ברגע מסוים, בשליש האחרון של הסרט, הופתעתי לשמוע בקהל פרצי צחוק רמים. גבר זר שישב לימיני, ממש נשנק מרוב צהלה. בה בעת ראיתי ממש באותו רגע גם לא מעט אנשים שהשפילו את ראשיהם במבוכה, פיהקו והציצו בשעוניהם כדי לבדוק מתי כל העניין הזה יסתיים והם יוכלו לצאת מהאולם, להשתחרר מהצפייה בסרט המייגע הזה ולשוב סוף סוף אל חייהם.

האם אפשר לצפות לכך שקומדיה תצחיק תמיד ואת כולם? כנראה שלא. יחד עם זאת, אי נוחות וקוצר רוח ודאי אינן התגובות שיוצריהן של קומדיות חולמים עליהן.

"משפחה לא בוחרים", או בשמו הצרפתי וההולם יותר "Papa ou Maman", כלומר –  "אבא או אימא" – סרטו של מרטין בורבולון, מבקש לבחון מצב מוכר מאוד: בני זוג מבקשים להתגרש. לא משום שהם שונאים זה את זה. להפך. הם די מיודדים. ובכלל, הם כל כך מצליחים, ביחד ולחוד. הוא רופא נשים. היא מנהלת באיזו חברה שרוב העובדים בה גברים. יש להם בית נאה, חברים קרובים שאתם הם נוסעים כל שנה לנפוש באי יווני, שלושה ילדים מוצלחים. החלטתם להיפרד נופלת על חבריהם כרעם ביום בהיר. האישה מספרת על כך לחברתה כשזאת מנסה לתכנן אתה את החופשה השנתית, ושניהם ביחד ממשיכים ומסבירים לידידיהם מדוע החליטו להיפרד: לאחרונה גילו ששוב אינם מאוהבים, שנותרה ביניהם רק ידידות טובה. על הכול הם מסכימים, ברוח טובה – חלוקת הרכוש, המשמורת המשותפת על הילדים, שיתוף הפעולה שישרור ביניהם גם בעתיד.

דבר אחד הם אינם מצליחים לעשות: להודיע לילדיהם על ההחלטה.

עד לרגע זה הסרט מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הדמויות סבירות. היחסים ביניהן משכנעים. אפשר אפילו להזדהות עם מצוקתם של בני הזוג שמתקשים לספר לילדים מה עתיד להתרחש. אבל אז מתרחשת תפנית, שהיא בעצם סוג של תקלה: שני בני הזוג מקבלים מהממונים עליהם הודעה על קידום. הוא יישלח לעבוד בהאיטי. היא –  לדנמרק. באצילות נפש מוכנה האישה לוותר על ההצעה לעבור לדנמרק, כדי לאפשר לבעלה להתקדם בקריירה שלו. אבל אז, במפתיע, היא מגלה שהוא מנהל רומן עם אחת האחיות בבית החולים שבו הוא עובד.

וכאן מתחילה מעין פארסה מגוחכת, מייגעת ומביכה: אחרי שבני הזוג מצליחים להודיע לילדיהם על ההחלטה להתגרש, הם מטילים עליהם להחליט עם מי הם מעדיפים לחיות, עם האימא או עם האבא. ואז שניהם מתחילים במסע שכנועים שנועד להביא לכך שהילדים יבחרו בבן הזוג האחר. כדי להצליח במשימה הם פותחים בסדרה של התעללויות, נפשיות וגופניות, זה בזה ובעיקר בילדים. כך למשל האבא לוקח את הילדים למשחק פיינטבול ומכאיב להם. האימא פורצת למסיבה של בתה המתבגרת ומשפילה ומביכה אותה בפני ידידיה. האבא שוכר דירה מזעזעת כדי שהילדים לא ירצו לגור אתו. האימא סוטרת לחברים של הילד, במהלך מסיבת יום ההולדת שלו, ועוד ועוד הכאבות, העלבות, והתאכזרויות. כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה רוע ואלימות. כל כך הרבה רשעות.

בריאיון שהעניקו כותבי התסריט, אלכסנדר דה לה פאטלייר ומתיה דלפורט, סיפרו השניים לווריאטי כי התייעצו עם ילדיהם כדי לברר אתם אילו התנהגויות של הורים יכולות להכאיב ולזעזע בני נוער במיוחד, ועל כך ביססו את המהלכים שנוקטים שני ההורים המטורפים שבסרט. התנהגותם של ההורים הולכת ומקצינה, ושלל המעשים המחרידים שהם עושים בילדים שלהם אמור כנראה, לא ברור לי כיצד, להצחיק. אף על פי שאת האמת יש לומר: גם ברגעים שבהם נאנחתי מרוב ייאוש והשתוממות, היו בקהל אנשים שצחקו.

לי לא ממש ברור מה יכול להצחיק בהורים שהקריירה חשובה להם עד כדי כך שהם מתאכזרים לילדיהם, רק כדי להתנער מהם, גם, ואולי מכיוון, שכל ההתרחשויות בסרט מוקצנות, מגוחכות וגרוטסקיות.

אגב כך נזכרתי בחילופי דברים שניהלתי פעם עם חברה שהתגרשה זה לא מכבר.

"איך זה," שאלה אותי החברה, "שאנשים מסוימים מספרים לי על הגירושים הידידותיים שלהם, ורק אצלי הכול היה כל כך קשה וכואב?"

"לספר שהיו לך גירושים ידידותיים גם את יכולה," אמרתי לה.