---

“עבאס לשון המאזניים“, בישרו אמש הכותרות באתרי החדשות השונים. תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 הראו ששני הגושים תלויים במוצא פיו ובהחלטותיו של יו”ר מפלגת רע”מ, מנצור עבאס. 

זה אולי הזמן להיזכר בשיר מלפני שישים שנה, כשמדינת ישראל חגגה עשור לקיומה. 

חג העשור למדינת ישראל צוין במגוון אירועים: “תערוכת העשור”, שבה הוצגו  הישגיה של המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים; רשות הדואר הנפיקה בול מיוחד; ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל שוחזרה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב; צה”ל קיים מצעד צבאי בירושלים ומפגן גדול באצטדיון רמת גן; חידון התנ”ך הארצי ואחרי כן העולמי נערך בפעם הראשונה והועבר בשידור ישיר ברדיו; בחיפה התקיימה תערוכה גדולה של נשק ושלל שבה הוצגה גם האונייה איברהים אל אוול (משחתת מצרית שישראל לכדה במהלך מלחמת סיני). כמו כן, הופקו אלבומים וספרים שהנציחו את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה, החברה הממשלתית למטבעות טבעה את “מטבע העשור”, וילדים שנולדו ביום ההכרזה על המדינה התארחו במעונו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי.

אחד האירועים שנועדו לחגוג את העשור להקמתה של המדינה היה מופע מוזיקלי קברטי, “תל אביב הקטנה” שהועלה לראשונה בקיץ של שנת 1959. את שמו העניקו לו שניים מיוצריו, חיים חפר ודן בן אמוץ. הביטוי “תל אביב הקטנה” התייחס במקור לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה ב-1909 צפונית ליפו ואת השכונות שנוספו לה במרוצת השנים, עד שהוכרז ב-1934 כי תל אביב היא עיר.  

המופע “תל אביב הקטנה” כלל מערכונים ושירים ישנים, וגם כאלה שנכתבו במיוחד לכבודו. כולם תיארו את ההווי ששרר בתל אביב בשנות הקמתה. כך למשל היה השיר “בחולות” (מילים: חיים חפר, לחן צרפתי), שתיאר איך נהגו זוגות צעירים להיפגש בחשאי על הדיונות שהקיפו את העיר: “ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש /  וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש / בחולות…”

והשיר “טיטינה” הביא דיאלוג בין שני חלוצים, היא מבקשת לשוב על עקבותיה  “אפרים, הוי, אפרים!  / לך אין מכנסים / ולי אין נעלים / רק בדואים סביב…” והוא מנסה לשכנעה אותה להישאר, כי “מה רע בפלשתינא” (מילים: חיים חפר, אחרי גרסה קודמת של נתן אלתרמן, ומנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ’ארלי צ’פלין בסרט “זמנים מודרניים”). 

שיר אחר, היתולי, היה “שני בנאים”, שאת מילותיו כתב חיים חפר, והלחן הותאם לשנסון צרפתי:

 

שני בנאים
שני בנאים פה אנו, 
מקאהירו הגענו 
תנו רק פיתה ובצל כזית 
ונבנה לכם אחוזת בית. 

כאן לבנים הנחנו, 
שני גרוש מצרי הרווחנו 
ובטרם יום יאיר, 
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה, 
את הטיט תבחושה, 
שמע נא, או ש – או ש – 
נבנה את תל אביב. 

שמי ירוסלבסקי חסיה, 
‘ני תלמידת גימנסיה, 
בבקרים אני תמיד לומדת 
קצת חשבון וקצת שירי מולדת – 

אך עת יורד הערב, 
אהבתי בוערת – 
עם ילובסקי הפואט 
בחולות כאן אפלרטט… 
ביאליק, 
רק שירים תקרא לי, 
כתונת אל תקרע לי, 
אתה בתל אביב. 

עם קרדח וחרב 
אנו יוצאים כל ערב, 
פוחדים הגנבים מיפו, 
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.  

כי השומר אמיץ הוא, 
לערבים מרביץ הוא! 
אם רואה הוא כאן גנב 
הוא צורח אחריו: 
יללה! 
רוח מן הון עבדאללה! 
שתמות אינשאללה – 
רק לא בתל אביב. 

כך תל אביב גודלת, 
כבר תושבים יש אלף, 
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, 
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים… 

אך איזה גן חיות פה! 
כבר אי אפשר לחיות פה 
אומניבוס של “מעביר” 
מקלקל את האוויר – 
משה, 
אל נא, אל תחששה, 
על אף כאב הראשה 
נבנה את תל אביב!

כל בתי השיר עוסקים בדמויות של אנשים שהסתובבו בתל אביב הקטנה, ובהווי ששרר בה בשנות הקמתה: שני פועלים מצריים שהגיעו מקהיר ותמורת “פיתה ובצל כזית” בונים את עירם של היהודים; תלמידת גימנסיה, חסיה ירוסלבסקי, ששמה מעיד על מוצאה מהתפוצה של מזרח אירופה; ולבסוף – השומרים היהודים שמגנים על הרכוש מפני הגנבים הערבים המגיעים מיפו. השורות “יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב” נועדו, מן הסתם, לתאר את המאבק המתמשך באותם גנבים, אבל גם לשעשע את קהל המאזינים.

“הקהל נהנה וצוחק ממראה אבות־העיר הצעירים המניחים את אבן־היסוד לגימנסיה, נוסעים בדיליז’נס מהשכונה הקטנה לעיר הגדילה יפו, מספרים רכילות, שומעים מוסיקה, לומדים בגימנסיה הרצליה, ‬שרים את שירי החלוצים מאודיסה וכן מביעים התנגדות חריפה לעליה האשכנזית הגוברת‭…‬ התכנית מבוצעת על רקע צילומים גדולים של תל־אביב הישנה המוקרנים ע”י פנס־קסם. בחלקה השני של התכנית, הנמשכת כשעה וחצי, שרים האמנים את שירי שנות העשרים והשלושים, והקהל שוב זוכה לשמוע את ה’שלאגרים’ של אותם ימים, כמו ‘דודה הגידי לנו כן‭’ ,’‬רינה’ ואחרים,” נכתב בעיתון דבר.

לא קשה לדמיין את הקהל הצופה בנוסטלגיה של זמנו ומתמוגג למשמע השירים הישנים והחדשים. 

האם גם בימינו השורות “שתמות אינשאללה, רק לא בתל אביב” היו עוברות בלי שום מחאה? קשה להבין באיזו מציאות הן יכולות להצחיק, ואיך ייתכן שפיזמנו אותן אז בשמחה, בלי להקשיב להן ובלי לתת את הדעת על משמעותן.

תרגומו של משה זינגר

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב”gross indecency”, כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין “אפשרו” לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א”מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: “הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור”, סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, “הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי”. הוא חש שאל לו לראות אור, לכן “ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד”, אם כי “אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים”, הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו”בלתי אפשרי” בעיקר מכיוון ש”הנאהבים אינם באים על עונשם”. לשני גברים שהם דמויות ספרותיות “מותר” אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ’ נ’ פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי “אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת ‘סטייה’ זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית”.

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: “לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות ‘עד מותי ומות אנגליה'”. כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: “ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט” – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם “אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה”. הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים “כמוהו” נאלצים “לחיות מחוץ למעמד, בלי ‘קרובי משפחה ובלי כסף”. הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: “מה אימא שלך תגיד…” הוא יודע היטב ש”כל העולם נגדנו”. כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב “אל היום המסוכן ביותר בחייו”. ברור לו ש”אנשים כמוני” התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש”לרוב הם נרדפים”. בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: “בער לו להירפא”. הוא מחליט שהוא רוצה “אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים” ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש”ירפא, אותו” פוטר את סבלו, שכן לדעתו “רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום”. אותו רופא מסביר למוריס ש”מדובר בהבלים”, שהרי מוריס הוא “גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה”. רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה “הבעיה שלו”: “אני,” הוא אומר בזהירות מופלגת, “כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד”. המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על “חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו”, “תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי”, אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא “התועבה שאין להזכירה של היוונים”, אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא “מהסוג של אוסקר ויילד” כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: “הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו”, איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב”מחלה נוראית ואינטימית” כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי “העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם”. עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

“פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם ‘סוטים’ (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה),” כתב פורסטר לידיד. “האם,” המשיך ותהה, “‘הסוטים’ האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא”. אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא”מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג’, הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. “המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו”. כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד – Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

 

נושאו של גיליון מאזניים החגיגי שחוגג מאה שנים לייסוד אגודת הסופרים הוא “קנאת סופרים”. 

לשמחתי גם אני תרמתי את חלקי לגיליון, והנה מה שכתבתי: 

“הו הישמר, אדון, מן הקנאה,” אומר יאגו לאותלו בעודו מייצר ומטפח אותה, את “המפלצת ירוקת-העין”, כפי שהוא מכנה אותה.

כמה שהמפלצת הזאת מפחידה!

פעם אחת הופתעתי לפגוש אותה מחוץ למחשכים הנסתרים של נפשי. זה קרה בעיצומה של השקת ספר שכתבה סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד. ברגע מסוים זינקה פתאום מבין היושבים בקהל אישה, סופרת⁻מצליחה⁻מאוד, קמה על רגליה וביקשה להסתלק. המקום היה קטן וצפוף, והדובר נאלץ להפסיק את דברי השבח הנהוגים בהשקות, שאותם חָלַק לכתיבתה של סופרת⁻לא⁻מצליחה⁻במיוחד, ולזוז הצידה כדי לפנות נתיב מילוט לסופרת⁻מצליחה⁻מאוד.
דממה של אי-נוחות השתררה בין היושבים למראה פניה המכורכמות, שהעידו על מה שחשה: קנאה שלא היה בכוחה להסתיר, קנאה מפתיעה, שהרי לא הייתה לה בעצם שום הצדקה: במשך השנים היא עלתה על חברתה, זכתה לביקורות אוהדות, פרסים ומעמד נחשב. ובכל זאת, חרף כל הסממנים הרבים להצלחתה העודפת, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שבחים שחלקו הפעם בנוכחותה לאחרת – מי שנהפכה בעיניה באחת ליריבה.

אבל זו דרכה של המפלצת ירוקת העין: משתלטת ומייסרת בעוצמה את מי שנוצרה בתוכו, שכן היא, כדברי יאגו לאותלו, “לועגת לבשר שהיא אוכלת”: הלעג הפנימי הנלווה לה דומה לחומצה. היא מפלצת דביקה, אילמת, ובעיקר – מבישה! קשה להיפטר ממנה כי אי אפשר להביע אותה, מעצם קיומה היא אסורה והרסנית. והיא גם משריצה מפלצות-משנה איומות: תחושות קיפוח, נקמנות, ולמרבה הצער – גם השפלה עצמית. לו רק הצליחה הסופרת המצליחה⁻מאוד להישאר במקומה, לו רק המשיכה לשבת ולהעמיד פנים, לא הייתה קנאתה נחשפת בפומבי, ומן הסתם הייתה ניצלת לפחות מהמבוכה שהסבה לעצמה. אבל לא, נבצר ממנה באותו רגע להתגבר: נראה כי עוצמות היצר שהולידו את יצירותיה הביאו לעולם בהכרח גם מפלצת חזקה במיוחד.

והרי גם היא, כמו כולנו, גדלה על שניים מהנדבכים המוסריים הבסיסיים בתרבות היהודו-נוצרית, אלה שהם חלק מחוקי היסוד האמורים להסדיר את יחסי הגומלין בחברה האנושית: הציווי “ואהבת לרעך כמוך”, והדיבר העשירי “לא תחמוד”. אין ספק שגם היא, כמו כולנו, מצפה מעצמה לנהוג על פי הצווים הללו: להיות נדיבה, להשתתף בלב שלם בשמחת זולתה, או לפחות לנהוג בנימוס.

אבוי. התביעה לאהוב את הזולת כמו את עצמך – את זאת לימד אותנו פרויד במסה “תרבות בלא נחת” – היא פשוט בלתי אפשרית. היא, כתב פרויד, “מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם”. וברור לגמרי שגם הדיבר התובע מאתנו על פי חוק שלא להרגיש את מה שאנחנו מרגישים הוא מוגזם ובלתי אפשרי. איך אפשר לא לחמוד, אם חומדים? איך אפשר לא לקנא, אם מקנאים? אלמלא היו התביעות הללו בלתי אפשריות, הרי לא היה בהן צורך מלכתחילה. אנחנו נדרשים להשתדל, אבל לא נוכל להתחייב שנצליח. “מה אלוהים יכול כבר לדרוש אם כך הוא מערבב גוף ונפש ולא מסמן את קו הגבול, אם כך הוא תובע מאתנו ורומז לנו, דורש ומפתה עם הקריצות הקטנות שלו. מצמוצים זריזים כמו גחליליות בחושך, הצצות מהירות, קצרות מדי, אל מחוזות האור” – כתבתי פעם באחד מסיפוריי על ה”לא תחמוד” המוזר הזה. 

לא, על הרגש אי אפשר לכפות, אבל אפשר לתבוע השתדלות. וליתר דיוק – התנהגות נאותה, ואז אולי מתוך שלא לשמה, בא לשמה: בדרך כלל שמחה מעלה חיוך, אבל לפעמים התהליך יכול להתהפך: מחייכים, ואז אולי מתעוררת שמחה גם בחלקו של האחר.    

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה “אלן נגד פארו” אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב”אובססיה” שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל “בהזמנה”: מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה “תדרכה” אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: “במרוצת הזמן תדעי”. ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית.

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת “אלן נגד פארו”, ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. “כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים”, כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. “כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. ‘הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'”. אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: “אתה יודע שזה לא מגיע לי”. 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא “תדרכה” אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך “שיגעו” אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה “אז זה לא רק בי” (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב”הארץ” תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. “שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי”, מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. “‘אלן נגד פארו’ הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות”.

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו “התעכבה” על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד”ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש”משהו שם לא בסדר'”. בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל”ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת”. בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה “סוד”. לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג’, אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: “ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו”. אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. “חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה”, לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו “מטריד”: דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ”עובד הסוציאלי של השנה” מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: “עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה”. בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. “בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה”, הוא אומר.

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: “אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו”. עוד כתב השופט: “אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי”.

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

1. “הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד”. אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב”נקמנות”, במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב”60 דקות” ובכתבות שער ב”ניוזוויק” ו”פיפל”. בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות “מי טו” אחרות, כמו למשל “לעזוב את נוורלנד” ו”העדות”, תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. “בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת”. לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט “מנהטן”.

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג’פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

3. “החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות”. הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד”ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: “קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים”. אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד”ר ג’ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

בדוח נקבע שלדילן יש “הזיות” כיוון שתיארה את “הראשים המתים” בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא “חיה בעולם של פנטזיה” כי היא דיברה על “שעת הקסם” (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח “אינו אמין”.

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

4. “אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף”. אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

5. “מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית”. מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ’ר, מתיו, סשה, פלטצ’ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. “מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו”, כתבו האחים. “זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה”.

בראיון ל”אינסיידר” מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. “צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו”, אומר דיק. “כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת”. ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ’ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו “הממזר הקטן”, הכה אותו ואיים לשבור את “הרגליים המזוינות שלך”.

 

Tweets by RealDylanFarrow

---

---

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: “קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא ‘שק פלפל'”. לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש”איבדו” יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: “מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם”, אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה “בוודאי”, שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי “כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר”. הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד “ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!” וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, “הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים.” את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, “מיצרי מגלן”? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, “לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה”, ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה “על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו”. צווייג רואה במסע “מלחמת קודש של האנושות בלא נודע” וסבור כי “המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו”, ולטעמו “מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח” (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) “הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע”.

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

יהודה פוליקר הוא זמר ויוצר אהוב מאוד. אי אפשר לא להתרגש משיריו, שרבים מהם היו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הכול יודעים משהו על הביוגרפיה שלו: בן לניצולי שואה יוצאי יוון, ששניהם איבדו בשואה משפחות. יצירתו של פוליקר – ככותב, מלחין וזמר – מרבה לגעת בעברם של הוריו. אלבומו השלישי, “אפר ואבק”, עסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אלה שגדלו כמוהו בצל הטראומה שחוו הוריהם.

ב-2019 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, הצל שלי ואני, הנושא את שם השיר הראשון שכתב גם את מילותיו, הנה הבית הראשון:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צִלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי…

בספר מסביר פוליקר במפורש, בפרוזה, על מה השיר: “האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי”.

ועם זאת, עם כל הכאב, הפחדים, הגמגום, המריבות בין הוריו, עולה מהספר יופי רב מהילדות שהוא מתאר.

לכל אדם יש סיפור שחשוב ומשמעותי לו, אבל כשאמן-יוצר כמו פוליקר כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הציפייה היא למצוא בה את המפתחות ליצירותיו, או לפחות את ניצניהן. אכן, פוליקר מתאר את הקונצרט הראשון שהזדמן לו לשמוע, ואת השפעתו העזה עליו. הוא מספר כיצד צייר פעם קלידים של פסנתר ו”ניגן” עליהם (בתקווה שהוריו יבינו את הרמז וישלחו אותו ללמוד לנגן על כלי כלשהו), אבל אלה רק אפיזודות קצרות, שמוקפות בהרבה תיאורים של מעשי קונדס, בילויים על חוף הים, משחקי כדורגל, הכלב שגידל ואהב, ושל ההרפתקאות הילדותיות של מי שגדל בשכונה בקריות, קרוב לים.

עלי להודות שלא ברור לי במה תורמים כל התיאורים החביבים האלה להבנתנו את פוליקר כזמר וכיוצר. הספר נקרא בקלילות, ובעצם אינו מותיר חותם. שתולים בו רמזים שמעידים על התפתחות המיניות ההומו-ארוטית של פוליקר, אבל גם הם זהירים מאוד, ואולי אפילו קצת סתמיים: הוא התרגש כשראה את אבר המין של גבר במשתנה ציבורית, אבל נבהל וברח. הוא ראה בפעם הראשונה חבר שאונן. ויותר לעומק – אביו היה מעין תחליף אם, ואמו הייתה גברית (זאת אינה תובנה שלי, אלא דבריו המפורשים). מתחשק כמעט לומר – בסדר. אז מה?

“הילד שהייתי פעם הוא עכשיו איש”, חותם פוליקר את ספרו. וזה בעצם מה שקורה תמיד, לא כן? אבל מה הפך את פוליקר לזמר, למלחין, לתמלילן הנפלא? למבצע הכריזמטי שהוא? לא בטוח שאפשר ללמוד על כך מהספר.

מוטב פשוט להקשיב לו כשהוא שר.

הקוראת המלכותית היא נובלה שובבה ומשעשעת מאוד.

אלן בנט, סופר, מחזאי ושחקן אנגלי, בן למשפחה קשת יום – אביו היה קצב ואמו עקרת בית – מתחכם ומספר בו על מלכת אנגליה שגילתה פתאום, לקראת גיל שמונים, את החדווה שבקריאת ספרים. הכול קורה במקרה: המלכה נקלעת אל ספרייה על גלגלים שמגיעה לארמונה, ובעקבות שיחה קצרה עם נורמן, אחד מעובדי המטבח בארמון, לוקחת ספר בהשאלה, קוראת אותו ומתמכרת לקריאה.

את נורמן היא מעלה מהמטבח אל קומת המגורים שלה. הוא מספק לה ספרים על פי דרישתה, שניהם קוראים אותם ואז דנים בהם.

המלכה המתוארת בנובלה היא אדם ספציפי: מהפרטים הביוגרפיים המעטים הפזורים בנובלה, למשל – הקושי שלה להביע רגשות בפומבי, אחרי שדיאנה, כלתה-לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים בצרפת – ברור שמדובר באליזבת II, המלכה הנוכחית.

בנובלה היא בת שמונים. כיום היא כבר בת תשעים וחמש. לאחרונה, בעקבות הסדרה “הכתר” של נטפליקס ובגלל השערוריות שחוללו (וממשיכים לחולל…) הארי ומייגן, נכדה של אליזבת ואשתו האמריקנית, התעורר עניין מחודש בבית המלוכה.

מה שאלן בנט עושה בנובלה דומה במידה מסוימת למה שנטפליקס עשו בסדרה העוסקת בבית המלוכה: בשני המקרים היצירות חודרות אל חייה הפרטיים של המלכה, ומראים אותה “מבפנים”, בדל”ת אמותיה (המרווחות מאוד, כמובן…) כשהיא שרויה בפרטיות שלה, עם בעלה, הדוכס פיליפ, עם ראש הממשלה, או עם אחד היועצים שלה.

המלכה שבנט מצייר משכנעת. היא חריפה, שנונה וכמובן – מרוחקת מאוד מכל מיודעיה. הסובבים אותה מוטרדים מהתמכרותה לקריאת ספרים. ההתמכרות משתלטת עליה עד כדי כך שהיא מסרבת להיפרד מהספר שהיא קוראת גם בדרכה לנאום הפותח את ישיבת הפרלמנט הראשונה: למרבה השעשוע, היא פיתחה טכניקה שבה היא ממשיכה לקרוא, בעודה מנופפת לשלום לנתיניה… בעלה נוזף בה ומפציר בה להפסיק לקרוא, אבל היא מסרבת להיכנע.

בכלל, בעלה מתואר כמין בּוֹק קשה הבנה. למשל, אחרי תקופה ממושכת של קריאת ספרים, ואחרי קונצרט שבו היא שומעת מוזיקה של מוצרט, היא מבינה פתאום שלה, בניגוד לסופרים הרבים שקראה עד כה, ולמלחינים כמו מוצרט ובטהובן, “אין קול משלה”. היא אומרת לבעלה שאין לה קול. הוא – קונקרטי ומוגבל – משיב לה שלא פלא, בחום הזה טבעי שתאבד את הקול…

לא רק בעלה מוטרד מההתמכרות שלה לקריאה. גם ראש הממשלה והעוזרים הבכירים שלה, שכולם מתוארים כבורים גמורים, לא מצליחים להבין את התופעה, מתנגדים לה, ומשתדלים להניא את המלכה מהקריאה. היא מגלה סופרים רבים וחשובים, והם מודאגים מכך שהמלכה שוב לא מתעניינת בבגדים או בשלל החובות המייגעות המוטלות עליה. מעולם לא התלהבה מהן, אבל עכשיו נראה לה בזבוז זמן להשיק אוניות, להשתתף בנשפים, לנאום בפרלמנט, לטפל בתיבות המסמכים המונחות על שולחנה, או לנהל שיחות בטלות עם אנשים משעממים… כל חייה היה לה תפקיד: “להתעניין, לא לעורר עניין,” אבל היא קצה בחיים הללו.

משעשעות במיוחד תגובותיה לסופרים הרבים שהיא מגלה. את ג’ין אוסטן, למשל, היא מתקשה להעריך, שכן בהיותה במעמד הרם ביותר, היא לא מסוגלת להבין את הדקויות בהבדלי המעמדות הנמוכים מזה שלה, אלה שאוסטן מתארת בספריה.

כשנורמן מביא לה ספר בשם הכלב שלי, טיוליפ ומספר לה שלסופר היה כלב שנוא, היא מזדהה ונורמן מהנהן: “רבים אינם מחבבים את הכלבים המלכותיים”. (והרי הכול יודעים שאליזבת מטפחת בביתה לאורך שנים עשרות כלבי קורגי). היא לומדת לאהוב את ג’ואנה טרולופ (ומבחינה בינה ובין אנתוני טרולופ), מפתחת חיבה לווירגי’ניה וולף ולדיקנס, שספריהם מעוררים שיחות ערניות בינה ובין נורמן. במהלך מסע לקנדה היא מגלה את אליס מונרו, וזאת אחרי שהפקידים הסובבים אותה העלימו בכוונה את הספרים שהביאה אתה, בציפייה להתענג עליהם בנסיעות הממושכות ברכבת… העובדים שלה רואים בקריאה מעשה חתרני ומשוכנעים שעליהם למנוע אותו ממנה, אולי מכיוון שהיא, בין היתר, רואה בהם “אמצעי להצית את הדמיון”.

בכלל, רבים מעובדיה חושדים בה לפרקים שמחמת הזקנה היא הולכת ונחלשת, שכלית ונפשית, וסובלת מטשטוש הזיכרון, אבל עד מהרה נוכחים לדעת שהיא לגמרי בשליטה. כך למשל, כשאחד העובדים מתלבט אם להציץ ביומן ששמטה כדי להעיר משנתו את היועץ הזקן שהגיע אליה לביקור, היא חוזרת לחדר ממש ברגע הנכון, מושיטה יד, מודה לו בקרירות, מחזירה לעצמה את היומן ובו ביום מפטרת את העובד. בעבר היה מוצא להורג על עבירה כזאת, מעיר המספר… אליזבת מוכיחה שהיא שולטת בעניינים.

כמה מהתובנות של אלן בנט, כזכור – בן למשפחת פועלים – משעשעות מאוד. כך למשל הוא מסביר שהמלכה היא אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה במדינה, שכן “מבחינתה אין שום משמעות לאף שם של אף אדם, כמו גם לכל מה שקשור בבני אדם: הבגדים שהם לובשים, קולותיהם, המעמד שלהם.” מאחר שהיא ממש מעל כולם, הם שווים בעיניה, ולא משנה מי הם או מניין באו…

בניגוד לסובבים אותה, המלכה מתרגשת מספרים באמת, ומבינה את חשיבותם: “ספרים לא אמורים להעביר את הזמן. הם עוסקים בחיים של אחרים, בעולמות אחרים”. ובקריאה, כך היא מגלה, הכול שווים. “הספרות, אמרה לעצמה, היא קהילה. האותיות – רפובליקה.” הקריאה מזכירה לה את החוויה שחוותה עם אחותה ביום הניצחון על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, כששתיהן חמקו מהארמון והסתובבו בחוצות לונדון, אינקוגניטו. הספרות היא “אנונימית; היא משותפת; היא דבר שחולקים עם אחרים” ובין הדפים “היא יכולה להיות לא מזוהה”.

משעשע במיוחד תיאור כינוס הסופרים שהיא מארגנת: הם מתעלמים ממנה, עוסקים בשיחות בינם לבין עצמם, עד שהיא חשה שהיא “מרחפת בשולי הקבוצות, שאיש לא משתדל לצרף אותה אליהן”… היא מגיעה למסקנה שאת הסופרים “מוטב לפגוש בין דפי הספרים שלהם”…

גם תיאורי המפגשים שלה עם ראש הממשלה, במיוחד אחרי הסצנות המוכרות בסדרה “הכתר”, מצחיקים מאוד. “בראשית כהונתם מבקשים ראשי הממשלה שהמלכה תחזיק להם את היד, וכשהם מבקרים אצלה – שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, כמו ילד שמשתוקק להראות לאימא שלו מה עשה,” ובנט ממשיך ועוקץ את מרגרט ת’אצ’ר: ” גברים (וזה כולל את גברת ת’אצ’ר), זקוקים לכך שהמלכה תפגין את רגשותיה”…

גם את הארכיבישוף בנט עוקץ: המלכה מטלפנת אליו כדי לשאול אותו מדוע לא מאפשרים לה לשאת דרשה בכנסייה, הארכיבישוף “נד בראשו וחזר לצפות ב’רוקדים עם כוכבים'”…

את אורח החיים המוזר של המלכה מתאר בנט בקצרה כשראש הממשלה “מעלים” את נורמן, בלי ידיעתה (הוא עוד ישלם על כך ביוקר!). המלכה רגילה לאנשים שנעלמים מחייה. מאחר שהכול משתדלים “לא להדאיג אותה”, כשמישהו קרוב אליה חולה, מסתירים זאת ממנה, עד שהוא נופח את נשמתו. ואז כבר אין ברירה. לפיכך נמנע ממנה התהליך המצער.

סופה של הנובלה מפתיע ומשעשע, והיא כולה מלבבת ומהנה מאוד. באנגלית שמה The Uncommon Reader. היא תורגמה לעברית וראתה אור ב-2008.

מאחר שקראתי אותה באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי.

---

מהיום יופיעו הטורים גם כהסכתים (הכוללים כמה תוספות….) 

“…תרבות מייצרת קנון כשהיא נתפסת כמרכז של כוח והשפעה. כשהסופרים והמשוררים מרגישים שהם לא מדברים אל חלל ריק. שיש ציבור שלם שצמא למוצא פיהם. תחשבי על אתונה בימי גדולתה,” הביט בעיניה של אביגיל כשפנה אליה, “כל האזרחים הולכים לראות איזה הצגות יעלו השנה בפסטיבל הפאנאתנאיה. ולהבדיל, תחשבי על הספרייה לעם של עם עובד בשנות השישים והשבעים: עשרות אלפי מנויים מקבלים את הספרים שנבחרו השנה לסדרה, הם הגיעו להמוני מדפים, כמעט בכל בית שקוראים בו. תחשבי על – את אולי צעירה מדי לזכור את זה, אבל בטח שמעת על הפגנת ה-400,000  בכיכר מלכי ישראל, עמוס עוז עולה לדבר ומאות אלפים מקשיבים, לא להחמיץ מילה…”

“זה לא היה ס. יזהר?” התערב ניב.

“אני זוכר עמוס עוז,” אמר ניר. “לא משנה, את קולטת את הרעיון.”

“אז כשקיים מרכז כוח כזה, וכל העיניים נשואות אליו, הוא מאפשר התקבלות של יצירות שהופכת אותן לקנוניות, כאלה שכולם מכירים, שכולם מתייחסים אליהן. וכשהמרכז הזה – בין אם הוא הדמוקרטיה האתונאית ובין אם זה מה שאנחנו קוראים לו ‘האליטות הישנות’ או ‘השמאל הציוני’ – קורס ומתפורר, גם הקנון שהוא יצר נחתם.”

“אבל…” עכשיו הייתה מוכרחה לדעת: “הוא עוד ייפתח פעם?”

ניר משך כתפיים. “מי יודע? במצב הנוכחי, לא נראה לי. זו תופעה ידועה, ירידת העניין בספרות. בכל העולם זה ככה. אני רואה את זה אצלנו באוניברסיטה. גם כשהתחלתי זה לא היה מי יודע מה פופולרי אבל עכשיו יש ממש ירידה בעניין במדעי הרוח.”

“מה,” תהה ניב, “גם אצלכם? חשבתי שרק בישראל המצב קטסטרופלי…”

“החלומות של אנשים כמונו,” ניר כלל את ארבעתם במניין, “התעצבו בימים האחרונים של הסדר הישן, כשלספרות ולמדעי הרוח היה איזה מעמד. חלמנו להיות פרופסורים וסופרים וכולנו הגשמנו את החלום, אבל בלי ששמנו לב העולם השתנה. ביג דיל, להיות היום פרופסור במדעי הרוח.”

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר “מתחת לרדאר”: לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז”ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, “אחווה”, מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: “חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות”. אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא “מתבונן בחטף” במה שכתבה וקובע “שעכשיו בטוח” אין לה מה לדאוג. “אולי אתה צריך לדאוג?” היא שואלת, והוא משיב לה: “אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן”… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור “אף אחד לא שם לב” מתארת הדוברת את אמה: “אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר”. הפער בין המילה “טראגי” לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) “אף אחד לא שם לב” מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: “אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה ‘אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.’ הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום”. “הס אטומי”! “אצלנו אוכלים וזהו”… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, “וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם.” 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו “היא מתמודדת עשר”, אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות “ממש לוגמת את דמעותיה” של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה “אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים”. לובה מפליאה “להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה”, ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, “ללובה יש כשרון התבוללות טבעי”… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת “שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו”. 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור “הבחורה שלפניי” מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: “הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו”.  המילה “ואף” מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים “חלמו והגשימו”. או ב”סיפור על ג’וק”: “לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג’וקים”. השילוב בין ג’וקים ל”עשו חיל”, כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

“הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג’וק או לא ג’וק? תהיתי. ואם זה ג’וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. ‘למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,’ אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, ‘מה הסיפור שלך בדיוק?’ ‘שום סיפור,’ אמר. ‘בכל זאת,’ אמרתי. ‘נדבקת מקפקא, או מה?’ ‘בכלל לא,’ ענה, ‘אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.’ משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. ‘מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,’ החזרתי לו באותו המטבע”. מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג’וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן.