תגית: וירג'יניה וולף

וולף, מופסאן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן: "לאהוב, לשוטט, להפליג"

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.


מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

וירג'יניה וולף, "אל המגדלור": האם יכול בכלל אמן לבטא את תחושותיו?

פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"


לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse

סילביה טאונסנד וורנר, "לוֹלי וילוֹז": מה הופך דודה בורגנית למכשפה פראית

איך נולדת מכשפה? לטעמה של הסופרת האנגלייה סילביה טאונסנד וורנר (1893-1978),  התהליך מתחיל לא בכישוף, אלא מתוך מציאות שגרתית לחלוטין. לורה וילוז, המכונה בפי בני משפחתה לולי, היא רווקה אנגלייה שעברה לגור בלונדון בביתו של אחיה, ביחד עם אשתו ושתי בנותיו, זמן קצר לאחר שאביה מת. את הבית הכפרי שבו גדלה נאלצה לעזוב, שכן אביה הוריש אותו לאח אחר, שגר שם עם רעייתו. כל ההתחלה הזאת מזכירה מאוד את הרקע שממנו נוצרו ספריה של ג'יין אוסטן. כך למשל גאווה ודעה קדומה מתמקד, כזכור, בחשש האיום המנקר בלבה של אם המשפחה על מה שיעלה בגורלה ובגורל בנותיה אם וכאשר אבי המשפחה ילך לעולמו, והן יאלצו להתפנות מביתן, כי רכוש אינו עובר, כמובן, מאב לבת אלא רק מאב לבן. ממש כמו לולי וילוז,  גם הסופרת ג'יין אוסטן, שנותרה ברווקותה, נאלצה ברבות הימים לגור בביתו של אחיה, שם כתבה בהסתר את ספריה הנודעים.

תחילתו של הספר שלפנינו מזכירה מאוד את ההווי הבורגני האמיד-למדי, אך לא במידה מופרזת, שמוצאו בחיי הכפר האנגלי, המתואר בספריה של ג'יין אוסטן.  אנו פוגשים אנשים שמידתם העיקרית והבולטת היא נועם הליכות ונימוסים טובים. הכול מסבירים פנים לבני משפחתם. אם יש בהם ביקורת כלפי מישהו, היא אינה נמתחת בגלוי. אין עימותים חזיתיים, רק תהיות מוסוות, רמיזות מעודנות, התחשבות מופגנת וויתורים הדדיים. כך למשל כשאחיה של לולי נושא אישה ומביא אותה אל האחוזה הכפרית שאותה ניהלה לולי אחרי מות אמם, מתעקשות שתי הגיסות להעניק זו לזו את הכבוד שבתואר בעלת הבית. אם יש טינות, הן חבויות ואיש אינו מרשה לעצמו להכיר בהן. וכך כשלולי נאלצת לעזוב את ביתה, גיסתה האחרת, העירונית, אינה מהססת לרגע: ברור לחלוטין שאין בררה, הם יקבלו אותה לביתם, היא תהפוך לחלק מהמשפחה הקרובה, ותקבל לרשותה את חדר האורחים הקטן. יש אמנם בלבה של הגיסה מורת רוח סמויה מאוד על כך שעליה לוותר על החדר, אבל היא מסרבת לחוש בה באמת, הלא ברור שכך צריך להיות, שמקומה של לולי אתם. זו דרכו של עולם. אחיות יתומות מקבלות מחסה וביטחון בבית אחיהן, ואין שום מקום לספקות.

עד כאן הכול מתנהל כצפוי. והסופרת אפילו מתחכמת לקורא וכמו מקדימה את המאוחר כשהיא מספרת לו כיצד בימי מלחמת העולם אחת האחייניות של לולי תספר לבעלה בביקורתיות שזורה בתימהון על הדודה התלותית שלא ידעה למצוא לעצמה חיים של ממש ונשארה לגור אצל אחיה וגיסתה − הוריה.

ואז נכונה לקורא הפתעה גמורה. מהפך. עלילתו של הספר סוטה פתאום לכיוון לא צפוי. כפי שכתבה רנה ורבין באחרית הדבר לספר, התפנית מזכירה במידה לא מעטה את מה שקורה באורלנדו של וירג'יניה וולף, ששם הגיבור נהפך בבוקר אחד, ובלי שום התראה, לגיבורה.

בספר שלפנינו השינוי אינו נעשה בחטף. החלטתה של לולי לעזוב את בית אחיה ולעבור לגור בכפר כלשהו, שעליו רק שמעה, אכן פתאומית, אבל ההשתנות הפנימית שלה, ובעיקר השינוי בסגנונו של הספר, הדרגתית. תחילתו מעוגנת בסגנון ההתחלתי, המוכר: לולי נקלעת לחנות שמוכרים בה פירות וירקות טריים ומשומרים. המראות הססגוניים מעוררים בה ערגה וגעגועים אל חיי הכפר. היא מחליטה לנטוש את הביטחון והשגרה ועושה זאת חרף התנגדותם של בני משפחתה. היא עוברת לכפר. התיאורים עדיין מעוגנים במציאות המוכרת לנו, אבל לאט לאט ובהדרגה מתרחש משהו מוזר, שונה. תחילה אנו נרמזים על כך באזכורים וציטוטים רבים ותוכפים הנוגעים במכשפות במחזה מקבת. ואז המציאות נעשית מיסטית, מסתורית, מוזרה. לולי מגיעה לכנס של מכשפות (אבל אפילו שם, בקטע מבדח למדי, מתחבטת בקשיים החברתיים שידעה מאז ומתמיד), פוגשת אפילו את השטן (או אולי רק מדמיינת? אין לדעת בוודאות), נהנית מעזרתם של כישופים שעוזרים לה בקונפליקטים הנקרים בדרכה.

השינוי הזה, השימוש במציאות ריאליסטית שנעשית שונה, לא צפויה, עתירה בחוקים שהסופרת מציגה אותם כאילו הם מובנים מאליהם, אף על פי שרק היא יודעת אותם, מעלה על הדעת את כתיבתה של ג'יי קיי רולינג, בסדרה הארי פוטר. סביר להניח שרולינג קראה את הספר של קודמתה, סילביה טאונסנד וורנר. בעיני רבים הרומן לולי וילוז הוא אחד הקלאסיקות של הספרות האנגלית. הוא זכה בפרסים וב-2014 כלל אותו העיתון גרדיאן ברשימת 100 הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. כמו טאונסנד וורנר, גם רולינג פותחת את ספרה המפורסם בתיאור ריאליסטי שאינו מנבא את מה שעתיד עד מהרה להגיע: החתולים המדברים, הקללות העתיקות, הקסמים והכישופים.

עלי להודות כי על אף השנינות וההומור הדקיק שבהם כתוב הארי פוטר, נפרדתי ממנו על רציף הרכבת שבו נדרשו תלמידי הכישוף לעבור דרך הקיר. גם עם לולי וילוז וכטעם אישי, הייתי מעדיפה להישאר במחוזות הריאליה (אבל אז היה מדובר, כמובן, בספר אחר לגמרי…). מכל מקום, אפילו אני, שנרתעת מסיפורים המנותקים מהמציאות המוכרת, יכולתי לשמוח עם ההוויה ה"מכשפתית" של לולי, עם המרדנות שלה, עם כוחות הנפש שהיא מגלה בתוכה, ועם ההתמזגות הנוגעת ללב שלה עם כל מה שהטבע הכפרי מציב בפניה. קשה שלא להתאהב ביחד אתה בנוף האנגלי, באגמים הקטנים, בקרחות היער ובשדות. אפילו שמה של הגיבורה וילוז – ערבה, באנגלית (אלוזיה שאובדת בעברית) – מביע את התשוקה הזאת למגע ישיר והדוק עם הצומח, עצים, שיחים, צמחי המרפא שמכשפות אמורות להבין בהם. לולי וילוז מזכירה כמובן גם את ארכיטיפ האישה הפראית שהציגה הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית  קלאריסה פינקולה אסטס  בספרה רצות עם זאבים, שבו כתבה על הערגה והתשוקה אל הפראי שנשים מערביות מצוּוֹת לזנוח ולשכוח.

אין ספק שמי שההגות הזאת מדברת אל לבה תמצא עניין רב בספר.


לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין
Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner

וירג'ינה וולף, "חדר משלך": מי הוא המשורר האלמוני המכונה "אנונימוס"

אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.

אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?

כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג'ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי "אנונימי", זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ'רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה,  המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.

ז'ורז' סנד: חיים של חרות או של דיכוי הנשיות?

אישה צעירה, רק בת עשרים ושבע, מוצאת באקראי את הצוואה שכתב בעלה. שמה כתוב על המעטפה. "מאחר שהיא נועדה לי, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה בעודו חי," סיפרה. לאחר שהיא קוראת את רצף הקללות הכתובות בצוואה ומופנות אליה, וחשה שוב בשנאה הגלויה שמביע כלפיה הבעל, גבר שתיין בור וגס רוח, שנוהג להעליב אותה בפומבי ונואף בגלוי עם אחת המשרתות שלה, היא תובעת לקבל ממנו קצבה חודשית מתוך סכום הכסף שירשה מסבתה, לוקחת את בתה בת השלוש (את בן השמונה היא משאירה עם אביו), ומסתלקת לפריז. שם מחכה לה אמנם גבר שהבטיח לעזור לה, אבל בעצם היא יוצאת אל הלא נודע. אכן, בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בצמצום וסובלת לפעמים מחרפת רעב ומקור, שכן ידה אינה משגת להסיק את החדר העלוב שבו היא גרה. אבל עד מהרה חייה משתנים לבלי הכר.

שמה – הברונית אוֹרוֹר דוּדֶבַאן, לשעבר דוּפְּן. מצד אביה היא בת אצולה: צאצא לבן לא חוקי של מלך פולין. מצדה האחר היא בת המעמדות הנמוכים: אמה הייתה מפשוטי העם. זבנית בחנות. היא עצמה מתגאה בכך שבזכות מוצאה המעורב היא מסוגלת להבין לנפשם של בני כל המעמדות. ילדותה עברה עליה הרחק מאמה: אחרי שאביה נהרג מנפילה מסוס, גדלה אצל סבתה, שלא הייתה מוכנה לארח אישה מפשוטות העם. באחוזה שבה גדלה חיה חיים של חופש. הותר לה ללמוד רק מה שעניין אותה והיא בחרה בשירה, מוזיקה ולטינית. בשעות הפנאי מהלימודים הרבתה לשוטט בחיק הטבע, בשדות וביערות, והתרועעה עם ילדי הכפר. החוויות הללו, וכן השנים שבהן עשתה במנזר בפריז, לשם נשלחה בהיותה בת שלוש עשרה כדי להמשיך את לימודיה, הותירו בה חותם, והשפיעו על עתידה.

שכן זמן לא רב אחרי שעברה לפריז הייתה לאחת הסופרות הנודעות ביותר בעולם וגילתה בכתיבתה רגישות רבה מאוד לטבע ולבני אדם. עד מותה כתבה יותר משישים ספרים, מרביתם רומנים, אבל גם ספרי עיון, אגדות ילדים, מחזות ומאמרים פוליטיים. זמן רב אחרי שהלכה מהעולם עוד ממשיכים להזכיר אותה  בספרים, בסרטי קולנוע, בשירים שכתבו עליה ועל חייה. אבל היא לא התפרסמה בשם נעוריה, או בשם המשפחה שנשאה אחרי שנישאה, ואפילו לא בשם הפרטי שהעניקו לה הוריה כשנולדה. את זהותה החדשה, ז'ורז' סנד, בחרה לעצמה.

וירג'יניה וולף סברה כי הבחירה הזאת בשם עט גברי מובהק העידה על  "סכסוך פנימי". במסה שלה "חדר משלך" כתבה וולף שהיה זה "ניסיון-שווא להסתיר את זהותה הנשית".

ספרה הראשון של ז'ורז' סנד, רומן בשם אינדיאנה, גולל את סיפורה של אישה אומללה הנאבקת כדי להשתחרר מכבלי נישואים שאותם כינתה בגלוי חיי עבדות. הוא העניק לה בין לילה פרסום והצלחה. בספרים הבאים כתבה על מיניותן של נשים ועל כמיהתן לחֵרות ולמימוש רגשי. היא לא הטיפה לאהבה חופשית, אלא לנישואים ששורר בהם שוויון אמיתי, והתקוממה כנגד המערכת החברתית המעניקה לגברים עליונות.

פרנסואה העזובי

גם בחייה, לא רק בכתיבתה, עסקה בניפוץ מוסכמות. היא פרנסה את עצמה ואת ילדיה  באמצעות הכתיבה. נהגה להתהלך בבגדים גבריים שהעניקו לה חופש תנועה ואִפשרו לה להיכנס למקומות שנשים לא נהגו להסתובב בהם. היא עישנה בפומבי –  התנהגות שנחשבה שערורייתית בחוגים החברתיים שאליהם השתייכה – והחליפה מאהבים בתכיפות רבה. בתחילת דרכה בפריז עזר לה עורך העיתון לה פיגרו. אחריו התיידדה עם ז'יל סנדו שאתו החלה לכתוב וממנו נטלה את שם העט שלה, ואחרי כן היה רצף של גברים – סופרים, פוליטיקאים, היסטוריונים, שנקשרו בשמה. הידוע ביניהם היה המלחין פרידריך שופן. אהבתם  הסוערת, שנמשכה כתשע שנים, החלה כשסנד נקלעה לחדר שבו שופן ניגן בפסנתר. כשסיים התקרבה אליו, רכנה בלי להסס, ונשקה לו.

"כמה הייתי רוצה להביע את תחושת העוצמה, את חדוות החיים שאני חשה בעורקי. החיים! כמה הם מתוקים וכמה טוב יש בהם, למרות ההתרגזויות, הבעלים, החובות, הקשרים, למרות כל האנשים שנהנים ללַבּוֹת שערוריות, למרות הסבל והכעסים! החיים משכְּרים! לאהוב ולהיות נאהבת! זהו האושר!  זה גן עדן!"

כשקוראים את הדברים הללו ומשווים את אורח החיים של ז'ורז' סנד החופשייה, הפרועה והתוססת עם וירגי'ינה וולף, האינטלקטואלית המאופקת, קשה להסכים עם מה שאמרה הסופרת האנגלייה על זאת הצרפתייה, שנולדה שבעים ושמונה שנים לפניה, אבל הקדימה את זמנה בחֵרות האישית יוצאת הדופן שנטלה לעצמה.

טור על סופרות באקס נט

אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.

וירג'יניה וולף: שעות חייה האחרונות

המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים, והמכתב שבו הסבירה מדוע החליטה לשלוח יד בנפשה

על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות, כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?

שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.

חדר משלך
החדר שבו נהגה וירג'יניה וולף לכתוב, בביתה שבססקס,  ממנו יצאה לדרכה האחרונה.

בדרך אל המוות היא חוצה שדה מוכר: השדה שאליו יצאה כל יום במשך שנים לצעדת הבוקר. האדמה עסיסית וספוגה במים, הנוף ירוק, אך השמיים אפורים. עדיין קר כאן, בדרום אנגליה, באביב של 1941. ביתה שבלונדון נהרס בהפצצות. גם כאן, בכפר הקטן שבו היא גרה עם בעלה לנרד, נפלה פצצה לפני ימים אחדים. היא פגעה בגדת הנהר הסמוך לבית. נוצר אגם קטן שמושך אליו עופות מים. צווחותיהם יהיו הצלילים האחרונים שתשמע

מלחמת העולם השנייה פרצה שנתיים וחצי קודם לכן. הסופרת ובעלה, יהודי אתיאיסט, דור רביעי באנגליה, כבר החליטו שאם היטלר ימשיך לנצח, אם הרוע ישתלט על העולם, הם יתאבדו ביחד. יש להם אפילו תוכנית: הם ירעילו את עצמם באמצעות צינור המפלט של מכוניתם. לצורך כך הם מקפידים תמיד להשאיר ברשותם כמות מספקת של דלק. אבל הבוקר החליטה וולף לא לחכות. היא יצאה לדרכה לבדה, בחרה לעצמה מוות אחר. אולי היא רואה בעיני רוחה את אופליה הטבועה, העטורה בפרחים. אולי היא חסה על בעלה, שימשיך לחיות בלעדיה עוד 28 שנים, באותו בית, באותו כפר.

לפני שיצאה, כתבה לו מכתב פרידה. השורות בכתב ידה לא יציבות, נוטות כלפי מעלה. השוליים משוננים. בין המילים נותרו חללים גדולים, ריקים. "אני מרגישה שאני שוב יוצאת מדעתי", כתבה. "התחלתי לשמוע קולות, ואני לא יכולה להתרכז". היא הסירה מעליו כל אשמה: "לך אני חייבת את כל האושר של חיי. היית אליי טוב וסבלני… בלעדיי תוכל לעבוד".


סרט תיעודי על חייה ומותה של וירג'יניה וולף

היא לא העלתה על דעתה שלנרד וולף ייזכר אך ורק בשל נישואיו לה.  ודאי גם לא שיערה בנפשה שהתאבדותה תעורר פולמוס ציבורי שיגיע עד לכתיבת מכתבים לעיתונים: באיזו זכות, תקפו אותה, הרשתה לעצמה להתאבד? ומדוע הוצגה כאדם רגיש יותר מאחרים, שגם הם סובלים מהמלחמה, אולי אף יותר ממנה, אבל חסים על יקיריהם וממשיכים להתמודד במקום לטעון כי אינם יכולים עוד?

בעלה, האיש שאהב והעריץ אותה, חש צורך להתנצל בשמה, להגן עליה ולהסביר שלא הזוועות החיצוניות, אלא הפנימיות, הן שהכריעו אותה.

את המגע הראשון שלה עם המים, כובדם על גופה, הקור, הבעתה הבלתי נמנעת, ההתגברות עליה, השקיעה האטית – את כל אלה מוטב לא לנסות ולדמיין. גם לא את שדי הטירוף "השחורים, השעירים", שתיארה במכתביה. אין צורך לחשוב על ילדותה: אמה שמתה כשהייתה בת 13, אחותה המפגרת שנותקה מהמשפחה ונכלאה בחדר עד שנשלחה למוסד. מומלץ גם לא לחשוב מה עבר עליה כששני אחיה החורגים פגעו מינית בה ובאחותה.

אפשר להניח לאלה, לחייה ולמותה, ופשוט לשוב ולקרוא את ספריה.

טור על סופרות באקס נט

אז מה קורה בסוף?

על קוראים שמציצים בעמוד האחרון - ומדוע אני מעדיפה להתאפק...

קריאה של סיפור דומה לפעמים למסע שועט על רכבת הרים: עליות, ירידות, רגעים שיש בהם הבטחה לרוגע, ושוב – מרוץ מענג, למרות הפחד, אולי בעצם בגללו.

סוף המסע העתיד לבוא צפוי, בלתי נמנע, ובניגוד לסופם של החיים, את הגעתו אפשר לחזות ולראות כיצד הוא קרב ובא: את עמודי הספר ההולכים ואוזלים אפשר לראות ולחוש, וכשעולים על רכבת השדים, הזמן מוקצב מראש ונמדד. ואז, כשיורדים מהרכבת, כשסוגרים את הספר, חוזרים אל המציאות שסכנותיה רבות ואמיתיות, בניגוד לאלה של הבדיה. המכשפה הפוערת פה מלגלג היא בובה צבועה. המדרון התלול שהקרון נתלה עליו אוחז היטב את הגלגלים. אותלו חונק את דסדמונה בכל פעם שמישהו קורא את המחזה או צופה בו, אבל מתוך העמודים הראשונים של הסיפור היא ממשיכה תמיד להתאהב בו, בזכות סיפורי ההרפתקאות שבהם הוא שובה את לבה.

אורלנדו מאת וירג'יניה וולף ומיכאל סטרוגוב מאת ז'ול וורן שונים זה מזה בתכלית. אמנם, שניהם ספרי מסע: אורלנדו נע במקום ובזמן, עובר בין ארצות ומתקדם לאורך מאות שנים, ומיכאל סטרוגוב חוצה את רוסיה וחותר להגיע לסיביר, לאירקוצק, בשליחותו של הצאר. לכאורה אין הרבה במשותף בין וירג'ינה וולף, הסופרת האינטלקטואלית שחיה וכתבה באנגליה בתחילת המאה העשרים לבין ז'ול ורן הצרפתי, שחי כמאה שנה לפניה. הוא עסק בעיקר בהרפתקאות והיה אולי אבי המדע הבדיוני – בספריו הגה המצאות רבות, שלימים יצאו מהכוח אל הפועל, ביניהן – צוללות, חלליות, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, יהלומים מלאכותיים, גורדי שחקים – ואין לדעת אם הקדים את זמנו או שדמיונו הפרה את מחשבותיהם של הממציאים והעניק להם רעיונות והשראה. וירג'יניה וולף, לעומתו, כתבה יצירות פיוטיות, הגותיות, כמעט מופשטות בחלקן.

ובכל זאת, בזכות שני הספרים הללו, שאת האחד, מיכאל סטרוגוב, קראתי בילדותי, ואת האחר, אורלנדו, בנעוריי, עברתי חוויה מיוחדת במינה. בשניהם חשתי רגעי תדהמה והשתאות שלא יישכחו לעולם.

כאן אני מבקשת להזהיר את מי שטרם קראו את הספרים הללו אבל עדיין מתכננים לעשות זאת: מוטב אם תדלגו על המשך הדברים, כי הם עלולים ליטול מכם את הרגע המפעים של ההפתעה המושלמת.

 

וכך היה:

באורלנדו, מתעורר יום אחד גיבור הספר הנושא את שמו, ומגלה שהוא אישה. כן! אורלנדופתאום! בלי שום אזהרה או הודעה מראש. אני זוכרת היטב את הרגע: איך הנחתי את הספר, ושבתי והרמתי אותו. איך הפסקתי לנשום. ואיך המציאות סביבי חדלה להתקיים. הפכה לשאלה מופתעת בתכלית, נדהמת, מבודחת מפני התעלול שנעשה לי: מה? הדהדה בתוכי המילה, הייתכן? האפשרי? עכשיו הוא אישה? ובכן, מסתבר שכן! אפשרי ועוד איך, וכך יהיה. לא עוד גבר. אישה!

ואחרי כן היו עוד לא מעט פניות חדות, עוד ירידות תלולות ועוצרות נשימה. אבל לא הייתה עוד מתיקות של פליאה כמו זאת של בת השבע עשרה שהייתי אז, שלא קראה על הספר אלא את הספר, שבאה אליו בתמימות, בלי להטיל ספקות, בלי דעות קדומות או דעות בכלל…

מיכאל סטרוגובוהנה מה שקרה במיכאל סטרוגוב: שם הוליך אותי ז'ול ורן שולל לאורך דפים ארוכים. הסתכנתי אתו בארץ הטטרים. עברתי אתו את המום שהטילו בו באכזריות: את עיניו כוו בברזל מלובן. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך במשימה. ואני אתו. הולכתי אותו יד ביד בדרכים לא מוכרות, בערבות השלג ובתוך קרבות, ביחד עם הנערה ששימשה אותו בעיוורונו. עד שהגענו שלושתנו, יגעים ולמודי תלאות. ואז מה נודע לשתינו – מיכאל כבר ידע זאת מזמן! – התגלה לנו שהוא רק העמיד פני עיוור. שהוא רואה. שהדמעות הגנו עליו באותו יום נורא, והוא לא איבד את מאור עיניו! את הסיבה המדויקת לכך שהסתיר את האמת כבר שכחתי מזמן. בכל זאת עברו לפחות חמישים וחמש שנים מאז שקראתי את הספר. אבל האושר האמיתי, המוחלט, שחשתי כשהבנתי שמיכאל סטרוגוב רואה, נשאר אתי מאז.

יש אנשים שמסרבים ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט בלי לדעת "על מה הוא", היכן הוא מתרחש, באיזו תקופה, ואולי גם כמה פרטים על העלילה.

יש גם כאלה שמתחילים את הקריאה של ספר בעמוד האחרון. ורק אז, כשהסוף ידוע, הם מוכנים לצאת למסע, להתקדם עם העלילה, להתמכר לסיפור.

אני לעומתם מעדיפה להגיע אל היצירה ולדעת עליה מעט ככל האפשר. רצוי: שום דבר. למצוא אותה כמו שהיא, ראשונית ולא מוסברת. ואולי לזכות שוב באפשרות להיסחף בשמחה ילדותית ומוחלטת.