היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.
עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג’מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. “חיי נסובו סביב ספרים וחלומות,” העידה לימים, “וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע.”
היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.
כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.
עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.
אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב “אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה”. בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.
בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.
אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה “סונטות מן הפורטוגזית” שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:
מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית. מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות “הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא” שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.
זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.
רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?
נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה “אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי,” היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.
מה מצפה שם לשתיים?
נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת “אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה”.
אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: “וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.” המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: “וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.”
רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: “וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד”.
וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:
רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי “לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ” שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה “אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.” נעמי מאושרת לטפל בתינוק: “וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.”איזו תמונה מלבבת!
אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?
המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא “רות”, ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא “ערפה אינה יכולה לישון”, כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:
כדרכו, “מעביר” מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי “עֶרְפַּאסְיָה”, מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…
בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.
מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.
“לילה אחד בפריז יביא תיקון לכל הטבח הזה”, הפטיר נפוליאון בונפרטה בנימה לא מוסתרת של זלזול. הוא דיבר על תוצאותיו של קרב עקוב מדם, שנערך בפברואר 1807 באיילאו שבמזרח פרוסיה, שם נלחם צבאו נגד הצבא הרוסי. כוונתו של נפוליאון הייתה שלכל האבדות הקשות יימצא עד מהרה תחליף: ליל אהבים אחד בפריז יבטיח כי הנשים הצרפתיות תהרינה וייוולדו תינוקות חדשים שיגדלו וימלאו את מקומם של החיילים ההרוגים.
לנו ודאי קשה להזדהות עם צורת המחשבה הזאת, שלפיה בני אדם אינם אלא חומר בר המרה, ואיננו מסוגלים להבין את תפיסת העולם שהיא מבטאת, כאילו כל פרט נטמע בהמון, עד שהוא מאבד את ייחודיותו ואת ערכו כאדם חד פעמי שאין לו תחליף.
אמירתו של נפוליאון מפתיעה במיוחד כשזוכרים כי הוא זה שיזם את הקודקס המוכר עד היום בכינוי “קוד נפוליאון”: רפורמה של החוק הצרפתי, שבבסיסו ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ושכולם זכאים להיות הבעלים של רכוש. (יש לציין כי הקודקס הנפוליאוני כלל גם את היהודים, והיטיב את מצבם בכל המדינות האירופיות שכבש).
חמש שנים אחרי קרב איילאו, נקלע צבאו של נפוליאון לקרב קשה עוד יותר. ב-1812 פלשו הצרפתים בהנהגתו של נפוליאון לרוסיה, וספגו אבדות קשות מאוד. על פי האומדן נהרגו ברוסיה בין יולי 1812 לדצמבר של אותה שנה 380,000 חיילים צרפתים, ורבים כמובן נפצעו או נפלו בשבי.
בהשראת אותו קרב ממושך כתב המשורר הגרמני היינריך היינה את השיר “שני הגרנדירים[1]“, כאן בתרגומו לעברית של שאול טשרניחובסקי:
השיר מתחיל מהנקודה שבה שני החיילים הצרפתים משתחררים מהשבי ומתחילים לעשות את דרכם בחזרה הביתה, לצרפת. במהלך נסיגתם דרך פרוסיה הם סבורים כי הקיסר המהולל שלהם, שעד כה נחשב בלתי מנוצח, נפל גם הוא בשבי. בפועל נפוליאון הובס אמנם, אבל נס על נפשו, התפטר, וכעבור כמה חודשים נשלח לאי אלבה, משם שב כעבור גלות קצרה וניסה את מזלו לכבוש את כס השלטון.
שני הגרנדירים מאבדים את הרצון לחיות. אמנם, אומר אחד מהם, יש לו אישה וילדים שמחכים לו בבית, אבל התבוסה והצורך הפנימי להישאר נאמנים למפקד העליון אפילו אחרי מותם: “מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ” גוברים על הכול.
כמו דמויותיהם של הגרנדירים שהיינה הגה, גם הוא עצמו העריץ את נפוליאון עד כלות. היינה חי בנעוריו בדיסלדורף. משפחתו היהודייה המירה את דתה ללותרנית. כשנולד ב-1797 כבר כבש נפוליאון את העיר, לפיכך חי בנעוריו תחת השלטון הצרפתי והושפע ממנו. הוא העריץ את הקוד הנפוליאוני, וסבר כי הקיסר מקדם את ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה.
את השיר “שני גרנדירים” פרסם לראשונה ב-1822, כעשור אחרי התבוסה המפורסמת. המלחין הגרמני רוברט שומאן הלחין ב-1840 את אחת ממנגינותיו המוכרות ביותר למילותיו של השיר. בסופה של המנגינה, בקטע שבו נשבע הגרנדיר אמונים לקיסר, שיבץ שומאן את ההמנון הצרפתי, המרסייז, שנותר מימי המהפכה. אחרי נפילתו הסופית של נפוליאון בקרב ווטרלו וחזרתו הזמנית של השלטון המלוכני, נאסר על הצרפתים לשיר את המרסייז, שנחשב שיר חתרני. במאה ה-19 הוחלף ההמנון הצרפתי לאינטרנציונל, והמרסייז נהפך להמנון של הימין הצרפתי. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר המרסייז להיות ההמנון הרשמי של צרפת.
בגרמניה הייתה תקופה שבה אסור היה להשמיע את “שני הגרנדירים”, בשל נעימת המרסייז המשולבת בו.
גדולת תרגומו של טשרניחובסקי לא רק בנאמנותו לטקסט המקורי, אלא גם בכך שהמילים בעברית תואמות היטב את הלחן המוכר.
[1] [1] גרנדירים: זורקי רימונים, מהמילה הצרפתית grenade.
“הוא לא היה רק קולה של אמריקה, ולא רק משורר רב עוצמה וגאוני. הוא היה אמריקה.” במילים אלה ספד ב-1967 לינדון ב’ ג’ונסון, נשיא ארצות הברית, לקרל סנדברג כשזה הלך לעולמו, בגיל 89, משורר שזכה בחייו בשלושה פרסי פוליצר: שניים על ספרי שירה, ואחד על הביוגרפיה של אברהם לינקולן שכתב.
בילדותו נאלץ סנדברג להפסיק את לימודיו בבית הספר ולצאת לעבוד, כדי לפרנס את משפחתו. הוא עבד כשוער, חילק חלב, היה פועל בניין וכורה, פועל בחווה ושרת בבית מלון, ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות קשות.
כשהחל לכתוב שירים שמר בתודעתו את אנשי העמל שהכיר מקרוב בנעוריו. הם היו הקהל שלו, וגם הנושאים של שירתו. הוא עצמו היה בן למשפחה של מהגרים משוודיה וחבר במפלגה הסוציאליסטית, אבל בהמשך חייו עשה חיל, זכה להצלחה רבה והתרועע עם אנשי שם רבים. אחת מידידותיו הייתה כוכבת הקולנוע מרלין מונרו, שאפשר לראות אותה כאן בסדרה של תצלומים, לצדו:
ב-1898 גויס סנדברג גויס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה נגד ספרד. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלה היה עד (למזלו, לא נשלח לשדה הקרב ממש). שנות חייו הארוכות והתקופה שבה חי חשפו אותו למלחמות רבות, והן היו הנושא של אחד משיריו המפורסמים ביותר, “עשב”, (כאן בתרגומי):
סנדברג “מאניש” את העשב, הפונה אלינו בני האדם, ומספר לנו על כוחו הנצחי של הטבע, היודע איך להעלים שדות קרב עקובים מדם.
באוסטרליץ שבאוסטריה נערך קרב מר בין חייליו של נפוליאון לבין הצבאות הרוסים והאוסטרים. הצבא הצרפתי הביס אותם. הקרב הונצח ברומן המונומנטלי של לב טולסטוי, מלחמה ושלום.
ווטרלו שבבלגיה הייתה זירת התבוסה האחרונה של נפוליאון, שבעקבותיה איבד סופית את השלטון.
קרב גטיסברג התחולל בדרום פנסילבניה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, וסבורים כי היה נקודת המפנה במלחמה. כ-50,000 חיילים משני הצדדים נפגעו באותו קרב.
איפר היא עיר במערב פלנדריה שבצפון בלגיה. שם ניטשו קרבות קשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בין הצבא הגרמני למדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה), שאיבדו בין 180,000 ל-215,000 לוחמים (הרוגים, פצועים ונעדרים). לגרמנים היו אז כ-20,000 הרוגים, 84,000 פצועים ו-31,000 נעדרים.
העיר ורדן שוכנת בצפון מזרח צרפת. גם שם התנהל קרב קשה מאוד, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכוחות הגרמניים הפגיזו את הצרפתיים והתקדמו לעבר החפירות שלהם תוך שימוש, לראשונה באותה מלחמה, בלהביורים. את ורדן עצמה לא הצליחו לכבוש. הם ניסו לגרום לצבא הצרפתי “לדמם עד כניעה”, אבל גם הם סבלו מאבדות רבות.
ומה עתה? מה רואים כיום תיירים בכל אחד מהמקומות הללו? שדות, ערים, נופים חולפים. מי יכול להעלות בדעתו כמה סבל התרחש שם, כמה דם רוותה האדמה. הכול נהפך לפרק בהיסטוריה. לסיפורים שאולי מספרים על הקרבות שנראו הרי הגורל בשעה שהתנהלו, אך מאז נשכחו מהלב. הגבעה שנאבקו עליה בחירוף נפש כבר מזמן לא חשובה, שדה שנהרגו עליו נחרש, ובכל מקום העשב “פעל” כדרכו, בצבץ, לבלב, עלה והתפשט, כיסה הכול והעלים את הגופות ואת זכרן, ממש כפי שעושה הזמן.
קרל סנדברג היטיב להביע בשירו את חוסר התוחלת. את הפער המפחיד שיש בין הטבע הנינוח, המתמשך, רב העוצמה, גם אם הוא פועל באטיות, לבין המעשים הנמהרים של בני האדם.
“מכתב גלוי” שהתפרסם בדצמבר של שנת 1922 בעיתון “היום” נפתח בהצהרה: “אנחנו החתומים מטה, היודעים ומכירים את המשורר אביגדור המאירי (פוירשטן) זה שנים רבות, פונים בזה אל מועצת פועלי ירושלים בשאלות והערות כדלקמן”. המכתב נמשך בכמה שאלות נוקבות: מדוע, ביקשו הפונים לדעת, נפסלה השתתפותו של אביגדור המאירי “המשורר העברי היחיד בינתיים”, מהשתתפות ב”נשף ספרותי”, אף על פי שהוא, לטענת הכותבים, “איש שכל ימי חייו לחם את מלחמתו העזה של מעמד הפועלים והיה עורכו של אחד מהעיתונים השתפניים ביותר בעיר גדולה בהונגריה. אדם שרב את ריב החלוצים נגד נותני העבודה, שמגלה את ערוותם של רוצחי הפועלים בהונגריה ואף לרגע אינו נותן לשכוח שהרציחות שם אינן מכוונות כלפי היהודים בלבד, אלא גם כלפי הפועלים.”
עוד הוסיפו הכותבים ושאלו: “אם איש כזה איננו קרוב אל הפועל העברי, מי הוא אפוא הקרוב אליו?”
אביגדור המאירי היה בן 31 כשעלה לארץ ישראל, רק שנה לפני שהופיע המכתב. הוא הרבה ליצור בעברית (ואף זכה ב-1968 בפרס ישראל לספרות יפה), כתב שירים – אחד המוכרים שבהם הוא “מעל פסגת הר הצופים” – ופזמונים סטיריים לתיאטרון הקומקום שהיה בין מקימיו, ואפילו העניק השראה ליוצרים אחרים: אברהם חלפי כתב את “שיר על התֻכּי יוסי” בעקבות פואמה אוטוביוגרפית של אביגדור המאירי, שבה תיאר יום עצוב במיוחד בילדותו, בחלק הנקרא “תוגת המאירי”. הנה אותו חלק:
כמה כאוב האובדן המשולש שמתאר המאירי, איך ביום אחד אבדו לו שלוש נפשות יקרות, אחרי שכבר התייתם מאמו בעודו ילד.
אברהם חלפי ציין בספרו מזוית אל זוית את שירו של המאירי שהעניק לו השראה, במוטו של השיר:
כפי שאפשר ללמוד מהמכתב הגלוי שכתבו ידידיו, המאירי הרבה להתנגש עם הממסד. כך למשל פרסם בפברואר 1923 מאמר ובו כתב “על התקציבים שנאכלים על־ידי עורכים”, ובנובמבר של אותה שנה נשא הרצאה שכותרתה “העיתונות העברית כשם שהיא וכמו שהיא צריכה להיות”. בפברואר 1924 פרש מהסתדרות הסופרים במעין טריקת דלת מילולית: במכתב לקוני לעיתון כתב: “בבקשה לפרסם את דברי אלה : א) אינני חבר במערכת “דאר־היום” ב) הנני יוצא מהסתדתת הסופרים בא”י. בכבוד נמוך, אביגדור המאירי”.
זיקתו למאבקים פוליטיים התבטאה גם בשירים שבחר לתרגם מהונגרית. כך למשל, בעידודו הנלהב של ביאליק, תרגם את כתביו של שנדור פטפי, שאותו כינה ביאליק “פרא משורר”.
פטפי, לוחם חירות ודמות חשובה במהפכה של 1848, נחשב המשורר הלאומי ההונגרי. נראה כי המאירי חש קרבה אל המשורר שתיעב את נוגסי עמו – השלטונות האוסטרו-הונגריים והאצילים ההונגרים שהתעללו בדלי העם. מן הסתם חש חיבה כלפיו גם מכיוון שיצא חוצץ כנגד האנטישמיות: “אתם הצהרתם שיהודים לא יתקבלו אל חיל האזרחים,” כתב פטפי, “וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור של המהפכה ההונגרית, שעליו חרתנו את הצו: חופש, שוויון ואחווה!”
בהקדמה לספר שיריו המתורגמים של פטפי סיפר אביגדור המאירי כי בילדותו הרבה סבו ללמד אותו את שירי פטפי, שאותו, כך העיד המאירי, הכיר הסב אישית.
בית מאחד משיריו המפורסמים ביותר של פטפי, “מחשבה אחת”, נפתח בשורות האלה, בתרגומו של המאירי:
תרגומו המופתי של המאירי מעניק לקורא העברי הצצה אל כוח היצירה המיוחד של פטפי, ואל תפיסותיו הסוערות ורומנטיות. כשקוראים את השיר שבו מייחל הדובר ליהרג בשדה הקרב, אי אפשר להימנע מהמחשבה על החיילים היהודים ילידי הונגריה שגויסו לשירות בתוך “פלוגות עבודה” וסונפו לצבא ההונגרי. בימי מלחמת העולם השנייה נאסר עליהם לשאת נשק, השתמשו בגופם כדי לטהר שדות מוקשים, והוטלו עליהם עבודות פרך כמו סלילת דרכים ותיקונן, או חפירה של תעלות הגנה. היחס אליהם היה מפלה ומשפיל, ובמקרים רבים היה ברור שכוונת המפקדים ההונגרים הייתה לחסלם.
אביגדור המאירי הכיר את האנטישמיות וסבל ממנה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, אז שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי ונשלח לסיביר. לימים כתב את הספר השיגעון הגדול שבו תיאר את מוראותיה של המלחמה וגם התריס כנגד הכורח של יהודים להילחם בבני עמם היהודים, חיילי צבא האויב. (ספרו מופיע בפרויקט בן יהודה ואפשר לקרוא אותו במלואו ברשת).
אביגדור המאירי הלך לעולמו בישראל, כשהיה בן 80. משאלתו של שנדור פטפי התגשמה. הוא נהרג ב-1849, כשהיה רק בן 26, בקרבות על חירות בני עמו. מקום קבורתו לא נודע.
אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים “האיליאדה” ו”האודיסיאה” שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה”ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.
אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג’יימס ג’וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.
לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:
[1]צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.
השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.
סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא. את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.
טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.
המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.
המתרגמת אליעזרה איג-ז’קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:
יוליסס
יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;
אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש
זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.
שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.
הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.
פחות משלושה שבועות לפני יום השואה התבשרנו: עיריית ורשה החליטה בסופו של דבר לא להרוס את ביתו של המשורר ולדיסלב שלנגל. העירייה אף הוסיפה את הבית ברחוב ווליצוב 14 לרשימת האתרים לשימור. ההחלטה על כך הגיעה רק אחרי מאבק, בהשתתפות הלהקה הישראלית “אל המשורר”, שהוציאה אלבום משיריו.
ולדיסלב שלנגל חדר אל התודעה הישראלית אחרי שהלינה בירנבאום, אמו של הפזמונאי יעקב גלעד, תרגמה כמה משיריו מיידיש. את אחד מהם, “כאן התחנה טרבלינקה”, הלחין ושר יהודה פוליקר:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ´ לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
“בשלו רק בגז”
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
שלנגל כתב את שיריו בגטו ורשה, שם עברו מיד ליד ומבונקר לבונקר. רבים מיהודי הגטו קראו או שמעו אותם במועדון ששכן בגטו ברחוב לשנו 2, שם נהג המשורר להופיע עם שיריו בקברט סטירי על חיי הגטו, שכונה “העיתון החי”. ביולי 1942 ניצל שלנגל מה”אקציה הגדולה”, כשרבבות מיהודי הגטו נשלחו לטרבלינקה, שם נרצחו. הוא המשיך לכתוב את מה שכינה “שירים מסמכים”, שאותם נהג להקריא באוזני שומעיו, ואחרי כן להפיצם משוכפלים בעזרת מכונת כתיבה ונייר העתקה.
מהשיר “כאן התחנה טרבלינקה” אפשר להבין ששלנגל ידע והבין מה צפוי ליהודים הנשלחים לטרבלינקה. הוא מתאר בשיר את התחנה האחרונה, שהיא “קטנטונת” ונראית שגרתית כל כך – “שלושה אשוחים גדלים בה”, ויש בה “כתובת רגילה” – אבל אין בה קופה, אין איש מטענים, ואי אפשר, בעד שום הון שבעולם, לחזור ממנה.
בשיר אחר, “חלון הפונה לצד ההוא”, שגם אותו תרגמה הלינה בירנבאום, מתאר שלנגל את ורשה הנשקפת מחלון בגטו:
יש לי חלון הפונה לצד ההוא,
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קרסינסקי הנהדר,
שם עלי הסתיו נרטבים…
לפנות ערב אפור סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים הארים
בחלוני היהודי…
ולי אסור לעמוד בחלון
חרקים יהודיים… חפרפרות…
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה,
הרחק מחלונותיהם היהודיים…
ואני… כשיורד הליל…
להשיב הכל אומר
אץ לחלון בחשיכה
ומסתכל… כרעב מסתכל…
גונב את ורשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תווי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות…
חומד במבטי את בית העירייה
כיכר התיאטרון לרגליי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית…
חודרות העיניים הרעבות,
כלהב הננעץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה…
וכשרוויתי די
עד מחר, אולי אף יותר…
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מגי מרים ידי
עיניי עוצם ולוחש:
– ורשה… השמיעי קול… אני מחכה…
מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים…
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל… פולונז לשופן…
קוראים הקלביקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת…
הקץ… אני מניח ידיים…
שב אל קופסאות הפולונז…
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לעבר האחר.
“הצד ההוא” הוא צד החיים (הצד שממנו השקיף צ’סלב מילוש על גטו ורשה העולה באש, וכתב את שירו “קמפו דה פיורי“), שממנו גורשו היהודים. למי שנמצא בצד היהודי אסור אפילו להביט בצד האחר, ה”ארי”. אם הוא מעז לעשות זאת הוא נחשב, אולי אפילו חש, “מחוצף”. אבל גם מתוך הגטו מכיר המשורר היטב את ורשה, עיר הולדתו, וזוכר את יופייה – את “פארק קרסינסקי הנהדר”, את הרחובות ואת הבתים. יש לו זיכרון חושי של העיר – של עלי הסתיו הרטובים, של צלילי הפולונז של שופן הנשמעים ברחובותיה. במבטו הוא חש כמו גנב, אפילו כמו שודד, שלמרות האיסור לוקח לעצמו בחשאי את המראות היקרים ללבו, בעיניים הדומות ללהבים של סכין שחודרים לתוך “חזה הלילה”. אור הירח מאפשר לו לחמוד את בית העירייה, את כיכר התיאטרון, את כיכר העיר האפלה. הוא אוהב את כל אלה, ומשווע להדדיות, אבל אהבתו חד צדדית. ורשה אינה משיבה ללחישותיו, לקולו המפציר בה להשיב לו. אף אחד משם לא יחלץ לעזרתו של יהודי הכלוא בגטו, העיר מתנכרת לו: מבחינתה הוא משול לחרק, או לחפרפרת.
ולדיסלב שלנגל נהרג בבונקר, במהלך מרד גטו ורשה, במאי 1943. הוא היה אז בן 31. חלק משיריו הצליח להבריח מהגטו, והם שרדו. ספר משיריו ראה אור בפולין ב-1979, ובישראל ב-1987.
כאמור, את הבית שמחלונו השקיף אל ורשה (אחד משלושת הבניינים האחרונים שנותרו מהגטו) ישמרו הפולנים.
קמפו די פיורי היא כיכר מלבנית במרכז רומא. במאה ה-17 נעשה שם דבר נבלה: מדען ופילוסוף איטלקי, ג’ורדנו ברונו, שהתיאוריה האסטרונומית שפיתח סתרה את האמונות של הכנסייה הקתולית, הוצא שם להורג, לקול תרועות ההמון. איש לא נחלץ לעזרתו.
ב-25 באפריל, 1943, ביום הראשון של חג הפסחא, נסע המשורר הפולני צ’סלב מילוש ביחד עם אשתו לפאתי ורשה. כשהחשמלית חלפה על פני חומת הגטו היהודי הבחין מילוש במה שהתרחש מעברה: קרבות רחוב, ובתים שהגרמנים הציתו עולים באש. מרד גטו ורשה, שהחל כמה ימים לפני כן (ונמשך ארבעה שבועות), היה בעיצומו.
בה בעת ראה מילוש איך בצד הפולני משתעשעים בני ארצו על קרוסלה, כנהוג בחגיגות הפסחא בפולין. בעקבות המפגש הקשה בין שני המראות הללו כתב צ’סלב מילוש את השיר “קמפו די פיורי”, כאן בתרגומו של דוד וינפלד:
פרופסור אירנה גרודז’ינסקה-גרוס מאוניברסיטת פרינסטון, רעייתו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס, שתיאר בספרו שכנים את הטבח שעשו פולנים ביהודים בעיר ידוובנה, כתבה על חשיבות שירו של צ’סלב מילוש. לדבריה, זהו “אחד השירים-מסמכים הבודדים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה”.
המשורר מראה בשיר את הפער הבלתי נתפס בין מה שמתרחש מעבר לשני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת. היהודים, כמו המדען שהוצא להורג בקמפו די פיורי, מתים בלי שמישהו יחלץ לעזרתם. גורלם אינו נוגע לבני עירם, הפולנים השקועים בשמחותיהם ובעליזותם. אפילו השיירים המפוחמים הנישאים מהגטו אינם מטרידים את הפולנים אלא להפך, ייתכן שאפילו מעוררים את צחוקם.
צ’סלב מילוש כתב ב-1943 שיר נוסף: “נוצרי מסכן מסתכל בגטו”, המתאר את האנשים שהתהלכו במחילות התת-קרקעיות של הגטו, ולאחר הריסתו נקברו חיים. חוקר ספרות פולני, יאן בלונסקי, אימץ את כותרתו של השיר במאמר שקרא לו “פולנים מסכנים מסתכלים בגטו”, שבו קרא לבני ארצו להתמודד עם זיכרון העבר. “עלינו לשאת את העבר הזה בתוכנו, למרות הכאב והצער הכרוכים בכך… עלינו לשאוף, לפחות, לנקות אותו…” את היהודים כינה הבל, שקין אחיו רצח, והוסיף והסביר: “הבל לא היה לבדו; הוא גר בביתנו, על אדמתנו, כלומר בבית משותף על אדמה משותפת. הדם נשאר על קירות הבית, נספג באדמה, בין שנרצה בכך ובין אם לאו. הוא נטען בזיכרון שלנו. אם כך, חובה עלינו להיטהר, כלומר, להתבונן בעצמנו כפי שהננו באמת. שאם לא כן – הבית, האדמה, יהיו מוכתמים לעד”, והוא מוסיף ומסביר כי “זו משמעות דברי המשורר” (אבל אפילו בלונסקי ממשיך באמירה נוספת, שבה הוא מטהר בעצם את בני עמו: “אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים”).
צ’סלב מילוש נולד בווילנה, בתקופה שהייתה עדיין חלק מפולין. חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה כתב את המסה “אומות”, שבה ניתח את האנטישמיות הפולנית. הוא עצמו ערק מארצו ב-1951, ביקש מקלט מדיני בצרפת, היגר לימים לארצות הברית, וכיהן כפרופסור לשפות סלביות באוניברסיטת ברקלי. יד-ושם הכיר בו ובאחיו כחסידי אומות עולם. השניים היו פעילים במחתרת הפולנית, והסתירו באופן אישי כמה יהודים שחלקם ניצלו ממוות ועלו לישראל.
המשורר הלך לעולמו ב-2004. קשה שלא לתהות מה היה חושב, אילו חי כיום, על עמדתה של ממשלת פולין, המבקשת להתנער מהקשר של הפולנים אל השואה; מה היה אומר כבר ב-2001, כשהספר שכנים ראה אור לראשונה, ופולנים רבים זעמו עליו וראו בו כתב האשמה לא הוגן ולא מוצדק.
“היהודים היו צריכים להתגונן בכוחות עצמם. ייחסו להם פחדנות, כי הם ציפו שהפולנים יגנו עליהם”, אמר אחד הפולנים שיאן טומאש גרוס ראיין בספרו שכנים, ואילו ראש ממשלת פולין השיב לאחרונה לעיתונאי הישראלי רונן ברגמן ואמר לו כי “לא נעניש את מי שיאמר שהיו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים ופושעים רוסים ואוקראינים”. האשמת הקורבן, התכחשות והתנערות מאפיינים את התגובות הללו. נראה כי לכל תקופה הקמפיו דה פיורי שלה.
תודה למירי פז על ספר המאמרים החשבון הפולני: עימות עם זיכרון, שערכה.
חצי ליגה, חצי ליגה,
חצי ליגה לפנים.
בגיא צלמוות,
שש מאות רוכבים.
“קדימה הבריגדה הקלה,
הסתערי על התותחים” קרא.
בגיא צלמוות, ללא לאות,
רכבו השש מאות.
“קדימה, הבריגדה הקלה!”
היש מי יסרב?
כל חייל ידע,
את שאחד יבב:
“רק לבצע ולמות – אל להם לשאול לֵמה,
כי לא תינתן להם תשובה”.
בגיא צלמוות, ללא לאות,
בעוז רכבו שש המאות.
תותח מימינם,
תותח משמאלם,
תותח למולם.
ברק ורעם,
סופה של גופרית ואש וזעם.
באומץ הם רכבו, היטב,
אל תוך זרועות המוות,
אל הגיהנום המתקרב.
חיש שלפו חרבם,
מול הבזק האש שלעברם,
בלהבה הסתערו,
בעוד הבריות תמהו.
אל מול עשן הסוללה,
התנפצו אל השורה.
בחרב נקטל רוסי וקוזק,
היכו והוכו במאבק.
ואז לאחור פנו,
לא עוד שש מאות רכבו.
תותח מימינם,
תותח משמאלם,
תותח בגבם.
ברק ורעם,
סופה של אש וזעקה.
סוס ורוכבו נפלו בהפגזה.
עת נלחמו היטב,
נחלצו ממלתעות המוות האורב.
חזרו מלוע הגיהנום,
כל מי שנותר מהם מקץ היום.
הכיצד תדהה תהילתם,
מה פראית היא תקיפתם,
כשעולם כולו נדהם.
כבדו את הסתערותם,
הללו הבריגדה הקלה.
שש מאות בני אצולה.
הסתערות החטיבה הקלה
תרגום מאת אבינעם מן
חצי פרסה, חצי פרסה,
חצי פרסה לפנים,
לתוך עמק המוות
שש מאות רוכבים.
“קדימה, החטיבה הקלה!
הביסו את התותחים!” קרא.
לתוך עמק המוות
שש מאות רוכבים.
“קדימה, החטיבה הקלה!”
האם מישהו נרתע?
לא אף כי ידעו
מישהו טעֹה טעה.
לא להם לענות,
לא להם בקש סבות,
להם אך לציית ולהיספות.
לתוך עמק המוות
שש מאות רוכבים.
תותח לימינם,
תותח לשמאלם,
תותח מלפנים
רועמים ובורקים;
עם פגזים מלפנים ומגב,
בעוז היטיבו לרכב.
לתוך מלתעות האבדון,
לתוך פי הגיהנום,
שש מאות רוכבים.
להטו החרבות השלופות,
להטו חרבות מתהפכות,
את התותחנים מפלחות,
על צבא מסתערות, וכל
העולם משתאה.
כשעשן סוללות אופפם
שברו קו חזית ממולם;
קוזקים ורוסים
נרתעו וחגו ממכת סיפם,
נמחצו ופוררו.
ואז רכבו בחזרתם, אך לא
לא השש מאות.
תותח לימינם,
תותח לשמאלם,
תותח מאחור
רועמים ובורקים;
עם פגזים מגב ומעל
סוס ורוכבו נפל.
הם שהיטיבו ללחום
חזרו ממלתעות האבדון,
שבו מפי הגיהנום,
מי שנותר מהם,
מן השש מאות.
איך תוכל לדהות תהילתם?
כפראים הסתערו ברוכבם!
וכל העולם השתאה.
כבדו את הסתערותם,
כבדו את החטיבה הקלה,
שש מאות אצילים!
השנה – 1854. אנגליה מסובכת במלחמה עקובה מדם, שמתנהלת ברובה בחצי האי קרים. רוסיה היא האויב, ובנות בריתה של אנגליה הן טורקיה וצרפת, אם כי האנגלים והצרפתים, שבעבר הלא רחוק היו אויבים, אינם מפגינים חיבה יתרה אלה לאלה. עד כדי כך שהיו מי ששמעו את הלורד רגלן, המפקד העליון הבריטי, מכנה את הצרפתים דווקא “האויב”. בכל מקרה, אנשי שני הצבאות התנשאו מעל הטורקים, לעגו להם, ועל פי דיווחיו של פרשן בריטי, אפילו אילצו את החיילים הטורקים לשאת אותם על כתפיהם בכל פעם שנאלצו לצעוד על קרקע בוצית או לחצות נחל.
המאבק נובע מרצונם של הצדדים להשתלט על מה שהותירה אחריה האימפריה העות’מאנית. המלחמה, המכונה “מלחמת קרים” רצופה בתקלות ובטעויות בשיקול דעת. כ-250,000 חיילים מתו רק ממחלות, וכשהמלחמה הסתיימה אחרי שנתיים וחצי, היא הותירה אחריה 750,000 מתים.
הייתה זאת המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה כתבים וצלמים צבאיים ליוו את המהלכים ודיווחו עליהם לציבור. בעקבות אותם דיווחים הגיעה אל החזית צעירה אנגליה, פלורנס נייטינגל, שהתנדבה לטפל בחולים ובפצועים. נייטינגל, שזכתה לכינוי “הגבירה עם המנורה” כי נהגה להסתובב בלילות בין החולים ולהאיר את דרכה, ייסדה למעשה את מקצוע הסיעוד.
הכתבים דיווחו גם על הכשלים שהתרחשו במהלך הקרבות, והם היו רבים. אחד החמורים שבהם אירע בעקבות פקודה שקיבלה יחידה של חיל הפרשים האנגלי. החיילים הצטוו להסתער על עמדה מבוצרת היטב של הארטילריה הרוסית, בקצהו של עמק ארוך וצר, שהאויב התמקם בצידיו.
הפרשים צייתו לפקודה, ואחרי קרב קשה מאוד הצליחו לכבוש את היעד, אבל מתוך ה-600 שיצאו לדרך שבו רק 198. העמק היה למלכודת אש, ורוב החיילים של אותה יחידה נהרגו.
הדיווח העיתונאי הגיע לאנגליה, ובעקבותיו כתב המשורר לורד אלפרד טניסון את אחד משיריו הידועים ביותר. באנגלית הוא נקרא “The Charge of the Light Brigade” כלומר – “הסתערות חיל הפרשים”. בשיר מתאר טניסון את אותה הסתערות נועזת, ואת מוראות הקרב הקשה. הריהו כאן בתרגומי:
למרבה הצער, התברר בדיעבד שלא היה, לְמעשה, שום צורך ממשי בכיבוש אותו יעד, והפקודה נבעה בכלל מטעות. גנרל צרפתי שנכח בזירה, הביט בהשתאות על ההסתערות ההתאבדותית, וטבע בעקבותיה אמירה בלתי נשכחת: “cest magnifique, mais ce nest pas la guerre” , כלומר – נפלא, אך לא מלחמה.
טניסון לא התעלם בשירו מהמחדל. הוא כתב על החיילים שלא שאלו את עצמם אף לרגע “אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה” ולא העלו בדעתם לסרב לפקודה.
רבים נוהגים לצטט שלוש שורות מתוך השיר: “לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה, / אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה, / לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא”. הציטוט הופיע למשל בסרט “הגשר על נהר קוואי”, בסדרת הספרים האנטי מלחמתית של ג’ין ג’ונסון, ששמה Theirs not to Reason Why, ובאחד הפרקים בסדרת הטלוויזיה של הבי-בי-סי “טופ גיר”. כמו כן הוא העניק השראה לשיר The Trooper של Iron Maiden .
בעיני אחדים – כמו טניסון עצמו, שסיים את שירו בקריאות התפעלות ובתביעה לחלוק כבוד לחיילים – מבטאות השורות הללו את הצורך להעלות על נס את צייתנותם המופלגת של החיילים. אחרים, לעומת זאת, מצטטים אותן כדי לחשוף את האיוולת שבצייתנות עיוורת, ולגנות את נכונותם של חיילים להקריב את עצמם לשווא.
“העובדה שהדברים הללו עלו בדעתו של מר אליוט, אינה חשובה לאיש, אפילו לא לו עצמו. וודאי שאין להם שום קשר עם שירה,” כתב המבקר הספרותי של עיתון טיימס ביוני, 1917, על “שיר האהבה של ג’יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק”, שירו הראשון של משורר צעיר בשם ט”ס אליוט.
השיר שאותו קטל המבקר נחשב כיום אחד החשובים בשירה האנגלית המודרנית מהמאה ה-20, והמשורר שהמבקר לעג לו זכה ב-1948 בפרס נובל לספרות. שמו ממשיך לצוף ולעורר עניין. כך למשל נישואיו לאשתו הראשונה, ויויאן היי-ווד – אומנת אנגליה מקייברידג’, שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, עד שאושפזה בניגוד לרצונה בבית חולי לחולי נפש, שם הלכה לעולמה – העניקו השראה למחזה ולסרט הקולנוע “Tom & Viv”; קובץ שיריו “חתולים” עובד למחזמר מצליח מאוד. “Cats” הוצג לראשונה ב-1980 ולפני שנה עלה שוב בברודווי. את שיריו של אליוט – המפורסם שבהם הוא “זיכרונות” שברברה סטרייסנד הפליאה לשיר − הלחין אנתוני לויד וובר. (את מילותיו כתב במאי המחזמר,טרבור נאן, שהתבסס על שירים של אליוט).
את שירו הראשון כתב אליוט כשהיה בן 22, עובדה ביוגרפית מפתיעה, שכן השיר הוא מונולוג פנימי בסגנון של זרם התודעה, המובא מפיו של גבר בערוב ימיו. האיש מקונן על הזדקנותו, על חוסר המעש שלו, על הספקנות הפאסיבית שסבל ממנה כל חייו, ועל כך שכנראה לא יגיע למקומות ולהישגים שחלם עליהם. זהו “שיר האהבה של ג’יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק”.
כתיבתו של ט”ס אליוט הייתה אינטלקטואלית, ונשענה על הרמזים רבים ליצירות אחרות, וגם למקרא. כך למשל “עת לכל” מהדהד פסוקים מספר קהלת פרק ג: “עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת / עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, / עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא / עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא”, וגם שורות משירו של אנדרו מרוול, “לגבירתו המצטנעת“: “לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן…”
השורות המתחילות במילים “לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט” מאזכרות כמובן את מחזהו של שייקספיר העוסק בנסיך המתלבט מדנמרק. פרופרוק אינו רואה את עצמו דומה להמלט, גיבור ראשי הניצב במרכז ההתרחשויות. בעיני רוחו הוא דומה יותר לדמות שולית, מאלה שתפקידן לפתוח איזו תמונה במחזה, להעניק לדמות הראשית עצה, להיות מעין מכשיר שבזכותו העלילה מתקדמת.
לזרוס המעיד על עצמו “בָּאתִי מֵהַמִּיתָה” הוא דמות מהברית החדשה; מיכאלאנג’לו, שעליו משוחחות הנשים בחדר האחר, הוא כמובן האמן האיטלקי הדגול. השורות “זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת / רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם” לקוחות גם הן מ”המלט” של שייקספיר, כשהנסיך מעמיד פנים שדעתו נטרפה.
בקריאה שטחית של השיר, שאינה מלווה בידע רב של אוצרות השירה בפרט והתרבות בכלל, או לפחות בעזרה של מהדורה מוערת, קשה מאוד לעמוד על מלוא המשמעויות הטמונות ב”שיר האהבה של ג’יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק”. גם שיר נודע אחר של אליוט, “ארץ הישימון”, אחד הנחשבים ביותר, מוטב לקרוא עם הסברים, כדי לעמוד על משמעויותיהן של האלוזיות השונות.
בשנים האחרונות החלו להישמע שוב קולות שדנים את ט”ס אליוט לכף חובה. טוענים נגדו שהיה אנטישמי ומיזוגן. כהוכחה לאנטישמיות שלו מצטטים שורות שכתב, למשל: “בֵּיתִי הוּא בַּיִת מָט לִפֹּל / וְהַיְּהוּדִי גּוֹהֵר-רוֹבֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן”. אנתוני ג’וליוס, (מי שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה), אפילו כתב ספר הדן באנטישמיות של ט”ס אליוט.
אחרים סבורים כי העובדה ששיריו של אליוט מצריכים קריאה הגובלת בעבודת מחקר אינה נזקפת לזכותם. בכל מקרה, ט”ס אליוט שנולד באמריקה אך היגר לאנגליה ונעשה אזרח בריטי, זכה למקום של כבוד בפנתיאון המשוררים האנגליים.
אם כן – מי מחשיב מעשי ניסים?
לי אין שום דבר מלבד ניסים.
כשאני פוסע ברחובות מנהטן,
או מעיף מבט אל הגגות, אל עבר השמים,
או מבוסס ברגליים יחפות בחוף, ממש על שפת המים,
או עומד מתחת לעצים בחורשה,
או מדבר ביום עם אדם אהוב, או ישן בלילה
עם אדם אהוב,
או סועד ליד שולחן עם כל האחרים,
או מתבונן בזרים שנוסעים בקרון,
או מביט ביום קיץ בדבורים העמלות ליד כוורת,
או בחיות הרועות בשדות,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים שבאוויר,
או בנפלאות של השקיעה, או של הכוכבים
הדוממים ובוהקים,
או בסהר הענוג של ירח באביב,
כל אלה, אחד וכולם הם לי ניסים,
השלם הנוגע, וכל חלק במקומו,
לי כל שעה של חושך ואור היא נס,
כל חלק קטן בחלל, הוא נס,
כל מטר מרובע שעל פני האדמה,
כל חלק מעוקב גם בפנימה.
לי הים הוא נס מתמשך,
הדגים השוחים, תנועת הגלים, הסלעים
הספינות ובתוכן האנשים,
האם קיימים ניסים לא מוכרים?
הוא גבר צעיר, כבן שלושים, בנו של כומר אנגלי. לפני כעשר שנים טבע אביו ומת. מאז נאלץ להפסיק את לימודיו בקיימברידג’, ואולי בעצם ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש מהם, ולטייל להנאתו באירופה. עד כה ביקר בצרפת, הולנד, שווייץ, ספרד ואיטליה. בזכות הטיול הממושך חמק ממלחמת האזרחים שניטשה בארצו באותה עת. שמו אנדרו מארוול. בעוד שלוש שנים ימליץ עליו ידידו הטוב, המשורר ג’והן מילטון, לתפקיד חדש: מזכיר הוועדה המייעצת לממשלה. מתוקף תפקיד זה יתיידד עם אוליבר קרומוול, אחד המדינאים החשובים והמשפיעים ביותר באותה תקופה באנגליה, ובעוד כעשור ירוץ לבחירות בפרלמנט, ייבחר וישתמש בכוחו ובידידותו עם קרומוול כדי לחלץ את מילטון ידידו מהכלא, בעקבות תהפוכות פוליטיות בארצו.
אבל בינתיים הוא עובד כמורה פרטי של נערה צעירה, כבת שתים עשרה או שלוש עשרה, בתו של גנרל בדימוס. והוא כותב את השיר “לגברתו המצטנעת”, המופנה כנראה אליה (כאן בתרגום שלי):
זהו אחד השירים המוכרים ביותר בספרות האנגלית. כתב אותו אנדרו מרוול (1621–1678). כיום נחשב מרוול אחד המשוררים האנגליים החשובים ביותר. מדובר, כמובן, בשיר פיתוי ברוח קרפה דיים, בלטינית carpe diem, ביטוי הלקוח משיר של משורר רומי, המטיף לקוראיו “לקטוף את היום”, כלומר − לנצל ולמצות כל רגע בחיים.
בשיר שלפנינו מנסה הדובר לשכנע את הצעירה להתמסר לו, לוותר על ההצטנעות, להתמכר לעונג הגופני שהוא מבטיח לה. הרי אין לנו הרבה זמן לבזבז, הוא מסביר. בנצח שמחכה לנו אחרי שנמות לא נוכל עוד ליהנות משום דבר. יופייך יימוג, כמו גם שירַי, שיושתקו וייעלמו מהעולם. אמנם הייתי שמח לחזר אחרייך בהתאם לציפיותייך, להעריץ ולשבח אותך ולהפגין עוד ועוד את התפעלותי ממך, אבל יקירתי, חבל לנו על הזמן (במובן המקורי של הביטוי…). הרי אם תמשיכי להקפיד ולשמור על בתולייך, בסופו של דבר הם יימסרו לתולעים, ובינינו − את הרי מעוניינת, לא פחות ממני, במעשה האהבים שאני מציע לך, אז קדימה, בואי, ותרי על המעצורים הבולמים אותך…
אין לדעת, כמובן, אם השיר הצליח במשימה שהטיל עליו המשורר, ואם הצעירה שהשיר הופנה אליה נעתרה לפיתוי. אנו יכולים רק לקוות שהנמענת לא הייתה אותה ילדה שמרוול היה המורה שלה, כי אז מדובר, לפחות במושגים של ימינו, בפדופיליה במסווה אמנותי.
דבר אחד ברור: מרוול צדק אמנם בכך שגם הוא וגם האישה כבר מזמן עברו בגופם אל אותן “שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם” של המוות. אבל רוחו של המשורר דווקא ממשיכה להתקיים, באמצעות השיר השובב, המתהולל והמשעשע, חרף המסר שלו, שאלמלא נמסר בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם.
החתן בן עשרים ושש. שמו אדגר אלן פו. הכלה, וירג’יניה, בת שלוש עשרה. השניים בני דודים: אביו, שעזב את הבית עוד לפני שמלאו לילד שנתיים ומת זמן קצר אחרי כן, היה האח של אמה. עוד לפני כן התייתם הפעוט מאמו, כפי שאפשר לקרוא במכתב שכתב לימים לחבר ובו תינה את קשייו ואת המצוקה הכספית שנקלע אליה, עד כדי כך שלא יכול היה להיעתר להזמנתו של החבר להגיע אליו לארוחה חגיגית, בשל בגדיו המרופטים וחסרון הכיס שסבל ממנו.
היתמות אילצה את אלן פו הקטן להיפרד לא רק מהוריו אלא גם מאחיו ומאחותו, שעברו לגור אצל הסבים. הוא עצמו הועבר לחסות חברתה הקרובה של אמו. החברה ובעלה שימשו לו משפחת אומנה, אבל מעולם לא אימצו אותו רשמית. האב החלופי נהג בו בקשיחות, שלח אותו בילדותו לפנימייה, קפץ את ידו כשהתבגר, ותבע ממנו להצטיין בלימודיו. את המרי שלו הביע אדגר אלן פו בכך שכמו אביו הביולוגי החל לשתות לשוכרה ולהמר במשחקי קלפים, עד שבהיותו בן עשרים עבר לגור בבית הדודה. וירג’יניה הקטנה, אחייניתו, אז בת שבע.
במאמר בניו יורק טיימס שפורסם לפני שנתיים מתייחס הכתב לנישואי קטינות בארצות הברית. ברוב המדינות “גיל ההסכמה” הוא אמנם שמונה עשרה, אבל ברבות מהן מתאפשרת החרגה, אם הורי הנערה חותמים על הסכמה לנישואי בוסר של בתם. “כמובן”, מוסיף הכתב, “‘הסכמה הורית’ עלולה להיות גם ‘כפייה הורית’, אבל חוקי המדינה אינם מאפשרים בדרך כלל לערוך חקירה ולבדוק אם הילדה נישאת מרצון. אפילו אם הילדה מתייפחת בגלוי בשעה שהוריה חותמים על הבקשה להיתר, ומאלצים אותה להינשא, אין לנציג השלטון סמכות להתערב. למעשה, במרבית המדינות אין חוק המונע נישואים כפויים.” במאה ה-19 נישואי ילדות היו מותרים על פי חוק. יחסי מין בין גבר בוגר לילדה היו חוקיים, אם נישאו, שהרי אישה נחשבה רכושו של הבעל.
וירג’יניה לא הייתה הילדה הראשונה שאתה ניהל אדגר אלן פו קשר רומנטי. קדמה לה ילדה אחרת, שרה בת החמש עשרה, שאביה הפריד ביניהם, מן הסתם לא מפאת גילה הצעיר, אלא מכיוון שהמחזר המרושש לא נראה לו מתאים. אכן, שרה נישאה כעבור שנתיים לאיש עסקים עשיר.
לא ידוע אם וירג’יניה אולצה להינשא לבן הדוד שלה. אחרי שמתה כשהייתה רק בת עשרים, כתב אדגר אלן פו − שכבר פרסם כמה משיריו הנודעים, ביניהם “העורב” – את שירו האחרון, המוכר ביותר, “אנבל לי”. תרגומו לעברית, מאת זאב ז’בוטינסקי, נחשב יצירת מופת, שכן המתרגם הצליח לשמור על המקצב והמצלול של השיר המקורי:
השיר מתאר אהבה קסומה בין שני ילדים, שתמה בטרם עת. אנבל לי מתה. המלאכים קינאו באהבה המושלמת, באושר הרב שידעו שני הילדים, ולכן המיתו אותה.
בתרגומו שינה ז’בוטינסקי כמה דברים מהותיים, לעומת השיר המקורי. כך למשל באנגלית נכתב בשורה השלישית, בתרגום חופשי, “ילדה שאותה אתם ודאי מכירים”. בגרסה של ז’בוטינסקי כתוב: “שְׁמָהּ לֹא תֵדַע”. המשמעות, אם כן, הפוכה.
השיר “אנבל לי” העניק השראה ליצירה ספרותית וירטואוזית, מופתית ומחרידה, לוליטה, מאת ולדימיר נבוקוב. על פי הרומן היה בילדותו למספר, הומברט, קשר עם ילדה ששמה היה אנבל ליי. (שם המשפחה שלה Leigh, לעומת Lee של אדגר אלן פו). אותה אנבל, שאהבה אותו, מתה לפני שהקשר המיני ביניהם התממש. בכך מסביר הומברט את הפגיעה המתמשכת בילדה אחרת, לוליטה, שאת אמה הוא נושא לאישה וגורם בעקיפין למותה, ואז למעשה חוטף את הילדה ומממש את תאוותו אליה. בספר לוליטה מצליח נבוקוב בגאוניותו לחדור אל נבכי הנשמה של פסיכופט סוטה. ככל שהדובר מנסה להצדיק את עצמו, כך מתעצמים הרתיעה והזעזוע שהקורא חש.
בשירו של אדגר אלן פו מוצגת האהבה בין שני הילדים כתופעה יפהפייה, נוגעת ללב ומרגשת. אלא שהשיר אינו “דובר” אמת: לא דובר בשני ילדים, כפי שהוא מעמיד פנים, אלא בגבר מבוגר ובילדה רכה בשנים. קוראי השיר שאינם מכירים את קורותיו, את מה שקדם לכתיבתו, הולכים שבי אחרי יופיו, שעליו אי אפשר לערער.
הנערה העומדת מתחת לפנס רחוב ומחכה לחייל נוצרה לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה. מורה גרמני, הנס לייפ, חייל בצבא ארצו, כתב עליה שיר מנקודת מבטו של החייל המייחל אליה ומתגעגע לפגישתם האחרונה. בעוד רגע ייקרא לקרב. הוא יודע שלא רק היא מחכה לו, אלא גם התותח. אילו התאפשר לו, היה בוחר בפגישה אתה, ולא עם כלי הנשק. כמה היה רוצה להיות אתה עכשיו, להתאחד אתה בחיבוק שבו הצל שלו והצל שלה יתאחדו. הוא נזכר ברגעי העצב כשנאלצו להיפרד. מבחינתו היא נשארה בדיוק במקום שבו עזב אותה, היא שם, תמיד, מתחת לאותו פנס רחוב. הוא תוהה מה יהא עליה אם ייגזר עליו למות, מי יאהב אותה כמוהו, מי יבוא אל המקום שבו היא ממשיכה לחכות לו, ומנסה להבטיח לה, ואולי בעצם לעצמו, שעוד ישוב אליה. הוא אומר לה בלבו שאחרי שהאפלה האופפת אותם תתפוגג, כשהמלחמה תסתיים, ימהר למצוא אותה במקום שבו אור המעט המשיך תמיד לדלוק ולהפיג את החושך, סביב פנס הרחוב, שלא רק הוא האיר כל העת, אלא גם היא, בציפייתה המתמדת. הנה השיר, בתרגומו של אברהם עוז:
זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הולחן השיר ששמו המקורי, “שירו של חייל צעיר על משמרתו” הומר. מעתה נקרא “הנערה מתחת לפנס”, אבל הכול הכירו אותו על פי שמה של הנערה, וכך הוא ידוע עד היום: “לילי מרלן”.
אחת הזמרות ששרו את השיר הייתה כוכבת הקולנוע מרלן דיטריך, גרמניה שנודעה בהתנגדותה הפעילה למשטר הנאצי. כשהמלחמה פרצה עזבה דיטריך את ארצה, פתחה את ביתה שבדרום צרפת בפני פליטים, וכשהגרה לארצות הברית הרבתה להופיע בפני חיילים אמריקניים ולשדר למענם ברדיו, כדי להעלות להם את המורל. לקראת סוף המלחמה הגיעה לאירופה, המשיכה להופיע בחזית בפני חיילים אמריקנים, וגם אחרי שכמעט נהרגה באחד הקרבות, סירבה לשוב לאמריקה. היא נכנסה לברלין עם כוחות הצבא והתאחדה עם בני משפחתה.
את “לילי מרלן” הקליטה בגרמנית, כחלק מפעילותה למען צבא ארצות הברית. המפלגה הנאצית התנגדה כמובן לשיר, בשל המסר האנטי-מלחמתי שהביע, אבל השלטונות הגרמניים לא הצליחו לגבור על הפופולריות הרבה שלו. גבלס, שר התעמולה הגרמני, ניסה לאסור על השמעתו, אבל החיילים משני הצדדים אהבו אותו מאוד. אנשי צבאו של רומל שמעו אותו לראשונה באחד הלילות הדוממים של המדבר כשצרו על העיר טוברוק. החיילים הגרמנים מהצד אחד, והנצורים האוסטרלים והבריטים מהצד השני, הטו אוזן, ונשבו בקסמו של השיר ששודר ברדיו בקול רם. “שמענו את הקול החושני, הנוסטלגי, המתוק, ששטף את המדבר,” העיד אחד מהם לימים. (את הגרסה הראשונה שרה זמרת גרמניה אחרת, לייל אנדרסן).
לילי מרלן איחדה את החיילים מכל הצבאות. כולם התגעגעו אל אהובותיהם, וכולם חשו כנראה בזרם התת-קרקעי והסמוי, שהשיר רמז עליו: אף נערה “טובה” לא תעמוד ותחכה לחייל, מתחת לפנס רחוב. לילי מרלן גילמה אולי בדמותה שילוב בין קדושה וקדשה שחיילים יכולים להימשך אליו.
לא רק השלטונות הגרמניים הוטרדו מהשיר. גם לאנגלים הפריע ששיר בגרמנית הופך להמנונם של חיילי בנות הברית. הבי-בי-סי ניסה ליצור שיר שנועד להחליף את “לילי מרלן”: “ראיתי את אמי נושקת לסנטה קלאוס”. הניסיון נכשל.
“לילי מרלן” תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, הולנדית, נורבגית, דנית ושוודית, וכבש גם את לב האוכלוסייה האזרחית. השיר נכנס למצעדי הפזמונים בכל העולם וזכה לגרסאות כיסוי רבות, גם בעברית. את אחת מהן מפליאה לבצע הזמרת אמנדה ליר.
גבר צעיר, בן שלושים ושתיים, יוצא לטיול בחיק הטבע בחברת אחותו האהובה. בקרוב יישא אישה ילידת אנגלייה, כמוהו, אבל לפני כן יפליגו שניהם ביחד לצרפת, כדי להודיע על כך לאהובתו הצרפתייה.
כבר שנים שלא ראה אותה. גם לא את בתם המשותפת. אירועי הדמים בארצה, “שלטון הטרור” שהתרחש בעקבות המהפכה של 1789, והמלחמה שפרצה זמן לא רב אחרי שנפוליאון הכריז שהוא קיסר, מונעים ממנו כל קשר עם הילדה, אבל הוא תומך בה ובאמה ושולח להן סכום כסף קבוע למחייתן.
שמו ויליאם וורדסוורת’, משורר. הוא אינו יודע זאת, אבל הטיול אל שפת האגם לא הרחק מהבית שבו הוא גר בחברת אחותו (היא תמשיך לחיות בידידות עמוקה אתו ועם אשתו, גם אחרי שיתחתן), יניב את אחד השירים האנגליים הידועים ביותר. שמו המקורי של השיר היה ציטוט השורה הראשונה שלו, אבל ברבות הימים הוא השתנה וכיום הוא נקרא על שם הפרח המוזכר בו – דפודיל, סוג של נרקיס גדול עטור תפרחת דמויות כתר, שכל עלי הכותרת שלו צהובים. זהו פרח בר שבאביב ממלא כל חלקת אדמה, בעריה של אנגלייה וכמובן שגם באזורים הכפריים. (כאן השיר בתרגומי).
ויליאם וורדסוורת’ נחשב משורר רומנטי. הוא כתב בסגנון אמנותי שהדגיש את הרגש לעומת התבונה, והעדיף את הטבע על פני נופים עירוניים. בשיר “נרקיסי דפודיל” אפשר לראות את זיקתו לטבע, את העונג שהפיק ממנו, ואת התחושה שיופיו פועל עוד זמן רב אחרי המפגש אתו. הנרקיסים שראה נותרו בעיני רוחו, והוא יכול לזמן לעצמו את המראה ואת החוויה, גם כעבור שנים. הנרקיסים אינם מסמלים משהו מעבר לעצמם. הם פרחים נעים ברוח שזיכרון עליזותם ממשיך לשמח אותו.
השיר “נרקיסי דפודיל” הוא אחד הקלאסיקות המוכרות ביותר בארצות דוברות אנגלית. בספרה אֶני ג’וֹן / לוסי תיארה הסופרת ג’מייקה קינקייד כיצד אילצו אותה בילדותה באיים הקריביים לשנן אותו בעל פה, אם כי עד שהגיעה לאנגליה לא ראתה מעולם במציאות אף נרקיס דפודיל. הוא זכה לביצועים רבים, ומלמדים אותו בבתי ספר ברחבי העולם. אפילו בפרסומת לבירה השתמשו בו (רואים בה כיצד רק אחרי שהמשורר לוגם מהמשקה הוא מצליח לכתוב את שירו המפורסם והמצליח כל כך).
באנגליה מתקיימת כל אביב “תיירות נרקיסי דפודיל” באזור האגמים, שם טייל וורדסוורת’ עם אחותו. היא תיארה באותו יום את הטיול ביומנה: “הגענו ליער מעבר לפארק גוֹאְבָּארוֹ, שם ראינו כמה נרקיסי דפודיל קרובים למים […]. מתחת לענפי העצים ראינו רצועה ארוכה לאורך החוף, ברוחב של כביש כפרי. מעולם לא ראיתי נרקיסי דפודיל יפים כל כך. הם צמחו לצדן של אבנים מכוסות טחב. חלקם הניחו את הראש בעייפות על האבנים, כמו על כריות, האחרים נעו והסתחררו, רקדו, ונראו ממש כאילו שהם צוחקים עם הרוח שנשבה עליהם מהאגם, הם היו עליזים כל כך, רקדו בלי הרף, השתנו כל הזמן…”
כמה שנים אחרי הטיול כתב וורדסוורת’ את השיר. לתיאוריה של אחותו – את נוכחותה בטיול כלל לא הזכיר בשירו – העניק עיבוד פיוטי. “שירה היא שטף ספונטני של תחושות עזות: היא נובעת מרגשות שנזכרים בהם מתוך רוגע,” טען תמיד כשהסביר את תפישת עולמו האמנותית.
בגיל שבעים ושלוש מונה ויליאם וורדסוורת’ למשורר הרשמי של חצר המלוכה. תחילה סירב לקבל עליו את התפקיד, אבל נעתר, כשהובטח לו שלא יאלץ לכתוב, אם לא יצליח. במשך שבע השנים שבהן שימש בתפקיד, עד מותו, לא כתב וורדסוורת’ אפילו שיר אחד.
השנה – 1896. ההכנות ל”חגיגות היהלום” בעיצומן. ברחבי האימפריה הבריטית נערכים לציין את שישים שנות מלכותה של ויקטוריה. היא לא רק מלכה − יש לה תואר נוסף, שנטלה לעצמה לפני עשרים שנה: היא גם קיסרית הודו. האימפריה שלה משתרעת על פני כמעט רבע מהעולם.
לפני שנה, ב-1895, החלו להגיע דיווחים מקונגו שבאפריקה. מיסיונר בשם שבלו תיעד ביומנו מעשי רצח איומים שמתחוללים שם. מאות אלפי אפריקנים נטבחים, כפריהם נחרבים, את הנותרים בחיים מאלצים לעבוד בפרך, ילדים קטנים, בני שבע, נחטפים, משיטים אותם על נהר הקונגו בספינות קיטור, רעבים וחולים, רובם מתים, אלה שנשארים בחיים נידונים לחיי עבדות מפרכת.
המיסיונר מתאר גם איך נוהגים הכובשים האירופים הלבנים להעניש ילידים שמסרבים לעבוד בפרך, בלי כל תמורה כספית: אם לא הורגים אותם, קוטעים את ידיהם. ילידי אפריקה נדרשים לספק את מלאי השנהב לייצור הפסנתרים והעדיים החביבים על תושבי אירופה, ואת הגומי המשמש לתעשייה ולייצור החלקים הפנימיים של צמיגי האופניים: רופא סקוטי בשם דאנלופ רשם ב-1888 פטנט על פנימית מגומי מתנפח, והדרישה לגומי גדלה מאז מאוד, כמתואר בספר השמידו את כל הפראיםמאת החוקר השוודי סוון לינקוויסט.
דיווחים על זרועות כרותות של ילידים אינם טורדים את מנוחתה של המלכה. היא עסוקה בחגיגות היובל שלה. ובכלל, כמו מרבית בני ארצה היא בטוחה בצדקת דרכם של האירופים המגיעים לאפריקה, ולשאר הקולוניות באימפריה. הרי ידוע לכול שהלבנים מביאים עמם למקומות האפלים והנידחים את הציוויליזציה ואת אורה של התרבות הנעלה. פראי האדם אמורים להיות אסירי תודה!
משורר אנגלי יליד הודו, רודיארד קיפלינג, כתב לכבוד חגיגות היובל שיר שהתפרסם רק שלוש שנים אחרי כן, אבל היטיב לבטא את רחשי הלב שוויקטוריה חלקה עם מרבית בני עמה. קיפלינג ידוע כיום בעיקר בזכות קובץ סיפורים שכתב, ספר הג’ונגל, שפרסם שנתיים לפני חגיגות “יובל היהלום”. הספר זכה לעשרות עיבודים שונים, שהידוע ביניהם הוא הסרט המצויר שנוצר באולפני דיסני. גיבורי הספר הן חיות שהשמות של חלקן הם תעתיקים של מילים בהינדי. כך למשל פירוש המילה “באלו” בהינדי הוא דוב. קיפלינג, בנם של קולוניאליסטים אנגליים, חי בהודו עד גיל שש, ואז נשלח לאנגליה, לפנימייה, כנהוג בקרב אנגלים בני המעמדות הגבוהים. נראה כי המשורר הזדהה בכל לבו עם עמדתם של מי שסברו כי ההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות מוצדקת ומוסרית. אפשר להיווכח בכך מהשיר שכתב לכבוד “יובל היהלום”.
השיר נקרא “משא האדם הלבן”, כאן בתרגומו של צור ארליך:
האדם הלבן, כך מסביר השיר, נושא על כתפיו משא כבד: הוא שולח את מיטב בניו כדי למלא מחויבות מוסרית: להביא את בשורת התרבות ואת ההתפתחות החברתית אל הלא-לבנים ברחבי העולם. אותם לא-לבנים שמראם והתנהגותם כמו של “קצת שד וקצת תינוק”, כלומר – מפחידים, מכוערים וחסרי בינה – זקוקים לחסד שהלבנים ישפיעו עליהם אחרי שיכבשו אותם. הכובשים ימירו את דתם של עובדי האלילים ויחנכו את הפראים העצלים לעבוד בחריצות. יגאלו אותם, יזכו לאהבתם, וגם אם מישהו מהילידים ישנא אותם, הדבר יעיד רק על כפיות הטובה שלו. הלבנים יאלפו את העיקשים שבין הפראים, ויעשו זאת לטובתם, שכן הגיעה העת שהפראים יתבגרו, ולא ינהגו עוד כמו ילדים קטנים שזקוקים לחיבוקה של גננת.
מיליוני ילידי אפריקה ואינדיאנים באמריקה מתו ממחלות שהאירופים הביאו עמם, המנגנון החיסוני שלהם לא הצליח להתמודד עם חיידקים ווירוסים לא מוכרים. מיליוני אחרים נרצחו בקרבות שלא היה להם סיכוי לנצח בהם – האירופים הגיעו עם כלי נשק משוכללים ואוניות מצוידות בתותחים שאפשרו להם להרוג מרחוק, בלי להסתכן.
השיר “משא האדם הלבן” שימש את תומכי ההשתלטות האמריקנית בפיליפינים: אחד הסנטורים הקריא ב-1898 בית מתוכו לפני הצבעה שבה נדרש הסנאט להחליט אם לאשר את החתימה על חוזה פריז, שהחליש את הספרדים וחיזק את כוחה של ארצות הברית כמעצמה עולמית.
הביטוי “משא האדם הלבן” נותר כסמל לראייה מעוותת ומרושעת, שעל פיה קורבנות האימפריאליזם מתוארים כמי שאמורים לחוש הכרת תודה למעניהם.
השנה: 1795. משורר צעיר כבן 25, סמואל קולרידג’, התעורר משנת לילה גדושת הזיות, לאחר שעישן אופיום. הוא חש אל המחברת ומתחיל לכתוב בה חרוזים של שיר. לפני שהלך לישון קרא על זאנאדו, בית הקיץ של השליט המונגולי קובלה חאן – תיאור שכתב איש דת אנגלי כמה עשרות שנים לפני כן. אותו איש דת הסתמך על כתביו של מרקו פולו הסוחר ומגלה-הארצות הוונציאני, שביקר בסין בסוף המאה ה-11 לספירה. כך נכתב בתיאורו של איש הדת האנגלי: “בזאנאדו בנה קובלה חאן ארמון מפואר. חומתו הקיפה מישור ששטחו 18 מייל ובו כרי עשב פוריים, מעיינות ופלגים נעימים, וכל מיני סוגים של חיות ציד. במרכזו היה בית עינוגים מהודר”. זה הכול.
הכתיבה שופעת מקולמוסו של קולרידג’. אורכו של השיר המתוכנן הוא כ-300 שורות. הוא זוכר את כולו מתוך החלום שחלם כשישן. לפתע נשמעת נקישה בדלת. הוא נאלץ להפסיק לכתוב. מבקר לא קרוא הגיע.
אחרי שהמבקר הולך לדרכו מנסה קולרידג’ לחזור אל הדף, להמשיך בכתיבה, אבל במפח נפש עמוק מגלה כי בינתיים שכח את ההמשך. מהשיר שקיווה לכתוב נותרו רק 54 השורות − אלה שהספיק להעלותן על הנייר.
המבקר, תושב העיירה פורלוק, נהפך מאז אותה תקרית למושג בספרות: “האיש מפורלוק” מייצג כל הפרעה לא צפויה ולא רצויה שיוצרים נאלצים להתמודד אתה. “האיש מפורלוק” הופיע מאז כדימוי בעשרות יצירות. כך למשל ברומן הרביעי והאחרון, עמק הפחד, שכתב ארתור קונן דויל, מכתב מאדם בשם פורלוק פותח את הסיפור, ולמעשה מפריע לשרלוק הולמס לפענח את התעלומה (בסוף הולמס מצליח, כמובן…). “האיש מפורלוק” מוזכר גם בספרים של ניל גיימן, פיליפ דיק, רוברט היינליין ורבים אחרים.
קולרידג’ היה משורר, תיאולוג ותיאורטיקן. הוא טבע לפחות עוד מושג ספרותי חשוב אחד: “השעיית הספק”, שמגדיר את נכונותם של קוראים או צופים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור (זהו כמובן הבסיס ליצירות סוריאליסטיות או סיפורי פנטזיה).
ביחד עם ידידו הקרוב, המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת’, ייסד קולרידג’ את “התנועה הרומנטית” באנגליה: יוצרים שהתמקדו ברגשות, ונטו להלל את העבר ואת הטבע, כמעין תגובה למהפכה התעשייתית, שהרחיקה את בני האדם מהנופים הכפריים. בשורות השיר “קובלה חאן” שאותן הספיק לכתוב, (כאן בתרגומו של אבינעם מן), אפשר להבחין בנושאים שעסק בהם בשיריו:
השיר מהלל בשפע ססגוני את יופיו של מקום דמיוני, “כיפת עינוג” שהמלך קובלה חאן החליט לבנות. יש שם נהר שזורם לים, אדמה פורה, גנים מכותרים בחומה, גבעה מיוערת. מקום פראי, מכושף וקדוש. אפשר לשמוע בו את קולה של אישה המבכה את מאהבה. כל הצלילים מתערבבים עם אלה של מעיין מפכה, של תסיסת האדמה ושל המפגש בין הנהר לים. בין פלאיו של המקום יש מערות קרח וכיפה לוהטת באור השמש. כל אלה נדמים כהקדמה למשהו שעתיד עדיין להתרחש, אבל, כאמור, קולרידג’ נעצר כאן, וההמשך כבר לא נכתב.
רבים מבני דורו של קולרידג’ פקפקו בסיפור על האיש מפורלוק, האורח שמנע את המשך הכתיבה, ולא התפעלו במיוחד מהשיר. במרוצת הזמן הוא זכה לתהילה שהלכה והתעצמה ברבות השנים.
כיום הוא נחשב אחד החשובים בשירי התקופה הרומנטית באנגליה. הוא מופיע באנתולוגיות רבות, והעותק המקורי של כתב היד מוצג בקביעות בפני קהל המבקרים במוזיאון הבריטי.
בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית קרא שר הפנים ספר שירים, והורה לפטר מיד מהשירות הציבורי את האיש שכתב אותם. הוא לא היה היחיד שהגיב על הספר בזעם: אחד המבקרים כתב שלדעתו על המחבר להתאבד. משורר עמית – מישהו ששמו שקע מאז באלמוניות – סיפר שהשליך אותו לתוך הקמין.
המשורר שנאלץ לספוג את כל התיעוב והנאצות היה וולט ויטמן, המוכר בישראל בעיקר בזכות שיר שכתב לאחר שמתנקש ירה באברהם לינקולן והרג אותו. הקינה על נשיא ארצות הברית זכתה לגרסאות רבות בעברית. נעמי שמר תרגמה והלחינה אותה שוב ב-1996, לרגל יום השנה לרצח יצחק רבין.
הספר שעורר כל כך הרבה כעס היה עלי עשב. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור ב-1855, כשוולט וויטמן היה בן 36. היא כללה רק 12 שירים. על העותק הראשון של עלי עשב לא חתם וולט ויטמן בשמו. המשורר שילם על ההדפסה, ועשה את רוב עבודת הסדר בעצמו. במודעות על הספר נכתב שהוא מיועד ל”אוהבי מוזרויות ספרותיות”. אפילו שמו העיד כנראה על עמדתם המזלזלת של המוציאים לאור: המילה “עשב” grass, הייתה בעולם המו”לות שם נרדף ליצירות נטולות חשיבות או ערך, ומשמעותה הנוספת של המילה “עלים” באנגלית היא – גיליונות דפוס. וולט ויטמן המשיך לכתוב את ספרו והוציא מהדורות רבות שלו. האחרונה, שאותה פרסם זמן מה לפני מותו, בגיל 72, כבר כללה 400 שירים!
בתחילת דרכו האמנותית עוררו שיריו מחלוקת, אולי משום שחגגו את יופיו של הגוף האנושי, וגם מכיוון שהמשורר לא היסס להשתמש בדימויים מיניים גלויים: “חַבְּקֵני הֵיטֵב לַיִל עֵרוֹם חָזֶה / לֵיִל אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת / לֵיִל שֶׁפַע מֵנִיק / חַבְּקֵני הֵיטֵב”, או: “הַבֵּט בְּפָנַי / שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְרַחְרֵח בִּצְדוּדִית הָעֶרֶב” או, בפנייה ארוטית ישירה: “יֵצֶר וְֵיֵצֶר וְֵיֵצֶר, / תָּמִיד הַיֵּצֶר הַמַּפְרֶה שֶׁל הָעוֹלָם”, וכן – “בְּעֶדְנָה אֶנְהַג בְּךָ עֵשֶׂב מִסְתַּלְסֵל / אוּלַי אַתָּה בּוֹקֵעַ מֵחֲזוֹת בַּחוּרִים / אִלּוּ הִכַּרְתִּי אוֹתָם אוּלַי הָיִיתִי אוֹהֵב אוֹתָם.” (מתוך שירת עצמי, בתרגומו של עודד פלד).
את תפישת העולם שלו הביע כשאמר לידידו הקרוב, המשורר והוגה דעות הורס טרובל, כי “לא משנה אם אתה שר, מייצר מכונה, נוסע לקוטב הצפוני, אוהב את אמך, בונה בית, מייצר נעליים שחורות, או עושה כל דבר אחר, כל דבר שהוא, סקס, סקס, סקס, הוא שורש העניין.”
כפי שאפשר לראות מתוך הציטוטים, וולט ויטמן גם לא הסתיר את אהבתו לגברים. באחד משיריו, “כששמעתי עם ערב” (כאן בתרגומו של שמעון זנדבק) הביע בגלוי את האהבה הזאת:
כמו ברבים משיריו, מערב ויטמן את רגשותיו כלפי האהוב עם אהבתו לטבע. שום דבר אינו יכול לשמח אותו כמו הידיעה שהאהוב מתקרב ובא אליו. הציפייה למי ש”נִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן” מעצימה את כל חוויותיו החושניות, ממתיקה את האוויר, מעצימה את הצלילים והתחושות הסובבים אותו – רשרוש המים, מגע החול, יופיו של היום. שום דבר – כבוד שזכה לו בעיר הבירה, שתייה לשוכרה, מימוש תוכניות – לא ישווה לעונג שהוא חש במפגש, בקרבה הגופנית, בקשר הקרוב עם האהוב.
וולט ויטמן זכה לאחר מותו להערכה יוצאת דופן. בערוב ימיו הצטער שלא יצא למסעות הקראה של שיריו. הוא היה בטוח שמגע מיידי והדוק עם הקהל היה מעניק לו אהבה והוקרה. אכן, ייתכן שהפשטות והישירות של כתיבתו והעובדה שבחל בכתיבה מחורזת וקצובה שמצריכה ציות למסגרות ולכללים נוקשים חיבבו אותו על קוראים רבים מאוד.
המשורר האנגלי עזרא פאונד כתב כי “הוא המשורר של אמריקה. הוא – אמריקה”. במלחמת העולם השנייה חילקה ממשלת ארצות הברית לחיילים את שיריו: השלטונות האמינו שהשירים משקפים את תפישת העולם האמריקנית, וכי יש בכוחם להפיח רוח קרב בלוחמים.
כיום יש הסבורים שוולט ויטמן הוא גדול המשוררים האמריקנים.
השנה: 1935. ברטולט ברכט, המחזאי והמשורר הגרמני, נאלץ לנוס לפני שנתיים מארצו. עלייתו של היטלר לשלטון סיכנה את חייו, בגלל המחזות המרקסיסטיים שכתב והעלה על הבמה. שניים מהם, המחזות המוזיקליים “אופרה בגרוש” ו”עלייתה ונפילתה של מהגוני” שאת המוזיקה להם חיבר קורט וייל, כבר העניקו לברכט הכרה ומוניטין. את מחזותיו הנודעים האחרים, “אימא קורא’ז,” ו”מעגל הגיר הקווקזי” יכתוב בשנים הבאות, בגלות. כולם ממשיכים לעלות על במות ברחבי העולם, עשרות שנים אחרי שהוצגו לראשונה.
ברכט מתגורר בדנמרק, עם אשתו השנייה, שחקנית בשם הלן ויגל, וילדיהם. אחד מהם, הבן, נולד כשברכט היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. הוא ימשיך בנדודיו, ובחלק מהזמן יחיה גם בארצות הברית.
איש עדיין אינו יודע מה צופן העתיד. מלחמת העולם השנייה, שבה ייספו עשרות מיליונים (יש האומדים את מספרם ב-85 מיליון), עדיין אינה נראית באופק. את השואה – רצח העם השיטתי, שלא היה לו תקדים בהיסטוריה האנושית – עדיין אין משערים.
שייקספיר במחזה “המלט” מנסח את חובתו של האמן “להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו”, כלומר – לשקף את המציאות, ולספר לקהל שומעיו או קוראיו את העתיד לבוא ואת המשמעויות העמוקות, הנסתרות מהעין, של מה שקורה בהווה. ברכט לעומתו סבר כי האמנות אינה אמורה לשמש מראה, אלא פטיש: תפקידה אינו רק לשקף את המציאות, אלא לעצב אותה. ב-1935, כשכתב את השיר “כשהרֶשע בא כמו גשם נופל”, כאן בתרגומו של ה. בנימין, התכוון מן הסתם שהמילים ישפיעו ויניעו אנשים לפעול:
ברכט כותב על ההחמצה האיומה של מי שמתעשת מאוחר מדי ומנסה להציל כשכבר אי אפשר; של מי שמחכה לרופא המבושש לבוא, ובינתיים מדמם למוות; של מי שמנסה לדבר, להסביר את חומרת המצב, את הסכנות, אבל זוכה להתעלמות כי מאזיניו אינם מבינים את שפתו (ובעצם − מסרבים להבינה!). ובעיקר הוא כותב על ההתרגלות. איך כשנעשים מעשים איומים מדי, כאלה שהדעת אמורה לא לסבול, המחאה נפסקת. הצעקה כבר אינה מנסה אפילו להישמע. “כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה / קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה”, הוא כותב, אבל כשנרצחו אלפים, המחאה דוממת.
מעשי הזוועה החלו בגרמניה הנאצית הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ליל הסכינים הארוכות − מסע הרציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֵס אָה − התרחש שנה לפני שהשיר נכתב. גם בנייתו של מחנה הריכוז דכאו הסתיימה ב-1933. בראשיתו הוחזקו בו אסירים גרמנים “פוליטיים”, לא רק יהודים. היו מי שהבינו מה עתיד להתרחש. ברכט נמנה עמם. אבל רוב הציבור, רוב הקורבנות העתידיים, המשיכו לקוות שהכול זמני, שהחיים ישובו למסלולם, שלא יקרה כלום אם יסרבו להקשיב לקול המנבא, המתריע והמזהיר מפני ההווה הטומן בחובו עתיד מזוויע, הרג, עינויים, מלחמה עקובה מדם, ואת רציחתם של מיליונים.
ברכט היטיב לבטא את ההתרגלות, שכינה אותה “גשם”: הצעקות אינן נשמעות עוד, כאילו הן מעין כוח טבע בלתי נמנע. וככל שמתרבים הפשעים, כך גוברת השתיקה, כי זהו, כנראה, טבעם של בני האדם: מבחינים בעוולות, אבל אינם שומעים את הצעקות כשהן מתרבות, מחמירות, נעשות בלתי נסבלות ולא מובנות עוד, בשל עוצמתן וסדר הגודל הבלתי נתפס שלהן.
לפני כעשר שנים ראה אור בעברית הספר חייו ושקריו של ברטולט ברכט. (הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי). כותבו, ג’ון פיוג’י, שחקר את חייו של ברכט במשך עשרות שנים, טוען בספרו כי בעקבות נפילתה של ברלין המזרחית, ולאחר שקרא מסמכים קומוניסטים שנחשפו לקהל − עד אז היו סודיים ביותר − חשף את אחת ההונאות הגדולות ביותר של עולם הספרות והתיאטרון. לטענתו לא ברכט הוא זה שחיבר את היצירות המיוחסות לו. את “אופרה בגרוש”, “מהגוני”, “מעגל הגיר הקווקזי”, “אמא קוראז’,” את עשרות השירים, המאמרים, הסיפורים הקצרים הנושאים את שמו, כתבה בעצם, לכאורה, אליזבת האופטמן, אחת הנשים הרבות שניהל עמן קשרים רומנטיים. לטענתו של הביוגרף הבטיח לה ברכט לשאת אותה לאישה ולהעניק לה מחצית מהתמלוגים על יצירותיה, בשעה שהוא יוצג כמחברן. הסיבה: היא אישה, ולכן אין לה סיכוי להצליח, היא זקוקה לגבר שיתייצב בחזית. אם כך באמת היה, ברור שברכט לא מימש את הבטחותיו לכותבת הצללים שלו. לאורך השנים נשמעו טענות דומות גם כלפי אלברט איינשטיין, ונרמז כאילו רעייתו מילבה תרמה למחקרו יותר מכפי שנודע ברבים. יש גם מי שמשווים זאת ליחסים שבין צמד המדענים, פייר ומארי קירי, שהיו הוגנים ושיתופיים, ושהודות לכך לכאורה זכתה קירי פעמיים בפרס נובל: ב-1903 בפיזיקה ושמונה שנים אחרי כן − בכימיה. (פייר קירי נהרג חמש שנים לפני שאלמנתו זכתה בפרס השני). ייתכן שאלברט איינשטיין נעזר ברעייתו וברכט באהובתו הרבה יותר מכפי שנדע אי פעם בוודאות, אבל נראה שהקרדיט אינו משנה לאיש: תורת היחסות של המדען ויצירותיו של המשורר ממשיכות להתקיים.
שמונים ושתיים שנים חלפו מאז שנכתב השיר “כשהרֶשע בא כמו גשם נופל”, ולמרבה הצער הוא ממשיך להיות רלוונטי. המשורר משמיע את דבריו, והאוזניים נאטמות מלשמוע אותם.
הנרי השמיני, מלך אנגליה, התאהב בצעירה יפהפייה, אן בוליין, שסירבה לחיזוריו, ליתר דיוק – לא הסכימה להתמסר לו, כמו שאר נשות החצר (ביניהן, במשך זמן מה, גם אחותה של אן), ולהיעשות אחת מפילגשיו. כדי להשיג את מבוקשו החליט לבטל את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, כדי שיוכל לשאת את אן לאישה – לא רק כדי להשביע את תשוקותיו, אלא גם כדי שתלד לו בן יורש. האפיפיור לא נעתר לבקשה. בזעמו ניתק הנרי את ארצו מהכנסייה הקתולית, והקים זרם חדש בנצרות – האנגליקני.
אן, כמו גם ארבע הנשים הנוספות שנשא אחרי שמאס בה והוציא אותה להורג, לא הצליחה ללדת לו בן שימלוך אחריו. בתם המשותפת, אליזבת, היא זאת שירשה מאביה את הכתר.
אחרי שעלתה לשלטון הוציאה אליזבת את המתנגדים לכנסייה האנגליקנית אל מחוץ לחוק. אחד הקורבנות לצווים החדשים היה צעיר בשם הנרי דאן. הוא הואשם בכך שהסתיר בביתו כומר קתולי, ובעקבות עינויים שעבר, הסגיר את בן חסותו. הכומר הוצא להורג בעינויים קשים ביותר, והנרי דאן מת בכלאו ממחלה.
ג’ון, אחיו של הנרי, היה אז בן עשרים ואחת. האחים דאן נולדו אמנם למשפחה קתולית, אבל מותו של הנרי ערער את האמונה הדתית של ג’ון. לאורך השנים התרחק בהדרגה מהכנסייה שאליה השתייכה משפחתו, וכשמלאו לו ארבעים החל לפרסם מאמרים בגנות האמונה הקתולית. עם זאת, סירב להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אבל אחרי לחץ עז מצדו של המלך ג’יימס (יורשה של אליזבת שנותרה ברווקותה ולא היו לה ילדים), נאלץ להצטרף לכנסייה ואף התמנה לכומר.
קטע מתוך כתביו נהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, כזה ששורות מתוכו צוטטו בשמות של יצירות נודעות לא פחות. השיר נקרא “למי צלצלו הפעמונים” (כאן בתרגומי):
כפי שאפשר לראות, השיר אינו מחורז, ואין בו קצב סדור, בניגוד לקונוונציה השירית שהייתה נהוגה במאה ה-17, כשהשורות הללו נכתבו. למעשה הוא כלל לא נועד להיות שיר – זוהי מובאה מתוך חיבור בשם “הרהורים”, שכותרתו: “הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות”. ג’ון דאן נוגע בקרבה ההדוקה שיש בעיניו בין אדם לזולתו. ולא רק בין בני אדם. הכול קשור, עד כדי כך שאפילו רגב אחד של אדמה שנופל לים מקטין את גודלה של יבשת שלמה, קל וחומר אדם שהולך לעולמו. לפיכך צלצול פעמוני הכנסייה המכריז על מותו של אדם אחד אינו נוגע רק בו, שהרי כולנו קשורים זה בזה.
רעיון דומה מובע בשיר “רקמה אנושית אחת” שמוטי המר כתב והלחין וחוה אלברשטיין מיטיבה כל כך לבצע:
כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה.
מעבר לאמירה כי “כולנו רקמה אנושית אחת”, כלומר – קשורים זה בזה, מספר לנו שירו של ג’ון דאן דבר נוסף: הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח, או לחוש הקלה, הלא במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום. האמירה הזאת – “אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ” דומה לתנועת אצבע מתרה, והיא מלווה, כך נדמה, במעין חיוך אירוני ומפחיד: אל לנו “להתנשא” מעל המתים, לשכנע את עצמנו שגורלנו שפר מגורלם, או שאנו חסינים.
את השאלה הרטורית “למי צלצלו הפעמונים?” אימץ הסופר האמריקני ארנסט המינגווי ככותרת לרומן שראה אור לראשונה ב-1940. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד. בבחירת הכותרת ביקש המינגווי לומר לקוראיו כי המלחמה אינה חשובה רק לספרדים, אלא צריכה לעניין את העולם כולו. אותן מילים עצמן מופיעות גם בשיר של מטליקה, בסרט קולנוע, ובפזמון נוסף. גם השורה “איש איננו אי” העניקה השראה ליצירות רבות: סרט קולנוע, פזמונים, ואלבומים שלמים. מרטין לותר קינג ציטט את המילים הללו באחד מנאומיו.
ייתכן מאוד שאילו שיתף האפיפיור פעולה עם הנרי השמיני, אילו אִפשר לו לבטל כחוק את נישואיו לקתרין מארגון, לא הייתה אנגליה נפרדת מהכנסייה הקתולית, אחיו של ג’ון דאן לא היה מקריב את חייו למען אותו כומר, וג’ון דאן עצמו לא היה כותב את הרהורי הדת, שנהפכו לשיר מוכר כל כך.
אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם; אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך; מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל.
“תִרגם מאנגלית: בוריס ויאן” – כך נכתב בראש המהדורה הראשונה של הספר עוד אירק על קבריכן, שהופיע לראשונה בצרפתית ב-1946. הקרדיט היה מעין מהתלה: מי שהעמיד פני מתרגם, היה למעשה הסופר, שכתב בצרפתית, בתוך כמה שבועות, רומן “אמריקני”. שלוש עשרה שנה אחרי כן הביא אותו רומן בעקיפין למותו של הסופר: עשר דקות אחרי שהחל לצפות בסרט שהתבסס על ספרו, לקה בוריס ויאן בהתקף לב, ומת עוד לפני שהגיע לבית החולים. יש הטוענים כי דבריו האחרונים היו: “אלה אמורים להיות אמריקנים? תעשו לי טובה!” לפי גרסה אחרת הייתה התנסחותו בוטה יותר. כך או כך, נראה כי הסרט עורר את זעמו.
חייו של בוריס ויאן, שהלך לעולמו בהיותו רק בן 39, יכלו לספק עלילות לספרים וסרטים רבים. בילדותו ירדה משפחתו הבורגנית מנכסיה, בעקבות מפולת הבורסה האמריקנית, ונאלצה להשכיר את אחוזתה למשפחתו של יהודי מנוחין, לימים אחד הכנרים הידועים בעולם. במשך חייו הספיק בוריס ויאן לכתוב עשרה ספרי פרוזה בשמו האמיתי ועוד ארבעה בשם בדוי. כמו כן פרסם שבעה מחזות ושלושה קובצי שירה, והיה גם מוזיקאי, מבקר ספרות, שחקן, ממציא ומהנדס. הוא היה ידידו הקרוב של ז’אן פול סרטר, יש הטוענים כי אשתו של ויאן הייתה אחת המאהבות של הפילוסוף, שימש איש הקשר הצרפתי של כמה מענקי הג’אז, ביניהם דיוק אלינגטון ומיילס דיוויס, ופרסם מאמרים פורצי דרך, בארצות הברית ובצרפת, שעניינם מוזיקת ג’אז.
אבל נראה כי את עיקר תהילתו קנה בוריס ויאן שנים אחדות אחרי מותו, בזכות שיר שכתב, “העריק” (כאן בתרגומו של אברהם עוז). השיר כתוב כמכתב שבו פונה מישהו אל נשיא צרפת ומודיע לו שהוא מסרב להתגייס ומתכונן לערוק.
השיר בוצע לראשונה חמש שנים לפני מותו של ויאן, בימים שבהם נחלו הצרפתים תבוסה משמעותית באחד הקרבות בווייטנאם, וזמן קצר לפני שפרצה המלחמה באלג’יר. הוא עורר סערה ציבורית עזה עד כדי כך, שאסרו לשדר אותו ברדיו. אבל זאת הייתה רק תחילת דרכו. ג’ון באז שרה אותו, והוא נהפך לאחד משירי המחאה המוכרים והאהודים ביותר בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם. בשנות ה-70 שרו אותו מפגינים בצרפת שמחו נגד ההפצה של נשק גרעיני.
הבית האחרון בשיר שונה, לבקשת הזמר שביצע אותו לראשונה: בגרסה המקורית מכריז הדובר שהוא חמוש, ומזהיר את הנשיא שבכוונתו להילחם. המסר של הסיום נערך, והוא מוכר כיום כמו בגרסה שאברהם עוז תרגם לעברית: העריק הפציפיסט מכריז שאינו מתכוון להילחם ברודפיו, ואלה יוכלו לירות בו אם ימצאו אותו – עד כדי כך הוא מתנגד לכל מאבק מזוין.
לאחר שנאסרה השמעת השיר ברדיו ואפילו הקלטתו, כתב בוריס ויאן מכתב לאדם בשם פאבר, פקיד ציבור בעיריית פריז, שיזם את החרם: “כן, מר פאבר היקר, היית מאמין? יש קציני צבא שסבורים כי מלחמות נועדו כדי להרוג בני אדם.”
הצנזורה על השיר הוסרה שלוש שנים אחרי מותו של בוריס ויאן. מר פאבר נשכח מזמן. את השיר, שתורגם לעשרות רבות של שפות, ממשיכים עד היום להשמיע.
3. נרקיסים
נדדתי, בודד כענן,
שמרחף גבוה מעל עמקים וגבעות.
לפתע, בבת אחת, ראיתי קהל
מצבור של נרקיסים זהובים.
לצד אגם, תחת לעצים.
מרפרפים ורוקדים ברוח הקלה.
קבועים ככוכבים הזוהרים
ומנצנצים בשביל החלב,
נמתחו בקו אינסופי
לאורך שולי המפרץ
ראיתי בחטף עשרת אלפים,
נדים בראשיהם בריקוד קליל.
הגלים במים לצידם רקדו אך הם
עלו בזוהרם על האדוות המנצנצות.
משורר יכול רק לעלוץ
על חברה כה צוהלת.
בהיתי ובהיתי ומעט מחשבה הקדשתי
לעושר שהתעשרתי בעקבות המראה.
לעיתים קרובות, כשאני כיום שרוע על הספה,
בהלוך רוח ריק או עגמומי,
הם מבזיקים בעיני הפנימית
שהיא הברכה של הבדידות.
ואז ליבי נמלא בהנאה,
ורוקד עם הנרקיסים.
ההיסטוריה נעה במעגלים. בימינו יבוא הקץ על העידן שהחל עם הולדת הנצרות. המעמדות השולטים באירופה לא יוכלו עוד להגן על התרבות המערבית המוכרת לנו מפני ההמונים שיפלשו אליה ויחריבו אותה – אלה החזונות האפוקליפטיים של משורר בשם ויליאם באטלר ייטס, שחלק מהם הביע בשיר שכתב ב-1919, ואת כולם ניסח בספרו חזון. מלחמת העולם הסתיימה רק שנה לפני כן וייטס, שארבע שנים אחרי כן יזכה בפרס נובל לספרות, היה דרוך באותה עת לקראת המאבק המזוין שצפה: מלחמת העצמאות של אירלנד.
ייטס, יליד דבלין, אז בן 54, נודע בעיקר כמחזאי וכמייסדו של התיאטרון הלאומי האירי. בניגוד לרוב בני עמו הוא לא היה קתולי אלא פרוטסטנטי, ועם זאת התגאה מאוד במסורות, באגדות ובמיתוסים של ארצו. “השתכנעתי שעלי לדבוק בכתיבתי בנופי מולדתי,” כתב ב-1908. את נאמנותו לאירלנד חיזקה יפיפייה בשם מוד גון, מהפכנית וסופרז’יסטית – פעילה למען זכויות נשים. ייטס חיזר אחריה במשך שנים רבות וראה בה מוזה. היא אמנם התיידדה אתו, אבל בה בעת ניהלה קשר אהבים עם גבר אחר וגם ילדה לו שני ילדים. בעידודה ובהשראתה של מוד גון כתב ייטס מחזות לאומניים, הקדיש לה אחד מהם והציב את דמותה במרכזו של אחר.
השניים התעניינו מאוד גם בתורת הנסתר. ב-1910 הצטרף ייטס לאגודה סודית בשם “השחר המוזהב”, ופעל בה במשך שנים רבות, למעשה – עד אחרית ימיו. האגודה עסקה בכשפים. היא הציעה סדרה של עשרה שלבים שאל שלושת הגבוהים שבהם יכול להגיע רק מכשף השולט בחוכמת הנסתר, שסיכוייו גבוהים, כך האמינו, לזכות באריכות ימים. ייטס הוקסם מהאפשרות שיהפוך לקוסם, והשתכנע שהתודעה מסוגלת לקלוט דברים המצויים מעבר לגבולות החומריים והרציונליים. ב-1914, השנה שבה אישה אחרת, ג’ורג’ינה הייד-לידס שאותה יישא לאישה, הצטרפה לאגודה, הוא הגיע עד לשלב השישי.
כדי להצליח בקריירה שלו כמשורר, הקפיד ייטס להסתיר מהציבור את השתייכותו לאגודה. אחרי שהתחתן, החל לערוך עם אשתו מפגשים של “כתיבה אוטומטית”: שניהם נהגו להניח ליד הכותבת לנוע בחופשיות ובלי שליטה, כדי לחלץ מידע מתוך הלא מודע ומעולם הרוח. מתוך אלפי הדפים הכתובים שאותם ארגן, ניסח ייטס תיאוריות העוסקות בחיים ובהיסטוריה האנושית, ומכאן הגיע לרעיון המעגליות המופיעה בהיסטוריה הפרטית והכללית. הוא האמין כי המעגלים נוצרים כשישות אלוהית מפרה אישה בת תמותה: כך קרה כשזאוס אנס את לדה, וכשמרים הבתולה הרתה ללדת את ישו. כל 1000 שנה, קבע ייטס, מתרחש בהיסטוריה זמן הרה-משמעות, שבו, בנקודת האיזון המסוימת, הציוויליזציה מצטיינת במיוחד. הוא ציין למשל את תקופת השפע והעושר של רומא ב-500 לפני הספירה, של ביזנטיון ב-500 לספירה, ושל הרנסנס האיטלקי ב1,500 לספירה.
מתוך התיאוריות הללו, ואולי, כפי שיש הסוברים, בעקבות חלום שחלם, כתב ייטס את השיר “ההתגלות השנייה”, או, בגרסה מוקדמת יותר, “הלידה השנייה”, שיר שמרבים לצטט ממנו והוא אחד המוכרים ביותר בשפה האנגלית, (כאן בתרגומו של גיורא לשם):
השיר מתאר לידה מפלצתית שעתידה להגיע לעולם, דמות מפחידה שקרבה ובאה מתוך “חוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן”, בשעה שהכול מסביב מתפורר ועמוד התווך אינו מצליח עוד להחזיק את העולם הנשען עליו. בתוהו ובוהו המשתרר בכל מקום אין עוד כוח לטובים, ודווקא חדלי האישים מתחזקים. למפלצת הקרבה ובאה, לאותה בְהֵמָה גַּסָּה יש מבט ריק ואכזרי. מעניין לשים לב שהיא מתקדמת לעבר בית לחם, כדי להיוולד שם מחדש, להחליף את ישו שעליו מתבססת הנצרות.
ויליאם בטלר ייטס כתב את שירו בתום מלחמה עקובה מדם, בימים שבהם שפיכות הדמים של המהפכה הרוסית עדיין נמשכה, וזמן קצר לפני שהחלה בארצו המלחמה לעצמאות. יתר על כן: הוא כתב אותו שני עשורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם חזה את העתיד להתרחש בה, את עשרות המיליונים שיירצחו וייהרגו? ואולי המפלצת שתיאר, זאת שמבטה מפחיד, זאת שגורמת להתפוררות עולמית, לסכנות, לגאות של דם שנשפך, למבט שנעכר, לאימה, נוגעת בכלל התרחשויות שקרובות יותר לזמננו אנו, ממש להווה שאנו חווים ומתייראים מפני מה שהוא טומן בחובו? לחדל אישים רב עוצמה ומתלהם שמניד את ירכיו הנרפות, ראש אדם עטור רעמה, ציור של בלהות?
“אני מודה שאנסתי” הייתה כותרתו של טור שכתבה קרלה מורנו, אמנית צ’יליאנית, בפרפראזה על כותרתה של האוטוביוגרפיה אני מודה שחייתי מאת המשורר הצ’יליאני פבלו נרודה. את טורה עיטרה מורנו בתמונת דיוקן של המשורר, שאת ראשו כיבדה בציור גרפי של צואה.
פבלו נרודה נחשב אחד המשוררים החשובים בצ’ילה, ובעצם בעולם כולו. ב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה נרודה פעיל פוליטי, קומוניסט. הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד, שירת כסנטור, הציעו לו אפילו להיות נשיא צ’ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה .בשנה שעברה, ארבעים ושתיים שנים אחרי מותו, שקלו השלטונות בצ’ילה לקרוא על שמו את שדה התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.
מדוע אם כן יצא קצפה של קרלה מורנו על המשורר המהולל?
ב-1929 שירת פבלו נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה). באוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע שלא זכה לתהודה מיוחדת בימים שהספר ראה אור. “יום אחד,” כך כתב, “התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית, הקסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב, מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צדי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. היא התקרבה לאטה לבית השימוש” (נרודה הסביר לפני תחילת הקטע הזה שתהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש) “בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הנקלית, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג’ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה.”
בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, “החלטתי ללכת עד הסוף, תפשתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח אתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא אפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפי. האירוע היה חד פעמי.”
אחד משיריו המפורסמים של פבלו נרודה נקרא “מת באטיות”, כאן בתרגומו של אריה קומיי:
השיר מטיף לתעוזה. להליכה על חבל דק, ואפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, מציע המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.
כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. מסוג השירים שמתחשק להקריא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו. מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון. אל תישארו שבויים בהרגלים ישנים. מוטב תמיד להשתנות ולהתחדש, ובכך לא להימנע מהאושר.
קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש אל השיר הזה אחרי שקוראים את תיאור האונס שעליו העיד פבלו נרודה במו פיו (או עטו). נרודה, כמצוות אנשים מלומדה, מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל: הוא מודה שצדקה בבוז שחשה כלפיו ומדגיש שלא אנס אותה שוב (הידד!), אבל שני דברים פועלים בכל זאת נגדו: קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס הזה בספרו. לכאורה אפשר להתפעל מכנותו. מכך שלא הסתיר גם מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו, בלי להצדיק את עצמו, ואפילו עם הבטחה שלא חזר עליו. אבל אין כאן למעשה שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון. בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות. הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה, לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה, נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה. הוא מעיד בעצמו על כך שעיניה נשארו פקוחות. שהיא לא נעה. שהיא בזה לו וודאי מתעבת אותו. וממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה, ולתאר זאת בפני קוראיו. להנציח את המעשה.
לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה מנע, כנראה, את שינוי שמו של שדה התעופה, שלא נקרא על שמו של פבלו נרודה.
האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? זאת שאלה שהתשובה עליה חורגת מתחומו של הטור הזה.
“כשהייתי בת שבע וחצי, נאנסתי. הכרתי היטב את האנס. אושפזתי. האנס שוחרר מבית הסוהר. באותו לילה מצאו אותו מת. במשטרה טענו שהוא נבעט למוות. הייתי בת שבע וחצי. חשבתי שאני זאת שגרמה למותו של האיש, כי ציינתי את שמו. זה מה שילדה בת שבע וחצי הייתה מסוגלת להבין. ואז הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי. אבל רְאו הנה שוב, איך מעַז יוצא מתוק. במשך אותן חמש שנים קראתי את כל הספרים שהיו בספריית בית הספר. בספרייה של הלבנים. שיננתי את מחזות שלמים של שייקספיר, וחמישים מהסונטות שלו, שיננתי שירים של אדגר אלן פו, את כל שיריו, ומעולם לא שכחתי אותם. שלטתי בלונגפלו, בגי דה מופסאן, בבלזאק, ברודיארד קיפלינג. כשהחלטתי לדבר, היו לי הרבה דברים לומר, ודרכים רבות להתבטא. […] ניצלתי מהאפשרות להיעשות אדם ציני. לא נהפכתי ממי שאינה יודעת מאומה, למי שאינה מאמינה במאומה. ניצלתי בזכות האילמות, והצלחתי לשאוב די הצורך ידע מתוך המחשבה האנושית, מהאכזבות ומהניצחונות, כדי לנצח בעצמי,” כך סיפרה הסופרת והמשוררת מאיה אנג’לו בוועידה שנערכה ב-1988, עשרים ושש שנה לפני מותה. שמה של הוועידה היה: “לעמוד בפני הרוע”. כשדיברה, ליוותה אנג’לו את המילים שאמרה בשתיקות מהורהרות, בחיוכים קלים שהייתה בהם מידה מסוימת של אירוניה והרבה חוכמה. אם היה זה וידוי שהשמיעה בפניה קהל שומעיה המרותקים והמהנהנים, נראה שלא התקשתה לנסח אותו, אבל הזיכרון שהעלתה באוב על מה שהתרחש בחייה לפני למעלה מיובל שנים המשיך בלי ספק להכאיב לה.
אכן, כמו שציינה, היו לה, למאיה אנג’לו, הרבה דברים לומר. בחייה כתבה ופרסמה תריסר קובצי שירה, שבע אוטוביוגרפיות, ספרי פרוזה, מחזות, תסריטים וספרי ילדים. היא הייתה מעורבת פוליטית בתנועה לזכויות האדם והאזרח, ופעלה לצדו של מרטין לותר קינג. גם עם מלקולם אקס, מנהיג השחורים המיליטנטי, הייתה מיודדת. כמו כן הייתה מאיה אנג’לו רקדנית − למדה מחול אפריקני ומודרני והופיעה במחזמר בברודווי, זמרת – היא הקליטה שירי קליפסו, ומלחינה שחיברה פסי קול לסרטי קולנוע.
קשה ליישב את כל הישגיה עם החיים שהועידה לה ילדותה: לא רק האונס שעברה, אלא גם הטלטלות הרבות שעברה בין הוריה הגרושים, הבן היחיד שילדה מחוץ לנישואים, כשהייתה רק בת שבע עשרה, קשיי הפרנסה שהתמודדה אתם, הכורח לעבוד כטבחית, והעיסוק שלה בזנות, עליו העידה באחת האוטוביוגרפיות שכתבה.
מתוך כל אלה היא הפציעה והגיעה עד לעמדה של מי שהוזמנה לקרוא שיר שכתבה בטקס ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות. אחד משיריה הוא “אתעלה”, (כאן בתרגומי):
זהו שיר שיש בו מחאה, לגלוג והתרסה. האישה השחורה, שאחד מאבותיה היה עבד, מציגה בפני שומעיה את כוחה, ומתעמתת עם החשש שלהם מפניה. הם מבקשים להכאיב לה ולפגוע בה, אבל היא חזקה, כמעט מתרברבת ביכולתה לגבור על הפוגעים בה. היא מתפארת במיניותה, באופן שבו היא רוקדת כאילו מונח בין ירכיה יהלום יקר. הם מצפים להכניע אותה, אבל היא נוהגת כמי שיודעת היטב שכל העוצמה נתונה בידיה: מתהלכת, כאילו שבסלון ביתה פרצו בארות של נפט, צוחקת, כאילו שבגינתה יש מכרות של זהב. היא עשירה משומעיה וגאה, והיא מקניטה אותם, כי נראה ששום דבר שיעשו לא ישפיל ולא יפחיד אותה. היא כוח טבע – ים, גאות, גלים, היא דומה לגרמי השמים. גם אם יפילו אותה, תתרומם ותתעופף, כמו העפר שממנו נוצר האדם, כמו האוויר עצמו.
שוב ושוב היא קובעת ומבטיחה שלא משנה מה יקרה: היא עצמה תקום ותתעלה, מעל הפוגעים בה, מעל המצוקות. לא רק לעצמה היא מבטיחה להתעלות, אלא גם לאותו עבד אומלל, אחד מאבות אבותיה, שעוצמתה הנוכחית היא תקוותו הכמוסה שלא אבדה, גם אם הוא איננו עוד. העבד חלם על שחרור ועל כוח, היא, הצאצאית שלו, תגשים את החלום.
כשקוראים את ההבטחה החוזרת של מאיה אנג’לו להתעלות, ואת חייה המוכיחים כי היכולת לעשות זאת קיימת, אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמרה מישל אובמה באחד הנאומים המרשימים ביותר שנשאה: “כשהם יורדים נמוך, אנחנו מתעלים”. ייתכן, ואף סביר להניח, שאובמה שאבה השראה משירה של מאיה אנג’לו.
למרבה הצער, האצילות של דבריה, עוצמתם, הנחישות שבה ביטאה את הרצון להתעלם מכל מה שוולגרי ואלים, מכל אלה ש”יורדים נמוך”, כוונתה להתעלות מעל השקר והגסות, מתוך אמונה שרוח האדם ושאיפתו אל הנשגב חייבת לנצח, נחלה לעת עתה מפלה. כבר עתה אפשר לראות כיצד משפיעות עמדותיו הגזעניות והסקסיסטיות של הנשיא האמריקני הנבחר על המציאות. יש ראיות מדאיגות להתגברותם של פשעי שנאה ובריונות ולשיח חברתי אלים ומסוכן. אין לציבור בעולם כולו, לא רק בארצות הברית, אלא לפעול כדי לוודא שהמפלה תהיה זמנית בלבד, כדי שניווכח, בטווח הארוך, בצדקת דבריהן של מישל אובמה ושל מורת הדרך שלה, מאיה אנג’לו, וביחד אתן − להתעלות.
פֶּרְסִי בִּישׁ שֶׁלִי, אחד המשוררים הרומנטיים האנגלים הנודעים, חי באינטנסיביות ובעוצמה רגשית, כמי שמזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר.
ב-1811, כשהיה רק בן תשע עשרה, ברח לסקוטלנד עם אהובתו בת השש עשרה, בתו של בעל בית קפה. הוא נשא אותה לאישה הרחק ממשפחותיהם, ובלי רשותן. עוד לפני כן הספיק פרסי ביש להסתכסך עם אביו כי סולק מהאוניברסיטה בגלל מאמר שפרסם ביחד עם ידידו הקרוב, תומאס ג’פרסון הוֹג. שם המאמר היה “הצורך באתיאיזם” ובו הסבירו השניים את משנתם: בעד צמחונות ואהבה חופשית ונגד הדת. כשפרסם את המאמר, וכשנשא אישה צעירה כל כך בניגוד לדעתו של אביו, התעלם פרסי ביש מהאפשרות שאביו יפסיק לממן אותו ואולי אפילו ינשל אותו מהירושה שנועדה לו, בהיותו הבן הבכור.
בני הזוג שלי חיו תחילה באירלנד, שם הצטרף אליהם הוג, הידיד מהאוניברסיטה, וביקש לפעול על פי עקרונות האהבה החופשית שבהם דגלו, ולנהל קשר אהבים משולש. פרסי ביש לא הסתייג. הבעיה הייתה שהארייט לא התלהבה מהרעיון וסירבה לצרף את הוג לחייהם המשותפים. כל אותה עת כתב שלי שירים, שברובם שיחק הטבע תפקיד חשוב ומרכזי.
שנתיים אחרי שנישאו פרסי ביש והארייט נולד בנם, אבל עוד לפני כן הוא הספיק להתאהב בצעירה בשם מרי, בתם של הוגה דעות וסופרת שהעריץ. שוב עלה עניין האהבה החופשית. פרסי ביש הציע להארייט לשנות את מעמדה ולחיות אתו באחווה,”כמו אחות” במקום כרעיה, כדי שיוכל לממש את אהבתו למרי. הארייט סירבה, ואז נטש אותה וברח עם מרי לשוויץ. השניים נאלצו לשוב ללונדון, עקב חסרון כיס. שלי התקשה מאוד לפרנס את אשתו הראשונה ואת אהובתו, ואחר כך גם את בנו, עד שירש כסף מסבו. והנה פעם נוסף עלה רעיון האהבה החופשית: הוג חָבַר שוב אל ידידו, והפעם הציע סידור של חיים בשלושה ביחד עם מרי. בני הזוג הסכימו, אבל עד מהרה איבדה מרי עניין בהוג כמאהב.
ב-1816 התרחש אירוע שאיש מהמשתתפים בו לא יכול היה לשער איזה חותם ישאיר: פרסי ביש, מרי ואחותה קלייר, נסעו לז’נבה, שם פגשו את המשורר הלורד ביירון. בערב קר אחד החליטו הארבעה על תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי כתבה את “פרנקנשטיין”, שנחשב כיום כסיפור המדע הבדיוני הראשון, שהעניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון.
לאחר שבני הזוג חזרו משוויץ התרחשו כמה אסונות: אחותה-למחצה של מרי ואשתו של פרסי ביש, התאבדו. הארייט הטביעה את עצמה. זמן מה אחרי כן נשא פרסי ביש את מרי לאישה.
ב-1820 כתב פרסי ביש את השיר “הפילוסופיה של האהבה” (כאן בתרגומי):
כדרכו, משתמש פרסי ביש בטבע כדי להביע את רגשותיו. בשיר מפציר הדובר באהובתו. מצביע על כוחות הטבע שכולם מתמזגים, נפגשים, נאחזים ונוגעים: המעיין נמהל בנהר הזורם אל הים ומתערבב בתוכו, הרוחות נפגשות, ההרים מתנשקים על קו הרקיע, השמש נוגעת באדמה, אף פרח אינו נוטש את אחיו, והירח נושק לים. אם כך, אם היקום כולו עסוק בנגיעות, ליטופים והתמזגות, איך ייתכן שאת לא תנשקי אותי?
זהו שיר פיתוי, שבו גייס פרסי ביש את העולם ומלואו כדי להוכיח לאהובה שהטבע עצמו אמור להתוות לה את הדרך אליו ואל נשיקות פיו.
שנתיים אחרי שכתב את השיר, בהיותו רק בן עשרים ותשע, נקלעה ספינה שהפליג בה פרסי ביש שלי לסערה, והוא טבע ומת. כל אותם מים שהתמזגו בנהר וזרמו אל הים נטלו את חייו. גופתו נשרפה, למעט לבו, שאותו שמרה מרי עד יום מותה.
ג’ון מק’קרֵיי, סגן אלוף קנדי בן 43, יושב בחלקו האחורי של אמבולנס ומביט בקברו של צעיר שרק אתמול מלאו לו 22. אלכסיס הלמר נהרג באותו בוקר מפגיעה ישירה של פגז גרמני שנורה לעברו.
פרגים אדומים כדם מלבלבים סביב הקברים. מק’קרֵיי מחכה להגעתם של פצועים נוספים אל התחנה לעזרה ראשונה שבה הוא משרת כרופא. הסוללות של יחידת התותחנים שהוא סגן המפקד שלה מוצבות על הגדה המערבית של נהר ייפרס, בדרום מערב בלגיה. מלחמת העולם הראשונה החלה לפני שנה ותסתיים רק בעוד שלוש שנים.
ליד הקבר של ידידו כותב מק’קרֵיי את השיר “בשדות של פלנדריה” שזכה בקנדה למעמד קנוני. קטע ממנו מופיע על גבי השטר של 10 דולר קנדיים. מרבים להשמיע אותו בעצרות זיכרון לא רק בקנדה, אלא גם בארצות הברית ובאנגליה, והוא אחד השירים המזוהים ביותר עם אותה מלחמה, שגבתה את חייהם של כ-16 מיליון בני אדם, והותירה כ-20 מיליון נכים. בזכות הפרגים המתוארים בשיר נהפך הפרח לסמל המוכר ביותר בקרב תושבי חבר העמים הבריטי, המציין את זכרם של החיילים שנהרגו בקרבות.
כשמלחמת העולם הראשונה פרצה היו מי שכינו אותה “המלחמה שתשים קץ למלחמה”. הכרזת המלחמה גררה פרץ של התלהבות פטריוטית. אחד מסמליו המוכרים ביותר הוא הפוסטר “ארצך זקוקה לך” שהופץ באנגליה כדי לשכנע צעירים להתגייס. על ההתלהבות להתגייס ולהילחם כתב משורר ידוע אחר, זיגפריד ששון האנגלי את השיר “התאבדות בשוחות” (כאן בתרגום שלי):
ששון, בן לאב יהודי ממוצא עיראקי ולאם אנגליה, התגייס לצבא בהתלהבות וזכה בכמה עיטורים, אבל אחרי שלוש שנים, כאשר הייאוש באירופה ובשוחות גבר, שינה את טעמו והחל לכתוב שירים פציפיסטיים, פרסם הצהרה בגנות המשך הלחימה, ובצעד הפגנתי אפילו השליך לנהר את אחד העיטורים שקיבל. ששון היה משוכנע “שאלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה, מאריכים אותה במתכוון” ותיאר את המלחמה כהונאה וכטרגדיה. הוא נשפט בבית דין צבאי ודינו עלול היה להיות הוצאה להורג בפני כיתת יורים, אך עונשו הוקל והוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי בטענה שפעל מתוך טירוף הדעת.
זיגפריד ששון נפצע אמנם בקרבות, אבל החלים וזכה להאריך ימים. ג’ון מק’קרֵיי לעומתו, נהרג באחד הקרבות על אדמת צרפת, כחצי שנה לפני תום המלחמה.
ב-11 בנובמבר 1918, לפני 98 שנים, נכנעו הגרמנים וביקשו הפסקת אש. מי יכול היה אז לשער בנפשו שהמלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות תהיה רק המבוא למלחמה הבאה, הנוראה לא פחות ממנה.
היא עמדה על הבמה בהיכל התרבות, לבושה בשמלה ענקית ונפוחה שהסתירה לחלוטין את תווי גופה. לא היה ברור אם היא נטועה במקומה כי קשה לה לזוז, או מכיוון שאינה רוצה בכך. השנה הייתה 1988. היא הייתה אז רק בת 55, אבל נראתה כמי שהזִקנה – או אולי מחלה − הכריעה אותה. בעיתונים כתבו למחרת כי כעסה על זמרת החימום שהקדימה אותה. אכן, דידי בריג’ווטר, שהייתה אז בת 38, גנבה את ההצגה. היא פיזזה על הבמה, התקרבה אל שוליה, התיישבה ונשכבה, נעה בקלילות, פלרטטה עם הקהל. וכשנינה סימון, שההופעה העיקרית הייתה שלה, הגיעה, הקהל – שהיה אמור לדעת כי בא לשמוע את אחת הזמרות המופלאות שהיו אי פעם – הגיב לא רק באדישות, אלא אפילו באלימות. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם. ונינה סימון עמדה בלי נוע, שרה כמה שירים, והביטה באנשים חסרי הסבלנות והאיפוק ששילמו אמנם ממיטב כספם כדי לצפות בה, אבל לא אפשרו לה להמריא בשירתה ולקחת אותם אל היופי והעוצמה הרגשית שלה, וגם לא היססו או התביישו לפגוע באמנית הדגולה. היא הביטה בקהל בעיניים נוקבות, לא ויתרה על הנוכחות המלכותית הידועה שלה, והם, שהלכו שבי אחרי קלילותה של זמרת החימום, אמרו לה בלי מילים שאינם מעוניינים במה שיש לה להעניק להם.
נינה סימון ייעדה את עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית. חרף כישרונה הרב ולמרות העובדה שלמדה בגו’ליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה. (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה. את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה. כדי להתפרנס ניגנה בבארים, ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים לה. אבל, כאמור, בשיא הצלחתה, חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה להיות פסנתרנית קלאסית ולנגן מוזיקה של באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום X ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה. בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, להניע את הצופים לפעול, להילחם, (להרוג!)
ב-1963 היא כתבה, שרה והקליטה את שיר הזעם והחֵמה “Mississippi Goddam”, בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי. את השיר ביצעה בקרנגי הול, בפני קהל צופים לבנים. הוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות. בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו. בתום אחת הצעדות המפורסמות מסלמה למונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של 10,000 פעילים.
אחריו כתבה את “ארבע נשים”, כאן בתרגומה של ננו שבתאי (התפרסם לראשונה במוסף תרבות של עיתון הארץ).
השיר מתאר את ייסוריהן וזעמן של ארבע נשים “צבעוניות” שנאלצות למכור את גופן כדי להתפרנס: “שחורה”, “צהובה”, “שזופה”, “חומה”. ארבע הנשים מרות נפש ושטופות שנאה. אף אחת מהן אינה זוכה להיקרא בשמה האמיתי. הן נושאות כינויים מתנשאים, מקטינים, שלא בחרו לעצמן, כאלה שאמורים לסכם את דמותן וכמו לצייר אותן בפנינו: ה”דודה” השחורה ולמודת הסבל; “ספרוניה”, שכינויה נובע מהמילה saffron, כלומר כורכום, תבלין צהוב; “מותק” הדומה לילדה חמודה ומיותמת, שכל גבר יכול לקנות את גופה ופיצ’ס, שכינויה נובע מהמילה אפרסק באנגלית – שוב רמז לצבע העור.
ארבע הנשים הללו מתארת את כאבי הגוף והנפש – גבה המיוסר של הראשונה; האונס שבעקבותיו נולדה השנייה: אביה העשיר והלבן כפה את עצמו על אמה; השלישית, זאת שאין לה אבא, היא הילדה האבודה של מי כל שמשלם, והרביעית, שהחיים הקשיחו אותה, כבר מוכנה להרוג את מי שפוגע בה, לנקום במי שהפך את הוריה לעבדים.
לאחר שהצטרפה לתנועה למען שוויון זכויות חשה נינה סימון שמצאה את ייעודה. כשבעלה התקומם נגד הנזק שהיא גורמת לקריירה שלה בפעילותה וכשנעשה אלים כלפיה, אפילו בנוכחות בתם הילדה הקטנה, עזבה נינה סימון את הבית, הבעל והבת הקטנה. עד אז חיו בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם X שהיה נשוי ואב לילדים רבים. בתה של נינה סימון התארחה אצל אותם חברים ביום שאמה הסתלקה, בלי להסביר לילדה מאומה, ניתקה כל קשר ונעדרה במשך שנה תמימה. אחרי שנה שבה סימון ולקחה אליה את בתה, אלא שאז, כך העידה הבת, החל גיהינום אחר בחייה. כשלא יכלה עוד להתמודד עם האלימות שספגה מאמה ניסתה, כשהייתה בת 14, להתאבד. לאחר שניצלה, נסה הבת מהבית ולא שבה עוד.
לימים הסבירה בתה של נינה סימון כי אמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית, כלומר כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים עליה הביעה סימון זעם לא רק בשירים וביחסה אל בתה: היא הייתה מסוגלת לנהוג באלימות של ממש גם כלפי זרים, עד כדי כך שירתה פעם על שכן שצחוקו הרגיז אותה, ופצעה אותו.
האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?
בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה נינה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. אוהביה זוכרים לה לטובה את ביצועיה המופלאים כזמרת וכפסנתרנית וגם את השירים שכתבה בעצמה, כמו למשל את “ארבע נשים”.
