פאול צלאן, "פוגת מוות": האם היה משורר גרמני?

פאול צאלן הוא "גדול המשוררים הכותבים גרמנית בימינו". כך אמר עליו האנס מאייר, פרופסור לספרות גרמנית, באוקטובר 1968 בריאיון בעיתון "על המשמר". אכן, צלאן נודע בשם שאימץ לעצמו, ובשירה שכתב בגרמנית, אבל הוא לא היה גרמני, אלא יהודי שנולד ב-1920 בעיר צ'רנוביץ, בבוקובינה, אז ברומניה, ונשא את השם פסח אַנצֶ'ל. את הוריו איבד ב-1941: הגרמנים שהגיעו לעירו הגלו את תושביה היהודים לטרנסניסטריה. אביו מת מטיפוס ואמו נורתה שכן "הייתה תשושה ולא הביאה עוד תועלת".

בשלבים מסוימים של חייו שקל לעלות לישראל: לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה חינך אותו אביו להיות ציוני, אבל אמו העדיפה שיזכה להשכלה גרמנית והיא הייתה הבסיס לכתיבתו בשפה. בישראל תמך, אך לא היגר אליה.

זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה היגר צלאן לווינה ואחריה לפריז, שם נשא לאישה בת למשפחה אריסטוקרטית. לכאורה – מצא לעצמו אחיזה והשתייכות, אבל למעשה חש תלוש וחסר זהות, כפי שביטא בנאום שנשא ב-1960 ובו הסביר שאין לו בעצם מולדת, בין היתר מכיוון שאינו מוכן לגור בארץ ששפתה גרמנית, אם כי זאת הייתה השפה שבה יצר.

שירו הנודע ביותר, "פוגת מוות", כאן בתרגום מגרמנית מאת שמעון זנדבק, נוגע במהות הקונפליקט של חייו.

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

הדובר בשיר מספר על ההרעלה שהוא וזולתו חווים בכך שהם נאלצים לשתות "חָלָב שָׁחֹר". הוא כותב לגרמניה זהובת שיער, מַרְגָּרִיטָה. האיש אשר "מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים" הוא זה שקורא לכלבים, פוקד על יהודים לכרות לעצמם קבר ולפני שהוא הורג הוא גם משפיל אותם: מצווה עליהם לרקוד.

"הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה" כותב פאול צלאן (בגרמנית, כאמור!), "עֵינָיו תְּכֻלּוֹת" והוא יורה "כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת" שפוגע במדויק והורג את שולמית אפורת השיער, ממש כשם שאמו של צלאן נרצחה, כל זאת כשברקע נשמעת נגינת כינור כפויה.

על פי מילון רב-מילים פירוש המילה "פוגה", המופיעה בשמו של השיר, הוא: "צורה מוזיקלית רב קולית המבוססת על נושא, המוצג תחילה בקול אחד ומועבר אחר כך לקלות אחרים הרודפים זה את זה".

בשיר שלפנינו אפשר לראות את החזרה וההשתנות: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב", בהמשך – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה": שותים את החלב? שותים את הלילה? החזרה על השורות מעוררת תחושה של הלמות תופים או של פעימות של לב: קצובה, דקורה "בְּמַלְכוּת הֶעָפָר", מלווה את הנרצחים שאין להם אפילו קבר, אלא "בָּרוּחַ" והם, ואלה ששרדו, כמו פול צלאן, ממשיכים עוד ועוד, שוב ושוב, לשתות את הרעל.

פול צלאן הוגדר לא פעם אחד מגדולי המשוררים הגרמנים. איש הרוח ז'אן אמרי, בספרו מעבר לאשמה ולכפרה כתב כי לדעתו "משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם בשביל גרמנים, לפי בקשתם המפורשת". אמרי עצמו, איש רוח יליד וינה שאביו, שאותו לא הכיר, היה יהודי, ואמו הייתה קתולית, סירב לראות בעצמו גרמני, אחרי שעבר עינויים בשל פעילותו המחתרתית נגד המשטר הנאצי. הוא חש נבגד, שכן לא רק שהחברה הגרמנית לא התנגדה לאנטישמיות ולרצחנות, אלא גם שיתפה אתה פעולה ואהדה אותה. את  הדברים האלה כתב בתגובה לזעקתו הבלתי פוסקת של אסיר במחנה הריכוז שבו היו ביחד, אדם בשם מומברט: "אבל אני משורר גרמני!"

"כדי להיות אדם זה או אחר אנחנו זקוקים להסכמה של החברה," כתב ז'אן אמרי והוסיף "אבל כשהחברה קבעה שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן לא היינו," ולפיכך אותו מומברט "מת בלי עבר".

פול צלאן התאבד ב-1970. יש הסבורים כי לא עמד במסע השמועות כאילו שירים בספרו  פרג וזיכרון התבססו על שיריו של משורר אחר. הוא התאבד בקפיצה מגשר לתוך נהר הסן.

ז'אן אמרי התאבד שמונה שנים אחריו, מנטילת מנה מופרזת של כדורי שינה.

שניהם השאירו אחריהם לא רק את יצירתם, אלא גם את אותו "קֶבֶר בָּרוּחַ" שבו נחו יקיריהם ועברם המעונה.