הכול התחיל בלילה אחד בשנת 1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים, מוזיקאים  ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית, התכנסה בערב תרבותי בעיר פטרוטגרד. אחד הפעילים הבולטים בחבורה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42 שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה. גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל אלכסנדר, הגיעה לאותו מפגש ולכדה מיד את תשומת לבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. היא רק תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, והוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים אחרי כן נפגשו שוב השניים באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגל. "אני נשואה," היא נופפה לעברו בטבעתה. הוא לא נסוג. "אז מה," השיב לה. "גם אני."

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם הגרו השניים, עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל זמרת, לימים מורה לפיתוח קול, והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

טשרניחובסקי כתב לרחל שירי אהבה. הוא הקדיש אותם לאילאיל –  שם חיבה סודי שגזר משמה. באחד מהם שיבח והילל את יופייה:

את אינך יודעת
שאול טשרניחובסקי

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת…
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,
מַה נִפְלָא הַקַּו
הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ
בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,
כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל
שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית   –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים
אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי
בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,
אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,
נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,
כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס  –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים, איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

משוררים כותבים שירי אהבה. כך צפוי. וטבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה כאן טשרניחובסקי, השוואות שונות – דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים." נכתב בשיר השירים.

כמה מפתיעה אם כן סונטה 130 של ויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנה אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו.

סוֹנט 130 
ויליאם שקספיר

תרגם מאנגלית: שמעון זנדבנק

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי – אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח – שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא – אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.
רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.
קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת  –
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.
וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. והוא מסביר ומפרט למה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש. פיה אינו אדום כמו שני. שדיה אינם לבנים כשלג. שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות!). לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה הנעים כשלעצמו אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, הוא מסביר, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון בסונט 130. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן.

בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן והביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו.

 

 

גבר יפה תואר, אחד הנאים ביותר שנראו כאן, ירד בשנת 1927 מהאונייה אל החוף של נמל יפו. "אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה…" כך תיאר אותו לימים המשורר חיים גורי. פניו המסותתות של האיש, מצחו הרחב, פיו המחוטב, ואולי גם המסתורין שאפפו אותו, פראותו המרוסנת והליריות שידע להביע, הפילו קסם על נשים.

הוא נולד בשם אברהם פפליקר-שטרן, אבל המציא את עצמו מחדש, וקרא לעצמו אלכסנדר פן. על החיים שקדמו להגעתו לארץ ישראל נהג לספר סיפורים מרתקים. הוא נולד, כך אמר, בסיביר, על חוף ים הקרח הצפוני. אמו מתה כשהיה בן שנתיים  ומי שגידל אותו היה סבו, אציל שוודי, שהיה ממונה על הפלך ועל תחנה לציד כלבי-ים ודגים, מהם הפיקו שומן ועורות. הסבא נהג לקחת אותו אתו במסעותיו, והילד דיבר בשפת המקום, צ'וקצ'ית. כשנאלץ להתרחק ממנו נהג הסבא להפקיד עליו כלב סן ברנרד ששמר עליו בנאמנות, עד כדי כך שיום אחד כששב, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל התינוק ומגן עליו.

כשמלאו לו עשר, סיפר פן, פצע דוב לבן את סבו, וזה הספיק עוד לתפור למענו נעלי בד חדשות, כתב על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי של הילד, ושילח אותו לדרכו, לבדו, למצוא את האב. פן נדד במרחבים המושלגים, מרחק של אלפי קילומטרים, בחברת כלבים שחיממו אותו, הצטרף לחבורה של ילדי הפקר, למד להילחם על חייו, לגנוב, לקבץ נדבות. את אביו מצא בסופו של דבר. בביתו של האב התוודע לשירתו של לרמונטוב, ואז החל לכתוב בעצמו.

המשורר מאיאקובסקי, שעמו התיידד, שיבח את שיריו, אבל הקריירה של פן כמשורר רוסי הסתיימה כשהסתבך בהרפתקה ששינתה את חייו: הוא נקלע לתוך חבורה של צעירים יהודים ונאסר בשל פעילותם הציונית, אף על פי שהייתה רחוקה ממנו מאוד, ולא באמת עניינה אותו. כשברח מהכלא נאלץ להימלט מברית המועצות (בדומה לנסיבות שהביאו לכאן גם את מניה שוחט, שגם היא לא הייתה כלל ציונית בבואה, אלא, כמוהו, קומוניסטית אדוקה). "אם אני נאשם בציונות וכך רוצים לכפות עלי משהו, אין מה לעשות. פלשתינה? שיהיה פלשתינה!" אמר.

פן לא ידע עברית לפני בואו לישראל, והנה חלפו רק שנתיים לפני שכתב את השיר הזה:

 

עֲדַיִן – לֹא!

הַשֶֶּּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי.
אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל.
אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:
אֵינִי יָכוֹל!

אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹח,
אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,
אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹח –
לִקְרֹא מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה.

טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,
אֲבָל אֵינִי יָכוֹל… עֲדַיִן – לֹא!

צעיר בן עשרים ושלוש שגדל בערבות השלג והקרח של סיביר − על פי עדות בתו סינילגה (פרוש שמה "בת שלגים") הוא נהג עד אחרית ימיו למלא את נעליו בגזרי עיתונים כדי לשמור על חום הרגליים – מי שמילות ההזיה האחרונות שאמר על ערש דווי היו "והשלג עמוק עמוק… לבן לבן… הנה הקרחונים! זוז מפה – תימחץ! סבא! הדובים הלבנים," − פונה בשירו אל הארץ הגיהנומית שנקלע אליה בלי שום כוונה או תכנון, ומסביר לה "בגלוי" שפשוט אינו יכול לשאת אותה. את חומה הצולה. את מדקרות הקוצים הבלתי נמנעים, הנלווים אל מתיקותו הדלה של פרי הצבר; את הצלילים הצורמים את אוזניו: "נאקו של אח" − איזה צירוף מרהיב, שבו משחיל המשורר ברמיזה נאקה של הגמל עם הקול שמשמיע עוף הלילה הנפוץ באזורנו. הוא מתעב את האילוץ לחיות "על חוד החוח", את הכורח המתמיד להיאבק, לבלוע חול, להיצלות, לסבול.

ועם זאת – יש בו, בשיר הזה, גם נימה מפתה של מאהב שיודע להבליע הבטחה, גם כשהוא מסרב. " עֲדַיִן – לֹא!" הוא מקפיד לצעוק באוזני הארץ הזאת, שדורשת ממנו לראות בה "מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה", בשם איזה "טֵרוּף עַתִּיק" – יהדותו, ההיסטוריה היוקדת בו, כמעט בניגוד לרצונו. אכן, הוא צועק באוזניה שאינו יכול לאהוב אותה, שכל מה שיש לה להציע לו מעורר בו כעס, רצון להתנצח, לחשוף את פגמיה הבלתי אפשריים, להוכיח לה שאינה ראויה לו. ובכל זאת במילות הסיום יש, כאמור, גם הבטחה סמויה: ה"לא" הוא רק עדיין, רק בינתיים, והוא מלווה בסימן קריאה!

היכולת הלשונית הזאת של מי שזה מקרוב בא, שליטתו בצלילים ובמילים המתחרזות בטבעיות גמורה – אֹח/חוֹח, חָרָה/ מְכוֹרָה, מעוררת השתאות. בארבע מילים "אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל" הוא מביע בדייקנות מופלאה את הרעב. את העמל הבלתי נסבל. את החיים הקשים מדי, בארץ תובענית שמצפה ממנו לא רק שיעבוד בה ואותה, אלא שגם יחוש כלפיה אהבה שהיא מעין טירוף לא הגיוני, שבאה מהמעמקים, מקדמת דנא, ממקומות לא מובנים שאי אפשר בעצם להיאבק בהם ולהתנגד להם. הוא עצמו כבר יודע שיתמסר לה, אבל לא יעשה זאת בלי לזעוק, למחות, לזעום, עליה בעיקר, אבל גם על עצמו – כי הגיע אליה וכי במוקדם או במאוחר ייכנע.

גם בחייו האישיים, בקשריו עם נשים היה אלכסנדר פן מאהב סוער, מפתה, וגם פוגע מאוד, בוגדני ומאכזב. סיפור הקשר שלו עם חנה רובינא, הגברת הראשונה של תיאטרון הבימה, הכה גלים ביישוב היהודי של אותם ימים. כשהתאהבו הייתה רובינא רווקה ומבוגרת ממנו בשמונה עשרה שנים, והוא היה נשוי לבלה דון, מי שהייתה בעברם ברוסיה אהובתו של אחד מחבריו.

בביוגרפיה שכתבה חגית הלפרין על חייו של אלכסנדר פן תיארה החוקרת את מה שאירע: בלה דון התחננה באוזני פן שלא ייסע עם "הבימה" לסיבוב הופעות בעמק הירדן, אבל הוא לא שעה להפצרותיה. בבית לא היה אוכל ובלה יצאה עם התינוק בעגלה לחפש אוכל. היא הרימה צנון שמצאה בחול והאכילה את התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי. הפעוט לקה בדלקת מעיים. הרופאה סירבה לטפל בו, כי לאם לא היה כסף לשלם תמורת הטיפול והתינוק מת בדרך לבית החולים. היא קברה את הילד בלי להודיע לפן, ולאחר כארבע שנות נישואים חזרה אל בית אמה ביחד עם זרובבלה, בתם הבכורה.

גם הרומן עם רובינא לא נמשך זמן רב, אם כי השניים נשארו מיודדים. בבית החולים שבו ילדה רובינא את בתם המשותפת, אילנה רובינא, הכיר פן את מי שהייתה אשתו השנייה, אחות בשם רחל, אמה של סינילגה, שטיפלה בו עד מותו מסיבוכי מחלת הסוכרת.

לנשים שבחייו כתב שירים שמהם אפשר להיווכח עד כמה היה מודע לבוגדנותו:  "לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ לֹא אֲנִי / אֶל בֹּאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ", כתב לאחת מהן, ומפיה של אחרת כתב: "כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת, / אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת. / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת, / רָק אוֹתָה אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת…" כמי שמשוכנע באהבתה אליו, ועוד פנה ואמר: "הָיָה אוֹ לֹא הָיָה יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה / לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ."

וארץ ישראל – היא כבשה את לבו, כפי שידע שיקרה. רק שנה אחרי שכתב את השיר "עדיין לא", כתב פן שיר שנקרא "ובכל זאת…" שהסתיים במילים: וְאָז, בִּבְלִי-דַּעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל: / "בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…"

על המצבה שעל קברו נחרטו המילים "אֲדָמָה אַדְמָתִי רְחוּמָה עַד מוֹתִי", הלקוחות מהשורה הראשונה של שירו "על גבעות שיך אבריק".
את אחד משיריו האחרונים חתם כך: "שָׁלוֹם לָכֶם / דֶּרֶךְ. / דֶּגֶל. / חֹפֶשׁ. / אָהֲבָה. / שָׁלוֹם מְאֹד מוֹלֶדֶת."

העובדת הסוציאלית טיפסה ועלתה במדרגות לקומה הרביעית, בבניין נטול מעלית ברחוב שמשון בתל אביב. זמן קצר אחרי שנכנסה לדירה הזעיקה אמבולנס, אבל הרופא שהגיע לא יכול היה לטפל במי שגר שם, או להציל אותו, ונאלץ לקבוע את מותו. את האיש, המשורר דוד אבידן, מצאו שוכב במיטתו, ללא רוח חיים.

הרוחות בישראל סערו כשנחשפו הראיות לייסורים שעברו על אבידן בימיו האחרונים – כל התרופות הפזורות, אי הסדר ששרר בדירה, הבדידות הניכרת לעין. אבל מצוקתו של דוד אבידן כבר הייתה ידועה. כשנה לפני מותו שידרה הטלוויזיה הישראלית כתבה, שחשפה את תנאי חייו הקשים. ידידו, הסופר והעורך, פרופסור גבריאל מוקד, הגיע אליו עם צוות צילום כדי לראיין אותו, אבל אבידן לא הצליח לקום כדי לפתוח את דלת הכניסה. שוטרים פרצו אותה, ובצילומים אפשר היה לראות את אבידן שרוע על הרצפה, מוקף בעשרות תרופות שונות, "זרוקות בכל פינה," כפי שאמרה הכתבת, שדיווחה על מצבו הנפשי "הירוד ביותר" של המשורר. הצלמים, ועמם גבריאל מוקד, לא בחלו גם בפתיחת המקרר, כדי להראות עד כמה הוא ריק מאוכל. במהלך הצילומים התעשת אבידן והצליח להתיישב ולהקשיב לגבריאל מוקד שפנה אל המצלמה ודיבר, סיפר לצופים על מצבו הנפשי הרע של אבידן, על כך שאין לו "שום משענת כספית".

"איפה כל מוסדות התרבות בארץ? איפה משרד החינוך והתרבות? איפה מחלקת התרבות של העירייה?" זעם מוקד. אבידן, נראה באותם רגעים כפוף, פרוע, לוגם מים מכוס שבקושי החזיק בידיים רועדות. מטרתו של הסרטון הייתה להשיג פרנסה בעבור אבידן, מי שנחשב לאחד מגדולי המשוררים בני "דור המדינה", שפרסם עד אז עשרים ושלושה ספרי שירה וזכה בפרסים יוקרתיים על כתיבתו. "הוא אחד המתרגמים הגדולים מאנגלית לעברית שיש," אמר מוקד, ופנה בקריאה –  תנו לו עבודה – הגהה, עריכה, משהו.

"למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?" פנתה הכתבת אל אבידן הנבוך.

"לא נעים," הוא השיב.

בתום אותו ריאיון נלקח אבידן לבית החולים לקבלת עזרה ראשונה, אבל סופו העיד על כך שלא היה בה די.

כל השנים היה אבידן ידוע ביהירותו ובאקסצנטריות שלו. הוא נהג להעיד על עצמו שהוא חוצן, נוסע מזמן אחר, חייזר שהגיע מכוכב לכת ששמו אבידנקו, שיש לו יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן, שהוא אדם עליון, איש המאה ה-30, שהוא חש "נוסטלגיה לעתיד, לא לעבר". הוא יצר כמה סרטים קצרים, סרטי מדע בדיוניים, שעסקו בעתיד הרחוק.

והנה, כבר באחד משיריו המוקדמים אפשר להיווכח בפער שבין התדמית הפומבית לאמת הפנימית של המשורר:

ייפוי כוח
   [לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

---

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

---

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

---

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

את השיר הקדיש אבידן "לכל מאן דבעי", כלומר –  לכולנו. הוא טוען בו כי ההצדקה היחידה לכך שאנו ממשיכים לשאת בעול הגדול של הבדידות והייאוש היא העובדה שאין לנו בעצם שום מפלט. "אין לנו לאן ללכת." תמיד, ובכל עונה, בחורף, כשיורד גשם, בקיץ כששורר חמסין, כשאוהבים וכששונאים – שום גאולה לא תיתכן, כי אין בעולם מלאכים כמו אלה שהופיעו בחלום יעקב, עלו וירדו בסולם, נאבקו בו, אבל גם הובסו והבטיחו הבטחות. לא רק מלאכים אין בעולם. גם ידידי האמת מעטים, ואילו האויבים רבים. רק התשוקה לחיות, להישאר צעירים מתקיימת במלוא עוזה, אבל אין שום תקווה שתתגשם. הגוף מזדקן ואין תכלית לחלומות על חיי נצח, וגם להתפעמות וגם למועקה צפוי רק סוף אחד: אדם צפוי להיפרד מהעולם ולהסתלק ממנו בבדידות הבלתי נמנעת של המוות. זוהי מנת חלקם של כל בני אנוש, לא רק של משוררים עניים וחולים.

השורות החוזרות בשיר הזה "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת" התקבעו בתודעה, ומרבים לצטט אותן גם בהקשר של חיינו בישראל, בימים קשים של אובדן ופחד: העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו לאן ללכת. לא רק כל אחד מתוך חייו, אלא כולנו כחברה. האם נצליח להשיא לעצמנו סוף טוב מזה שהיה למשורר שהיטיב כל כך לנסח את הייאוש הקיומי?

"אני רוצה לברוא מתוך הקושי," אמרה זה לא מכבר המשוררת רחל שפירא בריאיון נדיר שהסכימה להעניק לקראת אירוע הקראה של שיריה. ועוד הוסיפה וסיפרה שפירא עד כמה היא אוהבת לכתוב שירים העוסקים במשברים, המתארים עימות, בעיקר של דמות נשית, אל מול קבוצה.

רחל שפירא, שרבים מאוד משיריה נהפכו לפזמונים מוכרים מאוד – כבר שנים רבות שמיטב היוצרים בישראל, מלחינים וזמרים, משתפים אתה פעולה – ידועה בכך שהיא קנאית לפרטיותה. רק מעט ידוע על חייה האישיים. למשל – שהיא חברת קיבוץ שפיים השוכן על חוף הים, שם נולדה, ושם היא מתגוררת, ושעבדה בעבר כמורה לחינוך מיוחד. כל שאר הפרטים על חייה חסויים, אבל למעשה אין לאוהבי שירתה שום צורך בהם, שכן מה שחשוב באמת פרוש ונחשף בשירים עצמם.

אפשר לציין את המסתורין האופפים את כתיבתה. הנה למשל פתיחתו של שיר: "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם / הם כבר למדו איך להצניע את עצמם /  טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם  / טיפות גדולות זולגות על עלבונם". רחל שפירא נשאלה פעם אם הסְבָרָה כאילו כתבה את השיר על אנשי השירות החשאי נכונה. היא סירבה להכחיש או לאשר, העדיפה לשמור על עמימות, אבל אין שום צורך בעדותה, שכן מילות השיר מדברות בשם עצמן: "אם אהובייך יפקירוך / אם תחניק אותך בגידה / […] אנשי הגשם יכתירוך  /  למלכתם היחידה", היא כמו מעודדת את עצמה, נזכרת  שאין לאבד את התקווה, כי תמיד יהיו מי שיישארו נאמנים לה ויוסיפו לחמם אותה "בפרורי אהבתם".

לא רק אל עצמה פונה המשוררת בשיריה. לא פעם היא מדברת אל אהוב נסתר: "אל תסב את פניך", היא מבקשת בשיר "חלומות"; "בבדידות המטרפת /  עוד אראה בך, חבר", היא מבטיחה בשיר "זר יקר"; "יש בי כח, יש בי כח,  / אל תחוס עלי", היא מפצירה בשיר "אדבר אתך"; "איש לא יראה אותי בוכה, / כי רק בתוך ליבי אתה נוכח",  היא לואטת דבר סוד באוזניו, ובאותה עת, בפומביות החשאית של שירתה, גם באוזנינו.

אבל לא רק על עצמה ועל אהבותיה כותבת רחל שפירא בשיריה. לעתים היא פונה אל שומעיה ומאחלת להם: "שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת /  שיהיה לבכם פתוח לאהוב / קו של אור וקו של חן וקו של חסד", כשהיא נסמכת על נוסח התפילה בברכת שים שלום: "חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ"; או שהיא פונה אל "אב שבע ימים ומעשים" ומציעה לו להחביא "את כתונת הפסים / שלא תיפול קנאה", כמו מדברת אל יעקב אבינו; או, בשיר אחר,  מספרת על  מישהו "שנולד ליד הים", בדיוק כמוה, ויש בו "משהו כחולי" (משחק מילים נפלא, המכיל בתוכו באחת את כחול הים ואת חולו).

באחד משיריה המרגשים במיוחד, "היי שקטה" פונה רחל שפירא אל עצמה, אולי בעצם אל אישה אחרת, ומרגיעה אותה במילותיה:

הֲיִי שְׁקֵטָה, עַכְשָׁיו הַכּׂל בְּסֵדֶר
אֲפִילוּ הַמַּחֲנָק עוֹמֵד לְהִשְׁתַּחְרֵר
זֶה לֹא הַגֵּיהֵנוֹם וּבֶטַח לֹא גַּן עֵדֶן
זֶה הָעוֹלָם שֶׁיֵשׁ וְאֵין עוֹלָם אַחֵר.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּאִילוּ אֵין בָּךְ דּוֹפִי
כְּאִילוּ הָאֲוִיר נוֹתֵן לָךְ הֲגַנָּה
כְּאִילוּ הַצָּרוֹת כְּבָר מִתְגַּבְּשׁוֹת לְיוֹפִי
כְּאִילוּ מֵעָפָר פּוֹרַחַת שׁוֹשַׁנָּה.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּמוֹ לֹא עָבַרְתְּ אַף פַּעַם
כְּמוֹ לֹא הָיִית צְרִימָה בַּנּוֹף הַמְּטוּפָּח
כְּמוֹ רָאִית כַּף יָד בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף הַזַּעַם
כְּמוֹ אֲלוּמַת הָאוֹר הִנֵּה מָצְאָה אוֹתָךְ.
הֲיִי שְׁקֵטָה, כַּמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁטוֹחַ
אֶת הַפְּגִיעוּת מִבְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ מֵהַשְׁפָּלָה
כְּאִילוּ הַפְּגִיעוּת עַצְמָה הִיא סוּג שֶׁל כֹּחַ
כְּאִילוּ הַשַׁלְוָה הִיא חוֹף הַבֶּהָלָה.

(הלחין:יהודה פוליקר)

היי שקטה, מפצירה הדוברת, שהרי אין בררה, אלא להשלים עם המציאות; ובעצם, היא אמנם אינה מושלמת, אבל גם אינה איומה כל כך. אולי איננה גן עדן, אבל גם אי אפשר לומר שהיא ממש גיהינום. ככה. זה מה שיש. הדוברת ממשיכה לפנות אל האישה, ופוטרת אותה מאשמה: את יכולה להיות שקטה, כי גם אם יש בך דופי, אין בו חשיבות. את יכולה כבר לשכוח אותו. ושימי לב, היא אומרת לה עוד, אפילו האוויר, החומה הלא קיימת העוטפת אותך בלא כלום, יכול כבר להתחיל להגן עלייך. ואז דברי ההרגעה שלה מתפתחים, משתכללים ומשתנים: שוב אינה מציעה רק השלמה בלית ברירה עם מה שיש, אלא נותנת לאותה אישה אחרת, אולי לעצמה, את האפשרות המופלאה ביותר: את יכולה, היא אומרת, כמו ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, למצוא לסבל פשר. תראי, היא מראה, הצרות שלך כבר מתחילות להתגבש ליופי. כלומר – מה שהסב לך כאב נהפך לאט למשהו אחר, ליצירת אמנות שיכולה לגעת בזולת, לדבר אליו. אולי היא מתכוונת לשיר עצמו, זה שהיא שקועה באותו רגע בכתיבתו, ויודעת כי לאחר שתסיים ליצור אותו תגלה שמהעפר צמחה שושנה, מהכיעור, או לפחות מהסתמיות, נולד יופי, מהכאב שהיה כל כך מיותר נשאר משהו שירגש אנשים ויאמר להם משהו על עצמם.

כל מי שחשה פעם שונה, יוצאת דופן, מיותרת, כל מי שדמתה בעיני עצמה לצרימה בתוך נוף המטופח ממנה, כל מי שהרגישה מכווצת מרוב זעם, כמו כף יד חבויה בתוך אגרוף, כל מי שהייתה פגיעה, מושפלת ומבוהלת, לא תוכל שלא להיאחז בשיר הזה, ולפגוש בו את יופייה של רחל שפירא ואת הנחמה שהעניקה, לעצמה, ולזולתה. אז מי בכלל צריך סיפורים על חייה של מי שמסוגלת בכמה מילים להעניק משמעות לחיים של אחרים.

---

 

בהשקה של ספרי יופי לי, יופי לי ביצעו שני בוגרי תלמה ילין, סיון דהן ויניב טובנהויז, את השיר:

 

"יש בעיה," פתח ואמר דוד שמטרלינג, אחד מחברי קיבוץ דגניה, שניגש בחדר האוכל אל רחל בלובשטיין. השנה – 1919. מלחמת העולם הסתיימה לפני שנה ורחל שבה משהות ארוכה בחוץ לארץ: תחילה נסעה ללמוד אגרונומיה בטולוז שבצרפת, ואחרי כן, כשפרצה המלחמה, שבה לרוסיה, שם לימדה ילדי פליטים.

כשפנה אליה שמטרלינג באותו יום הוא לא דיבר בשם עצמו – הוא היה שליח הציבור. הדברים שהתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה, הוא נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ ישראלי: "את חולה," אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים ולכן את צריכה ללכת." כדי להבהיר לה מדוע, הוא פירט מן הסתם והסביר: רחל אינה יכולה במצבה לעבוד עם הילדים ולאכול מאותם כלי האוכל של החברים, כי זה לא אחראי. ובשדות, בחקלאות, הרופא אוסר עליה לעבוד. המסקנה הייתה ברורה. עליה לעזוב את הקיבוץ. להסתלק.

רחל חלתה בשחפת, שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד, לרוב סופנית, ומידבקת. אפשר אולי להבין את חרדתם של חברי הקיבוץ, את חששם שמא יידבקו ממנה הם, או ילדיהם, ובכל זאת, כמה אכזרי היה הגירוש. מרבית החברים שידעו מה עומד להתרחש הסתלקו לעבוד בשדות, כדי לא להיות בסביבה.

שמונה שנים לפני כן נראו חייה של רחל שונים לגמרי, מלאים בהבטחה ובעשייה. היא חלמה לעסוק בחקלאות, ועברה לגור ב"חוות העלמות" שבכנרת, שנועדה להכשיר פועלות לעבודת הקרקע. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה במילות השיר: "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,/ אוּלַי/ מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,/לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי"? היא התיידדה עם אנשים כמו א"ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה.

אחד המבקרים בחווה תיאר לימים את המפגש הראשון אתה: "והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של המבקר היה זלמן רובשוב שז"ר, לימים − נשיאה השלישי של מדינת ישראל. רחל הקדישה לו שני שירים במפורש: "לזלמן". אחד מהם, "ברית ההד" נכתב ב1927, שבע שנים אחרי שנשא שז"ר לאישה רחל אחרת, רחל כצנלסון: "בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ/לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים,/עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ/זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים."

שיר אחר שכתבה רחל, ונעשה מוכר מאוד לאחר שחנן יובל הלחין ושר אותו, הוא "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,/קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…/ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי."

את השיר הזה, שכתבה  רחל ב1925, היא לא הקדישה לאיש, אבל שיר שכתב שז"ר שלוש שנים אחרי כן "מתכתב" עם "פגישה, חצי פגישה" ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים-הנאהבים: "וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם" כתב שז"ר בשיר שנקרא "הקול".

אחרי שרחל סולקה מדגניה היא נדדה בין בית אביה שבתל אביב, שם מיררה אשתו של האב את חייה, לדירה שכורה בירושלים, ושוב לתל אביב. היא כתבה שירים, שהתפרסמו בעיתון דבר, אותו ערך אז זלמן שז"ר, והתפרנסה בדוחק, מכתיבת אותם שירים קצרים, שהתשלום תמורתם נקבע על פי מספר המילים שנכללו בהם. אביה, שעלה לישראל שנה אחריה, היה אדם אמיד, אך הוריש את כל הונו למוסדות דת. רחל שיוועה לידידות ולעזרה. בשנת 1927 כתבה שיר שאותו הקדישה לזלמן שז"ר בסמוי, באמצעות המילה "לזר", ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני שעברת לשז"ר.

גַּן נָעוּל / רחל

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל.  לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

זהו שיר מלא זעם. הדוברת פונה בו אל אדם שהיא מצפה ממנו להושיט לה יד. והוא מועל באמונה ובתקוותה. הוא גן נעול (ביטוי שלקוח משיר השירים ובו ביקשה כנראה לעורר בשז"ר זיכרונות מימי אהבתם), אין שום אפשרות להגיע אליו. היא מבקשת ממנו עזרה, והוא קשה כמו סלע, היא מתנפצת והוא פוצע, היא מתחננת והוא אטום ומסרב לפגוש אותה אפילו במבט. אפילו חסד כה קטן אינו מוכן להעניק לה.

את השיר "גן נעול" הלחין שוקי שוקי. אין לדעת מדוע בחר להציג אותו במנגינה מעודנת ונוגה כל כך. דומה כאילו לחן זועם, שירעיד את אמות הסיפים, מתאים יותר ללוות את המצוקה שמביעה הדוברת. את תהייתה אם לוותר, להסתלק שוב, כמו שסולקה בעבר מהמקום שאהבה כל כך ושהפנה לה עורף, ואולי בכל זאת להמשיך, להידפק על דלת סרבנית שאיננה, שלעולם לא תיפתח בפניה.

בימיה האחרונים השתכנעה רחל לנסוע לבית מרפא לחולי שחפת ששכן בגדרה. השהייה שם הייתה לה קשה מנשוא. כעבור כמה ימים ביקשה לשוב לתל אביב. בדרך הארוכה שבה נסעה בשכיבה, בעגלה רתומה לסוס, ביקשה לעבור ברחובות, כדי להיפרד מאחד מאהוביה, נקדימון אלטשולר, שכבר היה נשוי ובעל משפחה.

"ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות הביעו דבר מה והוכיחו כי לפני ניצב אדם שעדיין חי," סיפר אלטשולר לימים.

רחל הגיעה לבית החולים בתל אביב, שם הלכה לעולמה בבדידות גמורה. במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית-החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי בעיתון דבר. היא נקברה בבית העלמין שעל שפת הכנרת.

 

אַל תְּחַכִּי לְעֵדֶן אוֹ לַשְּׁאוֹל
אַתְּ מֵתָה, שָׁלוֹם, adieu, זֶה הַכֹּל.
הַנֶּצַח מְחַכֶּה? אֲהָהּ, אָכֵן,
עַתָּה רַק רִקָּבוֹן וְזֶבֶל דָּשֵׁן
רַק מַק, מַק, מַק, אַכְזָר נוֹכֵח
כְּשֶׁאַת נָעָה לְאָחוֹר מֵהַחַי אֶל הַצּוֹמֵחַ
כֵּן כָּמוּבָן שֶׁאֲקוֹנֵן רַעְיָתִי
כִּי אַתְּ אֵינֵך אִתִּי,
אַף כִּי הַקִּיּוּם לֹא יִתְאָרֵךְּ בִּזְכוּת יָגוֹן
וְאֵין שׁוּם צַעַר שֶׁמִּלֵּט
נִשְׁמַת חַיִּים מִגּוּף שֶׁמַּת.

"קינה של ביולוג לרעייתו"

Jim Crace

מורה מימי בית הספר התיכון בליטא; מרצה איטלקי צעיר; סטודנט הודי; חבר קיבוץ נשוי – אין לדעת על מי מהגברים הללו, שבהם הייתה לאה גולדברג מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, נכתב השיר "נפרדנו כך". לנו, הקוראים זהותו חשובה הרבה פחות מאשר מה שהותירה הפרידה ממנו: השיר המנציח את הרגע.

אחד מאהוביה הבלתי אפשריים של לאה גולדברג היה דטטריה פדקה, סטודנט הודי שגם הוא, כמוה, למד בבון שבגרמניה. פדקה למד פיזיקה, ולאה גולדברג פגשה אותו ב1932 כשנסעה להשלים את הדוקטורט שלה בספרות.

"אדם מעניין מאוד. יש לו ידיעות גדולות בפילוסופיה וספרות, אף על פי שהנהו מתמטיקאי. חי מאד, חכם ועליז… כנראה נעשה עוד פעמים רבות טיולים," כתבה עליו ביומנה והוסיפה כעבור כמה ימים: "הייתי רוצה שיהיה לי בן כזה כמו שהאדם הזה נראה בעיני עתה".

גולדברג הייתה אז בת 21. התאהבותה בפדקה גמלה אותה מהאהבה הנכזבת רבת השנים למורה שלה מבית הספר התיכון בליטא. אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי שום עתיד בעולם המוסכמות והשגרות, היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה הסופרת חוויה של עלבון פומבי שדומה לה ספגה כנראה מפדקה שכזה פִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת. גם הגברים האחרים בחייה לא השביעו אותה נחת. חלקם לא השיבו לה כלל אהבה, ועם האחרים נקטע הקשר באבו, או שהנחיל לה כאב. כך למשל נסעה פעם לאיטליה, לא קרואה, בעקבות מרצה צעיר שהתאהבה בו, ושם מצאה אותו בזרועותיה של אישה אחרת. גם אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי לא התממשה, אפילו לא אחרי שהתאלמן, ונותרה חשאית לחלוטין: בניו גילו אותה לאחר מותו לאחר שפתחו קופסה ובה ערימת מכתבים שחשפה את הסיפור.

פדקה וגולדברג שמרו כמה שנים על קשר, אחרי שהוא שב להודו, והיא לליטא, ואז שוב לתל אביב. במרוצת הזמן הפסיקו גם להתכתב, אבל פדקה שב והופיע ביצירתה. יש הסוברים כי שירה "סליחות" הפותח במילים "בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹח/וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי…" שהתפרסם מאוד לאחר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה אותו, נוצר בעקבות סיפור אהבתה לפדקה, וכי פירוש השורה "באת כלילה הבא אל האוח" מדבר על האהוב ההודי, שבאהבתו הגופנית העניק לה את היכולת לראות.

שיר אחר שכתבה מתאר פרידה של בני זוג אוהבים:

נִפְרַדְנוּ כָּךְ / לאה גולדברג

נִפְרַדְנוּ כָּךְ,
הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי
הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה
זֹאת הַטִּיפָּה
שֶעַל יָדֽי נוֹתְרָה לִי
טֽיפַּת סַגְרִיר וַדַאי הִיא,
לֹא דִּמְעָה.

לַדּוֹר הַזֶּה
הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה
הוּא לֹא יִבְכֶּה
עַל אַהֲבָה גוֹסֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין
וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיש וְגֵא
הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה.

נִפְרַדְנוּ כָּךְ:
הָרְחוֹב הָמָה הָמָה
דְּחַפָנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ
וּמִנֶּגֶד הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה.

מֵאַיִן בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת,
אוּלַי בְּכֹל זֹאת
זוֹ הָיְתָה דִּמְעָה

מבט אחד בשיר מגלה שהפרידה מתרחשת באיזו עיר הומה. המראה המצטייר מעלה על הדעת כרך אירופי, ביום חורפי, ברחוב סואן. אפשר כמעט לשמוע את תנועת המכוניות, או איזו חשמלית חולפת; את ההמיה העירונית, אנשים חולפים על פני זוג הנאהבים שאת הרגע הזה יזכרו כל ימי חייהם, ולעוברים והשבים אלה שעות של שגרה שאין בהן כל חשיבות מיוחדת. אחד מעוברי האורח, איזה "הלך", נתקל מבלי משים בדוברת. הוא ממהר למחוז חפצו ואפילו לא חש בנגיעה הלא רצויה הזאת, שגם היא, כמו הפרידה, תישאר צרובה בזיכרון. הנאהבים עומדים על המדרכה. אולי בפתחה של תחנה של הרכבת שתרחיק אחד מהם לעד. בעוד רגע ייגמר הסיפור שלהם. בעוד רגע לא יהיו עוד בני זוג אלא רק זיכרון רחוק, שיר שייכתב. אבל עכשיו, עוד רגע קט אחד, הם עדיין ביחד. וראה זה פלא. הם אפילו עטופים להרף עין בהינומה – לא הינומת כלולות, אלא כיסוי ערפילי, מעושן, עירוני, שספק עוטף ומסתיר אותם מפני העולם, וחרף ערפיליותו, אין בו די: הם אינם מסתגרים במקום מוגן שבו יוכלו לממש את אהבתם, אפילו לא להתחבק, לגעת, להתקרב. ההינומה היחידה שתהיה להם אי פעם מאפשרת להם רק לחוש את העצב שאולי כלל אינו משותף.

הדוברת מתאבלת על האהבה הגוססת. היא מביטה בו באיש השומר על הבעת פנים גאה, קפואה, נזהר לשמור על איפוק, חייב להפגין אדישות. ופתאום מתרחש דבר שמשנה הכול: על כף ידה המושטת –  האם כדי לגעת בכל זאת, למרות צו האיפוק? האם כדי להיאחז, או ללפות את כף היד האחרת? –  היא חשה בטיפה אחת. והיא מנסה לשכנע את עצמה: לא ייתכן. זאת רק טיפה של גשם. אבל בסופו של השיר היא כבר יודעת, ומתמלאת חדווה: לא גשם. דמעה. אם כך –  גם הוא. אם כך –  היה. אם כך העצב שייך לשניהם, ולאהבה, גם אם אין לה עתיד, גם אם אפילו ההווה שלה הולך ומסתיים, היה לפחות עבר ממשי ומשותף. ידיעה שאפשר לקחת אותה, להתרפק עליה, להתנחם בה. אמנם אבד, אבל לפחות התקיים.

בתמונה המצוירת בשיר "נפרדנו כך" אני רואה תמיד בעיני רוחי מצד אחד את לאה גולדברג הצעירה, אישה שהתכחשה ליופייה ולא הייתה מסוגלת להבחין בו בבבואתה, ומהצד האחר את מי שכינתה "ההודי הקטן" שאתו הרבתה לרקוד בימים היפים שהיו להם בבון. לחברתה מינה לנדוי כתבה, אנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר – במחולות עשיתי חיל," ולשוחח על "נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהם," כך העידה, "אני יותר שומעת ולומדת, מאשר מדברת." (הדברים מתועדים בספר "נערות עבריות", שהופיע ב2009 בספריית פועלים, בעריכתם של ו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי).

אני רואה את שניהם ניצבים, עטופים במעיליהם – הרי זהו יום סגרירי בגרמניה. בעוד כמה שנים תפרוץ כאן מלחמה איומה שתסחוף אתה את אירופה, אבל להם אין מושג מה צופן העתיד הקרוב והרחוק. הוא חזר להודו, שם, כך התלונן בפניה במכתביו, ניסו לשדך אותו לאישה הודית וכפו עליו להתחיל מיד ללמד באוניברסיטה. "בעונת הגשמים אני ניגש לעבודתי וכל זה אינו משמח," כתב לה. גולדברג לא נישאה מעולם. היא אהבה גברים שלא התמסרו לה. כתבה ספרים וסיפורים שילדים ומבוגרים ממשיכים לאהוב זה שנים רבות כל כך. היא הרצתה, הקימה חוג לספרות באוניברסיטה, לימדה, ובעיקר –  כתבה שירים. אבל הנה הם כאן, בשיר, עדיין מכורבלים במעיליהם, שולחים מבט אחרון, והיא אינה יודעת איזה רגש מנצח עכשיו בקרבה: הצער על הפרידה או החדווה על הדמעה המאשרת שזכתה לקבל במתנה,  והעניקה אותה גם לנו.

יונה וולך הייתה בת עשרים ואחת כשאשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים, כמי שהולכת לקראת הרפתקה, התנסות מרתקת, טיול לארץ לא נודעת שאותה ביקשה לחקור. אין לדעת אם הטירוף שארב לה שם היה בלתי נמנע, אם היה לוכד אותה גם אלמלא מה שהתרחש שם, בטלביה: הרופא שטיפל בוולך, ד"ר עשהאל, הוקסם מהמשוררת, שקע אתה בשיחות על אמנות וציור, העניק לה תנאים מיוחדים: חדר לכתוב בו, יחס מועדף ופנאי, ובה בעת ערך עליה מה שהתברר בדיעבד כניסוי מסוכן: טיפול בסם ההזיות  אל-אס-די. באותה עת סברו שהסם מרחיב את היצירתיות, אבל לימים הודו הרופאים בסכנותיו ארוכות הטווח. "את הסם נתתי כדי לעזור לה," כתב לימים הפסיכיאטר, "היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה."

אשפוזיה הפסיכיאטריים הבאים כבר נעשו בכורח, ובהם לא זכתה עוד ליחס מועדף של פסיכיאטר מעריץ. וולך סבלה ממחשבות שווא, ראתה ראשים כרותים ודם ניגר, סבלה מתחושת רדיפה, האמינה שידידיה הקרובים גונבים רעיונות ממוחה. בין האשפוזים חיה וולך באינטנסיביות תזזית, הרבתה להכיר אנשים חדשים, נשים וגברים, התקרבה אליהם ויצרה קשרים אינטימיים מאוד, ואז השליכה אותם מעליה, אחרי שמאסה בהם. אפילו ידידותה הקרובה עם שני משוררים אחרים, יאיר הורוביץ ומאיר ויזלטיר, נזנחה לאחר שחשדה בהם שנטשו אותה. עד כדי כך שבמרוצת הזמן נהגה להשמיץ ולתקוף את שיריו של האחרון ולהזהיר את חסידיה מפניהם. את המשוררת זלדה, שאותה יונה וולך אהבה והעריכה מאוד, קוממה עליה אחרי שפרסמה בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שיר שבו כרכה תפילין עם מין.

ייתכן מאוד שיונה וולך הייתה מאבדת את שפיות דעתה גם אלמלא התייצבה מרצונה לאשפוז הראשון שבו קיבלה את סמי ההזיה המסוכנים כל כך. רמזים להתנהגויות קיצוניות ויוצאות דופן התגלו אצלה כבר בגיל הנעורים. בכפר אונו, לימים קריית אונו, שם נולדה, גדלה וחיה רוב שנותיה, כינו אותה "המשוגעת". השורש למצוקת חייה הייתה יתמותה מאב: מיכאל וולך − שהרחוב שבו גרה עם אמה, ובשנות חייה הראשונות גם עם אחותה, נקרא על שמו − נהרג במלחמת העצמאות בקרב עקוב מדם שהיה כרוך בו כנראה גם איזה כשל מבצעי. לא זו בלבד, אלא שהגופות שנותרו בשטח עברו התעללות קשה. היתמות מאב מגיל ארבע הותירה ביונה וולך כעס רב: על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל חמש עשרה, ועל האימא שהאדירה את גבורתו לכאורה. "פשוט שחטו אותו", נהגה יונה לומר בבוז, ולצעוק על אמה: "כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך." לימים כתב ידידה המשורר מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום כמוה, כי "מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם." מהלימודים בבית ספר תיכון חדש נשרה. המנהלת המיתולוגית, טוני הלה, לא התפעלה ממנה ולא הבחינה בכישרונה המיוחד. וולך עברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל שש עשרה. היא הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים, כעניין של מה בכך, עם ידידים וקרובים וגם עם זרים שיזמה אתם מפגש לרגע.

כשהייתה בת שלושים ושמונה אובחן סרטן השד בגופה של יונה וולך. היא סירבה להתייחס למחלה. התעלמה ממנה. טענה שהיא מרפאה את עצמה, מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, שממנה יצא, לדבריה, "חלב שחור". חודשים ארוכים, כמעט שנה, חלפו לפני שהייתה מוכנה להכיר בכך שהיא חולה, להתאשפז, לעבור טיפול. דווקא באותה תקופה ידעה יציבות בחייה: היא הכירה גבר צעיר ממנה, יובל ריבלין, שאהב אותה אהבת אמת ועבר לגור אתה. במשך ארבע שנים חיו ביחד בבית אמה. יובל עזר לוולך לטפל באם, שהייתה במצב סיעודי, וכשאהובתו הסכימה להכיר במחלתה ולנסות להירפא, טיפל גם בה במסירות.

לאורך כל חייה כתבה וולך בלי הרף, בעיקר שירים, אבל עבדה גם על מחזה, תסכית, וכמה קטעי פרוזה. אחרי אחד מאשפוזיה כתבה את השורות: "מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה, /מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה / אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור…"

לימים התפתחו השורות הללו והשתנו לשיר:

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

היו מי שסברו כי בשלב מסוים נעשו שיריה של יונה וולך חסרי פשר. פרופסור שמעון זנדבק כתב כי "אי-הקוהרנטיות לבשה לא פעם ממדים מגלומניים עד כדי כך ששוב לא היה אפשר לקרוא לזה חופש, אלא שיגעון. מה שהכה כברק בשיר קצר נהפך בשיר ארוך לטרחנות בלתי נסבלת". אלה דברים שאי אפשר לומר על השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", שזכה לא מכבר לביצוע מרגש מאוד של נינט והצ'לנית מאיה בלזיצמן. התמונה המצטיירת בשיר נוגעת ללב: הדוברת פונה אל מישהו, גבר, שנהפך בעיניה באחת לתינוק מגודל. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות, איך ליהנות, איך לחיות עם מה שניתן לך, עם מה שיכול היה להיות, עם מה שהיה לכאורה אפשרי, אבל כנראה שלא בשבילך?

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" הוא דיבור של יונה וולך על חייה, שעדיין לא ידעה אז כיצד יסתיימו, בלי סיבה, בלי טעם, מוקדם מדי, רק מכיוון שלא הייתה מסוגלת להביט במציאות וגם לראות אותה. הוא מספר על ההחמצה הגדולה של הכישרון ושל היכולת ליצור יופי, וגם ההחמצה של ההזדמנות לחיות ולהמשיך לאהוב. "זה" שהיה לה בידיים הוא כל מה שלא ידעה אלא לבזבז: החברויות הקרובות שנטשה, האנשים שנקשרו אליה והיא לא הייתה מסוגלת להשאירם אתה, התינוקות שהפילה, האהבה שנקטעה עם מותה בטרם עת. הדוברת מספרת לאיש על כך שהוא בזבז את מה שהיה לו סיכוי, ולכן יצטרך להתחיל הכול מהתחלה. אבל לה עצמה, כמו לכולנו, לא היה סיבוב חיים שני, לא הייתה עוד אפשרות תיקון, וכשכתבה את השיר אפילו לא ידעה מה היא אומרת בעצם לעצמה.

 

הטור ב X-NET

בֹּאוּ וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ
כְּשֶׁהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח
כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים
לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים
שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה
לְמִסְעָדוֹת נְסֹרֶת עִם קְלִפּוֹת בֵּיצִים
רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טִעוּן מַשְׁמִים
שֶׁמַּטְרָתוֹ לְהַעֲרִים,
לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…
לֹֹא אַל תִּשְׁאֲלוּ בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.

בַּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.

הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
הֶעָשָׁן הַצָּהֹב שֶׁמּחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
לִקֵּק אֶת פִּינוֹת הָעֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ,
נָח וְהִשְׁתָּהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת,
הִנִּיחַ עַל גַּבּוֹ לְאֵפֶר אֲרֻבּוֹת לִנְשׁוֹר,
חָמַק לְיַד מִרְפֶּסֶת וּפִתְאוֹם זִנֵּק וְקָם,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶּהוּ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף לְיַד הַבַּיִת עוֹד פַּעַם וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן עוֹד עֵת לַכֹּל
לָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמַּחֲלִיק בַּכְּבִישִׁים,
וּמְחַכֵּך עַל זְגוּגִיּוֹת אֶת גַּבּוֹ;
עוֹד עֵת לַכֹּל, עוֹד עֵת לַכֹּל,
לְהָכִין אֶת הַפָּנִים כְּדֵי לִפְגוֹשׁ אֶת הַפָּנִים,
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
וְעֵת לְכָל עָמָל וּלְיוֹם שֶׁיָּדַיִם בּוֹ
מְטִילוֹת וּמְרִימוֹת עַל פִּנְכַתְּךּ שְׁאֵלוֹת;
יֵשׁ עֵת לָכֶם וְעֵת גַּם לִי
וְעֵת עֲדַיִן לְמֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וּלְמֵאוֹת מַרְאוֹת חֲזוֹן וְלִבְדִיקוֹת,
לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹתִים אֶת הַתֵּה עִם הַקְּלִי.

בָּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.

וְאָכֵן תִהְיֶה עוֹד עֵת לִתְהוֹת
"הַאִם אַרְהִיב?" "הַאִם אַרְהִיב?"
עֵת אֶת הַגַּב לְהַפְנוֹת בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגָה
בְּמֶרְכַּז קוֹדְקוֹדִי כֶּתֶם  קָרַחַת נָגַע –
(הֵם יֹאמְרוּ: "כַּמָה שְׂעָרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
עַד סַנְטֵרִי רָכוּס הֵיטֵב הַמְּעִיל
עֲנִיבָה קְצָת מְהֻדֶּרֶת עִם סִכָּה מִסּוּג רָגִיל −
(הֵם יֹאמְרוּ: " כַּמָה עוֹרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
הַאִם אַרְהִיב
לַיְּקוּם לְהַפְרִיעַ?
בְּתוֹךְ דַּקָּה אַחַת יֵשׁ עֵת
לְהַחְלָטוֹת וַחֲרָטוֹת שֶׁדַּקָּה אַחַת תַּכְרִיעַ.

כִּי אֲנִי אֶת כֻּלָּם הִכַּרְתִּי, אֶת כֻּלָּם,
אֶת הַלֵּילוֹת, הָעֲרָבִים וְהַבְּקָרִים,
בְּכַפִּיּוֹת שֶׁל קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת הָחַיִּים.
אֶת הַקּוֹל הַגּוֹוֵעַ בְּדִמְמַת עוֹלָם,
נִבְלַע בְּמַּנְגִּינוֹת מֵחֶדֶר אַחֵר.
כֵּיצַד אִם כָּךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּמַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן מַכִּיר,
אֶת אֵלֶּה שֶׁמְּעַצְּבוֹת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד בָּהִיר,
וְאַחֲרֵי שֶׁעֻצַּבְתִּי, פָּרוּשׂ עַל סִכָּה,
נָעוּץ, מְפַרְפֵּר עַל הַקִּיר,
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהַתְחִיל
לִפְלֹט אֶת בִּדְלִי הַיָּמִים וְהָעִתּוֹת,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַהִין?

וְאֶת הַזְּרוֹעוֹת כְּבָר הִכַּרְתִּי, מַכִּיר הֵיטֵב אֶת כֻּלָּן,
חֲשׂוּפוֹת, עִם צְמִידִים, לְבָנוֹת כְּגִיר,
(אַךְ בָּאוֹר מְכֻסּוֹת בְּשֵׂעָר חוּם בָּהִיר!)
הַאִם זֹאת שִׂמְלָה אֲפוּפָה בְּנִיחוֹחַ
שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי כָּךְ מֵהַנּוֹשֵׂא לִבְרֹחַ?
זְרוֹעוֹת הַמֵיטִיבוֹת צָעִיף, אוֹ מֻנָּחוֹת עַל שֻׁלְחָן,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַהִין?
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַתְחִיל?

הַאִם אֹמַר שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב הַצַּר,
וְצָפִיתִי בָּעָשֵׁן מִתַּמֵּר מִמִּקְטֶרֶת
שֶׁל גֶּבֶר בּוֹדֵד בָּחַלּוֹן לְעֵת עֶרֶב?

אוּלַי יָכוֹלְתִּי לִהְיוֹת זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת
רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם.

וּשְׁעוֹת  בֵּין הָעַרְבַּיִם, הָעֶרֶב יָשֵׁן לוֹ בְּשַׁלְוָה!
בְּלִטּוּף אֶצְבָּעוֹת אָרוֹךְ מָלֵא
יָשֵׁן… עָיֵף… אוֹ מִתְחַלֶּה,
נִמְתַּח עַל הָרִצְפָּה כָּאן לְיָדִי וּלְיַדְכֶם,
הַאִם אַחֲרָי הַתֵּה וְהָעוּגוֹת וְהַגְּלִידָה יִהְיֶה לִי כֹּחַ לְהָבִיא
אֶת הָרֶגַע אֶל הַשִּׂיא?

אֲבָל אַף כִּי צַמְתִּי וַאֶבְכֶּה, בָּכִיתִי וְנָשָׂאתִי תְּפִלָּה
אַף כִּי אֶת רָאשִׁי (הַמַּקְרִיחַ קִמְעָא) רָאִיתִי מוּבָא עַל מַגָּשׁ
אֵינֶנִּי  נָבִיא – וְאֵין כָּאן עִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ.

רָאִיתִי אֶת רֶגַע גְּדֻלָּתִי מְרַפְרֵף,
אֶת הַשּוֹעֵר הַנִּצְחִי אוֹחֵז בִּמְעִילִי וְצוֹנֵף,
וְאֹמַר בְּקִצּוּר – הִתְמַלֵּאתִי חַלְחֲלָה.
וְהַאִם הָיָה כְּדַאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים הָרִבָּה, הַתֵּה,
בֵּין כְּלֵי הַחַרְסִינָה וְשִׂיחוֹת עַל אֲנִי וְאַתֶּם
הַאִם הָיָה כְּדַאי לִמְחוֹק
אֶת כֹּל הָעִנְיָן בְּבַת צְחוֹק?
אֶת הַיְּקוּם לִמְעֹךְ לְכַדּוּר עָגוֹל
וּלְגַלְגְלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר – "אֲנִי לַזָרוּס, בָּאתִי מֵהַמִּיתָה
שַׁבְתִּי כְּדֵי לוֹמַר לָכֶם הַכֹּל, אֲנִי אֹמַר לָכֶם הַכֹּל"
אִם מִי שֶׁשָּׂם כָּר לְיַד רֹאשָׁהּ בַּמִּטָּה
יֹאמַר "לֹא אֶת זֹאת הִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר עַד כֹּה,
כְּלָל וּכְלָל לֹֹא."

וְהַאִם הָיָה כְּדַאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
וְהַאִם הָיָה כְּדַאי,
אַחֲרֵי הַחֲצֵרוֹת, הַשְּׁקִיעוֹת, הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁטוּפִים,
אַחֲרֵי הַסְּפָרִים שׁוֹבְלֵי הַחֲצָאִיוֹת הַמִּשְׂתָּרְכוֹת
כֹּל זֹאת – וְעוֹד −
הַאִם אֶפְשָׁר לוֹמַר לְמַה כַּוָּנָתִי!
כְּאִלּוּ פָּנָּס קֶסֶם אֶת מִבְנֵי הָעֲצַבִּים עַל מָסָךְ מֵטִיל:
הַאִם הָיָה כְּדָאי
אִם מִי שֶׁמַּנִּיחַ כָּר אוֹ מַשְׁלִיךְ צָעִיף
וְאָז סָב אֶל הָחַלּוֹן וּמַפְטִיר:
"לֹא זֹאת הָיְתָה כַּוָּנָתִי,
כְּלָל וּכְלָל לֹֹא."

לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט, וְלֹא נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת.
אֲנִי אָצִיל חָצֵר. כָּזֶה שֶׁמַּתְאִים בֵּינְתַיִם
לְקַדֵּם עֲלִילָה, לִפְתֹּחַ תְּמוּנָה אוֹ שְׁתַּיִם,
בְּלִי סָפֵק, מַכְשִׁיר נֹחַ, אֶחָד שֶׁלַּנָּסִיךְ עֵצָה נוֹתֵן
מָלֵא כָּבוֹד, נָכוֹן לַעֲזֹר, מְחֻכָּם,
נָבוֹן, קַפְּדָן וּמְרוֹמָם
מָלֵא מִשְׁפָּטִים נַעֲלִים, אַךְ מְעַט מְעֻמְעָם,
אָכֵן  אָמְנָם – מְגֹחָךְ מִדֵּי פַּעַם,
כִּמְעַט לִפְעָמִים  – הַשּׁוֹטֶה.

אֲנִי מִזְדַּקֵּן, אֲנִי מִזְדַּקֵּן
אֶת שׁוּלֵי  מִכְנְסֵי הַפְלָנֶל אֲגַלְגֵּל

הַאִם אֶת שְׂעָרִי מֵאָחוֹר לְפַסֵּק? הַאִם אַרְהִיב לֶאֱכֹל אֲפַרְסֵק?
אֶלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם לְבָנִים מפְְלָנֶל וְאֵצֵא אֶל הָחוֹף לְטַיֵּל.
אֶת זִמְרַת בְּנוֹת הַיָּם זוֹ לְזוֹ שָׁמַעְתִּי פַּעַם,
אֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהֵן תָּשֵׁרְנָה לִי גַּם.

רְאִיתִין דּוֹהֲרוֹת עַל גַּלִּים וּנְסוֹגוֹת
מְסָרְקוֹת אֶת שֵׂעָר הָאֲדָווֹת לְאָחוֹר
וְהַמַּיִם נִנְשָׁבִים בְּלָבָן וּבְשָׁחוֹר
נַעֲרוֹת עֲטוּרוֹת זֵרֵי חוּם וְאָדֹם
אִתָּנוּ שָׁהוּ בִּלְשָׁכוֹת הַיָּם
עַד שֶׁהִטְבִּיעוּנוּ קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם.

מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?

הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.

עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה
חֶמְדַּת חֵיקוֹ וַחֲבֶרְתּוֹ שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְבַּגֵּר;
בְּיַחַד זוֹמְמִים בִּמְלֵאוּת בְּרוּכָה
לִגְדֹּשׁ אֶת פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁמַּרְזֵבִים עוֹטֵר;
לִכְפֹּף בְּתַפּוּחִים עֵצִים עוֹטֵי אֵזוֹב,
וּלְהַבְשִׁיל אֶת כֹּל הַפְּרִי עַד עֹמֶק לְבָבוֹ.
הַדְּלַּעַת לְהַתְפִּיחַ, וּלְעַגֵּל אֱגוֹז,
לִגְדֹּשׁ אוֹתָם בַּמְּתִיקוּת שֶׁל מַה שֶׁעוֹד יִנְבֹּט.
וּלְהוֹסִיף פְּרִיחוֹת שֶׁהַדְּבוֹרָה תַּחֲשֹׁב
שֶׁאִם הַקַּיִץ חַלּוֹתֶיהָ כָּךְ הֵצִיף בְּטוֹב
הָחֲמִימוּת הַנְּעִימָה לַנֶּצַח לֹא תִּגּוֹז.

הֲרֵי מִי לֹא רֹאֶה אֶת כֹּל מַה שֶׁאִכְסַנְתְּ,
הֵן אוֹתָךְ הַמְּחַפְּשִׂים יִמְצְאוּ, כָּךְ קוֹרֶה
יְשוּבָה בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ בְּתוֹךְ הָאָסָם
וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת תִּפְרַע שְׂעָרֵךְ;
אַתְּ שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה בִּקְצֵה תֶּלֶם חָרוּשׁ,
שִׁכּוֹרָהּ מִפְּרָגִים, חֶרְמֵשֵךְ הַמֻּפְקָר
לֹא קוֹצֵר עוֹד פְּרָחִים לְעַטֶּרֶת קְלוּעָה
וְאֶת מִטְעָנֵךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת זְקוּפַת רֹאשׁ
חוֹצָה לְאִטֵּךְ נְחָלִים אוֹ נָהָר,
מַשְׁקִיפָהּ לְפָנִים, מַבָּטֵךְ מְהֻרְהָר
וְצוֹפָה בִּנְטִיפַת הֶעָסִיס כֹּל שָׁעָה.

וְהֵיכָן הֵם שִׁירֵי הָאָבִיב, כֵּן, הֵיכָן?
עֲלֵיהֶם לֹא נַחֲשֹׁב כִּי גַּם לָךְ יֵשׁ מִזְמוֹר,
כְּשֶׁמּוֹתוֹ שֶׁל הַיּוֹם מְפֻסְפָּס בֶּעָנָן
צוֹבֵעַ שָׂדוֹת בְּוָרֹד וּבְאוֹר.
יַתּוּשִׁים מַשְׁמִיעִים זִמְזוּמַם הָאָבֵל
עֲרָבוֹת נִשָּׂאוֹת בִּתְנוּעָה עֲדִינָה
אוֹ צוֹנְחוֹת, אִם מַשָּׁב לֹא מַגִּיעַ.
לְיַד הַיוּבַל גְּדִי פּוֹעֶה כְּקוֹבֵל
הַצְּרָצַר מְזַמֵּר לוֹ בְּקוֹל נְגִינָה
כְּשֶׁאָדֹם הֶחָזֶה מְשַׁרְקֵק בַּגִּנָּה,
וּקְבֻצַּת סְנוּנִיּוֹת מְצַיְּצוֹת בָּרָקִיעַ.

ODE TO AUTUMN

John Keats

ג'והן קיטס

היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג'ינגיס חאן. את שם העט שבחרה לעצמה נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה בהיותה בת עשרים ושלוש: אביה לא הסכים ש"משוררת דקדנטית", כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, "ערב", העניק לה הכרה ואהבה מיידית של קוראיה, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.

"היא מלכה טרגית", אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולא בִּכְדִי כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידה על כל הכאב שהיה מנת חלקה. כך למשל ב1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה אחמטובה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה מעולם, הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה). סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא והבעל שזה עתה נישאה לו שבו ללנינגרד והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשבנה היחיד, לב גומיליוב, נולד, דרש ממנה גומיליוב למורת רוחה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים, וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני הבעלים האחרים שלה: השני, המשורר ולדמיר שיליקו נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין – בגולג. במהלך חייה עם פונין נהג זה לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לבין תנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: "אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה."

בשנים שבהם נאסר עליה לפרסם את שיריה התפרנסה אחמטובה מתרגומים, ושקעה בכתיבת הפואמה "רקוויאם", שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסיים, הזרם האקמאיסטי. חברי הקבוצה דגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם בשנת  1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות. אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה בעבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך למשל ביום שפשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם ודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כמוצדקת והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.

בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה, שילמה אחמטובה ביוקר: סטלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.

רק אחרי מותו של סטלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות השישים זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.

---

 

 

 

שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

תרגמה: רחל

בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת,  אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.

 

 יופי מנומר
הַלֵּל לָאֵל עַל כֹּל מַה שֶׁעָקֹד
עַל שַׁלֶּכֶת עַרְמוֹנִים לוֹחֶשֶׁת אֵשׁ וּכְנַף פָּרוּש
עַל  רָקִיעַ כְּפָרָה מְנוּמָרָה רַב גָּוֶן,
בְּרֹד טְרוּטָה שוֹחָה בְּכִתְמֵי וָרוֹד,

נוׂף מְנֻקָּד ומְטֻלָּא – מְקֻפַּל, מְפֻלָּח, חֲרוּשׁ;
וְכָל הָרוּחוׂת מְהֻלָכוׂת, חִבֵּל, בָּלוּם, מְכֻוָּן;
עַל דָבָר מוּזָרִ, נָדִיר, שׁוֹנֶה, אַחֵר
כֹּל מַה שֶׁמָתוֹק, מַר; מָהִיר, מָתוּן; רוֹשֵׁף, כָּבוּשׁ;
עִם מְנֻמָּשׁ, הֲפַכְפַּךְ (מִי יֹדֵעַ הֵיאַךְ?)
הוּא הוֹרֶה ׁשֶׁיֹפְיוׂ מֵעֵבֶר לָעוֹבֵר,
יִתְּבָּרַךְ.

                

 Pied Beauty

— Glory be to God for dappled things
;For skies of couple-colour as a brinded cow
;For rose-moles all in stipple upon trout that swim
;Fresh-firecoal chestnut-falls; finches' wings
;Landscape plotted and pieced — fold, fallow, and plough
.And áll trádes, their gear and tackle and trim

;All things counter, original, spare, strange
(?Whatever is fickle, freckled (who knows how
;With swift, slow; sweet, sour; adazzle, dim
:He fathers-forth whose beauty is past change
.Praise him

Gerard Manley Hopkins

בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא  אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל  עוֹד לָשׁוּב.

בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל  אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ' הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

יָרַדְנוּ לַנָּמָל  לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם  דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

בַּחֲלוֹמִי בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

וּבַמִּשוֹר נִצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

W H Auden

Refugee Blues, W H Auden

תרגומים נוספים להשוואה:
אורי וייס

שי אריה מזרחי

הך, הך, הך
הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל קוֹר אֲבָנֶיךָ, יָם אָפֹר,
אִילוּ רַק יָכְלָה לְשֹׁנִי לְהַבִּיעַ
כֹּל הִרְהוּר שֶׁבִּי נֵעוֹר.

כַּמָּה טוֹב לִבְנוֹ שֶׁל הַדַּיָּג
הַצּוֹעֵק לוֹ בַּמִּשְׂחָק עִם אֲחוֹתוֹ!
כַּמָּה טוֹב לַנַּעַר הַמַּלָּח
הַשָּׁר שָם בַּמִּפְרָץ עִם סִירָתוֹ!

וְהַסְּפִינוֹת הַכְּבוּדוֹת מַמְשִׁיכוֹת
אֶל מִבְטָחָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לַגִּבְעָה;
אַךְ הוֹ, לְמַגַּע יָד שֶׁנָּמוֹג,
וּצְלִיל קוֹל שָׁקֵט בְּלִי תְּנוּעָה!

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל רַגְלֵי צוּקֶיךָ, הוֹ יָם!
אַךְ הָרוֹךְ הַמְּעֻדָּן שֶׁל יוֹם שֶׁמֵּת
אֵלַי לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

Break, Break, Break

,Break, break, break
!On thy cold gray stones, O sea
And I would that my tongue could utter
.The thoughts that arise in me

O, well for the fisherman's boy
!That he shouts with his sister at play
O, well for the sailor lad
!That he sings in his boat on the bay

And the stately ships go on
;To their haven under the hill
,But O for the touch of a vanished hand
!And the sound of a voice that is still

,Break, break, break
!At the foot of thy crags, O sea
But the tender grace of a day that is dead
.Will never come back to me

Lord Alfred  Tennyson

---

ההתגלות השנייה

ויליאם בטלר ייטס

לעברית:  שמעון זנדבנק

 

סובב סחור-סחור, מכה מעגלים,
הבז שוב לא שומע קול בזיר;
הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
התוהו משתלח בעולם,
נחשול עכור מדם,
ובכל מקום הטקס של התום הנה טבע.
אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים
כולם עוצמה לוהטת.

הן מתרגשת התגלות לבוא;
הן התגלות שנייה קרבה לבוא.
קרבה לבוא! עוד המלים בפי
וצלם ענקי מתוך ספיריטוס מונדי
טורד עיני: אי-שם בלב מדבר
דמות שגוף אריה וראש אדם לה
ומבטה ריק ואכזר כשמש,
נגררת כבדת ירך, בעוד סביבה קופצים
צללי עופות-מדבר רוגזים.
ושוב יורד החושך, אבל עכשיו אדע:
אלפים שנות תנומה של אבן החרידה עריסה לכלל סיוט,
ומה חית-הפרא, שהפעם הגיעה שעתה סוף-סוף,
נשרכת אל בית-לחם להיוולד?

 

     

נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, "נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי." השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.

נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה "אוטוטומיה". בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.

פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם   non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.

*לא אמות כולי.

השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: "אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר."). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.

אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד"ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת "שיחות", שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט "פתרון אוטוטומי": כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר "בהמשכיות התאבדותית" אל כל מה שממשיך "לפצוע ולטרוף". כמה כאב טמון ביופיו של השיר!

"הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב," אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.

היא עצמה כתבה כי "הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש". למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.

אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.

תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.

אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.

כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

 

---

תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.

---

כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

 

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

 

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".