מבט כמו באמצעות מיקרוסקופ על הדברים הקרובים, היקרים, המרתקים, הקטנים לכאורה, ובעצם – החשובים ביותר, העניק לנו הסופר הצ’כי קארל צ’אפק, ועתה גם הוצאת אפרסמון, שהחליטו להוציא לאור תרגום לעברית של המיניאטורות המקסימות הללו בספר על הדברים הקרובים.
אורכם של רוב הפרקים כשניים עד חמישה דפים, לא יותר, וכל אחד מהם צופן בתוכו עולם מלואו: שפע של קסם, הומור, חוכמת חיים והשכלה רחבה, כל אחד מהם – אוצר קטן ומענג ביותר.
הנה למשל הטור הפותח, הנושא את השם “על הספרות”, שבו צ’אפק מתאר את ילדותו העירונית, איך נחשף לעבודתם של בעלי מלאכה שונים: הרופא, הטוחן, האופה, הצבע, הסנדלר, השכן שניגן בתיבת נגינה. והוא מסכם: “עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום,” ומוסיף: “הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: ּ מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חיותו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים”, כך הוא כותב, ומעביר אלינו הקוראים את הקסם שחווה, ועכשיו גם אנחנו נדהמים אתו ומוקסמים, כמו שהיה בילדותו.
בטור הבא, “פרפר בחורף”, צ’אפק משרטט בכמה פסקאות את חייו הקצרים של הזחל, הגולם, הפרפר: “מצאתי אותך, זחל ירוק, על ענף רך בחודש יולי; האכלתי אותך עלי שזיף קוצני, ליחכת אותם ברצינות ובלהט, כאילו היתה זו ּ מטלה שיש לבצעה, וברעב שאינו יודע שובע. לבסוף היית שמן ונאה לעין, צהוב כאפרסק. אז נתלית על הענף בסיב דק ושקעת בעצמך, מרוכז עד קהות חושים, בלא ניע, אדיש לכול, רק משימה יחידה לפניך. ובוקר אחד היה לפתע הכול מוכן: על הענף היה תלוי גולם זוויתי, מראהו כשריון אבירים”. הוא מספר לנו איך נהפך הזחל לפרפר שמשום מה לא הצליח לעוף, איך ניסה להתנחם בכך ש”אין זה מזג האוויר הנכון”. מכאן צ’אפק מגיע לאמירה כלל אנושית מפתיעה ונוגעת ללב: “אמת, פרפרי, אין זה מזג האוויר הנכון, גם לא עבורנו, אתה יודע, גם לא עבור בני האדם. גם אנחנו בסך הכול רק זחלים גדולים, זללנים, וגם לנו יש כנפיים נסתרות, אך איננו מסוגלים להתעופף.” והוא ממשיך, מנסה לנחם ולהתנחם: “אתה לבדך ואין לך רע, אף לא בת זוג; אבל אנחנו, פרפרי, רבים לאין שיעור, רבים כל כך, שנוכל להשיג דבר־מה. עוד אין אנו מסוגלים לעוף, אך יכולים אנו להתחיל לשפר את מזג האוויר. כל זחל יכול לטוות לפחות קרן שמש אחת, ואח, איזו שמש אדירה תהיה לנו! ומה יהיה אז קל יותר מלפרושׂ כנפיים — פרפר החורף נשכב על צדו.”
בטור “מלנכוליה” מתאר צ’אפק את מה שקורה לאדם שנתקף תוגה לא מוסברת, ומציג את האבחנה המעניינת (והנכונה כל כך!) שלפיה: “נוכח כאבים קטנים ניצב האדם חסר אונים. הוא עוד עשוי לחוש גאווה כלשהי אם שבר את רגלו, אך לא גאווה הוא חש אם שבר ציפורן. הוא יכול לשאת בגבורה את מות אשתו, אך הוא לא יכול לשאת בגבורה את העובדה שעלבה בו. יש לו איזו נחמה קטסטרופלית אם קרס ביתו, אך אין כל נחמה אם ביתו מכוער לאין תקנה.”
בטור “אש” הוא מתאר בהומור דקיק את ההיקסמות האנושית מהאש: “נרצה או לא נרצה, כולנו נושאים בתוכנו עובד אלילים בראשיתי, איש מערות קדמון; האש מקסימה אותנו. מי לא הביט פעם, בערבי החורף הקרים, באש המרצדת באח? מי מעולם לא העלה באש דפי נייר ישנים, בעודו כורע אצל האח בתנוחת פרא מכובדת? מי לא הדליק מימיו מדורה בשדה ודילג מעליה? אם יש כזה בינינו, ודאי אין הוא מצאצאיו של אדם הראשון ואיני יודע מאין בא; אבותיו אולי בקעו מביצי צפרדעים או צנחו לארץ עם הגשם, כמו אבותיהם של הצמחונים, של המתנזרים ושל שאר יצורי־על.” הוא מקשר את ההיקסמות הזאת לשפה: “בפינות האפלות של דחפינו אנחנו מעריצים את האש. הדבר ניכר אפילו במטפורות שלנו. אנחנו מדברים על ‘להט התשוקה’ כדי להעניק סופסוף שם להסתבכות פטאלית עם אישה. אילו דיברנו על ‘גשם התשוקה’ או על ‘אסון הטבע התשוקתי’ לא היה הדבר נשמע כאילו אי־אפשר לעמוד בפניו. באותה תאווה אנחנו מדברים על ‘להבות המהפכה’; דומני, כי אילו הבטחנו את ‘שיטפון המהפכה’, לא היינו מגייסים תומכים נלהבים רבים במיוחד.”
הטורים המקסימים במיוחד הם אלה שבהם הוא כותב על חתולים וכלבים ועל ההבדלים (והדמיון!) בינם לבני האדם. הטור “אביב חתולים” מוקדש לאבחנה מרתקת: בני האדם התנתקו מהאינסטינקטים החייתיים שמדריכים את החיות: “האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם”, ולכן, מכיוון שכוח ההמצאה שלהם אינו אינסטינקטיבי, מתאפשרת להם יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי, שהרי רק “האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות.” והוא מסכם, באירוניה אופיינית ובחיוך מובלע: “גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה.”
טור אחר מוקדש כולו למחשבותיו של החתול עצמו, ובאחר מצביע צ’אפק על ההבדל בסגנון המשחק של כלבים וחתולים: כלבים מבקשים לשעשע את זולתם, חתולים, לעומתם, עסוקים רק בעצמם…
קשה לבחור איזה טור הוא החביב עלי ביותר. “תיבת נגינה” שבו הוא מסביר את יופיין (שעבר למעשה מהעולם)? “בשבח הבטלה” (שלדברי המתרגם הקדים בעשור את המסה של ברטרנד ראסל, הנושאת את אותו השם)? “אילוף החישוק” המופלא, שבו הוא מתאר כל כך יפה את העיסוק הילדותי של גלגול חישוקים?
אחד הטורים המשמעותיים ביותר הוא “עבודה נקייה”, שבו מסביר צ’אפק כי עונשו האמיתי של סיזיפוס אינו בעצם הגלגול החוזר של האבן אל ראש ההר, אלא בחוסר המשמעות שבמעשה: “עונשו של סיזיפוס היה איום כל כך לא מפני שהוא נאלץ לעשות עבודה קשה, אלא מפני שנאלץ לעשות עבודה מיותרת וקלוקלת.”. הרעיון של החיפוש אחר משמעות נוסח ויקטור פראנקל (נזכרתי גם בצליין החילוני של יצחק אורפז) עולה גם בטור “הדואר”, שבו צ’אפק מתאר את הערגה והתקווה שמלוות כל אחד מאתנו כאשר מגיע הדואר ואנחנו מתמלאים בציפייה שיביא אתו אל חיינו משהו רב משמעות: “משהו פשוט יגיע בדואר, והוא ישנה את גורלך, יגמול לך על שירותיך, יפתח בפניך אפשרויות בלתי צפויות או יגשים את משאלותיך הכמוסות. ‘משהו פשוט יגיע’: זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר.”
כל הטורים נהדרים, כולם משעשעים, מרתקים, מעלים חיוך ומעוררים מחשבות. כולם ראויים ויקרים עד מאוד!
תרגם מצ’כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן
