומים. לא פחות.

בסופו של הפרק, לומדת הגיבורה בדרך קשה ומכאיבה, שאין חוויה משחררת יותר מאשר הבעה של רגשות אמיתיים. שלפעמים נעים יותר לכעוס מאשר לבלוע עלבונות ותסכולים, שטוב, כל כך הרבה יותר טוב, להיות אמיתית.

הטור על "מראה שחורה" יעלה, כמובן, גם בפייסבוק. והכותבת לא תכחיש: גם היא מהמכורים. גם היא תשמח לכל סימן של אהדה וחיבה. האם פירוש הדבר שגם היא מוּעדת לעתיד שבו תהיה ללייקים ולדירוגים משמעות שחורגת מעבר לליטוף לאגו? השאלות שנשאלו לעיל, והתשובות הקושרות אליהן את הצלחתו של דונלד טראפ, אינן מבשרות טובות.

גרהם גרין, "היפנים הסמויים": מה ראה הסופר המבוגר שהתבונן בסופרת הצעירה?

שמונה יפנים אכלו דגים במסעדה. הם לא הרבו לשוחח בשפתם הלא מובנת, אבל כשעשו זאת, חייכו בנימוס ולעתים קרובות ליוו את הדברים שאמרו בקידה קטנה. כולם, חוץ מאחד, הרכיבו משקפיים. הבחורה היפה שישבה  ליד החלון שלחה לעברם לפעמים מבט חולף, אבל בעיותיה היו כנראה חמורות מכדי שתקדיש תשומת לב ממשית למישהו בעולם, חוץ מאשר לעצמה ולבן זוגה.

היה לה שיער בלונדיני דק ופניה היו יפות וקטנות, קלאסיות, סגלגלות כמו מיניאטורה, אף על פי שאורח הדיבור שלה היה נוקשה, אולי בגלל המבטא שרכשה בבית הספר שלא מזמן סיימה ללמוד בו. היא ענדה טבעת חותם גברית על האצבע שנוהגים לענוד עליה טבעת אירוסין, וכשהתיישבתי ליד השולחן – הגברים היפנים חצצו ביני לבינה – היא אמרה, "אז אתה מבין, אנחנו יכולים להתחתן בשבוע הבא."

"כן?"

בן זוגה נראה מוטרד. הוא שב ומזג יין שבליי בכוסותיהם ואמר, "כמובן, אבל אמא…" ואז החמצתי חלק משיחתם, כי היפני המבוגר ביותר רכן קדימה מעל השולחן בחיוך ובקידה קטנה, והשמיע שטף דברים ארוך שדמה לקרקור בכלוב תרנגולות, וכל האחרים רכנו לעברו, חייכו והאזינו. גם אני לא יכולתי שלא להקדיש לו תשומת לב.

ארוסה של הבחורה דמה לה במראהו. יכולתי לדמיין אותם כשתי מיניאטורות תלויות זו לצד זו על לוח עץ לבן. התאים לו להיות קצין זוטר בצי של האדמירל נלסון בימים שבהם רגישות וחולשה מסוימת לא מנעו קידום.

היא אמרה, "נותנים לי מקדמה של חמש מאות פאונד, וכבר מכרו את הזכויות של המהדורה בכריכה רכה." ההצהרה המסחרית הנוקשה הדהימה אותי. נדהמתי גם מכך שהיא עוסקת במשלח היד שלי. ודאי לא מלאו לה יותר מעשרים. היא הייתה ראויה לחיים טובים יותר.

הוא אמר, "אבל הדוד שלי…"

"אתה יודע שאתה לא מסתדר אתו. ככה נהיה עצמאיים."

"את תהיי עצמאית," הוא אמר בטינה.

"עסקי היין לא ממש יתאימו לך, נכון? דיברתי עליך עם המוציא לאור שלי ויש סיכוי טוב… אם תתחיל קצת לקרוא…"

"אבל אני לא יודע כלום על ספרים."

"אני אעזור לך, בהתחלה."

"אמא שלי אומרת שכתיבה היא קביים…"

"חמש מאות פאונד ומחצית מהזכויות לכריכה הרכה – אלה קביים די מוצקים," היא אמרה.

"השבליי הזה טוב, נכון?"

"לא רע."

התחלתי לשנות את דעתי עליו – לא היה בו הנופך המתאים לנלסון. הוא נועד לכישלון. היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. "אתה יודע מה מר דווייט אמר?"

"מי זה דווייט?"

"מותק, אתה לא מקשיב, הא? המוציא לאור שלי. הוא אמר שהוא לא קרא בעשור האחרון רומן ביכורים שמפגין יכולת הסתכלות כזאת."

"נפלא," הוא אמר בתוגה, "נפלא."

"הוא רוצה רק שאני אשנה את השם."

"כן?"

"הוא לא אוהב את 'הזרם שאינו פוסק'. הוא רוצה שאני אקרא לספר 'חוג צ'לסי'".

"מה אמרת?"

"הסכמתי. אני בהחלט חושבת שעם ספר ראשון צריך לְרַצות את המוציא לאור. במיוחד כשאפשר להגיד שהוא ישלם על החתונה שלנו, נכון?"

"אני מבין." הוא בחש את היין שלו בהיסח הדעת במזלג – ייתכן שלפני שהתארסו נהג תמיד להזמין שמפניה.

היפנים גמרו לאכול את הדג והזמינו מהמלצרית המבוגרת, במעט מאוד אנגלית אבל בנימוס רב, סלט פירות טריים. הבחורה הביטה בהם ואז בי, אבל נדמה לי שראתה רק את העתיד. רציתי מאוד להזהיר אותה מפני עתיד שמתבסס על רומן ראשון ששמו "חוג צ'לסי". צידדתי באמא שלו. המחשבה על כך הייתה משפילה: הייתי מן הסתם בן גילה של האם.

רציתי לומר לבחורה – את בטוחה שהמוציא לאור שלך אומר לך את האמת? מוציאים לאור הם בני אדם. לפעמים הם מגזימים כשהם משבחים את מעלותיהן של בחורות צעירות ויפות. האם בעוד חמש שנים יקרא מישהו את "חוג צ'לסי"? האם את מוכנה לקראת שנים של מאמץ, של תבוסה ממושכת, כששום דבר לא מצליח? ככל שהשנים יחלפו, הכתיבה לא תיעשה קלה יותר, המאמץ היומיומי יכביד יותר, "יכולת ההסתכלות" תוחלש; כשתגיעי לגיל ארבעים ישפטו אותך על פי מה שתצליחי לעשות, לא עוד כהבטחה לעתיד.

"הרומן הבא שלי יהיה על סן טרופז."

"לא ידעתי שהיית שם פעם."

"לא הייתי. נורא חשוב לבוא עם מבט חדש. חשבתי שאולי נגור שם חצי שנה."

"עד אז לא יישאר הרבה מהמקדמה."

"המקדמה היא רק מקדמה. אני מקבלת חמישה עשר אחוז אחרי שימכרו חמשת אלפים עותקים, ועשרים אחוז אחרי עשרת אלפים. וכמובן שעוד מקדמה תגיע, מותק, כשאסיים את הספר הבא. גדולה יותר, אם 'חוג צ'לסי' יימכר טוב."

"ואם לא."

"מר דווייט אומר שהוא יימכר טוב. והוא יודע."

"הדוד שלי ייתן לי אלף מאתיים כדי שאוכל להתחיל."

"אבל מותק, איך תוכל אז לבוא לסן טרופז?"

"אולי מוטב שנתחתן כשתחזרי."

היא אמרה בקשיחות, "אולי אני בכלל לא אחזור, אם 'חוג צ'לסי' ימכור מספיק."

"אה."

היא הביטה בי ואז בקבוצת היפנים. היא סיימה לשתות את היין שלה. היא שאלה, "אנחנו רבים?"

"לא."

"יש לי שם לספר הבא –  אינדיגו כחול."

"חשבתי שאינדיגו זה כחול."

היא הביטה בו מאוכזבת. "אתה לא באמת רוצה להיות נשוי לסופרת, נכון?"

"את עדיין לא סופרת."

"נולדתי סופרת – ככה מר דווייט אומר. יכולת ההסתכלות שלי…"

"כן, אמרת לי, אבל מותק, את לא יכולה להסתכל קצת יותר קרוב הביתה? כאן בלונדון."

"כבר עשיתי את זה. עם 'חוג צ'לסי'. אני לא רוצה לחזור על עצמי."

החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, "זאת החגיגה שלי."

"לכבוד מה?"

"לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר."

"אני מעדיף… אם לא אכפת לך…"

"לא, מותק, הפעם זה עלי. ועל מר דווייט, כמובן."

הוא ויתר, כששניים מהיפנים שרבבו לשון בעת ובעונה אחת ואז הפסיקו בבת אחת וקדו זה אל זה, כמו אנשים שנחסמו בפתח של דלת.

קודם לכן נראו לי שני הצעירים כמיניאטורות תואמות, אבל איזה ניגוד שרר ביניהם, בעצם. אותו היופי יכול להכיל חולשה וכוח. נשים כמוה במאה התשע עשרה היו, אני מניח, יולדות תריסר ילדים בלי להיעזר בחומרי אלחוש, והוא היה נופל קורבן לזוג העיניים השחורות הראשונות שהיה פוגש בנפולי. האם יוצבו פעם תריסר ספרים על המדף שלה? גם אותם יצטרכו ללדת בלי חומרי אלחוש. מצאתי את עצמי מקווה ש"חוג צ'לסי" יתגלה כאסון ושבסופו של דבר היא תעסוק בדוגמנות צילום והוא ישתקע בעסקי היין בסנט ג'יימס. הבגרות מצילה אותנו ממימוש חלק  גדול מפחדינו. תהיתי לאיזה בית הוצאה לאור שייך דווייט. יכולתי לדמיין את גב הספר, שבו הוא היה מציין את יכולת ההסתכלות המלוטשת שלה. אם יש לו שכל, יהיה תצלום בגב העטיפה, שהרי המבקרים, כמו המוציאים לאור, הם בני אדם.

הם מצאו את מעיליהם בירכתי המסעדה ושמעתי אותם מדברים. הוא אמר, "מעניין מה כל היפנים ההם עשו שם?"

"יפנים?" היא שאלה, "איזה יפנים, מותק? לפעמים אתה חמקמק כל כך, שנדמה לי שאתה בכלל לא רוצה להתחתן אתי."


לעברית: עופרה עופר אורן

The Invisible Japanese Gentlemen", Graham Greene"