הסרט "היורד למעלה" מפתיע לטובה. בתחילתו נדמה שהוא מין סרט אווירה, שמטרתו בעיקר לעורר בצופה כל מיני תחושות צפות. הוא נפתח בשיוט מעל נופים מוכרים: מבט על נמל חיפה מכיוון הים, ה"לבניות" המפורסמות, צלע ההר המיושבת בטורים של בתי דירות מלבניים. אל המראות הללו מתלווים קולות: רצף של שיחות קטועות, שמתנהלות בבתים וברחובות, בחדרים השונים שהמצלמה חולפת על פניהם לאטה ומרחוק מאוד. את הדוברים איננו רואים, רק שומעים אותם מדברים: כאן מזכירה עונה בטלפון למישהו שהתקשר אל חברתה לעבודה, שם נהג מונית משוחח עם רכז הנסיעות שלו "עוד 14 דקות אני שם," שבתורו מבטיח ללקוח המחכה למונית "עוד עשר דקות הוא אצלך"… נשמעים שיעולים. וצלילים של מוזיקה קלאסית הבוקעים, כך מסתבר, מתוך תוכנית רדיו העוסקת ב"ביצועים הכי חלשים" של אמנים ידועי שם, השבוע − יאשה חפץ, בשבוע הבא − יהודי מנוחין.

גם כשנכנסים סוף סוף לתוך איזה בית, ונפגשים עם בני זוג – הוא מביט בה מאוהב, היא עניינית וקצת מרוחקת ואפילו לגלגנית − עדיין לא ברור שהולכות להתרחש כאן דרמות. גם כשאלה מגיעות, הן חומקות אלינו כמו בהיסח הדעת, כך שעובר זמן עד שהצופה מבין שהנה, לנגד עיניו, מתפתחת בעצם עלילה. אבל היא מתרחשת, ומובילה אותנו, בעדינות ובלי שום ספקות, אל הזדהות עם חייהן של הדמויות, עם התרגשות לגמרי לא צפויה, עם תהיות לא פתורות שנשארות אחרי שהסרט מסתיים.

הסיפור נרקם כולו על צלע הר הכרמל. איש אחד יורד בגרם המדרגות הארוך מאוד, המוביל אל הים, ואיש אחר עולה באותו מסלול, מהעיר התחתית. את דמותו של הגבר היורד מגלם השחקן המחונן איתי טיראן, שהבמאי מנצל היטב את יכולותיו: פה ושם הוא נושא מונולוגים דרמטיים שמשתלבים היטב בעלילה ותורמים לה, ועושה זאת בכישרונו הרב ובכריזמה הבימתית שלו. האיש מבקש להגיע אל אוניית סוחר שקברניטה הציע לו "טרמפ": הוא מנסה לברוח משירות מילואים, מקשר זוגי שלא עלה יפה, ובכלל − מהחיים שהוא מכיר בישראל. הגבר העולה, בגילומו הנוגע ללב של אורי קלאוזנר, מחפש עגיל שאבד לאשתו. במהלך הצעידה שלהם נתקל כל אחד מהם באנשים מוכרים וזרים, הם מנהלים שיחות קצרות שחושפות בהדרגה חלקים מעולמם, מהעניינים שמטרידים אותם, מהתוכניות והחלומות שלהם. מאחר שהם צועדים באותו מסלול, משני עבריו השונים, המפגש הלא מתוכנן הוא בלתי נמנע, והוא חושף שגם ביניהם יש קשר כלשהו, שנשאר מעברם הרחוק. השיחה שהם מנהלים בישיבה ומביטים ברחוב המשתרע למטה, לא הרחק מהם, משעשעת במיוחד. הם מביטים בעוברים ושבים ו"מספרים" עליהם. כך למשל קובע אחד מהם שאישה שהם רואים פוסעת עם מטאטא בידה הולכת לקורס בכישוף.

אפילו בשלב הזה עדיין לא ברור שנרקם כאן סיפור שיהיו לו שיאים דרמטיים. אבל זה קורה. מסתבר שלעגיל האבוד יש תפקיד חשוב, המזכיר את המטפחת האבודה באותלו של שייקספיר, אבל הסרט שלפנינו אינו מבקש לספר לנו על כעס שאין לו מוצא ולא על שנאה יוקדת. להפך. האנשים שהוא מצייר מלאי אהבה ויכולת לסלוח; יש קנאה, אבל היא נשלטת, וגם מי שכועס מסוגל להתאפק, להושיט יד, לחבק, לשיר.

המוזיקה משחקת תפקיד חשוב בסרט: אחד הרגעים היפים ביותר מתרחש בכניסה לנמל, כששלושה גברים פוצחים בשיר אקפלה, ומזמינים את החבר שהם כועסים עליו להצטרף אליהם. השיר שהם מבצעים ביחד יפה כל כך עד שהוא  ממוסס כעסים ומרפה שרירים מתוחים – גם את אלה של הצופה…

אין ספק שהגיבורה הראשית של הסרט היא העיר חיפה. יופייה נגלה בכל תמונה ומכל זווית. לא רק ההר הנוגע בים, אלא גם כל מיני פינות שתושביה מכירים כנראה, ולמשקיף זר נראות מופלאות בקסמן. הבמאי לא החמיץ אף אמירה סמויה על חיפה, ומראה את מרקם החיים הייחודי של העיר, שגרים, עובדים בה ביחד ומיודדים, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, ושולח גם לעבר תושביה קריצת עין אוהבת ומבודחת. כך למשל כששלושה אנשים יושבים בקרון ריק של הכרמלית ואחד מהם פונה ושואל את האחר שאלה אינפורמטיבית על קווי נסיעה באוטובוס, הוא מקפיד מאוד לדבר בלחישה. כך, אומר לנו הבמאי בחיוך, מתנהגים האנשים שגרים כאן, ואולי יופייה של העיר הוא זה שמשפיע עליהם: הם מחונכים ומנומסים עד בלי די, ואולי גם משום כך הדרמות האנושיות מסתיימות במתינות.

מהסרט הזה יוצאים עם חיוך על השפתיים, וזהו בלי ספק הישג משמח.