תגית: גילוי עריות

כיצד התורה משקפת ומגבירה את חולשת מעמדה של הבת במשפחה

 עובדה מתמיהה במיוחד היא היעדרו של איסור מקראי מפורש וחד-משמעי על גילוי עריות בין אב לבת. בקרב פרשני המקרא אין מחלוקת שגם הבת אסורה בעריות, ואולם האיסור איננו מנוסח באף פסוק מפסוקי התורה. מדוע נעדרת הבת מהרשימה? ניקח לדוגמה את מקבץ החוקים בספר ויקרא י"ח פסוקים ו-י"ח. הטקסט פונה לזכרים בלבד. הם הסובייקטים של החוק, ואילו הנשים הן האובייקטים שעליהם החוק מוסב. אופן ניסוחו של החוק מבהיר כי מטרתו העיקרית איננה להגן על נשים מפני ניצול מיני, אלא להסדיר את זכויות הקניין והבעלות של גברים על נשים ולשמור על זכויות אלה.

"אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה.  ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא.  ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן.  י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:  כִּי עֶרְוָתְךָ, הֵנָּה.  יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ, אֲחוֹתְךָ הִוא–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָהּ.  יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא.  יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ, הִוא.  יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב, דֹּדָתְךָ הִוא.  טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא.  יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ–שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ–בְּחַיֶּיהָ." 

כיצד להבין אפוא את היעדרותה של הבת מסדר האיסורים

פרשנים רבים לאורך הדורות ניסו להסביר ולתרץ היעדר זה. הטענה הרווחת בספרות חז"ל היא כי הבת איננה נזכרת משום שקרבתה אל האב היא קרבה יתרה. דווקא משום שהבת קרובה לאב יותר מאשר אמו, נכדתו, כלתו וכו', שכן מזרעו שלו היא, אין צורך לציינה, והאיסור על בעילתה מובן מאליו. אין באפשרותנו להסתפק בהסבר הזה, המותיר בעינה את השאלה מדוע הושמטה הבת

חוקר המקרא ג'ונתן זיסקינד מציע כי השמטת הבת קשורה לאופי הניסוח של דיני האיסור על גילוי העריות, ולרצונו של המחבר הכהני לבססם בתוך הנחלה כללית של ערכי משפחה, שהרי הדינים מופיעים כאן כצווים מוסריים, ללא אזכור קללות ועונשים. זיסקינד מראה כי האיסורים מנוסחים באמצעות חזרה על כינויי קניין בגוף שני זכר, דרך דמות מתווכת, בדרך כלל גבר, שהאשה האסורה לבעילה היא אחד מנכסיו: האחות היא "בת אביך"; הנכדה היא "בת בנך" וכן הלאה. במבנה סגנוני שכזה האיסור על בעילת הבת, לו הופיע, היה חייב להתנסח כך: "ערוות בתך לא תגלה: ערוותך היא." אך אז היתה מתגלעת בו סתירה פנימית: החלק הראשון ("ערוות בתך לא תגלה"). האוסר מגע מיני עם הבת, מערער על תוקפו של החלק השני ("ערוותך היא"), הקובע שמיניות הבת היא רכוש האב. ניסוח כזה היה פוגע ברושם סמכותו ועוצמתו של האב במסגרת המשפחתית. האיסור על בעילת הבת נותר בבחינת צו שמקורו אינו אלוהי – שלילה לא נחרצת הנגזרת, בעצם, מתכתיבים אחרים (כמו הציפייה שהבת תינשא בעודה בתולה). 

אלא שאין די בטענה זו. כיצד עלינו להבין את הקושי המיוחד לשלול את בעילת הבת שלילה נחרצת? זיסקינד איננו עומד על מיקומה הייחודי והארעי של הבת במערך המשפחתי, שהרי הבת היא דמות־סף, נכס זמני. היא מופקדת בידיו של האב עד שתעבור מרשותו לרשות גבר אחר, באותה תנועה אקסוגמית המכוננת את החברה. השמטת האיסור על גילוי עריית הבת משמעותה, בין השאר, שהבת איננה קניינו של אביה. גורלה נותר תלוי ועומד, בלתי מוכרע. היא ברשות האב, ואולם לא נקבעו התנאים שבהם תהיה אסורה לו. הבת נותרת כלאקונה של החוק. היעדרו של איסור מפורש מאפשר לאב להכחיש את ארעיות הכוח ולהוסיף להשליטו גם מעבר להגדרת הבת כנתינה בביתו. 

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

תומס ה' אוגדן, "לא אימא שלי": האם לגיטימי לעודד גילוי עריות?

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שפרסם מחקרים רבים בתחומו. ב-2014, בהיותו בן 68, פרסם אוגדן ספר פרוזה ראשון, הפרטים שהושמטו, וכעבור שנתיים פרסם רומן נוסף, "The Hands of Gravity and Chance" שתורגם לאחרונה, וזכה לשם העברי (התמוה!)  לא אימא שלי.

אוגדן אינו רק חוקר בתחום הפסיכואנליזה. לאורך השנים הוא פועל גם כמטפל וכמדריך במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה.

דומה כי את הפרקטיקה הנהוגה בחדר הטיפולים הביא אתו אוגדן אל הרומן השני שכתב. המטפלים בנפש האדם אינם אמורים להתייחס אל המטופלים שלהם בשיפוטיות (כמובן שאם מדובר במעשים פליליים, מוטלת עליהם חובת דיווח).

גם סופרים אינם אמורים לשפוט את הדמויות שהם בוראים, אבל האופן שבו אותן דמויות מתקיימות אמור לייצג עמדה: מוסרית, אתית, אסתטית, או את כל אלה כאחת. ספרות (אמנות!) איננה זהה לטיפול נפשי. מטרותיה שונות. היא מבקשת לייצר חוויה אצל הקורא, ורצוי שתעורר בו מחשבות; שתציג דילמה שאין לה אולי פתרון, אבל שעצם העיסוק בה חשוב. וכן, במיטבה היא יוצרת גם  תחושה של התעלות הנפש, או סתם התרגשות שמקפלת בתוכה  משמעות.

בספרו השני מצליח אוגדן בהחלט להעניק לקורא חוויה. הרומן קריא מאוד. העלילה מתפתחת בקצב מהיר, מסקרנת, ומושכת. אין ברומן שום רגע דל, כל כולו תהפוכות והפתעות.

עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים בסדנאות כתיבה נקרא "showing, not telling", במילים אחרות: התביעה מכותבים לספר "את" ולא לספר "על". שהרי קל מאוד לספר על משהו. אפשר למשל לספר בקווים כלליים, על אנה קרנינה: אישה נשואה שקצה בבעלה, מתאהבת בגבר שרמנטי, עוזבת את הבית (ואת בנה), יולדת למאהב בת, סובלת מהתנכרות החברה שדנה אותה לכף חובה כי היא חיה בחטא, וכן הלאה. זאת כמובן דוגמה גסה מאוד, שאיש לא יראה בה ספרות. אלא שכותבים נוטים לא פעם לפנות אל הדרך הקלה,  ואז תיאוריהם חיצוניים. במקום לתת לדמויות לפעול ולהביע את עצמן, ולאפשר לקורא להבין מה עובר עליהן, מה הן חשות, רוצות, חושבות, הסופר מספר לנו על אודותיהן. אוגדן נוהג כך מדי פעם (דוגמה אחת קטנה: "ארין היה ילד טוב לב ומתחבב בקלות"), כשם שעשה, אגב, בחלקו האחרון של הרומן הקודם שכתב.

בעיה נוספת: תיאור המציאות הקלסטרופובית של המשפחה יוצאת הדופן שאוגדן מביא בפנינו בספר לא תמיד משכנע. כתיבה משובחת יכולה ליצור כל מציאות שהיא, והיא תיראה לנו קוהרנטית ומתקבלת על הדעת, אם הכותב מיומן די הצורך, אבל בספר שלפנינו מצאתי את עצמי תוהה מניין בעצם מגיעים כל מיני פרטים, שצצים ונעלמים, ומעוררים תחושה שאינם אינהרנטיים לסיפור. נראה כי הכותב החליט עליהם מלכתחילה, והכניס אותם לרומן, לצרכיו. כך למשל דמיאן, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, מתגלה לגמרי במפתיע כאדם בעל יכולות יוצאות דופן בתחום הספרות, כמפרש וכחוקר. אבל מניין הגיעו היכולות הללו? לא היה להן שום אות מבשר. הן נולדו כשדמיאן החל ללמוד באוניברסיטה, ונמוגו מהסיפור כשאותו דמיאן החליט לפרוש מכתב העת הספרותי שבו שימש סגן עורך. לא משכנע! כך גם בעניין המציאות הקלסטרופובית, המשרתת את צרכיו של הסופר, אבל אינה אמינה. איפה האנשים האלה עובדים? אין להם שכנים? עמיתים? מכרים? הם לא מתיידדים עם אף אחד? אף פעם? מצד שני, כשיש צורך במישהו מבחוץ, למשל, כשמתעוררת השאלה מי ישמור על הילדה בשעה שהוריה עסוקים מאוד בענייניהם, "נולדת" לצורך העניין חברה שאמה "מגוייסת" פתאום, יש מאין, לטובת העניין…).

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה העיקרית ברומן. זאת שרמזתי עליה, בעניין המטפל שאינו אמור להתייחס בשיפוטיות אל הפונים אליו.

תומס אוגדן עושה בספר שלפנינו משהו שהוא בעיני פשוט לא מוסרי: הוא מייצר תיאור של יחסי גילוי עריות, שאותם הוא מציג באופן כזה שמי שיחסים כאלה טורדים את מנוחתו נתפס כמנוול, חסר רגישות, חסר הבנה ומרושע.

גילוי עריות אינו עניין של מה בכך. אין לטעמי לאדם זכות לייצר סיפור אידילי על יחסים כאלה. ליצור עולם מיופה, שבו כמעט אסור להתנגד לגילוי עריות, כי טמונה בהם אמת מופלאה, שרק אנשים רגישים יכולים להבחין בה. כמה קל לביים את המציאות כך שתתאים להשקפת העולם של הכותב! אמירתו של הרומן שלפנינו היא שהתאהבות אמיתית בין בני משפחה, ומימושה, היא עניין אפשרי, שיש לא רק להשלים אתו, אלא גם לקבל אותו בהבנה, ושכל מי שמתנגד לאהבה כזאת הוא אדם צר אופקים ומוגבל.

לא רק שאוגדן, כמו מטפל נפשי מסור, אינו שופט את הדמויות שלו: הוא מבקש גם מאתנו שלא נשפוט אותן, אלא שנעניק להן מקום של כבוד בתודעתנו.

כדי לפתור את הבעיה הראשונה שגילוי עריות מציג – החשש מפני הולדתם של ילדים פגועים – עוקף אותה אוגדן, לכאורה באלגנטיות: הילדה נולדה בעצם מתרומת זרע, ולכן אינה בתם של אח ואחות ביולוגיים. אם כך הכול כביכול תקין. האם הפתרון הזה באמת יכול לספק הצדקה לזוגיות מינית בין אחים? האם האידיליה שאוגדן מציג מעוגנת במציאות?

כמי שהייתה בקשר די קרוב עם לא מעט נשים שעברו גילוי עריות, בנות ואחיות, עלי להעיד כי גם במקרים שבהם הייתה לכאורה הסכמה, הפגיעה הייתה אנושה וארוכת טווח. גם אם אוגדן מנסה "להקל" עלינו: מדובר באחים "רק" מצד האם, לא מצד האב. והם באמת מאוהבים. כך הוא מציג זאת. לא רק בסלחנות, אלא בהבנה מלאה (נוסח זאת שמצפים ממטפל!), וגם באהדה רבה.

כזכור, במאמרו המונומנטלי "טוטם וטאבו" ניסה פרויד לבאר את שורשיו של הטאבו על גילוי עריות. פרויד דוחה את ההשערה שלפיה "העובדה הביולוגית שחיתונם של שארי בשר מזיק לאנושות" עומדת בבסיסו של הטאבו. פרויד מגלגל מין סיפור ארוך ומוזר על שבטים קדמוניים שבהם רצחו בנים את אביהם ושכבו עם אמם, (שהרי מתקיימת בלבם של בנים תשוקה עמוקה לנהוג כך), ושמהרצח הקדמון הזה נוצר האיסור העמוק על גילוי עריות.

פרויד נשען ב"טוטם וטאבו" על מידע שסיפקו אנתרופולוגים בני זמנו על אודות מנהגיהם של שבטים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית, ה"מוכיחים" כי הסיפור שרקם מתקיים אצלם. לא ברור לי אם פרויד עצמו האמין במיתוס שהמציא, אבל ברור לגמרי, ש"הטאבו הוא מצווה מצפונית, והפרתו מעוררת הרגשת אשם נוראה, שהיא מובנת מאליה, כשם שמקורה טמיר ונעלם", כדבריו. "הטאבו," מוסיף פרויד, "הוא איסור קדמון, שהוטל מבחוץ (על ידי בעל סמכות) והוא מכוון כלפי העזות שבתשוקותיהם של בני האדם. השאיפה להפר אותו מתקיימת ועומדת בלא מודע. […] ביסודו של הטאבו עומד ויתור."

ויתור על מה? על תשוקה אסורה, שכן "יסוד הטאבו הוא עשייה אסורה, שיש נטייה חזקה אליה בלא מודע."

עוד כותב פרויד כי מי שעובר על הטאבו מעורר קנאה: "מדוע יהא מותר לו מה שאסור לאחרים?"

והנה דומה כי בספר שלפנינו אוגדן מזלזל באיסור העמוק (ביהדות – "יהרג ובל יעבור"), ומציג את מתנגדיו באור שלילי. קורא הספר אמור להיפרד ממנו בתחושה של סובלנות כלפי קשר זוגי שיש בו גילוי עריות, גם אם הוא אסור על פי החוק. אוגדן אפילו מפרט כמה עובדות שמאפשרות גילוי עריות. למשל, שבמדינות מסוימות בארצות הברית קשר כזה אינו נחשב עבירה פלילית (!).

אפשר אולי להבין, גם אם בקושי, את הדפורמציה המקצועית של הפסיכואנליטיקן שלימד את עצמו לקבל את הבעיות שהזולת מביא בפניו, ורק להיות קשוב לו ולצרכיו. אבל אוגדן הסופר אינו רשאי לטעמי לעשות מניפולציה חמורה כל כך, עד שאיסור כה עמוק ומהותי בטבע האדם מתקבל לא רק בשוויון נפש אלא אפילו באהדה.


לעברית:יואב כ"ץ

איך יכולים ניצולים להתגבר על הטראומה

  • הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.

"היה או לא היה, ומה שביניהם" דני לוי.


  • התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
  • לָאוּבּ  [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה."

"לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות", יעל דשא.


  • הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.

"בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A" צביה זליגמן


  • במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא  יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
  • כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.

"זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?" אפי זיו

מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול


"אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה."

מתוך: "ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות", אתר מקום 



  • הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.

אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.

"השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן

מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.

[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה

צביה זליגמן, "היה או לא היה?": להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או "להירדם" לתוך דיסוציאציה?

כשסיפרתי על הספר הנושא את השם היה או לא היה לשתי חברות קרובות – נשים מבריקות, חזקות ומצליחות מאוד בתחומי עשייה שמצריכים השכלה רחבה ויצירתיות רבה – הגיבו שתיהן באופן דומה מאוד: משהו בסגנון – מי בכלל רוצה להתקרב לדבר הזה?

שתיהן הבינו מיד מה עניינו. גם לי היה ברור במה אני עתידה לשקוע, ובכל זאת, בניגוד לחברותי (שתיהן ניצולות גילוי עריות), הרגשתי שאני רוצה מאוד לקרוא את היה או לא היה. לדעת מה תהיה תשובתו לשאלה הנפיצה והבלתי נסבלת מבחינת נפגעות גילוי עריות: האם הפגיעה התרחשה באמת, בעולם המציאות או שמא "הומצאה", מסיבות שונות?

מי שיקרא מאמר שכתבתי: מה קרה לילדה ששמרה על סוד, ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו יבין את עוצמת העניין שלי בנושא. המאמר הופיע בקובץ עולם בלי סודות, שראה אור בקיץ 2015 בהוצאת הקרייה האקדמית אונו, בעריכתו של פרופסור יובל אלבשן. בקיצור אומר רק שאת אחת המשתתפות בספר היה או לא היה פגשתי בעבר, ורציתי לדעת איזו עמדה תציג מי שידעה אז, אך שתקה והתעלמה, כאילו מעולם לא שמעה.

הספר שלפנינו מרתק. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה של מתח גובר והולך, עד לשיא, שהגיע לקראת הסוף. כדי להבין איך ספר עיון יכול להיקרא כמו ספר מתח, יש לדעת מה מבנהו. היה או לא היה מבוסס על סדרה של שבעה ימי עיון במסגרת פורום רב-שנתי שכונה ויניקופדיה (שילוב בין שמו של הפסיכואנליטיקן והתיאורטיקן האנגלי דונלד ויניקוט, לבין המילה אינציקלופדיה), שהתקיים בשנים 2013-2012. בכל יום עיון כזה הרצו בכירי המטפלים בארץ. כל ההרצאות עסקו בהצגת מקרה מאת אנליטיקאי אמריקני בשם ג'פרי פראגר. הלה תיאר אישה, "גברת A", שבה טיפל בסוף שנות ה-90, ואת הטיפול בה הציג בפרק הראשון של ספר שכתב. ב-2011 נתן פראגר את הספר לעפרה אשל, אחרי ששמע הרצאה שהעבירה בכנס בלוס אנג'לס. אשל ביקשה מפראגר רשות להשתמש בחומר הקליני שהציג, והוא היה הבסיס לסדרת המפגשים.

בסוף הסדרה הגיע גם ג'פרי פראגר עצמו לארץ, והשתתף בפאנל שבו הגיב על הדברים שאמרו המרצים.

אחת מהן, שילי ורדימון, "סיכמה" את דברי המרצים שהופיעו בכל אחד מהמפגשים, הגיבה אליהם, וגם הוסיפה משוב על התגובות שנראו ונשמעו בקהל. בעיני הסיכומים הללו לא היו נחוצים בדרך כלל, אלא כאשר תרמו לחוויה, לדוגמה: בחלקים שבהם תיארה ורדימון את שפת גוף ואת נימות קול של הדוברים ושל המגיבים מקרב הקהל, ואת האווירה הכללית. התיאורים הללו עוררו בי כקוראת תחושה כאילו הייתי ממש שם, מעורבת בהתרחשויות, רואה ושומעת. ועם זאת, יתרונה של הקריאה בספר, במקום ההאזנה להרצאה, ברור: יכולתי לעצור את השטף, לסמן שורות, לשרבט רעיונות ותגובות, שאלות וקריאות של כעס, עלבון, הסכמה. אכן הספר מלא וגדוש בסימונים, הערות, סימני שאלה וקריאה, פרצופונים עצובים ומחייכים. כעבור שלושה ימי קריאה הספר החדש לגמרי, שהוזמן בטלפון ישירות מהוצאת כרמל (בחנויות לא מצאתי אותו), נראה כבר כאילו עבר תלאות. ואכן כך היה: מסע מרתק, מייסר, משמח ומרגיז, מעודד, ומעורר רצון לצעוק (כפי שעשיתי באמצעות העיפרון), להודות, להזדהות, ובעיקר – להסתקרן: מה יביא אתו המרצה החדש? איזו נקודת מבט אחרת, מקורית, מעניינת?

שכן זה ייחודו הרב של הספר: כל אחד מהדוברים הפליא להסתכל בעיניים אחרות על אותן סוגיות עצמן, באורח מפתיע ומעורר מחשבות.

בפתח הדברים הציגה עפרה אשל את הנושא. בין היתר תיארה את אחד המפנים הדרמטיים ביותר שעברו על עולם הפסיכואנליזה: המעבר החד של פרויד מ"מודל הטראומה", לפיו, כך סבר, מטופלים רבים עברו פגיעה מינית טראומטית, ל"מודל דחפי", לפיו מדובר בפנטזיה של מיניות ילדית. זאת השאלה המהותית, הניצבת בבסיסו של הספר: היה או לא היה? מציאות או פנטזיה? טראומה או משאלות לא מודעות?

השאלה מובילה כמובן לשפע של אפשרויות מורכבות, הנוגעות באופן שבו יש לנהל את הטיפול במי שמביאה לחדר הטיפולים את גילוי העריות שעברה.

בשלב מסוים בהצגת המקרה סיפר פראגר שהמטופלת, המכונה "גברת A", החלה לחשוד שאביה פגע בה כשהייתה בת שנתיים.

לא אביא כאן את כל פרטי הצגת המקרה, אבל כן אבקש להתעכב על ניסוח אחד, זניח לכאורה, שמופיע בדבריו של פראגר ­– משהו שאיש מהמרצים לא ציין: "היא החלה לכתוב מכתבים לילדה הקטנה בחלום, במאמץ לחשוף את האמת אודות מה שקרה בינה לבין אביה" (ההדגשה שלי.)

זוהי בעיני התבטאות אומללה, שיכולה, כשלעצמה, לשקף תפיסה מעוותת ומקוממת: מה שקרה בינה לבין אביה, כותב פראגר. לא מה שאביה עולל לה. כלומר, כך אפשר להבין, היה שם מעין קשר מיני הדדי, משהו שהתרחש "בין" אדם בוגר לפעוטה בת שנתיים שהוא אביה! אצלי ניסוח מעין זה מפעיל מיד את כל פעמוני האזעקה, עוד לפני התגובות, ההסברים והפרשנויות, ומותיר אותי חשדנית מאוד, כלפי המטפל.

פראגר מסביר כי חווה את תיאוריה של המטופלת שלו "כלא אותנטיים", בין היתר – כי לא היו קוהרנטיים, כמו זיכרונות אחרים שהביאה לטיפול. ויש לו הסבר: הוא רואה ב"טענות" שלה התקפה על הטיפול. הוא טוען נגדה שהיא "חוותה את הטראומה הנזכרת כאילו הייתה עכשיו הקורבן שלה,  כי "ההווה התמזג עם העבר," ומתנגד בעיקשות להסכים עם האפשרות שאביה של גברת A באמת פגע בה. לדעתו עמידתו האיתנה, המתנגדת להסכים עם האפשרות שהמטופלת עברה גילוי עריות, היטיבה אתה, כי אחרי תקופה של התנצחות ביניהם היא נסוגה מכך, וכשנפרדו סיפרה לו על חלום שבו גיהצה את שמלת החתונה שלה. פראגר משוכנע שהחלום מעיד על הצלחת הטיפול: הכול בא על מקומו בשלום, ויש אפילו סוף מהאגדות: חתונה. המסך יורד. (על סוף אגדתי בדוי כזה, שבו מטפל מתיימר, למעשה – משקר! – העדתי כאן).

לשמחתי הרבה, אף אחד מהמרצים לא קיבל את הגרסה של פראגר, וכאמור – כל אחד מהם הביא לדיון נקודת מבט שונה ומרתקת.

אנסה לתת על קצה המזלג משהו מדבריהם. כמובן שאלה רק נגיעות קלות, ומוטב לקרוא את ההרצאות המלאות, כדי לעקוב אחרי המהלכים שבאמצעותם פיתחו את התיזות השונות שהציגו.

יעל דשא, שמאמרה מופיע ראשון בספר, פותחת, למרבה השמחה וההקלה, בדבריה של נגה, מטופלת שלה: "בתור 'בוגרת' פגיעה מינית הידיעה של 'היה' כלל אינה מנחמת" (וזאת בתשובה לתפיסתו של פראגר כאילו גברת A "נזקקה" לתחושה שאביה פגע בה כדי לחוש מיוחדת ומנוחמת). "אדרבה", מוסיפה נגה ואומרת דברים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם: "יותר קל היה לי לחשוב שהמצאתי ושאני מטורפת, מאשר שהדבר אכן התרחש."

יעל דשא מחזקת את דבריה של נגה: "חובתו של כל מטפל, ולו רק מחמת הספק, לאפשר זכות קיום לאפשרות שאכן היה. הדיפה והתעלמות הן התעללות נוספת," ומסבירה כיצד נוצר פיצול בנפשה של נפגעת: הכורח להיכנע למבוגר הפוגע יוצר כניעה והזדהות, הפנמה של תחושת האשם, וניתוק, שרק הוא מאפשר לנפגעת להמשיך לתפקד. היא מראה כיצד הטיפול אמור להבנות מחדש את החוויה הטראומטית, ולשקם את תהליך העדות "שהתמוטטה במהלך ההתעללות". לשם כך המטפל חייב להאמין, ולשמש למטופלת עֵד: לראות את מה שהאם הנעדרת סירבה לראות. לשמוע את מה שהמטופלת לא עיבדה באמצעות מילים, שטרם היו לה בגיל שבו נפגעה, ולעבור אתה את תהליך האבל.

צביה זליגמן שבאה אחר יעל דשא הסבירה גם היא את החשיבות של היות המטפל עד שמאזין "באופן פתוח", בניגוד לפראגר שהציג האזנה ופרשנות חשדנית, בין היתר מכיוון שהגיע עם פרדיגמות מוכנות מראש, ולא היה מוכן לקבל שום פגיעה בהן. למשל – את האפשרות שגברת A באמת נפגעה, ושלא הקשר הטיפולי, שאותו היא מנסה כביכול להרוס, עומד במרכז העניין.

אורית נווה מנסה להבין את מצוקתו של פרופסור פראגר, שהרגיש לדעתה מותקף במהלך הטיפול, וחש "שעליו להישאר בשליטה ושאסור לו להיכנע". היא כמובן משתדלת לראות אותו, אבל אני, הקוראת, רוצה לזעוק – אז הוא עכשיו במרכז? שוב? הוא "מותקף"?  והמטופלת שלו "מזמינה בכוח את המטפל להיות עמה"? אבל לא, אין עילה לכעס: נווה ממשיכה ומתארת את המטופלת כמי שמשוועת להכרה, למבטו החומל, האוהד, המאמין, של המטפל, ולא להתנצחויות ולמעין קרב של "הורדת ידיים", שבו הוא ניצח: "המטפל והמטופלת נלחמים על האמת שלהם", כותבת נווה, ומתעורר שוב הרצון לצעוק – איזו זכות יש למטפל להילחם במטופלת שלו? לשם כך הגיעה אליו? כדי שיכניע אותה? נווה, אינה מסכימה עם פראגר, היא רק מתארת את עמדתו, ומראה את השחזור המתעלל שפראגר יצר:  בילדותה נאלצה גברת A לוותר על עצמה ולהיכנע לאמה, ובטיפול היא נאלצת לחזור על אותו דפוס, הפעם עם המטפל.

חיותה גורביץ הציגה נקודת מבט חדשה: לדעתה השאלה המרכזית הייתה צריכה להיות לא "היה או לא היה?", אלא "מה היה?" שכן ברור לה לגמרי שהגברת A עברה טראומה בילדות. בעיניה, בניגוד לפרופסור פראגר, ההיזכרות אינה "מעוז האירוע הטראומטי המוקדם", וזאת משום ש"האירוע נטול ייצוג", עקב גילה הצעיר מאוד של הנפגעת. גורביץ' היטיבה לתאר את ההתנגשות בין הצורך ב"חיבור רך" שמביע ילד, לבין הפירוש המיני של שפת התשוקה שהוא פוגש אצל המבוגר הפוגע, והראתה כיצד המטפל אינו יכול לעשות את עבודתו כהלכה, כל עוד אינו "מכיר באימפקט הטראומטי שלו עצמו" – עוד נקודה מעניינת וחשובה מאוד.

אפי זיו ניסתה להבין מדוע בכלל עוסקים באינטנסיבות כזאת בהצגת המקרה של פראגר, שהרי כל הדוברים עד כה הסכימו בכישלונו. האם יש בכך מעין נחמה של מטפלים נוכח רשלנות של מישהו שאינו הם עצמם? ואולי זהו צורך שלהם לחוות דיסוציאציה לנוכח "זוועות כאלה", שהרי לדיסוציאציה יש תפקיד: "היא נוצרה כי לא ניתן היה לשאת את המציאות". זיו מדגישה: כל כך הרבה מטופלות נותרו בבדידותן, חשו שהמטפלים בגדו בהן, "סירבו או נכשלו מלראות"! (אני מבקשת להזכיר כאן שוב את "מה קרה לילדה ששמרה על סוד", שמתאר בגידה כזאת, ומפרט אותה!).

בהקשר זה מתארת אפי זיו את המטופלת המפורסמת של פרויד, דורה, שבניגוד לגברת A סירבה להיכנע, ועזבה את הטיפול "בטריקת דלת". כותבת אפי זיו –  "הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה (כמו דורה), או להירדם אל תוך הדיסוציאציה (אולי כמו גברת A)". איזה ניסוח מרתק ותמציתי, שמכיל אמת עמוקה ומשמעותית כל כך!

בעז שלגי שולח מבט אל הטראומה הוודאית שגברת A עברה, זאת שאף אחד מהדוברים לא הפנה אליה עד אז את הזרקור: יחסיה עם אחיה הבוגרים וחבריהם, שחשפו אותה בילדותה המוקדמת לפעילות מינית פרועה, מלווה בשימוש בסמים ובאלכוהול. כשקוראים את דבריו קשה להבין איך אף אחד אחר לא הדגיש את ההיבט הזה, אבל כאמור, זאת בדיוק גדולתו של הספר: כל דובר מפתיע עם קול חדש ושונה מקודמיו.

הדובר הבא, דני לוי, הראה כיצד קיבעון של המטפל, שאינו מבחין בין תיאוריה לאמונה, יכול לפגוע בטיפול, כי תיאוריה אפשר להמיר, אבל "האמונה לא תאפשר את ההחלפה באמונה אחרת, מאחר שפירוש הדבר השמדה."

מכאן עבר לוי אל הסוגיה של "היה או לא היה", ותיאר את המחלוקת ששררה בין פרויד לבין אחד מתלמידיו, פרנצי, שאותו פרויד הוקיע, כי המשיך להחזיק בתיאורית הטראומה גם אחרי שפרויד זנח אותה ו"הוציא" את הפגיעה מהמציאות אל הפנטזיה.

"מה יש בו בשדה הזה, שכל כך מטלטל? שמביא אותנו להילחם זה בזה עד חורמה? שגרם לפרויד לפגוע כל כך קשה בפרנצי, שהביא להשתקה כל כך עוצמתית של רעיונות ואנשים?" שואל לוי. כלומר – לא רק נפגעות נסערות מהשאלה "היה או לא היה". גם את המטפלים השאלה מטרידה בעוצמות מלחמתיות, אם לשאול מילה מתיאורו של לוי.

בהמשך דבריו מתאר לוי את שלושת הצדדים המתקיימים בעת פגיעה של גילוי עריות: הקורבן, שנאלץ להתמודד עם תוצאות הטראומה ועם ההשתקה, התוקפן, שמסרב לקחת אחריות ומשתדל לערער את אמינותו של הקורבן, והמתבונן מהצד (בדרך כלל –האימא), שמתעלם ונמנע מהתערבות.

בנקודה אחת אני חולקת על דני לוי. אחרי כל ההסברים המופלאים שלו, הוא פוסק שלדעתו גברת A לא עברה התעללות מינית, כי, לדבריו, מטופלים מעדיפים לייפות את העבר, לשפר את הדימוי של ההורים – הפוגע והמתעלמת. אני מבקשת להזכיר את הדברים שאתם פתח את חלקו בדיון: אל לו למטפל להתקבע בתיאוריות שנהפכות לאמונות. והרי הכלל שציין בדבר רצונן של נפגעות "ליפות" את ההורים אינו חייב להיות נכון. גם לא קביעתו שלפיה המטופלת תתנגד ותתקשה מאוד לחשוף את האמת. לא כל נפגעת תנהג כך, ולא בכל מקרה. הכול תלוי בהרבה גורמים. למשל – באיזה גיל התרחשה הפגיעה. באיזה שלב בחייה נמצאת הנפגעת. יש כל מיני אפשרויות: נפגעות שמכחישות; נפגעות שרק רוצות כבר לספר למישהו, כי כאב הפגיעה כבר עולה על גדותיו; נפגעות שתמיד ידעו וזכרו לפחות חלק מפרטי הפגיעה שעברו, אבל לפני הטיפול עדיין לא הבינו את מה שידעו; ויש כאלה ששכחו (כלומר –הדחיקו), ונזכרו. "אין זה אופייני שמטופלים יתחילו את התהליך בהצהרה ברורה וחד משמעית כפי שעשתה המטופלת", כותב דני לוי, ושוב כדאי להזכיר לו: הנה אתה מציג כלל. והרי אפשר כך, ואפשר גם אחרת. האופן שבו הדיבור על הפגיעה התעורר אינו מוכיח מאומה!

עם זאת, מצאתי ערך רב בתיאור השלבים של התקיפה שמביא לוי, כדלקמן: התוקף יוצר אצל הקורבן בלבול וחוסר אונים, פועל כדי להרוס את תחושת האוטונומיה שלה, מבודד אותה, ולבסוף – מאלץ אותה לשתף פעולה. מדהים להיווכח שוב ושוב עד כמה המנגנונים האלה אוניברסליים וחוזרים על עצמם. כאילו שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר לתוקפים, שם שיננו את דרכי הפעולה ואפילו את שפת הפוגעים, שגם היא משותפת להם.

"צריך להיות מוכן לחוות חוסר ידיעה, בלבול, איום וסכנה", טוען לוי בהמשך, ומתכוון למטפלים שצריכים "לוותר על מה שיודעים וללמוד מן המטופל על חוויותיו, גם אם הן סותרות את מה שאנו יודעים ומאמינים בו", ובכך הוא צודק לגמרי.

שרי עוז הציגה סוגיה מעולמם של מטפלים: חששם מפני תביעה על רשלנות בטיפול. כדי לתקף את דבריה סיפרה עוז על "חוזה טיפולי" שמטפלים מסוימים נהגו לערוך עם מטופליהם (ואפילו, במקרים מסוימים, להחתים אותם עליו!). על פי החוזה, שמעורר בה מורת רוח רבה, המטופלים מתחייבים להתייעץ עם המטפלים "לגבי כל פעולה שהם עושים בחייהם", וגם להימנע "מכל פעולה דרמטית לפני קבלת אישור מהמטפל". הדברים הללו צלצלו בתודעתי כמו גונג ענקי, שכן היו מוכרים לי מאוד. לא כתבתי עליהם במאמר על הילדה ששמרה על הסוד, אבל הכרתי היטב את החוזה החד-צדדי הזה, שנקבע בשעתו כתנאי לטיפול!

לא עלה אז בדעתי שהמניע הוא חשש מפני תביעה. חשבתי שיש בו איזשהו היבט טיפולי, ולא העליתי בדעתי לפקפק אחריו ולתהות מדוע נדרש.

הייתה, אגב, התניה נוספת: אין לספר לאיש, לעולם, על מה שמתרחש בחדר הטיפולים!

במבט לאחור הסעיף הזה נראה לי בעייתי במיוחד. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים ולהסביר איזה טריגר יכולה לעורר הדרישה ההיא לסודיות-בשניים.

בהמשך הדגישה שרי עוז נקודה חשובה נוספת בעניין פגיעתם של האחים בגברת A, בהיותה ילדה: פגיעה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט, אינם מתרחשים רק במגע גופני. (ג'ודית הרמן מיטיבה להראות זאת בספרה Father Daughter Incest, המוכר פחות מספרה הידוע מאוד, טראומה והחלמה). גם כשילדה נחשפת לתכנים מיניים, בלי שיתקיים מגע גופני כלשהו, מדובר בפגיעה!

לא נגעתי כאן בהרצאותיהם של כל המשתתפים, כי בשלב זה אני רוצה לחזור אל השאלה העוברת כחוט השני לאורך כל ההרצאות: "היה או לא היה?" המטפלים שדיברו חזרו באופן גורף אל תיאורית הטראומה המקורית של פרויד. למרבה ההקלה, נראה שה"בון טון" הטיפולי הרווח כיום הוא להאמין למטופלת (ולדחות, למשל את אסכולת "הזיכרון המושתל". עד כדי כך שאחת הדוברות, אפי זיו, אפילו סיפרה שמלכתחילה הודיעה שלא תשתתף בכנס אם יעסוק בשאלת הזיכרונות המושתלים.)

פרופסור פראגר, שהגיע בסופו של התהליך ונשא את דבריו ­ – הציפייה להם היא שעוררה בי את המתח והסקרנות – היה מאכזב מאוד. אני – ולא רק אני, חלק מהדוברים הגיבו באותו אופן – תפשתי את דבריו כאטומים וכמתנשאים. לרגעים דיבר כסוציולוג, אפילו כאנתרופולוג שמגיע לישראל הלא-מתקדמת מאמריקה המתקדמת, שם יש מקום רב לשיח על זיכרונות כוזבים. פראגר הופתע מכך שבישראל טרם ניתקו מהשיח על טראומה, ותלה זאת, בלי היסוס, בטראומה הלאומית של השואה. כאמור, לא רק אני התאכזבתי מדבריו. הוא לא נסוג כמעט משום חלק בטיפול. שוב חזר על התפיסה כאילו זיכרונה של גברת A בדבר גילוי העריות שעברה לא נועד אלא כדי להרוס את הטיפול שהעניק לה. הוא הופתע מאוד מכך שכל הדוברים צידדו בתפישתו הראשונית של פרויד, ונטו להאמין שפגיעות של גילוי עריות אכן מתקיימות במציאות. מה שאותי, לעומת זאת, שימח מאוד. ראיתי בהסכמה הכללית הזאת יכולת אמיתית לאמפתיה ולראיית האחר, שאותה הפגינו כמעט כל הדוברים. בעיני פרופסור פראגר היה בכך אות לחשיבה לא מפותחת די הצורך.

בעניינה של גברת A אני רוצה להוסיף: אמנם, כמו ששרי עוז אמרה, המטפל אינו נדרש לחפש ראיות, אבל בעיניי הראיה לפגיעה קיימת. לא רק זאת של האחים, אלא גם זאת של האב: הוא טען שאינו זוכר שפגע בבתו כשהייתה בת שנתיים, אבל גם לא הכחיש שייתכן שזה אכן קרה. את הפגיעה, וגם את השכחה, ייחס לאלכוהוליזם שלו!

חלק מהדוברים סברו כי ההודאה ששמעה גברת A, לא הטיפול שהעניק לה פראגר, אפשרה את השיפור במצבה הנפשי. אורית נווה ראתה בדבריו של האב לקיחת אחריות מסוימת, בניגוד לעמדתו של מטפל שרק "מטיל את האחריות המלאה על המטופלת."

לדעתי הדברים שאמר האב הם הודאה ווידוי. כן, גברת A. היה. ועוד איך היה!

אני חייבת להוסיף את הקושי שחשתי עם כמה מהדברים שאמרה עפרה אשל. שילי ורדימון דיווחה עליהם בפרק "סקירת מפגש 3, השתגעות בחדר הטיפולים": "עפרה אשל פתחה את הדיון במחשבות משלה והדגישה כי אותה מעסיק תפקיד המטפל מול שאלת ההכרעה בין היה או לא היה. לדעתה קשה לשים את שאלת ההכרעה לגמרי בצד [ההדגשה שלי] כשמדובר בנושא של טראומה מינית, הנוגעת למציאות ממשית. עדות, אמרה, היא עדות למשהו שהיה, והשאלה אם היה או לא היה היא, עבור המטופלת, גם שאלה של שפיות מול הזיה […] דומה היה שלרגעים ספורים כולנו נעים באזורי דמדומים אלה שבהם, כדברי אשל, גם מטפל וגם מטופל 'דופקים את הראש בקיר'. אזורים שבהם כבר לא ברור מה קרה ומה קורה, מה צריך לעשות ומה מקבל מקום – המציאות הפנימית או זו החיצונית, ומה ההבדל ביניהן."

בפרק "סקירת מפגש 4: שירת הסירנות של התוקפן" נמסר כי עפרה אשל "ביקשה מאפי זיו שתוסיף עוד על המקום של הלא-ידוע ושל החשד בטיפול." זיו, כך דווח, השיבה לה יפה: "קודם כל יש להתייצב מול החשד המתעורר בנו בלי להתמסר לו", והוסיפה: "אני מחשידה את החשד ואת עצמי בתוכו".

בעניין הזה, ה"חשד" שהמטפל חש, אמרה שרי עוז שמטפלים אינם אמורים "לחפש עדויות חיצוניות לנרטיבים של המטופל", אלא לעבוד עם התכנים שהוא מביא, כי בכל מקרה הם משקפים את האמת הפנימית שלו.

על כל אלה – החשד, תחושת ההשתגעות של המטפל, ההצעה לעסוק רק במה שמכונה "האמת הפנימית" – אני מבקשת להגיב מתוך ההתנסות שלי.

שורדת של גילוי עריות חייבת לקבל מהמטפל שלה בחזרה את המציאות. דברים בנוסח "אפשר להאמין לך לא שזה קרה באמת, אלא רק שאת מאמינה שזה מה שקרה" כבר שמעה, מן הסתם. לעתים רחוקות – מהתוקף, שמנסה להמשיך לבלבל אותה. לרוב – מהדמות הנוספת: מהעומדת מהצד, המתעלמת, המזייפת: האימא. זאת ש"מוכנה" כאילו, אבל לא בדיוק, "להאמין" אבל רק בתנאים שלה. משפט נוסח "אני מאמינה שאת מאמינה שזה קרה" (או בגרסה המטורפת, שמצוטטת מהעולם האמיתי, שם הושמעה: "אני מאמינה לעצמי ולמה שאני יודעת") יכול להטריף את דעתה של הנפגעת. הוא מחזיר אותה אל עולם שכולו הסוואות, שקרים, אי ודאויות, בלבול – העולם שיצר התוקף (בשיתוף פעולה עם המתעלמת!), כדי לגרום למותקפת להיות חסרת אונים ופגיעה, טרף קל ולא מסוכן. אין בעניין הזה שום מקום ל"אולי". רק ל"כן. כן. זה קרה לך," שוב ושוב. כמה פעמים שנדרש. עד שהעולם ההפוך יתיישר, עד שהפוגעים ייקראו בשמם הנכון והמדויק: פוגעים, רעים ופושעים. רק כך תוכל הנפגעת לחיות.

"ההזדהות עם התוקפן היא תופעה המקיפה לא רק את העמדה הנפשית של מטופלינו, כי אם גם את העמדה הנפשית של מטפלים לא מעטים. אולי גם מטפלים מוצאים את עצמם שונאים את הקורבן לרגעים, מהופנטים על ידי שירת הסירנות של התוקפנים הפנימיים והחיצוניים", כותבת שילי ורדימון בכנות מרגשת.

בהקשר זה התרגשתי במיוחד לקרוא את דבריו פרנצי: "האנליטיקאי צריך להפוך ל'אחר המבועת', ולאפשר בכך להשפעת הטראומה לפרוץ את הגבולות בין אנליטיקאי למטופל, בין עבר והווה".

בדיוק כך!

על עצם העובדה שהספר ראה אור, שהוא נגיש לציבור, אני שמחה מאוד. שירי ורדימון ציטטה בפרק הנושא את הכותרת "זו ששותקת בתוכנו – בעקבות מפגש ה'ויניקופדיה' החמישי" דברים שאמרה לה יעל בנאי, אחת הפסיכולוגיות שהשתתפו בכנס: "'הסטטיסטיקה אומרת כי מבין קהל המאזינות והמאזינים […] יש גם מי שעברו פגיעות מיניות וגילוי עריות. מה פשר השתיקה שלנו אודות זאת? מה החוויה של מי שיושבת ומאזינה לדיון המלומד אודות טיפול רווי כשלים בטראומה מינית? […] מה זה אומר עלינו, שאנחנו שוכחים זאת? מפצלים את המציאות למטפלים ולמטופלים, לתיאור מקרה ודיון, ושוכחים שבמציאות הדיכוטומיות אינן נשמרות, כי אם מתערבבות, ושאיננו מתעמקים פה בסוגיות תיאורטיות, כי אם על עצמנו אנו מדברים".

הדברים הללו מדברים מאוד אל לבי. כולנו שם: מטפלות שהן גם מטופלות, ומטופלות לשעבר, שיכולות להיתרם מהשיח ולתרום לו.

אליזבת סטראוט, "שמי לוסי בארטון": במה היא מזכירה את אלנה פרנטה

"ידעתי שאני סופרת", היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג'. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך "שרה פיין" האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג' איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה "הדבר". אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג'  רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר


אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys

אמה דונהיו, "הפלא של אנה", איזה סוד איום מסתירה הילדה?

ברומן השביעי שלה, חדר, שראה לראשונה אור באנגלית לפני שבע שנים, קיבלה לדבריה הסופרת אמה דונהיו השראה מהמקרה המחריד של פריצל, הפושע האוסטרי, שכלא במרתף את בתו ואת הילדים שילדה, אחרי שאנס ועיבר אותה. חדר זכה להצלחה עצומה, נמכר במיליוני עותקים ואף עובד לסרט שובר קופות.

אפשר בהחלט לדמיין את הרומן החדש שלה, הפלא של אנה, מצליח לא פחות. הספר ראה אור באנגלית בשנה שעברה, ולאחרונה הופיע בעברית (מתורגם היטב, בידיה של נעה בן-פורת!).  ברומן החדש עוסקת דונהיו בתופעה מוכרת מההיסטוריה של מערב אירופה, האיים הבריטים ואמריקה: נשים ונערות צעירות (לעתים רחוקות יותר גם בנים) נהגו להרעיב את עצמן, לפעמים למוות. אצל חלקן היה לכאורה מניע דתי להרעבה. בימי הביניים הוכרזו כמה נערות כאלה (למשל − קתרין מסיינה, ולידווינה מסכידאם) כקדושות.

התופעה מוכרת כמובן גם כיום. קוראים לה אנורקסיה, ויש מי שתולים אותה בהשפעה של עולם האופנה על דימוי הגוף של נערות. בישראל ידוע מאבקו של צלם האופנה עדי ברקן שמנסה להילחם נגד התופעה, כמי שמגיע מתוך תעשיית האופנה ולכן יודע כמה מסוכנת והרסנית השאיפה לרזון.

מי שקרא את הספר גוף זר של ענת גור יודע שאנורקסיה אינה מסתכמת בשאיפה להתאים למודל יופי מקובל. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית בילדות. במחקרה גילתה ענת גור כי  הפרעות האכילה מבטאות האשמה והרס עצמיים והן פועלות כמעין התאבדות אטית.

הספר הפלא של אנה מדגים היטב את מה שידוע מהמחקר. ליב, אחות שהתחנכה אצל פלורנס נייטינגייל ושירתה עמה במלחמת קרים, מקבלת משימה קשה ומוזרה: היא נשלחת לכפר נידח באירלנד, ומוטל עליה לצפות במשך שבועיים בילדה בת אחת עשרה, אנה, שכמה חודשים לפני כן הפסיקה לכאורה לאכול. על ליב, ועל אחות נוספת, נזירה, להשגיח על הילדה ולבדוק אם הטענה נכונה: האם באמת אינה אוכלת מאומה? הכומר המקומי חולם שאנה תוכר כקדושה ובעקבות כך יזכה מן הסתם הכפר לתהילה. כבר עכשיו החלה עלייה לרגל של אנשים ששמעו על אנה ובאו לראות מקרוב את הפלא ולזכות בברכות ממנה. באותה הזדמנות המבקרים תורמים כסף וחפצי ערך, שמעשירים את קופת הכנסייה המקומית – הוריה של אנה מקפידים לכאורה לא להשאיר בידיהם את התרומות. רופא הכפר מקווה לעלות על תגלית מדעית מרהיבה: ילדה שקיומה משתנה מזה של יונק בעל דם חם ליצור דמוי זוחל בעל דם קר, סוג של לטאה, שאינו זקוק לאוכל רב.

ליב מתחילה את התצפית מתוך פקפוק ותחושה שבתוך זמן קצר תגלה את התרמית שמאפשרת לאנה לאכול בחשאי. היא בטוחה שאנה עצמה מרמה. בהמשך היא חושדת בבני משפחתה, שיש להם אינטרס לשמר את המיתוס, ובה בעת להחזיק את אנה בחיים, כדי להפיק תועלת מהמוניטין שלה.

אבל בהמשך נחשפים בפניה סודות מסמרי שיער, שמשנים אותה ואת האופן שבו היא תופסת את תפקידיה כאחות.

אמה דונהיו היא ילידת אירלנד, קתולית, שלמדה בילדותה במנזר. בשנות העשרים לחייה עברה לאנגליה, למדה ספרות אנגלית, והחלה לכתוב ולפרסם. קורות חייה משתקפים בבירור ברומן שלפנינו, אם כי הוא מתרחש במאה התשע עשרה, בתקופת זמן רחוקה, אבל אין ספק שעד היום קיים בתודעה האירית הקונפליקט המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלהם: המאבק נגד האנגלים, וההתנגשות בין הדתות.

ליב, האחות האנגלייה, מגיעה אל הכפר האירי שתושביו אדוקים מאוד בדתם. היא שייכת כנראה לכנסייה האנגליקנית, אבל בעצם היא חילונית לגמרי, "כופרת". היא באה מהמדע, וגם כשהיא מנסה, ברגע של מצוקה קיצונית, להתפלל, היא שומעת בתשובה רק "דומייה מוחלטת". מבחינתה אין קדושה זולת כבוד האדם וקדושת החיים. היא בזה למנגנונים שמוכנים להקריב ילדה קטנה, כדי שיוכלו אחרי מותה להתפאר ולהתגאות בה.

הפלא של אנה אולי אינו ספרות גדולה, אבל הוא קריא מאוד, וכאמור, יש לו בהחלט פוטנציאל להצליח לא פחות מקודמו. אני כבר יכולה לראות בעיני רוחי תמונות מסרט הקולנוע העתיד לבוא: נופי אירלנד הירוקים ילדה קסומה ונוגעת ללב, והסוף, שאסור לי כמובן, לגלות, אבל גם הוא מבטיח כמה תמונות מרהיבות עין.


Emma Donoghue The Wonder

שלבים בתפישה ובעיבוד חוויית-האם של שורדת ניצול מיני מתמשך בילדות

תהליך ההתמודדות עם חוויית-האם אינו מתרחש במבודד משאר רכיבי הטראומה כי אם במקביל להם, וכמותם – הוא אינו לינארי אלא נמצא בתנועה מתמדת ספיראלית, מאופיינת בהתקדמויות ובנסיגות עד להשלמה ולסגירה המצופות.

תפישת האם כ"הורה הלא-פוגע"

לילדה הנפגעת יש מטרה בסיסית עיקרית: לשרוד את ההתעללות במהלך התרחשותה ואת השלכותיה לאחר שהפגיעה הפיזית הסתיימה. לשם כך, ובמקביל להפעלת מנגנוני ההגנה, היא מנסה לשמר, ולו רמה מינימלית של קשר עם הדמות ההורית ה"לא פוגעת", במקרה זה – האם. הילדה אינה יכולה להרשות לעצמה לתחום גם אותה במשבצת ה"רעים", לפיכך היא עושה את הבחירה שאימה הייתה אמורה לעשות ומפרידה בין הפוגע ל-לא פוגעת, בין הרע לטובה. הפרדה זו היא סם חיים הכרחי להמשך הקשר שלה – המדומיין או המציאותי – עם אימה.

לעתים קרובות הילדה עושה את החלוקה באופן לא מודע, אבל במקרים לא מעטים הבת, גם בבגרותה, בוחרת במודע לוותר על האמת שלה, לחזור בה מהאשמותיה, או לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח – נוכח דרישות האם והסביבה וכדי לשמר קשרים שאינה מסוגלת רגשית לוותר עליהם.

גם כשהכאב על היעדרות האם מתחיל לעלות על פני השטח, קל יותר לילדה "להבין" את האם, למצוא לה צידוקים והצדקות, להשאיר אותה כדמות החיובית "שרצתה אך לא יכלה".

בנקודה זו חשוב להדגיש שיש הבדל מהותי בין החלוקה ל"רע" ו"טובה", שנובעת מהצורך לשמור על הורה אחד לפחות כדמות חיובית, לבין הבחנה בוגרת ומציאותית שנבנית תוך כדי עיבוד קשת הרגשות כולה: בין חלוקה שהיא תוצאת המאמץ לסיפוק הצורך הילדי בהגנה, ביטחון וטיפוח, לבין תובנות בוגרות שנרכשות במהלך טיפול ועיבוד הטראומה.

מאיה ריד, עכשיו אני: זה לא לנצח, מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות, הוצאת ספרים "אח", 2008

 

הרלן קובן, "תישאר קרוב", מדוע הוא ספר מיזוגני ומסוכן

לכאורה אין סיבה ממשית לעסוק בספר שכתב הרלן קובן. הכול יודעים שיש לכתיבתו רק מטרה אחת: לבדר, למתוח, להפתיע. כשהקורא סוגר את הספר הוא אינו אמור לשקוע בהרהורים או לצפות לתובנות מעמיקות. זוהי קריאה אסקפיסטית טהורה שיש לה רק מטרה אחת: להשתעשע. הרלן קובן הוא סופר של רבי מכר שמצליחים מאוד ברחבי העולם. וכמעט כל ספריו (28 עד כה) תורגמו לעברית. הראשון שבהם ראה אור ב-2004, ולווה במסע פרסום יוצא דופן: "ידיעות ספרים" הבטיחו להחזיר את הכסף לכל מי שלא יאהב אותו. המהלך הצליח מאוד ודווח על מכירות של מאה ועשרים אלף עותקים.

דווקא משום כך ראוי להתעכב על סוגיה שמתעוררת באחד מספריו של קובן, תישאר קרוב שראה אור ב-2013 בידיעות ספרים (בתרגומו של ירון פריד). המסרים הסמויים המופיעים בספרים שרבים כל כך קוראים אותם מחלחלים בלי ספק ונטבעים בתודעה, אולי אפילו בלי שהקוראים ישימו לב לכך.

המסר המובלע בספר שלפנינו מטריד ומקומם מאוד. השקפת העולם המשתמעת ממנו היא שלגיטימי לאישה להיות נערת ליווי, חשפנית, אישה בזנות; שרבות מהנשים שנקלעו למציאות הזאת, שבה הן מוכרות את גופן, למעשה נהנות מאורח החיים שבו בחרו כביכול, בשל הריגושים שהוא מעניק להם: היא "אהבה את מה שעשתה. כן, אהבה. זה היה כיף, זה היה מסעיר וזה היה מחשמל. משהו תמיד קרה, ותמיד היתה תחושה של סכנה ואפשרויות ותשוקה". מדובר כאן על אישה בזנות, כן? מישהי שנאנסת שוב ושוב, שהגיעה למצב של חוסר שליטה מוחלט על חייה, שסובלת בלי ספק מאלימות יומיומית – כמתואר בטבלה שלהלן.

מתוך כתבה בעיתון הארץ

כמו כן מסתבר מהספר שגבר יכול להיות מאוהב באישה, ובכלל לא לקנא לה כשהיא "נותנת למישהו ריקוד פרטי", שהוא מסוגל לצפות בה "באהבה" ולחכות לסוף הערב כי הוא יודע "שבסוף היום – או הלילה – היא תהיה שלו." איזו מציאות מעוותת, שמוצגת כאילו היא סבירה ונורמטיבית!

אפילו כאשר אישה מצליחה להיחלץ מהחיים בזנות, נישאת ומנהלת חיים של רעיה ואם מהפרברים (במציאות זה כמעט לא קורה), בשלב מסוים בחייה היא עלולה על פי הספר להתגעגע לעולם שנטשה. להשתעמם מאורח החיים הבורגני שאימצה לעצמה, ולהשתוקק אל המציאות ההיא, של ברים אפלים ומגעים מיניים בתשלום עם גברים שונים ורבים.

זהו מסר מבחיל ומסוכן. כל מי שקרא אי פעם ספרות מחקר העוסקת בנשים שנקלעו לזנות יודע שהמיתוס של הסטודנטית העליזה שמשלימה הכנסה הוא שקרי, וכי הוא נועד אולי, במקרה הטוב, להקל על מצפונם של צרכני זנות. מי שמכיר את דף הפייסבוק When He Pays המתעד את השיח המתועב והמבחיל, הגס והמחפיץ של הגברים הללו, לא יוכל לעולם להאמין לזחיחות שבה מצייר הרלן קובן דמות של אישה שמתגעגעת לחיים של אישה בזנות. וזה לא שהסופר אינו מודע לבעייתיות של המסר שלו. כדי לסתור כביכול את ההתנגדות שתעורר הדמות שהוא מתאר בספרו הוא מקדים תרופה למכה ומצהיר מפיה שמעולם לא הייתה קורבן לגילוי עריות. בספרה מופקרות  מביאה העובדת הסוציאלית ענת גור נתוני מחקר המוכיחים כי הרוב המוחלט של נשים בזנות נפגעו מינית בילדותן, ורובן היו קורבנות לגילוי עריות.

"עשיתי בחיים שלי בחירות שאנשים לא מבינים, אבל אין לי חרטות," אומרת אחת הדמויות בספר: ברמנית במועדון חשפנות. גם היא מתוארת כמי ששמחה בחלקה, כי מה יכול לשמח אישה יותר מאשר לראות את חברותיה חושפות את גופן בפומבי, רוקדות בחיקם של זרים, נאנסות, שותות לשוכרה או מסממות את עצמן כדי לברוח מהמציאות? אכן, חיים עליזים ושמחים, כדבריה: "בשביל כמה מהבנות זאת חגיגה." הרלן קובן מבטא עיוורון מוחלט באמירה הזאת, שהוא שם בפיה של אישה.

לאמתו של דבר, צחנה מיזוגנית לא קלה עולה מהכתוב. הנשים מניפולטיביות, מפחידות, שקרניות, מרסקות את לבם של גברים. אמנם כשהן שקועות בזנות הן "חוגגות ועליזות" כביכול, אבל למעשה הן חפצים. אפשר לזלזל בהן ולהתעלם מעצם הרעיון שיש להן רגשות. רק אם מישהי נהפכת לאישה מהוגנת מהפרברים היא מתחילה להדיף ריח של לילך, מטפלת במסירות אין קץ בחמותה הזקנה ובילדיה – ממש ברוח הקדֵשה והקדושה או חוה ולילית. אפילו התיאורים עצמם דוחים ומרמזים על שנאת נשים: מישהי "גדולה, שופעת ומקומרת במקומות הנכונים […] שולחת "חיוך עקום. שערה הבלונדיני היה נפוח מדי וצבוע בגסות", ונשים מגניבות לעברה מבטים "כאילו הייתה איזה נגיף מסוכן שחותר להשמיד את כל יסודות קיומן הפרברי".

בעיני זהו תיאור די מדויק לסכנה שהספר הזה עצמו נושא בחובו.

Harlen Coben Stay Close

מאכס פריש, "הומו פאבר": מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות?

מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות? במחזה "אדיפוס" יוקסטה, האם ששוכבת עם מי שמתגלה כבנה, מתאבדת. הבן, אדיפוס, עוקר לעצמו את העיניים וגולה מעירו.

ברומן הומו פאבר, שיש בו זיקה למחזה היווני הקלאסי שכתב סופוקלס, האב המעורב במעשה הנפשע שואל את עצמו מדוע אינו נועץ בעיניו שני מזלגות, אבל מסתפק בתהייה. כמו כן, ובניגוד לאדיפוס, גיבור הרומן, ואלטר פאבר, קיבל יותר מרמז אחד לזהות האישה הצעירה שהוא מפתה. אמנם הוא מתכחש לכך שידע, זועק וטוען שאינו סוטה, אבל כשאמהּ מגלה לו מי היא אותה צעירה, הוא אינו מופתע.

אמנם בסופו של הרומן אנחנו נרמזים כי ייתכן שגם ואלטר ייענש − הוא כותב את הדיווח, או הווידוי, על מה שאירע, ממיטת חוליו בבית החולים, ומסיים את הכתיבה זמן קצר לפני שבאים לקחת אותו לניתוח בגלל סרטן הקיבה שלקה בה − אמנם אנו עדים לייסורי הנפש שהוא חש, אבל כל אלה הם כאין וכאפס בהשוואה עם מה שקורה לבת, החפה מכל פשע: היא מתה, עוד לפני שנודע לה כי הגבר שאתו שכבה הוא בעצם אביה. למעשה, המוות שהסופר מייעד לה אינו עונשה, אלא עונשו של הפוגע, של ואלטר, של האב שלא רצה בה כבת: את חנה אהובתו, אמהּ, נטש כשנודע לו שהרתה ללדת, שכנע את עצמו שהפילה את העובר והניח לחברו הטוב לטפל ב"בעיה". הוא משוכנע שאת אמהּ של הצעירה, את חנה, דווקא אהב, ואפילו שקל לרגע לשאת אותה לאישה, אף על פי שהוא מתעב את הרעיון של חיים בקרבה מתמדת עם כל אישה שהיא, אבל ספק רב אם הוא יודע בכלל לאהוב.

כמו ברומן הווירטואוזי לוליטה, שגם הוא כתוב כווידוי של הפושע שאינו מבין מה בעצם הוא מספר, איך הוא מפליל את עצמו וכמה מיאוס הוא מעורר בעצם התיאורים שלו שנועדו לדעתו להסביר את עמדתו ואת רגשותיו, גם בהומו פאבר אין למספר מושג מה הוא חושף על אישיותו. הנה הדמות שהוא מנסה לצייר: הוא לדבריו גבר מעשי (פירוש homo faber בלטינית הוא "האדם העושה"), דבק בעובדות, משתעמם מאוד מאמנות, מתפעל ממכונות (יש קטע משעשע לקורא בן זמננו, שבו מתאר ואלטר "רובוטים", כלומר – את המחשבים של סוף שנות החמישים במאה העשרים, אשר "מופעלים על ידי נורות ואַקוּאוּם אלקטרוניות, מכונות העולות כבר כיום על כל מוח אנושי, בדקה אחת 2,000,000 פעולות חיבור או חיסור"…). הוא לדבריו  "טיפוס העומד על שתי רגליו" המתנגד "להיסטריה" הנשית, ובטוח שהאמהוּת איננה אלא "אמצעי לחימה כלכלית בידי האישה". הוא גם לא אנטישמי. עובדה: כשחנה, יהודייה למחצה, הודיעה לו שהרתה, היה "מוכן", כדבריו, לשאת אותה לאישה, על אף חוקי הגזע הגרמניים שהוכרזו בנירנברג, ולעשות זאת בחיפזון, כי קיבל הצעה מפתה ודחופה לעבוד בעיראק. לעולם לא יבין מדוע נפגעה כששאל אותה אם היא בטוחה שהרתה − בעיניו זאת "שאלה עניינית והגיונית", מה הפריע לה בתגובתו הפושרת: "לא יצאתי במחולות מרוב שמחה על שעומד אני להיות אב," ובכך שדיבר על העובר שלה, לא של שניהם. באישה שאהב לכאורה פגע מאוד. יחסו אל נשים אחרות מחפיר לא פחות. אל אייווי, בת זוגו האמריקנית בהווה, הוא ממש מתאכזר – בז ולועג לה, מנצל אותה, מתעלל ומגחך כשהוא נוכח בכאבה. אין לו, כך נראה, שום יכולת לאהדה, להזדהות, להבנה של רגשותיו של הזולת.

הוא אדם אטום רגשית. אין לו למשל מושג מדוע לא נשא בסופו של דבר לאישה את חנה "הדבר לא נסתייע, האמת, איני יודע מדוע". אפילו בתחום שבו הוא בשיא כוחו, לכאורה, עולם המכונות, הוא מתגלה בחולשתו: מסתבר שהמהנדס הענייני הזה, שאוהב כל כך "מכונות", סובל מחרדה עמוקה מפני טיסות.

ובכל זאת, על אף כל חסרונותיו, הסופר מפגיש אותו עם האישה המקסימה, בתו, ומבקש מאתנו להאמין שצעירה בת עשרים עשויה להתאהב בגבר בן חמישים שיכול להיות אביה (שהוא אביה!); מי שבניגוד לה ולאמהּ אינו מסוגל להבין את הרגשות המובעים באמנות, משתעמם במוזיאונים, בגלריות ובאופרה, והולך אליהם רק כמניפולציה (ומשקר אפילו לעצמו, כאילו לא ידע בדיוק מה הוא עושה ומדוע), רק כדי ללכוד אותה ברשתו. הוא משקר לה, לא רק כשהוא לא מתגבר על רצונו לשכב אתה כשהוא חושד בזהותה, אלא גם במהלך החיזור והפיתוי. הוא אמנם דואג לה, "כמו אב" – משיג לעצמו מכונית כדי למנוע ממנה לנסוע בטרמפים ולהסתכן ומסיע אותה למחוז חפצה, אבל עושה זאת בעצם כדי להשיג ממנה את מה שנחוץ לו – קשר מיני איום ומחריד, שהיא תשלם עליו בחייה.

יש אמנם כמה רגעים שבהם חדוות החיים התוססת של הצעירה, זָאבֶּת (כינוי חיבה שהוא מעניק לה, מכיוון שהוא מתעב את השם אליזבת שהעניקה לה אמהּ), היצירתיות שלה ודמיונה העשיר ממיסים בו משהו: בלילה שקדם למותה הם מטיילים ביער ועורכים תחרות דימויים שיתארו את הנופים שלפניהם: "צללינו באור הירח: כמו גזירי נייר! […] במרחק הים: כמו פח של בדיל, אמרתי, […] קרניו הראשונות של השחר: כמו חרסינה! […] האוויר בשעה זו: כמו סתווניות. אני אמרתי: כמו נייר צלופן שאינו עוטף דבר."  אפשר אולי לרגע לראות שיש בין השניים דמיון שיכול אולי לעורר את חיבתה, אבל מהלך העלילה, מותה של הצעירה שאת חייה ביקש אביה לקפד עוד כשהייתה בבטן אמהּ, מקוממים ומייסרים את הלב. ואולי דווקא משום כך המוות הזה נכון, שהרי ידוע כי כך בדיוק קורה במציאות: העונש על גילוי עריות מוטל תמיד על הקורבן. לא רק שפוגעים בה, מעוותים את חייה, גוזלים ממנה את האהבה ההורית שכל ילדה זכאית לה, לא רק שמבלבלים את נפשה, הופכים את עולמה ומייסרים אותה, בסופו של דבר, אם הסוד נחשף (ולפעמים גם בלי שזה יקרה), גם מַגְלים אותה ממשפחתה ומנשלים אותה מחייה, בלשון השאלה, או תרתי משמע.

בשולי הדברים יש לומר עוד כמה מילים על הספר כפי שהוא מופיע בעברית. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור בהוצאת ספרית הפועלים ב1963, בתרגומה של עדנה קורנפלד. העותק שלפני הוא המהדורה החמישית של הספר, משנת 1977, ויש בידי גם עותק מתוך מהדורה מחודשת, כביכול, "הדפסה חמש עשרה", כך כתוב, משנת 1993. קשה להאמין, אבל גם במהדורה ה"מחודשת" שינו רק את עטיפתו של הספר, וכל הכשלים והלקויות המדהימים שהופיעו במהדורה הראשונה, נשמרו כמות שהם. כמות הטעויות ושיבושי הלשון עצומה. הנה כמה דוגמאות קטנות: "זה את זו" במקום "זה את זה"; "קרייארה", במקום "קריירה", "מסטורין", במקום "מסתורין"; "מיזיע",  במקום "מזיע", "עישננו",  במקום "עישנו", "אנאנאס" במקום "אננס", "התחתננו" במקום "התחתנו"; "כושייה" במקום אישה שחורה, או כל ניסוח סביר אחר; "צ'יקאגו", במקום שיקגו; ולא מעט מילים וביטויים תמוהים: "תשרוגת צמחים", "כלירעם", "חוזמים"  "אסוכים"…

הומו פאבר במהדורה הראשונה

דומה כי מה שיכול היה, בלית ברירה, "לעבור" לפני יותר מחמישים שנה, כשהעברית המשיכה עדיין להתפתח וטרם התייצבה, לא היה צריך להופיע שוב בדפוס כעבור שלושים שנה. אכן, ראוי היה בהחלט להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, אבל באותה הזדמנות צריכים היו לתקן את כל הפגמים. יחד עם זאת, האמת צריכה להיאמר: הומו פאבר הצליח מאוד גם במתכונתו הלקויה, ואם כך, סבר כנראה המוציא לאור, מדוע לטרוח ולהוציא כספים, כשהקוראים מוכנים להשלים עם המוצר הפגום המוגש לו?

ענת גור: גוף זר

ביסוד הספר הזה עומד האומץ של נשים לדבר על הנורא מכול, במטרה לחולל שינוי בטיפול בנשים שסובלות מהפרעות אכילה קשות, והמחויבות שלי, כמי שיצאה לדרך הזו ושמעה את זעקתן, לתת לה במה, להמשיג אותה בעזרת הכלים המקצועיים שיש לי ולקרוא לשינוי. הטיפול בנשים שנפגעו מאכזריות אנושית מחייב אותנו, המטפלים, לקחת על עצמנו את המשימה הקשה, לעתים סיזיפית, של בניית ברית טיפולית מלאת כבוד הדדי, חמלה, אהבה ואמפתיה. להצליח לזרוע זרעים של אנושיות, ריפוי וערבות הדדית בתוך האדמה החרוכה מבגידת סוכני החברה שבה אנו חיים.

ענת גור, "גוף זר": מדוע הספר הזה יכול להציל חיים

רק לעתים נדירות מזדמן לאדם לקרוא ספר ולדעת שמה שכתוב בו יכול – כך ממש − להציל חיי אדם.

כזה הוא ספרה החדש של ענת גור, גוף זר, שכותרת המשנה שלו היא: "הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם".

ספרה הקודם של גור, מופקרות, טיפל בסוגיה של נשים בזנות. שם מופקרותהראתה גור כיצד במרבית המקרים, אם לא בכולם, זנות היא קורבנות-חוזרת של נשים שנפגעו מינית בילדותן, בעיקר פגיעה של גילוי עריות.

בגוף זר דנה גור, כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, בהפרעות אכילה של נערות ונשים ובפרקטיקות השגויות וההרסניות שבאמצעותן נהוג לטפל בהן, ומציעה גישות חלופיות לטיפול. לצורך מחקר שערכה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, ראיינה ענת גור נשים ונערות, בדקה את הקשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות בילדות, ובחנה כיצד מטפלים בהן. התיאורים והעדויות מסמרי שיער.

הפרעות האכילה מתחלקות לשמונה סוגים, שגור מתארת אותם בחלקו הראשון של הספר. הידועות ביותר ביניהן הן אנורקסיה, בולימיה והפרעת אכילה בולמוסית. לכל אחת מההפרעות הללו יש יותר מפרשנות אחת: המרדף אחרי הרזון נתפס כרצון לסלק את הנשיות (תרבות הרזון הרווחת כיום בחברה מספקת לסובלות מההפרעה הזאת לגיטימציה), לצמצם את המקום שהגוף תופס בעולם, לתקוף אותו, בהיותו מקור לכאב, להקיא אותו כדי שייעלם. ההשמנה משמשת כשריון הגנה.

מחקרה של גור חשף שלקורבנות פגיעה מינית בילדוּת ו,לנפגעות גילוי עריות במיוחד, יש בבגרותן מאפיינים משותפים רבים: הן סובלות מדיכאון, אימפולסיביות, ניתוקים, תחושות עזות של בושה והאשמה עצמית, קושי לווסת רגשות, הרסנות עצמית ורה-ויקטימיזציה, כלומר – נטייה להיקלע למערכות יחסים שמשחזרות את האלימות הפוגעת שחוו בילדותן.

פרויד, שבעיניו היה אמנם הגוף הנשי חסר, מעין גבר מסורס, הכיר במקורות הטראומטיים, בעיקר בטראומה מינית בילדות, של הפרעות נפשיות קשות, וכינה זאת "גילוי מקורות הנילוס" שבנפש, אבל חזר בו מכך. מי שהשיבו את ההכרה בעוצמת הנזק שמחולל גילוי עריות היו דווקא חוקרים ממדעי החברה ולא מתחום בריאות הנפש, וכן פעילים חברתיים ופוליטיים, למשל פמיניסטיות. אלה רואות בניצול ילדות גילוי קיצוני של נורמות חברתיות: החפצה של הגוף הנשי שנועד לשימושם ולהנאתם של גברים. אכן, מרואיינות אחדות סיפרו על הצורך להעלים את יופיין, כי היה הסיבה לפגיעה בהן.

ענת גור מביאה בספרה קטעים מתוך הראיונות שערכה, כדי להבהיר סוגיות שונות הנוגעות בקשר שבין גילוי עריות להפרעות אכילה. כך למשל היא מראה כי הפרעות אכילה מבטאות מעשים שנעשו בגופן של ילדות עוד לפני שהיו להן מילים לומר את מה שעוללו להן: "זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את, הגוף שלך מקיים אותן. כמה אַת כלום."

חלק מהנשים שענת גור ראיינה סירבו להכיר בקשר בין הפרעת האכילה שסבלו ממנה לפגיעה המינית שעברו, אבל לרובן היה ברור לגמרי שהקשר קיים. היו כאלה שזעמו עליו וסירבו להשלים עם העובדה שהפגיעה ממשיכה לנהל את חייהן בצורה כל כך הרסנית, ואחרות נאחזו בהפרעת האכילה כהוכחה למה שזכרו, אך בה בעת לא ידעו שהן נפגעות גילוי עריות. (זהו ניתוק אופייני בין מה שהנפגעת יודעת למה שנפשה מסוגלת להבין באמת): אחת המרואיינות אמרה שהפרעת האכילה משמשת לה כמעין "תעודת אומללה". משהו להיאחז בו.

הפרעות האכילה מבטאות האשמה עצמית, וגם הרס עצמי. הגוף אשם, כי באמצעותו פגעו בהן. ההפרעה משמשת כמעין התאבדות אטית. היו מרואיינות שתיארו קשר ישיר בין הפגיעה המינית למאבק הנוגע באוכל. כך למשל סיפרה אחת מהן כיצד הדוד הפוגע השאיר אותה לבדה בפרדס נטוש, כי סירבה לאכול.

גור מעמיקה ומתארת את הפתולוגיות הנפשיות הכרוכות בהפרעות אכילה והנובעות מהפגיעה האלימה של גילוי עריות. למשל – הפרעות דיסוציאטיביות, מה שנקרא בעבר "הפרעת ריבוי אישיות", שאינן אלא ניסיון נואש של הילדה הנפגעת לפצל את אישיותה לחלקים מנותקים, כדי לשרוד את הזוועה ולהסתיר אותה מפני עצמה. "הגוף שלי הוא משהו, הוא לא חלק ממני," אמרה אחת מהן.

בחלקו השני של הספר מביאה גור עדויות של נשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או טופלו במרכזים לריפוי הפרעות אכילה. וכאן החלק המחריד באמת של הספר. בפתיח לפרק מצטטת גור את ג'ודית הרמן, שכתבה את טראומה והחלמה ואת Father Daughter Incest, שתי אבני יסוד בהבנה של טראומה ושל גילוי עריות. וכך כתוב בציטוט: "שום התערבות הנוטלת מן הנפגע את כוחו אינה יכולה לעודד את החלמתו". מיד אחרי כן מתחילות להופיע העדויות, שאין מילים לתאר את גודל תחושת הזוועה שהן מעוררות.

קודם כול, מסתבר כי במרבית המקומות שבהם מטפלים בנפגעות מתעלמים לחלוטין מהקשר ההדוק שקיים בין גילוי עריות להפרעות אכילה, או פשוט לא יודעים שקשר כזה קיים. מתייחסים אל הגוף, ורק אליו: כמה עלית או ירדת במשקל, כמה אכלת. בכך משחזרים המטפלים את הפגיעה. שוב רואים "רק את הגוף… בלי שיש בן אדם בפנים", כדברי אחת המרואיינות. זאת ועוד: דרכי ההתערבות "חודרניות וכפייתיות", תוך ניצול של כוח וסמכות. למשל − מחדירים לנפגעת זונדה, חרף התנגדותה. למשל – מזמינים שני שומרים שנושאים אותה בכוח ל"חדר רגיעה" שהוא בעצם מקום שמענישים בו את מי שאינה משתפת פעולה. למשל – קושרים אותה, ומאכילים בכוח, במעין אונס נוסף, שהפעם אחראים לו המטפלים האמורים לרפא אותה!

במקום ליצור יחסים שוויוניים, מכילים, חומלים, במקום להעצים אותן ואת כוחן, נוהגים בהן בשרירותיות ובנוקשות. ובעיקר – לא נוגעים כלל במצוקות האמיתיות, במה שגרם מלכתחילה להפרעת האכילה. יש מטפלים שפוקדים על הנפגעות שלא לדבר על הפגיעה. יש כאלה שלא מאמינים להן. רובם פשוט מתעלמים. כאילו לא הייתה. זכור במיוחד ריאיון עם נפגעת שאילצו אותה להשתתף ב"טיפול משפחתי" – גם זה אחד האבסורדים שמתעקשים עליהם במרכזים הללו – ביחד עם האב שפגע בה ונטש את הבית ואותה כשהגיעה לגיל ההתבגרות. לצורך ה"טיפול" איתרו את האב ואילצו את הנפגעת לשבת אתו שוב ושוב. אחרי חודש של תחינות, ולאחר שגילתה את סודה למטפלת ולאמה, "ויתרו" לה על המפגשים המשותפים עם הפוגע, אבל מכאן ואילך לא הזכירו עוד את הפגיעה ולא אמרו עליה מילה. הנה שחזור: בילדות אמה התעלמה ועצמה את עיניה מלראות, ובמרכז הטיפולי מתרחשת אותה עצימת עיניים שלא תיאמן, הפעם מצדם של המטפלים!

על כך נוספים תיאורי תגובות חסרות כל רגישות: "מה הייתה מערכת היחסים שלכם?" שאלה מטפלת אחת את המטופלת שלה, כשזאת דיברה על אב חורג שניצל את הפגיעוּת שלה ואנס אותה שוב ושוב במשך שנים!; תיאורים של אטימות מוחלטת כלפי הנפגעת: "כאילו הכול חוקים, חוקים, חוקים, חוקים. אסור לשבת בגבעת ברוש על הרצפה. ולי היה נורא קשה. הייתי מתעצבנת, הייתי בוכה. ישר הייתי הולכת לשבת בפינה, ברצפה. בשילוב רגליים. המדריכה: 'קורנית, קומי, קורנית, קומי, קורנית, קומי,' אבל את רואה שאני בוכה, לא תבואי תשאלי מה קרה?"; וגם התייחסויות שמעוררות פלצות: מטופלות שאזרו עוז וסיפרו על הפגיעה המינית "נזרקו" מהמרכז לטיפול בהפרעות אכילה, "כי זה לא המקום שמתאים לך." האם יש צורך להסביר ולהדגיש את תחושת אי השייכות, ה"הומלסיות" של אישה שאפילו בילדות לא היה לה מקום בטוח בעולם? שפגעו בה בביתה, והנה היא נזרקת שוב, מטולטלת ממקום למקום בלי שום התחשבות ברצונותיה ובמשקעים שהיא נושאת אתה? ואפשר לספר גם איך מתייגים נפגעות, למשל קובעים שהן "בורדר ליין", הפרעה שנחשבת קשה מאוד לטיפול ופוטרת לכאורה את המטפלים מהצורך להבין שיש למצוקות הללו מקור, ומהמאמץ לראות את המטופלת ולהעניק לה את מה שהיא צריכה: חמלה, אהדה, תחושה של כוח ושוויון, חוזה טיפולי שלא רק מציב גבולות, אלא גם רואה אותה ואת צרכיה המיוחדים.

וכאן אנו מגיעים לחלקו השלישי של הספר, שאותו, כך נדמה לי, חייבים לקרוא כל מי שמבקשים לטפל בנפגעות (ואולי לא רק בהן!). גור מסבירה את ההבדל בין הפרעת לחץ פוסט טראומטית רגילה למורכבת. האחרונה נובעת לא מאירוע חד פעמי שמתרחש בבגרות, אלא נובעת מפגיעה מתמשכת וכרונית שמתרחשת בילדוּת. גור עומדת על חומרתה של טראומה כזאת.

היא מתארת את ההפרעות הנוספות הנובעות מגילוי עריות, למשל:  "סומטיזציה, דיסוציאציה וחוסר ויסות של רגשות", שלושה תסמינים מרכזיים של מי שעברו טראומה מתמשכת וכרונית, ומה שהכי חשוב: היא מונה ומפרטת את דרכי הטיפול הראויות. בה בעת היא רואה גם את המטפלים עצמם, מבינה את עוצמת הקושי הכרוך בטיפול במי שפגיעתן חמורה ומחרידה כל כך, ומציעה להם כיצד להתמודד עם הקשיים.

הספר גוף זר נחתם באמירה אישית של ענת גור: ההיסוס שלה לפרסמו, שמא יראו בו ביקורת נוקבת שהיא מותחת על מטפלים שעמם היא עצמם נמנית. ובכל זאת החליטה להוציא את הספר לאור, וטוב עשתה, כי אי אפשר להפריז בחשיבותו.

כדי להסביר מדוע אני יודעת עד כמה הוא חשוב אעבור כאן גם אני לנימה אישית: בקיץ שעבר כתבתי מאמר, "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שפתח את קובץ  המאמרים עולם בלי סודות (בהוצאת הקריה האקדמית אונו).  סיפרתי בו על ההתנסויות הקשות שהיו לי עם מטפלים שלא היה להם מושג כיצד לטפל בי, כנפגעת גילוי עריות. תיארתי במאמר שניים מהם, מטפל ומטפלת שפגעו הרבה יותר מאשר עזרו. למרבה הצער, הם לא היו היחידים.

אני לא יכולה להימנע מהתהייה כיצד היו נראים חיי הבוגרים אילו קרא מישהו מהמטפלים שהגעתי אליהם − אל הראשון שבהם כשהייתי רק בת עשרים ושלוש − את ספרה של ענת גור, אילו ידעו כיצד יש לנהוג, ומה אסור בתכלית האיסור לעשות (בין השאר, למשל: להתעלם לחלוטין מהפגיעה שחשפתי, להאשים אותי דווקא, לתקוף אותי על כך שסיפרתי…).

הרומן שכתבתי יופי לי יופי לי (ידיעות ספרים, 2006) הוא מונולוג של אישה לא צעירה, נפגעת גילוי עריות, שפונה אל אמה ומנסה להבין מדוע האם התעלמה, התנכרה, ובסופו של דבר גם ניתקה את הקשר עם בתה. מופיע בו תיאור שמתקשר היטב עם נושאו של הספר גוף זר: האכלה בכוח כסצנה דמוית אונס. הנהו:

 

מתוך יופי לי, יופי לי


כמי שהייתה שם, כמי שנאבקה במשך רוב שנות חייה להחלים מתוצאות הפגיעה (הצלחתי בכך, אבל רק אחרי שפגשתי, לקראת גיל חמישים, במטפל מיטיב ומבין), אני קוראת למטפלים, לנפגעות, לבני משפחה, למי שחושדים ולמי שחוששים, למי שיודעים ולמי שמתקשים: קראו את גוף זר. הוא ספר חובה שיכול, כאמור, להציל חיים.


בשולי הדברים: הנה סיפור קצר שכתבתי, "האמת הפחדנית", אשר מתקשר לענייננו.

 

כשחוק השתיקה מופר

רבים מן הנפגעים שגדלו במשפחות מתעללות מצייתים שנים רבות לצו של שתיקה השורר בהן. בשמרם את סודות המשפחה הם נושאים נטל כבד שאינו שייך להם. בנקודה זו בהחלמתם יש מהם שבוחרים להודיע לבני משפחותיהם שחוק השתיקה הופר ללא תקנה. בעשותם כן הם מסירים מעליהם את נטל הבושה, האשמה והאחריות ומניחים אותו במקום הראוי לו, על כתפי המתעלל.

עימותים עם בני המשפחה או גילויי סודות יכולים להיות בעלי כוח מעצים רב, ובלבד שהם מתוכננים היטב ונעשים בעיתוי הולם. אין לעשותם עד שלא הרגיש הנפגע שהוא מוכן לומר את האמת כפי שהיא ידועה לו, בלי צורך באישור ובלי פחד מפני התוצאות. הכוח שבגילוי  טמון במעשה אמירת האמת. תגובתה של המשפחה אינה חשובה. אמנם אישורה יכול לגרום נחת כאשר הוא מתרחש, אבל פגישת גילוי יכולה להצליח גם כאשר המשפחה מגיבה בהכחשה נחרצת או בחמת זעם. אז ניתנת לנפגע הזדמנות להתבונן בהתנהגויות המשפחה ולהיטיב להבין את הלחצים שהיה נתון להם בילדותו.

[…] הנפגע צריך להתכונן לקבל כל תוצאה. גילוי מוצלח מלווה כמעט תמיד בהתרוממות רוח ובאכזבה כאחת. מצד אחד, הנפגע מופתע מאומץ לבו ומתעוזתו. אין הוא מפחד עוד ממשפחתו ואינו אנוס להשתתף ביחסים משפחתיים הרסניים. מצד אחר, מתבררות לו מגבלותיה של משפחתו.


טראומה והחלמה, ג'ודית הרמן

 

מה קרה לילדה ששמרה על סוד

הספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, ראה אור בימים אלה.

בקובץ חמישה עשרה מאמרים. להלן המאמר הראשון, שאותו כתבתי.


מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)

המטופלת, אישה צעירה, בת עשרים ושתיים, ישבה בחדרו של הפסיכיאטר וניסתה להתרכז. מעבר לקיר נשמעו רעשים. שקשוקי כלים, דיבורים, קולותיהם של בני הבית. את פניהם, של אשתו ושל בניו, לא נאלצה לדמיין. מדי פעם פתח לה אחד מהם את דלת הכניסה לבית והחווה בידו לעבר פינת ההמתנה שחיברה בין שני חלקי הדירה, כשחלפו על פניה בדרכם מכאן לשם ויכלו להביט בה והיא בהם.

לפעמים, כשהיתה בחדרו בשעת הטיפול, חדרוּ מבעד לקיר צלילים של מריבה גועשת, התחצפות, קוצר רוח, כעס. באותם רגעים הבחינה שהמטפל קשוב, אבל לא אליה. היא לא ידעה איך להגיב אל הדריכות שלו, המופנית בחשאי אל משפחתו, חשבה שהתנהגותו טבעית. זאת הרי משפחתו ומה שקורה שם חשוב לו יותר ממה שהיא מספרת לו כאן. היא התלבטה אם לומר לו – גש אליהם, אני אחכה. או אלך הביתה. זה בסדר. או שאולי, מפאת הנימוס, עליה להתעלם, להמשיך לדבר, כאילו לא שמה לב. גם כששרר מעבר לקיר שקט, חשבה לא פעם על הנוכחים הנסתרים. הרי כשם שהיא יכולה לשמוע אותם, גם הם יכולים לשמוע אותה. האם הם יושבים שם עכשיו ומצותתים? ואולי גם מתלחשים ביניהם ומגחכים? אף על פי שהרגישה אי-נוחות לא עלה בדעתה בכל חודשי הטיפול להסגיר אפילו ברמז את הרגשתה. היה ברור לה שאין לה שום זכות לעשות זאת. להטריד. לומר שמשהו מפריע לה. להטיל ספק בהחלטות של אדם סמכותי.

"תמשיכי, תדברי כאילו התינוקת לא כאן"

כמה שנים אחרי כן כבר הייתה בטיפול אחר, אצל פסיכולוגית. פינת ההמתנה אצלה הייתה מבודדת משאר חלקי הבית, ולא היה אפשר לפגוש במטופל הקודם בדרכו החוצה. שתי דלתות שונות הפרידו בין היוצא לנכנס. בין מי שזה עתה הגיע ומי שכבר סיים. אכן, מעולם לא נתקלה במישהו מהמטופלים האחרים, אבל כן ראתה את בעלה של הפסיכולוגית כי גם בביתה פתח לפעמים הבעל את הדלת. הוא גבוה, רזה ורציני, ציינה לעצמה. פעם אחת שמעה את הפסיכולוגית פונה אליו בבקשה, הוגה את שמו בנימה מתפנקת שעוררה במטופלת תהיות: האם האישה הזאת, שרוב הזמן מקפידה כל כך על ארשת פנים קפואה, כמו מראה, כמו קיר, בוכה לפעמים מעלבון, ממש כמוה? האם גם בעלה מכנה אותה בשמות גנאי כאשר דבר-מה שאמרה או עשתה הכעיס אותו? (או חובט בפניה ושובר לה שיניים, בועט בגופה ומטיח על הקיר עציצים שהיא אוהבת, הופך על הרצפה בחדר הילדים את אמבטיית התינוק המלאה במים, מנפץ צלחות, מרוקן את הארנק שלה ומצית את תכולתו?) יום אחד בשעת ביקור נשמע מהחדר הסמוך קול בכי שלא פסק. "לכי אליו," אמרה לה המטופלת, "אני לא מסוגלת לשמוע תינוק בוכה." המטפלת היססה רגע קצר, קמה, יצאה מהחדר, חזרה עם תינוקת בת כמה חודשים והשכיבה אותה בחיקה, קרוב לשפת השולחן שהפריד תמיד בינה לבין המטופלת. "בדרך כלל היא לא מתעוררת בשעות האלה," התנצלה, והוסיפה: "תמשיכי, תדברי כאילו התינוקת לא כאן."

הפסיכיאטר הקפיד תמיד על המראה המדויק של חדר הטיפול. אצלו המכתבה הגדולה ניצבה בצד, ועליה כמה דפים ועט. הספרים שעל המדפים סודרו על פי נושאים – מחלות של הנפש וגם כאלה של הגוף – שהרי היה גם רופא. בין הכורסאות נשמרה תמיד זווית של תשעים מעלות, והאור עומעם. כשהגיעה אליו פעם בשעות היום, קם וסגר את התריסים, כדי שהאפלולית לא תהיה שונה מהרגיל. הוא הרבה לפמפם במקטרתו. השהות שבין הפמפומים לדיבורים התארכה לפעמים מאוד. המטופלת ישבה וחיכתה למוצא פיו. לפעמים  נמשכה השתיקה כמעט לאין קץ. בהתחלה סברה שהוא מהרהר במה שסיפרה לו. אחר כך הבינה שאולי הוא מצפה להמשך דבריה. כל פרק דומייה כזה היה יקר מאוד. שקלים רבים לכל דקה.

שתיקה שווה זהב

גם אצל הפסיכולוגית התארכו לפעמים השתיקות. המטפלת חיכתה שהמטופלת תפתח את השיחה. מעולם לא שאלה אותה לשלומה או אם היא רוצה להמשיך ולדבר על משהו שנקטע במפגש הקודם. המטופלת הבינה שזהו צו המקצוע. היא הניחה שיש בחוג לפסיכולוגיה קורס ששמו "השתיקה ככלי טיפולי" או "לשתוק ולרפא", (או אולי "שתיקה שווה זהב"?), ושבהכשרה המקצועית לומדים הפסיכולוגים, ככלל שאין לחרוג ממנו, שאין ליזום שום דבר, לעולם, ודאי שלא במעשים, אבל גם לא במילים. לעובדים סוציאליים מותר להתערב בחיים הממשיים של הפונים. לפסיכולוגים מקצועיים אסור בתכלית האיסור להציע למטופליהם עזרה. הם לא יעלו על  דעתם, למשל, לטלפן אל מטופלת שהביעה משאלות אובדניות או תיארה חשש מפני התנהגות מאיימת ואף רצחנית  מישהו כלפיה או כלפי הקרובים לה. השעה הטיפולית היא העולם הקיים היחיד. היא היקום. החשוב ביותר מתרחש במהלכה: הקשר בין המטפלת למטופלת, יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, ההכלה, התלות, השחזור, וברבות הימים אולי גם תיקון, ניתוק וההשתחררות. אסור אפוא למטפלת להראות התעניינות החורגת מהשעה הטיפולית. ואסור לה גם להתקיים כאדם אמיתי וחי. היא גם לא תשיב על שאלות ישירות. כשהמטופלת שאלה אותה לגילה, הגיבה בשתיקה ממושכת, ואז השיבה בשאלה: "למה חשוב לך לדעת?" (ובכל זאת: התינוקת. הבית מרובה המפלסים ששכן באחת השכונות היקרות ביותר בישראל. הגינה המשגשגת, המעוצבת, והכלבים שנבחו בפתח, לטשו  שיניים והסתערו על הגדר, ובכל זאת – בעלה. אולי יכלה לקבל את מטופליה במקום אחר, נטול סממנים משפחתיים ורמזים להעדפותיה ולטעמה? מקום שהיה מאפשר לה לשמור על ההפרדה המוחלטת בין דמותה הפרטית לתפקידה? אבל המטופלת אמרה לעצמה שהיא מבינה את הפסיכולוגית לחלוטין: העבודה מהבית נוחה יותר.)

באחת הפגישות נמשכה השתיקה חמישים דקות. בתחילתה עדיין הייתה השתיקה רגילה. מעין הקדמה קלה שיש בה ציפייה להמשך. כזאת שלא מעוררת תהיות, ספקות או מבוכה. אחרי כן התחילה השתיקה להתעבות, להתקשות. נעשתה כבדה מאוד. ומוזרה. היה בה כעס שהלך והתרוקן, הלך ואזל, עד שנהפך ללא כלום. שתי נשים יושבות זו מול זו. לפני האחת מונח בתחתית השולחן, על מדף סמוי מעיני האחרת, שעון שמורה לה כמה זמן כבר חלף וכמה עדיין נותר. על השולחן הייתה קופסה עם ממחטות נייר שלא היה בהן צורך. בתום חמישים הדקות הודיעה הפסיכולוגית, כדרכה, שצריך לסיים. ואז הוסיפה – זאת הייתה פגישה חשובה במיוחד. המטופלת השתדלה להשתכנע שאכן קרה משהו משמעותי, אם כי לא הצליחה להבין מהו. היא המשיכה לשתוק, לא הביעה תמיהה ולא ביקשה הבהרות.

אין להבין מכך שהשתיקות הטיפוליות רעמו תמיד. לא ולא. לרוב נאמרו בפגישות דברים. התנהל שיח שהיה ברובו דיבור מתמשך של המטופלת. האחריות לקיומו הוטלה עליה בלבד. מה שהביאה, מה שהביעה, התקיים.

אל הפסיכיאטר הגיעה בשנה השנייה לנישואיה, כשכבר הייתה אימא לתינוק בן כמה חודשים. היא גרה עם בעלה בדירה שנרשמה על שם שניהם, בלי שנאלצו להתחייב למשכנתה, הוריו של הבעל קנו אותה למענם. הכול נראה תקין. שני בני הזוג עבדו והפרנסה הייתה טובה. לפעמים נפגשו עם אנשים שכונו חברים, אם כי ההזדמנויות לכך לא היו רבות, כי בסופי השבוע בילו תמיד עם המשפחות המורחבות: כל ערב שבת הגיעו לארוחה אצל הוריה, כל שבת שהו אצל הוריו, משעות הבוקר המאוחרות ועד הערב. החברים היו מבחינתה של המטופלת אנשים זרים, כאלה שהתוודעה אליהם לאחרונה ולא ממש הכירה, כולם זוגות נשואים. במפגשים איתם לא דובר מעולם על רגשות או על תקוות, ולא נחשפו מצוקות או תהיות. להפך, כולם הקפידו להפגין לראווה את הצלחותיהם והתמקדו בתחרות הסמויה ששררה ביניהם – למי הדירה הכי מעוצבת, הבגדים הכי נאים, התינוק הכי מפותח, מי המארח הכי מרשים. המטופלת סבלה רוב הזמן. תחושות של זיוף, צרימה, ורעשים פנימיים בלתי-נסבלים ליוו אותה כל העת. היא הרגישה שאינה חיה את חייה כמו שנועדו להיות. שאינה נינוחה ואינה אמיתית רוב הזמן, אך לא ידעה מה לשנות וכיצד. אמנם הייתה אישה נשואה ואם, למדה באוניברסיטה, ולכאורה תפקדה כיאות, אבל הרגישה כאילו היא יצור מכוכב לכת אחר שנקלע אל כדור הארץ, שאינה מתמצאת בשפת המקום ובהלכותיו. לא פעם תהתה כיצד בעלה, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים בלבד, כבר יודע כל כך הרבה על חיי המעשה: איך לקנות מכונית, לחסוך כסף, לתקן תקלות, מה מחיריהם הסבירים של דברים, מה עושה ביטוח ואיך מפעילים אותו בעת הצורך, איך מגיעים למקומות. היא נאבקה בחוסר האונים שלה ויכלה לו. מצאה את מספר הטלפון של התחנה לבריאות הנפש בעיר מגוריה, קבעה פגישה והגיעה. האישה ששוחחה איתה אמרה לה מיד שהמקרה שלה קשה מדי. שהתחנה הציבורית לא תוכל להועיל לה. שהיא זקוקה לטיפול פרטי, כנראה ממושך ואינטנסיבי, ונתנה לה את מספר הטלפון של הפסיכיאטר.

אחרי שקבעה איתו את המפגש הראשון, הבינה כי מיום שהיא זוכרת את עצמה ציפתה לרגע שבו תוכל לדבר – עדיין לא ידעה על מה – ולהישמע.

"תשאירי את המפתחות ותעופי מכאן"

מאחר שהמוקד לכאבה, שרק אותו ידעה לנסח במילים, היה הקשר הלא-מספק עם בעלה, הפצירה בו להצטרף אליה לשיחות הטיפוליות, "כדי לשפר את חיי הנישואים". בעלה נהג לומר לה שהיא הדבר הכי חשוב בחייו, ושיהיה מוכן לחתוך למענה את ידו הימנית (היא השיבה תמיד שאינה רואה בעצמה "דבר", אלא אישה, ושאין לה שום צורך ביד קטועה, שלו, או של כל אדם אחר). למרות אהבתו המוצהרת, היו לבעלה טענות רבות מאוד כלפיה. הוא מתח ביקורת על מבנה גופה, על האופן שבו שטפה את הכלים, על כך שלא בישלה למענו ברצון ובהתלהבות. "אז מה אם את צמחונית?" טען נגדה. "אם באמת היה אכפת לך ממני, היית נהנית לטגן בשבילי כבד, ולא עושה את זה רק כי צריך." אהבתו לא מנעה ממנו גם לומר לה בכל פעם שכעס עליה, וזה קרה לעתים תכופות, שהיא מתבקשת לעזוב את הבית, או בלשונו, "תשאירי את המפתחות ותעופי מכאן." לא היו לה בעיניו זכויות על הדירה. הרי הוריה סירבו לתרום לקנייתה.

לא היה למעשה שום תחום בחייהם המשותפים שאחד מהם היה שבע רצון ממנו. המריבות היו קולניות מאוד, והמטופלת הרגישה לא פעם שאינה מסוגלת לשלוט בכעס שלה או לבלום אותו. היא ביטאה אותו לעתים מזומנות בצעקות רמות, שהטרידו מאוד את בעלה. לכן, כנראה, נעתר בעלה והסכים להצטרף אליה לשיחות הטיפוליות. אחדות מהן התקיימו בצוותא, והאחרות בנפרד.

כבר במפגש הנפרד הראשון שלה עם הפסיכיאטר, כשסיפקה לו עובדות  על עצמה – מתי  נולדה, היכן גדלה, מה עשתה – הוסיפה, כמו שעשתה בשיחה היחידה שלה בתחנה לבריאות הנפש, פרט ביוגרפי שלא נראה בעיניה מהותי: היא עברה גילוי עריות. אביה, ציינה בענייניות ובלי שום מעורבות רגשית, פגע בה במשך שנים, בילדותה, בנעוריה. היא לא סיפרה פרטים על האמירות והדיבורים, על ההצצות המלוות בלעג, על החדירה אל רשות הפרט שלה, החקרנות והסקרנות הפרוצה, אחרי כן גם הנגיעות. לא הזכירה את הידיים שפלשו אל גופה בשנתה, את האצבעות שחדרו, את הגוף שהצמיד אותה אליו, את הנשיפות, הריח, צמרמורות הגועל, הקיפאון, הבעתה והבחילה. גם לא ציינה כיצד התרחק ממנה אביה בחטף כששמע צעדים קרבים, ואיך הבהילות שלו הבהירה לה שהוא מגן על עצמו, שמעשיו אסורים ושהוא יודע זאת. לא סיפרה על ההסברים שהשמיע באוזניה: שהוא אוהב אותה. ששאלותיו האינטימיות נשאלות לטובתה, כדי ללמד אותה, ולכן הוא גם נוגע בה. לא אמרה לפסיכיאטר מדוע לא סיפרה על כך בילדותה לאיש. לא הסבירה שלא היה למי לספר. לאימא שלה היו עיניים מרוקנות. עיניים שהסתכלו רק פנימה, לתוך עצמן. שבהו בה ולא ראו אותה. לה לא יכלה לומר שום דבר כי הסכנה הייתה מוחלטת. קיומית. כי ידעה שאמהּ לא תאמין לה. ושאם תאמין, תתפרק, תיהרס. מאז ומעולם ידעה שעליה לשתוק. להגן על אימא שלה. לשמור על הסודות. כי מה יקרה אם תדע לא רק מה אבא עושה לבתהּ בחשאי, אלא גם מה הוא מספר לה. בתוך כל משפט הסתתר משפט אחר שצריך היה לשמור עליו סגור, נעול, עטוף, אם אחד מהם ישתחרר, אם הוא יפרוץ, הוא ימוטט, יפוצץ, יחריב הכול. אבא כתב למטופלת, שהייתה אז ילדה, בדף האחרון של יומן בית הספר שלה, ליד הנוסחאות, מספר טלפון של אישה שכבר סיפר לה עליה. "אם יקרה לי משהו," אמר, "אם פתאום אני אמות, תטלפני אליה ותודיעי לה. רק עלייך אני סומך. את החברה הכי טובה שלי." היא רצתה ולא רצתה להיות החברה הכי טובה שלו. זאת שהוא חולק איתה סודות שאסור לאימא לדעת. הוא אמר למטופלת, שהייתה עדיין ילדה, שהוא אוהב אותה הכי בעולם. יותר מאשר את אימא. היא רצתה ולא רצתה שהוא יאהב אותה הכי בעולם, יותר מאשר את אימא. ובכלל לא רצתה שיספר לה מה האישה ההיא, ואישה אחרת, ועוד אחת, אומרות לו, לוחשות לו, צועקות לו. הוא חיקה אותן בלעג. בגועל. בבוז. גם היא נגעלה. ופחדה. והתגאתה. והייתה חשובה מאוד, לרגעים. ואז בזויה. ושוב חזקה מאוד לרגעים, ואז עלובה. הכי חכמה והכי יפה, ואז מיותרת, אשמה. היא חשבה שהוא באמת אוהב אותה, הכי בעולם, אבל רק כשהיא לבדה איתו. ואז הוא מחייך (חיוך מפחיד) ושואל שאלות, ולוחש. ולא הבינה איך אם הוא אוהב אותה הכי בעולם, הוא יכול פתאום לזרוק עליה חפצים, לסטור לה, לבעוט בה, לשפוך עליה דלי מים בשנתה כדי להעיר אותה, כי הכוסות ששטפה נשארו מלוכלכות. ואחר כך שוב לאהוב אותה הכי בעולם. הוא לא היה צריך לבקש ממנה שלא תספר שום דבר אף פעם, לאף אחד. היא ידעה שאסור. שהיא לא רוצה ולא יכולה להרע לאימא ולאבא, ואם תדבר, תפגע בכולם וגם תסכן את עצמה. רק פעם אחת שגתה: כתבה ביומן הסודי שלה, שכל דף חדש בו התחיל במילים "קיטי היקרה", כמו אצל אנה פרנק, על משהו שאבא עשה בה. אולי גם על הבִּלבול. אולי גם לכך עדיין מצאה מילים. ולמחרת כשאף אחד לא היה בבית הוא נזף בה. "יש דברים שלא כותבים," אמר. "אימא קראה את זה וזה מאוד הכאיב לה." הוא שלח אליה מבט כועס, מאשים, הסביר לה איך תוכל להתנקות, מה עליה לעשות כדי להקל על המבוכה שחשה, שלא תסור ממנה עוד שנים רבות. תחושת החרפה, כי לא חשבה עד הסוף, לא הבינה מה היא מעוללת, ביישה את עצמה. איך העזה לכתוב את הדברים. איך טעתה. והיא צייתה, לקחה את המחברת למקום מבודד ושרפה אותה שם. שום דבר מכל אלה לא סיפרה לפסיכיאטר.

"כל אחד בונה לעצמו את הגיהנום שלו"

היא גם לא ציינה שהיא בקשר רגיל, סדיר, מובן מאליו, עם הוריה. אפשרות אחרת לא עלתה כלל בדעתה. אמנם, התרחשו לאחרונה כל מיני אירועים קשים, המריבות שפרצו לפני החתונה בין הוריה לבעלה – הם סירבו בכל תוקף לעזור בקניית הדירה, הוא לא העלה בדעתו לוותר על דרישותיו.  תגידי לו שלא ייכנס לנו לכיס. תגידי להם שלא ייתכן שאין להם שום דבר לתת. תגידי לו שזכותנו לעשות בכסף שלנו מה שאנחנו רוצים. הם לא יודעים להתנהג. אנחנו לא סובלים אותו. הם מגעילים אותי. הוא חצוף. הם קמצנים. הוא גס רוח. הם בכלל לא אוהבים אותך. בבוקר חתונתהּ, לפני שיצאה אל סלון הכלות, אמרה לה אמהּ: "כל אחד בונה לעצמו את הגיהינום שלו."

המונח  "גילוי עריות" היה מטבע לשון נוח לשימוש. הוא כלל בתוכו סיכום של כל מה שאי-אפשר ואין צורך לומר. וזה הספיק. "עברתי גילוי עריות." הפסיכיאטר שמע, פמפם במקטרתו, ולא אמר מאומה. לא שאל אף שאלה, לא בירר אף בירור. השיחות המשותפות עם הבעל, והנפרדות בלעדיו, נמשכו. הפסיכיאטר התאמץ מאוד להוביל את המטופלת לעבר חיים נורמטיביים. כאלה שיש בהם שני המרכיבים ההכרחיים, שמעידים על אורח חיים נאות: עבודה מסודרת וזוגיות יציבה. המטופלת עבדה כמורה, אבל חלמה להיות שחקנית. ביטוי אמנותי משך את לבהּ. בעלה והפסיכיאטר התנגדו בכל תוקף. באחד המפגשים הנפרדים, כשנואש מהמאמצים לשכנע אותה שעליה להסתפק בחיים שיש לה, ניגש הפסיכיאטר אל הכוננית, שלף משם ספר של פרויד, עלעל, עד שמצא את העמוד שחיפש, ואז סימן לה באצבע את הפסקה שעליה לקרוא: משהו על כך ששפיות מוגדרת באמצעות אהבה ועבודה. היא לא הצליחה בעבודה, ולא אהבה את בעלה.

המריבות איתו לא שככו. היא צעקה חזק והוא היה אלים. אלים מאוד.

הפסיכיאטר המשיך במאמצים להצמיד את שברי הנישואים. להדביק אותם באמצעות שכנועים. באחת הפגישות הנפרדות, לאחר שנודע לו כי סיפרה גם לבעלה שעברה גילוי עריות, נזף בה קשות. "בשביל מה היית צריכה לעשות את זה?" שאל, וחזר והוסיף, "בשביל מה?" השאלה לא ציפתה לתשובה, היא הייתה רק תוכחה, הייתה בה מורת רוח, גינוי, ובעיקר – האשמה. וגם מידה לא מעטה של רתיעה. את אחת שמדברת יותר מדי, אמר לה מבטו. שחושפת את מה שמיותר לחשוף. את ילדותית, פטפטנית והיסטרית. את לא יודעת לשמור סודות!

שנים התהלכה עם ההבנה המביכה, המפחידה, שהיא לא יודעת לשמור על סודות. שהיא אדם מופקר ולא אחראי. שהיא לא אמינה. שמוטב שלא לסמוך עליה. לימים, כשפתחה בהליכי גירושין, עשתה הכול כדי שבעלה לא יוכל להפעיל נגדה את הסוד שהפקידה בידיו בטעות, ברגע של פזיזות אם יגיעו לבית המשפט, הוא עלול לספר באחד הדיונים את מה שהוא יודע עליה: שהיא נפגעת גילוי עריות. היא הסכימה להתפשר וויתרה על חלק מזכויותיה, רק בשל אימת הסכנה המרחפת מעליה שסודה ייוודע ברבים.

והיה עוד מישהו שחשד בה מדי פעם וטען נגדה שאינה שומרת על הסוד. בכל פעם שמישהו מבני המשפחה כעס על אביה, מכל סיבה שהיא, נהג להאשים אותה: ודאי סיפרת לו, אמר. תקף. הוכיח. הצליף במילותיו. והיא התמידה בהכחשות: לא, אמרה. לא סיפרתי לו, נבהלה. נשמעה לעצמה תמיד מתנצלת על משהו שלא עשתה. לא כועסים עליך בגללי, התאמצה לשכנע אותו. באמת שלא. לא גיליתי. לאף אחד. אף פעם. וידעה שהיא אשמה. שהיא משקרת. כי דווקא כן גילתה, לאנשים זרים. לבעלה. לפסיכיאטר.

"אם צריך למכור את המקרר…"

גם הפסיכולוגית שאליה הגיעה כעבור כמה שנים לא שאלה דבר. גם היא הסתפקה בכותרת "אני נפגעת גילוי עריות", ומשם הפליגה הלאה, אל מה שאִבחנה כעבור זמן-מה כבעייתה העיקרית: הרסנות עצמית. וגם – הניתוק הרגשי שלה מאמהּ. שתי בעיות שנוצרו לכאורה מאליהן. בלי סיבה חיצונית המצריכה בדיקה. כדי להגיע לכך נדרשה רגרסיה (בתנאים מפוקחים). תלות מוחלטת שתתפתח במטופלת, עד שתזדקק למטפלת שלה כמו תינוקת שתמות בלי טיפול. (שעה בשבוע, ואחרי כן גם שעתיים, היה בכך הכרח, המטופלת נזקקה להכלה גוברת, שעה אחת לא הספיקה עוד. "וזה חשוב מכל דבר אחר," אמרה הפסיכולוגית. "אם צריך למכור את המקרר כדי לממן את הטיפול, אז זה מה שצריך לעשות. מה יותר חשוב מבריאות הנפש?").

המטופלת, שסִבלה העמיק ונעשה אינסופי, פחדה לפעמים שאם תתחיל לבכות, לא תוכל להפסיק, שתמשיך לנזול עד שתאזל, עד שגופה יימס כולו בדמעות וייעלם, יישטף אל הביוב. הייסורים, כך הבינה, נובעים מתוכה, מבחירה, או בשל ליקוי מולד. היא זאת  שאחראית לכך שאין לה עור מגן, שכולה קצות עצבים חשופים, לכך שכל נגיעה מסבה לה כאב לא סביר, לכך שאינה מסוגלת לשלוט ברגשותיה. ככל שהטיפול התמשך, חשה שדעתה הולכת ומשתבשת, אבל העדיפה להמשיך ולכעוס על עצמה. רק על עצמה. כי אם היא זאת שאשמה, זאת שגורמת לכל הסבל הזה − האחריות למצבהּ נתונה בידיה בלבד. וזה קל יותר. כי אז יש סיכויים לשיפור. כי רק את עצמה היא יכולה להתאמץ ולשנות. כן, היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד.

הפסיכולוגית ביקשה לזמן אליה את אמהּ של המטופלת לשיחה משותפת, שהתנהלה כשני מונולוגים עם מאזינה אחת. בשיחה תיארה באוזניה את חומרת מצבה של הבת. "ייתכן שניאלץ לאשפז אותה, כדי לשמור עליה," אמרה. ואז הפצירה, "תעזרי לה. תשמרי עליה." בתגובה, פצחה האם בנאום ארוך, פירטה בזעם גלוי את כל חסרונותיה של הבת. "לא," היא ענתה לשאלה, "אין לי שום דבר טוב להגיד עליה." אחר כך, בחוץ, המשיכה להוכיח את בתהּ: "בשביל מה הבאת אותי לכאן? כדי שאישה זרה וצעירה תלמד אותי איך להיות אימא?"

הסוד, כמו גידול ממאיר, לא נעלם מאליו. צמיחתו לא נבלמה רק משום שהתעלמו ממנו. הוא המשיך להיות "תהליך תופש מקום" גם אחרי שהפסיכולוגית קבעה פתאום שהטיפול הסתיים. ההעברה, הרגרסיה, התלות, נקטעו באחת. למטופלת היה נדמה שהיא רוצה אולי להמשיך, אבל האמינה שהפסיכולוגית מיטיבה לדעת למה באמת זקוקה המטופלת שלה. והפסיכולוגית הייתה נחושה. "הגיעה העת לסיים," אמרה, "עכשיו את ובעלך זקוקים לטיפול משותף." המטופלת חשדה שהסיבה האמיתית היא שהטיפול בה מכביד על הפסיכולוגית. והבינה אותה. הזדהתה אִיתה לחלוטין. גם היא לא הייתה רוצה לטפל בעצמה!

***

"ילדה שהייתה קורבן לגילוי עריות מרגישה מזוהמת ומקולקלת."

בספרהּ "טראומה והחלמה",[1] מקדישה ג'ודית לואיס הרמן פרק לטראומה בילדות: "התעללות בילדים". אחת התופעות המאפיינות ילדים כאלה בבגרותם היא "תחושה כובשת של חוסר ישע". כותבת לואיס הרמן: "בסביבת משפחה מתעללת, ההורה משתמש בכוח באופן שרירותי גחמני ומוחלט. הכללים הפכפכים, לא-עקביים, או לא-הוגנים בעליל."[2] אם כן, אפשר להבין את חוסר האונים שחשה המטופלת ואת חוסר היכולת שלה להתמודד עם שני המטפלים שפנתה אליהם כדי לקבל עזרה, והם מעלו באמונה שהרי לא עשו את המוטל עליהם: לגעת בסוד, לחשוף אותו לאור היום ולמגר את קיומו. לא רק שהמטפל הראשון הנציח את הסוד ("בשביל מה היית צריכה לספר לו?"), הוא אף קיבע במטופלת את תחושת הבושה, במקום לסלקה. במקום להחזיר את האשמה אל האשם, אל הפוגע, השאיר אותה המטפל אצל הנפגעת ובכך הצטרף בעקיפין אל הפוגע ואיחד איתו כוחות. חומרת מעשיו מקבלת משנה תוקף בספרSecret Survivors  מאת א' סו בלום.[3] המחברת, עובדת סוציאלית שהתמחתה בטיפול בנפגעות גילוי עריות, מתארת את תחושת הגועל העצמי שחשות נפגעות: "ילדה שהייתה קורבן לגילוי עריות מרגישה מזוהמת ומקולקלת."[4] וכן, "היא מרגישה מזוהמת בשל המעשה המטונף של גילוי העריות שאותו 'התירה'. היא מרגישה שמשהו בתוכה מצחין. מגעיל."[5]

"מה את מרגישה?" − "שום דבר".

לפי בלום, לא היה אפשר לצפות שהמטופלת תביע את הכעס שחשה: "הילדה הפגועה אינה יכולה שלא לכעוס על מי שפגע בה, ואינה יכולה להרשות לעצמה להתלונן."[6] וכן: "קרוב לוודאי שמי ששרדה גילוי עריות אינה יודעת מדוע היא כועסת. למעשה, ייתכן שאינה יודעת כלל שהיא כועסת (גם אם כך היא מרגישה). היא מזמן ניתקה את עצמה מהכעס שלה על האירועים שגרמו לו, ולא למדה את הכישורים הנחוצים להתמודדות איתו."[7]  כמו כן טוענת בלום כי "הַשְׁבָּתָה רגשית היא תהליך פנימי שבו המוּדעות לרגשות – למעשה היכולת לחוות אותם – מתעמעמת. יש כאלה שאינן מרגישות את החוויה, אחרות אינן חשות ברגשות עצמם. כשאני שואלת את מי ששרדו גילוי עריות 'מה את מרגישה?' והן עונות 'שום דבר', הן לא מתלוצצות, מתחמקות מתשובה או מפגינות 'התנגדות'. הן לא מרגישות."[8]גם הפסיכולוגית לא נגעה בסוד ולא הוציאה אותו מהמחשכים. יתר על כן, היא לא השכילה לעזור למטופלת להתחבר אל מקורות של כוח פנימי. הטיפול התמקד בכאן ובעכשיו, במה שקורה בין שתיהן, בתלות, והמטופלת חשה שבריאותה הנפשית מתדרדרת והולכת. בספרהּ של בלום, בפרק שכותרתו "האם אני מטורפת? – לא, את מתמודדת", מתארת המחברת נפגעות המרגישות שדעתן נטרפת כאשר הסביבה מעמידה פנים ששום דבר לא קרה להן, שהן "מרגישות דברים שלא קרו", שהן אומללות בלי סיבה – "הרי הוא אמר שהוא אוהב אותך"…

הפסיכולוגית, בעצם התעלמותה מהפשע, ובכך שמעולם לא דיברה עליו, יצרה מציאות שבה הפגיעה לא התקיימה לכאורה, מציאות שלא הייתה בה שום חשיבות לבריאות הנפשית של המטופלת. בנסיבות שבהן למטופלת היסטוריה קשה כל כך, עם פגיעה כה אנושה, אין למטפלת זכות להתעלם מכך. עליה לדעת שהמטופלת אינה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה. מנגנון ההכחשה חיוני לילדה הרוצה לשרוד, אך הרסני לבוגרת הרוצה לחיות. ג'ודית לואיס הרמן, בספרהּ "טראומה והחלמה", כתבה על נפגעי טראומה: "נוח להם להאמין שההתעללות לא התרחשה. בשירות המשאלה הזאת הם משתדלים לשמור את ההתעללות בסוד מפני עצמם."[9] בשתיקתה הצטרפה גם הפסיכולוגית לפוגעים. אפשר לראות התייחסות לכך בספר המקבץ מאמרים שעוסקים כולם בגילוי עריות ובסוד האופף את הפגיעה: "גילוי העריות משבש סדרי עולם ומערער את חוויית המציאות של הילדה… כאשר חווייתה הנוראה נשללת ממנה על ידי אלה שמכחישים את עצם קיומה."[10]

כאשר נפגעת גילוי עריות מגיעה לטיפול, המטפל הוא שאחראי לפתיחת הסוד. זאת לא רק אחריותו, אלא גם חובתו. "שבירת הסוד עוזרת לשורדת להכיר בכך שפגעו בה בצורה לא הוגנת, ושאינה אדם רע."[11] המטופלת אינה יכולה להיות שותפה ליוזמה, ואינה מסוגלת להביע רצון או צורך בה. "שורדות גילוי עריות אינן מסוגלות להיות אסרטיביות. הן חשות שאינן ראויות אפילו למחווה הקטנה ביותר של רצון טוב."[12] כמו כן, "הבושה והאשמה שהשורדת חשה הורסות את הערכתה העצמית. בעיניה היא אינה ראויה ליחס נאות, ולכן היא מוכנה לשאת הזנחה ופגיעה גם בבגרותה. היא אינה מסוגלת לדאוג לעצמה כי מעולם לא דאגו לה."[13] עליה ללמוד שלא להאשים את עצמה. אכן, הפסיכולוגית ניסתה לפרק את תחושת האשם המתמדת של המטופלת. פעם אחת אפילו אמרה, והייתה בדבריה נימה מסוימת של התלוצצות שגבלה בלגלוג: "אם השמש לא תזרח מחר, גם אז תהיי אשמה?" השאלה נועדה לחשוף את האבסורד שבתחושות האשם המופרכות של המטופלת, אבל איזה ערך היה יכול להיות לה, אם השיח כולו נותק מהעיקר, מהגורם לסימפטומים, מהמעשה הנפשע?

כשהרע מתחפש לטוב

את חומרתה של פגיעת גילוי עריות ואת עוצמת הבלבול וההרס אפשר להבין כשחושבים על כך שבפגיעה כזאת הרע מתחפש לטוב, המזיק מעמיד פני אוהב, ומי שהורס ומכאיב הוא זה שמתיימר לחנך ולגדל. אין לנפגעת גילוי עריות לאן לברוח. היא אפילו לא מבינה שעליה לעשות זאת. היא גדלה בתוך עולם הפוך: "כאשר התעללות מתרחשת במסגרת המשפחה, כרוכה בכך גם בגידה חמורה במערכת התפקידים והיחסים הפנים-משפחתיים. באופן פרדוקסאלי, המתעלל הוא גם מקור הביטחון וגם מקור הסכנה לקורבן, התלוי דווקא באדם הפוגע בו."[14]

בספרות העוסקת בגילוי עריות מתועדות תופעות רבות האופייניות והמשותפות לפוגעים ולנפגעות. כל נפגעת, בחשאיות האופפת אותה, סבורה מן הסתם שמה שקרה לה ייחודי רק לה. מדהים ומחריד להיווכח עד כמה רבים קווי דמיון המוכרים למי שחוקרים את הנושא.

למשל הצורך שהיה למטופלת בילדותה – ולמעשה גם בהמשך חייה – לשמור על הסוד ובכך בעצם להגן על הפוגע: "היא נושאת עליה את נטל המשימה לשמור על ביטחונה וקדושתה של המשפחה. אם הפוגע והאיום שהוא מציג בא מתוך המשפחה, היא נאלצת לחבור אליו כדי להרחיק את העולם החיצון… מאחר שהילדה תלויה בסביבתה ואינה מסוגלת לדאוג לעצמה, כל איום על סביבתה מהווה פגיעה ישירה בה עצמה."[15]

כמו אביה של המטופלת, פוגעים רבים משכנעים את הילדה שהם עושים הכול למענה, "כדי ללמד אותה."[16]

במקרים רבים פוגעים הופכים את בתם לאשת סודם ומעמיסים עליה לא רק את נטל ההתעללות בה, אלא גם סודות נוספים שלהם, כמו שעשה אביה, שסיפר לה על הרפתקאות האהבים שלו ואפילו הטיל עליה את המשימה המבעיתה, להודיע לאחת הנשים, "אם יקרה לו משהו".[17]

את אחד המאפיינים המשותפים לכל המשפחות שמתרחש בהן גילוי עריות, תופעה הרסנית ומבלבלת שמערערת את יציבותם של הקורבנות, מתארת בלום בספרהּ: "בלי תחושה של סיבה ותוצאה – הקשר בין מעשיה לתוצאותיהם – היא חווה את העולם לא כמקום של סדר, אלא של כאוס, והיא עצמה מסתחררת בו חסרת אונים."[18] כך בדיוק נהג אביה של המטופלת: רגע אחד אוהב, רגע אחר מתעב, מלטף ותוקף, מתלחש ומכאיב. שופך עליה באמצע הלילה דלי מים כדי שתקום ותשטוף כוסות ולמחרת משתף אותה בסודות. לא צפוי, מבהיל תמיד, הן בעליזותו והן בכעסו.

דוגמה נוספת היא ההאשמה העצמית האופיינית לנפגעי טראומה, "שבמאמציהם להבין מה קרה להם מחפשים פגמים בהתנהגותם שלהם."[19] ילד שהמבוגרים האחראים עליו גורמים לו לסבל, משתכנע שהפגם מצוי בו. שכן הוא "דחף את האנשים החזקים ביותר בעולמו לעשות דברים איומים. מכאן שהוא רע מעצם טבעו".[20] לפיכך – בלי חשיפת הסוד והדיבור עליו, לא היה בעצם שום ערך ממשי בשיחות הטיפוליות.

ושוב, ומאותה סיבה, גם ניסיונה של הפסיכולוגית להביא לפיוס רגשי בין המטופלת לאמהּ נועד לכישלון ולפורענות. בלי חשיפת הסוד ובלי שום דיבור אמיתי וגלוי עליו, נהפכה השיחה עם האם למופע נוסף של פגיעה. "ברגע שהאימא אומרת לבת שהיא [הבת] אינה אשמה, מתחיל תהליך התיקון," מסבירה ג'ודית לואיס הרמן.[21] כמו נפגעות אחרות, גם המטופלת נזקקה יותר מכול להכרה במה שנעשה לה, ולהתנצלות..[22] לא זו בלבד שלא קרה כך, אלא ההפך הגמור התרחש בחדר הטיפולים. שוב תקפה האם את הבת, מנתה את חטאיה, מחדליה, חסרונותיה, ולא מצאה בתוכה את היכולת לומר לה אפילו משפט אחד של אהבה או של חום אנושי. מובן שגם באותה פגישה הסוד נשמר היטב. המטפלת לא הזכירה אותו והמטופלת לא אמרה מאום, על שום דבר. היא הייתה שקועה מדי במאמצים לנשום.

יש לציין שגם סובלנותה המופלגת של המטופלת כלפי התנהגויות לא ראויות של שני המטפלים – חשיפתה הפוגענית לחיי המשפחה שלהם, תחושתה שפרטיותה אינה נשמרת כיאות – אופיינית לנפגעות גילוי עריות. "הקורבן חונך לראות את צורכי האחר כקודמים לצרכיו שלו."[23] מטופל בעל כוחות נפש רבים יותר היה מתקומם ומסרב לשבת בחדר טיפולים שבו הוא חושד או חושש שמצותתים לו, והיה מן הסתם עוזב ומחפש מטפל שיוכל לחוש אצלו בטוח. לא כך המטופלת שהייתה קורבן לגילוי עריות. היא לא העלתה בדעתה לעשות זאת. לא היו לה בעיניה זכויות כאלה. תפקידה היה להתאים את עצמה. לכן נשארה ושילמה עבור שעה טיפולית שבה עסקה הפסיכולוגית בטיפול בתינוקת שלה, וגם עבור שעה שלא נאמר בה מאומה.

מהקריאה בספרות העוסקת בתחום של גילוי עריות אפשר ללמוד על הסכנות הרבות הנשקפות לנפגעות. בספר "מופקרות – נשים בזנות", מראה ענת גור, עובדת סוציאלית שעוסקת שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה, כי רובן של הנשים בזנות (אם לא כולן!) היו בילדותן קורבנות לניצול מיני, לרוב בתוך המשפחה.[24] בספר Secret Survivors[25] ובספר "הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות"[26] מתואר מגוון של תופעות אופייניות לנפגעות, בהן הפרעות אכילה, התמכרויות, נטייה להתנהג בפזיזות ולהסתכן, נקיטת סוגים שונים של "אקטינג אאוט" מיני. נפגעות רבות אינן קשובות לגופן ולצרכיו, עד כדי התעלמות מטיפוח עצמי ואפילו הזנחה קיצונית של בריאותן. הן מתעלמות מסימפטומים ומכאבים, עד כדי סיכון חייהן. (נשים שעברו גילוי עריות חשות שגופן הוא מקור לסכנה, ולכן הן מתכחשות לו). בספרFather Daughter Incest  מתארת הרמן דפוסים של קורבנות חוזרת: נטייתן של נפגעות לקשור קשרים עם אנשים נצלנים, אלימים, הרסניים, ואת הקושי שלהן להינתק ולהתרחק מאלה שפוגעים בהן שוב ושוב בבגרותן.[27] כן מוזכרים מקרים רבים של דיכאון ושל התאבדות. "הנשים הללו חשות שיש במוות שחרור."[28]

***

קורבנותיהם הנרדפים של נשים נקמניות

אבל המטופלת המתוארת במאמר זה לא ויתרה. היא אספה בתוכה את הכוחות ללכת שוב לטיפול. הפסיכולוג האחרון עזר לה במשימה הקשה מאוד: להכיר במה שעוללו לה. ולכעוס. על הפוגעים. לא על עצמה. הוא שאל והיא השיבה. הוא ביקש והיא פירטה. הוא התמקד והיא נענתה. בשיחות טיפוליות רבות מאוד תיארה באוזניו תמונות מילדותה. הזעזוע ששיקף לה, הכעס שהביע, הכאב שביטא למענה, עזרו לה לגלות את כל אלה גם בתוכה. אחרי שהסוד נחשף בתוך חדר הטיפולים, מצאה בתוכה את הכוחות לצאת אל העולם. תחילה אל בני משפחתה, שהגיבו בדיוק כמתואר בספרות המחקרית: "מרבית הפוגעים מעדיפים להילחם עד הסוף המר, ולא להודות בפשעיהם. הם, שלא היו מסוגלים לחוס על בנותיהם, אינם מסוגלים להבחין בחמלה שחשות הבנות כלפיהם. נדמה להם שהנשים-הקורבנות מבקשות נקמה, באותה מידה של אכזריות שהן למדו בבית. כשמאשימים את הפוגעים, הם נוטים להציג את עצמם כקורבנותיהם הנרדפים של נשים נקמניות."[29] אכן, כל חייה חסה הבת על אביה, שהיה ניצול שואה ויתום. מאז ומעולם חשה אחריות לשלומו ולאושרו. הבינה שמוטל עליה למלא את מקום כל בני משפחתו שנספו. גם בימים הראשונים לאחר שחשפה את הסוד, כשחשבה לרגעים שאמהּ, אחותהּ ואחיה יתייצבו לצדהּ, עוד המשיכה לחמול על האב, לדאוג לשלומו, וביקשה מהם שלא יפקירו אותו. הוא, לעומתה, עשה הכול כדי לגייס את כל בני המשפחה לצדו ולשכנע אותם שהבת, האחות, הדודה, האחיינית, הנכדה, שקרנית ומטורפת, שהיא סחטנית שמנסה לגזול את כספו (אף על פי שמעולם לא ציפתה אפילו שישתתף בעלות היקרה של הטיפולים שנאלצה לעבור במהלך עשרות שנים).

תגובותיה של האם תאמו אף הן את המתואר בספרים, ולמעשה גם את ציפיותיה של המטופלת עצמה. שהרי כבר בהיותה ילדה, שלא שיתפה ולא סיפרה, חשדה במעמקי לבהּ שכך יהיה. תחילה הביעה האם זעזוע, אבל די מהר, אחרי הפצרות ושכנועים של בעלה, חבְרה אליו, אִפשרה לו להשמיע את הכחשותיו הנמרצות, וכעבור זמן לא רב החליטה להתנכר לבתהּ. הרמן כותבת על כך: "מרבית האבות מאמצים עמדה של הכחשה זועמת. האב עושה הכול כדי להטיל ספק באמינותה של הבת, ולגייס את אשתו לצדו. לעתים תכופות מדי האסטרטגיה הזאת מצליחה. אמנם, מיד בהתחלה האימא מאמינה לבת, אבל עד מהרה היא נעתרת למבול התחנונים, האיומים ותשומת הלב שאינה מורגלת בה, שמעתיר עליה בעלה… כשהבת הפרה את איסור הסודיות, היא הפכה את האב לאויבהּ. אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ, ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה."[30] כמה מדויק!

שנים אחדות אחרי מותו של האב ניאותה המשפחה לחדש את הקשרים עם המטופלת. תחילה, בתנאי שתכחיש כי מה שקרה קרה, אחרי כן, כפשרה, בתנאי שלא ידברו על כך לעולם, ורק אם לא תצפה מאיש מהם להתחבר אליה רגשית, להבין מה עבר עליה ומה היא מרגישה. אך המטופלת לא רצתה עוד במשפחתיות שאין בה קִרבה של ממש והיא מבוססת על שקר.

בלום ניסחה זאת היטב: "היא [הנפגעת] יכולה לחיות באשליה של אינטימיות משפחתית, אבל לטובת התווית 'משפחה', עליה להקריב כל תחושה אפשרית של אמון, ביטחון, כנות ויושר. הדפוס ייראה בכל קשריה כאדם בוגר. כדי לשרוד, כדי שיהיו לה יחסים, עליה להקריב את עצמה."[31]

אכן, משנחשף הסוד, איבדה המטופלת את משפחתה הגרעינית ועברה תקופה לא קלה של ויתור, אֵבֶל והשלמה. את הסוד לא רצתה – בעצם לא יכלה! – לטמון שוב במעמקים, ועם הגילוי לא יכלו בני משפחתה להתמודד.

תהליכים נוספים, מפתיעים בעוצמתם, התאפשרו והתרחשו בעקבות חשיפת הסוד: היא מצאה זוגיות אחרת, חמה ומטפחת, קשר אוהב, מצמיח ומאפשר, שמתקיימות בו כנות ותמיכה הדדית. החברויות שפיתחה קרובות וחמות, היא מצליחה בעבודה ונהנית ממנה, והיא יוצרת. נראה שאפילו הפסיכיאטר, שנתן לה לקרוא פסקה מתוך מאמר שכתב פרויד, היה מאשר שהיא שפויה על פי כל אמות המידה.

המטופלת-לשעבר – שכבר אינה בטיפול כי פרשה ממנו, הפעם מרצונה, בתחושה שאין לה עוד צורך בו – חשפה בפומבי את עובדת היותה שורדת גילוי עריות. היא כתבה על כך והתראיינה בגלוי. כותבת ג'ודית הרמן: "ההחלטה לדבר בפומבי מצריכה אומץ לב… הקורבן מציבה את עצמה בעמדה פגיעה כשהיא חושפת את עצמה. אבל העזה כזאת היא עניין מידבק: אישה אחת שמדברת בגלוי, נותנת השראה לנשים אחרות."[32]

אני מקווה שהמטופלת שתיארתי במאמר העניקה ותמשיך להעניק כוחות והשראה לנפגעות. אני מכירה אותה היטב. זאת אני, וזהו סיפור חיי.

ביבליוגרפיה:

גור, ע' (2008). מופקרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום.

 זליגמן, צ' (2004). "מהות הפגיעה והשלכותיה", בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, תרגמה עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד, ספריית אפקים.

קורטואה, ק"א (2004). "ריפוי פצע גילוי העריות: מודל טיפולי עדכני ששם דגש על זיכרון משוחזר", מתרגם לא צוין, בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שוורצברג, ש' וזומר, א' (2004). "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית", בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Blume, E. Sue, Secret Survivors, New York: Ballantine Books, 1985.

Lewis Herman, Judith, Father Daughter Incest, Cambridge Mass.: Harvard University Press, 1981.

[1] לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, תרגמה: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד.

[2] שם, עמ' 124.

[3] E. Sue Blume, Secret Survivors, New York: Ballantine Books, 1985. הספר לא תורגם לעברית.

[4] שם, עמ' 112.

[5] שם, עמ' 113.

[6] שם, עמ' 132.

[7] שם, עמ' 133.

[8] שם, עמ' 83.

[9] לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, עמ' 128.

[10] זליגמן, צ' (2004). "מהות הפגיעה והשלכותיה", בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 17.

[11] Blume, Secret Survivors, p. 106.

[12] שם, עמ' 114.

[13] שם, עמ' 118.

[14] קורטואה, ק"א (2004). "ריפוי פצע גילוי העריות: מודל טיפולי עדכני ששם דגש על זיכרון משוחזר", מתרגם לא מצוין, בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 201.

[15] Blume, Secret Survivors, p.65.

[16] Judith Lewis Herman, Father Daughter Incest, Cambridge Mass.: Harvard University Press, 1981, p. 85

[17] שם, עמ' 80.

[18] Blume, Secret Survivors, p.39.

[19] לואיס-הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 130.

[20] שם, עמ' 131.

[21] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 145.

[22] שם, עמ' 232.

[23] שוורצברג, ש' וזומר א' (2004). "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית", בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 89.

[24] גור, ע' (2008). מופקרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. עמ' 29-28, 86-77 ועוד.

[25] עמ' 191-130.

[26] עמ' 199.

[27] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 99-101.

[28] Blume, Secret Survivors, p. 92.

[29] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 233.

[30] שם, עמ' 133.

[31] .Blume, Secret Survivors, p.72.

[32] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p.196.

הסרט "פרינסס": סיפור זהיר מדי על הבגידה הכי קשה

הסרט "פרינסס" מבקש לגעת במצוקתה של ילדה קורבן. לעצב את העצב הבלתי נסבל של נפגעת גילוי עריות. זאת אינה משימה של מה בכך. כדי לעשות זאת הוא מתנתק מהמציאות הריאלית. ספק קיים בה, ספק מרחף מעליה, נוגע ונמלט מפניה אל דממה הזייתית, אפלה, שאין בה כמעט מעשים של יום יום.

שלושה אנשים מאכלסים דירה קטנה: אימא רופאה. מיכאל, הגבר שלה ואדר, בתה בת השתים עשרה. הסרט נפתח בתמונה שאין בה שום תמימות. האימא מעירה את הילדה משנתה. הילדה מתהפכת. מסרבת להתעורר. האימא נוגעת,  מפצירה, כאילו רק מלבבת, אבל משהו בנגיעות הללו מטריד, מוגזם, לטפני מדי, כמעט פולש מדי בתובענות לא אימהית.

ואז מתגלה התמונה הרחבה יותר: במיטה הזוגית ישנו הלילה שלושה: הגבר, האישה, הילדה.

בלילות היא מתגנבת למיטתם. בהתחלה נדמה שהיא מבקשת להצטרף. אחרי כן מתברר שהיא לא יכולה לשאת את הקולות הבוקעים מחדרם, מנסה לבלום אותם, לעצור את המעשים הטורדים את מנוחתה המתרחשים קרוב כל כך אליה, מעבר לקיר הדק, מול הפתח הפעור – האם ייתכן שהם באמת רוקדים כך לעיניה בעירום, ומתעלסים? האם ייתכן שהיא נכנסת למיטתם ממש בשעת המשגל והם ממשיכים בו, כמעט בלי לבלום את עצמם? מי פוגע בילדה הזאת, הנוכחות המינית המופגנת של שני המבוגרים? האימא הפתיינית, המתגרה? הגבר נטול העכבות שכולו יצרים פרוצים, שמתיר לעצמו כל מעשה שעולה על דעתו?

תמימותה של הילדה הופרה מזמן. היא שומעת. היא רואה. מה מתרחש שם, בבית הזה?

הרמז היחיד למציאות ריאלית מתרחש הרחק מהבית: בבית הספר למחוננים שבו לומדת הילדה מודאגים מהיעדרויותיה הרבות. אם לא תתחיל ללמוד, מאיים המורה, לא תוכל להישאר בבית הספר הזה. לתדהמתה של הילדה האימא מסכימה אתו. תומכת בהסתייגויותיו ובספקותיו. מחוץ לכיתה היא מתפארת: לא יעיפו אותך בזכותי, כי עכשיו המורה מרחם עלייך. הבגידה האימהית טוטלית. במקום להיאבק למען בתה, במקום לעזור לה למצוא את הכוחות כדי להתמודד עם מה שילדה בת שתים עשרה אמורה לעשות, היא מסתפקת במלמולי הטפה חסרי משמעות על כך שאדר חייבת ללכת לישון מוקדם, לקום בזמן, ללמוד – אבל בעצם מפקירה אותה לסטיותיו של הגבר חסר המעצורים שנשאר אתה בבית, משחק אתה, כביכול, מעורר בה סקרנות ותשוקה בטרם זמנה, ואת הרצון לברוח ממה שמושך ודוחה אותה, לראות, לעצום את העיניים, לדעת, לא להבין.

תגובתה הצפויה של האימא למה שהגבר הזה מעולל לבתה: "הוא בן הזוג שלי," היא צורחת על הילדה. "את אשמה. את משחקת אתו במשחקים מלוכלכים," וההטעיה האולטימטיבית: "אולי היו דברים מסוימים שלא פירשת נכון…." אכן, כך מגיבות האימהות שמפקירות את בנותיהן.

ואיך בוגד הגבר? לא רק במעשים. גם בדיבורים. משמיע את דברי הרמאות המוכרים כל כך: "את הייצור הכי יפה שראיתי אי פעם," הוא אומר לילדה, "זה הרגע הכי יפה בחיי." לא רק הגוף נאנס. גם הנפש חייבת להתבלבל, כך מגיעות ההטעיות: שיא האכזריות יתלווה לסתמיות שבה מגלגלים מילים נאצלות בתוך זוהמה, ומאבידים מהעולם את כל היופי האפשרי לא רק מההווה, אלא גם מהעתיד: אם הרגע הכי יפה של מי שאמור להיות דמות אב מסתכם באלימות, חדירה בכוח, נסיגה מהירה וחזרה אל מיטתה של האם, שמקבלת אותו לזרועותיה המנומנמות כמי שאינה יודעת מה אירע לפני רגע מעבר לאותו קיר דק שאינו בולם גם את אנחותיה הליליות, מה הוא רגע מכוער? ומי תדע להבדיל ביניהם?

כוחו העיקרי של הסרט נובע מכישרונה המופלא של השחקנית המגלמת את דמותה של הילדה.

שירה האס מפעימה בקשת המדויקת והאינסופית של הבעות הפנים שלה. תמיהה. אימה. סקרנות מפוחדת. גועל. תדהמה. היא ילדה חכמה. היא ילדה מבוהלת. היא יודעת ולא מתירה לעצמה להבין. היא צוחקת ונאבקת. מבקשת להיחלץ מהביצה האפלה שהמבוגרים משקיעים אותה בה, ואין מושיע.

חולשתו של הסרט בכך שהוא זהיר מדי. אולי כדי לא להיות בוטה, אולי מתוך חששות אחרים, החליטה הבמאית להתהלך במחוזות המפחידים פחות של עולם הזוי. שם, כשלא ממש ברור מה אמת ומה דמיון, מה קורה ומה נדמה, אפשר למצוא מפלט מפני הזוועה.

אכן, חומרת הבגידה של האימא מצטיירת כמעט כפי שהיא בחיים, אבל גם היא  נוגעת בעצם רק בקצה הזוועה. אימהות אמיתיות שמאפשרות פגיעות כאלה אינן חסות על בנותיהן אף לרגע (הנה קישור לתוכניתה של גל גבאי "אימא איפה היית). אינן חוששות מפניהן. הן מפקירות באמת, מאוד ולגמרי. רבות מהילדות הנפגעות מושלכות מהבית (הנה למשל כתבה בעיתון הארץ המציינת כי יותר מ-80% מהנערות המופנות למעון "צופיה" היו קורבן לגילוי עריות).

גילוי עריות אמיתי הוא דווקא כן עניין בוטה ומחריד. מדוע, למשל, בחרה הבמאית בדמות של גבר שאינו אביה של הילדה? האם החליטה לעשות חסד עם הצופים, כי ידעה שלא יוכלו להתמודד עם החלחלה הגלויה, כפי שהיא? עם אבא אונס? עם הטירוף והרוע שפוקדים ילדות רבות בבתים רבים ממש ברגע זה?

לטעמי מחלישה את הסרט גם כל ההסתתרות מאחורי דימויים, סמלים וספקות עלילתיים – האם הנער שמצטרף בשלב מסוים אל המשפחה אמיתי או  שהוא יציר דמיונה של הילדה? האם יכולתו לעמוד בפני הגבר הפוגע מסמנת את הגבול שהילדה למדה סוף סוף לשים? מדוע אם כן לעשות זאת בהסוואה ובאטיות לא טבעית, במקום לספר סיפור גלוי, אמיץ, עם דמויות ממשיות שיש להן חיים אמיתיים, במגע עם המציאות, לא דרך פריזמות של הזיה, לא דרך חלונות חצי שקופים, מרוחקים, אלא מקרוב, כמו שהן, מעוררות הזדהות, ממשיות?

בעיניי הסרט מחמיץ במידה רבה את ההזדמנות לומר את הדברים החשובים שמסתתרים בו עמוק מדי מתחת לפני השטח.

jokopost

איאן מקיואן: "על חוף צ'זיל", הסוד ששיבש חיים שלמים

על חוף צ'זיל הוא כמובן, וקודם כל, סיפור על החמצה: גבר ואישה צעירים, אוהבים, שבכמה דקות של אי הבנה, שרשרת של טעויות שכל אחת מהן חסרת חשיבות כשלעצמה, מפסידים לעד את גורלם המשותף, את האושר והמשמעות שיכלו ליצור ביחד.

את סיפור המעשה אפשר לסכם בכמה משפטים: פלורנס ואדוארד נישאו זה עתה. הם מתחילים את ירח הדבש שלהם. מיד אחרי הסעודה בבית המלון שעל חוף הים הם מנסים "לממש" את הנישואים. לשניהם לא הייתה עדיין שום התנסות במיניות בוגרת והדדית. מתרחשת תקלה. פלורנס בורחת מהחדר אל החוף. הוא משיג אותה. אף אחד מהם אינו מעלה בדעתו ששניהם מרגישים אשמים ומושפלים. היא מציעה לו "הסדר" של נישואים פתוחים. הוא נעלב ומתנפל עליה בזעם. תחושת האשמה שלה גוברת. היא מבינה שלא תוכל להיות הרעיה שהוא זקוק לה. עד שהוא חוזר לחדרם היא כבר ארזה את חפציה ועזבה אותו. משך ההתרחשות בפועל ודאי אינו עולה על שעה, ובכל זאת אותו רצף זמן ממלא את מרביתו של הרומן.

על חוף צ'זיל עם עובד
עם עובד. לעברית: סמד מילוא

חלקו האחרון של הסיפור נע לאורך כמה עשרות שנים, ומתאר כמו במעוף מגבוה את חייהם של השניים, בעיקר את אלה של אדוארד, אחרי הפרידה.

הנה יכולת מרתקת של איאן מקיואן: מעמיק לתוך נפש הדמויות שלו, עוקב שבריר שנייה אחרי שבריר שנייה, כמו בזכוכית מגדלת, אחרי המחשבות המלוות כל תנועה וכל אמירה, ואז ממריא וחולף על פני חיים שלמים, בקווי מתאר ונקודות קטנות שמציירים את מה שעבר על שני בני הזוג, ועל תוצאות הטעות המרה של אותו ערב.

איאן מקיואן
איאן מקיואן

אבל הסיפור איננו רק על החמצה: הוא גם בוחן את השפעתה של המציאות החיצונית, מה שהספר מכנה "ההיסטוריה", על חייהם של בני אדם. כי פלורנס ואדוארד נישאים בתחילת שנות השישים. בעוד כמה שנים ימציאו את הגלולה. העשור המשוחרר ביותר יתחיל. המשורר האנגלי פיליפ לארקין כתב על כך את השיר Anus Mirabilis, "שנה הרת גורל", בלטינית:

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the Chatterley ban
And the Beatles' first LP.
[…]

שנת הפלאות

לעברית: אבנר שץ

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.
[…]

ועל פי מקיואן: "זו עדיין הייתה תקופה – שעתידה לבוא אל קִצה מאוחר יותר, בעשור המפורסם ההוא […]"

בערב הראשון והאחרון של חייהם כזוג נשוי לא יכלו פלורנס ואדוארד לשוחח על מצוקותיהם: התשוקה המכלה שלו אל האישה האהובה, האימה שלה מפני הקשר הגופני שהנישואים מחייבים.  באותם ימים "השיתוף המתמיד ברגשות וניתוח הדדי שלהם" (מה שמקיואן עצמו עושה בהצלחה כה רבה ברומן הזה)  "עדיין לא הוכנסו למחזור הכללי". כדבריו – אנשים עדיין לא הורגלו לראות בעצמם "בעיה שמחכה לפתרונה."

במבט לאחור, כעבור עשר שנים, רואה אדוארד בעיניים אחרות את הצעתה לנישואים ידידותיים שבהם יוכל לשכב עם נשים אחרות. המתירנות של סוף שנות השישים המאוחרות מאפשרת לו לחשוב שזאת הייתה הצעה נדיבה. שחבריו היו מקנאים בו, אילו הסכים לה. ובכלל, הוא מבין בדיעבד שפלורנס נזקקה באותו ערב רק לביטחון. לסבלנות. לידיעה שהוא אוהב אותה באמת.

אדוארד ופלורנס חיים באנגליה שניצחה במלחמת העולם השנייה, אבל איבדה את גדולתה. הם מייצגים את הדור שבוחל בכוחנות של הוריו. אלה מבכים את התפוררות האימפריה הבריטית, ואלה נאבקים נגד החבירה לארצות הברית ומרוץ ההתחמשות העולמי. ההורים תומכים במלחמה הקרה ובמאזן האימה השומר לדעתם על שלום העולם. אדוארד ופלורנס דוגלים בקומוניזם שאמור לטפל בבעיות הקיומיות העולמיות. כולם בטוחים בצדקת אמונותיהם. כולם בזים לבני הדור האחר. בניגוד לטרגדיות שבהן מתקיימת התנגשות בין שני צדדים צודקים, ברור לקורא של שנות האלפיים שכאן שני הצדדים שוגים. אבל אי ההבנות האלה הן חלק מהכוח ההיסטורי המשפיע על הדמויות. אילו חיו בעידן אחר יכלו ודאי לדבר ולפתור את אי ההבנות, לא כן?

לא בטוח.

שכן בבסיסה העמוק של אי ההבנה השוררת בין פלורנס ואדוארד מצוי גם עניין על-זמני. את שורשיו מתאר איאן מקיואן כמו בהיסח הדעת. כאילו הוא עצמו אינו רואה את הקשר בין מצוקתה העמוקה של האישה שאת מחשבותיה הכמוסות ביותר הוא מציג בפנינו, ובין מה שנעשה לה: העוול הקשה מנשוא. הבגידה האולטימטיבית.

כי כך: פלורנס אינה מסוגלת לשאת את הקרבה הגופנית של הגבר שהיא אוהבת, משום שהייתה קורבן לאלימות הגברית הקשה מכולן: אביה פגע בה בילדותה. כאמור, תיאור הפגיעה כמעט אגבי. לכאורה אפשר כמעט להחמיץ אותו. פלורנס ספק נזכרת, ספק לא יודעת, כיצד בנסיעותיה הרבות לבד עם אביה נהג זה להתקרב אליה. יודעת את האובדן המכוון שהביאה על עצמה באותם לילות, במיטה המשותפת. את השכחה המערפלת, הנדרשת, כדי שתוכל לשרוד, לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת.

ברגעי הקרבה הגופנית הקצרה מאוד עם אדוארד מתרחש כמעט הנס הבלתי אפשרי: להרף עין אחד האהבה שלה אליו כמעט גוברת. ההתנגדות שלה כמעט נמסה. כמעט הייתה מסוגלת להתמסר לאדוארד, להתמכר לנגיעתו, לאפשר לו להתקרב אליה, למרות הבעתה הבלתי נמנעת שעל הסיבות לה אינה מסוגלת לדווח אפילו לעצמה.

אבל אין לשבריר הרגע הזה סיכוי. אין לפלורנס שום יכולת להבין מה קורה לה. וכך נידונים השניים לפרידה שמתוצאותיה לא יוכלו עוד להתאושש לעולם.

אמנם פלורנס מממשת את כישרונה המוזיקלי, אבל היא לא תדע לעולם אהבה אחרת. אמנם אדוארד מתחתן עם אישה אחרת, ומתגרש, אבל מסלול חייו הוסט. את עתידו כהיסטוריון זנח. הוא יודע שאילו חי אתה, היה ממשיך בלימודים ובמחקר. אילו חי אתה הייתה להם משפחה. היו להם ילדים.

היא מנגנת למענו, גם בהיעדרו מחייה. והוא זוכר עד אחרית ימיו את האובדן שלא תהיה לו תקנה.


לפני ימים אחדים סיפרה שני שטלריד, נפגעת אונס על ההשלכות ארוכות הטווח, נזקים שכמעט אי אפשר לתקן, של הפגיעה שפגע בה גבר זר.

נפגעת אחרת, ורד לב, שסיפרה על כך שאביה אנס אותה בילדותה, התאבדה.

אלה רק שניים מהמקרים הרבים שעלו לאחרונה לכותרות.

הספר על חוף צ'זיל מספק עדות בדיונית אך אמינה מאוד על תוצאותיה של הפגיעה המינית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: גילוי עריות. בעניין זה מאלף ומעציב לקרוא את תגובותיהם של מבקרים: הנה למשל נכתב באתר העוסק בניתוח פסיכולוגי של יצירות אמנות ש"פלורנס היסטרית". כמה פשוט. אין פגיעה. אין בגידה. היסטרית ודי… בניו יורק טיימס נכתב כי "מקיואן רומז במעורפל כי בעייתה של פלורנס נובעת מקשר כלשהו של גילוי עריות עם אביה [כך! "קשר!" באנגלית: "relationship"! כאילו שיש הדדיות כלשהי בפגיעה כזאת!], אבל תיאור זה של עברה משורטט בקווים כללים, מאולץ ולא מעובד, ואינו מצליח להפוך את חייה הרגשיים למשהו ממשי ומשכנע," ובגרדיאן לעומת זאת הפגיעה האינססטואלית כלל אינה מוזכרת, כאילו אינה המפתח להבנת תגובותיה של פלורנס.

נראה שיש עדיין צורך בהסברים ברורים, לא נרמזים, באמירות מפורשות, כמו זאת של הנפגעת המצוטטת לעיל. וייתכן מאוד שגם אז האוזניים הסרבניות, הנפוצות מדי, לא ישמעו את הצעקה.

  Ian McEwan, On Chesil Beach

גרדיווה של פרויד, ופנייה לאישה שנזכרה באונס, בעקבות חלום שחלמה

ארכיאולוג גרמני צעיר, נורברט האנולד שמו, מתפעל מתמונת תבליט עתיקה שמצא ברומא. מפוסלת בו נערה צעירה שצורת הליכתה, נגיעת הבהונות על האדמה, מושכת את לבו. הוא בטוח שגם האמן עיצב את דמותה כי נמשך אל דריכת הרגל המיוחדת שלה.

האנולד מקבל יציקת גבס של התבליט, ובשובו לגרמניה תולה אותה בחדר העבודה שלו. הוא עסוק מאוד בנערה ואפילו מעניק לה שם: גרדיווה, כלומר  − "הפוסעת נכחה". הוא שוקע במחשבות עליה. תווי פניה אומרים לו שהייתה יוונייה, והוא מחליט שזאת בת אצילים הצועדת לעבר מקדש האלים.

גרדיווה מלא
תבליט גרדיווה שהיה תלוי בחדר העבודה של פרויד

המחשבה על כך שגרדיווה התהלכה בעיר סואנת מטרידה אותו, ולכן הוא מחליט שחיה בפומפיי. תהייה חדשה עולה בדעתו: האם כך באמת פוסעות נערות צעירות? כדי לברר זאת הוא מתחיל לעקוב ברחובות עירו אחרי נשים צעירות, לוטש עיניים ובוחן את צעידתן ואת פסיעות רגליהן, עד כדי כך שהוא נחשד בהטרדה, וזוכה למבטים נרגזים. הוא אפילו לא מרגיש בהם, וממשיך בבדיקות, אך מתאכזב לגלות שהמציאות אינה עוזרת לו לאמת את צורת ההליכה של גרדיווה שלו.

לילה אחד הוא חולם חלום בלהות: הוא עד ראייה להתפרצות הגעש של הווזוב ולחורבנה של פומפיי. בחלומו הוא רואה את גרדיווה, קורא לה, והיא מביטה בו וממשיכה לפסוע, עד שהיא נשכבת על מדרגה בפתח המקדש, מחווירה ונהפכת לפסל שיש לבן.

כשהאנולד מקיץ מתחוור לו ששאון החורבן ששמע בחלומו לא היה אלא קולות העיר שבה הוא גר. החלום אינו מתפוגג מתודעתו: עתה הוא בטוח שנכח בגופו בחורבן של פומפיי, והוא מתאבל על מותה של גרדיווה. עודו שקוע בכאב, ההזיה מתעצמת: הוא רואה מהחלון דמות של אישה חולפת, זהה במראה ובהליכתה לגרדיווה! הייתכן?

מחשבותיו מתקדמות: עתה ברור לו שצעדיה המיוחדים של הנערה שחלם עליה הותירו עקבות בלבה המאובנת. הוא מחליט לנסוע לפומפיי, כדי לחפש שם את טביעות הרגליים, עקבות הצעדים המיוחדים במינם של נערה שהמציא והתאהב בה עד כלות, בלי להבין כלל שהוא מאוהב. הוא בטוח שכל עיסוקו מדעי: הוא הרי ארכיאולוג. אדרבא, כל מה שקשור בחיי הרגש והגוף דוחה אותו: בדרך לאיטליה נוסעים אתו כמה זוגות בירח דבש, והאהבהבים שלהם מעוררים בו שאט נפש.

זמן קצר אחרי שהאנולד מגיע לפומפיי קורה דבר פלאי: הוא רואה אותה! גרדיווה מהתבליט, גרדיווה מהחלום, חולפת על פניו, פוסעת זריזה וקלת רגליים, נעלמת לרגע קט, ואז מופיעה שוב, בפתח של בית. בהיכנסו לשם הוא רואה אותה יושבת, ועל ברכיה חפץ, אולי עלה גומא.

האם סיפורו דומה לזה של פיגמליון שהתאהב ביציר כפיו, בפסלה של גלתיאה? האם, כמו בסיפור המיתולוגי ההוא, חסו עליו האלים והפיחו רוח חיים ביציר דמיונו? האם האנולד דומה לאמן שמתאהב ביצירתו, (ואולי גם לנרקיס המתאהב בבבואתו המשתקפת אליו מהמים שמהם צמח)?

מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה
הוצאת דביר. לעברית: אריה בר

את סיפורו של הארכיאולוג שהתאהב בדמות שהגה וחלם כתב סופר דני, וילהלם ינסן. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נתקל בסיפור, וניתח אותו לראשונה בשנת 1907. חיבורו הופיע בספר מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה,  ונקרא "השיגיונות והחלומות בסיפור גרדיווה של ו' ינסן". שיגיון, כפי שהופיע בתרגום משנת 1967 (ובמהדורה שבידי – בשנת 1988), הוא "דלוזיה", ולפי החלטת האקדמיה העברית המונח העכשווי הוא − רעיון שווא, או מחשבת שווא.

בנקודה זאת בניתוחו עוצר פרויד ותוהה: האם המבוכה שהקורא חש נוכח הופעתה של דמות הרפאים הבלתי אפשרית נובעת מכך שתפיסת המציאות המעורערת של האנולד מבלבלת גם אותנו? לחלופין – האם החליט הסופר ליצור בסיפור הזה מציאות שונה, ספרותית, שהחוקים בה שונים ואינם אמורים להתיישב עם ההיגיון, כמו למשל בזאת של המלט ששם רוחות מדברות עם בני אדם, או במקבת עם המכשפות? שדים ורוחות, או תעתוע?

שתי האפשרויות מתבטלות בשל פרט קטן שמתאר הסופר: כף רגלה של גרדיווה מניסה לטאה שנמלטת מפניה. הנערה מציאותית אם כך, וגם אינה הזיה של הארכיאולוג, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. הוא פונה אליה "בלשון רומא". היא צוחקת ומשיבה לו בגרמנית.

כאן הקורא, בניגוד להאנולד, מתפקח ומבין: לא נכנסנו בקריאה לעולם שהחוקיות שבו שונה מזאת של המציאות המוכרת. הנערה שאליה פנה היא בשר ודם, גרמניה צעירה ונבונה, שמשתפת פעולה עם האנולד, כדי, כך מסביר פרויד, לעזור לו להחלים, ולא רק ממחשבות השווא שלו.

התפקחותו של האנולד, היזכרותו, הבנתו את המציאות החומרית, מתרחשת בהדרגה. הנערה מבינה שעליה להיכנס לעולם ההזיות שלו, כדי שיוכל לצאת ממנו. היא אינה מתעמתת אתו ישירות, אלא חושפת את עצמה לאט. תחילה – פונה אליו, לתדהמתו, בשמו. איך ייתכן שהיא יודעת אותו? היא מציעה לו להצטרף אליה לסעודה קלה, אוכלת את חלקה בתיאבון של אישה בשר ודם, ובה בעת אומרת לו שהיא חשה כאילו אכלו ביחד עוד לפני אלפיים שנה.

חולף זמן לפני שהיא מזכירה לו מי היא: שכנתו זואי. בילדותם נהגו לשחק ביחד, והיו חברים קרובים. האנולד "שכח" אותה, ובעצם, מסביר פרויד, הדחיק את רגשותיו כלפיה. אלה נשארו כמוסים בתוכו.  כשהתאהב בתבליט המפוסל, ראה אותה לנגד עיניו, בלי להיות מודע לכך. אכן, את צעידתה המיוחדת של זואי חיפש, ולמעשה התאהב ב"גרדיווה" רק משום שהזכירה לו את אהבתו הנשכחת. הזיותיו אינן אלא הדים לזיכרונות מהילדות.

האנולד בורח אל הארכיאולוגיה, וזואי אומרת לו: "חייב אדם קודם למות בשביל לחזור לחיים," ומוסיפה – "הלא זוהי דרכם של ארכיאולוגים, לא כן?" בדבריה היא נקשרת אל דמותה של גרדיווה, ובה בעת מחזירה את האנולד אל המציאות. היא גם אומרת לו שהתרגלה "להיות מתה", ובכך יש כפל משמעות שהאנולד מבין אותו בשלב הראשון כמשמעו, בלי לעמוד על האירוניה שבדבריה: מבחינתו היא גרדיווה המתה, מנקודת המבט שלה היא האישה שכמו מתה לו, רק משום ששכח אותה והעלים מתודעתו את אהבתם.

פרויד מסביר כיצד, בדיוק כמו אצל האנולד, מתפקחים גם חולים שהוא מכיר במציאות, ברגע שהמודחק הטמון בלא מודע עולה ומגיע אל המודע. בהערת שוליים הוא מדגיש כי "היום, בשנת 1912… [בניגוד לזמן שבו  כתב את החיבור, חמש שנים לפני כן] התנועה הפסיכואנליטית שיזמתי עשתה מאז נפשות רבות ועודנה מוסיפה להתפשט."

הוא מבאר מושגים שנהפכו לנחלת הכלל מאז שכתב עליהם כאן. למשל: מה פשרה של הדחקה, שהיא, לדבריו, "ביטוי דינמי" המרמז על כך שיש בנפש כוחות המבקשים להביא את המודחק אל התודעה.

הוא מביא דוגמאות המאיירות כיצד המודחק צף ועולה לפני השטח: למשל, ציור
של פליסיאן רופס     "הפיתוי של סנט אנטואן", שבו נראה "נזיר סגפן המחפש מפלט לנפשו, ודאי מול פיתויי העולם הזה, מול תמונת הגואל הצלוב," והנה הצלב הולך ושוקע, ובמקומו עולה "דיוקן זוהר של עירום אישה, כולה תאוות בשרים". דוגמה אחרת: דמות בסיפור של ז'אן ז'ק רוסו, בחור צעיר שמבקש לברוח מהמיניות אל המתמטיקה, אבל שם תרגילים כמו "שני גופים המתקרבים זה אל זה במהירות", או ההנחיה "לחסום חרוט בתוך גליל שקוטר בסיסו…" מסעירים ומבלבלים אותו.

ציור של פליסיאן רופס
הפיתוי של סנט אנטואן, מאת פליסיאן רופס

פרויד מצביע על קשרים רבים בסיפור שמראים כיצד פועלת ההדחקה. למשל, פירוש השם גרדיווה מזכיר את משמעות שמה של זואי, ששם משפחתה ברטגאנג, כלומר, בגרמנית, "הזוהרת בהילוכה".

כך הוא מנתח גם את חלומו של האנולד, ומסביר כי "יש שיעור של אמת במראות שראה." גם בחלום מתקיים, לפי פרויד, "המאבק בין המודחק והשולט", כי "מראות החלום הם… תולדות הפשרה" של אותו מאבק. הוא קובע כי ידוע לנו הכלל: "דברים שאתה שומע בחלום מקורם תמיד בדברים ששמעת." החלום מעלה אל התודעה את הרגשות שהודחקו. הוא תחילת הדרך אל הריפוי. הוא מביא את האנולד לפומפיי, אליה נס מהחיים שבהם אהובתו גרה בבניין הסמוך, חלון מול חלון. כמו באחד מסיפוריה של שחרזדה שבו האדם שנמלט מפני מותו ומגיע לעיר אחרת פוגש בו בכיכר השוק, שם מברך אותו מלאך המוות ומודה לו על כך שהגיע אל הפגישה היעודה בזמן ובמקום, כך גם האנולד: הוא מרחיק עד איטליה, כי שם עליו להיפגש שוב עם רגשותיו המודחקים, עם האהבה והתשוקה שמחכים לו. החלום מצביע על פומפיי הקבורה בין ההריסות, ממש כמו ההדחקה הנפשית של החולם.


לפני ימים אחדים התפרסמה פסיקה של בית המשפט העליון. בפסיקה נדחה ערעורו של נאשם שנגזרו עליו ארבע עשרה שנות מאסר בגין פגיעות אינוס ומעשים מגונים שעשה בבתו בילדותה. הבת נזכרה במעשים הקשים שנעשו בה לאורך שנים, מאז שהייתה כבת שלוש, עד שמלאו לה אחת עשרה, בעקבות חלום שחלמה בבגרותה. במשפט תיארה את סערת הנפש שחשה כשהקיצה מהחלום, וכיצד נזכרה במעשים שהדחיקה לאורך שנים.  בית המשפט הרשיע את הנאשם על סמך ראיות תומכות, עדויות של בני משפחה, וסתירות מהותיות בעדותו של הנאשם.

עם זאת, היו אנשים בציבור הישראלי שהפסיקה נראתה להם תמוהה. בחינת – איך ייתכן שמרשיעים אדם "על סמך חלום". מסתבר שהמנגנון שתיאר פרויד, שבו חלום מעלה אל פני השטח ידיעות מודחקות, היה נהיר לשופטים (וכמובן שגם לפסיכולוגים המומחים שהעידו מטעם התביעה). אנשים רבים מדי לא חסו על הנפגעת, לא הבינו, וחמור מכך − גם לא ניסו להבין − את הייסורים שעברו עליה, ומן הסתם הוסיפו עליהם שלא לצורך, בגסות ובאכזריות.

מכאן אני מבקשת לחזק את ידיה ואת רוחה ולומר לה: את צודקת.  אמת דיברת. הבלהות שחווית במציאות האמיתית, שהתעוררו כשחזרו אלייך בחלום, שהשתחררו מההדחקה והביאו אותך לתבוע את המענה שלך לדין, לא יוכלו להיעלם. מה שקרה הוא חלק מחייך. אבל לפחות את יודעת שקיבלת הכרה מכל הערכאות השיפוטיות ושהשופטים, אך לא רק הם, מאמינים לך. שהצדק נעשה. אני מקווה שיש בכך נחמה.