הארייט ביצ'ר סטו: אישה קטנה שגרמה למלחמה גדולה

"האיש שהיה חפץ" – זאת הייתה כותרת המשנה הלא מוכרת שנועדה ללוות את שמו של ספר מפורסם מאוד. הכותרת הוחלפה באחרת – "חיים בשפל המדרגה", שכמו קודמתה נמוגה לחלוטין מהזיכרון. שמו הסופי של הספר ידוע מאוד: הוא נקרא אוהל הדוד תום, והוא אחד המצליחים והנמכרים ביותר אי פעם. יש הטוענים כי רק התנ"ך הופץ באמריקה בעותקים רבים יותר. גם מי שלא קרא אותו יודע שעלילתו מתרחשת בארצות הברית, באמצע המאה ה-19, ושהוא מספר על קורות חייו וסבלותיו של עבד אמריקני שחור. כמו כן סבורים רבים שהייתה לספר הזה השפעה עצומה ומשמעותית על ההיסטוריה האמריקנית.

נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, כך נהוג לספר, אמר להארייט ביצ'ר סטו כשפגש אותה בחג ההודיה של שנת 1862, שנה אחרי פרוץ המלחמה, "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה."

יש הטוענים כי המפגש עם לינקולן התקיים אמנם, אבל שהוא מעולם לא אמר את המשפט שצוטט כה רבות, וכי בני משפחתה של הסופרת הם האחראים לכך שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי, רק משום שחזרו עליו לעתים כה תכופות, עד שנהפך למעין אמת מקובלת.

כיום כבר אין עוד כמובן שום אפשרות לברר אם לינקולן אמר את הדברים הללו או לא, ובעצם, אין לכך חשיבות, כי די במה שידוע בוודאות: הספר אוהל הדוד תום השפיע מאוד על קוראיו, ומן הסתם הניע אותם גם לפעול. כמו שדיקנס חולל שינוי באנגליה של המאה ה-19 כשתיאר את מצוקתם של הילדים העניים, בני המעמדות הנמוכים, המנוצלים והמעונים, והביא לשינוי בראיית העולם של קוראיו, ובעקבות זאת לרפורמות ולשינויים בחקיקה, כך השפיעה מן הסתם גם הארייט ביצ'ר סטו על קוראיה, שסבלם של הדוד תום ושל אליזה, השפחה הנמלטת ביחד עם בעלה ובנה הקטן, נגע ללבם.

שמונה שנים חלפו בין פרסום הספר ועד שמלחמת האזרחים פרצה. במדינות הדרום של ארצות הברית הוא התקבל בכעס, טינה, ובמתקפות אישיות על הסופרת, שהיא, כך כתב עליה אחד המבקרים, "אישה גבוהה, גסה, וולגרית למראה ושמוטת כתפיים, שיש לה צוואר ארוך וצהוב ואפה, שדרכו היא מדברת, ארוך ומחודד." המבקרים מחו בחמת זעם על הרמז המובלע בספרה כאילו "אנשים שחורים דומים לאנשים לבנים", כלומר –  שיש להם רגשות אנושיים, טוב לב, נדיבות, יכולת להזדהות עם הזולת, שהם חשים אהבה ושנאה, וסובלים כשנוהגים בהם באכזריות… אחת התגובות להופעתו של אוהל הדוד תום הייתה פרסומם של ספרים שהציגו "אמיתות" מנוגדות לו – למשל, "האוהל של דודה פיליס" שבו תואר מצב הפוך: אדונים רחומים שלעולם אינם מצליפים בעבדיהם, כי פגיעה כזאת אינה נאותה או הגיונית. את המתנגדים לעבדות הציגו הספרים ההם כיפי נפש, תמימים וטועים, או כאנשים נתעבים וצבועים, ואפילו כסוטי מין מסוכנים.

עטיפת הספר מהמהדורה הראשונה

הארייט ביצ'ר סטו נולדה בקונטיקט, אחת ממדינות הצפון. אביה היה כומר קלוויניסטי, אב לשנים עשר ילדים. היא נישאה לתיאולוג שעליו סיפרה שהוא "עשיר ביוונית, עברית, לטינית וערבית, אך אבוי, עני בכל מובן אחר." שבעה ילדים נולדו לשניים, ומותו של אחד מהם, בגיל שנה וחצי, כך היא סיפרה בדיעבד, לימד אותה מהו כאב, ועורר בה הזדהות עם כאבן של השפחות השחורות שנאלצו להיפרד מילידיהן כשאלה נלקחו מהן ונמכרו. את נתיב הבריחה לעבדים נמלטים שאותו תיארה הכירה היטב: היא, בנה ובעלה, וכן גם אחיה, הנרי וורד ביצ'ר, היו שותפים פעילים ברשת מאורגנת שעזרה לעבדים לברוח לקנדה, שם הייתה העבדות אסורה על פי חוק.

תום ואווה הקטנה שאותה הציל מטביעה

אוהל הדוד תום התפרסם תחילה כסיפור בהמשכים בכתב-עת שחרט על דגלו את ההתנגדות לעבדות. הצלחתו כספר הייתה מיידית, וכבר בימים הראשונים לאחר שראה אור הוא נמכר באלפי עותקים. על תהליך היצירה שלו אמרה הארייט ביצ'ר סטו: "אני לא כתבתי את הספר. אלוהים הכתיב לי אותו." כמו כן היא הסבירה כי המניע לכתיבתו היה אהבת המולדת שלה, וכי חששה מפני יום הדין העתיד לבוא על ארצה, בשל העוול המתמשך המתרחש בקרבה. השאלה אם גם בימינו, כמו במאה ה-19, יש לסופרים כוח להשפיע כך על החברה שבה הם חיים, תיוותר כנראה לפי שעה ללא מענה.

טור על סופרות באקס נט

מחשבה אחת על “הארייט ביצ'ר סטו: אישה קטנה שגרמה למלחמה גדולה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s