"כבר בערב התאונה הבנתי שאני לא יכולה להחזיק את הסיפור שלו אם אני רוצה להצליח ללבוש שוב את גלימת ההדחקה המפוארת של החיים האלה, אם אני רוצה להמשיך לאסוף איתה חולדות וגחליליות, ללטף את הזוהר והקוצים, כלומר לחיות. גלימת ההדחקה, ההכחשה, שמאפשרת לנו להניח את המוות בקופסה, ולקום בבוקר ולחשוב על כל המצוקות הטיפשיות והנשגבות שלנו. שמאפשרת לנו לנהוג במכונת המוות שלנו, יום־יום, יום־יום, להיכנס למכונת המוות, לנסוע, לנסוע" – הפסקה הזאת מגיעה לקראת סופו של ספרה של מורייה דיין קודיש.

הסיפור שקודיש חייבת לספר, כדי שתוכל להמשיך להשתמש במנגנוני ההגנה שכולנו אוחזים בהם, הוא – איך כמעט נהרג מישהו, שליח וולט רכוב על אופנוע, שמכוניתה נפגשה עם גופו באישון לילה. 

השליח, ערבי מן הסתם, קודיש שמעה אותו מיילל בשפתו, נפצע קשה מאוד. היא עצמה נפגעה "רק" בנפשה. 

ואת הסיפור שהיא נאלצת לספר, היא פורשת לפנינו, ועושה זאת יפה להפליא. כי היא יודעת לראות, ולהלביש את מה שהיא רואה במילים מדויקות, מפתיעות, ומקוריות מאוד.

היא מספרת על ביקורה בתחנת המשטרה, ועל מאמציה "לזכור שהאדמה תמיד אדמה, ובתוכה מחצבי עד. ומתחת לגושי החמרה והחרסית, אי אפשר לתפוס, יש צורות שפוערות אור. פולטות אור. דוחסות אור". 

על הצער שלה כלפי הפצוע. על תחושת האשמה המוצדקת? או שלא? האם התאונה קרתה בגללה? אין לה מושג. לדעתה – לא, אבל היא לא יודעת בוודאות ולא מוכנה לשקר לעצמה.

על הנכלוליות של עורך הדין שייצג אותה.

על הבעתה מפני מה שצפוי לה אולי: אישה כמוה עלולה הרי למצוא את עצמה בבית הסוהר, נכון?

ומה שם? מה יקרה לה? 

היא מיטיבה להעלות מהאוב גם את שפע הדימויים הקלישאתיים שכולנו שוגים בהם, פרי של שעות צפייה רבות בסדרות בטלוויזיה וסרטי קולנוע ושל קריאת ספרי מתח. אז מה יש בבתי סוהר? "הכלא פותח אלי זרועות שמנוניות, מגחך בפה חסר שיניים. בואי מתוקה, תרימי את הסבון במקלחת, חה חה חה. […] בואי תגידי לנו אם התככים והקללות והקומבינות והסיגריות בשרוול והסיגריות בקנטינה שורפות את הגרון כמו שהבטיחו לנו. מה קורה בחדר האוכל, מה הטעם של הפירה. מה קורה במתפרה. איך מרגישים בגוף כשהשמש שוקעת בתוך התא, כשהשמש עולה"… 

היא מספרת על הבירוקרטיה הבלתי אפשרית. על המפגש עם מילים שלא שמעה מעולם במציאות: קצין מבחן (שוב – עולם מלא של אסוציאציות), נפה, עבודות שירות.

על מפח הנפש והקושי הנפשי והמעשי כשרישיון הנהיגה שלה נשלל.

על המחשבות הבלתי נמנעות העוסקות בשליח שנפצע: לאן נועד להגיע? מי לא קיבלו את המשלוח שציפו לו? ומה היה הגורל שהפגיש בינה ובינו? "עם האופנוען לא תיאמת את ההגעה שלך לצומת, נכון? גם הוא לא תיאם איתי. נכון. הוא לא תיאם איתך. ומרוב חוסר תיאום עכשיו אתם צריכים לרקוד יחד. הוא נתן עדות, עכשיו את, הוא שילם, עכשיו את." ואולי, היא תוהה, "הוא נשלח דווקא אליי", לא אל האנשים שהיא מנסה לדמיין אותם מאוכזבים כי חיכו ל"פיצה עם הג'ויינט והקולה והבדידות והכביסה המתגבהת בדירת השותפים", אלא "אליי, להתרסק דווקא עליי". 

היא מתארת את השינוי שחל בה, בעקבות התאונה: עכשיו, כשהיא יודעת שזה עלול לקרות בכל רגע, כל מי שמסתובבים סביבה ברשות הכלל נראים לה "אנשים מתים מהלכים, שעוד רגע יפגעו וייפגעו". 

כל כך מפחיד! וכל כך, למרבה ההפתעה, גם יפה. כי מה שמוריה דיין קודיש עושה כאן זה משהו שהיא מתארת, משהו שהיא נזכרת בו כשהיא מבקרת בתחנת המשטרה, זמן קצר אחרי התאונה: "יהלומים נוצרים בחשכה המטונפת ביותר", היא אומרת לעצמה. וכזה בדיוק הספר שלה: יהלום שנוצר מתוך האפלה של כאב, אובדן, בעתה וצער.

הוצאת שתיים, 2026,
עורכת: מירי רוזובסקי
116 עמ'