קטגוריה: סדרת טלוויזיה

נטפליקס, הסדרה "עקורים": כי ככה זה?

חנה ארנדט, בספרה אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע טבעה מונח חשוב ונחוץ, שמעצם ניסוחו מתאר תופעה, ואולי אפילו מנסה להסביר אותה: הרוע טמון גם בבני אדם רגילים לכאורה, ובנסיבות מסוימות הוא יכול להשתלט עליהם ולהדריך את מעשיהם ואת התנהגותם.

הסדרה החשובה "עקורים" ("Stateless") מדגימה היטב את התופעה.

סיפור אמיתי, שהעניק השראה ליוצרים של "עקורים" (קייט בלאנשט, שגם משחקת בסדרה): במשך עשרה חודשים הוחזקה קורנליה ראו, אזרחית גרמניה ותושבת קבע באוסטרליה, במתקן מעצר לנתינים זרים שהקימה ממשלת אוסטרליה. ראו הייתה חולת נפש, והיא נקלעה לשם בטעות. לוכדיה סברו שהיא חסרת נתינות, כלומר – עקורה ממולדתה ונטולת זכויות, כמו כל הכלואים האחרים שהוחזקו (ומוחזקים!) במתקן.

בעולם יש כיום, כך נכתב בדברי הסיום של הסדרה, 70 מיליון עקורים, שמחציתם ילדים. אנשים שנמלטו מארצם בשל רדיפות או מלחמות. הם ברחו מפני רצח, אונס, עינויים, אבל לא מצאו מקלט בשום ארץ שתסכים לקבל אותם אליה ותאפשר להם לחיות חיים תקינים ומועילים, לעצמם ולחברה.

הסדרה "עקורים" קיבלה כאמור את השראתה מסיפורה של קורנליה ראו. שמה הבדוי בסדרה – סופי ורנר, וכמו בת דמותה, גם היא לקתה בנפשה בעקבות השתתפות בכת, שנקראת בסדרה GOPA (ראשי תיבות של Growing One's Potential Achievement).

(באוסטרליה קיימת באמת כת דומה, שדוגלת ב"המרת אנרגיה". מייסד הכת אפילו הואשם ב-1993 כי תקף מינית כמה נערות, ושוב, כעבור שתים עשרה שנה הובא לדין על אותה אשמה).  

חשיפת סיפור מעצרה של קורנליה ראו חוללה באוסטרליה סערה ציבורית, אבל זאת רק משום שזהותה, כמי ששייכת למעמד הפריבילגי בעל הזכויות, לא התגלתה.  

הגורל של העקורים האחרים, ה"אותנטיים", אלה שבאמת אין להם לאן לחזור, אלה שלהם ולילדיהם אין שום זכויות, וכמובן לא עתיד כלשהו, מוצג בסדרה בעוצמה רבה, אבל ספק אם משהו השתנה ביחס של העולם השבע כלפי אותם אנשים שנמנים עם האנושות האחרת, הנרדפת, המורעבת, הסובלת, האנושות שאין לה שום סיכוי. 

כדי להראות לנו על מה מדובר חייבים, כמובן, להתמקד בדמויות ספציפיות. סיפור של משפחה אחת משמעותי הרבה יותר מנתונים סטטיסטיים. כך למשל הוכה העולם בתדהמה ובתחושה של זוועה כשהתפרסם תצלומו של פעוט סורי שנמצא מת על חוף הים אחרי שטבע במהלך ניסיון של משפחתו להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. 

בסרט אנחנו נחשפים לסיפורה של משפחת פליטים מאפגניסטן. האב, שהיה בארצו מורה, בורח עם אשתו ובנותיו שכן הן אזריות, ואילו נשארו בעירם הן היו צפויות להיחטף, להיאנס ולהירצח, או לחיות כשפחות מין. עדינותם, אמונתם בטוב, תקוותיהם, מתנפצות על קיר של רוע, אטימות ביורוקרטית, אדישות ואלימות. 

אנחנו עדים בסדרה למנגנון ההתפתחות של הרוע הבנאלי. רואים איך גם בני אדם מן היישוב, כאלה שאוהבים את הילדים שלהם, כאלה שיש בהם רגישות ויכולת לראות את הזולת, הולכים ומתבהמים. 

האם אפשר לחוס עליהם? האם אפשר לחוס על מי ש"יורים ובוכים"? מה צריך לקרות כדי שיעצרו, יבלמו את עצמם, כדי שיסרבו לשתף פעולה עם הדיכוי ועם שלילת צלם אנוש מהזולת (ובכך – גם מעצמם)?

אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה כאן, אצלנו. על מתקני הכליאה לפליטים שהקימו כאן, בשם כולנו. לאחרונה – על גורלן של נשים צעירות שסוחרי אדם חטפו אותן כאשר היו נערות, כמעט ילדות. ב-2012, אחרי שלושה חודשים של עינויים, הן חצו את הגבול ממצרים. מצבן היה נורא: מורעבות ומוכות. בסופו של תהליך ארוך ומחריד הן השתקעו בישראל, הקימו משפחות, מצאו חברים. אבל מעמדן של הנשים הללו בארץ רעוע. חלקן מועמדות לגירוש, לכולן אין שום זכויות סוציאליות בישראל.

האם יגרשו אותן בחזרה למקום שממנו הצליחו לצאת, אל העינויים והרצח הצפויים להן שם? מדינת ישראל, בשמנו, עדיין שוקלת.

כך כאן ועכשיו. לא באוסטרליה. 

"עקורים" היא סדרה מצליחה מאוד. בארץ ובעולם. הסיפור הופך את הקרביים. אבל כשהפרק האחרון מסתיים, מכבים את הטלוויזיה, וכל אחד מאתנו חוזר אל חייו. כי ככה זה. 

בינג' צפייה, פתוח רק עד מוצאי יום כיפור, "למי קראת זקן?" סדרה מאת יואב שמיר

האומנם "העולם שייך לצעירים", כפי שכתב פעם עלי מוהר בשיר? 

כבר לא כל כך. כל מי שנסע (פעם, לפני עידן הקורונה…) לחוץ לארץ, נתקל בגדודי התיירים בני "הגיל השלישי" נוהרים בכל מקום, ממלאים את האטרקציות התיירותיות, את השווקים, הרחובות, המוזיאונים, הספינות; כל מי שהלך (כן, אז, באותה תקופה…) לסרט, לקונצרט, להצגה, נוכח שרוב האנשים בקהל מתהדרים בשיער שיבה (או בשיער שיבה שהספר הסווה): נשים וגברים במיטב המחלצות, מתוכשטים ונינוחים, יוצאים לחפש תרבות ולהתענג על הפנאי שלהם. 

סדרה מופלאה, שנוצרה במיוחד לטובת ערוץ 13, מציגה ארבע פנים של הזקנה (האם "מותר" בכלל לקרוא לנו זקנים? זאת אחת השאלות שנידונות בסדרה!).

שמות הפרקים מעידים על תוכנם: "גוף", "פנסיה", "אהבה", "חלום", וכל אחד מרגש ונוגע ללב עד מאוד.

מדובר בחוויה מופלאה, לא מעט – בזכות האנשים שממלאים את הפרקים באישיותם הקורנת, המלבבת, המרתקת. הם מספרים למצלמה בכנות על תקוות, אכזבות, חלומות, הם מסבירים, כל אחד מהם מנקודת מבטו המרעננת והמעניינת, על מה הם חולמים (וכן, אפשר לחלום גם בגיל שמונים ותשעים!), על מה אינם מוכנים לוותר, מה משמח אותם, מה טוב בשלב הזה של החיים, איך מתמודדים עם המחשבות על המוות, מה עשתה להם הפרישה מהעבודה, איך הם ממלאים את זמנם, כיצד הם ממשיכים ליהנות מקשרים זוגיים, או לשאוף אליהם, מה חשוב וטוב להם. אנחנו פוגשים בלרינה בת שמונים, רופא בכיר, מורה, מרצה במכללה, שני כורמים, זמר וסטנדאפיסטית שמצאו את ייעודם אחרי שמלאו להם שבעים, בין המרואיינים יש אנשים ידועי שם: ורדה רזיאל ז'קונט, יעל דיין, פרופסור בנטוויץ', ויש אלמונים. משותפת לכולם חוכמת החיים והתשוקה להמשיך ולמצות את כל מה שעוד אפשר, כל עוד אפשר. 

הקסם של האנשים הקורנים והחכמים הללו מחמם את הלב. הם שימחו מאוד את שני הצופים (בני גילם של חלק מהמרואיינים!) שהזדהו והתחזקו עם התחושה וההבנה שבכל גיל אפשר למצוא שמחה ומשמעות. 

ארבעת הפרקים פתוחים כאמור לצפייה עד מוצאי יום כיפור. אפשר למצוא אותם בדף הפייסבוק "למי קראת זקן?"

לא להחמיץ!

 

ערוץ 8 הוט: עפרה חזה: מדוע?

"אין לה חברים, היא לא יוצאת, אין לה אינטראקציה עם אנשים, בצלאל לא נותן לאף גבר זר להתקרב אליה. הדבר הכי נורא שאני זוכרת… ש… שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת. עפרה צורחת, עפרה צורחת, עפרה צורחת." את הדברים הללו אומרת גיסתה של עפרה חזה בפרק השלישי בסדרה הדוקומנטרית שעשו בני הזוג דני דותן ודליה מבורך על חייה של הזמרת הידועה כל כך, עפרה חזה.   

שלוש שעות שרואים בהן את עפרה חזה נהפכת מילדה קטנה ששרה בסדנה בשכונת התקווה לכוכבת, זמרת מהוללת וידועת שם, זמרת שזכתה למוניטין בינלאומי, ששרה על במות חשובות ברחבי העולם, ששיריה נהפכו ללהיטים לא רק בישראל, אלא גם באירופה (אחד מהם, "אם ננעלו", מכר כשלושה מיליון עותקים), שהייתה המועמדת הישראלית הראשונה לפרס גראמי בקטגוריה של "זמרת מוזיקת עולם", שהעניקה את פניה לדמות בסרט של וולט דיסני. 

שלוש שעות שעוקבים בהן גם אחרי אומללותה הנסתרת, שאותה ידעו יוצרי הסדרה הדוקומנטרית לחשוף. 

אחד מרגעי השיא של החשיפה הללו הוא, לטעמי, הדברים הללו שאומרת גיסתה, בכאב ניכר ועמוק. 

"שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת".

הפער בין המראה המעודן, הנסיכי, המאופק כל כך שהכרנו, לבין המצוקה הגלויה שביטאה עפרה חזה בביתה, בפרטיות של דל"ת אמותיה, קורע את הלב. כל כך מזעזעת העדות הזאת על כאבה של עפרה, שלא יכלה לאצור אותו עוד, וביטאה אותו בצרחות.

הסדרה מבהירה היטב מדוע חזה חשה מצוקה כזאת: אמנם היא הצליחה כזמרת, אבל ככל שחלפו השנים לא מצאה עוד די בכך. היא רצתה להינשא, לאהוב, להקים משפחה. באחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד מספרת חברת ילדות שהקשר אתה נותק איך נפגשה שוב עם עפרה באקראי, אחרי שנים של ריחוק, ככה, באמצע הדרך לאנשהו, ואיך עפרה בכתה והסבירה כמה שהיא מקנאה בחברה שסיפרה לה שיש לה שלושה ילדים. "תתחילי, ואז יהיו גם לך," ניסתה החברה לנחם אותה, אבל כמובן וכפי שאנחנו יודעים – לשווא. עפרה מצאה בסופו של דבר אהבה, אבל כנראה שכבר הייתה מבוגרת מדי, כשהרתה, איבדה את עוברה, ומיד אחרי כן כבר התגלתה המחלה הקשה שממנה כבר לא החלימה. חברת הילדות הטובה כבר לא פגשה אותה עוד.

מי שבנה את עפרה חזה, מי שהביא אותה אל הפסגות, היה גם מי שבלם אותה, ולא רק מבחינה אישית. מספרים לנו איך בעצם הפריע לה לכבוש פסגות רמות יותר מהישג ידו, איך עולם המוזיקה בארצות הברית היה יכול להיפתח בפניה, אבל בצלאל אלוני מנע את פריצת הדרך, כי לא הסכים לשחרר אותה ולאפשר לאחרים, מקושרים יותר בעולם, לנהל אותה. למעשה – כלא אותה בתוך כלוב של זהב (אכן, אביהו מדינה מספר בסרט שהיא ביקשה ממנו לכתוב על כך שיר, וכבר אז היה לו ברור שהיא מבטאת את מצוקתה הפרטית והאישית). במשך עשרות שנים צייתה למנהלה האישי, עד שהתמרדה, והסוף הרי ידוע לכולם.

אז מי הדביק את מי באיידס? דורון אשכנזי אותה, או היא אתו? הסרט מנסה להשיב על השאלה, אבל כמובן  שהאמת לעולם לא תיוודע.

נשארנו עם סיפור עצוב מאוד, על אישה שהיה לה כמעט הכול: הצלחה אמנותית, ובימיה האחרונים, כפי שאפשר לראות מהסרטונים הביתיים, גם אהבת אמת. הכול, ובעצם – לא ממש. שהרי מתה צעירה ויפה כל כך. וזהו, הכול נגמר. 

האם הייתה נשארת בחיים אילו לא התביישה כל כך במחלה? אילו הסכימה להיחשף? אילו לא הקפידה כל כך לשמור על מה שנראה לה הדבר החשוב ביותר: תדמית הטהורה (כאילו שאפשר להאשים מישהו במחלתו! כאילו שיש בה משהו מבייש!)? אין לדעת. הסדרה מסתיימת באחת בתחושה של החמצה ועצב. הנה עפרה חזה. הנה שיריה, וזהו. זה הכול. יותר מזה לא יהיה. נגמר. 

נטפליקס, "בורגן": אפשר אולי לקבל אותה, כאן ועכשיו, במציאות?

כשמגיעים למצב שבו מחכים כל היום לערב, שאז נהוג כאן להפעיל את הטלוויזיה, ואחרי החדשות לצפות בסרט  או בסדרה; כשבזמן הארוחה משוחחים על הפרק האחרון, מעלים ספקולציות, תוהים, ומתייחסים אל הדמויות כאילו הן לא סתם מכרים רחוקים, אלא ידידים קרובים, אפשר לדעת שמדובר בסדרת טלוויזיה מוצלחת.

כן, באיחור של שנים גילינו את הסדרה הדנית המוכרת כל כך, "בורגן", ששמה ממשיך ללכת לפניה: בימים האחרונים עוד ועוד אנשים סיפרו לי שהחלו לצפות בה, משמע, לא רק אלינו הגיעה השמועה באיחור רב.

האמת, פער השנים (כשבע!) שחלפו מאז שהסתיימה בישראל ההקרנה של העונה השלישית לא משנה מאומה. הסדרה ממשיכה להיות אקטואלית ומרתקת, בניכוי מציאות הקורונה, שמי היה יכול להעלות על דעתו אפילו לפני שנה! אכן, מוזר כל כך לראות בני אדם שאינם שומרים על שום כללי ריחוק חברתי. קשה להאמין שעד לפני כמה חודשים נפגשנו! התקהלנו והצטופפנו! לחצנו ידיים! טפחנו על שכם! נישקנו את לחיים של מי שאינם בני ביתנו הקרובים ביותר! 

"בורגן" מספרת לנו על בירגיטה ניבורג, פוליטיקאית דנית שמגיעה כמעט במקרה לראשות הממשלה. בעצם, רק בפרק הראשון נדמה שהקידום התרחש "במקרה", שכן ככל שאנחנו לומדים להכיר אותה, כך אנו נשבים בקסמיה. היא כריזמטית להפליא, אידיאליסטית, שואפת (ומצליחה!) לתקן את העולם, בלי לוותר (כמעט) על עקרונותיה, ובלי להתפשר (לעולם) על הערכים המופלאים המנחים אותה. מעניין לראות מה הערכים שהיא מייצגת, מה היא מבקשת "למכור" לבוחריה: סובלנות, ליברליות, דאגה אמיתית ועמוקה לפרט ולזכויות אדם. ערכים שברור לה (כלומר –ליוצרי הסדרה!) שישבו את הלב של קהל הצופים בדנמרק. (כמו כל ישראלית, לא יכולתי שלא להיזכר במבצע להצלת יהודי דנמרק, שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר מאות דנים הבריחו בסירות דיג את יהודי ארצם אל שוודיה הנייטרלית. האם מה שקרה אז מעיד כי האתוס הלאומי הדני באמת דוגל בזכויות אדם, כפי שמצטייר בסדרה?). 

במציאות הכאוטית של הפוליטיקה הישראלית העכשווית (ובעצם, לא רק זאת הישראלית!) אי אפשר שלא להשתוקק אל מין בירגיטה כזאת, שתבוא ותנהיג בחוכמה, בנדיבות, ומתוך תחושה אמיתית של שליחות ושל רצון להיטיב עם הזולת. 

בירגיטה ניחנה לא רק בחזון, אלא גם בעורמה פוליטית, בהבנה עמוקה של נפש האדם, וביכולת להניע אנשים לפעול על פי העקרונות שנראים לה נכונים.  

כל אחד מהפרקים מציב סוגיה אקטואלית שבירגיטה נתקלת בה, או בעיה שהיא נאלצת לפתור. האזנות סתר אסורות. חוק בריאות ממלכתי. היחס הממשלתי למהגרי עבודה או לנוער עבריין. אפשר תמיד לסמוך על בירגיטה שגם אחרי לבטים ודאגות, תתעלה מעל כולם, ובתבונה יוצאת דופן, תמצא את הפתרון. (הפרק המאכזב היחיד היה פרק 5 בעונה השלישית, שבו בירגיטה "לומדת" שזנות היא "מקצוע" כמו כל מקצוע אחר: מקומם ומרגיז!) 

כנותה של בירגיטה שובה לבבות; לא רק את אלה של עמיתיה ובוחריה, אלא גם את אלה שלנו, היושבים מול המרקע ומוקסמים ממנה. בירגיטה נאלצת להתמודד גם עם הצורך לשלב בין אימהותה לבין הקריירה התובענית שלה.

ברור שיש לתלות את הצלחתה הרבה של הדמות הפיקטיבית בשחקנית המגלמת אותה, סידסה באבט קנודסן. היא מיטיבה ליצור את הדמות של אישה חזקה והחלטית, ובה בעת גם נשית ופגיעה.  קנודסן ניחנה בחיוך שובה לב, וכשהוא מאיר את פניה אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה. 

יש בסדרה כמובן דמויות ראשיות נוספות: קתרינה פונסמרק, עיתונאית וכתבת טלוויזיה, וקספר יול, יועצה הפוליטי של בירגיטה בעונה הראשונה והשנייה. כמו בירגיטה, גם דמויותיהם של קספר ושל קתרינה מאפשרות ליוצרי הסדרה לדון בבעיות חברתיות שונות, מרתקות ומעוררות מחשבה.

לאחרונה נודע שנטפליקס בשיתוף עם DR, ערוץ הטלוויזיה הדני, החלו ליצור את העונה הרביעית של הסדרה, שאמורה להגיע למסכים ב-2022. יש למה לחכות! 

HBO, "הקנונייה נגד אמריקה": מה מחירה של בדלנות?

מה מוסרי ונכון יותר, להיות נאמן לעצמך ולבני משפחתך הקרובים ביותר, או שעל כל אדם להרחיב את המעגל, לחשוב על זולתו, על בני ארצו ולא פחות מכך – על האנושות כולה? זאת השאלה המובלעת במחזה "כולם היו בני" (שמערכת החינוך הישראלית נוברת בו כבר עשרות רבות של שנים). תשובתו של ארתור מילר, שכתב את המחזה רק שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, היא חד משמעית: מי שדואג לעצמו, לרווחתו הכלכלית ולשלמות גופו, ועושה זאת על חשבון אחרים, בלי להתחשב באף אחד, אלא בצרכים המידיים שלו עצמו ושל בני משפחתו הקרובים ביותר, הוא מנוול. "העסק?" זועק בנו של ג'ו קלר לקראת סופו של המחזה, "זה מה שמעניין אותך? אתה לא חי בעולם? אין לך ארץ? אין סביבך אנושות?" ומאלץ את אביו להבין שטעה. שניים מבניו התנדבו להילחם "נגד הפשיסטים", כפי שגרמניה הנאצית מכונה במחזה. אחד מהם, טייס, נעלם במהלך גיחה מבצעית ולא שב לעולם, והאחר נפצע קשה וחזר מהמלחמה עצוב וכעוס. האם מי שהתנדב ויצא לאירופה עם צבא ארצות הברית הוא פראייר, כפי שסבורה אשתו של ג'ו קלר? האם מוטב לו לאדם לשבת בבית, לחשוב על טובתו האישית, ולהפסיק "לחלום"? 

ובמילים אחרות, כלליות יותר: האם צדקו האמריקנים בכך שנחלצו לעזרת אירופה (רק בעקבות, יש לציין, ההתקפה היפנית על פרל הרבור, בדצמבר 1941), הצטרפו למלחמה והקריבו כארבעה מאות אלף חיילים? 

נראה כי השאלה לא הפסיקה להטריד את מי שחי באותה תקופה. פיליפ רות, סופר יהודי אמריקני, שנולד ב-1933, היה בן שמונה כשהנשיא רוזוולט הכריז שארצו מצטרפת למלחמה. 

שישים ושלוש שנים לאחר מכן פרסם רות את הספר הקנוניה נגד אמריקה והציג בו מציאות חלופית: מה היה קורה אילו בבחירות של 1940 נוצח רוזוולט, והנשיא הנבחר היה איש הימין הקיצוני צ'רלס לינדברג האנטישמי? 

במרס השנה הגיעה לטלוויזיה מיני סדרה של HBO: עיבוד לרומן של פיליפ רות. 

הרומן (והסדרה) תוהים כיצד היו נראים חייהם של יהודי ארצות הברית בסיטואציה שבה אמריקה דוגלת בבדלנות, באי מעורבות בענייניהן של ארצות אחרות, ובדאגה לעצמה בלבד, לאינטרסים המידיים שלה, תוך התעלמות ממה שקורה במקומות אחרים בעולם. האם מעצמה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתעלם משאר העולם? האם סופת הרוע הנישאת באוויר עם אנשים כמו היטלר וצבא קלגסיו יכולה להיבלם ולהיעצר הרחק מחופיה של אמריקה? להישאר אי שם, רחוק, ולא מטריד? 

זכורים הדברים שאמר ברדיו ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר איים לפלוש לחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה: "כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים." הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. "גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית."

בריטניה נוכחה עד מהרה שלא תוכל לשמור על "נייטרליות", שאין לה בעצם ברירה אלא להכריז מלחמה ולהתחיל לפעול נגד גרמניה הנאצית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

בספר הקנוניה נגד אמריקה, ובעקבותיו בסדרה, נאלצים תומכי הבדלנות ללמוד על בשרם את טעמם של העריצות ושלטון הטרור שמביאים אתם הבדלנות ולמעשה –הכניעה או אפילו החבירה לפשיזם. 

מעניינת במיוחד נקודת המבט של יוצרים יהודים-במפגיע, שהרי ארתור מילר ופיליפ רות היו סופרים יהודים-אמריקניים. 

אצל ארתור מילר היהדות אינה מתבטאת במחזה "כולם היו בני", אבל אצל פיליפ רות אחת הסוגיות העיקריות היא שאלת הזהות. האם בני הדור השני להגירה מאירופה הם אמריקנים "אמיתיים"? כך הם רואים את עצמם, אבל מסתבר להם שהאמריקניות שלהם דקיקה ומוטלת בספק – בעיני אמריקנים לא-יהודים. גם למי שמעורה מאוד, אפילו למשתף פעולה עם האמריקניות הגזענית ביותר (רב יהודי רפובליקני, יליד הדרום, שאביו, כך הוא מספר בגאווה, לחם עם צבא הקונפדרציה של תומכי העבדות) מתחוור שהאנטישמיות הבוטה תתנכל לו, ונאמנותו המוחלטת לא תועיל לו. על פי פיליפ רות, ליהודים בני הדור הראשון שנולדו בארצות הברית חשובה מאוד האמריקניות, אבל לצדה גם הזהות היהודית, המסורת והקהילה. 

בימים אלה, כשנשיא ארצות הברית הנבחר הוא דונלד טראמפ שנישא על גלי ההבטחות האומרות שכוונתו היא לרומם "שוב" את גדולתה וכוחה של אמריקה: "Make America great again", אי אפשר שלא לראות ממד נבואי בספר ובסדרה. פיליפ רות הלך לעולמו ב-2018. הוא חזה אם כן בבחירתו של טראמפ לנשיא, אבל את הספר כתב שנים רבות לפני כן. טראמפ הבטיח לעמו שלא "יתעסק" עם ארצות אחרות. שיתמקד בכלכלה ובכך ייטיב עם בוחריו. אכן, הכלכלה האמריקנית שגשגה, עד התקופה האחרונה, כשנגיף הקורונה אילץ אפילו את טראמפ להכיר בקיומו ובסכנותיו, אחרי שהתכחש לו וזלזל בו. הסגר שהכריזו מדינות רבות ברחבי העולם פגע כמובן בכלכלה של כולן, כמו גם בזאת של ארצות הברית.

בסדרה תומכיו של הנשיא הפשיסט צ'רלס לינדברג מרוצים מכך שהמדיניות הבדלנית שיפרה את הכלכלה וייצבה את מצבם של רבים (אך כמובן לא את זה של כולם). יש לזכור שבתחילת שלטונו גם היטלר "ייצב את הכלכלה", אבל הטירוף והשתוללות גבו תוך כמה שנים מחיר כבד ומוטטו לא רק את הארצות שגרמניה כבשה, אלא גם אותה עצמה. יחד עם זאת, כפי שמראה אריק ויאר בספרו סדר היום, היו מי שהמלחמה רק היטיבה אתם: התאגידים הגדולים, למשל BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן. התעשיינים שעמדו בראש אותם תאגידים תמכו כספית במשטר הנאצי, ועד היום הם ממשיכים לשגשג. הם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה, והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה.

האם אפשר להשוות את לינדברג שהסדרה להיטלר, או אפילו לטראמפ? 

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מרתקת, "דיוקנו של דמגוג", שבה מתואר מחקר שנערך ב-1943: ניסיונם של גופי המודיעין האמריקני ליצור דיוקן פסיכולוגי של אדולף היטלר כדי להבין את כוחו ואת השפעתו המאגית על הציבור הגרמני. ובכן, היטלר האמין בגאונותו. הוא ראה בעצמו "חסין מפני טעויות", ו"בלתי מנוצח" (כמה פעמים שמענו את טראמפ מספר לנו על עצמו עד כמה הוא חכם, מבריק, ראשון להבין, כל יודע?). היטלר "היה דובר בלתי נלאה וטרם עלייתו לשלטון נהג לשאת לעתים גם שלושה או ארבעה נאומים באותו יום" (לאחרונה נודע כי עוזריו של טראמפ יעצו לו להפחית במעט את הופעותיו הפומביות). היטלר "מעולם לא הודה בטעות" (מה אמר טראמפ על השטות המטומטמת והמסוכנת שלו כשהציע להזריק לאנשים חומרי חיטוי, כדי לגבור על נגיף הקורונה? שהוא "דיבר בסרקזם"….). היטלר היה להוט מאוד לצילומים של עצמו: "אם צלם המפלגה הרשמי מופיע במקרה או שמישהו נכנס למשרדו עם עיתון, הוא יקטע את הפגישה החשובה ביותר כדי לבחון אותו" (המונח "סיקור אוהד" עולה משום מה על הדעת.) היטלר הציג את עצמו כבעל מוסר עבודה אכזרי שכלל 16-18 שעות עבודה רצופות ביום, אבל למעשה היה בטלן גדול, והתקשה לקרוא את הדוחות המונחים על שולחנו (בעדויות שקראתי בספר  Fear אפשר להיווכח שגם נשיא ארצות הברית הנוכחי עצלן, מכור לטלוויזיה, ולא מסוגל לקרוא מסמך שמכיל יותר מפסקה אחת). 

אך נשוב אל הסדרה. במציאות השוררת באמריקה בדלנית, מי שנלחם נגד הגרמנים נחשב "קומוניסט" והמשטר רודף אותו (האפשרות היחידה להגיע לאירופה כדי להילחם לצד הבריטים הוא באמצעות בריחה לא חוקית לקנדה והתנדבות לצבאה).

הממשל מעודד צעירים יהודים לצאת בקיץ אל האזורים הכפריים של ארצות הברית, "כדי להתערות" באמריקה הלא אורבנית. על הדעת עולים דבריו של בעז נוימן
מהחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב, בפרק "בין החום לירוק: נאציזם, שואה, אקולוגיה" שבספרו היסטוריות חדשות של הנאציזם: "הרי בהיותם בעלי מאפיינים ימניים, שמרניים ולאומניים קיצוניים הם [הגרמנים] היו רגישים וקשובים לרעיונות מסוג זה, שתאמו את ראיית עולמם ואת שאיפתם להגן על המולדת ולשמר  אותה. ומהי המולדת אם לא בראש ובראשונה טבע, אדמה ונוף גרמניים. הדגש כאן, כמובן, הוא בשמירת הטבע הלאומי ובשום פנים ואופן לא בשמירת הטבע הגלובלי. ובעצם, איזו תנועה לאומית מודרנית לא קידשה את הטבע, האדמה והנוף הלאומיים שלה כביטוי ל'רוח העם'? כל תנועה לאומית מודרנית זיהתה באדם את תבנית נוף מולדתו ובתבנית נוף המולדת את האדם. כל תנועה לאומית הניחה קשר מיסטי בין האדם לארץ מולדתו." 

יהודים בסדרה מתלבטים אם להיאבק על זהותם ועל זכויותיהם, או לברוח, כמו הוריהם שנסו על נפשם ("מה, אם לא נסתלק יבואו הקוזקים?" לועג מי שמעדיף להישאר). עניין אותי מאוד להיווכח שהאופציה היחידה שהם מזכירים היא – קנדה, כמקום מבטחים. איש אינו מזכיר את ארץ ישראל, גם כשהם מפטירים כלאחר יד "לשנה הבאה בירושלים", אינם נותנים את דעתם על משמעות המילים. כמובן, הרי מדינת ישראל עדיין לא קמה בהווה של הסדרה, תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אני תוהה מה המקום שתופשת כיום מדינת ישראל בתודעתם. אני תוהה גם מה היה קורה במציאות חלופית אחרת, אילו היגרו סביו של פיליפ רות לארץ ישראל, לא לניו ג'רזי. האם גם אז היה כותב והיה נעשה אחד מחשובי הסופרים בני זמננו? האם גם אז היה זוכה פעמיים בפרס פוליצר ובשלל פרסים חשובים אחרים?  אין לדעת. עם זאת, מעניין לשים לב לפרט קטן בסדרה: שמו של הילד הקטן, שמשפחתו עומדת במרכז העלילה, הוא פיליפ, כשמו של הסופר. הסיפור אמנם לא באמת עליו ועל בני משפחתו, שהרי הוא עוסק במציאות חלופית, ובכל זאת בחר להעניק את שמו לילד הרגיש, האכפתי והאוהב, ששם לב לכל מה שקורה סביבו ומסיק מסקנות חשובות. אלה שהסופר ובעקבותיו יוצרי הסדרה המרתקת, מציגים בפנינו.

כדאי מאוד לצפות בה. הפרק הראשון אטי, אבל הפרקים הבאים סוחפים וכוחם הולך ומתעצם (רק הפרק האחרון חלש מקודמיו, ונראה "מולחם" ולא אינהרנטי, ולכן לא לגמרי משכנע). 

 

נטפליקס, הסדרה המופלאה "המורדת": לא להחמיץ!

הסדרה הזאת היא פלא אחד גדול: הסיפור. המבנה. האמירה. ובעיקר, ומעל לכול – המשחק. 

שירה האס, שחקנית ישראלית צעירה שהולכת וכובשת את העולם, נושאת על עצמה את כל הסדרה. ממלאת את המסך באינספור הבעות פנים מגוונות, מרתקות, כולה עוצמה של הבעה, פשוט אי אפשר להסיר מעליה את המבט, בציפייה, בסקרנות, בנשימה עצורה, כדי לראות מה תביא אתה עכשיו: את אסתר (הדמות שאותה היא מגלמת) הכבושה? את אסתר הזועמת? המפויסת? האירונית? הכאובה? המבודחת? המבויישת? החוששת? את אסתר מלאת העוצמה או את אסתר המבוהלת? בניד עפעף, בחיוך קטן, במבט נפער, בעננה שחולפת כמו מעצמה על פניה, ברמז של דמעה, בהשפלת מבט בלתי נראית כמעט, היא שם, כל העת, חמה ונועזת, חלשה ומפוחדת, דמות שלמה ומלאה ואמיתית, לרגע – אישה, לרגע – גוזל, קצוצת שיער או עטויה בפאה נוכרית, מגולחת או נושאת על קודקודה מגדל שיער מקושט ומפואר, כמה יופי! כמה כישרון!

האס מגלמת את דמותה של אישה צעירה שנולדה וגדלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, בת לקהילת סאטמר החסידית, שמתוכה היא בוחרת לנוס. לאן? לברלין. מדוע? את זאת נגלה במהלך הסדרה. יש לה סיבות טובות, שאת כולן סיכמה השחקנית המגלמת אותה במשפט אחד פשוט: "היא מבקשת למצוא את הקול של עצמה". כך, כדימוי, אבל גם תרתי משמע.

הבחירה בברלין רבת משמעות: מוצאה של קהילת סאטמר בהונגריה, משם נסו מי שהצליחו להינצל מידי הנאצים. והנה דווקא לברלין, מקור הטראומה, היא נמלטת, כמו כדי למצוא מחדש שורשים שניתקו באכזריות. 

כל מי שביקר בברלין אינו יכול שלא לחוש עד כמה העיר מחצינה את עברה, מנציחה, מתמודדת אתו ובוחנת אותו. הד לכך אפשר למצוא בדבריה של אחת הדמויות בסדרה, יעל, שאותה מגלמת בכישרון רב תמר עמית יוסף. יעל היא ישראלית שהגיעה לברלין כדי לנגן בתזמורת, והיא מספרת לאסתר באירוניה על כל המונומנטים שבהם היא יכולה לבקר כדי להיזכר בהיסטוריה המחרידה של העיר. 

בתמונה אחרת מצטרפת אסתר לחבורה של צעירים שכולם מנגנים ביחד עם יעל באותה תזמורת, אך רק אחד מהם גרמני. הם נוסעים לאגם בוואנזה, ואחד מהם מצביע על הווילה השוכנת על שפת האגם ומציין כי שם החליטו הנאצים על מה שכינו "הפתרון הסופי": הרצח השיטתי של יהודים באשר הם. "ואתם שוחים באגם?" שואלת אסתר בפליאה. "אגם הוא אגם", משיב לה הצעיר.

אבל כולנו יודעים שאגם אינו רק אגם. ושאישה צעירה שנמלטת ממשפחתה, מבעלה, מהקהילה שבה גדלה, שעוברת מניו יורק לברלין, היא יותר מאשר מקרה פרטי וספציפי. היא מייצגת ונושאת אתה את מלוא המשמעות של מעשיה והחלטותיה. 

אחת המשמעויות המוגשות בסדרה בעדינות, כמעט בסמוי, היא האחווה הנשית שבלעדיה אין לאף אחת תקומה: כדי שאסתר תוכל לנוס מהמקום שכובל אותה לחיים שלא נועדו לה, היא חייבת להיעזר באישה. זאת מעניקה לה את הדחיפה הראשונה והחיונית, ובאופן סמלי גם נותנת לה שי פרידה קטן: מצפן, שמסמל בשביל אסתי ברמז את הדרך הנכונה. 

גם בברלין היא מוצאת את האחווה הנשית החיונית כל כך, שבלעדיה לא תוכל להציל את עצמה.

הסדרה מתנהלת כמעט כולה ביידיש, ומעט מאוד אנגלית, שכן יוצריה ביקשו לדייק בכל פרט. בפרק הנספח לסדרה, שמעניק מבט אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה, מתמוגג אחד השחקנים ואומר כמה מפעים לחשוב על סרט דובר יידיש, בנטפליקס. אי אפשר שלא להצטרף אל שמחתו. 

וכאן אני רוצה לחזור ולציין במיוחד את אחת התמונות החזקות ביותר בסדרה. זאת שבה אסתר – ובעצם שירה האס! – שרה. לא העליתי על דעתי ששחקנית יכולה להגיע לעוצמות כאלה. לרגש כל כך, בכך שהיא בסך הכול מה? שרה! הרי ראינו כבר שחקניות שרות. אבל לא כך. לא ביכולת המופלאה הזאת להעביר קשת של רגשות – מבוכה, התמסרות, התעלות רוחנית, אמת צרופה ויופי. הבכי נשאר חנוק, עולה על גדותיו אבל נשאר בלוע, והשמחה הייתה רבה.  

כאן 11, יוסי מדמוני, תמר קיי ודוד אופק, סדרת הטלוויזיה "מתיר עגונות": סודות אפלים ומפתיעים

הסדרה המשובחת "מתיר עגונות" אינה חדלה להפתיע. כל פרק מסיט את תשומת הלב לעניין חחדש, מתמקד בבעיה לא צפויה, ואז נע הלאה, אל פרקים נוספים, מגוונים בסוגיות שהם מעלים, ומעוררים תמיד סקרנות רבה.

מדובר אמנם בסדרה קאמרית קטנה לכאורה, אך שוב ושוב מתרחשות בה תפניות דרמטיות מאוד. במרכזה בני הזוג יוסף וחנה מוראד. הוא רב שעוסק בהתרת עגונות: פועל למען נשים שמבקשות להתגרש, אך הבעלים שלהן מסרבים לתת להן גט.

בפרקים הראשונים העלילה מתמקדת בו ובפעילותו, ולצופה החילוני היא עלולה להיראות קצת זרה, אם לא מופרכת: מה בעצם אכפת לנשים הללו אם "זכו" בגט המיוחל? מה מפריע להן להמשיך בחייהן ולהתעלם מהגושפנקה הדתית? האם הסוגייה יכולה באמת לעניין את מי שדקדוקי הדת אינם מעסיקים אותה?

ובכן, קודם כל, אנחנו נשאבים אל מצוקתן של הנשים ובהחלט מתחילים להזדהות אתן. ושנית – די מהר מתברר שהסדרה לוקחת אותנו לעניינים אחרים. בראש ובראשונה – ליחסים הזוגיים שבין יוסף וחנה. מה קורה שם ביניהם? אילו סודות הולכים ונחשפים? איזה אור שופכים הגילויים עליהם בפרט ועל העולם שהם חיים בו בכלל? האם יוכלו לגשר על הפערים שנפערים ביניהם? האם זוג אוהב שהמציאות מתנכלת לו בתביעותיה הסותרות יוכלו לגבור עליה?

אחת ממעלותיה הרבות של הסדרה היא משחקם של אביב אלוש, בתפקיד הרב יוסף מוראד, אביגיל קובארי, ששיחקה בסרט "פרה אדומה", בתפקיד חנה, עלמה דישי, כאחת הנשים העגונות (אישה פתיינית, יש לציין…), ולירז חממי, בתפקיד אחותו של יוסף מוראד. כמה מהסצינות עשויות טוב כל כך, עד שקשה להאמין שמדובר בדרמה ולא בתיעוד. כך למשל זאת שבה יוסף מוראד סועד עם משפחתו בערב שבת, ואחותו לועגת לו כשנודע לה שהוא מטפל בדוד שכיב מירע, ולא פחות מכך – זאת שבה אותה אחות תוקפת אותו ומגלה לו שהוא יודעת סוד שניסה להסתיר מפניה.

אלה רק סצינות שוליות, אבל הן משכנעות מאוד. כאמור, בראש ובראשונה יש לשבח את המשחק של שתי הדמויות הראשיות, אביב אלוש ואביגיל קובארי. אלוש משכנע מאוד בדמות שהוא מגלם: אדם מלא חמלה ושופע טוּב שנקלע למצבים שאינם בשליטתו אבל משתדל להתמודד אתם בתבונה ובכבוד, וקובארי, שמגלמת את העדינות והנחישות המיואשת של חנה אשתו.

שניים מיוצרי הסדרה, יוסי מדמוני ודוד אופק, יצרו באמצע שנות התשעים את הסדרה הבלתי נשכחת "בת ים ניו יורק". בסדרה "מתיר עגונות" ניכרת מאוד בקיאותו של יוסי מדמוני בתכנים הדתיים ובעולמן של הדמויות המוצגות בה. הוא נולד במשפחה דתית, נכד ונין לרב. עם זאת, יש להדגיש: הדת אמנם תופסת בסדרה מקום של כבוד, אבל היא בעצם רק הקולב שעליו תלויות השאלות העמוקות שהיא שואלת. למשל: מה מקומו של אמון בין בני אדם? האם הוא קיים תמיד? מה קורה כשלמישהו נדמה שמעלו באמונו? ועוד שאלה: מה נושאת בחובה המחויבות המשפחתית? האם בני אדם מחויבים לה עד לכדי בגידה בעצמם, בצרכים שלהם ואפילו בשלומם הפיזי? ועוד אחת: האם אהבת אמת יכולה לגבור על קונפליקטים עמוקים בהשקפות עולם שונות ואפילו סותרות של בני זוג? ובעיקר: מה מקומם של האמת והשקר בחייהם של בני אדם, והאם הסתרות והעמדות פנים מיטיבות אתם, גם אם הן מכסות על אמיתות קשות. 

בכלל, הסדרה עוסקת בסוגיות מהמציאות הישראלית בהווה. למשל – בפערים האמיתיים או המדומים בין "אשכנזים" ל"מזרחיים"; בין דתיים לחילונים, בין דתיים לחוזרים בשאלה. הסדרה נוגעת קלות גם במצוקתם החברתית של הומואים, ובזאת של עניים שנאלצים להתמודד עם ביריונים מהשוק האפור. כאמור – שפע מגוון, משכנע, ועשוי היטב. המתח נשמר עד הפרק האחרון, שחושף סודות מפתיעים ומעוררי מחשבה.

מומלץ בחום. 

 

ריאיון עם אביטל קובארי, שמגלמת את התפקיד הנשי הראשי בסדרה

נטפליקס, אווה דוברני, "כשהם רואים אותנו": האם עוול כזה ממשיך להתרחש גם בישראל?

האם יש טעם לצפות בסדרת טלוויזיה "שמבוססת על מקרה אמיתי"? השבוע הסביר מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ, ניסן שור, מדוע חבל על הזמן, במובן המקורי של המילה: "למה לבזבז שעות ארוכות על צפייה בסדרות שמבוססות על סיפור אמיתי? פשוט תקראו את הערך המתאים בוויקיפדיה ותחסכו זמן יקר."

אבל בעקבות הצפייה בסדרה המדוברת מאוד של נטפליקס "כשהם רואים אותנו" ("When They See Us") השתכנעתי שלפעמים יש ערך דווקא בעיבוד דרמטי של פרשות שקווי המתאר שלהן ידועים מראש, ואם לא, אפשר להתעדכן בקלות רבות בוויקיפדיה, כפי שמציע ניסן שור.

כי יש דברים שקשה, אולי אפילו אי אפשר להבין, אם לא "רואים" אותן מגולמים לא רק בעלילה, אלא בעיקר מעיני הדמויות שחוו את האירועים. אמנם מדובר כמובן בעיבוד, אבל כשהוא עשוי היטב, הוא מפיח חיים בעובדות היבשות והידועות.

הסיפור כמובן מוכר היטב: חמישה נערים, הצעיר שבהם רק בן 14, הואשמו בתקיפה אלימה ביותר ובאונס של אישה צעירה שרצה בפארק. במשפט נקבע שאשמתם הוכחה לכאורה, אף על פי שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות שקשרו אותם לזירה. ראיות כאלה נמצאו למכביר, אבל לא נקשרו לאף אחד מהם. טענת החוקרים המשטרתיים והתביעה הייתה שמן הסתם היה שם נער שישי שהצליח להתחמק ולא נתפס.

ארבעה מהנערים נכלאו במוסד לעבריינים צעירים. החמישי, קורי וייז, נשלח לבית סוהר רגיל, שם עבר תקיפות אלימות ומחרידות של אסירים ושהה במשך זמנים ארוכים מאוד בצינוק, שם אמנם לא הותקף, אבל דעתו כמעט נטרפה עליו בשל הבידוד הממושך והניתוק מהחברה האנושית.

הסדרה מתעדת בארבעה פרקים את כל המהלכים שהובילו בסופו של דבר לזיכוים המוחלט של הנערים: שתיים עשרה שנה לאחר שהורשעו הודה אסיר עולם אחר כי הוא זה שתקף לבדו את האישה, אבל אפילו אז התהליך נמשך: נדרשו עוד שלוש עשרה שנים כדי שהחמישה יזכו לא רק בניקוי שמם אלא גם בפיצוי כספי על סבל של שנים רבות ועל עוול מתמשך. האם אפשר בכלל לפצות על האובדן? על הזוועות? על החיים שהוסטו ממסלולם? על הצלקות שנותרו חקוקות בנפשם ובגופם?

בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה כתב ז'אן אמרי, שפעל נגד הנאצים בבלגיה, נתפס ועונה, על מה שלמד מהתנסויותיו: "עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה בעולם". האם הנערים הצעירים הללו, שזכו להכרה בעוול שנעשה להם, יכלו להתאושש ממנו באמת? כנראה שלא. לא באמת. לא ממש.

הפרק המעניין ביותר בסדרה הוא החמישי: מפגש של המראיינת המפורסמת אופרה וינפרי עם הבמאית, צוות השחקנים ועם חמשת הגברים שזוכו.

קשה לתאר את עוצמתו של המפגש: הבמאית שמסבירה את הרציונל ליצירת הסדרה: הרצון להביא לידיעת הציבור את העוולות, שכן, לדבריה, לא מדובר במקרה בודד אלא במבנה האינהרנטי של המערכת המשפטית בארצות הברית, שנועדה למעשה להפלות ולהתעלל. השחקנים, שמסבירים כיצד ניגשו לעבודה על הדמויות שגילמו: כל אחד מהם נפגש עם האדם שאת דמותו לבש בסרט, והשתדל (והצליח!) לייצג אותו כמיטב יכולתו. נגעו ללבי דבריו של  אסנטה בלאק הצעיר, למעשה בעצמו רק ילד, שגילם את קווין ריצ'רדסון בן הארבע עשרה. "רציתי להביע את המתיקות והתמימות שלו", אמר השחקן. התרגשתי מדבריה של השחקנית שהסבירה כי אנשים מצפים מנפגעי טראומה ש"ישאירו את העבר מאחור", אבל שזאת ציפייה לא מציאותית, כי השכחה אינה עניין שנתון לבחירה, והתרגשתי מאוד לראות עד כמה השחקנים שצפו בדמויות האמיתיות שגילמו הזדהו, פרצו בבכי, התרפקו זה על זה, כששמעו על הקשיים והמצוקות.

חמשת הגברים שזוכו סיפרו גם שהסדרה פקחה לא רק את עיני הצופים, אלא גם את עיניהם, שהרי אף אחד מהם לא ידע מה הסיפור המלא של האחרים. רק מהסדרה נודעו להם הקשיים המיוחדים שאתם התמודד קורי וייז. נראה שלא במקרה הוא היחיד מביניהם שלא נשא אישה ולא הקים משפחה. כיום הוא פעיל זכויות אדם ומרבה להרצות על ההתנסות שלו. כשהוא מתראיין אצל אופרה וינפרי אפשר בהחלט להבחין בעוצמת הפגיעה שהוא נפגע.

חמשת הנערים הודו בפשע שלא ביצעו. הפרק הראשון מוקדש כולו לתיעוד המהלכים שהובילו לכך. האלימות המשטרתית. החוקרת הראשית שפסקה מהרגע הראשון שהם אשמים והובילה את אנשי הצוות שלה לכך שיסחטו מהילדים הללו הודאה, בכל אמצעי ובכל דרך.

אי אפשר כמובן שלא לחשוב בהקשר הזה על רומן זדורוב האומלל, היושב בכלא כבר שלוש עשרה שנה, על לא עוול בכפו. גם ממנו נסחטה הודאה. גם לגביו אין שום ממצאים פורנזיים שקושרים אותו לזירת הפשע שהייתה עקובה מדם. טביעות אצבע, טביעות נעל שטופות בדם שאינן שלו. שערות שאינן שלו. חתך משונן מסכין שלא הייתה בידו. שחזור פגום בעליל. סתירות בין השחזור שעשה לבין מה שידוע על הרצח. כל אלה לא הספיקו עד כה כדי לשחררו מהמאסר ולפתוח בחקירה י סודית יותר כדי למצוא את מי שבאמת רצח את תאיר ראדה. העוול זועק לשמים! 

קווי הדמיון בין פרשת הנערים המתועדת בסדרה של נטפליקס לבין מציאות חייו האומללים של רומן זדורוב אינה נותנת מנוח. מי שעדיין לא בטוח בחפותו של רומן זדורוב מוזמן לגלוש באתר האמת היום מי רצח את תאיר ראדה" ולהשתכנע. השאלה רק מתי רשויות החוק ישתכנעו סוף סוף ויודו שטעו טעות המחפירה, או אולי גרוע מכך – הפלילו חף מפשע בזדון.

"אדם היודע גלות מהי, למד על החיים כמה דברים, אבל דברים אחרים רבים עוד יותר נהיו לו לשאלות שאין עליהן מענה. אחד הדברים שלמד היא הכרה הטריוויאלית במחשבה ראשונה, שאין שיבה, שגן גם אם תשוב אל מקום בחלל, את הזמן העבוד לא תשיב לך לעולם", כתב עוד ז'אן אמרי בספרו. אם וכאשר תכיר המדינה בעוול שנעשה לרומן זדורוב, את השנים שבהן אילצה אותו לגלות מחייו לא יוכל איש להשיב לו. 

נטפליקס, סדרת הדרמה "לא ייאמן": לא להחמיץ! (בלי ספוילרים)

"אבל העולם ממשיך להתקיים, וזאת ההוכחה לכך שהטוב בכל זאת גובר על הרע," אמר לי פעם איש חכם שהפקדתי בידיו את שלוות נפשי, שלא לומר – את בריאותה.

הדברים ההם נחקקו בתודעתי, ומדי פעם אני בוחנת אותם ושואלת את עצמי: האם הם נכונים? האם הם פועלים? או שמא הכף נוטה אל המשפט המייאש מהגמרא "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"?  האם שאלתו המייאשת לא פחות של הנביא ירמיהו "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד" שוררת ותשרור לצמיתות? או שסוף גנב בכל זאת לתלייה, כמשל לכך שהרוע יובס?

בקולנוע, מראשיתו, מקובלת הנוסחה שלפיה הטובים מנצחים. "הכובעים השחורים" אינם רשאים לגבור על "הכובעים הלבנים". עד כדי כך שאפילו סיפור חייה המעובד של אנה פרנק "זכה" למין "סוף טוב", כפי שאפשר לראות בניתוח המרתק של אלווין רוזנפלד בספרו  קץ השואה.

האם אפשר לסמוך על הנוסחה הזאת גם בחיים? ומה באשר לסדרת דרמה המבוססת על מקרה שקרה במציאות?

"האם הטוב יכול לנצח?" – זאת לדעתי השאלה המהותית העומדת בבסיסה של הסדרה המופלאה מבית היוצר של נטפליקס. בשמונה פרקים עוצרי נשימה תיעדו יוצריה מקרה שהיה: סדרה של מעשי אונס, שאת הראשון שבהם, שאירע ב-2008, חקרה המשטרה, אך סגרה את התיק. החוקרים לא האמינו לקורבן. אילצו אותה "להודות" כי שיקרה, ובעצם – הרסו את חייה.

האם לצמיתות? האם מארי תצליח לגבור על העוול? האם השוטרים ייתנו את הדין על רשלנותם הפושעת? מה אישה צעירה, מוחלשת, אישה שהוזנחה בילדותה והופקרה בנעוריה, אישה שפגשה בחייה כמעט רק רוע, אכזריות, התעלמות, יכולה לעשות כדי לשלוט בכל זאת במציאות?

על השאלות הללו לא אשיב כאן, כמובן, שהרי מי שכבר צפה בסדרה יודע, ומי שטרם צפה בה, יעדיף מן הסתם לא להיחשף לספוילרים.

אומר רק ש"לא ייאמן" מיטיבה מאוד לייצג את העוול; שהיא מבהירה היטב את משמעותה של פגיעה מינית. השלכותיו של אונס אינן מתפוגגות. הן ארוכות טווח. הן ממשיכות להשפיע על חיי הקורבן גם זמן רב אחרי שהאונס עצמו "הסתיים", לכאורה. הסדרה מראה זאת. מראה לנו גם, כדבריה של אחת הדמויות, כי אונס נתפש בעיני הציבור כעניין שאפשר להאשים בו את הקורבן. גם אם מדובר באישה שישנה במיטתה, ופורץ אלמוני ואלים תקף אותה לפנות בוקר. "אף אחד לא מאשים את מי שנפגע משוד אלים" אומרת אותה דמות, אבל, כך אפשר לראות, כשמדובר באונס, לא מהססים לחשוד בנאנסת, להטיל בה דופי, להביע ספק באמיתות דבריה ולתקוף אותה, שוב. פגיעה נוספת שתוצאותיה חמורות לא פחות מאלה של האונס עצמו.

"לא ייאמן" היא סדרה חזקה מאוד. אין בה שום נימה של זיוף, ולא רק מכיוון שהיא נשענת על מקרה שהיה. הרי גם את "האמת" אפשר להציג בצורה מעוותת או מוגזמת. אבל לא כך כאן. כאן האמת – אמיתית ומדויקת. יש רגעים שהיא מרסקת. אבל יש גם רגעים שבהם היא מרוממת את הנפש. כדאי מאוד להתמיד בה. לראות את כל הפרקים. למעשה, די קשה לא לעשות זאת, אחרי שמתחילים.

בשולי הדברים, ואולי דווקא בלבם, אי אפשר שלא לשים לב למציאות העכשווית, כאן אצלנו, בישראל: נמסר כי נאנסת "עברה 'חקירה טראומתית' שבה ניסו לגרום לנערה לחזור בה," נמסר ב-Ynet בידיעה על אונס של ילדה בת 13 (כן, ילדה! לא "נערה"!). האם אנחנו עדים כאן ועכשיו לאותה תסמונת, שהסדרה מבטאת בעוצמה כה רבה? האם שוב ושוב יאשימו קורבנות ויסרבו להאמין להן? האם דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?

סדרת הטלוויזיה "השנים": מה צופן לנו העתיד?

באנגלית היא נקראת "Years and Years": סדרה בת שישה פרקים מבית היוצר של ה BBC בשיתוף עם HBO. עלילתה עתידנית, לכאורה: היא משרטטת את קורות חייה של משפחה אנגלית שחיה במנצ'סטר, החל ממש בהווה, ב-2019, וכלה ב-2034. כל פרק נפתח בחגיגות של כמה מהשנים החדשות, ונמשך בתיאור קורותיהם של בני המשפחה בנקודת זמן מסוימת על ציר הזמן שבעתיד.

ועם זאת, עניינה האמיתי והעמוק של הסדרה הוא בעצם בהווה. היא משרטטת את מה שיוצריה רואים כתהליכים הבלתי נמנעים שיתפתחו מהמצב כיום, ובוחנת באומץ, בהומור ובחוכמה רבה לאן יובילו תופעות עכשוויות.

כבר בפרק הראשון אנחנו פוגשים ברקע את אמה תומפסון שמפליאה לגלם את דמותה של פוליטיקאית בראשית דרכה. בני משפחת ליונס צופים בה לראשונה כשהיא מתארחת בטלוויזיה בתוכנית שבה משתתפים פוליטיקאים נוספים. היא מתבלטת מיד בין כולם ומעוררת תשומת לב כשהיא מרשה לעצמה להשיב בבוטות רבה ולא מקובלת או מוכרת לשאלה מה דעתה על היחס של ישראל לפלסטינים. "אני לא שמה על זה זין", היא אומרת, ומדהימה בניסוח דבריה את כולם: את המארח של התוכנית ואת הצופים בה, באולפן ובבית. היא ממשיכה ומסבירה שמה שמעניין אותה באמת אלה חיי היומיום הפרוזאיים: למשל – ניקוי האשפה מהרחובות. היא מלאה בכריזמה. היא סוחפת בדיבורה הרהוט, הנלהב, מפתיעה ומקסימה בכך שהיא מסרבת להיות "פוליטיקלי קורקט", מעוררת במאזינים ובצופים את התחושה שהיא אחת משלהם, שהיא אתם, מתנגדת לממסד המיושן, התקין בלשונו ובהלכותיו. אבל מה בעצם היא אומרת? מה היא מבטיחה? לצופה הנבון ברור שדבריה נבובים מתוכן. לא כך לבוחריה הנלהבים, ההולכים שבי אחרי הקסמים הרטוריים שלה. (מוכר?)

בפרקים הבאים היא ממשיכה לככב ברקע, הולכת וצוברת כוח ועוצמה. מי יצביע למפלגתה? מי מוקסם ממנה? והכי חשוב: את מי היא מזכירה? האם מצביעיה מסוגלים בכלל להבין שהבחירה בה תשפיע (לרעה!) על חייהם, באופן מיידי וישיר? האם הם קולטים עד כמה הפופוליזם שלה, עד כמה יכולתה לדבר בססמאות ריקות מתוכן, מסוכנים? לאן תוביל אותם כשתגיע לעמדה של כוח והשפעה אדירה?

מה צפוי לכולנו בעידן שבו בוריס ג'ונסון יכול לנקוט צעד קיצוני כל כך: להשעות את הפרלמנט בארצו בספטמבר למשך חמישה שבועות, כדי שנבחרי הציבור לא יוכלו ליזום חוק שיאסור על פרישה חד-צדדית של בריטניה מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר?

מה צפוי לכולנו בעתיד, כשבהווה שולט בארצות הברית אדם הפכפך ולא צפוי, רגע תוקף את איראן ומטיל עליה סנקציות קיצוניות ובמשנהו משמיע הצהרות חמימות כלפי נשיאה, חסן רוחאני ומביע נכונות להיפגש אתו?

האם אפשר להסכים עם מציאות שבה מנהיגים מרשים לעצמם לתקוף בני אדם (עיתונאים) בשל נכותם, כפי שאפשר לראות בקישור שלהלן?

או בשל אפיון גופני שלהם? (מי, ברשעות מבחילה, ילדותית ולא עניינית, לעג לגבותיו של משה נוסבאום? מי כינה את העיתונאי גיא פלג "דמבו"? איך ייתכן שהתעורר הצורך במאבטח שהוצמד לפלג?)

באחד מפרקי הסדרה אומר אחד מבני משפחת ליונס על הפוליטיקאים שהם טיפשים, שהרי "הם אלה שיצרו את הברקזיט". האם הם באמת כאלה? או שאינטרסים אישיים מנחים את מעשיהם?

בכל אחד מהפרקים אפשר לראות לאן פנינו מועדות: למציאות שבה הכול עדיין עומד לכאורה על תלו, אבל הדמוקרטיה כבר מעורערת עד כדי כך שאנשים יכולים להיעלם ואיש אינו יודע היכן הם ומה עלה בגורלם (וזאת הרי לא אפשרות מופרכת! במאה ה-20 דברים כאלה קרו בחלקים רבים של העולם!), מציאות שבה השחיתות השלטונית הנשענת על ססמאות ריקות מתוכן הורסת את חייו של הפרט, בנקים קורסים, אירופה מתמוטטת, פליטים רבים יותר ויותר מנסים לשווא להגיע לחוף מבטחים (ולא רק מהמזרח התיכון ומאפריקה!), הצפות ושריפות שהן תוצאה של המשבר האקלימי ולפיכך מעשה ידי אדם מכלות חלקים מערי הכרך כמו למשל לונדון ומנצ'סטר ואנשים נאלצים על פי חוק לארח בבתיהם פליטים מקומיים.

העניין הוא שחרף כל התחזיות המרות שהסדרה מביאה בפנינו, היא מושכת מאוד לצפייה. הגלולה המרה עטופה כך שאי אפשר שלא להתמכר לה. אנחנו נקשרים מאוד לבני משפחת ליונס. לקשרים המיוחדים ששוררים ביניהם, למשל – לאהבה הנוגעת ללב שמתפתחת בין דניאל, אחד האחים, לבין פליט הומו מאוקראינה, שנמלט מפני החוקים האכזריים של ארצו, שם במציאות של העתיד הלא רחוק מי שנתפס מקיים יחסים חד מיניים צפוי לעונש מוות.

כל אחד מהפרקים מסתיים באירוע דרמטי שמושך להגיע כבר אל הפרק הבא.

לא פחות חשוב מכך: הסדרה גם משעשעת. בני המשפחה הזאת מצחיקים, ואנושיים מאוד במצוקות שלהם, ביחסים ביניהם, בתקוותיהם ובצרכים שלהם. ה"חידושים" הטכנולוגיים שהסדרה מציגה, גם הם פיתוח נוסף של אמצעים קיימים, כמו גם התצפית על העתיד מתוך טרנדים שבהווה, מזכירה במידה מסוימת את הסדרה המופלאה "מראה שחורה", גם היא יצירה של ה-BBC. מי שהתמכר לאותה סדרה לא ירצה להחמיץ את "השנים".

סדרה מומלצת מאוד! אפשר למצוא אותה בVOD  של Yes.

סדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה": מדוע היא סוחפת כל כך

בהוט וי-או-די מוצגת הסדרה החדשה "החברה הגאונה" תחת הכותרת "סדרות בינג'", כלומר – סדרות שמומלץ, נעים ורצוי לצפות בהן ברצף.

מי שקראו ברצף שוקק את ארבעת הספרים בסדרה הנפוליטנית של אלנה פרנטה, שאת הראשון בהם עיבדו לסדרה המדוברת ב-HBO (רשת טלוויזיה אמריקנית המשדרת בכבלים ביותר מ-150 מדינות), קיבלו את ההזמנה לבינג'-צפייה בשמחה ובהתלהבות.

התכנסו, אם כן, שישה איש ואישה בשבת חורפית נאה, ובמקום לצאת אל הטבע כדי להתחמם באור השמש שהפציעה, סגרו את התריסים, הכינו את הפיצוחים, והתיישבו מול המרקע, אחוזי ציפייה.

כבר ברגעי הפתיחה של הפרק הראשון בסדרה (הכוללת שמונה פרקים), נשמעו קולות השתאות. אז זאת היא לֶנוּ שלנו? וכך נראית לִילָה? אהה, והנה נינו. אוי! הוא פחות נאה מכפי שראינו אותו בעיני רוחנו! והיי – הנה אביו המנוול. האם הוא באמת דוחה די הצורך? אחת הצופות טענה שהוא טוב מראה מדי, ורק השפם מגעיל את פניו במידה מסוימת. אחרת הסבירה שבעיניה הוא נראה שֶׁרֶץ, בדיוק במידה הנדרשת.

למרבה הפליאה הצופה היחיד מבין השישה שלא קרא את הספר, היטיב מכולם לזכור את הדמויות המתפתחות מפרק לפרק. "לא, לא," פסק בביטחון, "זה אבא של עדה," וצדק.

כל אחד מהחמישה שקראו את הסדרה באדיקות גילה להפתעתו שלא רק הוא עצמו שכח קצת חלק מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר, ואת הקשרים הסבוכים ביניהן. רגע, מיהו זה שבסופו של דבר נעשה טרוריסט? ומי זאת, בדיוק, כרמלה? ועם מי לֶנוּ מקיימת את קשר האהבהבים הגופני, כנראה בעיקר מתוך קנאה בחברתה?

אבל לאט לאט הכול התגבש. האנשים שהיו חלק מחיינו לאורך קריאת הרומן הארוך (שהרי כל ארבעת חלקיו הם בעצם ספר אחד!) קיבלו פנים וגוף, שיישארו מעתה מזוהים אתם לצמיתות. כך אם כן נראית המורה אוליברו, שבהתערבותה הטתה את זרם חייה של לֶנוּ, בכך שאילצה את הוריה לאפשר לה להמשיך ללמוד, ובזכותה בעצם תיעשה סופרת (מי שלא קראו את הספר ילמדו על כך רק בהמשך, בחלקים שטרם צולמו לסדרת הטלוויזיה). כך, אם כן, נראית אמה הצולעת, הפוזלת, של לֶנוּ, זהו רינו, אחיה של לִילָה, ואלה האחים סולרה, הגנסגטרים המנוולים, וכן הלאה. גם המקומות המצולמים הפתיעו: אז כך נראית המנהרה שדרכה עברו הילדות כשניסו להגיע אל הים בחשאי? וכך – האי שבו עובדת לֶנוּ, ובעיקר נופשת, לראשונה בקיץ? מעניין…

הכי מעניינות היו, כמובן, שתי הילדות. עד מהרה הרגשנו כולנו שכן, השחקניות הילדות שנבחרו לתפקיד מתאימות בהחלט.

על הליהוק של הילדות אפשר ללמוד מהסרטון שלהלן:

הפתיע במיוחד הדימיון המובהק בין שתי הילדות ושתי השחקניות הנערות המגלמות את דמויותיהן החל מהפרק השלישי. בדיקה קצרה מגלה שאין קשר משפחתי בין כל אחת מבנות הצמד. מדהים לראות איך הצליחו למצוא שחקניות דומות כל כך.

לא סתם העידה על עצמה לודוביקה נאסטי בת ה-12, המגלמת את לִילָה הילדה, שהיא מזדהה מאוד עם עוצמתה. נאסטי נאבקה בעבר עם מחלת הלוקמיה, ויכלה לה. לאחר שנבחרה לתפקיד, וכדי להתאים לדמותה של לילה, היא התבקשה לקצץ את שערה ולהרכיב על עיניה עדשות מגע חומות, שהסתירו את צבען הירוק.

לודוביקה נאסט: "לִילָה"


אליסה דל ג'ניו: "לֶנוּ"

לילה ולנו, כילדות

גאיה ג'ירצ'ה: לילה ומרגריטה מזׁ'וקו:  לנו, כנערות

הדמיון בין השחקניות אינו הפרט היחיד המעורר השתאות. ההפקה כולה מדהימה, במובן המקורי של המילה. מפיקי הסדרה האמריקנים התעקשו, וצדקו כל כך, לצלם אותה באיטליה. השחקנים מדברים, למרבה השמחה, בדיאלקט הנפוליטני המוזכר בספר רבות. לתפקיד של שתי החברות נבחנו כ-9,000 מועמדות, כולן ילידות דרום איטליה ודוברות הדיאלקט. בהפקה השתתפו 5000 ניצבים ו-150 שחקנים. שכונת העוני שבה מתרחשת העלילה נבנתה במלואה, בשטח של 20,000 מטרים רבועים. היא מציגה חזות מדויקת של שכונה נפוליטנית בשנות החמישים, התקופה שבה מתרחש החלק הראשון שבין ארבעת הספרים, ושמונת הפרקים הראשונים של הסדרה המצולמת. השכונה שנבנתה כוללת 14 בניינים, חנויות, דירות של הדמויות הראשיות וחזית של כנסייה.

התוצאה סוחפת. אין ספק שהסדרה הכתובה כמו מזמינה את עצמה להצטלם. ארבעת ספרי הסדרה הנפוליטנים כתובים במידה רבה על פי תבנית של סדרות טלוויזיה. מדי כמה פרקים מתרחשת הפתעה עוצרת נשימה, ממש על פי המתכונת של אופרות הסבון המצליחות כל כך זה עשרות שנים בטלוויזיה. פרקים (ובמיוחד הספרים עצמם!) מסתיימים תמיד במהפך מפתיע, כמעט לא יאמן, ומסקרן מאוד. הקורא מפסיק לקרוא כשנשימתו נעתקת. מה? הוא זועק אל עצמו בתדהמה, הייתכן? זה מה שקרה? דווקא הוא הגיע לשם? דווקא היא התחתנה אתו? דווקא הם התנהגו כך? פתאום המאהב הלטיני מגלה שהוא בעצם הומו? פתאום האהוב התם והנאמן הוא בעצם מנוול ממדרגה ראשונה? הטובים בעצם רעים? הרעים בעצם טובים? אבל היי, לא! הכול שוב התהפך!                                                                                                            העניין הוא שבניגוד לאופרות סבון, הסדרה הנפוליטנית, שמשתמשת בסגנון של הז'אנר, מתוחכמת מאוד, רבת רבדים ומפעימה, לא רק מכיוון שהיא מרתקת את הקורא הסקרן מאוד, אלא גם מכיוון שהיא חודרת אל נפשן של הדמויות, ולכן גם אל נפשו של הקורא. ספריה של פרנטה, שחלק מהצלחתם נובעת כנראה גם מהמסתורין סביב דמותה, מספרים לנו לא רק על החברות בין שתי נשים מרתקות, שיש בה כל כך הרבה אהבה, תמיכה ופרגון אבל גם  לא מעט תחרותיות וקנאה, אלא גם על התהליך שבו אישה (כמו אלנה פרנטה?) התפתחה ונעשתה סופרת, על המחיר שהכתיבה גבתה ממנה וגם על שמחותיה, על ההיסטוריה של איטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, על מה שהעוני יכול לעולל, על משמעותה משנת-הגורל של ההשכלה, ועוד כהנה וכהנה.

הסדרה המצולמת לא אכזבה. בתום חלקה השמיני, אחרי הפוגות בבינג' שנועדו לשיחה, מלווה בארוחות צהריים וערב, יין, פיצוחים ודיונים נסערים על תכני הסדרה ולא רק עליהם, שמחו כל הנוכחים לשמוע ש-HBO שקועים ממש בימים אלה בצילומים של הספר הבא, וביקשו בלבם מהעושים במלאכה להזדרז, שכן לפחות קבוצה אחת של קוראים-צופים כבר מחכה בקוצר רוח להמשך.

שתי סדרות ישראליות מרתקות

שתי הסדרות נלכדו בעיצומן, ולכן אינן מאפשרות עדיין צפיית בינג'. שתיהן משודרות בתאגיד השידור כאן 11, ושתיהן הפקות מקור מרתקות שמשקפות הבטים במציאות הישראלית שראויים בלי ספק להסתכלות מקרוב.

פמת"א

פמת"א היא סדרת מתח שבמרכזה עומדת פרקליטות מחוז תל אביב. עד כה שודרו חמישה פרקים מהסדרה, שיצרו נועה רוטמן ואסתר נמדר.

לפני כשנתיים הציגה אורנה בן דור את סדרת הכתבות התיעודיות, "דיני נפשות", בדוקו 10. בן דור ניסתה להוכיח בסדרה כי הפרקליטות במדינת ישראל רבת עוצמה ונגועה בשחיתות.

גם השופטת בדימוס הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, קבעה לפני שנתיים כי "הכוח שבידי הפרקליטות, רב מכוח השופטים. הם חורצים גורלות." ב-2015 יצאה גרסטל נגד פרקליט המדינה, שי ניצן, במכתב חריף ששלחה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה ויינשטיין, האשימה גרסטל את ניצן ב"אי אמירת אמת ובחוסר תום לב." כל זאת בתגובה להתנהלות הפרקליטות בעניין הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן, שסירבה לתאם עמדות עם הפרקליטות במשפט זדורוב, ו"התעקשה" לעמוד על דעתה שהחתך בסנטרה של הנרצחת תאיר ראדה נעשה בסכין משוננת ולא בסכין יפנית (ומכאן מסתבר שלא רומן זדורוב רצח אותה!).

השופטת בדימוס הילה גרסטל בתוכנית "עובדה": לדבריה "הפרקליטות היא גוף חולה"


ועתה מגיעה הסדרה הדרמטית, פמת"א, שמציגה את אותה שחיתות באמצעים דרמטיים ובידיוניים, לכאורה.


למרבה החרדה, היא מבוססת על הניסיון האמיתי שצברה רוטמן, עורכת דין במקצועה, בפרקליטות תל אביב.

חן אמסלם המגלמת את עורכת הדין המשטרתית מרסל בן דוד, מצליחה להרשיע ראש משפחת פשע ירושלמי. בעקבות ניצחונה מציע לה אחד השופטים לעבור לפמת"א – פרקליטות מחוז תל אביב. מרסל מתחילה מיד לעבוד על תיק יוקרתי – מעילת משכנתאות באחד הבנקים בארץ. היא נתקלת בתככים, פוליטיקה, ואולי גם בשחיתות שרווחת בפרקליטות. האם תצליח במאבקה?

פמת"א היא הדרמה המקורית הראשון שערוץ כאן 11 מעלה, והפרקים שכבר שודרו (עד ה-14.1.2019) מעוררים סקרנות וציפייה.

אפשר לצפות בהם ביוטיוב.



מונא

הסדרה "מונא" נוגעת בפן אחר לגמרי של הישראליות: מציאות חייהם של פלסטינים ישראלים. מצוקתם והקשיים הבלתי אפשריים המונחים לפתחם מכל עבר מקוממים מאוד, וחשוב כל כך שהם מובאים בפני הקהל הישראלי (האם גם פלסטינים צופים בסדרה?). נוגעת מאוד ללב השפה שבה מדברים ביניהם פלסטינים-ישראליים: ערבית משובצת במילים בעברית, שאפשר להבחין בהן בתוך רצף השיחה: "לתקתק", "דו-קיום, "מורכבות" ("אתה בכלל יודע איך אומרים "מורכבות בערבית?" מקניטה אחת הדמויות את חברה). כמו בסרט לא פה, לא שם, שגם הוא משקף את חייהם של צעירים ערביים שאינם מצליחים למצוא את מקומם בחברה שממנה באו, וגם לא בחברה היהודית-ישראלית שבה הם מעורים לכאורה, גם בסדרה שלפנינו מגלמת את התפקיד הראשי השחקנית המקסימה מונא חוא ( منى حوّا). היא משחקת דמות של צלמת ערבייה, גם היא נקראת מונא, שחיה בתל אביב. מונא נבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום בינלאומית שנערכת בפריז. היא נקרעת בין הזהויות שלה ("שמת לב," עולה השאלה בשיחתה עם ראני, השותף שלה בעבודה, "שהם אף פעם לא אומרים 'פלסטיני מחמד', אלא רק 'ערבי מחמד?'"). בכפר הולדתה מנדים אותה. אמנם יש לה סיפור אהבה עם יניב, צעיר ישראלי שמשמש גם האמרגן שלה, אבל גם בחברה היהודית-ישראלית היא לא בדיוק מוצאת את מקומה. האם, למשל, "מותר" לה להגיע ללוויה של חייל ישראלי? מי יתקוף אותה על כך? ומדוע נאמנותה נבחנת בלי הרף בשתי החברות, הפלסטינית והיהודית, בזכוכית מגדלת, כמעט, אפשר לומר, במיקרוסקופ?

התשובות מעניינות, מסקרנות, מכאיבות, חשובות!

גם את הפרקים הראשונים הסדרה "מונא" (שיצרה מירה עווד וכתבה מאיה הפנר), אפשר לראות ביוטיוב:



סליחה על השאלה, כאן 11 – "פליטים": האם הישראלים גזעניים?

בפרק "פליטים" מתוך הסדרה המפעימה "סליחה על השאלה", המשודרת בערוץ כאן 11 כדאי וצריך לצפות.

זהו פרק בתוכנית אשר "שואלת כל מה שתמיד רציתם לדעת אבל חששתם או לא יכולתם לשאול. הצצה כנה ואינטימית לחייהן של קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות באמצעות שאלות שנשאלו על ידי הצופים", כדברי ההסבר הקצרים המלווים את כל אחד מהפרקים.

אלה שכבר שודרו עלו לאחרונה בYouTube, והם צפיית חובה. לא פחות.

הקונצפציה פשוטה: מושיבים מול המצלמה אנשים הנמנים עם קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות, מציגים בפניהם שאלות אנונימיות של הצופים מהבית, ומציגים בפנינו, הצופים, את תשובותיהם.

השאלות נוקבות. לא פעם מגיבים המשתתפים בתדהמה, בפליאה, בהשתאות, לפעמים גם בשמחה על כך שמתאפשר להם סוף סוף להשיב על הדעות הקדומות שאתן הם נאלצים להתמודד.

כך למשל בפרק המוקדש לפליטים הצטחקו המשיבים במבוכה מהולה בכעס כשנשאלו "למה אתם גונבים אופניים?" או: "למה כולכם גרים בתל אביב?"

התשובות מאלפות, מרתקות וגם מכאיבות במידה כמעט בלתי נסבלת. והן חשובות כל כך.

אחרי הצפייה בפרק הרגשתי שחייבים להפיץ אותו בכל מקום. להביא אותו למוסדות חינוך, ולאפשר לתלמידים לדון בתכנים שהוא מעלה. ובכלל, שחשוב שאנשים רבים ככל האפשר יצפו בו.

המשתתפים בפרק נוגעים ללב בעוצמה שקשה כמעט לשאת. כולם מדברים עברית רהוטה (אחד מהם, כך מסתבר, שולט גם ברוסית, וכך התאפשר לו פעם, כפי שהוא מספר, לצותת בעל כורחו לשיחה מרושעת שעסקה בו). השליטה הזאת בעברית מאפשרת לצופה הישראלי לראות ולשמוע דברים שלא היה מעלה בדעתו להבין או לדעת, אלמלא הגיעו ישירות מפיהם של הפליטים הללו.

המשתתפים בכל פרקי הסדרה הם אנשים מלאי קסם. לא פעם הדברים שהם אומרים משעשעים, ותגובותיהם מפתיעות, לפעמים משמחות ולפעמים מכאיבות מאוד.

התשובות לשאלה "מה אתה אוהב בישראל?" או "האם אתה רוצה לחזור לארצך?" הפעימו אותי.

במיוחד – תיאורו של אחד הפליטים כיצד הצליח לעבור את הגבול מסיני, איך ניצל מההתעמרות ומהירי החי של המצרים והגיע אל הצד הישראלי, שם – איזו הפתעה! – קידמו את פניו החיילים הישראלים באהדה, בבגדים חמים, באוכל. כדבריו הלקוניים, החודרים אל הלב: "בני אדם!"

אחת השאלות שנשאלו המשתתפים היא "האם הישראלים גזענים?"

כמה חשוב, מרתק, מאלף, לשמוע התשובות  לשאלה הזאת.

כמה מעציב ומזעזע לקרוא חלק מהתגובות של הצופים בפרק בYouTube.

הנה הפרק:

כך "תופרים" חף מפשע באמריקה (וגם בישראל?)

"רוב הבעיות של מערכת המשפט שלנו, של שוטרים, תובעים וסנגורים, של שופטים ושל מושבעים, הן שכולם בטוחים בצדקתם. זהו היעדר ענווה טרגי של כולם…" את הדברים הללו אומר סנגור  בסדרה הדוקומנטרית המרתקת "Making a Murderer".

זוהי קביעה מטרידה ומעוררת תהיות: האם הוא צודק? האם באמת לוקה מערכת המשפט בארצות הברית בפגמים כה חמורים? ומה בישראל?

"Making a Murderer" עוקבת במשך עשרה פרקים ועשר שנים אחרי קורות חייו הבלתי אפשריים של אדם שריצה עונש מאסר ממושך, עד ששוחרר, כי הוכח שהוא בעצם חף מפשע. ואז, כעבור פחות משנתיים, נעצר שוב, נשפט, נמצא אשם ברצח. בפעם השנייה נגזר עליו מאסר עולם, בלי אפשרות לשחרור מוקדם.

סטיבן אייברי, תושב ויסקונסין, נעצר לראשונה בשנות העשרים לחייו, בחשד שאנס אישה צעירה ותקף אותה באלימות קשה. האישה − שנשארה בחיים − השתכנעה שאייברי הוא האיש שתקף אותה, ואפילו זיהתה אותו בתצלום. אייברי ישב בבית הסוהר במשך שמונה עשרה שנה, אך לא חדל לטעון לחפותו, שהוכחה לבסוף, באמצעות בדיקת די-אן-איי משוכללת יותר מאלה שהיו קיימות בשנות השמונים, כשנעצר לראשונה.

לכאורה – סיפור עצוב עם סוף מעודד. הצדק נעשה, גם אם מאוחר מדי. אכן, הפרק הראשון נפתח בסימן של שמחה גדולה: בני המשפחה מקבלים את פניו של אייברי, שמסרב להביע מרירות על השנים האבודות. פניו אל העתיד, אל החיים החדשים שהוא מקווה לבנות לעצמו. אמנם הוא כבר בשנות הארבעים לחייו, אבל עד מהרה הוא מכיר אישה (אשתו הראשונה ואם ארבעת ילדיו עזבה במהלך שנות המאסר ולא שבה מעולם), מתארס, ומתכנן את עתידו.

אבל השמחה מוקדמת מדי, ולא רק משום שמתגלה כי השחרור יכול היה להגיע הרבה קודם. מסתבר שהראיות לחפותו של אייברי, כמו גם לאשמתו של האנס האמיתי שבדיקת הדי-אן-איי המשוכללת איתרה, כבר היו ידועות מזמן לכמה מאנשי החוק, שהקפידו להסתירן. לא זו בלבד, אלא שנראה כי מלכתחילה היו מי שעשו הכול כדי להפליל את אייברי. הוא ובני משפחתו לא היו אהודים בקהילה הקטנה שבה חיו. המכה האמיתית, הבלתי נתפשת, ניחתת על אייברי לאחר שהוא פותח בהליכים משפטיים בניסיון לזכות בפיצוי כספי משמעותי (הוא תובע כמה עשרות מיליוני דולר) מאנשי החוק שהוא רואה בהם אחראיים לעוול שנעשה לו.

קורה דבר מחריד ביותר: אישה צעירה נעלמת. נטען שנראתה לאחרונה לא הרחק מקרון המגורים של אייברי. מכוניתה מתגלה כעבור כמה ימים במגרש למכוניות משומשות שנמצא בבעלות משפחת אייברי. הוא עצמו, הוריו, אחותו ואחיו − כולם גרים במתחם, בשכנות אלה לאלה − מנועים במשך כשבוע מלהגיע לבתיהם. לאט לאט מתחילים למצוא ראיות: שרידי גופה שנשרפו – עכשיו ההיעלמות כבר נהפכה לרצח – וטיפות מדמו של אייברי במכוניתה. כעבור ימים אחדים "מופיע" פתאום על רצפת קרון המגורים של אייברי מפתח ההתנעה למכוניתה של הנרצחת.

לכאורה, הראיות חד משמעיות, אבל לאורך עשרה פרקים הצופה משתכנע למעלה מכל ספק שאייברי חף מפשע. מראים לנו כיצד מישהו פתח את החותם בקופסה שהופקדה במשרדי השריף ובה מבחנה עם דם של אייברי שנותרה מתקופת מאסרו הראשונה. מוכיחים לנו שאין שום ראיה פורנזית: אף טיפת דם, רוק, זיעה, אף שיערה או ממצא כלשהי מגופה של הנרצחת לא נמצא בשום מקום שהיה יכול לקשר אותה לאייברי. היא מעולם לא נכנסה לקרון המגורים שלו ולא יכלה להירצח במוסך הסמוך לביתו, כי גם שם לא היה שום ממצא. המוסך מלא וגדוש בעשרות חפצים, כך שאייברי לא יכול היה לנקות את המקום ולהעלים ממנו ממצאים. מה גם שבמקום נמצאו שרידי די-אן-איי רבים שלו עצמו, וברור שהוא לא יכול היה לנקות רק את הדי-אין-איי שלה.

הסנגורים מצליחים בבירור להפריך כמעט את כל הטענות שמעלה התביעה. ולמרות זאת חבר המושבעים פוסק שאייברי אשם. יתר על כן: גם את אחיינו בן השש עשרה מרשיעים. וזה החלק הכי מזעזע בפרשה. אותו אחיין, צעיר מוגבל מאוד בשכלו, הוא החוליה החלשה שעוזרת לתביעה. הוא יכול למעשה להפיל את התיק, כי על פי עדותו פגש את הדוד בשעה שבה הרצח אמור היה להתבצע, הם אספו עצים למדורה, כדי לחגוג ביחד את ליל כל הקדושים, ואחרי כן הלך הנער לישון. אבל חוקרי המשטרה הצליחו להפעיל על הנער לחץ נפשי מסיבי כל כך, עד ש"הודה" כי נכנס לקרון המגורים של הדוד, ראה שם את הנרצחת כבולה למיטה, אנס אותה, בעידודו של הדוד, ואז שניהם הרגו אותה ביחד, כביכול. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שלנער אין מושג מה פרטי הרצח שהוא נדרש לספק. מה בכלל הוא עושה שם. מה רוצים ממנו. מה הוא אמור להגיד או לעשות. הוא נבוך, מהוסס, מפוחד, מכונס בתוך עצמו, הוא חוזר ואומר שהוא לא ראה כלום, שלא קרה כלום. הוא עד כדי כך לא מבין מה קורה, שגם אחרי שהוא "מתוודה", הוא מברר אם יצליח לחזור לבית הספר לשיעור שמתקיים בעוד שעה וחצי…

החוקרים לא מרפים ממנו. הם "מעודדים" אותו להיות "ישר", משכנעים, לוחצים, מפתים, מבלבלים. לאט לאט הוא מתחיל לחזור על הדברים שהם מכניסים לפיו. "מתוודה". החוקרים צריכים להתאמץ מאוד, כי אין לנער מושג מה הנרטיב שהם מחפשים. כך למשל הם יודעים שהנרצחת נורתה בראשה,  והם מנסים להוציא מפיו של הנער הודאה שהיא נורתה.

"מה עשיתם לה בראש?" אחד מהם חוזר ושואל. הנער מהסס. מתלבט. אינו יודע מה להשיב. בסופו  של דבר מוצא משהו: "גזרנו לה את השיער." החוקר נד בראשו בקוצר רוח. ושוב. ושוב. "מה עשיתם לה בראש?" הנער מנסה שוב. "הרבצנו לה." בסופו של דבר החוקר מאבד את הסבלנות ומסגיר את הפרט המוכמן: "מי משניכם ירה לה בראש?" אהה, רואים את הנער מבין סוף סוף מה נדרש ממנו, ועונה בצייתנות, וכנדרש, "הוא". כל החקירה הזאת צולמה בווידיאו. את כל זה אנחנו רואים. הזוועה, המניפולציות, החוצפה, זועקות לשמים. והן לא היחידות. כך למשל בשלבים מתקדמים יותר ברור לגמרי שהסנגור הממונה מטעם המדינה אינו פועל לטובתו של הנער, אלא להפך! הוא מנסה לשכנע את הנער להודות באשמה ולהגיע לעסקת טיעון (ומאפשר לחקירה נוספת להתקיים בהיעדרו). במקום להגן עליו הוא – כמסתבר בהמשך – בעצם משתף פעולה עם התביעה (!).

הכול אבוד, לאייברי ולאחיינו. לא משנה כמה חמור עיוות הדין שהתרחש: האחיין הודה. המושבעים מאמינים להודאה. שניהם נשלחים למאסר עולם.

הצופה הישראלית מנסה להתנחם: הרי אצלנו אין חבר מושבעים, כלומר תריסר אנשים שאמורים לקבוע אם אדם אשם או חף מפשע, אף על פי שאין להם שום ידע או הכשרה משפטית. אצלנו שופטים רציניים, מקצועיים, ישרים, חורצים את הדין. כלומר − מקרה כזה לא יכול להתרחש כאן, האומנם?

התשובה, למרבה הצער, היא לא באל"ף רבתי. כי גם אצלנו הודאה באשמה נחשבת "מלכת הראיות", וכך למשל "אשמתו" של רומן זדורוב, במשפט הרצח המפורסם כל כך של הילדה תאיר ראדה, שנקבעה בשלוש ערכאות, התבססה רק על הודאתו, ובהיעדר כל ממצא פורנזי. צדקה אילנה ראדה, אמה של הנרצחת, ששאלה כבר בערב הראשון כשהמשטרה יצאה בהכרזה לפיה הרוצח נתפש, אם יש בידי השוטרים ראיות פורנזיות. התשובה מאז, לפני עשר שנים, ועד היום, חד משמעית: אין.

לפיכך נראה שזדורוב, בכישרון לולייני מפתיע, ריחף בזירת הפשע, שהרי אף טיפת מדמה של הנרצחת לא נמצא עליו, על גופו, על בגדיו, על נעליו, אפילו לא בטבעת הנישואין שלו, שאותה פירקו בניסיון למצוא די-אי-איי של תאיר ראדה. לעומת זאת, ראיות פורנזיות רבות למכביר התגלו בזירת הפשע, אך נראה שלא נבדקו כיאות. הבולטת שבהן: טביעות נעל שמסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח מהתא שבו הושארה הנרצחת. על כך נאמר בפסק הדין כי יש סוגיות שיישארו עלומות לעד.

"כולנו יכולים לומר שלא נבצע פשע לעולם," אומר אחד הסנגורים של אייברי בצער, ומוסיף − "אך לעולם לא נוכל לוודא שאיש לא יאשים אותנו בפשע. ואם זה יקרה, אז אתם יודעים, שיהיה לכם בהצלחה…"

כשרואים את הסדרה אי אפשר שלא לחשוב על אייברי הנמק בכלאו, איש שחייו נגזלו ממנו פעמיים. (את האחיין הצליחו כמעט לשחרר, בקיץ שעבר, אחרי שהוכח שסנגורו מעל באמונו ולא העניק לו את ההגנה שהיה ראוי לה. השחרור נמנע ברגע האחרון בהליך משפטי נוסף), ואי אפשר שלא לחשוב על רומן זדורוב, ולקוות ולפלל שמשהו יקרה סוף סוף, שהרוצחים האמיתיים יתגלו וישלמו על מעשיהם, ושמדינת ישראל תפצה את מי שהופלל, בזדון או מתוך רשלנות.

אפילו הצפייה באופן שבו הוצאה ההודאה מפי האחיין של אייברי מזכירה עד כאב את הסרטונים שבהם רואים את זדורוב נחקר בעברית – שפה שלא שלט בה – איך הוא חוזר בחוסר אונים, שוב ושוב, על ההכחשה שלו, איך לוחצים עליו, משכנעים ומבלבלים אותו, איך מביאים אותו לידי הודאת שווא, רומזים ומעבירים לו פרטים מוכמנים, כדי שיוכל לחזור ולומר אותם כביכול מתוך ידיעה עצמית, איך מנהלים שחזור לקוי, עוצרים אותו כשהוא טועה בדרך לזירה, רומזים לו שוב, בשיטות שונות, לאן עליו ללכת, ומה הוא אמור לעשות, לראות, לומר.

כולנו רגילים לראות סדרות פשע מבוימות, שסופן הבלתי נמנע "טוב": הפושעים האמיתיים מורשעים והחפים מפשע הולכים הביתה, לכן קשה מאוד לצפות באי הצדק שהמציאות מזמנת לא רק לקורבנות, אלא גם למי שמואשמים על לא עוול בכפם. ועם זאת, הסדרה הדוקומנטרית הזאת, שמשודרת ב-Netflix (אפשר להוריד כתוביות בעברית), מומלצת מאוד. היכולת של היוצרים לעקוב במשך זמן רב כל כך אחרי כל נפתולי ה"עלילה" מעוררת השתאות. הם מצלמים ומצלמים, בלי לדעת לאן הכול יוביל, מביאים צילומים של הדמויות השונות בשלבים רבים של המהלכים, בבית, בדרך, במשפט עצמו (עצם העובדה שאפשר בארצות הברית לצלם מתוך אולם בית המשפט מעוררת השתאות, כזכור מהתקופה שהמשפט של או ג'יי סימפסון שימש כסרט המתח המרתק ביותר שאמריקה הציעה לעולם, בשידור ישיר). יש רגעים – למשל כשהמצלמה "שלנו" עוקבת אחרי רשתות הטלוויזיה השונות המצלמות את "גיבורי העלילה" – שאפשר כמעט לשכוח שלא מדובר בעוד איזה "סיפור טוב", אלא בחיים האמיתיים, בכאב העצום ובאי הצדק המשווע, שהם עלולים לזמן.

"Making a Murderer"

"הכתר": מדוע בעצם יש למלכת אנגליה כל כך הרבה זכויות יתר?

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

מונרכיה היא ייעוד מהאל

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

The Jinx: איך לזהות רוצח סדרתי

האם אפשר להאמין שרוצח – כנראה סדרתי – שאפילו הודה בביתור הגופה של איש שהרג, יצא זכאי בדין? האם מתקבל על הדעת לראות אדם כזה יוצא מאולם בית המשפט חופשי ולהיווכח שחזר לחיות את חייו כאילו כלום, בלי שייענש כלל? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית. לא רק שהתרחשות כזאת אפשרית, כך בדיוק קרה.

אשתו הראשונה של רוברט דורסט, בנו של אל הון אמריקני, נעלמה ב-1982 בנסיבות מסתוריות. גופתה לא נמצאה מעולם. ידידה קרובה של דורסט נרצחה בביתה, שמונה עשרה שנים אחרי כן. שנה אחרי מותה זוכה דורסט מאשמת רצח שכנו, שאת גופתו ביתר והשליך בשקי זבל לים.

לפני שנה הופיעה סדרה תיעודית The Jinx, שעוקבת אחרי מעלליו של רוברט דורסט. יוצר הסדרה,  אנדרו ירצקי, יצר גם את הסרט התיעודי "לתפוס את הפרידמנים", שהיה מועמד לפרס האוסקר ב-2004.

שישה פרקים יש בסדרה The Jinx  (פירושה המילה: ביש מזל), וכל אחד מהם מפתיע יותר מקודמו, עד לשיא המדהים, המגיע ברגעים האחרונים של הפרק האחרון. ברור לחלוטין שיוצרי הסדרה שאפו לא רק לתעד את המציאות, אלא רצו גם להשפיע עליה, ולמרבה ההפתעה − הצליחו. לא רק שהעלו בחכתם ראיה משמעותית, אלא שבמהלך הצילומים קרה משהו מוזר, לא צפוי, ולא יאמן, שהפליל את החשוד, כנראה סופית.

אז איך ייתכן שאדם שהודה בכך שביתר גופה, יוצא חופשי? אפשר כמובן להאשים את שיטת המושבעים הנהוגה בארצות הברית (ולא רק שם). זכור לרעה הרוצח או ג'יי סימפסון שגם אותו זיכו המושבעים, ואפילו לא האריכו בדיונים כדי להגיע לפסק דינם, אף על פי שלכל מי שעקב אחרי המשפט היה ברור שסימפסון רצח את אשתו ואת חברהּ. לימים התברר שהתחושה הציבורית צדקה, והמושבעים טעו. גם במקרה של דורסט ממשיכים המושבעים, המתראיינים בסדרה, לטעון שהם בטוחים בחפותו. למעשה, שמה של הסדרה נגזר מהדברים שאומר אחד מאותם מושבעים: לדעתו לרוברט דורסט פשוט לא היה מזל. משום מה הוא נקלע תמיד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אבל אי אפשר להאשים רק את שיטת המושבעים, כי הבעיה עמוקה הרבה יותר. כפי שהסביר אחד מעורכי הדין שהגנו על דורסט, העשירים יכולים לסמוך על כספם. מי שידו משגת לשכור עורך דין טוב, יכול להיות שקט: סיכוייו לצאת בשלום מאולם בית המשפט גבוהים הרבה יותר מאלה של אדם שמשאביו מוגבלים. באותה הזדמנות מפרסם, כמובן, עורך הדין את עצמו ומבטיח את הכנסותיו העתידיות, אבל אין להכחיש: הוא באמת הצליח להביא לזיכוי. דורסט הודה אמנם שביתר את הגופה, אבל הטענה שנטענה בשמו הייתה שחשש שהרשויות לא יאמינו לו שלא רצח את שכנו. לדבריו האיש נורה בשוגג, במהלך תגרה שבה דורסט למעשה הגן על עצמו: השכן, כך נטען, נכנס אליו הביתה ואיים עליו. מכאן מאילך הייתה הדרך סלולה לזיכוי: הרצח לא הוכח, בין היתר כי את ראשו של הנרצח, בניגוד לגופתו, לא מצאו מעולם. את הראש הצליח הרוצח להעלים לחלוטין, ובלי ראיה לכך שנורה בכוונה תחילה,  ומכיוון שהתביעה חייבת להוכיח "מעבר לכל ספק" שהיה רצח, חשו המושבעים שאי אפשר להרשיע את דורסט.

עורכי הדין הצליחו לעורר ספק, אבל לא רק הם עמלו על כך. דורסט עצמו, כדרכם של פסיכופתים, יודע לעורר אמפתיה. למרבה הפלא, הסדרה רצופה בראיונות שהוא ניאות להעניק ליוצריה. הוא יושב מול המצלמה, מול המראיין, ומשיב על שאלות. מספר כיצד אמו התאבדה לעיניו כשהיה רק בן שבע. ומה חש. כמה אהב אותה. כמה היה מאושר עד שמתה. ועד כמה היה אומלל אחרי כן, ובודד. איך אפשר לא לחמול על ילד יתום שחווה טראומה כזאת… הוא מספר כמה אהב את אשתו. כן, את זאת ש"נעלמה" (את זאת שרצח!), ואפילו לוקח על עצמו את האחריות לכך שלא היה נחמד אל בני משפחתה, שלא היה מסוגל לנהל עם אמה שיחות סתמיות. הוא מסביר: לא הייתי מסוגל. ולכאורה מכה על חטא. קשה להאמין – אחד השוטרים שהחלו בחקירת הגופה המבותרת אומר זאת – שכך נראה רוצח סדרתי. הוא מעודן. תרבותי. אירוני. אבל מדי פעם חולף על פני מין טיק עצבני. וכשמאזינים היטב לדברים, השטניות שלו מציצה בין המילים. כך למשל הוא מסביר שלא רצה ילדים. ואז הוא פוסק: "היא הייתה אחראית על העניינים האלה", ועל פניו מבזיקה הבעה של גועל מיזוגני. בחלק אחר של הראיון שואלים אותו מדוע אחיו שכר שומרי ראש (לא פעם איים על חייו של האח, שהשנאה ביניהם "תנ"כית", כדברי קריין הרקע בסרט). הפעם עולה על פניו של דורסט הבעה של בוז לגלגני, והוא אומר: "כי דגלס פוסי": שם גנאי שהוא כינוי אבר המין הנשי ופירושו גם – פחדן עלוב. הנה צצה להרף עין ומתגלה רשעותו של האיש, אכזריותו המסווה. כשמנסים להבין מה שורש השנאה שהוא חש כלפי האח (הצעיר ממנו, שיוצרי הסדרה מצליחים לשכנע אותו להתראיין, והוא נראה נבוך עד מושפל), מסביר דורסט בלעג שמופנה כלפי העולם כולו, אחיו, המראיינים והצופים: "כשהיינו ילדים הוא גנב לי צעצועים".

מסקרן כמובן לדעת מה קרה בתום הסרט ובעקבותיו. בירור קצר מגלה שרוברט דורסט נעצר במרס 2015 בחשד לרצח ידידתו הקרובה, סוזן ברמן. תחילה אושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל כיום הוא במעצר, ומחכה למשפט שאמור להתחיל בשנה הבאה.

הסדרה The Jinx מרתקת. היא שודרה בישראל בטלוויזיה בלווין. מי שאין לו גישה יכול לצפות בה כאן, ללא כתוביות בעברית.

 "מראה שחורה": מה הקשר בין קורס טיס לחיים הקסומים שבפייסבוק?

האם בעידן הרשתות החברתיות יש עדיין כוח לעיתונות והאם יש לָהמון אפשרות ויכולת לאכוף את "רצונו" על השלטון? (על הדעת עולה התרברבותו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ,  שטען כי הצליח להיבחר בזכות ציוציו בטוויטר, והשקיע לשם כך הרבה פחות כסף מיריבתו).

האם בנפש האדם מוטבעת אכזריות המאפשרת לו להתענג מסבלו של קורבן, כאשר תגובה כזאת זוכה ללגיטימיות חברתית? (על הדעת עולה האופן שבו הנשיא הנבחר חיקה  עיתונאי נכה, לגלג  לו וזכה לתשואות של תומכיו).

מה עוצמתם האמיתית של שופטים בתוכניות ריאליטי? (על הדעת עולה עיסוקו של טראמפ בתוכניות ריאליטי  שהפיק והנחה).

את השאלות הללו, ועמן שאלות נוספות, עוררה הסדרה עטורת השבחים "מראה שחורה", שהפיק הבי-בי-סי לפני חמש שנים.

"אם הטכנולוגיה היא סם ממכר – ואין ספק שהתחושה היא שזהו סם – מה תופעות הלוואי שלה?" השיב צ'רלי בּרוּקֶר, יוצר הסדרה, בשאלה, כשנשאל מה פשר שמה.

בכל אחד מהפרקים אפשר היה לראות תחזית הצופה לאן יכולות להביא אותנו תופעות שמוכרות לכולנו מחיי היומיום שלנו. למשל – מה יהיה אם לכל אדם יוצמד מתקן שיקליט את כל מה שמתרחש בחייו, ויאפשר לו לגלול לאחור ולראות בבירור את זיכרונותיו? איך ישפיע על חיינו מין שכלול כזה, שמגזים רק במעט את מה שכולנו כבר עושים: מתעדים כמעט בלי הרף את מה שאנחנו רואים, אוכלים, חווים?

הבי-בי-סי הפיק שתי עונות, בכל אחת שלושה פרקים, ועוד פרק בודד לכבוד חג המולד.

השנה נוספה לסדרה עונה שלישית, שהפיקה "נטפליקס". החברה אינה מסתפקת עוד בשידור תכנים, והחלה גם לייצר אותם. (אפשר להוריד אפליקציה, לשלם על מנוי, ולראות סרטים וסדרות בטלפון החכם. אפשר להוסיף כתוביות עם תרגום לעברית. מי שיש לו סטרימר, כמו למשל  chromecast, יכול כמובן לשדר מהטלפון או מהטבלט לטלוויזיה).

הפרק הראשון בעונה החדשה, "nosedive": כלומר – צלילה, או קפיצת ראש – עוסק בפייסבוק ובהשפעתה של הרשת החברתית על חיינו. תחילתו נראית מוכרת לגמרי: אנשים מסתובבים, ובכל מקום ובכל רגע נתון הם אוחזים בידיהם משהו שנראה כמו טלפון נייד. כולם שקועים בו כל הזמן. גוללים, מעבירים מסכים, מחייכים, משתוממים, מאוכזבים או שמחים ממה שהם רואים בתוך ה"מראה השחורה" שהם אוחזים בה (מה בדיוק היא משקפת…?)

בהמשך מסתבר שהעיסוק הבלתי פוסק שלהם בצגים הללו מגמתי וחדור מטרה: הם משתדלים מאוד להעלות את הדירוג שאחרים מעניקים להם. הדירוג,  גם של זרים מוחלטים, גלוי לעין כל, ובליטוף קצר על הצג אפשר לברר אותו. יש לו משמעויות כבדות משקל. כך למשל – מי שדירוגו מעל 4.5, זכאי להטבות בדיור ואפילו סיכוייו להתקבל לאשפוז משתפרים ככל שדירוגו גבוה יותר. לעומת זאת, הלוּזרים, אלה שדירוגם נמוך, מאבדים לא רק את חיי החברה שלהם ואת שמם הטוב. מהם נשללות גם זכויות בסיסיות. למשל, הם אינם רשאים לקנות כרטיסי טיסה, והם זכאים לשכור רק מכוניות מדגמים ירודים. שלא לדבר על כך שהם מנודים וזוכים ליחס מזלזל. שוטרים מענישים אנשים בהורדת הדירוג שלהם. על מה יכולה לחול ענישה כזאת? למשל – על הבעת כעס בפומבי… כי בעולם שבו הכול נקבע על פי מדד של פופולריות (קצת כמו בקורס הטיס בחיל האוויר הישראלי, ששם החניכים מדרגים זה את זה, והכינוי "סוציומט" גוזר לפעמים הדחה מהקורס…?), בעולם כזה כולם מתאמצים כל הזמן למצוא חן.

עד כדי כך שגיבורת הפרק עומדת מול המראה ומתרגלת חיוכים. פגישותיה עם אנשים במרחב הציבורי הן מופת של צביעות וזיוף. היא מפגינה כל הזמן זחיחות מאושרת, שמחת חיים, אושר שאין לו גבול. העבודה שלה נפלאה. החיים שלה נהדרים. כמו כולם היא שקועה בפעילות ספורטיבית מופגנת. היא מצלמת עוגייה ומעלה אותה לעין הציבור (במקום לאכול אותה… טעמה של העוגייה מגעיל אותה, אבל אסור למישהו לדעת על כך). כל זה ודאי מוכר לכולנו. הלא בפייסבוק אנו עדים לחיים המופלאים שמנהלים כולם. למסיבות. לטיולים. לבגדים היפים. לאהבות המפעימות. הלא ידוע: בפייסבוק הזולת, כל זולת שהוא, חי חיים קסומים. לא פחות.

בסופו של הפרק, לומדת הגיבורה בדרך קשה ומכאיבה, שאין חוויה משחררת יותר מאשר הבעה של רגשות אמיתיים. שלפעמים נעים יותר לכעוס מאשר לבלוע עלבונות ותסכולים, שטוב, כל כך הרבה יותר טוב, להיות אמיתית.

הטור על "מראה שחורה" יעלה, כמובן, גם בפייסבוק. והכותבת לא תכחיש: גם היא מהמכורים. גם היא תשמח לכל סימן של אהדה וחיבה. האם פירוש הדבר שגם היא מוּעדת לעתיד שבו תהיה ללייקים ולדירוגים משמעות שחורגת מעבר לליטוף לאגו? השאלות שנשאלו לעיל, והתשובות הקושרות אליהן את הצלחתו של דונלד טראפ, אינן מבשרות טובות.

הסדרה "קטסטרופה": האם מורה יכולה לשאול את תלמידיה את גופתו של מי יעדיפו לאכול?

הכול התחיל בכך ששני הצופים התכליתיים וחדורי המשימה נכנסו לשירות VOD  כדי לצפות סוף סוף בסדרה (המורטת עצבים אך הכרחית!) "מגש הכסף". בדרכם אל המגש המייאש (שבו, כאמור, חובה לצפות!), הופיעה לעיניהם השקופית המבדחת-משהו, המציעה "קטסטרופה חינם", ועוד מבטיחה בלי היסוס שאותה קטסטרופה כבר "בדרך אליך".

מי יוותר על קטסטרופה, שמגיעה מאליה ובחינם? במיוחד אחרי שנקראו דברי הלל ושבח של מבקר טלוויזיה שנוהג בדרך כלל לקטול בלשונו המושחזת את מרבית התוכניות שצפה בהן? "סדרה בריטית מעולה" אשר "ממציאה את הקומדיה הרומנטית מחדש", כך כתב עליה, ועורר, כמובן, סקרנות וציפיות.

שהתבדו כולן, נודה כבר עכשיו, למרבה הצער והאכזבה.

מרכיביה של הסדרה אכן מבטיחים גדולות ונצורות. קודם כל – זוהי הפקה בריטית (בשילוב עם רשת אמזון). הסיפור שהיא מגוללת מסקרן: מורה אירית, שרון נוריס (בגילומה של שרון הוגן), פוגשת פרסומאי אמריקני, רוב מוריס (השחקן רוב דילייני), שבא ללונדון בענייני עסקים. עוד באותו ערב הם מגיעים לחדרו שבבית המלון, מבלים את רוב זמנם במיטה, ונפרדים כידידים לאחר שבוע, כשרוב חוזר לארצות הברית. הקשר מתחדש ורוב חוזר ללונדון כששרון מודיעה לו שהרתה ללדת.

רוב ושרון

הפרק הראשון בסדרה, שאותה כתבו שני השחקנים הראשיים, אכן מעורר רצון להמשיך ולצפות. הדיאלוגים בהחלט שנונים ומבדחים. הנה דוגמה אחת קטנה: כששרון מודיעה לרוב "אני בהריון," והוא מגיב בתדהמה: "אני לא מבין", היא משיבה: "שכבנו בערך עשרים וחמש פעמים בשבוע אחד, ואתה השתמשת בקונדום אולי פעמיים…"  דןוגמה אחרת: כשהוא מציע לה נישואים, אף על פי שהם כמעט זרים, הוא מספר לה על מחקר שקרא, לפיו הרבה פחות זוגות שנישאו בשידוך, בלי להכיר זה את זה לפני כן, מתגרשים, והיא שואלת – "כי הם מסתיימים בהתאבדות?"
רוב

הבעיה מתחילה כבר בפרק השני. אז כבר מתעוררת תחושה שזו מין בדיחה, או אנקדוטה, שנמתחת הרבה מעבר ליכולתה להתגמש. מה שהיה חביב נעשה מייגע, ומה שנראה אמיתי מפסיק לשכנע. כל הדמויות המקיפות את שרון ורוב הן, כמובן, קריקטורות, אבל ההגזמות שבאמצעותן מייצגים אותן בכלל לא מצחיקות. הנה למשל זוג החברים של שרון. הבעל, כך מסתבר, מתעב את אשתו. הוא "מתחיל" עם רוב – אהה, אז הוא בעצם גיי? זה מה שאמור להצחיק אותנו? אבל לא, כי פתאום, מחוץ לכל הקשר מובן, הוא מתגאה באוזני רוב באופן שבו שמח לזיין את אשתו "על השולחן במטבח". ואשתו, מה קורה אתה? מצד אחד היא מעצבנת את שרון, כי היא אמורה להיות מושלמת, ומצד שני רואים אותה חושפת רק נזקקוּת, פגיעות ואומללות. היא נעלבת, היא מתרברבת, ושום דבר שהיא אומרת לא משכנע. או החברה האחרת של שרון, שמגיעה במיוחד מאירלנד כדי לשמש שושבינה בחתונה. ההתפתלויות שלה, ההעוויות, הבדיחות התפלות, אמורות לשעשע? הן אפילו לא מרגיזות, אלא רק משעממות. גם החברים של רוב יותר פתטיים מאשר מצחיקים, והם ודאי לא מרגשים (וגם לא אמורים להיות). אנחנו אמורים להזדהות רק עם שרון ורוב, אבל גם הם, יש לציין, די מעצבנים. ולא משכנעים! שרשרת התקלות שבהן הם נתקלים – מצב רפואי מדאיג, טרום סרטני, חשש מכך שהתינוק שייוולד ילקה בתסמונת דאון, רופאים מוזרים, הורים בלתי נסבלים – כל אלה לא מתרוממים לדרגה שבה אפשר לחוש אמפתיה כלפי הדמויות, ומצד שני גם אינם משעשעים בשום צורה. הכול מוגזם ומלאכותי. שרון נשכבת על הרצפה בסופרמרקט כשמגיעה אליה תוצאה של בדיקה חשובה, טבעת האירוסין מתגלגלת לתוך שלולית של שתן, החברים המשונים של רוב גוררים אותו למועדון חשפנות, החשפנית שמכירה אחד מהם מנהלת אתו שיחה חשאית, תוך כדי הריקוד האינטימי – כל אלה לא פעלו על שני הצופים המשועממים. אפילו לא הרגעים הקצרים שמתרחשים בבית הספר שבו שרון מלמדת. שום דבר שם לא אמיתי. למשל, כשרוב מגיע בפעם הראשונה כדי לפגוש את שרון, הוא משוחח ליד שער בית הספר עם תלמידיה, ילדים כבני שמונה, שמעבירים אותו מעין "תחקיר": מי אתה? מה אתה בשביל המורה שלנו? ואז מבשרים לו, ומפתיעים אותו, שהיא בהריון. לכאורה – סצנה חמודה. ילדים שבישירותם התמימה מציגים בפניו אמיתות מרגשות. אבל, שואלת הצופה המפוכחת: מניין בעצם הילדים האלה יודעים (בשלב כה מוקדם, עדיין לא רואים מאומה), שהמורה שלהם הרה ללדת? מישהו יכול להאמין שזה ייתכן, סביר או הגיוני? או סצנה אחרת, מתוך שיעור שהמורה שרון מלמדת את אותם ילדים, ומספרת להם על מצור מלחמתי כלשהו, שבו אנשים נאלצו לאכול גוויות, ומוסיפה הערה שאמורה כנראה לבדח את מישהו: תארו לעצמכם, היא אומרת לבני השמונה, שהייתם צריכים לבחור איזו גווייה לחפור מהקבר כדי לאכול אותה, של סבא או של סבתא. סליחה? זה מה שמורה מספרת לילדים בכיתה ב' או ג'? ואנחנו אמורים להאמין שהדיבורים המופרכים הללו אפשריים? ועוד לצחוק מהם?

שרון

ומה עם המריבות התכופות המתלקחות כל הזמן בין בני הזוג, הנדנודים וההצקות של שרון. ומה עם התהפוכות האמורות לטלטל אותנו בהשתאות ולעורר את השאלה: יתחתנו או לא? יחיו באושר, יילדו את בנם ויגדלו אותו ביחד, או ייפרדו? כל אלה, אפשר להודות, סתם עצבנו, ודי התישו, את שני הצופים, שחרף כל אלה הגיעו עד סופו של הפרק האחרון של העונה הראשונה.

נשאלת, אם כן, השאלה – מדוע? מדוע לא לכבות את הטלוויזיה ולפנות לעיסוקים מבטיחים (ומקיימים) יותר?

שני הצופים היגעים התמידו מן הסתם בצפייה בשל הצורך שהיה בהם לגשר על הפער הלא מובן בין השבחים שהועתרו על הסדרה, לבין השיממון שהטילה בהם. באתר של חברת HOT מצוטטים מבקרים שכתבו על קטסטרופה שהיא "הקומדיה הרומנטית שחיכינו לה"; שהיא "נס טלוויזיוני" ושהיא "מופלאה וזוהרת, מצחיקה להפליא ומלהיבה", לא פחות.

הפער נשאר בעינו. על העונה השנייה בלי ספק נוותר. ובינתיים כנראה שאין בררה, אלא להישען על הממרה הנבונה האומרת כי "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח"…