נטפליקס, הסדרה המופלאה "המורדת": לא להחמיץ!

הסדרה הזאת היא פלא אחד גדול: הסיפור. המבנה. האמירה. ובעיקר, ומעל לכול – המשחק. 

שירה האס, שחקנית ישראלית צעירה שהולכת וכובשת את העולם, נושאת על עצמה את כל הסדרה. ממלאת את המסך באינספור הבעות פנים מגוונות, מרתקות, כולה עוצמה של הבעה, פשוט אי אפשר להסיר מעליה את המבט, בציפייה, בסקרנות, בנשימה עצורה, כדי לראות מה תביא אתה עכשיו: את אסתר (הדמות שאותה היא מגלמת) הכבושה? את אסתר הזועמת? המפויסת? האירונית? הכאובה? המבודחת? המבויישת? החוששת? את אסתר מלאת העוצמה או את אסתר המבוהלת? בניד עפעף, בחיוך קטן, במבט נפער, בעננה שחולפת כמו מעצמה על פניה, ברמז של דמעה, בהשפלת מבט בלתי נראית כמעט, היא שם, כל העת, חמה ונועזת, חלשה ומפוחדת, דמות שלמה ומלאה ואמיתית, לרגע – אישה, לרגע – גוזל, קצוצת שיער או עטויה בפאה נוכרית, מגולחת או נושאת על קודקודה מגדל שיער מקושט ומפואר, כמה יופי! כמה כישרון!

האס מגלמת את דמותה של אישה צעירה שנולדה וגדלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, בת לקהילת סאטמר החסידית, שמתוכה היא בוחרת לנוס. לאן? לברלין. מדוע? את זאת נגלה במהלך הסדרה. יש לה סיבות טובות, שאת כולן סיכמה השחקנית המגלמת אותה במשפט אחד פשוט: "היא מבקשת למצוא את הקול של עצמה". כך, כדימוי, אבל גם תרתי משמע.

הבחירה בברלין רבת משמעות: מוצאה של קהילת סאטמר בהונגריה, משם נסו מי שהצליחו להינצל מידי הנאצים. והנה דווקא לברלין, מקור הטראומה, היא נמלטת, כמו כדי למצוא מחדש שורשים שניתקו באכזריות. 

כל מי שביקר בברלין אינו יכול שלא לחוש עד כמה העיר מחצינה את עברה, מנציחה, מתמודדת אתו ובוחנת אותו. הד לכך אפשר למצוא בדבריה של אחת הדמויות בסדרה, יעל, שאותה מגלמת בכישרון רב תמר עמית יוסף. יעל היא ישראלית שהגיעה לברלין כדי לנגן בתזמורת, והיא מספרת לאסתר באירוניה על כל המונומנטים שבהם היא יכולה לבקר כדי להיזכר בהיסטוריה המחרידה של העיר. 

בתמונה אחרת מצטרפת אסתר לחבורה של צעירים שכולם מנגנים ביחד עם יעל באותה תזמורת, אך רק אחד מהם גרמני. הם נוסעים לאגם בוואנזה, ואחד מהם מצביע על הווילה השוכנת על שפת האגם ומציין כי שם החליטו הנאצים על מה שכינו "הפתרון הסופי": הרצח השיטתי של יהודים באשר הם. "ואתם שוחים באגם?" שואלת אסתר בפליאה. "אגם הוא אגם", משיב לה הצעיר.

אבל כולנו יודעים שאגם אינו רק אגם. ושאישה צעירה שנמלטת ממשפחתה, מבעלה, מהקהילה שבה גדלה, שעוברת מניו יורק לברלין, היא יותר מאשר מקרה פרטי וספציפי. היא מייצגת ונושאת אתה את מלוא המשמעות של מעשיה והחלטותיה. 

אחת המשמעויות המוגשות בסדרה בעדינות, כמעט בסמוי, היא האחווה הנשית שבלעדיה אין לאף אחת תקומה: כדי שאסתר תוכל לנוס מהמקום שכובל אותה לחיים שלא נועדו לה, היא חייבת להיעזר באישה. זאת מעניקה לה את הדחיפה הראשונה והחיונית, ובאופן סמלי גם נותנת לה שי פרידה קטן: מצפן, שמסמל בשביל אסתי ברמז את הדרך הנכונה. 

גם בברלין היא מוצאת את האחווה הנשית החיונית כל כך, שבלעדיה לא תוכל להציל את עצמה.

הסדרה מתנהלת כמעט כולה ביידיש, ומעט מאוד אנגלית, שכן יוצריה ביקשו לדייק בכל פרט. בפרק הנספח לסדרה, שמעניק מבט אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה, מתמוגג אחד השחקנים ואומר כמה מפעים לחשוב על סרט דובר יידיש, בנטפליקס. אי אפשר שלא להצטרף אל שמחתו. 

וכאן אני רוצה לחזור ולציין במיוחד את אחת התמונות החזקות ביותר בסדרה. זאת שבה אסתר – ובעצם שירה האס! – שרה. לא העליתי על דעתי ששחקנית יכולה להגיע לעוצמות כאלה. לרגש כל כך, בכך שהיא בסך הכול מה? שרה! הרי ראינו כבר שחקניות שרות. אבל לא כך. לא ביכולת המופלאה הזאת להעביר קשת של רגשות – מבוכה, התמסרות, התעלות רוחנית, אמת צרופה ויופי. הבכי נשאר חנוק, עולה על גדותיו אבל נשאר בלוע, והשמחה הייתה רבה.