השאלה “מה היה קורה אילו?” אינה לגיטימית או קונסטרוקטיבית בחיי היומיום ואף לא בספרי ההיסטוריה. בספרות, לעומת זאת, היא יכולה לחולל פלאים.
אז מה היה קורה אילו הובסה מדינת ישראל במלחמת העצמאות? אילו הוכנעה גרמניה באמצעות פצצת אטום על ברלין? אילו הוחלט לספק לפליטי יהדות אירופה מקלט זמני שתוקפו מוגבל, במקום כלשהו בעולם, אלסקה לדוגמה, ואילו שני מיליון יהודים ממזרח אירופה התיישבו שם ושחזרו כמיטב יכולתם את החיים שהכירו בעיירות הקטנות של אוקראינה ופולין?
הספר איגוד השוטרים היידים מאת מייקל שייבון מתאר את המציאות החלופית הזאת לפרטיה. השפה השלטת ביישוב היהודי באלסקה היא יידיש. הרחובות והמוסדות נקראים על שם דמויות מוכרות מהמציאות הקודמת: מקס נורדאו, איינשטיין, זמנהוף. הטלפונים הניידים מכונים “שופר”, סיגריות הן “פפירוס”, שלומיאל מכונה (המילה כתובה כמובן באנגלית) “שליימל”, כמו גם מילים רבות נוספות ביידיש (ובעברית). באחרית הדבר לספר באנגלית מופיעה רשימה ארוכה של המילים הללו, המשובצות בספר, עם פירושיהן לאנגלית: דיבוק, גבאי, קדיש, קיביצר, קלייזמרים, ורבות אחרות. היהודים הניצולים שהגיעו לאלסקה אחרי מלחמת העולם השנייה – “פרטיזנים לשעבר, מתנגדים, צלפים קומוניסטים, ציונים שמאלנים, חבלנים” – הקימו מערכת תת קרקעית של תעלות, כמו בוורשה הנצורה, לקראת האפשרות שיסולקו בכוח גם ממקום המקלט הנוכחי, כאשר “מציליהם יבגדו בהם”, אבל צאצאיהם כבר לקו בשאננות ונחלשו, לאחר שהתחילו להרגיש בנוח בארצם החדשה, אבל הסתבר להם שטעו. כיום, על פי הרומן, הם מצויים במרחק של שבועות מעטים מהמהפך, מהגירוש. “גברים נוטים לבכות […] לאחר שחיו זמן רב בתחושה של צדק וביטחון, ואז מתחוור להם שכל אותו זמן, ממש מתחת לרגליהם, שוכנת תהום.” כל אחד מהם יצטרך למצוא לעצמו פתרון, היהודי הנודד יחפש לו מקום מקלט חדש. חלקם מתכננים להגר לאפריקה. למדגסקר. אחרים – לארץ ישראל הרחוקה כל כך, שהערבים שולטים בה. רוח של קדרות שורה עליהם. רק מעטים יזכו להיקלט כאזרחים אמריקניים מהמניין. בתוך המציאות הזאת משגשגים היהודים מחסידות ורבובר (שאותה המציא שייבון בספרו). אלה יהודים חובשי כובעים שחורים, שחיים במובלעת קיצונית ואלימה, ועסוקים מאוד, בכובד ראש מעורר השתאות, במה שנקרא “עירוב”: המומחה שלהם, ה”מייבין”, שולט בצוות גדול של מותחי חוטים המאפשרים לתושבי המקום לטלטל חפצים, גם בשבת, בתוך תחומי האי שבו הם גרים. עיקר מאבקיהם של בני העדה התמקדו עד כה באינדיאנים שאותם הם מגרשים כדי לזכות בשטחי מחייה נרחבים יותר, אבל עתה, כך מסתבר בהדרגה, הם מתכננים להגר לארץ ישראל, ולא סתם כך, אלא לבנות בירושלים את בית המקדש השלישי. לצורך כך יצטרכו כמובן לפוצץ ולהרוס את כיפת הסלע על הר הבית, האתר הקדוש למוסלמים, שנבנה לפי המסורת היהודית על “אבן השתייה”: המקום שממנו נברא העולם, ושעליו התרחשה עקידת יצחק.
הסיפורים הנובעים מכך נשמעים מופרכים לחלוטין ומוזרים מאוד: החסידים היהודים באלסקה מגדלים להם, באיזה אתר נידח וסודי, עדרי פרות. הם חייבים להצליח במשימה המורכבת והחשובה: עליהם להביא לעולם את העֶגלה האדומה המושלמת, שרק אם תימצא, תתאפשר הבנייה של בית המקדש, כי לאחר שתישחט ותישרף ישמש אפרה לטיהור באי בית המקדש. גילוי עדר הפרות הללו, התובנה לשם מה מגדלים אותן, הם אחד מנקודות השיא ברומן, שנכתב כספר מתח – יש בו תעלומת רצח ובלשים הדולקים אחרי הרוצחים ומנסים לפענח את מניעיהם ואת זהותם.
איגוד השוטרים היידים זכה בשנה שראה אור, ב2007, בשני פרסים חשובים בתחום המדע הבדיוני: בפרס הוגו ובפרס נבולה. למרבה הצער, הסיפור שנראה כל כך פנטסטי ובדיוני לכאורה, נשען על המציאות במידה רבה יותר מכפי שהקוראים הרציונליים היו רוצים לדעת או לקבל.
במאי 1997 התפרסם בכתב העת האמריקני ניוזוויק המאמר שכותרתו הייתה “סיפורה המוזר של העגלה האדומה“. הכותב פתח בתיאור “בעיותיה” של עגלה שהומלטה בישראל באיזה כפר יהודי קטן בגליל: נחילי הזבובים המזמזמים ברפת ומציקים לה. העגלה, כך הוסיף, אינה מודעת למחלוקת שעוררה כשבאה לעולם, שכן צבעה האדום המוחלט יוכל לאפשר את בניית בית המקדש. למזלה של אותה עגלה, מלודי היה שמה, צמחו ברבות הימים כמה שערות לבנות בזנבה, ומאחר שלא הייתה עוד עגלה אדומה מושלמת, איבדה את “הזכות” להישחט, ואנחנו, תושבי האזור, ניצלנו מהאפשרות הממשית מדי, מן הסתם, שחמומי המוח המשיחיים יחליטו לממש את חלומם ולצורך כך יעשו את מה שמייקל שייבון מתאר בספרו – יפוצצו ויחריבו את כיפת הסלע.
“‘לא מעניין אותי מה שכתוב,'” אומר מאיר לנדסמן, גיבורו הראשי של הספר, “‘לא אכפת לי מה הובטח כביכול לאיזשהו אידיוט בסנדלים, הטוען לפרסום רק משום שהסכים לשחוט את בנו לטובת איזה רעיון מטומטם. לא מעניינות אותי העגלות האדומות, האבות, הארבה. אוסף העצמות היבשות בחול. המולדת שלי נמצאת בכובע שאני חובש ובתיק של אשתי לשעבר.”
הדברים הישירים, הבוטים (המושחזים!) הללו מבטאים היטב את רוחו של הספר. הוא משעשע ושנון מאוד. כמעט בכל עמוד אפשר למצוא משפט שמעורר מחשבה, או צחוק. הנה כמה דוגמאות: תרנגולת מופלאה פנתה אל השוחט שהניף לעברה את הסכין והכריזה בארמית על בואו של המשיח. היו לה עוד כמה נבואות, “אבל,” כך מסופר, “התרנגולת המופלאה לא הזכירה את המרק שבו הופיעה, לאחר שהושתקה, ממש כמו אלוהים עצמו.” בן תערובת שנולד לאם אינדיאנית ונאלץ לעבור בנעוריו אל בני משפחת אביו היהודי (לימים מתגלה לו שאותו אב הוא זה שהרג את אמו!) מתואר כך: “פניו הרחבות נוצרו כדי לשמוח, אך למדו את אמנות היגון.” על שחקני שחמט (יש למשחק תפקיד חשוב בעלילה) חושב מישהו כך: “בעבר עלה בדעתו שמלבד הומואים, רק שחקני שחמט מצאו דרך אמינה לגשר, בעוצמה אבל בלי אלימות קטלנית, על התהום הפעורה בין כל שני גברים.” אמו של מישהו “מזמנת אותו באמצעות התדר העל-קולי שאותו הקדישה הממשלה לאמהות יהודיות, במקרה שארוחת הצהריים מוכנה.” מבחינתו של לנדסמן, הגיבור, “גן-עדן הוא קיטש, אלוהים הוא מילה והנפש, היא, במקרה הטוב, המטען לסוללה שלך”, ולדעתו “כל דור מאבד את המשיח שלא היה ראוי לו.” הדוגמאות שאפשר לצטט ולראות בהן אפוריזמים, רבות מאוד.
מייקל שייבון בחר בהומור ובז’אנר של סיפור בלשי שכרוכות בו, כדרכם של ספרים כאלה, הרבה פעולות “גבריות” – מרדפים, יריות, מאבקי כוח – כעטיפה קלילה שנועדה להכיל דברים קשים, ואפילו אכזריים, שאותם ביקש לומר. כשפותחים את העיתון או צופים בטלוויזיה ורואים שוב ושוב את הפרובוקציות הסובבות את העלייה להר הבית (ואת תוצאות הדמים הבלתי נמנעות שלהן), ואת הסרטון שהופץ לאחרונה מתוך חתונה שבה חבורה של פסיכופתים יהודים מנופפים בכלי נשק ודוקרים את תמונתו של פעוט בן שנה וחצי שנשרף למוות ביחד עם שני הוריו, קשה, למרבה האימה, לראות בספר הזה מסע אל מציאות חלופית ובדיונית.
את הספר קראתי בשפת המקור, ואת הציטוטים הרשיתי לעצמי לתרגם מאנגלית בעצמי.