תגית: וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף: "משלח יד של נשים": מי הייתה רוח הרפאים שהפריעה לה לכתוב?

וירג'יניה וולף נשאה את הנאום "משלח יד של נשים" בפני סניף של "האגודה הלאומית לזכויות של נשים" ב-21 בינואר 1931. ביום שקדם לנאומה כתבה וולף ביומנה: "כרגע, בזמן שהתרחצתי באמבטיה, עלה בדעתי רעיון לספר חדש, שיהיה המשך לחדר משלך. כותרתו תהיה אולי 'משלח יד של נשים'. אלוהים, איזו התרגשות!" הספר שלוש גיניאות, שראה אור ב-1938, נשא תחילה את שמו של המאמר שלפנינו.

וירג'יניה וולף גדלה במשפחה אמידה, בסביבה ויקטוריאנית. כפי שאפשר להיווכח מהמאמר, גם מנשים משכילות כמוה ציפו להמעיט מערך עצמן ולהתמקד בטיפוח הגברים הסובבים אותן. במסה חדר משלך פירטה וולף את התנאים החומריים שרק אם הם מתקיימים יכולה אישה לזכות בחופש ליצור. בספר ההמשך, שלוש גיניאות תיארה וולף את הקשיים שעמם מתמודדות נשים המבקשות להיות פעילות ולעסוק במשלח היד שבחרו בו.

וירג'יניה וולף נחשבת אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות הראשונות. בחדר משלך תיארה כיצד "לאורך מאות שנים עמד לרשות נשים הכוח הקסום והמתוק, שאִפשר להן לשקף את דמותו של הגבר תוך שהן מכפילות את גודלה". בדבריה המובאים כאן (בתרגומי) אפשר לראות כיצד ביקשה לשחרר את הנשים, כדי שיוכלו להביט במראה ולראות בה את עצמן.

 

וירג'יניה וולף: משלח יד של נשים

כשהמזכירה שלכן הזמינה אותי לבוא, היא אמרה לי שהאגודה שלכן מטפלת בתעסוקה של נשים, והציעה שאספר לכן משהו על חוויותיי המקצועיות.

אכן, אני אישה; אכן, אני עובדת; אבל מה הן חוויותי המקצועיות? קשה לומר. המקצוע שלי הוא –  ספרות. ובמקצוע הזה יש לנשים פחות חוויות מאשר בכל מקצוע אחר, חוץ מאשר לנשים שמופיעות על הבמה. במילה "פחות" כוונתי לחוויות הייחודיות לנשים. כי לפני שנים רבות היו נשים שפרצו לי את הדרך –  פאני בארני, אלפרה בן, הרייט מרטינו, ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט –  רבות מהן מפורסמות, ורבות אחרות נשכחו ואינן מוכרות. הן היו שם לפניי, הן כבשו את הדרך ואפשרו לי לצעוד בה. לכן כרק שהתחלתי לכתוב,  המכשולים המשמעותיים שניצבו בפני היו מעטים. הכתיבה הייתה עיסוק מכובד ולא מזיק. השלווה המשפחתית לא הופרה בשל חריקותיו של העט. לא הוצגו תביעות כלפי הארנק המשפחתי. תמורת עשרה שילינג ושישה פני אפשר לקנות כמות של נייר שתספיק לכתיבת כל המחזות של שייקספיר, אם עיסוק כזה עולה על הדעת. לסופר אין צורך בפסנתרים ובדוגמניות, בפריז, וינה וברלין, באמנים ידועי שם או בפילגשים. מחירו הנמוך של נייר הכתיבה הוא כמובן הסיבה לכך שנשים כתבו והצליחו, לפני שעשו חיל גם במקצועות אחרים.

אבל אספר לכן סיפור – הוא פשוט. עליכן רק לראות בעיני רוחכן נערה יושבת בחדרה, אוחזת עט. היה עליה רק להניע את העט משמאל לימין – להתחיל לפני הצהריים, בעשר, ולסיים באחת. בסופו של דבר עלה בדעתה לעשות משהו פשוט וזול: להכניס כמה מהדפים הללו למעטפה, להדביק בול של פֶּנִי ולהטיל את המעטפה לתיבה האדומה שבקרן הרחוב. כך נעשיתי עיתונאית; מאמציי זכו לתמורה ביום הראשון של החודש הבא – יום מרהיב מבחינתי – בזכות מכתב עם צ'ק בסך פאונד, עשרה שילינג ושישה פני, שקיבלתי מהעורך. אבל כדי שתבינו עד כמה איני ראויה להיקרא אשת מקצוע, עד כמה איני מכירה את המאבקים והקשיים של חיים כאלה, עלי להודות שבמקום להוציא את הכסף שקיבלתי על לחם וחמאה, על שכר דירה, נעליים וגרביים, או כדי לפרוע את החוב אצל הקצב, הלכתי וקניתי לי חתול – חתול יפהפה, פרסי, שעד מהרה עירב אותי בוויכוחים מרים עם שכניי.

מה יותר פשוט מאשר לכתוב מאמרים, ועם ההכנסות לקנות חתולים פרסיים? אבל רגע. מאמרים צריכים לעסוק במשהו. דומני שהמאמר שלי עסק ברומן שכתב אדם מפורסם. ובזמן שכתבתי את הסקירה ההיא, גיליתי שאם אני רוצה לכתוב סקירות על ספרים, עלי להיאבק ברוח רפאים מסוימת. רוח הרפאים הייתה אישה, וכשהיטבתי יותר להכיר אותה כיניתי אותה בשמו של שיר מפורסם, "מלאכית בבית". היא זאת שנהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.

אתן, שנמנות עם בנות דור צעיר ומאושר יותר, אולי לא שמעתן עליה – ייתכן שאינכן יודעות למה כוונתי בכותרת "מלאכית בבית". אתאר אותה בקיצור נמרץ ככל שאוכל: היא העניקה המון אהדה. היא הקסימה. לא היה בה אפילו שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה בכל האמנויות המורכבות של חיי משפחה. היא הקריבה את עצמה על בסיס יומיומי. אם הוגש עוף, היא לקחה לעצמה את הרגל; אם נשבה רוח פרצים – היא ישבה בדרכה. בקיצור, היא הייתה כה מכוננת, עד שלא היו לה מעולם רצון או מחשבה משל עצמה. היא העדיפה להזדהות תמיד עם המחשבות והרצונות של הזולת. ומעל לכול – אין צורך שאומר – היא הייתה טהורה. הטוהר שלה היה אמור להיות יופייה העיקרי – הסומק שלה, חינה הרב. באותם ימים, ימי שלטונה האחרונים של המלכה ויקטוריה, היתה לכל בית מלאכית משלו. כשהתחלתי לכתוב פגשתי אותה מיד עם המילים הראשונות. צל כנפיה נפל על הדפים שלי; שמעתי את רשרוש החצאיות שלה בחדרי. כלומר, ברגע שלקחתי את העט כדי לסקר את הרומן שכתב אותו איש מפורסם, היא חמקה מאחוריי ולחשה: "יקירתי, את אישה צעירה. את כותבת על ספר שכתב גבר. הביעי אהדה. היי רכה; החמיאי; שקרי; השתמשי בכל הכישורים וההונאות של בנות מינך; אל תאפשרי לאיש לנחש שיש לך דעה משלך. מעל לכול – היי טהורה." והיא ניסתה להוליך את העט שלי. אני נזכרת עכשיו במעשה אחד, שאני מקבלת עליו את האחריות, אם כי אותה אחריות מוטלת בעצם על כתפיו של אחד מאבות אבותיי המצוינים, שהוריש לי סכום כסף מסוים – נאמר, חמש מאות פאונד בשנה? – כך שלא נאלצתי להישען רק על הקסם שלי כדי להתפרנס. פניתי אל המלאכית ולפתי אותה בגרון. התאמצתי להרוג אותה. האמתלה שלי, אם עולם החוק ילכוד אותי, תהיה – שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אלמלא הרגתי אותה, היא הייתה הורגת אותי. הייתה עוקרת את הלב מכתיבתי. כי, כפי שגיליתי ברגע שקירבתי את העט אל הדף, אי אפשר לסקר אפילו רומן אם אין לך דעה משלך, אם אינך מביעה את האמת, לדעתך, על יחסים בין בני אדם, על מוסר, ועל סקס. ועל כל הסוגיות הללו, לשיטתה של "מלאכית הבית", נשים אינן יכולות לדון בחופשיות ובפתיחות; עליהן להקסים, עליהן לְרַצות, עליהן – אנסח זאת בבוטות – לשקר, אם ברצונן להצליח. לכן, בכל פעם שחשתי בצל כנפיה או בזוהר ההילה שלה מוטלים על הדף שלי, לקחתי את קסת הדיו והטחתי אותה במלאכית. היא מתה לגמרי, אם כי טִבְעָה הבדוי הועיל לה מאוד. הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר את המציאות. שוב ושוב התגנבה המלאכית וחזרה, גם כשחשבתי שכבר נפטרתי ממנה. אמנם אני מספרת לעצמי שהרגתי אותה בסופו של דבר, אבל המאבק היה קשה. הוא תבע זמן רב שמוטב היה אילו הוקדש ללימוד של כללי הדקדוק היווני, או לשיטוט בעולם, בחיפוש אחרי הרפתקאות. אבל החוויה הייתה אמיתית; היא הייתה חוויה שחייבת ליפול בחלקה של כל אישה שכתבה אי פעם. הרצח של מלאכית הבית הוא אחד מעיסוקיה של כל סופרת.

אבל אמשיך בסיפורי. המלאכית מתה. מה נותר אחריה? תוכלו לומר שרק דבר פשוט ונפוץ – אישה צעירה בחדרה, שיש לה קסת דיו. במילים אחרות, עכשיו לאחר שנפטרה מהזיוף, אותה אישה צעירה יכולה להיות רק היא עצמה. אהה. אבל מהו אותו "עצמה"? כלומר, מהי אישה? אני יכולה להבטיח לכן שאינני יודעת. אני לא מאמינה שאתן יודעות. אני לא מאמינה שמישהי יכולה לדעת, עד שהיא מתבטאת באחד מתחומי האמנות או המקצועות הפתוחים בפני הכישרונות האנושיים. זאת אחת הסיבות לכך שבאתי לכאן: הכבוד שאני רוחשת לכן, המצויות בעיצומו של תהליך שבו, באמצעות החוויות שלכן, אתם מראות לנו מהי אישה, אתן, שמעניקות לנו, באמצעות כישלונותיכן והצלחותיכן, את הידע החיוני כל כך.

אבל אמשיך בתיאור חוויותיי המקצועיות. הרווחתי פאונד ושישה פני מהסקירה הראשונה שכתבתי; ועם הכסף קניתי חתול פרסי. ואז נעשיתי שאפתנית. חתול פרסי הוא דבר נהדר, אמרתי; אבל אין די בחתול פרסי. אני זקוקה למכונית. וכך התחלתי לכתוב רומנים – כי עד כמה שזה מוזר, אנשים נותנים לך מכונית אם את מספרת להם סיפור. מוזר עוד יותר שאין בעולם שום דבר מרנין יותר מאשר לספר סיפורים. העיסוק נעים הרבה יותר מאשר כתיבה של סקירות על רומנים מפורסמים. ועם זאת, אם אציית להנחיות של המזכירה שלכן ואספר לכן על חוויותיי המקצועיות כסופרת, עלי לספר לכן על חוויה משונה שהייתה לי כמי שכותבת רומנים. כדי להבין אותה עליכן לדמיין תחילה את הלך הרוח של סופרת כזאת. אני מקווה שלא אסגיר סודות מקצועיים אם אומר כי תשוקתו העיקרית של סופר היא להיות מחוסר הכרה, ככל האפשר. עליו  להכניס את עצמו למצב של תרדמת. הוא רוצה שהחיים יימשכו ככל האפשר ברוגע ובסדירות. רוצה לראות שוב ושוב את אותן פנים, לקרוא את אותם ספרים, לעשות את אותם דברים, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, בעודו כותב, כדי ששום דבר לא יפר את האשליה שבתוכה הוא חי, כדי ששום דבר לא יפריע או יפגע בשקט של הפשפוש, המישוש, הזינוק והמרוץ, וכל התגליות הפתאומיות של אותה רוח ביישנית ואשלייתית – הדמיון. נדמה לי שכל אלה זהים אצל גברים ואצל נשים. מכל מקום, אני רוצה שתראו אותי בדמיונכם כותבת רומן כשאני שרויה בטרנס. רוצה שתדמיינו אישה צעירה יושבת עם עט בידה, ובמשך כמה דקות, למעשה – שעות, לא טובלת אותו בקסת הדיו אפילו פעם אחת. הדימוי העולה על הדעת כשאני חושבת על אותה אישה הוא של דייג ששוכב, שקוע בהרהורים, על גדת אגם עמוק, בידו מוט שהוא מחזיק מעל המים. האישה מניחה לדמיונה לשוט, בלי להיבלם ליד כל סלע וכל נקיק, בעולם השקוע כולו במעמקי ישותנו הלא מודעת. ועתה מגיעה החוויה, זאת שנפוצה לדעתי הרבה יותר בקרב סופרות מאשר בקרב סופרים: החכה חולפת בין אצבעותיה. דמיונה מיהר והרחיק לכת. הוא מצא בריכות, מעמקים, מקומות אפלים שבהם מנמנמים הדגים הכי גדולים. ואז –  התרסקות. התפוצצות. קצף ומהומה. הדמיון התנפץ על פני משהו קשה. האישה התעוררה מחלומה. היא נקלעה למצוקה עזה וקשה. אם לומר זאת בישירות: היא חשבה על משהו, משהו על הגוף, על להט התשוקות שאישה כמוה אינה יכולה להביע. גברים, ההיגיון אומר לה, יזדעזעו. המודעות למה שגברים יגידו על אישה שאומרת את האמת על להט תשוקותיה העירה אותה מתוך המצב האמנותי של חוסר מודעות. שוב אינה יכולה לכתוב. הטרנס התפוגג. דמיונה אינו יכול עוד לפעול.

אני מאמינה שזאת חוויה שכיחה מאוד בקרב סופרות – שמרנותם המוסכמת, הקיצונית, של בני המין האחר בולמת אותן. כי גם אם גברים מעניקים לעצמם לכאורה חירות רבה יותר, אני בספק אם הם מסוגלים להבין או לשלוט, בעוצמת החומרה שבה הם דנים לכף חובה חירות דומה אצל בנשים.

אלה אם כן היו שתי חוויות אמיתיות משלי. שתיים מההרפתקאות של חיי המקצועיים. את הראשונה – רצח "מלאכית הבית" – אני חושבת שפתרתי. היא מתה. אבל את השנייה – הרצון לומר את האמת על חוויותיי כגוף, אני חושבת שטרם פתרתי. ספק אם איזושהי אישה כבר פתרה אותה. המכשולים הניצבים בפניה אדירים, ועם זאת גם קשים מאוד להגדרה. במבט מבחוץ אי אפשר שלא לתהות: מה פשוט יותר לכאורה מכתיבה של ספרים? במבט מבחוץ אפשר גם לשאול במה שונים המכשולים הניצבים על דרכה של אישה מאלה הניצבים על דרכו של גבר. אני סבורה שבמבט מבפנים מצבן שונה מאוד; היא עדיין צריכה להיאבק נגד רוחות רפאים רבות; עליה להתגבר על הרבה דעות קדומות. זמן רב יחלוף לדעתי לפני שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלי שתיאלץ לשחוט איזו רוח רפאים, בלי שתתנפץ על סלע. ואם זה המצב בספרות, המקצוע החופשי ביותר מבחינתן של נשים, מה באשר למקצועות אחרים, שאליהם אתן נכנסות עכשיו לראשונה?

אלה השאלות שהייתי שואלת אתכן, אילו היה לי זמן. ואם הדגשתי את חוויותיי המקצועיות, עשיתי זאת כי אני מאמינה שגם אם צורתן שונה, הן גם שלכן. אפילו כשהנתיב פתוח להלכה – כששום דבר אינו מונע מאישה להיעשות רופאה, עורכת דין, פקידה בשירות הציבורי – אני מאמינה שרוחות רפאים ומכשולים רבים מגיחים על דרכה. אני חושבת שהדיון עליהם חשוב ובעל ערך. רק כך אפשר לחלוק את העבודה ולפתור את הקשיים. עם זאת, חייבים לדבר גם על היעדים והמטרות שלמענם אנו נאבקות, שלמענם אנחנו מנהלות את הקרבות הקשים הללו. אי אפשר לחשוב שהקרבות הללו מובנים מאליהם; יש לבחון אותם כל הזמן, ולשאול שאלות על אודותיהם. זאת העמדה שאני רואה כאן באולם הזה, מוקפת בנשים שפועלות, לראשונה בהיסטוריה בתחומים מקצועיים כה רבים, ומדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. בתוך הבתים שלכן זכיתן בחדרים שעד כה עמדו לרשותם של גברים בלבד. אתן מסוגלות, לא בלי עבודה קשה ומאמצים רבים, לשלם את שכר הדירה. אתן מרוויחות את חמש מאות הפאונד שלכן בשנה. אבל החופש הזה הוא רק תחילת הדרך. החדר כבר שלכן, אבל הוא עדיין ריק וחשוף. יש לרהט אותו; יש לקשט אותו; יש לחלוק אותו. איך תרהטו אותו, איך תקשטו אותו? עם מי תחלקו אותו, ובאילו תנאים? אלה לדעתי שאלות שחשיבותן מכרעת. כי לראשונה בהיסטוריה אתן מסוגלות לשאול אותן; כי לראשונה, אתן יכולות להחליט בעצמכן. התשובות צריכות להיות שלכן. ברצון הייתי נשארת ומשוחחת על השאלות הללו, ועל התשובות להן, אבל לא הערב. זמני תם ועלי לסיים.

 

נח שטרן, "פס רקמה צר", תרגומים של ט"ס אליוט ווירג'יניה וולף: מי ניצב במרכז העניין?

עיצוב העטיפה של הספר פס רקמה צר מעיד רבות על עמדתו: ברקע הכריכה הקדמית מופיעות שורות כתובות בכתב יד נאה ומעוגל, ובהן מילים מנוקדות. ניכר שנכתבו באורך רוח, בהקפדה על כל תו. גם בחלקה האחורי של הכריכה מופיעות שורות כתובות, כאן הן צפופות ודחוקות יותר, וברור שזאת טיוטה כלשהי שכתב אדם מסור מאוד לעשייתו.

אלה שורות בכתב ידו של המתרגם, שתצלום של עמוד נוסף מכתב ידו "מתוך תרגום 'כיצד קורין ספר?'. המסה החותמת את ספרה של וירג'יניה וולף הקורא המצוי"מובא בפתח הספר. נח שטרן תופס בספר הזה מקום של כבוד, לא כמתרגם, אלא כשותף שווה ערך ליוצרים שתרגם, ואולי, לפחות בספר שלפנינו, כיוצר החשוב ביניהם. הוא מובלט לא רק בתצלומי כתב ידו, אלא גם בדיוקנאות שלו, המופיעים עוד לפני התרגומים עצמם: "נוח שטרן בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל)" ונוח שטרן מצולם בחברת "קבוצת סופרים עבריים ויידיים, קובנה, ח' אדר ב' תרפ"ט".  של מי אם כן הספר ועל מי? של שניים מהיוצרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, או של המשורר יליד קובנה שתרגם את כתביהם?

קורות חייו של נח שטרן, יליד ליטא (1912-1960), מצערים מאוד. הוא הגיע לישראל כשהיה בן 23, ונותר בבדידותו, עד שהתאבד בבית חולים לחולי נפש, שם אושפז אחרי שריצה חמש שנות מאסר בשל תקיפה של ספרן הקיבוץ שבו גר. בין המלאכות הרבות שעסק בהן, הקדיש את זמנו לעבודת התרגום, והיה הראשון שתרגם את "ארץ השממה" של ט"ס אליוט, המובא בספר שלפנינו. גם בתרגום הזה נקשרה שערוריה: מנחם בן העמיד פנים שהוא זה שתרגם את השיר.

אין ספק שדמותו של נח שטרן מעוררת עניין. בביקורת שהעלה היום יהודה ויזן במוסף הספרים של עיתון הארץ, חולק המבקר מקום של כבוד לנח שטרן, תומך בזרקור שהפנתה לעברו ההוצאה לאור ומכנה את תרגומיו "נכס צאן ברזל".

בחינה מקרוב של "ארץ הישימון" מראה כי התרגום משובח, גם אם לא בכל השורות התייחס המתרגם לאלוזיות הטמונות בהן. הנה דוגמה אחת קטנה:

על פי המפרשים באנגלית, שורות 23 עד 25 אמורות לשאוב את השראתן מהמקרא, ליתר דיוק, מספר יחזקאל, פרק ו', ומקהלת, פרק י"ב, פסוק 5:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה: כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים."

אצל ט"ס אליוט באנגלית:

A heap of broken images, where the sun beats
And the dead tree gives no shelter, the cricket no relief

התרגום של קהלת לאנגלית:

Furthermore, men are afraid of a high place and of terrors on the road; the almond tree blossoms, the grasshopper drags himself along, and the caperberry is ineffective. For man goes to his eternal home while mourners go about in the street.

בתרגום לעברית של שטרן:

"… כִּי תֵּדַע רַק
תֵּל פְּסִּילִים נְתוּצִים, הַשֶׁמֶש מַצְלִיפָה עָלָיו,
וְהָעֵץ הַמֵּת לֹא יִתֵּן כָּל מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר – כָּל רְוָחָה".

אמנם החגב נהפך לצרצר, והשקד ל"עֵץ הַמֵּת" (גם במקור!), כלומר – המתרגם התעלם בעצם מהאלוזיות, אבל התוצאה מצדיקה את הפרשנות השונה שלו.

לעומת זאת, בחינה מקרוב של תרגומי המסות של וירג'יניה וולף מעוררת סימני שאלה. הנה, אפילו תרגום הכותרת של אחת המסות: "כיצד קורין ספר" מרתיע, ומאפיין את הבעיות שבתרגום של שטרן. "קורין"? מדוע לא "קוראים"?

השפה ארכאית, וכתיבתה של וולף אובדת בתוך הניסוחים הנמלצים שלפעמים אינן מדויקים (אם כי צוין שהתרגום נערך כדי להחיות את לשונו).

הנה למשל, דוגמה קטנה מהמסה השנייה, "מונטן". במקור כתוב other people may evade us. וולף מבקשת לומר כאן כי כל אחד מאתנו סבור שהוא מיטיב להכיר את תווי הפנים של עצמו, ואילו את אלה של זולתו הוא עלול להחמיץ.  בתרגום לעברית: "בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו". כלומר? משמעות דבריה של וולף פשוט אובדת!

יחד עם זאת, עצם העובדה שהמסות של וירג'יניה וולף ושירו החשוב כל כך של אליוט  מובאים בפני הקורא העברי, משמחת. לאחרונה יש שגשוג בהתייחסות לכתיבתה המסאית של וולף. גם הוצאת תשע נשמות אפשרה לקורא הישראלי להתענג על "רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" בתרגומה הנפלא של רעות בן יעקב.

למרבה השמחה, שני הכרכים של  The Common Reader – הקורא המצוי מכילים עוד לא מעט מסות שטרם תורגמו לעברית. יש למה לחכות!

וירג'יניה וולף: מי אני האמיתית?

אך מה אבסורדי יותר מזה? למען האמת, השעה היא שש בדיוק; זהו ערב חורפי; אנחנו בדרכנו אל הסטרנד לקנות עיפרון. אם כך כיצד זה אנחנו גם במרפסת, עונדות פנינים בחודש יוני? מה אבסורדי יותר מזה? אך זוהי השתטות של הבריאה, לא שלנו. כשתכננה הבריאה את יצירת המופת שלה, בריאת האדם, היה עליה להתרכז בדבר אחד בלבד. במקום זאת, כשסובבה את ראשה, היא הביטה מעבר לכתפה, ולתוך כל אחד מאתנו הזדחלו דחפים ותשוקות המנוגדים לעיקר ישותו, וכך אנחנו מרובי גוונים, מנומרים, מעין תערובת; כל הצבעים נזלו זה על זה. האם מי שעומדת על המדרכה בינואר היא אני האמיתית, עצמי האמיתי, או זאת שרוכנת מהמרפסת בחודש יוני? האם אני כאן או שם? ואולי העצמי האמיתי הוא לא זו ולא זו, לא שם ולא כאן, אלא דבר מה רבגוני כל כך ותועה, עד שרק כשמפקידים את המושכות בידי משאלותיו ומאפשרים לו למצוא את דרכו ללא הפרעה אנחנו באמת עצמנו? הנסיבות דורשות אחדוּת; מטעמי נוחות האדם מוכרח להיות שלם. האזרח הטוב הפותח את דלת ביתו בערב מוכרח להיות בנקאי, שחקן גולף, בעל, אב; לא נווד התועה במדבריות, מיסטיקן הבוהה בשמים, הולל בשכונות העוני של סן פרנסיסקו, חייל הצועד דרכו למהפכה, מנודה המיילל בספקנות ובבדידות. כשהוא פותח את דלת ביתו, הוא מוכרח להעביר את אצבעותיו בשערו ולתלות את מטרייתו על המתלה כמו כולם.


מתוך הספר לאהוב, לשוטט, להפליג
הוצאת תשע נשמות, לעברית: רעות בן-יעקב

וולף, מופסאן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן: "לאהוב, לשוטט, להפליג"

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.


מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

וירג'יניה וולף, "אל המגדלור": האם יכול בכלל אמן לבטא את תחושותיו?

פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"


לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse

סילביה טאונסנד וורנר, "לוֹלי וילוֹז": מה הופך דודה בורגנית למכשפה פראית

איך נולדת מכשפה? לטעמה של הסופרת האנגלייה סילביה טאונסנד וורנר (1893-1978),  התהליך מתחיל לא בכישוף, אלא מתוך מציאות שגרתית לחלוטין. לורה וילוז, המכונה בפי בני משפחתה לולי, היא רווקה אנגלייה שעברה לגור בלונדון בביתו של אחיה, ביחד עם אשתו ושתי בנותיו, זמן קצר לאחר שאביה מת. את הבית הכפרי שבו גדלה נאלצה לעזוב, שכן אביה הוריש אותו לאח אחר, שגר שם עם רעייתו. כל ההתחלה הזאת מזכירה מאוד את הרקע שממנו נוצרו ספריה של ג'יין אוסטן. כך למשל גאווה ודעה קדומה מתמקד, כזכור, בחשש האיום המנקר בלבה של אם המשפחה על מה שיעלה בגורלה ובגורל בנותיה אם וכאשר אבי המשפחה ילך לעולמו, והן יאלצו להתפנות מביתן, כי רכוש אינו עובר, כמובן, מאב לבת אלא רק מאב לבן. ממש כמו לולי וילוז,  גם הסופרת ג'יין אוסטן, שנותרה ברווקותה, נאלצה ברבות הימים לגור בביתו של אחיה, שם כתבה בהסתר את ספריה הנודעים.

תחילתו של הספר שלפנינו מזכירה מאוד את ההווי הבורגני האמיד-למדי, אך לא במידה מופרזת, שמוצאו בחיי הכפר האנגלי, המתואר בספריה של ג'יין אוסטן.  אנו פוגשים אנשים שמידתם העיקרית והבולטת היא נועם הליכות ונימוסים טובים. הכול מסבירים פנים לבני משפחתם. אם יש בהם ביקורת כלפי מישהו, היא אינה נמתחת בגלוי. אין עימותים חזיתיים, רק תהיות מוסוות, רמיזות מעודנות, התחשבות מופגנת וויתורים הדדיים. כך למשל כשאחיה של לולי נושא אישה ומביא אותה אל האחוזה הכפרית שאותה ניהלה לולי אחרי מות אמם, מתעקשות שתי הגיסות להעניק זו לזו את הכבוד שבתואר בעלת הבית. אם יש טינות, הן חבויות ואיש אינו מרשה לעצמו להכיר בהן. וכך כשלולי נאלצת לעזוב את ביתה, גיסתה האחרת, העירונית, אינה מהססת לרגע: ברור לחלוטין שאין בררה, הם יקבלו אותה לביתם, היא תהפוך לחלק מהמשפחה הקרובה, ותקבל לרשותה את חדר האורחים הקטן. יש אמנם בלבה של הגיסה מורת רוח סמויה מאוד על כך שעליה לוותר על החדר, אבל היא מסרבת לחוש בה באמת, הלא ברור שכך צריך להיות, שמקומה של לולי אתם. זו דרכו של עולם. אחיות יתומות מקבלות מחסה וביטחון בבית אחיהן, ואין שום מקום לספקות.

עד כאן הכול מתנהל כצפוי. והסופרת אפילו מתחכמת לקורא וכמו מקדימה את המאוחר כשהיא מספרת לו כיצד בימי מלחמת העולם אחת האחייניות של לולי תספר לבעלה בביקורתיות שזורה בתימהון על הדודה התלותית שלא ידעה למצוא לעצמה חיים של ממש ונשארה לגור אצל אחיה וגיסתה − הוריה.

ואז נכונה לקורא הפתעה גמורה. מהפך. עלילתו של הספר סוטה פתאום לכיוון לא צפוי. כפי שכתבה רנה ורבין באחרית הדבר לספר, התפנית מזכירה במידה לא מעטה את מה שקורה באורלנדו של וירג'יניה וולף, ששם הגיבור נהפך בבוקר אחד, ובלי שום התראה, לגיבורה.

בספר שלפנינו השינוי אינו נעשה בחטף. החלטתה של לולי לעזוב את בית אחיה ולעבור לגור בכפר כלשהו, שעליו רק שמעה, אכן פתאומית, אבל ההשתנות הפנימית שלה, ובעיקר השינוי בסגנונו של הספר, הדרגתית. תחילתו מעוגנת בסגנון ההתחלתי, המוכר: לולי נקלעת לחנות שמוכרים בה פירות וירקות טריים ומשומרים. המראות הססגוניים מעוררים בה ערגה וגעגועים אל חיי הכפר. היא מחליטה לנטוש את הביטחון והשגרה ועושה זאת חרף התנגדותם של בני משפחתה. היא עוברת לכפר. התיאורים עדיין מעוגנים במציאות המוכרת לנו, אבל לאט לאט ובהדרגה מתרחש משהו מוזר, שונה. תחילה אנו נרמזים על כך באזכורים וציטוטים רבים ותוכפים הנוגעים במכשפות במחזה מקבת. ואז המציאות נעשית מיסטית, מסתורית, מוזרה. לולי מגיעה לכנס של מכשפות (אבל אפילו שם, בקטע מבדח למדי, מתחבטת בקשיים החברתיים שידעה מאז ומתמיד), פוגשת אפילו את השטן (או אולי רק מדמיינת? אין לדעת בוודאות), נהנית מעזרתם של כישופים שעוזרים לה בקונפליקטים הנקרים בדרכה.

השינוי הזה, השימוש במציאות ריאליסטית שנעשית שונה, לא צפויה, עתירה בחוקים שהסופרת מציגה אותם כאילו הם מובנים מאליהם, אף על פי שרק היא יודעת אותם, מעלה על הדעת את כתיבתה של ג'יי קיי רולינג, בסדרה הארי פוטר. סביר להניח שרולינג קראה את הספר של קודמתה, סילביה טאונסנד וורנר. בעיני רבים הרומן לולי וילוז הוא אחד הקלאסיקות של הספרות האנגלית. הוא זכה בפרסים וב-2014 כלל אותו העיתון גרדיאן ברשימת 100 הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. כמו טאונסנד וורנר, גם רולינג פותחת את ספרה המפורסם בתיאור ריאליסטי שאינו מנבא את מה שעתיד עד מהרה להגיע: החתולים המדברים, הקללות העתיקות, הקסמים והכישופים.

עלי להודות כי על אף השנינות וההומור הדקיק שבהם כתוב הארי פוטר, נפרדתי ממנו על רציף הרכבת שבו נדרשו תלמידי הכישוף לעבור דרך הקיר. גם עם לולי וילוז וכטעם אישי, הייתי מעדיפה להישאר במחוזות הריאליה (אבל אז היה מדובר, כמובן, בספר אחר לגמרי…). מכל מקום, אפילו אני, שנרתעת מסיפורים המנותקים מהמציאות המוכרת, יכולתי לשמוח עם ההוויה ה"מכשפתית" של לולי, עם המרדנות שלה, עם כוחות הנפש שהיא מגלה בתוכה, ועם ההתמזגות הנוגעת ללב שלה עם כל מה שהטבע הכפרי מציב בפניה. קשה שלא להתאהב ביחד אתה בנוף האנגלי, באגמים הקטנים, בקרחות היער ובשדות. אפילו שמה של הגיבורה וילוז – ערבה, באנגלית (אלוזיה שאובדת בעברית) – מביע את התשוקה הזאת למגע ישיר והדוק עם הצומח, עצים, שיחים, צמחי המרפא שמכשפות אמורות להבין בהם. לולי וילוז מזכירה כמובן גם את ארכיטיפ האישה הפראית שהציגה הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית  קלאריסה פינקולה אסטס  בספרה רצות עם זאבים, שבו כתבה על הערגה והתשוקה אל הפראי שנשים מערביות מצוּוֹת לזנוח ולשכוח.

אין ספק שמי שההגות הזאת מדברת אל לבה תמצא עניין רב בספר.


לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין
Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner

וירג'ינה וולף, "חדר משלך": מי הוא המשורר האלמוני המכונה "אנונימוס"

אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.

אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?

כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג'ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי "אנונימי", זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ'רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה,  המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.

ז'ורז' סנד: חיים של חרות או של דיכוי הנשיות?

אישה צעירה, רק בת עשרים ושבע, מוצאת באקראי את הצוואה שכתב בעלה. שמה כתוב על המעטפה. "מאחר שהיא נועדה לי, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה בעודו חי," סיפרה. לאחר שהיא קוראת את רצף הקללות הכתובות בצוואה ומופנות אליה, וחשה שוב בשנאה הגלויה שמביע כלפיה הבעל, גבר שתיין בור וגס רוח, שנוהג להעליב אותה בפומבי ונואף בגלוי עם אחת המשרתות שלה, היא תובעת לקבל ממנו קצבה חודשית מתוך סכום הכסף שירשה מסבתה, לוקחת את בתה בת השלוש (את בן השמונה היא משאירה עם אביו), ומסתלקת לפריז. שם מחכה לה אמנם גבר שהבטיח לעזור לה, אבל בעצם היא יוצאת אל הלא נודע. אכן, בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בצמצום וסובלת לפעמים מחרפת רעב ומקור, שכן ידה אינה משגת להסיק את החדר העלוב שבו היא גרה. אבל עד מהרה חייה משתנים לבלי הכר.

שמה – הברונית אוֹרוֹר דוּדֶבַאן, לשעבר דוּפְּן. מצד אביה היא בת אצולה: צאצא לבן לא חוקי של מלך פולין. מצדה האחר היא בת המעמדות הנמוכים: אמה הייתה מפשוטי העם. זבנית בחנות. היא עצמה מתגאה בכך שבזכות מוצאה המעורב היא מסוגלת להבין לנפשם של בני כל המעמדות. ילדותה עברה עליה הרחק מאמה: אחרי שאביה נהרג מנפילה מסוס, גדלה אצל סבתה, שלא הייתה מוכנה לארח אישה מפשוטות העם. באחוזה שבה גדלה חיה חיים של חופש. הותר לה ללמוד רק מה שעניין אותה והיא בחרה בשירה, מוזיקה ולטינית. בשעות הפנאי מהלימודים הרבתה לשוטט בחיק הטבע, בשדות וביערות, והתרועעה עם ילדי הכפר. החוויות הללו, וכן השנים שבהן עשתה במנזר בפריז, לשם נשלחה בהיותה בת שלוש עשרה כדי להמשיך את לימודיה, הותירו בה חותם, והשפיעו על עתידה.

שכן זמן לא רב אחרי שעברה לפריז הייתה לאחת הסופרות הנודעות ביותר בעולם וגילתה בכתיבתה רגישות רבה מאוד לטבע ולבני אדם. עד מותה כתבה יותר משישים ספרים, מרביתם רומנים, אבל גם ספרי עיון, אגדות ילדים, מחזות ומאמרים פוליטיים. זמן רב אחרי שהלכה מהעולם עוד ממשיכים להזכיר אותה  בספרים, בסרטי קולנוע, בשירים שכתבו עליה ועל חייה. אבל היא לא התפרסמה בשם נעוריה, או בשם המשפחה שנשאה אחרי שנישאה, ואפילו לא בשם הפרטי שהעניקו לה הוריה כשנולדה. את זהותה החדשה, ז'ורז' סנד, בחרה לעצמה.

וירג'יניה וולף סברה כי הבחירה הזאת בשם עט גברי מובהק העידה על  "סכסוך פנימי". במסה שלה "חדר משלך" כתבה וולף שהיה זה "ניסיון-שווא להסתיר את זהותה הנשית".

ספרה הראשון של ז'ורז' סנד, רומן בשם אינדיאנה, גולל את סיפורה של אישה אומללה הנאבקת כדי להשתחרר מכבלי נישואים שאותם כינתה בגלוי חיי עבדות. הוא העניק לה בין לילה פרסום והצלחה. בספרים הבאים כתבה על מיניותן של נשים ועל כמיהתן לחֵרות ולמימוש רגשי. היא לא הטיפה לאהבה חופשית, אלא לנישואים ששורר בהם שוויון אמיתי, והתקוממה כנגד המערכת החברתית המעניקה לגברים עליונות.

פרנסואה העזובי

גם בחייה, לא רק בכתיבתה, עסקה בניפוץ מוסכמות. היא פרנסה את עצמה ואת ילדיה  באמצעות הכתיבה. נהגה להתהלך בבגדים גבריים שהעניקו לה חופש תנועה ואִפשרו לה להיכנס למקומות שנשים לא נהגו להסתובב בהם. היא עישנה בפומבי –  התנהגות שנחשבה שערורייתית בחוגים החברתיים שאליהם השתייכה – והחליפה מאהבים בתכיפות רבה. בתחילת דרכה בפריז עזר לה עורך העיתון לה פיגרו. אחריו התיידדה עם ז'יל סנדו שאתו החלה לכתוב וממנו נטלה את שם העט שלה, ואחרי כן היה רצף של גברים – סופרים, פוליטיקאים, היסטוריונים, שנקשרו בשמה. הידוע ביניהם היה המלחין פרידריך שופן. אהבתם  הסוערת, שנמשכה כתשע שנים, החלה כשסנד נקלעה לחדר שבו שופן ניגן בפסנתר. כשסיים התקרבה אליו, רכנה בלי להסס, ונשקה לו.

"כמה הייתי רוצה להביע את תחושת העוצמה, את חדוות החיים שאני חשה בעורקי. החיים! כמה הם מתוקים וכמה טוב יש בהם, למרות ההתרגזויות, הבעלים, החובות, הקשרים, למרות כל האנשים שנהנים ללַבּוֹת שערוריות, למרות הסבל והכעסים! החיים משכְּרים! לאהוב ולהיות נאהבת! זהו האושר!  זה גן עדן!"

כשקוראים את הדברים הללו ומשווים את אורח החיים של ז'ורז' סנד החופשייה, הפרועה והתוססת עם וירגי'ינה וולף, האינטלקטואלית המאופקת, קשה להסכים עם מה שאמרה הסופרת האנגלייה על זאת הצרפתייה, שנולדה שבעים ושמונה שנים לפניה, אבל הקדימה את זמנה בחֵרות האישית יוצאת הדופן שנטלה לעצמה.

טור על סופרות באקס נט

אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.

וירג'יניה וולף: שעות חייה האחרונות

המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים, והמכתב שבו הסבירה מדוע החליטה לשלוח יד בנפשה

על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות, כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?

שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.

חדר משלך
החדר שבו נהגה וירג'יניה וולף לכתוב, בביתה שבססקס,  ממנו יצאה לדרכה האחרונה.

בדרך אל המוות היא חוצה שדה מוכר: השדה שאליו יצאה כל יום במשך שנים לצעדת הבוקר. האדמה עסיסית וספוגה במים, הנוף ירוק, אך השמיים אפורים. עדיין קר כאן, בדרום אנגליה, באביב של 1941. ביתה שבלונדון נהרס בהפצצות. גם כאן, בכפר הקטן שבו היא גרה עם בעלה לנרד, נפלה פצצה לפני ימים אחדים. היא פגעה בגדת הנהר הסמוך לבית. נוצר אגם קטן שמושך אליו עופות מים. צווחותיהם יהיו הצלילים האחרונים שתשמע

מלחמת העולם השנייה פרצה שנתיים וחצי קודם לכן. הסופרת ובעלה, יהודי אתיאיסט, דור רביעי באנגליה, כבר החליטו שאם היטלר ימשיך לנצח, אם הרוע ישתלט על העולם, הם יתאבדו ביחד. יש להם אפילו תוכנית: הם ירעילו את עצמם באמצעות צינור המפלט של מכוניתם. לצורך כך הם מקפידים תמיד להשאיר ברשותם כמות מספקת של דלק. אבל הבוקר החליטה וולף לא לחכות. היא יצאה לדרכה לבדה, בחרה לעצמה מוות אחר. אולי היא רואה בעיני רוחה את אופליה הטבועה, העטורה בפרחים. אולי היא חסה על בעלה, שימשיך לחיות בלעדיה עוד 28 שנים, באותו בית, באותו כפר.

לפני שיצאה, כתבה לו מכתב פרידה. השורות בכתב ידה לא יציבות, נוטות כלפי מעלה. השוליים משוננים. בין המילים נותרו חללים גדולים, ריקים. "אני מרגישה שאני שוב יוצאת מדעתי", כתבה. "התחלתי לשמוע קולות, ואני לא יכולה להתרכז". היא הסירה מעליו כל אשמה: "לך אני חייבת את כל האושר של חיי. היית אליי טוב וסבלני… בלעדיי תוכל לעבוד".

סרט תיעודי על חייה ומותה של וירג'יניה וולף

היא לא העלתה על דעתה שלנרד וולף ייזכר אך ורק בשל נישואיו לה.  ודאי גם לא שיערה בנפשה שהתאבדותה תעורר פולמוס ציבורי שיגיע עד לכתיבת מכתבים לעיתונים: באיזו זכות, תקפו אותה, הרשתה לעצמה להתאבד? ומדוע הוצגה כאדם רגיש יותר מאחרים, שגם הם סובלים מהמלחמה, אולי אף יותר ממנה, אבל חסים על יקיריהם וממשיכים להתמודד במקום לטעון כי אינם יכולים עוד?

בעלה, האיש שאהב והעריץ אותה, חש צורך להתנצל בשמה, להגן עליה ולהסביר שלא הזוועות החיצוניות, אלא הפנימיות, הן שהכריעו אותה.

את המגע הראשון שלה עם המים, כובדם על גופה, הקור, הבעתה הבלתי נמנעת, ההתגברות עליה, השקיעה האטית – את כל אלה מוטב לא לנסות ולדמיין. גם לא את שדי הטירוף "השחורים, השעירים", שתיארה במכתביה. אין צורך לחשוב על ילדותה: אמה שמתה כשהייתה בת 13, אחותה המפגרת שנותקה מהמשפחה ונכלאה בחדר עד שנשלחה למוסד. מומלץ גם לא לחשוב מה עבר עליה כששני אחיה החורגים פגעו מינית בה ובאחותה.

אפשר להניח לאלה, לחייה ולמותה, ופשוט לשוב ולקרוא את ספריה.

טור על סופרות באקס נט

אז מה קורה בסוף?

על קוראים שמציצים בעמוד האחרון - ומדוע אני מעדיפה להתאפק...

קריאה של סיפור דומה לפעמים למסע שועט על רכבת הרים: עליות, ירידות, רגעים שיש בהם הבטחה לרוגע, ושוב – מרוץ מענג, למרות הפחד, אולי בעצם בגללו.

סוף המסע העתיד לבוא צפוי, בלתי נמנע, ובניגוד לסופם של החיים, את הגעתו אפשר לחזות ולראות כיצד הוא קרב ובא: את עמודי הספר ההולכים ואוזלים אפשר לראות ולחוש, וכשעולים על רכבת השדים, הזמן מוקצב מראש ונמדד. ואז, כשיורדים מהרכבת, כשסוגרים את הספר, חוזרים אל המציאות שסכנותיה רבות ואמיתיות, בניגוד לאלה של הבדיה. המכשפה הפוערת פה מלגלג היא בובה צבועה. המדרון התלול שהקרון נתלה עליו אוחז היטב את הגלגלים. אותלו חונק את דסדמונה בכל פעם שמישהו קורא את המחזה או צופה בו, אבל מתוך העמודים הראשונים של הסיפור היא ממשיכה תמיד להתאהב בו, בזכות סיפורי ההרפתקאות שבהם הוא שובה את לבה.

אורלנדו מאת וירג'יניה וולף ומיכאל סטרוגוב מאת ז'ול וורן שונים זה מזה בתכלית. אמנם, שניהם ספרי מסע: אורלנדו נע במקום ובזמן, עובר בין ארצות ומתקדם לאורך מאות שנים, ומיכאל סטרוגוב חוצה את רוסיה וחותר להגיע לסיביר, לאירקוצק, בשליחותו של הצאר. לכאורה אין הרבה במשותף בין וירג'ינה וולף, הסופרת האינטלקטואלית שחיה וכתבה באנגליה בתחילת המאה העשרים לבין ז'ול ורן הצרפתי, שחי כמאה שנה לפניה. הוא עסק בעיקר בהרפתקאות והיה אולי אבי המדע הבדיוני – בספריו הגה המצאות רבות, שלימים יצאו מהכוח אל הפועל, ביניהן – צוללות, חלליות, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, יהלומים מלאכותיים, גורדי שחקים – ואין לדעת אם הקדים את זמנו או שדמיונו הפרה את מחשבותיהם של הממציאים והעניק להם רעיונות והשראה. וירג'יניה וולף, לעומתו, כתבה יצירות פיוטיות, הגותיות, כמעט מופשטות בחלקן.

ובכל זאת, בזכות שני הספרים הללו, שאת האחד, מיכאל סטרוגוב, קראתי בילדותי, ואת האחר, אורלנדו, בנעוריי, עברתי חוויה מיוחדת במינה. בשניהם חשתי רגעי תדהמה והשתאות שלא יישכחו לעולם.

כאן אני מבקשת להזהיר את מי שטרם קראו את הספרים הללו אבל עדיין מתכננים לעשות זאת: מוטב אם תדלגו על המשך הדברים, כי הם עלולים ליטול מכם את הרגע המפעים של ההפתעה המושלמת.

 

וכך היה:

באורלנדו, מתעורר יום אחד גיבור הספר הנושא את שמו, ומגלה שהוא אישה. כן! אורלנדופתאום! בלי שום אזהרה או הודעה מראש. אני זוכרת היטב את הרגע: איך הנחתי את הספר, ושבתי והרמתי אותו. איך הפסקתי לנשום. ואיך המציאות סביבי חדלה להתקיים. הפכה לשאלה מופתעת בתכלית, נדהמת, מבודחת מפני התעלול שנעשה לי: מה? הדהדה בתוכי המילה, הייתכן? האפשרי? עכשיו הוא אישה? ובכן, מסתבר שכן! אפשרי ועוד איך, וכך יהיה. לא עוד גבר. אישה!

ואחרי כן היו עוד לא מעט פניות חדות, עוד ירידות תלולות ועוצרות נשימה. אבל לא הייתה עוד מתיקות של פליאה כמו זאת של בת השבע עשרה שהייתי אז, שלא קראה על הספר אלא את הספר, שבאה אליו בתמימות, בלי להטיל ספקות, בלי דעות קדומות או דעות בכלל…

מיכאל סטרוגובוהנה מה שקרה במיכאל סטרוגוב: שם הוליך אותי ז'ול ורן שולל לאורך דפים ארוכים. הסתכנתי אתו בארץ הטטרים. עברתי אתו את המום שהטילו בו באכזריות: את עיניו כוו בברזל מלובן. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך במשימה. ואני אתו. הולכתי אותו יד ביד בדרכים לא מוכרות, בערבות השלג ובתוך קרבות, ביחד עם הנערה ששימשה אותו בעיוורונו. עד שהגענו שלושתנו, יגעים ולמודי תלאות. ואז מה נודע לשתינו – מיכאל כבר ידע זאת מזמן! – התגלה לנו שהוא רק העמיד פני עיוור. שהוא רואה. שהדמעות הגנו עליו באותו יום נורא, והוא לא איבד את מאור עיניו! את הסיבה המדויקת לכך שהסתיר את האמת כבר שכחתי מזמן. בכל זאת עברו לפחות חמישים וחמש שנים מאז שקראתי את הספר. אבל האושר האמיתי, המוחלט, שחשתי כשהבנתי שמיכאל סטרוגוב רואה, נשאר אתי מאז.

יש אנשים שמסרבים ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט בלי לדעת "על מה הוא", היכן הוא מתרחש, באיזו תקופה, ואולי גם כמה פרטים על העלילה.

יש גם כאלה שמתחילים את הקריאה של ספר בעמוד האחרון. ורק אז, כשהסוף ידוע, הם מוכנים לצאת למסע, להתקדם עם העלילה, להתמכר לסיפור.

אני לעומתם מעדיפה להגיע אל היצירה ולדעת עליה מעט ככל האפשר. רצוי: שום דבר. למצוא אותה כמו שהיא, ראשונית ולא מוסברת. ואולי לזכות שוב באפשרות להיסחף בשמחה ילדותית ומוחלטת.