כמה מקסים הוא הרומן דברים נעלמים, ספרה הראשון של נועה גוטר שגיא, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית זוגית. כמה נוגע ללב, מרתק, ומושך לקריאה!
מפתיע לראות עד כמה ספר ראשון יכול להיות מדויק, ועד כמה הכותבת שולטת במהלכיו, בעלילה הנטווית היטב, במעברים שבין הדמויות המשכנעות, עד כמה היא מיטיבה לצייר את נקודות המבט השונות, שמהן כל דמות נוצרת ואף יוצרת את זולתה, שכן כל אחד מהאנשים הללו, שמקבלים ברומן נפח משכנע וממשי, מעשיר את הדמויות האחרות, שחייהן משתלבים אלה באלה.
את ההשראה לרומן, כך מספרת גוטר שגיא באחרית הדבר, קיבלה מסיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשרים שנה והוא, כדבריה, “חטף אותה”: “שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע”, היא מספרת, “איש חטף איש וככה זה נגמר”. מכאן הפליגה אל דרכה הספרותית, כמו פענחה לעצמה את מה שקרה במהלך אותה חטיפה, את המניעים לה, את האופן שבו הסתיימה, ואת השפעתה על שתי משפחות שגורלן הצטלב ונקשר באופן בלתי צפוי. “ידעתי שתי עובדות על החוטף”, היא מוסיפה, “ואת כל השאר, אופיין ועברן של הדמויות, הקשר ביניהן, קרובי משפחתן, סיפור הנסיעה, כל זה היה נעלם בשבילי. סיפור מסגרת מסקרן”.
מתחשק לי, אם יורשה לי (ומי תסרב לעצמה?…) לצרף לכאן משהו ממני ולספר שאחד מספרי נולד באופן דומה: סיפור המסגרת של הרומן מעקב נודע לי באקראי וכמעט בלי פרטים. סקרנותי התלקחה. מאחר שלא היה שום הסבר לסיפור ששמעתי, נאלצתי בלית ברירה, כדי להשביע את הסקרנות, לבדות את הפרטים. חייתי אותם ונתתי להם להתפתח, עד שנהפכו לרומן… לפיכך מובן לי מאוד הצורך של גוטר שגיא להסביר לעצמה מה קרה, לשכלל את ההסבר ולהפליג ממנו למחוזות שבהם למדה לא רק על העלילה, אלא גם על הדמויות שאותן בראה, על עולמן, על מה שמטריד אותן, על התקוות, האכזבות והצרכים שלהן. על מה שהן לומדות על עצמן ועל זולתן.
וכאמור, היא מפליאה לעשות זאת. גם אני, כמוה, נקשרתי אל האנשים שהיא המציאה והתרגשתי מהם. הסבל המתואר ברומן מקבל נפח ומשמעות, שכן הוא מביע כל כך הרבה נדיבות ואהבת אדם. ויש בו, ברומן, גם לא מעט תובנות על הנפש. הנה למשל אדם ש”מת מפחד שמא ימות”, ובה בעת מרגיש עד כמה מגוחך הפחד העמוק כל כך, שכמעט ממית אותו. עוד מהרהר האיש עליו ועל האחר: “שני גברים, צעיר ומבוגר, נוסעים בליל שבת, וכל הדאגות שלהם נוסעות איתם”, וברגע אחר אומר לעצמו: “אז הוא קובי. איך אף אחד לא מרוצה עם מה שקיבל”, ומוסיף וחושב: “קובי הוא יעקב, מיכה הוא מיכאל. אולי היה עוזר אם היו שומרים על השמות המקוריים שלהם?”
ויש גם בספר הומור: למשל – “המבורגר-צ’יפס-קולה, החלום האמריקאי, המקביל לחומוס-צ’יפס-סלט. צ’יפס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר”.
וגם ראייה של מה שנמצא שם בחוץ, של קשרי הגומלין בין האדם לטבע: “היא מתחפרת נמוך יותר ומתבוננת דרך החלונות בעמודים-עמודים של פרחים ורודים, חוטמית זיפנית קוראים לה. זה בטח לא ממש מחמיא לחוטמית שמדברים על הזיפים שלה, אבל זה לא מפריע לה לפרוח כל שנה בדיוק בזמן. זה לא מפסיק להדהים אותה העניין הזה, שהטבע כזה מדויק: השקדייה בט”ו בשבט, השסק בפסח, הגויאבות רגע לפני הגשם, ממלאות את הבית בריח שגורם לה להתרגש, להיחלש. הם אף פעם לא מתבלבלים, העצים, אין להם מצבי רוח, הם לא מתחרטים, לא נבוכים, לא התייאשו, לא נמאס להם, כאלה אמינים. היא נזכרת בנירית בת דודה שלה שהתחתנה בט”ו באב, וכמה ימים קודם עוד אמרה: ‘זה טיפשי, אני יודעת, אבל תסתכלי, אין סיכוי שהירח יתמלא לגמרי בשלושה ימים, אולי הפעם זה לא יקרה?’ וזה קרה. הירח היה מלא.” כמה יפה!
אהבת האדם שבספר מתבטאת במקומות שבהם אהבה הופכת כיעור ליופי: “כל האצבעות של סבתא היו מעוקמות בזווית לא הגיונית כאילו נראו דרך כוס מים. כל פעם מחדש זה היה מבהיל לראות את העצמות הבולטות מדי, את הנטייה של כל כף היד ימינה, ואיכשהו זה היה יפה, מכוער באופן יפה.”
אחת ממעלותיו הרבות של הרומן טמונה בכך שהדמויות מתפתחות במהלכו. יוצאות ממנו שונות, טובות יותר, מכפי שהיו. וזאת גם כשלכאורה הכול אבוד! הטלטלה שמתחוללת בעקבות החטיפה, משנה אותן, מכאיבה אמנם, אבל במפתיע, ובאופן שנוגע מאוד ללב, מלמדת אותן דברים חשובים מאוד על עצמם, ועל יכולתם להתפתח, לאהוב, לא לוותר על התקווה. מי שחושב על עצמו בתחילת הסיפור שאולי “המלחמה הרגה אותו,” ו”שאולי משם נשאר עם רגשות בעובי של דף” לומד שיש בו מעמקים ויכולות, נוכח שהוא יודע לאהוב ויכול להיות נאהב. לפיכך גם הקורא יוצא מהספר שונה ממי שהיה כשנכנס אליו.