בסיומו של הסרט תהיתי מה היה קורה אילו החליט גיבור הסרט, גבר בן ארבעים ושלוש ששמו פוסי (Fúsi, באיסלנדית) "לקחת את עצמו בידיים", פצח במשטר אכילה נבון, התחיל ללכת ואז לרוץ, הוסיף לכך אימונים סדירים בחדר כושר –  אולי בעצם נרשם לניתוח האלקטיבי הנפוץ ביותר כיום, לפחות במדינתנו: ניתוח קיצור קיבה –  ובתום התהליך המייסר-אך-אפשרי היה מפחית חלק ניכר ממשקלו?

(במציאות הישראלית הוא היה יכול לככב  באתר Y-net שזה זמן רב מעודד, בעצם –  מטיף! – לירידה במשקל).

האם חייו היו שונים לחלוטין? האם כל הסבל שלו נובע מממדי גופו הענקי?

גונר ג'ונסון, השחקן המגלם את דמותו של גיבור הסרט, הופיע בעבר בטלוויזיה האיסלנדית בתוכנית סטירית. במאי הסרט סיפר כי כתב את התפקיד במיוחד בעבורו. מעניין איך נראים חייו האמיתיים של השחקן, ש"תרם" את גופו רחב הממדים לגילומו של פוסי. האם הם שונים מאלה של הדמות הבדויה?

בתמונה הפותחת את הסרט (שזכה בפרסים הראשונים בפסטיבל טרייבקה על הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר), רואים את פוסי יושב ליד השולחן במטבח הקטן בביתו, ואוכל קערה ובה דגני בוקר. (לא ארוחה שיכולה להסביר את הגודל המופרז של גופו. למעשה, לאורך כל הסרט לא רואים אותו זולל וסובא, ולא רואים שהאכילה חשובה לו במיוחד. שגרת חייו כוללת אמנם מנה מסוימת שהוא נוהג להזמין כל יום שישי במסעדה תאילנדית, אבל הארוחה הקבועה הזאת אינה יכולה להסביר את עודף המשקל שלו). החריגות של פוסי מתבטאת לא רק בממדי גופו, אלא גם בכך שהוא ממשיך לגור עם אמו. יש לו רק חבר אחד. עמיתיו בעבודה מציקים לו ואפילו מתעללים בו. הוא מתעניין באמת רק בעניין אחד: משחקי מלחמה, שמשחזרים את קרב אל עלמיין, במלחמת העולם השנייה. הוא אוהב גם לשחק במכונית צעצוע שהוא מפעיל באמצעות שלט, מסיע אותה ברחבה הסמוכה לביתו.

אבל, כך אנחנו לומדים לאורך הסרט, חרף התנהגותו המוזרה, שתיקותיו הממושכות, ההשלמה שלו עם ההתעללות שהוא עובר, פוסי הוא אדם טוב לב ורגיש, קשוב אל זולתו, שם לב לרגשותיהם של הסובבים אותו, ויודע גם להגיב בנדיבות עצומה, ולתת מעצמו למי שזקוק לעזרה. אכן, את מרב הנתינה הוא מגיש לאישה צעירה ויפה שהוא מתאהב בה, אבל לא רק לה. הוא קשוב גם לילדה קטנה שגרה בקומה שמתחתיו ושנראית צמאה לתשומת לב ולמגע אנושי. הוא נענה לצרכיה, ועושה זאת בעדינות ובאנושיות נפלאות.

הוא, אם כך, אדם נפלא. שרואה. שמבין. שיודע מה לעשות כשהוא נתקל בסבל אנושי.  הוא גם מוכשר מאוד בעבודות כפיים: יודע לתקן דברים. והוא סובלני וסבלני: כשמתעללים בו הוא מעדיף לא להגיב, אבל ברגע מסוים, כשההתעללות מוגזמת, הוא יודע גם להתנער ממנה. יש לו גם ערכים מוסריים: כמשנסים "לסדר" לו מגע מיני בתשלום, הוא מסרב לשתף פעולה.

האם אדם כזה יוכל לזכות באהבה שהוא ראוי לה? האם אישה צעירה ויפה שתקבל ממנו כל כך הרבה תדע להעריך אותו באמת, להתמסר לו, לזכות בכל מה שהוא יכול להעניק לה? או שגורלו של גבר שמן כל כך נחרץ, ואין לו שום סיכוי לחיות באושר?

והאם זאת השאלה שהסרט הזה מנסה להשיב עליה?

ברגעים מסוימים במהלך ההקרנה עלה בדעתי הסיפור "העץ הנדיב" שכתב שלדון אלן ("של") סילברסטיין. בסיפור המקורי באנגלית מדובר על העץ לא כit , אלא כshe, כלומר – כנקבה: שוב ושוב היא נותנת לילד, לנער, לאיש הצעיר ולזקן את כל מה שיש לה: עלים, תפוחים, ענפים, ובסופו של דבר גם את גזעה הגדוע, לנוח עליו. והיא מאושרת בכל פעם שמתאפשר לה לתת משהו מעצמה.

קיימות פרשנויות רבות הנוגעות ביחסים שבין העץ לילד. הפרשנות הדתית רואה בסיפור רמז לאהבה נוצרית שאינה מותנית בדבר. הפרשנות הסביבתית רואה בספר הטפה לכך שעלינו להפגין אחריות כלפי הסביבה ולא לנצל את  משאבי הטבע ולהרוס אותם. על פי הפרשנות הנפוצה ביותר, העץ מסמל את אמו האוהבת של הילד, זאת שמוכנה להעניק לו תמיד והכול, בלי לצפות לשום תמורה, וגם כשהוא מתרחק ממנה היא ממשיכה לאהוב אותו ולייחל רק לכך שיואיל בטובו לבקר אותה וימשיך לקחת ממנה את כל מה שיש לה.

יש מי שהסיפור מקומם אותם. הם סבורים שה"אימא" נוהגת בילד כבתינוק תמידי. הוא אינו מביע שום הכרת תודה ואינו חש שום הזדהות אתה ועם צרכיה. תביעותיו אינסופיות והוא מצדו אינו נותן מאומה. האם זהו סיפור על אנוכיות או על נתינה? על ניצול או על נדיבות?

כמו העץ בסיפור גם פוסי בסרט ממשיך לתת הכול, ממש עד הרגע האחרון, גם הוא אינו מצפה למאומה בתמורה, וגם הוא נראה בתמונה האחרונה מחייך בשמחה. האם זהו מראה פניה של אהבת אמת?

את השאלה נותיר בלי מענה, לא לפני שנאמר כמה מילים על שמו של הסרט. במקור האיסלנדי הוא קרוי על שם דמותו של הגיבור. באנגלית הוא נקרא "Virgin Mountain"  כלומר –  "הר בתול", ובעברית "לב רחב". שני השמות, באנגלית ובעברית, מפרשים את הסרט באופן מקומם. השם האנגלי פשוט מרושע. הוא יכול היה להישמע מפי אחד מעמיתיו המתעללים של פוסי, אלה שלועגים לו, תוהים בפניו ובקול רם, איך גבר שאלה ממדי גופו יכול לקיים יחסי מין. האם לגיטימי להעניק לסרט הרגיש הזה שם כל כך מקניט? בעברית, לעומת זאת, "מסכם" השם את דמותו. אהה, מבין הצופה. יש לו לב רחב (כמו גם גופו). כאילו שבלי השם הלא נחוץ הזה לא היינו מסוגלים להגיע למסקנה הנכונה.

המגמה הזאת, של שינוי שמות כש"מאזרחים" סרטים בארצות אחרות מרגיזה כבר הרבה עשרות שנים. זכור למשל כיצד תרגמו את שם סרטו של אנטוניו משנת 1966, "Blow Up", כלומר – הגדלה של תצלום (שיש לה משמעות מהותית בסרט), אבל גם – התפוצצות, וגם –  התרגזות, הכול בביטוי אחד קצר –  ל"יצרים", שאמור היה, מן הסתם, לעורר את סקרנותם של הצופים הפוטנציאליים. ואולי אין בררה, אלא לשנות כך. האם הקהל הישראלי היה נוהר לסרט שנקרא, בפשטות, "פוסי"?