אנדרו מרוול, "לגברתו המצטנעת"

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים,
לֹא הָיְתָה הִצְטַנְּעוּתֵךְ נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע כֹּה כַּבִּיר,
הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בְּנִיחוּתָא וְחוֹשְׁבִים
לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת בְּיוֹם שֶׁל אֲהָבִים.
אַתְּ הָיִית אוֹסֶפֶת אַבְנֵי אֹדֶם וְחֵן,
יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה עַל גְדַת הַגַּנְגֶּס הַסּוֹאֵן,
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, תּוֹפַחַת, מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם לְכֹל אֵבָר,
וְעוֹד עִדָּן לַלֵּב נִשְׁאָר,
אָכֵן גְבִרְתִי זְכוּתֵךְ, מְאֹד,
שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוף שׁוֹמֵעַ אֶת צְלִילי המִרְדָּף,
של הַזְּמָן שֶׁלֹּא עוֹצֵר אֶת רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף.
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יאבד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכֹּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם אוּלַי נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כֹּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי צָעִיר כֹּל כָּךְ וְרַךְ,
כֹּל עוֹד גּוֹנוֹ מֻנָּח כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כֹּל עוֹד נַפְשֵׁךְ כְּמֵהָה, רוֹצָה,
וחֹם בַּנַּקְבּוּבִית נִצַּת,
כְּדַאִי לָנוּ לֹא לְוַתֵּר לְהִתְעַלֵּס מִיָּד בְּלִי הֶרֶף
וּכְבָר עַתָּה לְהִתְנַפֵּל כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לעברית: עופרה עופר אורן ©

Andrew Marvell

to-his-coy-mistress

4 מחשבות על “אנדרו מרוול, "לגברתו המצטנעת"”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s