ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.

לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…

הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.

ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.

הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.

כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.

רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.

סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").

כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).

כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.

בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.

גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.

הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.

הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).

שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
189 עמ'