"עד לספר הזה גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות שנכתב עליהם בספרים שהופיעו בארצות הברית, נאלצו לשלם על השוני שלהם בכך שהם חתכו לעצמם את הוורידים, הטביעו את עצמם בבריכה, או נהפכו להטרוסקסואלים (כך נמסר), או שהם התמוטטו וחיו לבד, מנודים, בדיכאון מהגיהינום", כתבה הסופרת פטרישיה הייסמית' באחרית הדבר לספרה מחיר המלח.

הספר ראה אור לראשונה ב1952, בשם בדוי: קלייר מורגן, ולא אצל המוציא לאור של ספרה הקודם והמצליח, שאלפרד היצ'קוק עיבד לסרט הקולנוע "זרים ברכבת". על סירובו להוציא לאור את מחיר המלח הוא מצטער מן הסתם עד היום, שכן הספר, ששמו שונה לימים לקרול, נמכר מקץ שנה בכמיליון עותקים, ממשיך להימכר עד היום, ולאחרונה גם עובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של קייט בלנשט.

במשך שנים רבות המשיכה הסופרת לקבל מכתבים מקוראות שהודו לה על האופן שבו תיארה את אהבתן של שתי הנשים, ובעיקר על כך שהן זכו, בסופו של הרומן, לתקווה לעתיד משותף, אפשרות שנראתה באותם ימים מהפכנית במידה שקשה כיום להבין.

לא קשה להבין את התלהבותן של הקוראות שהספר דיבר עליהן, על אהבתן לנשים ועל המצוקות והמכשולים שעמדו בפניהן כשביקשו לחיות את החיים שנועדו להן. למרבה השמחה קשה כיום להבין את עוצמת חתרנותו של הרומן, אבל אם נזכרים שאדם כמו אלן טיורינג נרדף והתאבד רק משום שנטייתו המינית התגלתה, אפשר לקבל תובנה על עוצמת ההתעללות שעברו אנשים, רק משום שלא התאימו לדגם שניסו לכפות עליהם.

הספר קרול זכה לאחרונה לתחייה, בעקבות סרט הקולנוע עטור הפרסים, ואף הופיע החודש בעברית בתרגומה של דנה זייברט טל.

העניין שהוא מעורר נובע בין היתר מההשוואה לסרט. העיבוד קרוב למדי למקור, אבל באופן בלתי נמנע מחמיץ מעמקים ודקויות.

בספר דמותה של תרז, שהסיפור כולו מגיע מנקודת מבטה והיא מבוססת במידה רבה על הסופרת, איננה איזו זבנית קטנה שמתאהבת באישה שהיא מעין פאם פטאל – כך מגלמת אותה קייט בלנשט. תרז הספרותית עבדה בחנות הכולבו רק שבועיים, כמשרה זמנית וקצרת מועד. היא אישה מורכבת, חכמה, שנונה מאוד. בסרט היא צלמת חובבת. בספר – מעצבת תפאורה. בסרט קשה להבין את התהליך שהיא עוברת. את ההיקסמות ואת התחושה הברורה, המובנת מאליה, שכך נכון לה, עם אישה בכלל ועם האישה הזאת בפרט. בסרט תיאור האהבה הגופנית כמו מולבש מבחוץ, ומעורר תחושה של מציצנות גברית, כמעט פורנוגרפית, מביכה ומיותרת. בספר התיאור שונה כל כך – רגשי ופנימי, לא מתוך ההחצנה הבוטה והמתגרה שהסצנה בסרט לוקה בה.

אחד החלקים החזקים בספר, שאין דרך טובה להביע אותם בסרט באופן ויזואלי, הוא מכתבו של ריצ'רד, בן זוגה של תרז, שנפרד ממנה (לכאורה, למעשה היא עזבה אותו מזמן) אחרי שהוא מבין כי תרז לעולם לא תהיה שלו: תחושת הדחייה שהוא מביע כלפי אהבתה אל קרול, הביטחון שלו שמדובר בהתנהגות סוטה, חולנית, שאין לה שום עתיד, מבטאת היטב את חוסר ההבנה המוחלט של כל מי שלא היו מסוגלים לקבל אהבה חד מינית ואפילו לא להכיר באפשרות שהיא קיימת.

באחרית הדבר לספר סיפרה הייסמית' על ההשראה לכתיבתו. כיצד עבדה פעם, בדיוק כמו תרז, כזבנית באגף הצעצועים בחנות כלבו גדולה, לקראת חג המולד, ואיך התרשמה עמוקות מאחת הקונות. לדבריה של הסופרת הרומן זרם מתחת ידיה כמו מאליו. לתחושתי הספר כולו משחזר קשר שהיה לה עצמה, ומתאר במדויק יותר מאשר את נקודת ההתחלה של ההתאהבות, אותו מפגש אקראי בחנות הכולבו.

כאמור, לא קשה להבין מדוע קוראות שהסיפור, הנוגע לניסיון חייהן, מושך את לבן במיוחד. בעיני יש בו גם צד טרחני. כל ארוחה, כל משקה שקנו, כל התנהלות בחדר בבית המלון, בדרך, לפני, אחרי, מתוארים בפרטי פרטים, שהצורך בהם לא תמיד מובן – אלא אם זהו תיעוד של זיכרונות שיקרים מאוד לכותבת. אז הבאתי לה את המשקה שהיא אוהבת. וקניתי לה, וסידרתי לה, ואמרתי לה, והיא אמרה לי, ובאותו רגע חשבתי, וראיתי, והרגשתי…

הדקדקנות הזאת יוצרת אמנם תחושה שאנחנו שם, אתה ועם קרול, במסע הבריחה שלהן מהמציאות, בירח הדבש הקצר שיצרו לעצמן עוד לפני שנגעו זו בזו בפעם הראשונה; תחושה שהכול מתרחש ממש כאן ועכשיו, עם כל העולם הסובב אותן ואת הקורא, אבל ברגעים מסוימים תיאור היתר הזה מתחיל לייגע. באמנות חייבת להיות בחירה. לא כל הפרטים נחוצים. אסור שיישארו בסיפור חלקים שאפשר היה בהחלט להסתדר גם בלעדיהם. שנחיצותם כלל לא ברורה. ובספר קרול רב המוץ מהתבן.

יופייה של הכתיבה היה יכול להתבלט אילו ויתרה הסופרת על חלקים רבים, צמצמה את הכתוב והותירה בו את המהות, שאובדת לפעמים בתוך אינסוף הפרטים: סיפור אהבה אמיתי ונכון, עם סוף מלא תקווה לעתיד.