רונן ברגמן, Operation Red Falcon: על המלחמה שכמעט פרצה, היום לפני 19 שנה

האחד בספטמבר בשנת 1996 היה כמו תמיד יומה הראשון של שנת הלימודים בבתי הספר בישראל, כמו בארצות רבות בעולם. ילדים עמסו ילקוטים, בהתרגשות, בציפייה, בחשש. בעיתונים התפרסמו הכתבות הרגילות עם התצלומים הצפויים –  כיתות לימוד, מורים ותלמידים, שגרה.

ראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, הציג כחודשיים לפני כן את ממשלתו החדשה. נשיא המדינה היה עזר וייצמן. שר הביטחון –  יצחק מרדכי. הרמטכ"ל –  אמנון ליפקין שחק.

איש לא העלה באותו יום בדעתו שבגבול הצפון עומדת לפרוץ מלחמה, שנראתה באותו יום כמעט בלתי נמנעת. ידיעה אמינה ביותר הגיעה לשירותי הביטחון ונמסר בה שסוריה מתכננת לתקוף את ישראל. הדרגים הגבוהים חששו מפני חזרתה של הטראומה של מלחמת  יום כיפור שפרצה בהפתעה, וצה"ל החל להניע את הכוחות ליד הגבול עם סוריה. קצינים בכירים בצבא ובמוסד דחקו בראש הממשלה לפתוח במתקפת מנע.

נתניהו נסע לוושינגטון ונפגש עם נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, כדי להביע באוזניו את החשש הכבד מפני מה שעתיד להתרחש, ולבקש שימנע את המתקפה הצפויה. קלינטון שלח שליח מיוחד לסוריה, וזה חזר עם הכחשה גורפת: אין לסורים שום כוונה לתקוף. חרף זאת שיגר מי שמשרת היום בתפקיד שר הביטחון והיה אז ראש אמ"ן, משה (בוגי) יעלון, מכתב חריף לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל, ודחק בהם לפעול, כדי למנוע מהסורים יתרון במתקפה הממשמשת ובאה.

איציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, סירב להיכנע ללחצים שנמשכו כמה שבועות, ולא פתח במלחמה.

וכך המשיכו הילדים ללכת לבתי הספר והוריהם למקומות העבודה שלהם. שגרת החיים נמשכה כרגיל ואף אחד מחוץ לדרג הצבאי והמדיני הבכיר לא העלה בדעתו שאלפי אנשים היו עלולים להיהרג, להיפצע, להרוג, לחוות את זוועות המלחמה, לסבול, להצטרף אל "משפחת השכול" המיוסרת, וכל זאת לשווא, ובלי כל סיבה.

מדינת ישראל (וגם שכנותיה!) ניצלה אז ממעשה רמייה שאי אפשר לאמוד את הקף ההשפעה שיכלה להיות לו. שכן הסתבר בדיעבד שהידיעה על המלחמה העומדת לפרוץ הייתה שקרית. פרי מעלליו העולים על כל דמיון של מי שנחשף, נעצר, נשפט וריצה עונש מאסר (קצר להתמיה, בהתחשב בחומרת המעשים: רק חמש שנים).

על הפרשה ההיא, המעוררת השתאות, כתב רונן ברגמן, הכתב לענייני מודיעין של עיתון ידיעות אחרונות, בספר קצר שהתפרסם בסוף חודש מרס השנה בשתי מהדורות דיגיטליות: באתר אמזון, שם אפשר לרכוש אותו   תמורת 5 דולר, או באתר the Atavist Magazine, שם אפשר לקרוא אותו בחינם.

ברגמן נפגש לסדרת ראיונות נדירים עם מי שהיה אחראי לאותה הונאה –  יהודה גיל, קצין איסוף של "המוסד", שהיה ממונה על מקור מודיעיני סורי. גיל הצליח לכאורה לגייס קצין בכיר בצבא הסורי, שמכר לו ידיעות על תוכניות הפעולה של הסורים. כינוי של המקור היה Red Falcon, כלומר – "אדום החזה". המידע שמסר אותו מקור נחשב איכותי ביותר, במשך יותר מעשרים שנה, אבל בשלב מסוים החלו לחשוד ביהודה גיל ובאמיתות המידע שהביא. גיל סירב להעביר את המקור שלו למפעיל אחר, וכשהחשדות התעוררו החלו לעקוב אחריו. לאחר שנחקר מצאו בביתו כספים שהיו מיועדים כתשלום למקור, ולא הועברו ליעדם.

העובדות המתוארות כאן ידועות והתפרסמו בעיתונות ובאתרים שונים באינטרנט. ובכל זאת, הקריאה בספרו של רונן ברגמן מרתקת, שכן בזכות פגישותיו עם יהודה גיל הוא מביא לכאורה את הצד שלו ומאפשר לו להשמיע את קולו.

אין ספק שהתהייה מי הוא יהודה גיל, מה הניע אותו – בימים שכמעט חרחר מלחמה עם סוריה שירת בנו ביחידה לוחמת בגבול הצפון! – ואי אפשר לא לשאול איך ייתכן שנהג כפי שנהג בידיעה שהוא מסכן את חיי בנו.

את יהודה גיל העריכו מאוד במוסד, עד שנתפס בקלקלתו. הוא נחשב גאון ווירטואוז בתחומו. סוכן שמסוגל לבצע כל משימה, דמיונית ובלתי אפשרית ככל שתישמע.

רונן ברגמן מתאר את פליאתו בעקבות המפגשים עם האיש. את הניסיונות שלו לגלות את הכריזמה המפורסמת של יהודה גיל. את הרצון שלו להבין איך הצליח "לעבוד" לא רק על המקורות שהפעיל, אלא גם על עמיתיו ועל הממונים עליו.

יהודה גיל, כפי שמתאר אותו רונן ברגמן, מצטייר כרברבן וגוזמאי, אדם שמרבה לנופף בהישגיו וביכולתו המבצעית המשוכללת להפליא. כך למשל תיאר גיל באוזניו של ברגמן מקרה שבו התקומם נגד אירוע שבו ביקש ראש המוסד המיועד, אפרים הלוי, מי שלדבריו של גיל "לא פעל מעולם בהסוואה", לבחון את יכולותיו של גיל. וכך, סיפר גיל לרונן ברגמן, הגיע יום אחד אפרים הלוי למשרדו וגילה שם טכנאי של חברת בזק שהתעסק בחוטים. הטכנאי הסביר שהוא נשלח לבדוק תלונות על האזנות סתר. הלוי, כך סיפר יהודה גיל, נכנס לפאניקה, ניסה להגן על מסמכים סודיים ביותר שהונחו על שולחנו, וצעק אל מזכירתו שתשיג בדחיפות את קצין הביטחון של ראש המוסד. הטכנאי המשיך בעבודתו, ורק כעבור כמה דקות הזדקף, הפסיק לדבר במבטא זר ושאל, "אז מה אתה אומר, אפרים, אני יודע איך להסוות את עצמי?"

 

הסיפור, שנועד להוכיח את כישרונותיו של יהודה גיל, לא הסעיר את רונן ברגמן. במיוחד לאחר שהנוגעים בדבר הכחישו את כל פרטיו. "מה שהוא אמר על הקריירה המבצעית שלי מוכיח לי שלאדון גיל אין שום מושג מה עשיתי. שיהיה," פטר אפרים הלוי את הדברים.

נשאלת אם כן השאלה איך בכל זאת הצליח יהודה גיל לשטות בממונים עליו במשך שנים כה רבות. איך המשיך להיפגש עם "המקור" שלו, "להשיג" ידיעות שהיו כנראה כוזבות – אולי בכלל שתולות? –  ומדוע נודע בקרב עמיתיו כאחד המפעילים המוצלחים ביותר שהכירו?

האם בראיונותיו עם רונן ברגמן לבש בכוונה את הדמות הלא מרשימה שבה בחר להופיע? ואולי יש בבפרשה ההיא צדדים אחרים, סודות שעדיין לא נחשפו? השאלות הללו נשארות פתוחות.

דבר אחד ברור: אלמלא עמידתו האיתנה של מי שהיה אז שר הביטחון כנגד הלחצים של מי שמשרת כיום באותו תפקיד, הייתה מדינת ישראל נגררת (שוב) למלחמה איומה ומיותרת.

לא נותר עוד אלא לקוות שגם את המלחמות הצפויות הבאות יהיה מי שיסכל, ושהרבה סבל מיותר יימנע שוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s