סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד": האם אפשר לערוך חזרה כללית של הסוף?

(מוקדש, בעצב עמוק, למיכל)

"רק ברירה אחת הייתה ביום רביעי: ניתוח או המתת חסד", מספרת הסופרת סימון דה בובואר בנובלה מוות רך מאוד שבה תיעדה את ימי חייה האחרונים של אמה, למעשה – את גסיסתה, שנמשכה כחודש.

המוות תמיד מפתיע, גם כשהוא צפוי לכאורה (ולא רק מכיוון שכולנו בני תמותה). כאשר אישה מתאשפזת רק משום שנפלה באמבטיה, כפי שקרה לאמה של דה בובואר, אין הנוגעים בדבר מעלים בדעתם שלא מדובר בתהליך של החלמה שבסופו תשוב אל חייה. רק בדיעבד התחוור לשתי בנותיה למה היו עדות. המוות הקרב ובא הערים על כל בני המשפחה, (אם כי כנראה שלא על הצוות הרפואי).

התאונה, אותה נפילה באמבטיה, כך התברר, הייתה רק הסימפטום למחלה, לא הגורם האמיתי לאשפוז. אמה של דה בובואר הייתה בטוחה שהגיעה לניתוח להחלפת מפרק הירך. הבדיקות גילו שהיא חולה ולכן נפלה. תחילה סברו שמחלתה קלה יחסית, בעיה במעי שאינה אמורה להיות קטלנית. כעבור זמן מה הסתבר שהמחלה שמפניה התייראה כל חייה תקפה אותה: סרטן מפושט.

לא פעם מגיע במקרים כאלה רגע של הכרעה: האם להילחם על חייו של החולה, או להניח לו למות.  לרוב ההחלטה אינה של האדם שהיא נוגעת לו הכי הרבה: החולה עצמו. אמה של סימון דה בובואר, על פי עדות בתה, לא רצתה בעצם לדעת מה מצבה. היא העדיפה להמשיך עד הרגע האחרון באשליה העצמית כאילו תחלים בקרוב, כאילו מדובר בתהליך הפיך. וברגע הקריטי של ההכרעה, חרף עצתה הלא רשמית של אחת האחיות הבית חולים, שהזהירה אותן לא להתיר לרופאים לנתח את האם, הן לא קיבלו את עצתה ואישרו לרופא לפתוח את הבטן. הניתוח האריך את ייסורי הגסיסה, אבל גם העניק לאם, שאהבה את החיים בכל מאודה וסירבה בכל תוקף להיפרד מהם, עוד כמה ימים של חסד, עוד כמה חוויות של קרבה, אהבה ומסירות. ולא רק לה. גם לבנותיה. "אם יהיו לה ימי אושר אחדים כמו היום הזה, לא נצטער שהארכנו את חייה," אומרת אחותה של סימון, וסימון מוסיפה מיד, בידיעה שבדיעבד, "אך באיזה מחיר."

ובעצם, לא הייתה להן באמת ברירה. אלמלא התירו לרופאים לנתח, היו כנראה ייסוריה קצרים יותר בזמן, אבל עזים ואיומים. מאחר שהחוק אינו מתיר לבני המשפחה או לרופאים לעשות מעשה, להתערב, להמית את החולה הסובל כדי לפטור אותו מהכאבים, אין כמעט בררה. נעתרים לבקשת הרופאים לבצע פרוצדורות שאינן יכולות לרפא, אלא רק מאריכות את הגסיסה. בשלב מסוים ברור לכולם כי "כעת יהיה סדיסטי לנסות להאט את המוות". ובכל זאת, אין אפשרות אחרת.

סימון דה בובואר מתארת בנובלה שלפנינו לא רק את מותה של האם, אלא גם את הקשר ביניהן, את החמלה המתפתחת, את הקרבה המיוחדת שנוצרת בין הבנות לאמן, באחרית ימיה. ספרה המין השני נחשב ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. כאן היא מספרת על אמה וכותבת כי די היה בחייה כדי "לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע", ובכך היא מעניקה לקוראיה חרך הצצה אל מה שהיה אולי מקור לחשיבתה הפמיניסטית: מבטה הביקורתי, הסולד, מאורח החיים של אמה, שהקריבה את אושרה ואת צרכיה למען בעלה ובנותיה.

לא קל לקרוא את היצירה הזאת, המפרטת בלי רחמים את התהליך האכזרי של בוא המוות, את ההידרדרות הגופנית, הכאבים התוכפים ומתעצמים ואת אוזלת ידם של הרופאים שמרגע מסוים יכולים רק להבטיח שהחולה לא תסבול, אבל לא תמיד לקיים את הבטחתם. דה בובואר לוקחת אותנו ממש עד לרגע הסופי, מתארת הכול, ואינה חוסכת מאתנו את הפרטים הקשים.

מיד לאחר מות האם אמרה אחותה של הסופרת כי הדבר היחיד שמנחם אותה זאת הידיעה "שגם אני אלך בדרך הזו. אחרת זה היה יותר מדי לא צודק! כן, אנו נוכחות בחזרה הכללית של קבורתנו." דומה כאילו דה בובואר הזדהתה עם אחותה והתכוונה להעביר אותנו באותה דרך ייסורים, באותה "חזרה כללית", כדי שנתכונן לקראת הבלתי נמנע.



[בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין רעה חולה נפוצה מאוד, שיש לתת עליה את הדעת: הכוונה לשימוש המופרז, שלא לצורך, בפועל "להיות", שמבקש לציין הרגל בעבר. בספר שלפנינו נספרו מאות הטיות כאלה, ועמודים שלמים שבהם מתחשק לנכש את כל "היינו מפטפטות" "הייתה מצמידה", "היינו חומקות", "היינו מקבלות", "הייתה משתלטת", "היה מכעיס", ואפילו "הייתה ישובה". מדוע אי אפשר – פטפטנו, הצמידה, חמקנו, השתלטה, הכעיס, וכן, פשוט "ישבה"! כותבים ומתרגמים, אנא אל תחששו. הקוראים יבינו שלא מדובר בפעולה חד פעמית, גם בלי כל ה"הָיֹה הָיָה" הללו.]

מוות רך מאוד, לעברית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר. אפשר למצוא את הספר גם באתר e-vrit

6 תגובות על ״סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד": האם אפשר לערוך חזרה כללית של הסוף?״

  1. תודה עופרה. אני אוהבת מאוד את ספריה של סימון דה בובואר, את כל מה שכתבה, רומנים, יומנים, וכולי, וקראתי לא מעט, אבל את סיפור מותה של אמה לא קראתי עדיין. סארטר אמר שזהו ספרה הטוב ביותר.

    לפני כמה זמן הופיעה בטלוויזיה הצרפתית אישה בת שישים שסובלת ממחלת שארקו שנאלצה לקבוע המתת חסד בבלגיה כי בצרפת החוק עדיין לא מתיר זאת. האישה הנפלאה הזאת הפתיעה את כולם באומץ הלב שלה, היא אוהבת את החיים אבל כשיגיע הרגע שבו לא תוכל עוד לזוז, היא לא תמצא טעם להמשיך כך. והיא מצרה על כך שתצטרך להרחיק עד בלגיה ולא תוכל למות בביתה. בעלה ובתה תומכים בהחלטתה והיא מקבלת מכתבים רבים כל יום. עניין מאוד מסובך ועדין ואני מסכימה עם כל מה שכתבת. אבל במקרה של האישה הזאת השתכנעתי שכן צריך היה לאפשר לה למות בצרפת, בביתה, כפי שהיא רוצה. הובטח לחוקק חוק בכיוון הזה בצרפת אבל לא נעשה דבר בינתיים. אולי הממשלה הבאה תטפל בנושא הכאוב.

    אהבתי

  2. הבלוג ( ואני מניח כמו גם הספר) מעורר מחשבות וזיכרונות נוגים, כמו גם שאלות קשות. אין כאן פיתרון בית ספר. כל אחד עם לבטיו, מחשבותיו ודעותיו.

    Liked by 1 person

  3. עופרה יקרה יקרה מדהימות דרכי ההתמודדות עם אובדן שהאנושות ממציאה לעצמה ומדהימה דרך ההתמודדות שלקחת לך כאן. במוות מתקיימת הבו זמניות של הכאב והגאולה של האדם ושל סובביו ואני שואלת את עצמי אם סימון דה בובואר כבר החלה סוללת את הדרך עבור כולנו לדיון הגדול של התקופה – האם מוסרית היא דרך הייסורים הקשה שהטכנולוגיות מאפשרות – אולי מגיעים לנו טקסי פרידה הומאניים יותר מאשר סאת הייסורים הקשה?

    Liked by 1 person

    1. תודה, אורלי. העניין אינו חד משמעי והגבולות מאוד מאוד מטושטשים, כי אין מקרה אחד דומה למשנהו. כשמדובר באדם צעיר, כל עוד יש תקווה להחלמה, אי אפשר ואסור לוותר על המאבק לחיים ועל התקווה שיצליח. וזה בדיוק מה שהרופאות והרופאים והאחיות והאחים המופלאים עושים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s