השנה: 1938. המקום: ורשה. בני מר הסופר (המועדים, סמוצ'ה, ביוגרפיה של רחוב בוורשה) והמתרגם (זר שלגים, מבחר משירת היידיש) לוקח אותי למסע במקום ובזמן: בשעות שבהן שהיתי בתוך ספרו החדש, מורה דרך ורשה היהודית 1938, זכיתי לעבור למימד אחר. אני אתו בוורשה, רק שנה אחת לפני שהכול נחרב, ברגע ההיסטורי האחרון לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, לפני שהחלו ב־1 בספטמבר 1939, לפנות בוקר, ההפצצות של גרמניה הנאצית על העיר.
בהווה שלנו אין "פולין", אלא "פולניה" (מר מסביר: "מאחר שהמדריך יכול היה להיתרגם מיידיש, לא מצאתי לנכון לחקות עברית מיושנת של שנות השלושים, והוא כתוב בעברית עכשווית, חוץ מהשימוש בשם המדינה שהיה מקובל אז: פולניה"). ורשה שלנו היא עיר יהודית חשובה, כי – "עם כל הכבוד להסטר סטריט בניו יורק ולשדרות רוטשילד בתל אביב, נלבקי [שבוורשה] הוא הרחוב היהודי ביותר בעולם"… החיים בה סואנים ותוססים. יש בה הכול: תרבות, מסחר, עשירים, עניים, תיאטראות פעילים, בתי ספר, חנויות מכל הסוגים. בסופי השבוע שורר בה קסם יהודי מיוחד, שנעלם מיד עם צאת השבת.
בני מר החליט, לפני שהזמין אותי לבקר שם, לחקור את העיר ההיא, ולתעד ולשמר אותה בספרו, בדיוק כפי שהייתה, על כל פרטיה ודקדוקיה. הוא מסביר אפילו את דקויות ההבדלים במבטאים השונים של היידיש המדוברת בעיר "בימינו".
כאן נזכרתי בקטע מלבב שתמיד משעשע אותי מאוד בספרה של אלאונורה לב, סוג מסוים של יתמות, (גם הוא סוג של מסע אל העבר, אבל שונה מאוד, אישי, רגשי), קטע שממחיש היטב את המשמעויות הרות הגורל שיכלו להיות להבדלים הללו:
"נתן ואני יושבים על המרפסת מתווכחים. אצלו בבית דיברו יידיש שונה מזו של אבא שלי: מסתבר, אבוי, שלודז' היתה בעצם התגלמות הצ'חצ'חיאדה, האידיאה האפלטונית של צ'חצ'חיאדה; ממש תחתית הסולם, הכול היה יותר מיוחס מן המבטא הלודז'אי שאני שומרת בלבי כזכר של אצילות נסתרת. 'אבל אומרים ווּעֶס' – מאנפף ומתמשך – אני טוענת כנגדו, והוא עושה פרצוף של אחד שלובש את פיז'מת המשי של המתנגדים הסנובים מווילנה, דוברי יידיש־אוקספורדית, המקפידים לומר אך ורק 'וואָס' קצר ויבש. כן כל זה היה פעם, כן הם היו קיימים. עוויתות חשמל רפות של גוף לאחר המוות (גוף לא שלנו, רק אנחנו עוד קצת חלק ממנו, למרות שאנחנו כבר חדשים) גורמות לנו להתעקש, ברוח טובה, כל אחד בגרסתו, 'וואס' הוא
חותך, 'ווּ – עֶס', אני מאנפפת; פעם, אנחנו מזכירים לעצמנו, היו מבטלים שידוך, הורסים חיים בגלל ההבדל בין וואָס לווּעֶס".
נשוב לבני מר. למחקר מעורר ההשתאות שערך.
כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי – אפשר להיעזר בו כדי לכתוב ספר פרוזה שמתרחש בוורשה של אותה תקופה. כי יש בו כל מה שאפשר לרצות כדי למקם בה עלילה: מפות, תיאורים ברורים של רחובות ובתים, מחירים, מספרי טלפון, פרטים על קווי נסיעה בכל אמצעי התחבורה – רכבות, חשמליות, אוטובוסים, כולל לוחות הזמנים והתעריפים. יש בו מידע נרחב ביותר על כל שירות שמישהו עשוי להזדקק לו: את צריכה לראות רופא? אתה מחפש בית מרקחת? סנדלריה? בית ספר לריקודים? מאפייה? בית מלון בכל טווח מחיר (ואפילו אפשרויות לינה בחינם!)? אתה עני מרוד וזקוק לבית תמחוי? את עשירה ומחפשת מסעדת יוקרה? הנה, אלה הכתובות המדויקות, הכול קיים, הכול משוחזר, בעצם – נברא מחדש, כאילו לא נמוג מעולם.
רוצים לשבת בבית קפה של גויים, ולא חוששים מהאנטישמיות הבלתי נמנעת שתיתקלו בה? בבקשה, יש פרטים: איך להגיע, כמה זה יעלה לכם, מתי, איפה (גם מה תרגישו…). ומה כדאי. או לא. (בהקדמה מספר מר על "מחברה של אחת הביוגרפיות של משורר יליד ורשה; משום מה הוא כתב שהרחוב שבו גדל המשורר היה 'אפוף עצי אזדרכת'. למרבה הצער, בוורשה היהודית צמחו מעט מאוד עצים, והאזדרכת, עץ ים־תיכוני, ודאי לא נמנה עמם". תקרית משעשעת שלא יכולה מן הסתם להופיע בספר שלפנינו…)
מֶר מזמין אותנו לבקר גם בבית העלמין, ומסביר הכול על המצבות שאנחנו רואים. הוא מספר לנו על ההיסטוריה של העיר, מה שקדם, כמובן, להווה, ל־1938.
ככל שקראתי את הספר כך הבנתי שמן הראוי לתת אותו לצעירינו לקרוא. לא בנוסף על הסיורים ("הטיולים", כפי שהם מכנים אותם) למחנות ההשמדה, אלא במקומם. כי אם רוצים באמת לדעת מה נחרב, מה אבד, מה ירד לטמיון – איזו תרבות מפוארת, רבגונית, עשירה, יש לקרוא לא על הרצח ולא על הרוצחים, אלא על מה שנרצח והושמד. (הרחבתי על עך כשכתבתי בשעתו על סוג מסוים של יתמות).
יאיר גרבוז, כך נדמה לי, אמר פעם שאדם שנפגע בתאונת דרכים לא אמור ללכת לבקר דווקא בבית החרושת שבו ייצרו את המכונית שפגעה בו.
בני מר ממחיש בספרו עד כמה חשוב להבין מה אבד.
אחרי שקראתי אותו הבנתי שאפשר אמנם להיעזר בו לכתיבת פרוזה שמתרחשת בוורשה ב־1938, אבל גם הספר הזה עצמו נקרא לא רק כמדריך טיולים, אלא כסוג של פרוזה, כמו סיפור מדויק, מרתק ועתיר כל כך בפרטים.
הוא גם משעשע. מר נעזר בתחקירו במקורות רבים, כפי שאפשר להיווכח מהרשימה המופיעה בסופו של הספר, ובין היתר הוא מביא גם שלל בדיחות מצחיקות מאוד מאותה תקופה.
הן מופיעות בתוך מסגרות מיוחדות, שאפשר למצוא בהן לא רק חידודים, אלא גם ציטוטים מעניינים מאוד.
הנה אחת הבדיחות:
ועוד אחת, גם היא ספרותית (מטבע הדברים אלה שעשעו אותי במיוחד…)
והנה גם בדיחה ורשאית, לאו דווקא ספרותית:
יש גם הלצות "פנימיות" של מר. למשל, כשהוא מזכיר, בין כל הרחובות האחרים, את רחוב סמוצ'ה, שהקדיש לו בעבר ספר שלם, הוא מציין כבהערת אגב שזהו "אחד הרחובות היהודיים העממיים ביותר של ורשה היהודית, אם לא הרחוב בה"א הידיעה, עד שאפשר לכתוב עליו ספר"…
אנחנו נכנסים עמוק כל כך להוויית החיים העכשווית, כלומר – נהפכים לוורשאים של סוף שנות השלושים, עד שאנחנו חולקים השתאויות או התקוממויות עם בני הזמן והמקום: "לא מזמן, ב־1930, הוחלף שם הרחוב ודז'יה לזנמנהוף. קשה לדעת אם השם החדש נועד להנציח את הרופא הדגול, ממציא האספרנטו, שהתגורר במספר 9 ברחוב, או רק להסיר סוף סוף את חזיר הבר (דז'יק בפולנית) משמו של אחד הרחובות היהודיים ביותר בוורשה. החלפת השם לא התקבלה על דעת כולם: חסידים, שממילא חושדים בכל דבר חדש, מעדיפים חזיר על משכיל יהודי, וגם האנטישמים נוטים לשמור אמונים לשם הישן"…
אנחנו כל כך ורשאיים עד שאנחנו מרכלים בלחישה על משורר, יוסף פפיירניקוב, ש"חי היום בפלשתינה, אבל מדי פעם מבלה תקופות ארוכות בעיר הולדתו"…
מר פונה אלינו שוב ושוב בהצעות ישירות, שהרי מדובר ב"מדריך נסיעות", או – "מורה דרך", בשפתו של הספר: כדאי לכם… מכאן תמשיכו אל… ובהערות על עצמו כבן ורשה: "כדי שלא יאשימו אותי בנוסטלגיה, אגלה שהיום מתגוררים בו [בבית ברחוב נובוליפקי מספר 5] המשורר איציק מאנגר ובת זוגו העיתונאית רחל אוירבך", או "מרוב התלהבות קפצתי ישר ל[בית]מס' 5, אף על פי שיש מי שעומדים לפניו בתור"…
ההווי שהוא מתאר אינו מסתיר תופעות שבני ורשה קיבלו ב־1938 כמובנות מאליהן ובלתי נמנעות – האנטישמיות שמוזכרת שוב ושוב, (הם לא העלו כמובן על דעתם מה יקרה לכולם כמעט בעוד זמן לא רב): "לא מזמן נכתב בעיתונות על כומר מאחת הכנסיות ב[רחוב] לשנו שמטיף נגד היהודים באותה התלהבות שהתפלל פעם, כשעוד היה חסיד ברסלב ושמו חיים דיקשטיין"…
מר כל כך חי את העכשיו של בני הזמן ההוא, שאחרי שהוא לוקח אותנו לטיול של יום מלא עניין מחוץ לעיר, לעיירה אוטבוצק היהודית, הוא מציע לנו לאחל לעצמנו "שעוד תשובו לכאן באחד הקיצים, באביב הלילך או בסתיו הזהב." כן. אולי. בעוד שמונים שנה ויותר, אחרי שכבר יימחה כל זכר לחיים שהיו כאן.
בני מר עושה בספר הזה פלא. קשה להבין איך הצליח להקים מחדש את העיר. הפולנים עשו את זה אחרת: הם שחזרו את הבניינים, אבן לאבן, אריח לאריח, בנו מחדש ארמונות, בתים, פאסדות, רחובות. עירם המשוחזרת, שהיא פלא בפני עצמו, מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, וזאת בזכות שחזורה המדהים, לאחר שנהרסה כמעט לחלוטין במלחמת העולם השנייה, ומאחר שהיא משקפת את ההיסטוריה של פולין, מהמאה ה-13 ועד ימינו.
בני מר יצר מחדש, בכוחו וברוחו, מציאות של עיר יהודית שנכחדה. הוא הצליח (כמו בספרו סמוצ'ה, כמו בספריו של בשביס זינגר – שמוזכר כאן, כמובן, אצל מר) לעורר בי געגועים אל עיר שאין לי שום קשר אישי ביוגרפי אליה.
התוצאה מרגשת, מאלפת, מלמדת, ומעוררת מחשבות!
הוצאת מאגנס, 2025
עריכה מדעית: אברהם נוברשטיין
עריכה לשונית: נעה רוזן
איורים ומפות: מיכל אריאלי
305 עמ' (כולל רשימת מקורות ואינדקס)
