יובל שמעוני: "קו המלח", היופי והמורכבות של יצירת מופת

לפני שעות אחדות הגעתי לסופה של הרפתקה מופלאה שנמשכה כחודש. במשך שעות רבות לאורך כל הימים הללו שהיתי במציאות החלופית של הספר קו המלח. וברגע שהסתיימה הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת אל העמודים הראשונים, משתוקקת לקרוא את הרומן מתחילתו, לא להיפרד ממנו, להביט שוב במלוא היריעה, עכשיו כשכל אחד מהחוטים נרקם במקומו, והמארג הושלם.

קו המלח הוא יצירת מופת. לא פחות מכך. לעתים נדירות מזדמן לאדם להיפגש עם יופי ומורכבות כאלה, ודאי שלא עם יצירה שזה לא כבר יצאה לעולם, וקוראיה עדיין מעטים יחסית. איזו זכות – להימנות עם בני המזל שהספר הזה ראה אור בתקופתם! – כי ברור לי לגמרי שחיים ארוכים מאוד נכונו לו, ודורות רבים של קוראים ימשיכו להפליג אתו אל סערות הנפש ומעמקי ההגות שהוא יוצר, ויתפעמו.

הספר רב הממדים – 969, ארבעה חלקים, שני כרכים − עשוי כמלאכת מחשבת. פרטי העלילה משתבצים לאורכו בתבונת אומן ששולט היטב בכל אחד מהמרכיבים הזעירים ביותר בסיפור. הכול מתאחד וצף ועולה, לאט, במתינות, בסבלנות, כמו תצלום עצום שמופיע מתוך תמיסת הפיתוח, כל רגע מתגלה חלק אחר, עד שהכול משתלב לתמונה עשירה, צבעונית, מופלאה. ובעצם הדימוי ההולם את הרומן הזה איננו זה של תמונה או אריג חד ממדי, אלא של עשרות מבנים מפוארים, מעשה אדריכלי גדוש ומתוכנן היטב, מציאות שהקורא מוסע בתוכה ולרגע אינו מאבד את הכיוון, עולה ויורד, מסתחרר ומיטלטל בהשתאות, מופתע, נשנק, לא יודע את נפשו להלל.

קו המלח

מהו קו המלח? זהו קו המפריד בין מסירות לנטישה, בין ערגה לאכזבה בלתי נמנעת, בין החלום האנושי להיות נאהב, לזכות בהבטחה המוחלטת שיש משמעות לקיום האנושי, שאפשר למצוא אותה באמונה הדתית. אבל, אומר הספר, כל ציפייה כזאת מועדת לפורענות. אין נחמה שאפשר לתלות אותה בבני אדם, וגם לא באלים שהם ממציאים לעצמם. האם אלוהים ("אל הים", הוא מכונה ברגע אחד, כמנסה לפרק את המילים שממנו נוצר השם, ולשייך אותו לאלים הכוזבים שאותם מייצרים אחדים מגיבורי הסיפור) באמת בחר מכל העמים ביהודים, אף על פי ש"כל תולדותיו מאז הם תולדות המכות שהוכה"? ומי צודק, המיסיונר ששואל בלגלוג "מי יגאל אותנו מן הקופיות הזאת, קוף יגאל אותנו?" או הרופא, איש המדע הדוגל בדרוויניזם, המשיב לו, "רק הזמן… וזה לוקח מאות מיליוני שנים. רק הזמן יגאל ממנה, ולו אין כתר קוצים."

כל האלים, ישו, אלוהים, בודהא, אלי הים המומצאים בסיפור, כולם ינטשו. יותירו אחריהם תמיד מדבר שממה. וגעגועים. אליהם, אף על פי שאינם קיימים. וגם אל אישה אהובה שנטשה, כמוהם, אל אב שלא היה ובכל זאת נעלם לצמיתות, אל בן שנאלץ לגלות. בכל הדתות, במשמעויות שהן מבטיחות, נוגע הרומן, ודוחה במיאוס ובלעג אותן ואת האשליות שהן מייצרות: "האם לא האמינו מיליארדי בני אדם במי שבכוחו לשמוע ממרומיו גם נמלה?" שואל מי שמביט בנמלה שניצלה על עלה יבש על פני זרם מים… שרידים המעידים על דתות הם "תפלות שרק עתיקותה הקנתה לה חשיבות", ובכל השפות, גם בסנסקריט, נכתבו "הבלים קדושים" ורק הפתיים מאמינים בכל מיני דברי רברבנות מופרכת, מכוונים את חייהם על פי אגדות, מוכנים להאמין למשל שהעולם נברא באמצעות אות.

את האבסורד מדגימה השיחה בין שניים, מקנזי, רופא אנגלי שנקלע להודו, והרפר, מיסיונר שמרוב דתיות אינו משכיל לראות מתי הוא פוגע פגיעה אנושה בילד קטן וחסר אונים שזקוק לחסדו. ובעוד שני אלה דנים על בריאת העולם, מתוארים מאמציו של זבוב אחד שמנסה להיחלץ מתוך צלחת ובה רוטב סמיך. אלה מזכירים את יהוה שאת שמו אסור ליהודים לבטא, וזה נאבק על חייו החד פעמיים, עד שמקנזי דוחף אותו בנגיעה קלה בחזרה לתוך הרוטב, ומסכם, "רחמן הוא לא."

למאמינים הבזים לאמונותיו של הזולת משיבים מקנזי, הווטרינר שהתגלגל לטפל בבני אדם, ופוליאקוב, רוסי יהודי נמלט, ולימים גם אמנון נכדו, בכך שהם מפרקים את המיתוסים של הבזים: מה למשל הגיוני בסיפור על עמוד החול שהראה את הדרך לבני ישראל במדבר? ומדוע שהמאמינים בנביא שעלה לשמים במרכבת אש ילעגו לאלה שהנביא שלהם עולה בצורה דומה, אבל נישא על פרדה מכונפת שזנבה זנב טווס? ומה בעצם מרנין כל כך באמונה שבני האדם נבראו בצלמו של האל? ומדוע רשאים מי שמוכנים לקבל את שליחי חב"ד הצוהלים בבתי החולים בישראל ללגלג לנזירים מתפללים, מנענעים בתופיהם, ומקרקשים בגדילים המחוברים אליהם?

רק תהליך אחד מובטח לכול: "גוף חי נהפך לפגר, שהדבר היחיד שרוחש בו הוא הריקבון", והחיים ומה שמתרחש בהם, שרירותיים לגמרי, כי הרבה ציפיות גדולות מסתיימות לא פעם במעשה חסר זוהר, "שנים של לימודי וטרינריה יכולות להסתיים באשד חום שפורץ ממעי של פרה חולה…"

עלילתו של הרומן מהודקת, גם אם היא מתפתחת בסבלנות יוצאת דופן. והיא מעניינת מאוד ואפילו מותחת. היא נעה לאורך זמנים ומקומות. חלקה מתרחש ברוסיה, בתחילת המאה, בקרב קבוצה של מהפכנים קומוניסטים (יש רמז לכך שאחת הדמויות היא לנין, בימים שהיה עדיין רק טרוריסט נרדף…), חלקה מגיע להודו בתחילת המאה, וחלק אחר בה – בשנת 1994 בישראל (רק לקראת השליש האחרון מתברר שהתאריך, ממש לפני רצח רבין, משמעותי: פרטים מסוימים בעלילה רומזים על המשמעות הנסתרת המובילה אליו). הסיפור מגיע גם לאנגליה, להודו, לנורבגיה, למלחמת ישראל בלבנון שמשמעותה העמוקה מסתברת לקראת הסוף, אבל נרמזת לכל האורך.

לרגע יש תחושה שמצלמה רחבת הקף מצלמת מגבוה, מרחוק מאוד, והנה היא יורדת עוד ועוד, מתקרבת, פורטת רגעים למקטעים זעירים ומתעדת אותם. מרחוק מצטייר הכול בקווים רחבים וכלליים – מה למשל יודע נכדו של הרבולוציונר הרוסי על סבו? רק שהתקיים אי פעם. מה בדיוק עשה, רצה, חלם? מדוע נדד והגיע עד הודו? ממה נמלט? אין לדעת. הזמן מטשטש את הפרטים, אבל אנחנו, הקוראים, מכירים אותם היטב, היינו שם! והלב נכמר מהפער בין התשוקה לדעת, להבין, לבין חוסר האפשרות לפענח את העבר הרחוק, זה שהוליד את ההווה ולא הותיר כמעט עקבות.

פעם, לפני כמאה שנה, טיפס ילד על עץ שצמח ליד בית החולים בעיירה קטנה ומרוחקת, בקצה הודו, בסוף העולם, וקטף לעצמו משמשים מקצה הענף. עכשיו יושבים בני זוג, תיירים צעירים, מתחת לאותו עץ ושוב קוטפים ואוכלים. רק הקורא יודע מה היה על העץ הזה. ומה קרה לילד האבוד. מי הביט בו בחלון. לבו של מי נשבר. כך לקראת סופו של הסיפור מגיעים לבית קברות. הסיפורים המוכרים כל כך נותרו כאבני מצבה שכמה מילים חרותות עליהן. הדמויות שהתקרבנו אליהן, שאנו יודעים היטב את כל התשוקות והייסורים שלהן, נמוגו כלא היו. נשארו כהדים קלושים, חלקם יולידו צאצאים שחיים אחרת, את החיים של עצמם, חלקם ייוותרו כסיפורים בתוך הסיפור, כמיתוסים. את הזקנה שכולה ריחות עיפוש ונפטלין, ש"נדמה ששום נעורים לא קדמו לה", שכל חייה היו "זכירה של העוול שנעשה לה בצעירותה" אנחנו מכירים היטב. פעם, באחת השכבות הקדומות של הספר, ליוונו אותה מקרוב, היינו שותפים לכיסופיה ולאכזבתה, ואילו דמות אחרת, איש מבוגר ועייף, נפגוש בהמשך כפעוט שמשיט סירות נייר בתעלות בוציות. חיים שלמים, רבים, מצטיירים לנגד עינינו, עבר נמהל בעתיד, זמן שנקרע לכל הכיוונים, אבל מצטבר בסופו של דבר לסיפור מרתק, תחילה נרמז, ואז מסופר ממש, בלי לוותר על כלום. בלי להשאיר שום דבר שלא נראה במדויק, בברור, בפרוטרוט, כפי שהכתוב מעיד כמו על עצמו: "היו העלילות הגדולות והיו ההתרחשויות הקטנות שלצדן, וחיים נחיו גם בהן, גם אם מעולם לא זכו בכותרת": כמו האסטרונאוט שחיכה בחלל בזמן שחבריו פסעו על הירח, כמו "מי שצווה לשאת את צלבו של ישו אל גולגולתא ובוודאי נאנק תחת משאו; מה לו ולמי שטען שהוא בו של אלוהים," כי כן, "שנות האבולוציה עדיין לא הצליחו לפטור את המין האנושי מן הטיפשות."

יופייה של הכתיבה מפעים. אין עמוד שנעדרות ממנו שורות עוצרות נשימה. הנה למשל ילד כבד גוף שמזנק אל הכדור שבועט אליו אביו, "מתעופף כאחד המלאכים," שחפים צווחים מעל הים בנורבגיה, "כמו כדי לדרבן אותו לדבר," ושמש שמשתהה שם במקומה ואינה שוקעת "כאילו היא נרתעת מצינת המים", הנה דזו (חיה שהיא הכלאה בין יאק לפרה) שעומד ליד מקווה מים ונראה כאילו הוא "מנסה לבלוע בלקיקות את בבואתו,"  נער שאחיו הקטן קורא לו, "וקראו לו גם האור הנשבר בקרח והאוויר שהאור עובר בו," הנה הרים שבהם "הגובה התיש לא רק את הארזים, אלא גם את יקוד השמש," וים "שמתגלגל ככה עם כל דגיו ונאסף כולו." כל אלה רק דוגמאות אקראיות, ספורות, לשפע בלתי נדלה.

הכתיבה מתעלה במיוחד ביופייה במקומות הכי כואבים. סופרים אחרים יכולים וחייבים להסתפק בהתרחקות מפני תיאורים שבספר קו המלח מתאפשרים, למרות היותם בלתי אפשריים בעליל. עוצמתם מצמיתה, עד כי נדמה שלא ייתכן, שאין מקום לעוד, שחייבים לעצור, אבל לא, כי התיאור נמשך, ויופיו נמשך, ואין גבול לפחד, ואין סוף לחמלה.

15 תגובות על ״יובל שמעוני: "קו המלח", היופי והמורכבות של יצירת מופת״

  1. שלום רב
    בימים אלו אני מסיים את קריאתו של הרומן קו המלח. מתרשם מרומן חשוב בספרות הישראלית ועם זאת לא ספרות מופת. יש כאן ניסיון מרשים לכתוב בסגנון תחילת המאה ב 20 רומן רחב יריעה. אני נזכר באופן התשלום שהיה נהוג לספק לסופרים על פי מספר העמודים.. שמעוני כותב רומן של המאה ה 19 במאה ה21. הרומן עוסק בזיוף יצירת אמנות ושמעוני מתענג על הזיוף והופך אותו ליצירת אמנות. אין כאן משהו מקורי, סגנון הכתיבה, התוכן, הצורה אינם מעוררי השראה. נכון שלפעמים יש הברקות,שיאים מיוחדים של דרכי ביטוי. ועדיין אפשר היה לצמצם את היקף הרומן בהרבה.
    כמחווה לזיוף יצירות, יחסים ואהבה הרומן הזה מצדיק את קיומו. אני נהנה מקריאתו, אך קריאה שנייה כנראה שלא תהיה..

    אהבתי

    1. תודה איתמר, על דבריך. אמנם אני לא מסכימה אתך, אבל מעניין לשמוע עוד השקפה. לדעתי הוא מתענג לא על הזיוף עצמו אלא על משמעויותיו. הזיוף האמיתי שעליו הוא כותב הוא זיופן של כל הדתות שבשמן נעשים המעשים הכי מחרידים. הדתות הללו שנוגעות בכיסופים הכי עמוקים ובפגיעות הכי גדולה, ומשלות את בני האדם שיש להן תשובות.

      אהבתי

  2. קראתי את ההתרשמות שלך מהספר , תודה שכתבת,גמרתי לפני כמה ימים את הספר, אני כולי נפעמת ממנו, יצירה כל כך שלמה ומורכבת ,דמיות ממכירות לב ,רצון לנחם אותם ,על הגורל המר והבדידות , רבות חשבתי על הסופר איך בנה את שלד הכתיבה . ומה הניע אותו לכתוב יצירה שלא רבים ישרדו ויקראו אותה עד סופה. רגעים נפלאים והרבה אירוניה, וגם לי היתה הרגשה שאני יודעת דברים שהנכד לא יודע ,או הבן ,והייתי רוצה לספר להם כדי להקל עליהם.
    שוב תודה

    אהבתי

  3. הי, יצא לי לקרוא את הספר הזה. מיהרתי לקנות אותו ולקרוא בו ברגע שהוא יצא. היות והתרשמתי בזמנו מ'חדר'.

    האמת- קו המלח הוא לא ספר מוצלח. יצא לי כבר לדון עם מישהו שקרא את הספר בפורום הספרים של וואי נט, למעשה היינו 3 קוראים. ורק אחד, התרשם לטובה.

    שימי לב שלכל אורך הספר אין עיצוב לדמויות או הרגשה של הימשכות והתפתחות. המזימה של מקנזי מאד ילדותית והייתי אומר, אפילו באנלית.

    ניתן לצפות מספר ארוך שיזמין את הקורא לנסות ולהציע אנלוגיות. בוא נקח לדוגמא נושא שחוזר: כישלון להקים משפחה. כמעט כל דמות נקלעת לסוגיה הזאת. אולם, לא נראה לי שאפשר להגיד על אודותיה משהו בעל משמעות. פוליאקוב, בורח ממשפחתו בעקבות הפוגרום ונסוג מכל קשר זוגי עד סוף חייו. מקנזי, לא מצליח לשמור על זוגתו בירח הדבש שלהם ועסוק כל חייו במזימת נקמה ילדותית. טנזין, מלווה השיירות, שומר טינה לבריטים על שהנמיכו את דמות אביו בעינו ולא תהיה ליחסיו עם אביו תקומה עד סוף חייו. הילד של פוליקוב (הספקתי לשכוח את שמו) והנכד בכלל מתוסבכים.

    איפה הרגשת קרוב למצוקות וייסורים של הדמויות?

    אולי אפשר להגיד שיש בספר הזה כמה תיאורים חזקים כמו תיאור הפוגרום או שני הפרקים היפים שעוקבים אחרי הסופה במדבר ותעיה של הדמוית בעקבותיה.

    אבל לא מצאתי בספר הזה משהו מעניין לחשוב עליו או לדון בו.

    עברו איזה חודשיים שלושה מאז שסיימתי את הספר הזה. כך שסלחי לי על אי דיוקים קלים

    אהבתי

    1. מעניין להיווכח עד כמה שני אנשים שונים שקוראים את אותו ספר "יוצאים" מתוכו עם התרשמות כה שונה.

      בעיניי הספר נפלא לכל אורכו, שומר על מתח, מרתק .ומעורר הזדהות עמוקה אכן, קיימים בספר כמה מוטיבים שחוזרים ומהדהדים – תחושת הנטישה, יחסי אבות ובנים ובעצם היעדרה של הורות מיטיבה, הצורך למצוא תחליף לבן האובד, ומעל לכול שורר הדיון הפילוסופי על כל הדתות והמופרכות שלהן.

      התיאורים היו בעיני יפים להפליא, עוצרי נשימה בדיוק שבהם, בעוצמה הגוברת והולכת, עד שהמציאות המסופרת כמו קורמת עור וגידים, נעשית ממשית לגמרי, .

      בתשובה לשאלתך – הרגשתי קרובה מאוד אל המצוקות והייסורים של הדמויות. אבל כנראה שאין מה לעשות, לא ייתכן שכולם יאהבו הכול באותה מידה….

      עם כל זאת, אני שמחה על מה שכתבת. מעניין לקרוא תגובה כל כך שונה משלי!

      אהבתי

  4. הי עופרה
    שמי נילי ואני חברה של אושיק, שהמליצה על הבלוג שלך בחום רב
    קראתי את הרשומה על קו המלח ורצתי לקנות
    מקווה שהספר טוב באיכותו יופי הכתיבה שלך
    אני מורה לאנגלית וגם מחנכת בגיל חטיבה
    אשמח להמלצות עבור תלמידי
    יום טוב
    נילי

    Date: Thu, 8 Jan 2015 22:02:32 +0000
    To: nilivaknin@hotmail.com

    אהבתי

  5. התיאור שלך וההתפעמות שלך מרגשים. איני בטוח שהספר מיועד לאתאיסט כמוני, אבל ללא ספק עשית לי חשק עז לקרוא אותו… הוא יהיה אחד הבאים, ואולי אפילו הבא בתור. תודה לך ושבת שלום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s