ארכיון תגיות: הוצאת מטר

יצחק פומרנץ, "הרבה יותר פשוט": איך יכול מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה להפוך לקרטיב?

מאת: אריה אורן

אדם מגיע לגיל שבעים. הוא צבר במהלך חייו הישגים מקצועיים רבים והרחיב ידע בתחומים מגוונים. הוא מחליט שברצונו לחלוק עם אחרים עניינים שהעסיקו אותו, הן בתחום המקצועי שבו עסק והן בתחומים פילוסופיים, חברתיים ולשוניים שעליהם חשב וגיבש עמדה. הוא אינו מעוניין לכתוב מאמרים אקדמיים מלומדים ומחליט להעלות את הגיגיו בכמה חיבורים הכתובים בלשון שווה לכל נפש, אבל חושש שהמוצר הסופי יהיה יבש מדי. ואז עולה בדעתו רעיון: לכתוב סיפור מתח ולשלב את החיבורים כאתנחתות בין פרקי העלילה.

האיש הוא המהנדס יצחק פומרנץ, שרשומים לזכותו יותר ממאה פטנטים. המפורסם שבהם הוא מדפסת התלת-ממד (פומרנץ מונה באחד החיבורים את רשימת כל האנשים שיש להם זכויות בהמצאת מדפסת התלת-ממד, ומסביר מה הייתה התרומה שלו לשיפור המדפסות שכבר פעלו). עם זאת, כפי שהוא מעיד בחיבור אחר, הוא לא התמקד רק בעבודתו ההנדסית, ועסק להנאתו גם בתחומים אחרים, רחוקים מאוד מתחום ההנדסה, כגון גנאולוגיה, או אף ניסיון לתרגם לעברית יצירה מחורזת מאת לואיס קרול, תוך שמירה על החריזה והמשקל.

התוצאה היא הספר המרתק והסוחף הרבה יותר פשוט – שיטוט במוחו של ממציא, שבו שזורים אלה באלה פרקי עיון ופרקיו של ספר מתח. איני זוכר שנתקלתי בשילוב כזה בעבר, ולהפתעתי – זה עובד!

החלק הספרותי, דהיינו סיפור המתח, מפתיע בגישה: אין בו רצח, אין בו אלימות ודם, אין בו בכלל פשע אפל ואפילו לא סצנות מין ופיתוי לקידום מכירות – בקיצור אין בו שום מרכיב שאנו רגילים למצוא בסיפורי מתח. אז סביב מה נבנה המתח? אני בוחר להימנע מספוילרים ולכן אומר רק שהעלילה, המתרחשת בין השנים 2024 ו-2030, נסובה תחילה סביב רעיון הנדסי לפתרון בעיית הזיהום במפרץ חיפה (לאחרונה התבשרנו שוב שבז"ן הוא המפעל המזהם ביותר בישראל) ובהמשך סביב פתרון הנדסי אחר, שיתמודד עם השלכות סביבתיות קשות שיצר הפתרון ההנדסי הראשון.

האם יכול בכלל להיווצר מתח סביב ניסיון למצוא פתרון הנדסי? מתברר שכן. פומרנץ מצליח לסחוף את הקוראים בזכות תיאורו הקולח, קצב התפתחות העלילה ותיאורם של אירועים שכל אחד מאיתנו יכול להאמין שאכן התרחשו במציאות. סגנונו הקליל של המחבר, שמשלב בטקסט עקיצות, ציניות והומור, תורם אף הוא לרצונו של הקורא להתמיד בקריאה עד להתבהרות התמונה. חשוב לומר: הפתרון ההנדסי שמתאר פומרנץ אינו פתרון אמיתי, אינו סביר ואינו ישים. גם ההשלכות הסביבתיות הקשות, שהפתרון יצר כביכול, אינן אפשריות, כפי שיודע כל מי שלמד או התעניין במטאורולוגיה. ברור שהמחבר, המצטייר כאיש משכיל ורחב אופקים, מודע לכך. נראה אפוא שבחירתו בסיפור העלילה שילווה את חיבוריו העיוניים נועד להמחיש לקורא מהי חשיבה מחוץ לקופסה ומהי הדרך שעוברים ממציאים מרגע ההמצאה ועד ליישומה בפועל.

החלק העיוני שבספר, דהיינו עשרת החיבורים שבהם שוטח בפנינו המחבר את הגיגיו והתנסויותיו, גדוש אף הוא במידע מעניין בתחומים רבים ומגוונים. פרקי החיבורים מובדלים באופן ברור מפרקי העלילה הן בגופן שבו הם מודפסים והן במספורם (באותיות ולא במספרים). הקורא שאינו יכול לדחות סיפוקים בדרך לפתרון התעלומה יכול אפוא לדלג על החיבורים, לדהור אל הפתרון ואז לחזור אל פרקי החיבורים. אגב, כל אחד מהחיבורים מתחיל ב"תיאום ציפיות", שבו מסביר המחבר לקורא, בין היתר, מה מטרת החיבור.

החיבור הראשון מסביר לנו את ההבדל בין המצאה לתגלית, ומנתח את "ההבחנות הדקות שבין תגלית, המצאה, פיתוח והנדסה טובה". בתיאום הציפיות מביע פומרנץ את תקוותו "שהחיבור יעניין אנשים שלא למדו פילוסופיה ומתעניינים בחדשנות" ומוסיף כי "אולי הוא יעניין גם את אלה מבין חובבי הפילוסופיה של המדע המוכנים לסבול הצעה של תובנות ללא הנמקה מדעית". ואכן, אני יכול להעיד שהחיבור "עשה לי סדר" בשלל המונחים שעלו בו ובקשר ביניהם. יתר על כן, למדתי שהגלגל היה בטבע לפני שהאדם "המציא" אותו (ככדור מתגלגל), ושלמעשה מה שהאדם המציא הוא הציר, שאִפשר את השימושים המוכרים לנו בגלגל ובגלגלי השיניים.

כמה מהחיבורים שעשעו אותי, שכן יכולתי בקלות למצוא אנשים מוכרים שהדברים כאילו נכתבו עליהם. כך היה, לדוגמה, בחיבור על תכונת האגרנות. האם היא מחלת נפש? האם יש הבדל בין אגרנות כפייתית לאגרנות תכליתית? לא יכולתי שלא לחייך למקרא הכתוב, כי אבי נמנע מלזרוק דברים ומאחר שמאז שנשא לאישה את אמי חי שישים שנים באותה דירה, לא הייתה לו הזדמנות לדלל את המאגרים. קשה לדמיין מה מצאנו במחסן, בבוידם ובמדפים הגבוהים כשפינינו את תכולת הבית אחרי מותו. והיו מי שתהו איך היה מקום בדירה הקטנה יחסית לכל "המציאות" הללו. גם החיבור שעוסק באופן ההתמודדות עם אדם שנוהג להשתלט על השיחה בכל מפגש רעים עוררה בי חיוך, כי מיד יכולתי לראות לנגד עיניי כמה דמויות מחוג החברים שלי שבכל מפגש איתם ברור לי קולו (או קולה) של מי יישמע.

שניים מהחיבורים עוסקים בנושאים טכניים גרידא, שייתכן שחלק מהקוראים והקוראות יתקשו להתמודד עמם, ואפשר בהחלט לדלג על קטעים מסוימים ולהמשיך הלאה, בלי שייגרע משהו מחווית הקריאה. ההסברים הטכניים המפורטים אינם קריטיים להבנת העלילה וגם לא להבנת שאר החיבורים שבספר. אז מדוע בכלל הם נכללו בספר? שניהם אישיים מאוד. האחד עוסק בשיטה שהמציא אוריאל חפץ ז"ל (החותן של המחבר) כדי לכבות באר נפט ימית בוערת. השני עוסק בחלקו של המחבר בהמצאת מדפסת התלת-ממד.

חיבורים אחרים עוסקים במגוון רחב של נושאים: יש חיבור הבוחן מה בין כתיבה למען צורך מסוים לכתיבה מתוך צורך מסוים; בחיבור נוסף מסביר המחבר מהי שטחיות והאם יש לה יתרונות בעבודת המהנדס; בחיבור אחר מנסה המחבר לעמוד על מאפייניה של אמירה מעניינת או תובנה. ויש גם חיבור שבו מספר לנו המחבר מה הוא חושב על שאלות דוגמת "מה קורה?", "מה נשמע?" או "מה העניינים?" ("בונים בניינים…") שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים בלי לצפות כלל לתשובה, ומה ההבדל בין "שלום" במלעיל ל"שלום" במלרע.

רגישותו זו של המחבר לענייני לשון באה לידי ביטוי לכל אורך הספר: יש בו מילים מומצאות (לדוגמה – שורות מבולטות), יש הלחמי מילים (לדוגמה – שוֹדאֵדים, היוֹרֶגָע, שולחנוע) ויש משפטים המשחקים על כפל משמעות של מילים (לדוגמה – כשהוא מתאר את תגובתו של ראש הממשלה על הרעיון לנקות את זיהום האוויר ממפרץ חיפה באמצעות רוח, כותב המחבר כי "ראש הממשלה הזכיר בכל הזדמנות שהוא היה הראשון שזיהה שאת העשן במפרץ חיפה יש למגר, ושפתרונות מבוססי רוח תמיד היו קרובים ללבו וללב משפחתו שהיו בה אנשי רוח דגולים"). אפילו בחיבור הסוגר את הספר, מעין אחרית דבר, מפתיע פומרנץ ומנסה להראות לנו שהספר שזה עתה סיימנו לקרוא הוא "ספר מזוין".

למה מתכוון המחבר בצירוף "ספר מזוין" והאם הספר שלפנינו הוא אכן כזה? לא נותר לכם אלא לקרוא אותו ולגלות בעצמכם.

הספר ראה אור בשני שמות שונים. הוא נמכר בסטימצקי בשם הרבה יותר פשוט מאת יצחק פומרנץ, ובצומת ספרים בשם ללא גרשיים מאת פרץ חמונצקי. התוכן של שני הספרים זהה.

אסתר עיני, "קול דממה דקה": סיפורם של המורים אסתר עיני ובעלה, הנווט השבוי מנחם עיני

אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.

אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש… 

הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין). 

השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.

ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).

אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב. 

איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).   

היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא. 

הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביט של ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. 

עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו. 

אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי. 

והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".

מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני… 

 

אבי ולנטין, "בסתר כנפיים": מה באמת גרם למות אחיו?

לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

כך הפך נמל אילת לתופת

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.