אליזבט סטראוט, "The Burgess Boys": מה קורה למי שמשליך ראש של חזיר לתוך מסגד?

מה אמור לקרות בעיירה אמריקנית קטנה שמרבית תושביה לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, כשלפתע מופר האיזון ומאות מהגרים מסומליה מתחילים להופיע, קובעים בעיירה את ביתם, משוטטים ברחובותיה, נכנסים לחנויות, ובעיקר – מביאים אתם את מנהגיהם הזרים? איך למשל יגיבו המקומיים לזבנית סומלית שמפגינה גועל וסלידה כלפי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים ומסרבת לארוז אותם למען הקונים בחנות, כנדרש ממנה? מה יקרה אם איזשהו צעיר זועם, בן של אישה שאינה מסתירה את התיעוב שהיא חשה כלפי המהגרים הללו, ישליך ראש של חזיר לתוך מבנה המשמש אותם כמסגד? ואיך ישפיע המעשה על בני משפחתו של הצעיר, אמו הגרושה, שני הדודים שלו, שעברו מזמן לגור בניו יורק, אבל עדיין קשורים להוויית החיים המקומית?

על השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מנסה להשיב ספרה האחרון של אליזבת סטראוט, סופרת אמריקנית שנודעה לאחרונה בישראל בזכות ספרה אוליב קיטריג' שזיכה אותה בפרס פוליצר ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.

הוצאת אופוס, לעברית: אילה שלו

הספר The Burgess Boys ראה אור בארצות הברית לפני שנתיים. הוא מרתק לא פחות מקודמו, ולא רק מכיוון שהוא נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד, במיוחד לאחרונה: מקומם של מהגרים מהעולם השלישי במציאות החדשה של המדינות שאליהן הם מגיעים. סטראוט מצליחה כדרכה ליצור דמויות משכנעות, שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, לחבב אותן, לכעוס עליהן, ובעיקר – להתעניין בגורלן. הבנים של משפחת ברג'ס, ג'ים הבכור, ובוב וסוזן התאומים, חוו בילדותם טראומה קשה: אחד מהם דרדר בטעות את המכונית שבה השאירו אותם הוריהם, וגרם לתאונה שבה נהרג האב. האם אפשר להתאושש מחוויה קשה כל כך? ומה יקרה אם יסתבר שמה שידוע לאחים על אותה תאונה בעצם לא נכון? אם סוד מחריד עתיד להיחשף, לזעזע אותם, לשנות את כל מה שידעו לאורך חייהם? האם הגילוי ישפיע על הקשר ביניהם? על התנהלותם בחיים? האם בני אדם יכולים לוותר על העבר שעיצב אותם מהרגע שבו מתגלה להם השקר הטמון בו? כל אלה שאלות שהרומן משיב עליהן, כשהעלילה נעה לכל עבר, מפתיעה כל פעם מחדש, ועם זאת ממשיכה לשכנע בסבירותה.

אליזבת סטראוט

מעניינת במיוחד עמדתה הלא נחרצת והלא לגמרי ברורה של הסופרת בעניין הסוגיה החברתית שהיא מעלה: מה צריך להיות היחס של החברה האמריקנית הוותיקה כלפי המהגרים החדשים. היא עוסקת כאן בעיקר בהגירה מסומליה, אבל מזכירה פה ושם גם מהגרים מארצות אחרות. ריחות הבישול של מהגרים מוייטנאם מוזכרים כסימן ואות להתדרדרותו המוחלטת של אחד האחים הנאלץ להשתכן בבניין שבו גרים המהגרים הללו; סוזן מספרת שרק בבגרותה הבינה שהיא בעצם נמנית עם המעמד הפריבילגי של אלה המכונים White, Anglo-Saxon, Protestant :WASP ; בוב קורא על אליס איילנד – האי ששימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית – ומבין שהוא ובני משפחתו, שמוצאם במתיישבים הפוריטנים בניו המפשייר, מעולם לא חשו את מה שעבר על אותם מהגרים. למעשה, אי אפשר להבין בוודאות מה עמדתה של הכותבת כלפי המהגרים. מצד אחד, היא שמה בפיו של בוב דברי תוכחה וזעם כלפי גרושתו שמספרת לו על ספר מזעזע שקראה ובו תיאור היחס המחפיר שזוכות לו נשים בסומליה: הפגיעה באברי המין של ילדות, הסכנה הקטלנית המאיימת על חייה של אישה שהרתה מחוץ לנישואים, גזר דין מוות שהוטל על מחברת הספר רק משום שסיפרה את האמת על ארצה. בוב, כאמור, זועם על גרושתו המספרת לו על מה שקראה, ולא על מי שנוהגים באופן נפשע כל כך בנשים. "הספר הזה," הוא אומר לה בכעס, "הוא חלומו של כל ימני," ומוסיף ומסנגר על הסומלים שראה במהלך המשפט של אחיינו, הצעיר שהשליך ראש של חזיר לתוך מסגד. בוב מסביר שהסומלים הללו "מותשים מאנשים כמוך, שקוראים באיזה חוג קריאה על ההיבטים המשלהבים ביותר של תרבותם, ואז מתחילים לשנוא אותם. כי הרי בתוך תוכנו זה מה שאנחנו, האמריקנים הנבערים, רוצים באמת, מאז הפיגוע במגדלי התאומים: שתהיה לנו רשות לשנוא אותם."

סטראוט מנסה, בנגיעות קלות וקצרות, לחדור לא רק לנבכי נפשם של הלבנים, גיבורי ספרה, אלא גם אל אלה של המהגרים, כמו כדי לייצג אותם ואת עמדותיהם. למרבה הצער, אלה החלקים החלשים ברומן. הניסיון ליצור מעין סגירת מעגל – דמותו של עבדיכארים שאמורה לתת פנים אנושיות למהגרים, לתאר את מצוקתם ואת הייסורים שעברו, השְכוֹל, המלחמה, האובדן, לצייר את דאגותיהם ולהראות כיצד הם מסוגלים לשים לב לזולת, גם אם אינו אחד מהם, להזדהות אתו ולהבינו – נראה מאולץ ומלאכותי משהו. המהגרים אינם מתוארים רק כאנשים סובלים ורחומים. הם גם מציגים עמדה ביקורתית כלפי ארצות הברית: "באמריקה הכול קשור בפרט. במימוש עצמי. לך למכולת, למרפאה, תפתח עיתון ותראה –  אני, אני, אני. התרבות שלי, לעומת זאת, מתמקדת בקהילה, במשפחה. […] אני רוצה שהילדים שלי לא ירגישו –  מה המילה? – שמגיע להם. אנשים מגדלים כאן את הילדים שלהם בתחושה שמגיע להם. ברגע שילד מרגיש משהו, הוא אומר מה שהוא מרגיש, אפילו אם הוא מתחצף לאדם מבוגר. וההורים אומרים, איזה יופי, הוא מביע את עצמו. הם אומרים – אני רוצה שהילד שלי ירגיש שמגיע לו."

"סיפורם של בני ברג'ס הוא סיפור אמריקני. אנחנו ארץ שמושתתת על זרימה מתמדת של מגוון תרבויות, ואנחנו גם ארץ שבה החלום שלנו להמציא את עצמנו מחדש ממשיך לשגשג," טוענת סטראוט, מפיה של אחת הדמויות. הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לראות את קווי הדמיון בין מה שמתואר כאן, לבין חלקים במציאות המוכרת לנו מבית. ההבדל התהומי הוא כמובן בכך שהמהגרים המתוארים בספר, אלה שכן מבקשים להתערות ולהשתלב, מצליחים במוקדם או במאוחר לעשות זאת. מערכת המשפט ניצבת לצדם, וגם רבים מהתושבים המקומיים תומכים בהם. יש להם סיכוי. בישראל, לעומת זאת, קיים רק כרטיס כניסה אחד לחברה השלטת: ההשתייכות הלאומית והדתית. על גורלם של פליטים אפריקניים ועל מה שקורה כאן למי שפוגעים במסגדים (ובכנסיות) מוטב לא להרחיב את הדיבור.

Strout, Elizabeth (2013-03-26). The Burgess Boys: A Novel  Random House Publishing Group. Kindle Edition

 

2 מחשבות על “אליזבט סטראוט, "The Burgess Boys": מה קורה למי שמשליך ראש של חזיר לתוך מסגד?”

  1. אהבתי מאוד את התיאור של המתרחש בחברה האמריקאית בהשואה למה שקורה אצלינו. השוואה לא מחמיאה. חשוב שאליזבט סטראוט מטפלת בבעיה כל כך רלבנטית ושאת בחרת לכתוב על הספר החשוב הזה. כתיבתך נפלאה כתמיד

    אהבתי

  2. עופרה, תודה. מאוד מאוד מעניין. ההתמודדות של מדינתנו ואזרחיה עם ההגירה של אזרחי מדינות אחרות אליה (מי שאינם יהודים) היא דרך משקפיים של פחד ושנאה ובפועל באמצעות הגבהת חומות, חומות מכל הסוגים. מרוב פשעי שנאה כלפי זרים, עוד מעט אי אפשר יהיה לנשום פה אוויר נקי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s