הרומן לחצות אוקיינוס מאת קולום מק'קאן (Transatlantic, Colum McCann, עם עובד, לעברית: עידית שורר) מעורר מגוון עצום של רגשות: התרגשות, סקרנות, התפעלות, וגם קנאה בסופר, לא רק על כישרונו המופלג, ועל יכולתו ליצור יצירה שלמה כל כך, אלא גם על המקום שבו העמיד את עצמו כמעין צופה המשקיף ממרום גובהו על בני אדם, מעברי דורות, קשרים אנושיים, תהליכים היסטוריים, פוליטיים ומדיניים והשפעותיהם.

איזו זכות יתר יש למי שמסוגל לפרוס כך מציאות מורכבת, לדעת את כל פרטיה הנמשכים לאורך יותר ממאה וחמישים שנה, להבין את השפעות הגומלין בין כל הפרטים, לראות ממבט על את מהלך החיים של כמה דורות. הזכות הזאת שניתנה לו – ואולי בעצם שידע לקחת לעצמו − מעוררת מחשבות על מין אל בורא, כל-יודע וזוכר, שאינו תחום בטווח החיים של עצמו, אלא יכול להמשיך ולהכיר מקרוב עוד ועוד דורות של אנשים, ולדעת טוב מהם מניין באו ומה מקור כל מה שהם חשים על עצמם ועל זולתם.

היצירה המורכבת והמקסימה הזאת נעה בין הזמנים במיומנות מסחררת. רגע אנחנו כאן, כמעט בהווה, ב-2012, ומיד נסוגים לשנת 1919, קופצים קדימה, ל-1998, נסוגים לאמצע המאה ה-19, נעים שוב ושוב בזמן, מכירים אנשים ואז את אבותיהם, או להפך – קודם כל את הסבתא ואז את נכדתה.

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא אירלנד על נופיה, אגמיה, עריה, על החיות המעופפות ודוהרות בה, שחפים, סוסים, צבאים; על ההיסטוריה הקשה שלה. שנות הרעב, הקרע בין קתולים לפרוטסטנטים, ימי הטרור של המחתרת האירית, הקורבנות, התקוות, המהלכים שהביאו להסכם השלום.

הספר מאכלס, אלה לצד אלה, דמויות בדויות ואמיתיות. חלקן ידועות מאוד, ג'ורג' מיצ'ל שפרק שלם מוקדש לו, טוני בלייר, קלינטון ואובמה שמוזכרים כבדרך אגב, ואחרות אמיתיות, אבל פחות מפורסמות: למשל − עבד נמלט שהגיע לאירלנד עוד לפני מלחמת האזרחים, בעקבות ספר שכתב על עוולות וזוועות העבדות, כדי לעשות נפשות למען התנועה לביטול העבדות, וכדי לאסוף כסף לטובת התנועה, וגם כדי לפדות את עצמו. (הספר שכתב: עבד אמריקני: סיפור חייו של פרדריק דאגלס, ראה אור בעברית בהוצאת נהר, ומובאות מתוכו מופיעות ברומן שלפנינו).

הרומן מתאר שוב ושוב את הקשר שבין אירלנד לאמריקה: בכל אחד מהמפרקים, שהם בעצם סיפורים קצרים בזכות עצמם (אבל הם גם נשזרים אלה באלה ביד אמן), מישהו או מישהי חוצים את האוקיינוס האטלנטי, מאמריקה לאירלנד או להפך. בפרק הראשון המתרחש ב-1919, רק שנה אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, אלה טייס ונווט איריים פורצי דרך שהפליגו לארצות הברית, הרכיבו שם מטוס קטן במו ידיהם, וטסו מזרחה, חצו את האוקיינוס, בטיסה נועזת ופורצת דרך. תיאור הטיסה מרתק, משכנע, אפשר ממש לחוש במאמץ הגופני והנפשי העליון ששני הגברים האלה נאלצו להשקיע כדי להגיע בשלום עם שק הדואר שהופקד בידיהם – הראשון בהיסטוריה שעבר את הדרך הזאת. אחרי כן יש עוד ועוד חציות אוקיינוס, במטוסים, באוניות, אנשים שמהגרים לכאן ולשם, וכאלה שיש להם מטרות קצרות מועד וענייניות.

הרומן עשוי כמלאכת מחשבת. אף על פי שהוא נוגע בתקופות זמן ארוכות מאוד, הוא אינו עושה זאת במבט מרוחק אלא מצליח לרדת לעומקן של ההתרחשויות, מביא בפנינו את כל פרטי המציאות שאליה הוא מגיע בכל פעם. התיאורים משכנעים ומדויקים והדמויות ספציפיות וטבעיות כל כך, עד שאנו חשים מעורבים בהן ואתן. העצב והשמחות שלהן חודרים ללב, מעוררים מחשבה, מרגשים. יתר על כן, על אף שהוא חולף על פני שלוש מאות שנים, הצליח הסופר לייצר תחבולה ספרותית ולעורר שאלה מסקרנת שהתשובה לה מופיעה ממש בסוף. המתח והתהייה מוסיפים כמובן לחוויה.

אין ספק שלחצות אוקיינוס הוא הישג אמנותי של ממש.