גשם זלעפות ירד באותו יום בווימבלדון והגג הנע טרם נבנה מעל למגרשים, לכן נאלצו המארגנים לכסות אותם בברזנטים, ולחכות.  הגשם לא שכך, והקהל החל להיות קצר רוח. 

במרכז יציע המכובדים ישב אוהד טניס מושבע, סר קליף ריצ’רד. קליף ריצ’רד נודע כמובן ברבים לא משום שהוא אוהד טניס, אלא בהיותו אחד הזמרים האנגלים המצליחים ביותר. הוא רשום בספר השיאים של גינס כמי שהכניס למצעד הבריטי הכי הרבה סינגלים: (134), בין השנים 1958 ל-2008. בזכות הצלחתו הרבה אף זכה ב-1995 לקבל מהמלכה את עיטור הכבוד “סר”. 

בתקופה מסוימת נרשמה יריבות לכאורה בינו ובין אלביס פרסלי האמריקני, וחובבי המוזיקה הקלה ברחבי העולם נחלקו לשני “מחנות” של אוהדים, של “קליף” ושל “אלביס”. 

אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר של קליף ריצ’רד היה “Living Doll”, כלומר – “בובה חיה”, שאותו כתב ליונל בארט ב-1959.

השיר מכר 1.86 מיליון עותקים בגרסתו הראשונה, ועוד 1.50 מיליון כשחודש ב-1986 לטובת ארגון צדקה בריטי. 

הנה כאן מילותיו, בתרגום חופשי שלי:

השגתי לי בובה בוכה, ישנה, פוסעת, חיה.
משיג לה את הכול, רק שתשמח, כי היא בובה חיה.
יש לי עין משוטטת, מחפשת, לכן היא מספקת את נפשי,
השגתי לי בובה אחת ויחידה שהולכת, מדברת, חיה.

תסתכלו על שערה, הוא אמיתי,
אם אינכם מאמינים – מששו אותו,
אני מתכוון לסגור אותה בארגז ענק
כדי שאף חתיך מגודל לא יגנוב אותה ממני…

סביר להניח שאוהדי השיר לא נתנו מעולם את דעתם אל משמעות המילים ואל האלימות המפחידה שהוא מסווה מעבר ללחן הקצבי החביב. אין ספק שקולו הערב והרך של קליף ריצ’רד ומראהו הנערי והנאה הוסיפו לשיר את הנופך המתקתק שבו הוא מתנגן ותרמו להצלחתו הרבה והמתמשכת.

נשוב עתה אל איצטדיון וימבלדון, ואל הקהל המשועמם שמחכה לגשם שילך. 

בדעתו של אחד המארגנים עלה רעיון מבריק: אולי הצופה ריצ’רד מוכן לקום ולשיר ככה, בלי שום הכנות, לשעשע את הקהל? 

קליף ריצ’רד,  אז בן חמישים ושש, לא היסס. הוא אכן קם על רגליו ובלי תזמורת, בלי ליווי, ברוח טובה, התחיל לשיר. בקטעי היוטיוב שהנציחו את המעמד אפשר היה לראות איך הקהל הולך ונשבה בקסמים של הזמר שאינו נדרש לאולפן הקלטות כדי לתקן את שירתו; שמסתדר היטב בלי עזרה של ליווי, מדייק מאוד בקולו, שופע כריזמה שנובעת בין היתר מהכרה בערך עצמו שאינה מלווה ביהירות, אלא להפך: אפשר בקלות להבחין בצניעות מסוימת של ריצ’רד, בכך שאינו מעורר תחושה שהוא מורם מעם. הוא כאן כדי לשמח ולשעשע, וניכרת מאוד הנאתו שלו מכל העניין. זמר שגורף בלי ספק סכומי כסף אגדיים על כל הופעה שלו נרתם להעניק לנוכחים מכישרונו חינם אין כסף, והם נענים לו, מקשיבים, מחייכים באושר, מצטרפים אליו ואפילו קוראים לו לבצע שירים ידועים ואהובים.

אחד הרגעים המלבבים ביותר באירוע חל כשריצ’רד החל לשיר את “בובה חיה”, ואז ניגש אל שולי הבמה המאולתרת – שורת היושבים ביציע – ומשך אליו שוטרת במדים. היא המומה, מופתעת, שמחה, מתרגשת, מחייכת חיוך רחב, מתגברת על מבוכתה ונענית לו, נמשכת אל מרכז השורה ומאפשרת לו לשיר אתה ועליה, כביכול. 

בין שיר לשיר ריצ’רד דיבר. למשל על השיר – “bachelor boy”, כלומר – “נער רווק”, הקדים וסיפר בהומור ואירוניה עצמית שכאשר שר אותו לראשונה היה צעיר מאוד, ולא העלה בדעתו שיישאר תמיד רווק… (האם נכונות השמועות שלא התחתן כי הוא מעדיף גברים? אין לדעת. ואם כן, איך אפשר להבין את המילים של פזמונו הידוע כל כך, “בובה חיה”?) אפילו על היריבות שלו עם אלביס פרסלי לא דילג בדבריו, וזאת לפני שבחר לשיר את אחד מלהיטיו של האחרון: “I’m All Shook Up”:

למרבה הצער, הקליפים המלאים של אותו אירוע הוסרו מיוטיוב. שם נותר רק אחד קצרצר, שמתעד שבריר של רגע וממנו אפשר ללמוד על האווירה שהייתה שם באותו יום, (אבל שניים מהקליפים עדיין מופיעים בפייסבוק). 

ואז הגשם פסק, הזמר התיישב והטניסאים שבו אל מרכז תשומת הלב. 

את הקליפ הזה אפשר עדיין לראות בפייסבוק. 

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות “גזירות תתנ”ו”. הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים “לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם”, אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. “ברוך ממגנצה”, זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג “בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ”: כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: “אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ”, כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: “יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…” 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו “מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה”. מוצאו של אותו צעיר היה “ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה”. והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: “מיינץ בלהבות”, בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את “ברוך ממגנצה” שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, “בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור”, מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. “זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר”, מסכם הכותב.

זה קרה בקיץ של שנת 1943, כלומר – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בגטו וילנה התקיימה מחתרת שבראשה עמד איציק ויטנברג, בן 36, יליד וילנה וחבר בתנועה הקומוניסטית המחתרתית, חייט במקצועו.

בינואר 1942, אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את ליטא, יזם ויטנברג, איחוד של המחתרת הקומוניסטית עם מחתרות נוספות, בעיקר עם מחתרות ציוניות. לארגון המאוחד שהקים קראו: “הארגון הפרטיזני המאוחד”. (פ-פ-או). ויטנברג עמד בראש הארגון, שכן הצטיין בסמכותיות ועמה גם ביכולת לגשר בין בני אדם.

בתחילת דרכו של הארגון עסקו חברי פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובניסיונות להעביר לגטאות אחרים מידע על הרג היהודים בווילנה. כך למשל העבירו את המידע לגטאות בביאליסטוק ובוורשה. מנהלת גטו וילנה, בראשות אדם בשם יעקב גנס, לא הפריעה לחברי המחתרת בפעולותיהם, אבל באביב של 1943, כשהתהדק הקשר בין הפ-פ-או לבין הפרטיזנים שביערות, חשש גנס שפעילותם של חברי הארגון תסכן את יושבי הגטו. ואכן, כך קרה: קומוניסט פולני שהגרמנים שבו נשבר תחת עינויים. בעקבות זאת דרשו הגרמנים לקבל לידיהם את יצחק ויטנברג, שהסתתר בתוך תחומי הגטו.

יעקב גנס נשא נאום בפני תושבי הגטו והזהיר אותם שאם לא יסגירו את ויטנברג, ישמידו הגרמנים את הגטו כולו ויהרגו את כולם. על כף המאזניים הועמדו חייו של אדם אחד, לעומת חייהם של כעשרים אלף איש.

תושבי הגטו הנסערים ניסו למצוא את ויטנברג, לתפוס אותו ולמסור אותו לגרמנים, עד שב-17 ביולי החליט להסגיר את עצמו לידי אנשי הגסטפו. למחרת נמצא מת בתאו. יש הסבורים כי התאבד באמצעות ציאניד שהצליח להבריח אתו. אחרים טוענים כי מת בעינויים.

בעקבות המקרה כתב שמרקה קצ’רג’ינסקי, משורר יהודי שחי באותה עת בגטו וילנה שיר, כאן בתרגומה של סיון בסקין, כפי שהוא מופיע בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא:

אָז אִיצִיק אָמַר –
כְּמוֹ בָּרֶק שָׁזָהַר –
“לא אֶתֵּן שֶׁיִפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם,
שֶׁיִּמָּסְרוּ בִּגְלָלִי
לָרוֹצְחִים הַשְׁפִלִים...“
לַמָּוֶת הוֹלֵךְ הָלוֹחֵם!

בִּמְאוּרָתוֹ שׁוּב שׁוֹכֵב,
כְּמוֹ חָיָה, הָאוֹיֵב,
הַמָּאוּזֶר דָּרוּךְ בְּיָדִי,
יָקִירִי הַסּוֹֹעַר, רַק אַתָּה תִּשַׁחְרֵר,
הַמָּאוּזֶר, הֱיֵה מְפַקְדִי!

כמו ויטנברג, גם שמרקה קצ’רגינסקי היה יליד וילנה. שמרקה גדל בבית יתומים, ואת השכלתו השלים בבית ספר ללימודי ערב. עד המלחמה עבד בבית דפוס וכתב שירים. הוא היה חלק מקבוצה ספרותית שכונתה ביידיש “יונג ווילנע”, כלומר – וילנה הצעירה. גם הוא, כמו ויטנברג, היה חבר במחתרת הקומוניסטית, וכתב שירי מחאה פוליטיים.

זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, בספטמבר של שנת 1939, הציל קצ’רגינסקי,  פליטה יהודייה בשם ברברה, שברחה מהגרמנים. שמרקה “טיפל בה, האכיל אותה, הכניס אותה לחוג חבריו, עודד את רוחה” (ככתוב בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא), ואף נשא אותה לאישה, אבל אחרי כיבוש ליטא, כששניהם נסו ביחד מהגטו, הפתיעה אותו ברברה ופגעה בו קשות כשהאשימה אותו שבגללו, בגלל המבטא שלו וחזותו היהודית, לא תוכל להינצל, ושסיכוייה בלעדיו יכלו להיות טובים יותר, שכן היא נראית ארית והפולנית שבפיה טובה. שמרקה עזב אותה בו במקום ולא פגש אותה שוב מעולם. במשך שבעה חודשים הסתובב בין הכפרים הליטאיים והעמיד פני חירש-אילם, כדי שמבטאו לא יסגיר אותו, אך בסופו של דבר חזר לגטו וילנה, להיות בין ידידיו. ברברה, לעומת זאת, מצאה בווילנה מקום מחבוא, אך דווקא היא זאת שהתגלתה, ונרצחה בפונאר. שמרקה ניצל ואחרי המלחמה היגר לדרום אמריקה, שם התערה בקרב הקהילה היהודית, אך נהרג בדמי ימיו בתאונת מטוס.

בשיר שכתב קצ’רגינסקי על איציק, העניק המשורר ללוחם קול שמביע אומץ, תעוזה ועוצמה. אכן, ויטנברג הלך אל מותו הבלתי נמנע, אבל חרף הקרבתו, ימיו של הגטו היו ספורים.

שמרקה קצ’רגינסקי לא היה רק משורר. הוא גם היה שותף ב”בריגדת הנייר”: קבוצה של אנשי רוח שניצלו כל הזדמנות כדי להסתיר ספרים וכתבי יד שהגרמנים תכננו לשלוח לגרמניה לתעשיית הנייר, לגריסה ולמחזור. אותם אנשי רוח סיכנו את נפשם כדי לשמר נכסים רוחניים ואוצרות התרבות רבים ככל האפשר. יש לזכור ולהוקיר לא רק את השירים שכתבו, אלא גם את מסירות הנפש שלהם, שאותה הסבירה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: “לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד.”

“עבאס לשון המאזניים“, בישרו אמש הכותרות באתרי החדשות השונים. תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 הראו ששני הגושים תלויים במוצא פיו ובהחלטותיו של יו”ר מפלגת רע”מ, מנצור עבאס. 

זה אולי הזמן להיזכר בשיר מלפני שישים שנה, כשמדינת ישראל חגגה עשור לקיומה. 

חג העשור למדינת ישראל צוין במגוון אירועים: “תערוכת העשור”, שבה הוצגו  הישגיה של המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים; רשות הדואר הנפיקה בול מיוחד; ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל שוחזרה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב; צה”ל קיים מצעד צבאי בירושלים ומפגן גדול באצטדיון רמת גן; חידון התנ”ך הארצי ואחרי כן העולמי נערך בפעם הראשונה והועבר בשידור ישיר ברדיו; בחיפה התקיימה תערוכה גדולה של נשק ושלל שבה הוצגה גם האונייה איברהים אל אוול (משחתת מצרית שישראל לכדה במהלך מלחמת סיני). כמו כן, הופקו אלבומים וספרים שהנציחו את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה, החברה הממשלתית למטבעות טבעה את “מטבע העשור”, וילדים שנולדו ביום ההכרזה על המדינה התארחו במעונו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי.

אחד האירועים שנועדו לחגוג את העשור להקמתה של המדינה היה מופע מוזיקלי קברטי, “תל אביב הקטנה” שהועלה לראשונה בקיץ של שנת 1959. את שמו העניקו לו שניים מיוצריו, חיים חפר ודן בן אמוץ. הביטוי “תל אביב הקטנה” התייחס במקור לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה ב-1909 צפונית ליפו ואת השכונות שנוספו לה במרוצת השנים, עד שהוכרז ב-1934 כי תל אביב היא עיר.  

המופע “תל אביב הקטנה” כלל מערכונים ושירים ישנים, וגם כאלה שנכתבו במיוחד לכבודו. כולם תיארו את ההווי ששרר בתל אביב בשנות הקמתה. כך למשל היה השיר “בחולות” (מילים: חיים חפר, לחן צרפתי), שתיאר איך נהגו זוגות צעירים להיפגש בחשאי על הדיונות שהקיפו את העיר: “ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש /  וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש / בחולות…”

והשיר “טיטינה” הביא דיאלוג בין שני חלוצים, היא מבקשת לשוב על עקבותיה  “אפרים, הוי, אפרים!  / לך אין מכנסים / ולי אין נעלים / רק בדואים סביב…” והוא מנסה לשכנעה אותה להישאר, כי “מה רע בפלשתינא” (מילים: חיים חפר, אחרי גרסה קודמת של נתן אלתרמן, ומנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ’ארלי צ’פלין בסרט “זמנים מודרניים”). 

שיר אחר, היתולי, היה “שני בנאים”, שאת מילותיו כתב חיים חפר, והלחן הותאם לשנסון צרפתי:

שני בנאים
שני בנאים פה אנו, 
מקאהירו הגענו 
תנו רק פיתה ובצל כזית 
ונבנה לכם אחוזת בית. 

כאן לבנים הנחנו, 
שני גרוש מצרי הרווחנו 
ובטרם יום יאיר, 
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה, 
את הטיט תבחושה, 
שמע נא, או ש – או ש – 
נבנה את תל אביב. 

שמי ירוסלבסקי חסיה, 
‘ני תלמידת גימנסיה, 
בבקרים אני תמיד לומדת 
קצת חשבון וקצת שירי מולדת – 

אך עת יורד הערב, 
אהבתי בוערת – 
עם ילובסקי הפואט 
בחולות כאן אפלרטט… 
ביאליק, 
רק שירים תקרא לי, 
כתונת אל תקרע לי, 
אתה בתל אביב. 

עם קרדח וחרב 
אנו יוצאים כל ערב, 
פוחדים הגנבים מיפו, 
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.  

כי השומר אמיץ הוא, 
לערבים מרביץ הוא! 
אם רואה הוא כאן גנב 
הוא צורח אחריו: 
יללה! 
רוח מן הון עבדאללה! 
שתמות אינשאללה – 
רק לא בתל אביב. 

כך תל אביב גודלת, 
כבר תושבים יש אלף, 
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, 
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים… 

אך איזה גן חיות פה! 
כבר אי אפשר לחיות פה 
אומניבוס של “מעביר” 
מקלקל את האוויר – 
משה, 
אל נא, אל תחששה, 
על אף כאב הראשה 
נבנה את תל אביב!

כל בתי השיר עוסקים בדמויות של אנשים שהסתובבו בתל אביב הקטנה, ובהווי ששרר בה בשנות הקמתה: שני פועלים מצריים שהגיעו מקהיר ותמורת “פיתה ובצל כזית” בונים את עירם של היהודים; תלמידת גימנסיה, חסיה ירוסלבסקי, ששמה מעיד על מוצאה מהתפוצה של מזרח אירופה; ולבסוף – השומרים היהודים שמגנים על הרכוש מפני הגנבים הערבים המגיעים מיפו. השורות “יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב” נועדו, מן הסתם, לתאר את המאבק המתמשך באותם גנבים, אבל גם לשעשע את קהל המאזינים.

“הקהל נהנה וצוחק ממראה אבות־העיר הצעירים המניחים את אבן־היסוד לגימנסיה, נוסעים בדיליז’נס מהשכונה הקטנה לעיר הגדילה יפו, מספרים רכילות, שומעים מוסיקה, לומדים בגימנסיה הרצליה, ‬שרים את שירי החלוצים מאודיסה וכן מביעים התנגדות חריפה לעליה האשכנזית הגוברת‭…‬ התכנית מבוצעת על רקע צילומים גדולים של תל־אביב הישנה המוקרנים ע”י פנס־קסם. בחלקה השני של התכנית, הנמשכת כשעה וחצי, שרים האמנים את שירי שנות העשרים והשלושים, והקהל שוב זוכה לשמוע את ה’שלאגרים’ של אותם ימים, כמו ‘דודה הגידי לנו כן‭’ ,’‬רינה’ ואחרים,” נכתב בעיתון דבר.

לא קשה לדמיין את הקהל הצופה בנוסטלגיה של זמנו ומתמוגג למשמע השירים הישנים והחדשים. 

האם גם בימינו השורות “שתמות אינשאללה, רק לא בתל אביב” היו עוברות בלי שום מחאה? קשה להבין באיזו מציאות הן יכולות להצחיק, ואיך ייתכן שפיזמנו אותן אז בשמחה, בלי להקשיב להן ובלי לתת את הדעת על משמעותן.

כשיהודית רביץ שרה אותו, לא היה אפשר שלא לשייך את מראה דמותה – תלתליה הארוכים, פניה המסותתות – עם הילדה היפה שהיא שרה עליה, אם כי הדוברת בשיר אינה הילדה היפה עצמה, אלא מי שמביטה בה, ספק בהערצה, ספק בקנאה. הפזמון “הילדה הכי יפה בגן” ראה אור לראשונה בספר שירי הילדים “הכבש השישה עשר” שכתב יהונתן גפן והוציא לאור ב-1978.

בעקבות הספר הוקלטו שיריו. בתקליט הופיעו ביחד עם יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דיויד ברוזה, שם טוב לוי, ארנון פלטי, אלון הלל ושלמה יידוב, ואז גם במופע.

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.

הילדה שמביטה על הילדה הכי יפה בגן מתפעלת מכל מה שיש בה: העיניים הכי יפות, הצמה, הפה, ומתקשה להבין איך מישהי יפה כל כך יכולה בכלל להיות עצובה, תהייה שמעלה על הדעת את השיר “ריצ’רד קורי”, של אדוארד ארלינגטון רובינזון, שיר שמתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות, בין מי שנראה מצליח ומאושר, לבין מה שאותו אדם חש בחשאי, בינו לבינו. איך מישהי יכולה בכלל להיות עצובה, אם היא הילדה הכי יפה בגן?

הצירוף החוזר בשיר, זה שגם נושא את שמו, נהפך למטבע לשון בעברית. כך לדוגמה השתמשו בו ב-Ynet כדי לתאר מכונית חדשה.

לאחרונה תורגם השיר לצרפתית, וכששומעים אותו הוא כל כך משכנע, שקשה להאמין כי אינו שיר מקורי צרפתי. המתרגמת נאלצה, בשל תביעות המשקל, לשנות את המילה “בגן” למילה monde, כלומר – עולם. כבר לא מדובר אם כן בילדה הכי יפה במקום אחד מצומצם, אלא – בעולם כולו. ובעצם, אם חושבים על כך, ההבדל לא גדול כל כך. כי לילדה בת ארבע או חמש גן הילדים הוא באמת העולם כולו!

הביצוע הצרפתי יפה להפליא, ויוצריו של הקליפ המלווה אותו התחכמו: במקום להציג בו ילדה, בחרו בדמותה של הרקדנית רינה שיינפלד, שנולדה ב-1938. לא בדיוק ילדה, אבל חיננית ואצילית, כמו שהייתה בנעוריה. פניה מלאות ההבעה, ותנועותיה מרתקות בכל רגע בקליפ: כשהיא בוחשת תה, כשהיא שותה, כשהיא מנגבת-מלטפת את שערה הארוך, כשהיא יושבת במכונית נוסעת, מתבוננת בדיוקן מצויר של גבר שרק לפני רגע התחבקה אתו, בפתיחה של תערוכה, כשהיא מלכסנת מבט, כשהיא מושיטה את ידיה אל פסל של ידיה היצוקות, היא כל כך יפה. ועצובה!

הבחירה ברקדנית שאינה עולת ימים היא בלי ספק הברקה!

את השיר בצרפתית שרה ענת מושקובסקי. בעבר שרה קולות רקע ליוני רכטר. בריאיון בעיתון הארץ סיפרה שאחרי שהקליטה את השיר כסקיצה בצרפתית, שלחה אותו למלחין. מאחר שהייתה שעת לילה מאוחרת, והשותף שלה לדירה ישן, היא שרה אותו בלחישה. יוני רכטר התלהב מהביצוע, ובסופו של דבר היא הקליטה את הגרסה הסופית של השיר “ככה, בלחישה”.

“אם אנחנו חושבים על מאזין צרפתי, נקרא לו פּייר, הוא לא מכיר את המקור”, אמרה מושקוסבקי על הגרסה הצרפתית, “הוא לא יודע שהילדה היתה בגן. אז המאזין הישראלי, שהשיר הזה צרוב בו, יחשוב ממילא על גן, ופייר, שלא מכיר את המקור, ישמע ‘עולם’ ולא יידע שהיה גן. אני חייבת לומר שקצת מסעיר אותי שהתרגום הוא בעצם שיר חדש. זה קסום בעיניי”.

גם בעיניי!

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: “שנינו יחד מטרייה אחת…”

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית “שמש במדבר” של להקת הנח”ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית “שמש במדבר” נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – “הטיול הגדול” (“יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…”), “מחבואים” (“חפש אותי…”), “עוד לא אכלנו” (“אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…”) וכאמור – “מטרייה בשניים”, האהוב במיוחד:

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש”החיים יפים” וש”כדאי לחיות”.

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על “שיר אשיר בגשם”, סרטו הנודע מ-1952 של ג’ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים “בזבזו”, הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ’ קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר “איתקה”, כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את “הַלַּסְטְרִיגוֹנִים”, את “הַקִּיקְלוֹפִּים”, את “פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל”. לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו “בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה”, נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם “איתקה”, כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל”נָהָר אֵין קֵץ”, ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי “לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים”, שהרי “הכול זורם”: מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר “עָשׂוּי זְמַן מַיִם”: הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים “לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל”? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן “הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת” (אך עם זאת גם “דַלָה”, בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – “להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו” (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש’ שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות “סונטות ההולדה”. שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות’המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות’המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם “הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ”, כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע “בהלוואה” ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת’, שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת’ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים “hate away” בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת’ווי, כלומר – שנאה: “hate”…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות’המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

HENRY WRIOTHESLEY, third Earl of Southampton 

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי, שעמלו ביחד על “ספר האגדה”; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט’ כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 “זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה”, סיפר דורי מנור לימים.

“אלפא” היא האות הראשונה באל”ף בי”ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. “אומגה” היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה “עירום, על מצע סחלבים” בשעה שאומגה “רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס” ומפצירה בו להתעורר: “צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח.”

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם “זָקוּף וּזְקוּפָה” (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן “כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר.” (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם “לוכדים” בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר “זָנָב וְתוּ־לא” ו”חוּט שֶׁל אֶרֶס” (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף “זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ”, ובגללו הפילים גידלו “בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל”. הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  “בֵּין כְּנָפָיו” של הפרפר, והם נראים כמו “חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן”. 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא “מְקַנֵּא בָּם מְאֹד”!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה”ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, “האיליאדה” ו”האודיסיאה”, שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, “האיליאדה” ו”האודיסאה”, נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

“האודיסיאה” היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או “ספרים”, המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: “בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה”, ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: “ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי ‘בעלי כישרונות’, מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של ‘בעלי מקצוע’ בסיפור”, כך עד שמגיע יוצר גאון “אמן אחד גדול” והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש”צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר”. 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה “דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה”? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, “וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים”, כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ”האודיסיאה” הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב”אודיסאה”, כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים “סוס טרויאני” נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג’יימס ג’ויס, כמו גם השיר “אודיסאוס” של אלפרד טניסון. גם המילה “אודיסאה” חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של “כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים”, על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: “תוכנית אודיסיאה” למדענים צעירים; כתב עת “אודיסאה”, מרכז מעבדות “אודיסאה”, סרט מדע בדיוני “2001 אודיסאה בחלל” של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

נוסטלגיה, על פי מילון רב מילים היא “געגועים אל מה שהיה בעבר”. מדוע יש בכלל צורך במילה מיוחדת לגעגועים מהסוג הזה? אולי “נוסטלגיה” אינה אלא געגועים אל מה שלא באמת היה בעבר, אל מה שרק נדמה שקרה ונגמר?

נראה שנוסטלגיה קיימת תמיד. אכן, בני דורי מתגעגעים כיום אל ימי נעוריהם, אל שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אבל גם אז התגעגעו אל העבר! 

אפשר להיווכח בכך בשיר שהופיע ב-1973 באלבום “ארץ ישראל הישנה והטובה”. יהונתן גפן כתב ושם טוב לוי הלחין שיר ששב וקובע – אולי שואל שאלה רטורית, שמופיעה גם בשמו – “יכול להיות שזה נגמר?” 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ”ח, פינג’אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפייה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא…

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי.

השיר מביע את תחושת ההחמצה של מי שנולדו, לטעמם, “מאוחר מדי”, כי בניגוד להם, לבני הדור הקודם היה “בשביל מה לקום בבוקר”.

“הם”, כלומר – החלוצים שחלמו על בניין הארץ, ייבשו ביצות, הצטרפו אל ארגון השומר (שפעל בשנים 1909–1920), נלחמו לצדו של טרומפלדור (שאמר, כך מספר המיתוס, “טוב למות בעד ארצנו”, לפני שנפח את נשמתו), הקימו את תל אביב שנבנתה על “חולות אדומים”, הצטרפו לפלמ”ח והיו “ירון זהבי”, הלא הוא דמותו המיתולוגית של מפקד חסמב”ה, מסדרת הספרים שכתב יגאל מוסינזון, ותמר, נערתו מאותה חבורה.  

הפזמון רצוף מילים ושמות שכל אחד מהם מעורר נוסטלגיה, ורצף של אסוציאציות: למשל – “שני עצים שקמים” מזכירים לא רק את העצים שאנחנו מכירים מרחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב, אלה שנשארו כלואים “בתוך אי תנועה צר,  נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב” (מתוך ספרה של כרמלה רובין בד בבד) אלא את אותן “שקמים עתיקות” שצייר ראובן רובין, ב-1929: “חורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו’נוטעים’ את החורשה בתוך המציאות”, (וגם מחשבות על הפזמון  “גן השקמים” שכתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי):

“לבנות ולהיבנות” מזכיר את הפזמון “אנו באנו ארצה” שכתב מנשה רבינא:

“ילקוט הכזבים” ועמו “מכנסיים קצרים” “כאפייה על צוואר” “בחורות יפות”, מעוררים מחשבות על סיפוריהם של דן בן אמוץ וחיים חפר, על ה”צ’יזבטים” – כך כינו אז סיפורי מעשיות, מימי הפלמ”ח.  

כשהשיר “יכול להיות שזה נגמר?” הופיע, דן בן אמוץ טרם איבד את ההילה שזהרה סביבו. כזכור, שלוש שנים אחרי מותו ב-1989 כתב אמנון דנקנר את הביוגרפיה של בן אמוץ, ושם חשף ללא כחל וסרק את מעשיו הנלוזים, ביניהם פגיעות מיניות חוזרות ונשנות בילדות.

נראה שכיום אף אחד לא היה נלהב להביע נוסטלגיה אל דמותו של דן בן אמוץ. ואולי אם נבחן את כל הגעגועים הללו אל העבר נגלה שאין באמת אל מה להתגעגע במיוחד? שכל מה שמצטייר באור רומנטי ומלהיב כל כך היה בעצם קשה, מייגע, ומתסכל?

ואולי בעצם הגעגוע איננו אל מה שעשו אנשים בשנות ההקמה של המדינה, אלא אל החלום שחלמו, ואל התחושה שהם משתתפים במימוש חלום שהעניק לחייהם משמעות. 

לפיכך, השאלה המעניינת באמת היא – האם גם בעוד כמה עשרות שנים יהיה אל מה להתגעגע. 

תיקי דיין (שבקולה אפשר לשמוע נימה של אירוניה, כשהיא שרה “הכול היה פשוט נפלא…”), חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי חידשו לאחרונה את השיר בביצוע מרהיב: 

והנה הוא בביצוע שהתרגלנו לשמוע, עם אריק איינשטיין:

אחד משיריה המוכרים ביותר של תרצה אתר היה ב-1992 לפזמון וללהיט, אחרי שוורד קלפטר הלחינה, ויעל לוי שרה אותו. השיר הופיע במצעדי הפזמונים השבועיים של רשת ג’ ושהה בהם במשך 11 שבועות. 

בריאיון שנערך עם יעל לוי בעיתון מעריב בדצמבר 1989 סיפרה הזמרת כי קיבלה את השיר מתרצה אתר זמן לא רב לפני שהלכה לעולמה. מדובר בשיר ספק רציני, ספק היתולי, שבו פונה אישה אל המחזר שלה ומבקשת ממנו להעז, להתפרע, לא לנהוג כמקובל, ובפשטות – לא לתת לה ורד “בעטיפה של פרגמנט”:

רָצִיתִי שֶׁתִּקְנֶה לִי כּוֹבַע
מְשֻׁנֶּה וְלֹא מַתְאִים.
רָצִיתִי שֶׁתֹּאמַר לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים
קְצָת מוּזָרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּבְנֶה לַגֹּבַהּ
מִגְדָּלִים עַל מִגְדָּלִים
וְנָשִׁיט בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם
אֳנִיּוֹת וְדַחְלִילִים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד

בַּעֲטִיפָה שֶׁל פֶּרְגָמֶנְט.

רַק אַל תָּבִיא לִי וֶרֶד
כִּי אָז אֹמַר אֶת הָאֱמֶת,
שֶׁמִּי שֶׁמֵּבִיא לִי וֶרֶד
הוּא הָאִישׁ הַלֹּא נָכוֹן.

רָצִיתִי שֶׁתִּכְתֹּב אִגֶּרֶת
עִם שְׁקָרִים בַּחֲרוּזִים.
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנֵּלֵךְ לְסֶרֶט
בְּשָׁעָה לֹא מַתְאִימָה
וְנֵשֵׁב שָׁם בּוֹדְדִים לְגַמְרֵי
בָּאוּלָם שָׁנָה שְׁלֵמָה.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

רָצִיתִי שֶׁכָּל זֶה וְכָכָה
וְכֵן הָלְאָה וְכֻלֵּי…
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּסַּע בְּיַחַד
לִמְקוֹמוֹת לֹא מֻכָּרִים
וְנָשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה
בִּשְׁבִילִים עֲקַלְקַלִּים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

כאמור, האישה מבקשת שהגבר יעשה כל מיני דברים שונים מהמקובל: יקנה לה כובע משונה, יאמר דברים מוזרים, ייתן דברים מיותרים, ורק שלא יהיה קונבנציונלי וצפוי. 

בטיוטה של השיר, כפי שהיא מצולמת בספר תרצה אתר כל השירים שראה אור ב-2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נראית גרסה פרועה עוד יותר מזאת המוכרת לנו: האישה מבקשת מהמחזר שבמקום ורד, יביא לה “תרד, צנון”, ושהדברים המיותרים שיגיש לה יהיו… כחולים, והיא מוסיפה בסוגריים: “אני אוהבת כחול”, שמתחרז עם שורה אחרת, גם היא בסוגריים: “חושב שהיית יכול?” שגם היא לא הופיעה בגרסה הסופית.

מעניין אם תרצה אתר הכירה את השיר “ורד אחד מושלם” שכתבה  דורותי פארקר, הכותבת האמריקנית השנונה, שהתלוננה פעם באוזני עיתונאי שראיין אותה “תאר לעצמך,” אמרה לו, “המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…”

הנה השיר שלה, בתרגומו של שמעון זנדבק:

פֶּרַח אֶחָד שָׁלַח לִי מֵאָז נִפְגַשְׁנוּ.
בָּחַר שַׁגְרִיר עָדִין, נָקִי מִפְגָם,
בַּר־לֵבָב, טָהוֹר וּטְלוּל נִיחוֹחַ –
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם. 

יָדַעְתִּי אֶת לְשׁוֹן אוֹתוֹ הַפֶּרַח;
“בֵּין עַלְעָלַי,” אָמַר, “לְבּוֹ נֶחְתַּם.“
הָאַהֲבָה אִמְצָה לָהּ לְקָמֵעַ
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם. 

אֲבָל אִמְרוּ לִי: לָמָּה לִימוּזִינָה
אַחַת מִשְׁלֶמֶת לֹא שָׁלְחוּ לִי מֵעוֹלָם?
זֶה הַמַזָל שֶׁלִי: תָּמִיד שׁוֹלְחִים לִי
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם.

שתי המשוררות קובלות לכאורה על אותו עניין: שתיהן לא מעוניינות בוורד. אבל יש הבדל גדול בין שני השירים הדומים במבט ראשון.

הדוברת של תרצה אתר עדיין לא קיבלה את הוורד. היא מתרה במחזר, מסבירה לו שאינה מעוניינת בפרח, והחלופה שלה היא – הרצון “להשתגע”, ורצוי ביחד: לנסוע בדרכים עקלקלות, ללכת לסרט בשעה לא מתאימה, וכן הלאה.

דורותי פארקר חדת הלשון כבר קיבלה את הוורד. היא לכאורה דווקא כן מתפעלת ממנו. הוורד לדבריה עדין, נקי מפגם, ממש מושלם. בתחילתו של השיר אפשר להאמין שהיא שמחה על החיזור באמצעותו, אבל בבית האחרון דעתה האמיתית מתגלה: היא תוהה בציניות מדוע העניק לה הגבר פרח, מושלם ככל שיהיה, ואיך זה שלא שלח לה, לחילופין, לימוזינה. “זה המזל שלי”, היא אומרת, והופכת את הקערה על פיה: תודה רבה, היא אומרת, על הוורד המושלם, ובעצם – תעשה לי טובה, אל תתקמצן! פרח? לא תודה! תטרח בבקשה קצת יותר, ובעצם – תכניס את היד עמוק לכיס, ותן לי מתנה ראויה, כלומר – מתנה יקרה! 

תרצה אתר מתלוצצת, דורותי פארקר לועגת (לא רק למחזר, גם לעצמה, שאינה זוכה למתנות ראויות). תרצה אתר מחפשת אותנטיות. דורותי פארקר מבקשת הוכחות חומריות. 

יש מי שסבורים כי גבר שטורח להגיש לאשתו פרחים מוכיח במעשה את אהבתו ואת מסירותו. כך למשל נכתב בפסק דין העוסק במעמד אישי, וליתר דיוק, ברצונה של אישה להתגרש: “נמצא שאמנם הבעל שלח פרחים כדי לחזר אחר אשתו. האישה מתחמקת בתשובותיה וביה”ד אף העיר לה על כך. כמו כן מודה כי בעלה חפץ בשלום־הבית, אלא טוענת שהוא כופה עליה את הקשר הזה.” הדיינים ציפו מהאישה להכרת תודה ולהבנה שהפרחים שבעלה נתן לה הם אות לאהבתו, ולפיכך יש בהם משקל כנגד רצונה להיפרד ממנו. 

אולי ראוי היה להגיש להם בתגובה את השירים של תרצה אתר ושל דורותי פארקר? 

אפרים ויינשטיין, יליד פולין, שעלה לארץ ב-1934 בהיותו ילד, כתב את מילות השיר. גיסו, רופא ונגן כינור יליד רוסיה הלבנה שעלה ארצה שנה לפניו, הלחין אותו בקצב הטנגו.  בכתב היד המקורי של ויינשטיין הוא נקרא “בצל עץ תמר”, אבל לימים הושמטה האות בי”ת והוא מוכר בשם “צל עץ תמר”. כמה עשרות שנים אחרי שחיברו את השיר ואחרי שהמבצעת הראשונה שלו, לילית נגר, שרה אותו, אימץ אותו הזמר זוהר ארגוב המופלא, ששינה לחלוטין את אופיו של הפזמון. 

“צל עץ תמר” הופיע בתקליטו השלישי של ארגוב, “היו זמנים”, ומאז נחשב לקלסיקה של הזמר המזרחי. בקולו הצלול והמדויק הוסיף זוהר ארגוב את הסלסולים האופייניים לשירתו, והמילים הנוגות, המבטאות ייסורים של אהבה נכזבת, געגוע והתרפקות על זיכרונות שרק המוזיקה יכולה לשכך השתלבו היטב ברפרטואר של ארגוב. הנה השיר:

צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם
לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
מַנְגִּינוֹתֶיךָ
יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

לאחרונה, ולמרבה ההפתעה, חידשו אותו משתתפי תוכנית הסטירה והבידור “זהו זה” שבימי הקורונה זכתה לעדנה מחודשת.

כידוע, “זהו זה” הייתה תוכנית מצליחה מאוד ששודרו מ-1978 ועד 1998 בערוצי הטלוויזיה השונים, ונהפכה לתוכנית קאלט בתרבות הישראלית. משתתפיה העיקריים – מוני מושונוב, דב גליקמן, גידי גוב, שלמה בראבא ואבי קושניר – היו ידועים במערכונים המצחיקים, הסטיריים והשנונים שבהם הפליאו לשעשע כשגילמו דמויות חוזרות ומוכרות, למשל – “הפולניות”, “באבא בובה”, יאצק, שלושת הזקנים ורבות אחרות.

במרס השנה התאחדו החמישה והחלו להופיע שוב, הפעם בכאן 11,  בסדרה של מערכונים קומיים. 

לאורך השנים התרגלנו לראות אותם מצחיקים, מגחיכים פנים שונות במציאות הישראלית, חושפים הבלים בקריצה כמעט לא נסתרת. תמיד נדמה שהם משעשעים לא רק את הצופים, אלא גם את עצמם, כי הם רואים כל הזמן את המטופש ומלגלגים לו, ישירות ובחשאי.

והנה באחת התוכניות האחרונות לקחו על עצמם חמשת הקומיקאים לשיר את השיר הנושן “צל עץ תמר”, והפליאו והדהימו את הצופים בביצוע אחר לגמרי מהצפוי. הם היו ישירים, בלי שום אירוניה או אצטלה של לגלוג או הגחכה. החמישה עלו בזה אחר זה והעניקו לשיר אופי שונה מכפי שהורגלנו אליו, בביצוע של  ארגוב. גרסתם המפתיעה ישירה, חשופה, נטולת כל קריצה. קצב הטנגו המקורי חזר אל הביצוע שלהם (אצל לילית נגר הוא בלט, ובביצועו של זוהר ארגוב הואט וטושטש, עד שקשה להבחין בו), כל אחד מהם הפליא לשיר את חלקו, וההרמוניה הקולית ביניהם, הכנות שבה שרו, נגעה ללבם של רבים ששבו והוקסמו מהשיר. 

מפליא להיווכח עד כמה השיר ממשיך כבר עשרות שנים לדבר אל השומעים ואל המבצעים, ולספר משהו אחר לכל אחד מהם.

כך למשל דיברה עליו ב-2016 אחת המבצעות שלו, הזמרת קרולינה, בתוכנית ששודרה  בתאגיד השידור. היא אמרה שהשיר מספר לה על אהבתם של הוריה ועל האכזבות שלהם בחיים. באותו שידור שעסק בשיר ראיינו גם את בנו של המחבר, אפריים ויינשטיין. הבן סיפר כי אביו כתב את השיר לאמו באוקטובר 1945, חודשיים לפני שנישאו, מתוך רגע של געגוע עמוק אליה.  

דוגמה נוספת לאוניברסליות של השיר: בינואר 2017 שרה אותו ילדה רומניה בשם אמליה אוזן בתחרות זמר בארצה, וזכתה במקום הראשון. 

“שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ.
בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרָחֲמִים וְחָיִּים וְשָׁלוֹם.

וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיֶךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כּל עָמְּךָ יִשְׁרָאֵל בְכֹל עֵת וּבְכֹל שָעָה בִּשׁלוֹמֶךּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּשָּׁלוֹם.”

אלה מילות הברכה האחרונה הנאמרת בתפילת העמידה, או “תפילת הלחש”, המופיעה במרכז כל התפילות היהודיות: שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ותפילת הנעילה הנאמרת במוצאי יום כיפור.

בתפילת העמידה נאמרות כמה ברכות רצופות, הנוגעות בנושאים שונים. כשמה כן היא: אומרים אותה בעמידה, ברגליים צמודות, ובלחש, וכאמור, האחרונה שבהן היא זאת שבה מבקשים המתפללים שלום, טובה, ברכה, חן, חסד ורחמים לעצמם ולכל עם ישראל.

רחל שפירא לקחה כמה ממילות התפילה הללו, ועיבדה אותן לשיר “מקרוב”:

שֶׁיִּהְיֶה יוֹמְכֶם כְּמוֹ מְנִיפָה נִפְרֶשֶׁת.
שֶׁיִּהְיֶה לִבְּכֶם פָּתוּחַ לֶאֱהֹב
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן, וְקֵן שֶׁל חֶסֶד,
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקְרוֹב.

שֶׁתִּהְיוּ קָלִים בָּעֲנָנִים
וְתִזְכּוּ לְשֹׁרֶש בַּשָּׁמַים
קו שֶׁל חֵן וְקָו שֶׁל רַחֲמִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַם מִקְרוֹב.

שֶׁתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָהָרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן וְאִתּוֹ תּוּכְלוּ לָקַחַת
קו שֶׁל אוֹר, וְקָו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שֶׁתִּהְיוּ עֵרִים כְּסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד
וְשִׁירְכֶם יָבִיא לָכֶם מִן הַשׁוּרוֹת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶל תֹּם, וְקַו שֶׁל תְּכֵלֶת
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקָרוֹב.

שֶׁיִּהְיֶה חַלוֹן לַכּוֹכָבִים
וּלְכָל סִפּוּר יִהְיֶה שוֹמֵעַ
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לָאֲהוּבִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם מִקָּרוֹב.

שתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן
וְאִתּו תּוּכְלוּ לָקַחַת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שפירא עיצבה דימוי של מניפה שכל אחד מקפליה – הקווים היוצרים אותה – מכיל ברכה. על ה”חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים” מהתפילה הוסיפה שפירא קו של אור שמאפשר לראות, ואז פירטה את טובן של הברכות: היא מאחלת לשומעיה להיות קלים, ועם זאת – בעלי שורשים. להיות אהובים: שמם בפיו של מישהו שיקרא אליהם מהמרפסת יישמע להם כמו מנגינה מושרת, ודברים שירצו לספר יישמעו בתשומת לב ומתוך תחושה של קרבה ואהדה. עוד היא מאחלת להם לזכות בסקרנות ילדית, שהרי סקרנות כזאת מאירה את העולם ומשווה לו את הקסם שהמבט הראשוני מוסיף לפלאים המקיפים אותנו.

כמה יפות מילות שירה של רחל שפירא, שמיכאל בן דב הלחין והזמרת רוחמה ביצעה. כמה היטיבה לקחת את המילים מהתפילה, להוסיף עליהן וכמו להרחיב  אותן ולתאר את משמעויותיהן.

בזכות האופטימיות והאהבה השרויים בשיר, ובשל נימת התפילה והברכה, מרבים לקרוא את “מקרוב” בבתי ספר ובגנים, בעיקר בהקשר של פתיחת שנת הלימודים, וגם במקומות שבהם דוגלים ברוחניות או עוסקים בה. כך למשל הוצג השיר בכנס אקדמי שעסק בקשר בין פסיכותרפיה וייעוץ לרוחניות או במפגש של “אחוות נשים” שכלל מופע בשם ״הביטו אל האור״. אנשים בוחרים בשורות ממנו כ”משפט השבוע” שלהם, ומורים מבקשים מתלמידיהם ליצור מניפת נייר ולכתוב או לצייר בכל אחד מקפליה את האיחולים שלהם לשנה החדשה.

בריאיון עיתונאי נדיר שהעניקה רחל שפירא לעיתון מעריב סיפרה המשוררת, שהיא סרבנית ריאיונות ידועה, כי היא “קשורה לסתיו ומרבה לכתוב עליו”. אכן, הוסיפה, היא יודעת “שיש בארץ חבורה של מכחישי סתיו”, אבל היא מתנגדת לעמדתם. “בטח שבמקום שבו אני חיה יש סתיו, ומי שלא מאמין, מוזמן לבוא אלינו ולראות את גבעת הכורכר, עטורה בחבצלות”, הוסיפה. לכן, סיפרה, היא אוהבת לכתוב על חודש תשרי ועל הסתיו הישראלי הנוח והנעים, בניגוד לסתיו שתיארו משוררים שלא נולדו בארץ, ותיארו עונה אפלולית וקודרת.

בסתיו מתחילה שנת הלימודים ומגיעים חגי תשרי: זמן שמתאים לתפילה ולברכה המאחלת לנו “לָקַחַת / קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד”.

אבל השנה, שנת הקורונה, נראה שהכול השתבש: שנת הלימודים התחילה ונעצרה כעבור ימים אחדים, הסגר השני שהוטל עלינו, החששות הבריאותיים והכלכליים והחרדות הקיומיות שרבים חשים רק מדגישים את מילות השיר, ואת הרצון והתקווה שישובו אלינו עד מהרה ימים של חן וחסד. 

ב-1977 התחולל בישראל “המהפך”, כפי שהכריז עליו בטלוויזיה חיים יבין. בפעם הראשונה נערך מדגם טלוויזיוני, שתפקידו לקבוע, עוד לפני שמגיעות תוצאות האמת בבחירות, בכמה מנדטים זכו כל אחת מהמפלגות. בעקבות התוצאות שהגיעו לידי יבין, הוא הודיע בשידור ישיר, בחגיגיות נרעשת, על השינוי שחל במפה הפוליטית בישראל. 

אכן, בעיני ישראלים רבים הייתה זאת אחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, כאלה שתוצאותיהן עדיין ניכרות, זמן רב אחרי תום כהונתה של הכנסת התשיעית; באותן בחירות, שנערכו ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, זכה לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, ברוב בכנסת, וקיבל לידיו את רסן השלטון. הסתיימה ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא”י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, והליכוד שולט מאז ועד עתה כמעט ברצף, למעט ממשלות רבין, ברק, וממשלת האחדות הלאומית (פרס-שמיר). 

זמן לא רב אחרי “המהפך” כתב יהושע סובול,  מחזאי, במאי וסופר ישראלי, את “השיר על הארץ”, שיוני רכטר הלחין, ונורית גלרון שרה:

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

לפני שנה, בספטמבר 2019, כשחגג סובול יום הולדת 80, הוא לא היסס לספר מה היה הרקע לכתיבת השיר: “התחושה הייתה,” אמר בריאיון לעיתון כלכליסט, “שהולכים להשתנות דברים בצורה קיצונית ומתוכה כתבתי שהולכים להיפרד מהארץ כפי שהיתה. כשכתבתי על ‘שמחת הפשטות’ התכוונתי לכל מילה כי היתה יותר סולידריות בין השכבות השונות והחיים היו יותר פשוטים, על כל היתרונות והחסרונות. הארץ היתה יותר קטנה אבל פחות שמנה. אחת המחלות של החברה הישראלית שהיא לוקה בהשמנת יתר, היא מחזיקה חגורה שמנה מאוד של אוכלוסייה חסרת זכויות ואלה דברים שפועלים על הלב והורסים אותו. אני עדיין מכבד את הדעות של הבחור ההוא שכתב את השיר, לא נעשיתי חכם יותר מכפי שאותו צעיר היה”.

סובול מתאר בשיר ארץ שכבר לא הייתה כבר כשכתב אותו: ארץ שהייתה פעם “קטנטנה”: זכור הפזמון החוזר בשיר מ-1943, שכתב שמואל פישר והלחין הנריק (צבי) גולד-זהבי: “אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, / נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת. / אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי / אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת”…

אחרי מלחמת ששת הימים הארץ שוב לא הייתה כה קטנה, שכן היא כללה את שטחי הגדה המערבית, את הגולן ואת מרחבי חצי האי סיני (שהוחזרו למצרים בעקבות הסכם השלום עם אנואר סאדאת, ב-1982). 

סובול זוכר בשירו את “היחפנים” “פורקי העול” ש”עשו אהבה” עם הארץ כפי שהוא זוכר אותה, או רואה אותה בעיני רוחו, בימים שנאבקו עליה באהבה, כבשו אותה בכפות רגליהם היחפות, מאוהבים ושרוטים, עניים חולמים ש”לעורם רק כותונת”, והם מתעלים בחלום קודח ו”מטורף”, שהרי שיבת ציון, התקומה, החזון הציוני, לא יכלו להיראות מעשה שפוי. סובול מתגעגע לימים שהארץ הייתה “נידחת”, והחיים בה – אלה של בוניה החלוצים – היו פשוטים. אנשים עסקו בסילוק קוצים כדי להכשיר את האדמה לגידולים חקלאיים.

סובול מכנה את אותם חלוצים “אנרכיסטים”. בפזמון המילה הזאת מלבבת ומכמירה. כן, היחפנים ההם חלמו. כן, הם פעלו, ומימשו חלומות בלתי אפשריים. ולא, סובול ודאי לא העלה בדעתו לאן תתגלגל המילה הזאת, “אנרכיסטים”, שבשיר שכתב היא כה תמימה ואוהבת.  

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם “כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי”, הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, “הרועה הלהוט, לאהובתו” (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה “הנימפה” שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם “נוזפת” במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. “תשובתה של הנימפה לרועה” (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג’ון דאן, ס’ דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. “הרועה הלהוט, לאהובתו” ו”תשובתה של הנימפה לרועה” הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני “The Private Lives of Elizabeth and Essex” משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

“פשוט נסעתי ברכב בתל אביב והייתי צריכה להגיע לאנשהו”, סיפרה הזמרת ריטה לכתב של עיתון מעריב והמשיכה: “בכל רמזור, בכל מקום, ברכבים, באוטובוסים, הסתכלתי על הפנים של האנשים, וראיתי שכולם שקועים בתוך איזה מקום שבטוח לא נעים. כולם עסוקים וחושבים על הצרות שלהם, במקום לפתוח את החלון ולצעוק: ‘הכל יהיה טוב, הכל יהיה בסדר’. יש לי מחברת בתיק, והיד רשמה בעצמה. אפילו לא הסתכלתי מה נכתב. וזה מה שהיה”.

ריטה סיפרה על השיר “מחכה” שאת מילותיו כתבה ב-2008. שיר שנועד לנחם, להפיץ רוח אופטימית, להבטיח לשומעים עתיד טוב יותר, שינוי שיבוא לאטו, בהדרגה, כמו מאליו, בלי שנחוש בו, ולפתע הוא יהיה כאן. הנה המילים לפזמון שעידן רייכל הלחין וריטה שרה: 

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

מה התרחש אז, ב-2008, בארץ ובעולם? מה גרם אז לאנשים להיראות כמי שזקוקים כל כך לעידוד?  

הנה כמה מהאירועים של אותה שנה: הבורסות בעולם קרסו. מטוס של בריטיש איירוויס התרסק. פעילי אל-קאעידה השתלטו על בסיס צבאי בפקיסטן ליד הגבול עם אפגניסטן. טורנדו הכה בארצות הברית. היה פיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים. סופת ציקלון פגעה במיאנמר, והותירה אחריה כ-22,500 הרוגים ויותר מ-40,000 נעדרים. התבצעה עסקת החלפת אסירים לבנוניים וגופות של מחבלי חיזבאללה תמורת הגופות של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. במומבאי התרחשה בבית חב”ד מתקפת טרור קטלנית. ובסוף אותה שנה, ב-27 בדצמבר, החל בעזה מבצע “עופרת יצוקה” (שבמהלכו נהרגו כ-1,166 מתושבי עזה, בהם נשים וילדים, 10 חיילי צה”ל ושלושה אזרחים ישראלים). 

אכן, שנה לא קלה, שהיו בה גם בשורות משמחות, למשל: לווין התקשורת הישראלי עמוס 3 שוגר לחלל.  אינגריד בטנקור שוחררה משבי שנמשך שש שנים. האולימפיאדה בבייג’ין התקיימה באותה שנה. פול מק’רתני ביקר לראשונה בישראל. 

כשקוראים את קורות שנת 2008 ומשווים אותם לימינו, ימי נגיף הקורונה, קשה כמעט להבין מה היה אז כל כך קשה ומדכא. 

אכן, שום מטוס נוסעים לא התרסק בחודשים האחרונים, אבל זאת משום שהתעופה האזרחית דממה במשך כמה חודשים, ולמעשה עדיין לא חזרה, ולא ברור מתי תתחדש בנפחים שאליהם הורגלנו לפני שפרצה המגיפה העולמית.

נפילת הבורסות ב-2008 היו כאין וכאפס בהשוואה עם המשבר הכלכלי העולמי שפקד את כל הארצות, למעשה – הכלכלה בעולם קורסת. בישראל אנחנו מתבשרים על מספר שיא של מובטלים, לאחר שהסתיימה תקופת החל”ת שאליה הוצאו בכורח בתקופת הסגר. עסקים רבים פושטים את הרגל ונסגרים, ואין לדעת מה יעלה בגורלם של כל המובטלים.

אפילו האקלים העולמי מאיים ומפחיד, שכן נראה שגם הוא משתנה לנגד עינינו. התקדים של 38 מעלות חום בסיביר מסמן מעין תחושה אפוקליפטית. רבים הזהירו מפני השפעת ההתחממות הגלובלית, שתביא לשינויי מזג אוויר קיצוניים, והנה ראינו את שריפות הענק באוסטרליה, את השטפונות והסופות הקטלניות באמריקה, ועכשיו את גלי החום הקשים בסיביר.

כל זה קורה בד בבד עם התפשטותו של הנגיף המסתורי. רופאים מסבירים שרב הנסתר על הגלוי, ככל שמדובר בנגיף, שכן בכל כמה זמן מתגלות השפעות נוספות שלו על גופם של בני אדם. לאחרונה דווח שגם מי שהחלימו ממנו ממשיכים כנראה לסבול מתוצאות ההידבקות בו, שכן נמסר שאצל חלקם נרשמה פגיעה בלבלב ובעקבותיה החלו תסמינים של סוכרת נעורים. למעשה, על פי מחקר חדש שנערך בארצות הברית, הנגיף הקורונה פוגע כמעט בכל איבר חיוני בגוף.

שלא לדבר על התוהו ובוהו הפוליטי השורר בישראל, ומעורר גם הוא תחושות אפוקליפטיות. 

נראה כי דווקא עכשיו כולנו זקוקים במיוחד לנחמה. שירה של ריטה מבטיח שמשהו ישתנה. יבוא “כאילו היה שם תמיד /  וחיכה שנבחין בו”. יבוא “בלי שנרגיש” ו”משהו ישתנה.” 

האם אפשר להיאחז במילים הללו? להאמין להן? אשרי מי שיכול. 

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג’, בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר “שיר השנה” של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר “הקיץ האחרון”, שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה להמשיך לקרוא שפיות זמנית “הקיץ האחרון”: מניין בא כל העצב ←

“אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית,” אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר “תרנגול בן גבר”, שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, “דליה והמלחים”, סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, “פנים חדשות במראה”, וזאת “בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון”, כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

“דליה והמלחים” היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

“שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית”, הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת “דליה והמלחים” מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹר–הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר “הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו” לאותה אישה “יְחֵפָה”, “נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה”, הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של “מדינת אכזיב” בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז “השטחים המוחזקים”, או “השטחים המשוחררים”.

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה “תוכנית אלון” ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של “ארץ ישראל השלמה” חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”. הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר “ביום מסה” שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: “אל מחוז אין בו חפץ”. מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. “עפרו קלוי” – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא “לחם מהארץ”. במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז’ בפרק י”ז בספר שמות: “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן”: בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: “וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה’ לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי,” והאל הורה לו כיצד לנהוג: “וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם”. פירוש המילה “מסה” נובע אם כן מהמילה “ניסיון” שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?  

“אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר”…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ”לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה”ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,“בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה”.

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר “בתי את בוכה או צוחקת”. דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה “הקרב על המים”, מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  “איש לא יסב את מימיו לאחור”. השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: “הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר”.

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: “זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות,” כתב אברמוביץ’ בעיתון מעריב, “למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת”. מדוע, תהה אברמוביץ’ במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור (“כל הארץ מלאה במאהלי מחאה”, כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

ברטולט ברכט היה רק בן עשרים ושלוש כשכתב בלדה ובה אפשר כבר להבחין במה שיעסיק אותו כל חייו כיוצר. השיר הוא כתב האשמה נוקב כנגד החברה שבה לאישה צעירה, מארי פראר, אין שום סיכוי לשרוד בעולם שאליו הגיעה בעל כורחה, והוצאה ממנו באקט אלים ובכאב שאין לו שיעור. 

 למארי פראר יש כבר גוף של אישה, אבל היא רק נערה צעירה בת שש עשרה, יתומה משני הוריה. היא ננטשה והופקרה אחרי שהרתה. ייאושה קשה ומר. אין בשיר עליה שום דבר מטפורי. הוא מפורט וראליסטי. ברכט מתאר אותה, ואת מה שעבר עליה ועל תינוקה הרך: הניסיון הנואש, הלא חוקי, להפיל את העובר, ייסורי הנפש והגוף, חוסר האונים, היעדר כל יד שתושט לסייע לה, והסוף הנורא.

הנה השיר, כאן בתרגומה של אנה הרמן, שנעשה לבקשתה של שילה פרבר, שאף הלחינה ושרה אותו:  

מארי פראר, קטינה, נולדה ביום סגריר,
חולת רככת, יתומה משנֵי הוריה,
בלי תיק פלילי עד כה, בלי שום סימן מסגיר,
רצחה תינוק. וכך העידה למפרע:
בחודש השני להריונה, בְּכֹחַ
ניסתה להיפטר מן העובר, סיפרה –
בעזרתה של ברמנית הזריקה חומר.
זה לא הצליח אף שזה כָּאַב נורא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

והיא שילמה הכל, סיפרה, כפי שסוכם,
הידקה את המחוך בְּכֹחַ סביב מתניה,
היא שתתה ליקר זרוי פִּלְפֵּל שֶגם
גרם לה להקיא, גם לא עָזַר כנגד.
אפשר היה לראות כבר איך תָּפחה בִּטנהּ,
וכששטפה כֵּלים, היה גופהּ מפריע.
היא מספרת, אך הרי עודה קטנה,
איך היא התפללה כל לילה לְמריה.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

אבל את התפילות המציאות הֵמיסה
והיא היתה זקוקה לְסַעַד, לעזרה.
בשל המצוקה, היא התעלפה בַּמִּיסה,
מול המזבח נעטפה זעה קרה.
אֶת מצבה עד בוא שעתה שמרה בְּסוד.
גם לוּ סיפרה, איש לא היה חושד שהיא,
חסרת היופי, כך שודלה קשות, שזאת,
חסרת החן, נפלה בידי פיתוי פראי.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בבוא שעתה, סיפרה, בַּשַחַר האפור,
כשאֶת המדרגות שָטפה, כְּאֵב פילח
כחוד מסמר את עומק טבורה וכפור
היִסורים אחז בה מבָּשָר עד לֵחַ.
וחֵרֶף הצירים הסתירה את סודה.
וחֵרֶף הצירים תלתה כביסה בְּאֶלֶם.
בְּלֵב כבד הבינה, וראשה יָדַע –
אל העולם יבוא מתוך רחמה הילד.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

על יצועה עלתה רק מאוחר מאוד.
עוד לא שכבה וכבר למטה הִזְעִיקוּהָ –
בשלג הכבד לבטוש ולעבוד.
רק באחת-עשרה עלתה על היצוע.
רק באישון הלילה התפנתה ללדת.
וכך, היא מספרת, היא ילדה את בנה.
והוא דמה לכל הילדים, הילד,
למרות שהיא, אִמו, היתה כל כך שונה.
אך לא, זו כלל אינה סיבה לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בשארית כוחה יצאה מכפור החדר,
היא מספרת, כי הכפור היה איום,
וגררה עצמה לשרותים, ללדת,
מתי? אינה זוכרת. כבר עלה היום.
אל תוך השרותים החל ליפול השלג,
קפאו כפות-ידיה, לא יכלה לשאת
כמעט את התינוק, כמעט להחזיקו,
ולא יכלה בכלל את דעתה לתת.
חושיה התקהו משֶלֶג ומקור.
אבל חִסכו ממנה זַעַם וקללה
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

ובין השרותים לחדר הוא צָרַח.
בִּכְיו וצרחותיו הרתיחו את דמהּ.
והיא, באגרופיה, בגופו הרך
הלמה בְּעִוורון, עד שֶילדהּ דָמַם.
ואת גופו לקחה אִתה אל המיטה
וכל הלילה שָם ביחד הצטנפו.
וכשעלה היום, בינות לכביסתה
החביאה את גופו הקט והקפוא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר נולדה אמנם ביום סגריר,
היא אם לא-נשואה והיא מורשעת. שם,
בבית-הסוהר, מתה. סיפורה מזכיר
לכם את חטאיהם של כל בני האדם.
אתן שבין סדינים צחורים כורעות ללדת
ומכנות את פרי הבטן “מבורך”,
אל תגנו אותה, נידחת, מקוללת.
חטאה המכוער בסבל רב נכרך.
ואל נא תחפזו, אתם, לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר הורשעה והוצאה להורג, כי הרגה את תינוקה. כל השומע מגנה את הרוצחת, אבל ברכט בשירו פונה שוב ושוב אלינו, העדים בדיעבד, ומפציר בנו: “אל תחפזו לְקַלְּלָהּ / כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה”. הוא מבקש מאתנו לחמול עליה במותה, אם לא בחייה, לנסות להבין את הנסיבות שלא הותירו לה שום אפשרות, שום תקווה. 

מארי פראר, הדמות שברכט בדה, מופיעה במחזה מ-1997 בשם  “Freud’s Girls”, כלומר – “הבנות של פרויד”, שכתבה מחזאית אמריקנית בשם דורי אפל. שם היא מופיעה לצד ברטה פפנהיים, וירג’יניה וולף ואנאיס נין במעין משפט שהן עורכות לאבי הפסיכואנליזה, וזאת בשל הפגמים שמצאו באופן שבו טיפל בברטה פפנהיים, המוכרת בכינוי שהעניק לה פרויד: אנה או.  לטענתן פרויד הפקיר למעשה את המטופלת ומסר דיווח שווא על החלמתה. כל אחת מהן מייצגת פן של נשיות פגועה: שתי הסופרות הנודעות וירג’יניה וולף ואנאיס נין היו קורבנות של גילוי עריות: בראשונה פגע אחיה ובשנייה התעלל אביה, אחרי שזנח אותה בילדותה אך שב לחייה בבגרותה. פרויד פיתח, כידוע, את “מודל הטראומה”, שלפיו, כך הסביר, עברו מטופלות רבות פגיעה מינית טראומטית, אך בשלב מסוים, לנוכח התגובות הסוערות לתיאוריה שהציג, שינה את התיאוריה למה שכונה “מודל דחפי”, שעל פיו מדובר לכאורה רק בפנטזיה של מיניות ילדית. 

מארי פראר מצטרפת במחזה אל שלוש הנשים האמיתיות שמקטרגות על פרויד ועל כך שחדל להאמין למטופלות שלו. היא מייצגת את מי שהחברה כולה פגעה בה ודנה אותה למוות, אחרי חיים קצרים ומיוסרים. 

 בסוף שנות השישים של המאה העשרים סער העולם. היו אלה ימים של מהומות והתנגשויות: ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם וצעדות המחאה של התנועה לזכויות האזרח גדשו את הרחובות ואת האוניברסיטאות בארצות הברית. גם באירופה, במיוחד בצרפת ובגרמניה, התרחשה תסיסה שהתפרצה בעוצמה רבה ב-1968 בימי מרד סטודנטים.

באותה שנה, 1968, הקליט הזמר והחצוצרן לואי ארמסטרונג את השיר “What a Wonderful World” שמהלל את יופיו של העולם ואת האחווה האנושית השוררת בו. לכאורה זהו שיר ענוג ותמים, אבל על רקע התסיסה החברתית אפשר להבין שהוא מבליע מסר פוליטי חתרני, בלי לומר את הדברים במפורש.

לואי ארמסטרונג התייחס לכך כשדיבר אל הקהל באחת מהופעותיו: “יש כאלה שאומרים לי, ‘היי, מה זאת אומרת – עולם נפלא? מה, עם כל המלחמות שיש בכל מקום, העולם לדעתך נפלא?'” והוסיף ארמסטרונג ואמר: “אבל אולי תקשיבו רגע לכל שירי הפופ הישנים? נראה לי שלא העולם כל כך גרוע, אלא מה שאנחנו עושים לו, ואני אומר רק: תראו כמה העולם יכול היה להיות נפלא, אילו רק אפשרנו לו.”

 עלי מוהר ומאור כהן תרגמו את השיר, שנקרא בעברית “איזה אחלה עולם” (בתרגום חסרות כמה מהשורות, כנראה מכיוון שהמתרגמים לא הצליחו להעבירן לגרסה שתתאים ללחן). גידי גוב שר אותו לראשונה בפתיחת השנה השנייה של תוכנית הטלוויזיה “לילה גוב”:

כשאני רואה בחלוני
עץ שמוריק לך וגם לי
אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

והנה תינוקות בוכים במיטה
מה שהם ילמדו לעולם לא אדע
אז אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר, ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם
אני שר לעצמי (שר לעצמי), איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

ג’ורג’ וייס ובוב ת’יל שהלחינו את השיר וגם כתבו את מילותיו, נאלצו להיאבק בלארי ניוטון, המנהל של חברת התקליטים ABC Records, שלא אהב את “What a Wonderful World” וסירב לקדמו. יש האומרים כי כשהוקלט נאלצו המבצעים להינעל באולפן כדי למנוע מניוטון להיכנס ולעצור את ההקלטה. בתחילת דרכו לא הצליח השיר. מספרים שלואי ארמסטרונג קיבל תמורתו רק 250 דולר. אבל חרף התנגדותו של המנהל, השיר כבש את דרכו, ושנה אחרי שהוקלט לראשונה הגיע לראש מצעד הפזמונים באנגליה.

כשלואי ארמסטרונג הקליט את השיר כבר הייתה הקריירה שלו בנסיגה, ו”What a Wonderful World” שב והחיה אותה. יש מי שסבורים שהמחברים בחרו דווקא בארמסטרונג, שהיה אז בן 67, כי נראה כמו סבא רך ואוהב, מה גם שהיה  אפרו-אמריקני ולכן הזכיר בדמותו את המחאה והמאבק למען שוויון זכויות לבני כל הגזעים. 

“What a Wonderful World” זכה לעדנה מיוחדת אחרי ששולב ב-1988 בסרט “בוקר טוב ויאטנם”, בכיכובו של רובין ויליאמס. שם הובן שמדובר בשיר מחאה נוקב. בסצנה שבה מופיע השיר רואים את הניגוד בין המילים האופטימיות והמנגינה המלטפת לבין זוועות המלחמה, שבני האדם גורמים להן. אכן, העולם יכול להיות מקום יפה להפליא שבו ידידים לוחצים ידיים, מביעים את אהבתם ומגדלים תינוקות שעתידם מובטח: “מה שהם ילמדו לעולם לא אדע”, שהרי כל דור אמור להשתפר, להישען על התרבות שקדמה לו ולהוסיף עליה עוד נדבך משלו. אבל העולם ששוררות בו מלחמות אינו כזה. אינו נפלא.

 “What a Wonderful World” זכה להצלחה יוצאת דופן לאורך עשרות שנים. ממשיכים להשמיע אותו גם כיום, יותר מיובל שנים מאז שעלה לראשונה לפסגת הלהיטים באנגליה, והוא זכה לעשרות ביצועים שונים ושולב בסרטי קולנוע וטלוויזיה רבים.

לאחרונה משמיעים אותו שוב ושוב ברדיו. האם מילותיו מספקות תקווה ואופטימיות? מה חשים המאזינים הנאלצים בימים טרופים אלה להסתגר בדל”ת אמותיהם ולהימנע מפגישות עם יקיריהם כשהם שומעים את השורה “I see friends shaking hands saying how do you do” (שאינה מופיעה בתרגום לעברית)? האם יש במילים הללו בשורה, או שהן נראות בימים אלה כרעיון מפחיד: ללחוץ ידיים? מי מרשה לעצמו לעשות מעשה כל כך מסוכן? 

לא נותר לנו אלא לקוות שנשוב עד מהרה לימים שבהם קרבה פיזית בין בני אדם לא תאיים עוד ולא תפחיד, אך ייתכן שזה יקרה רק כשיימצא החיסון נגד הנגיף.  

ימי הקורונה

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד”, ציטט הסופר דוד גרוסמן ב-2006, בעצרת לציון 11 שנה לרצח יצחק רבין, את השורה הראשונה משירו של שאול טשרניחובסקי “ראי אדמה”.

גרוסמן הסביר את דבריו של המשורר: “הוא,” אמר עליו, “קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע, לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה; את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, את ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג לפי ערכים יהודיים ואוניברסליים; מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי; מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים.”

חודשיים לפני הנאום שנשא גרוסמן בעצרת נהרג בנו, אורי גרוסמן, בקרבות בדרום לבנון, בחרבת כסיף, כשהטנק שלו נפגע מטיל. רק יומיים לפני כן עוד ביקש גרוסמן מממשלת ישראל שתשקול לנקוט צעדים אחרים, שתצא מלבנון, הפציר בה “להביט שלושה צעדים קדימה ולא לכיוון הרגיל, לא לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת של צורת הלחימה בישראל – שמה שלא הולך בכוח, ילך בהרבה יותר כוח.” ב-2011 כתב גרוסמן לבנו את אחד משירי הקינה העצובים ביותר בעברית, שיר ששובר את הלב: “קצר פה כל כך האביב”.

את השיר של טשרניחובסקי “ראי אדמה”, שממנו ציטט גרוסמן בדבריו, כתב המשורר ב-1938, בעקבות מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט – מרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים לפני כן ונמשך בהפוגות, עד חודש מרס, 1939. המרד כוון בעיקרו כגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, וגם נגד יהודים תושבי הארץ, וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטיים, על מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים, וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד.

הנה השיר:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

טשרניחובסקי מקונן על הבזבוז הנורא הכרוך במותם של אנשים צעירים, “הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת”, מקונן על קבורתם של אלה ש”אֵין לָנוּ טוֹבִים” מהם.

הוא פונה אל האדמה שקולטת לתוכה את טובי הצעירים כמבקש ממנה להעיד על עוצמת הבזבוז, על אובדן התקוות, שהרי במקום לטמון בה זרעים שיניבו יבולים – כוסמת, חיטה, שעורה, שיבולת שועל – טומנים בה פרחים מלבלבים, את הנערים הדומים ל”פִּרְחֵי פְּרָחִים” רעננים.

האדמה אינה יכולה להאזין או לעזור. היא אינה יכולה להשיב לשאלותיו של המשורר “הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?” היא רק תכסה על הכול, והצמחים שיעלו בה יסתירו את הבזבוז המשווע, הנורא.

“ראי אדמה” היה לשיר קינה מקובל בטקסי זיכרון, גם בטקסים ממלכתיים ובצה”ל.

ב-14 בדצמבר 1947 הוא הופיע במאמר שנכתב בעיתון הארץ בעקבות מותם של  כמאה בני היישוב בנגבה, כפר עציון ומשמר הנגב: “נוכח הניסיון של השבועיים הראשונים ובהתחשב במבחנים הקשים שעוד נכונו לנו בחדשים הבאים ואולי בשנים הבאות, חייבים אנו לשאול את עצמנו אם אין אנו בזבזנים יותר מדי. כלום  אי־אפשר היה למנוע חלק, לכל הפחות, מאבידות קשות אלה? כלום כולן היו הכרחיות כדי להגן על עמדותינו ולבנות את מדינתנו? זה עתה עבר על עם ישראל הסבל הנורא ביותר בתולדות האנושות. הושמד למעלה משליש של עמנו. דורות רבים של מאמץ בניין בלתי פוסק יהיו דרושים לנו בשביל להעלות ארוכה מהמכה האנושה שהוכה עמנו. מצב זה אוסר עלינו איסור חמור להיות בזבזנים.” 

כל אותם מאה איש נהרגו, כדברי המאמר, “בשבועיים שעברו מאז הוחלט על הקמת המדינה העברית באסיפת האומות המאוחדות”. כותב המאמר מדגיש: “ידענו, שהמדינה לא תקום על פי החלטת  האו”ם בלבד. […] ידענו שגם החלטה זו לא נתקבלה אלא משום שהראינו שמוכנים אנו לשלם מחיר יקר, בזיעה ובדם, בשביל לחזור ולהיאחז במולדתנו…” אבל, הוא שב ושואל: האם איננו בזבזנים מדי? האם אפשר היה אולי למנוע לפחות חלק מהקורבנות?

באותו עמוד ממש, בסמוך למאמר הדיעה הזה, שהופיע במדור “מיום ליום”, הודפס מאמר אחר, מאת “פרשננו הצבאי”, ועסק במאבק שניטש בין הפרדסנים הערביים לאלה היהודים.

“חוּדַש הטרור הערבי,” נכתב שם, “ובעקבותיו התגובה הפעילה הראשונה של כוחות הביטחון היישוביים”, שלדברי המאמר כיוונו את מאמציהם לפגיעה במרכזי תחבורה ערביים, כדי “לפגוע בייצוא הערבי”, פגיעה שתקשה מאוד גם על האספקה לאוכלוסייה הערבית ביפו שנהפכה, לדברי הכתב, “ריכוז לא רק לריכוזי פליטים [ערביים] מכפרי הסביבה, אלא אף ממקומות מרוחקים”.

 כותרות נוספות מאותו עיתון, שראה כאמור אור כמה חודשים לפני ההכרזה על ההקמה של מדינת ישראל: “הותקף הכפר הערבי יהודיה על יד פתח תקוה, 7 ערבים נהרגו וכ-10 נפצעו”; “יהודי נרצח בדקירות סכין בחיפה”; “הותקף כפר שעפאת”; “ערבים ניסו לברוח מעתליט”; “נורה ונשדד נהג יהודי”; “נורו שלושה חיילים בהדר הכרמל”; “עוצר בהדר הכרמל”; “שיתוק החיים בחיפה”; “פעולות עונשין של ההגנה” – וכל הכותרות הללו רק מעמוד אחד ביום אחד בעיתון הארץ!

שמונה עשורים חלפו מאז שכתב טשרניחובסקי את שירו. יותר משבעה עשורים חלפו מאז שהמדינה הוקמה. ודומה כאילו שום דבר לא השתנה. הבזבוז נמשך ונמשך עד אין קץ.

פאול צאלן הוא “גדול המשוררים הכותבים גרמנית בימינו”. כך אמר עליו האנס מאייר, פרופסור לספרות גרמנית, באוקטובר 1968 בריאיון בעיתון “על המשמר”. אכן, צלאן נודע בשם שאימץ לעצמו, ובשירה שכתב בגרמנית, אבל הוא לא היה גרמני, אלא יהודי שנולד ב-1920 בעיר צ’רנוביץ, בבוקובינה, אז ברומניה, ונשא את השם פסח אַנצֶ’ל. את הוריו איבד ב-1941: הגרמנים שהגיעו לעירו הגלו את תושביה היהודים לטרנסניסטריה. אביו מת מטיפוס ואמו נורתה שכן “הייתה תשושה ולא הביאה עוד תועלת”.

בשלבים מסוימים של חייו שקל לעלות לישראל: לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה חינך אותו אביו להיות ציוני, אבל אמו העדיפה שיזכה להשכלה גרמנית והיא הייתה הבסיס לכתיבתו בשפה. בישראל תמך, אך לא היגר אליה.

זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה היגר צלאן לווינה ואחריה לפריז, שם נשא לאישה בת למשפחה אריסטוקרטית. לכאורה – מצא לעצמו אחיזה והשתייכות, אבל למעשה חש תלוש וחסר זהות, כפי שביטא בנאום שנשא ב-1960 ובו הסביר שאין לו בעצם מולדת, בין היתר מכיוון שאינו מוכן לגור בארץ ששפתה גרמנית, אם כי זאת הייתה השפה שבה יצר.

שירו הנודע ביותר, “פוגת מוות”, כאן בתרגום מגרמנית מאת שמעון זנדבק, נוגע במהות הקונפליקט של חייו.

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

הדובר בשיר מספר על ההרעלה שהוא וזולתו חווים בכך שהם נאלצים לשתות “חָלָב שָׁחֹר”. הוא כותב לגרמניה זהובת שיער, מַרְגָּרִיטָה. האיש אשר “מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים” הוא זה שקורא לכלבים, פוקד על יהודים לכרות לעצמם קבר ולפני שהוא הורג הוא גם משפיל אותם: מצווה עליהם לרקוד.

“הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה” כותב פאול צלאן (בגרמנית, כאמור!), “עֵינָיו תְּכֻלּוֹת” והוא יורה “כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת” שפוגע במדויק והורג את שולמית אפורת השיער, ממש כשם שאמו של צלאן נרצחה, כל זאת כשברקע נשמעת נגינת כינור כפויה.

על פי מילון רב-מילים פירוש המילה “פוגה”, המופיעה בשמו של השיר, הוא: “צורה מוזיקלית רב קולית המבוססת על נושא, המוצג תחילה בקול אחד ומועבר אחר כך לקלות אחרים הרודפים זה את זה”.

בשיר שלפנינו אפשר לראות את החזרה וההשתנות: “חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב”, בהמשך – “חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה”: שותים את החלב? שותים את הלילה? החזרה על השורות מעוררת תחושה של הלמות תופים או של פעימות של לב: קצובה, דקורה “בְּמַלְכוּת הֶעָפָר”, מלווה את הנרצחים שאין להם אפילו קבר, אלא “בָּרוּחַ” והם, ואלה ששרדו, כמו פול צלאן, ממשיכים עוד ועוד, שוב ושוב, לשתות את הרעל.

פול צלאן הוגדר לא פעם אחד מגדולי המשוררים הגרמנים. איש הרוח ז’אן אמרי, בספרו מעבר לאשמה ולכפרה כתב כי לדעתו “משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם בשביל גרמנים, לפי בקשתם המפורשת”. אמרי עצמו, איש רוח יליד וינה שאביו, שאותו לא הכיר, היה יהודי, ואמו הייתה קתולית, סירב לראות בעצמו גרמני, אחרי שעבר עינויים בשל פעילותו המחתרתית נגד המשטר הנאצי. הוא חש נבגד, שכן לא רק שהחברה הגרמנית לא התנגדה לאנטישמיות ולרצחנות, אלא גם שיתפה אתה פעולה ואהדה אותה. את  הדברים האלה כתב בתגובה לזעקתו הבלתי פוסקת של אסיר במחנה הריכוז שבו היו ביחד, אדם בשם מומברט: “אבל אני משורר גרמני!”

“כדי להיות אדם זה או אחר אנחנו זקוקים להסכמה של החברה,” כתב ז’אן אמרי והוסיף “אבל כשהחברה קבעה שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן לא היינו,” ולפיכך אותו מומברט “מת בלי עבר”.

פול צלאן התאבד ב-1970. יש הסבורים כי לא עמד במסע השמועות כאילו שירים בספרו  פרג וזיכרון התבססו על שיריו של משורר אחר. הוא התאבד בקפיצה מגשר לתוך נהר הסן.

ז’אן אמרי התאבד שמונה שנים אחריו, מנטילת מנה מופרזת של כדורי שינה.

שניהם השאירו אחריהם לא רק את יצירתם, אלא גם את אותו “קֶבֶר בָּרוּחַ” שבו נחו יקיריהם ועברם המעונה.

לעתים קורה הנס: יוצר – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, כי היא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. כך קרה כשפזמונאי בשם מוטי המר כתב שיר שמרבים להשמיעו בימי זיכרון: “רקמה אנושית אחת” (שאותו כבר הזכרתי בעבר בטור קודם, בשל הקשר שלו עם השיר “למי צלצלו הפעמונים” של ג’ון דאן).  

המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר כשהיה רק בן עשר, והיה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד, מה שכונה “אירועי ואדי סאליב”.

בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה, במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לידי דייריהם החדשים, ברובם עולים מצפון אפריקה. הללו סבלו מעוני ומאבטלה. 

בתחילת יולי 1959, התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שתרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי, והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהא כוונתו אשר תהא, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום של השכונה מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן נהרג, הציתו סערת רגשות והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה, שדייריה הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, והרסו חנויות ובזזו אותן, ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות יותר של חיפה. 

כאמור, הילד מוטי היה עד לכל אלה. חלפו כעשרים שנה לפני שביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, “רקמה אנושית אחת”:

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו…

ב-1983 הקליט מוטי המר את השיר, אבל זה לא זכה לתשומת לב. שנתיים אחרי כן שמעה אותו חוה אלברשטיין והחליטה להקליט אותו באלבומה “הצורך במילה – הצורך בשתיקה”. המבקר יוסי חרסונקי מעיתון מעריב קטל אמנם במרס 1988 את השיר: הוא טען כי “אמירותיו פשטניות”; ש”חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב”; שהיא שרה “בהכללות” וכי השיר “נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו”, ונמשך “בהטפה פדגוגית”, אבל נראה כי הציבור לא הסכים אתו, שכן מדובר באחד מהשירים האהובים ביותר שאלברשטיין ביצעה. 

מוטי המר, ואתו הזמרת שבחרה בשירו, מספרים לנו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי “משהו מת בו” ביחד עם אותו אדם, כי כמה נכון ומדויק: כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים כמו אלה שבהם אנו חיים עתה: ימי מגיפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא להתחשב בזולתו. וכך נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של “ריחוק חברתי” מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שמא הם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבבידוד מיקיריהם, כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, והציווי להתבודד ולהתרחק נועד למנוע מהנגיף להתפשט מאדם לאדם, שכן “כולנו רקמה אנושית אחת חיה”. 

יתר על כן: המדען הבריטי ד”ר ג’יימס לאבלוק פיתח בספרו The Ages of Gaia את התיאוריה שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל  היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים ביחד מערכת סגורה, כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. “גאיה” הוא שמה של אלת האדמה, או “אימא אדמה”, במיתולוגיה היוונית. האם אימא אדמה מאותתת לנו שמשהו צריף סוף סוף להשתנות ביחס שלנו אליה? 

לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, החופים נקיים יותר. 

מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע “להתחיל מההתחלה”? 

את ליל הסדר יחגגו השנה רבים בצל מגיפת הקורונה והצורך להסתגר בבתים ולהישאר רק במשפחה הגרעינית המצומצמת. המשוררת חוה ניסימוב כתבה שיר על ליל סדר אחר, שהתקיים בפולין לפני 77 שנים.

ניסימוב הייתה בת שלושה חודשים כשהחלה המלחמה, זאת שכונתה לימים “מלחמת העולם השנייה”. היא נולדה בוורשה, שאותה כבשו הגרמנים בספטמבר של שנת 1939, זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. אמה של ניסימוב הצליחה לברוח מהגטו, ולמלט אתה את ילדתה. כשהייתה הפעוטה בת שלוש הפקידה אותה האם בידיה של איכרה פולנייה, חברה של אחותה, וכך ניצלה הילדה. רק כשמלאו לה שש, בתום המלחמה, הגיעה הדודה, אחותה של האם, לבית המשפחה הפולנית ולקחה משם את הילדה. גם אמה ניצלה: היא מצאה לעצמה מקלט בגרמניה, שם חיה בזהות בדויה.

חוה הילדה עלתה לישראל לבדה, נקלטה בקיבוץ, ולימים הקימה משפחה. היא מרבה לכתוב על השואה, על חוויותיה מאותם ימים, וגם על דברים שחוותה בעצמה אלא רק שמעה עליהם, אבל עדותה ישירה, ורגשית, ממש כאילו נכחה בגופה באותם אירועים שהיא מיטיבה כל כך לאתר. אחד השירים שמתעדים את מציאות החיים בגטו הוא השיר “בית”:

בַּקּוֹמָה הַשְׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל.
אַךְ לֹא, הַצְפִיפות חוֹנְקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים,
וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִי–סֶדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל,
בְּכָל זאת מְנַקִים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן
לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט.
בַּקְוֹמָה הַשְׁנִיָּה מְאֶוְרָר יוֹתֵר, הַחַלוֹנוֹת פְּרוּצִים,
רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ.
בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכֻסֶּה בַּעֲרֵמַת
מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים. מִסְתַּתֵּר.
זֶה סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ,
לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

(הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943)

אמנם באותו זמן כבר חייתה חוה ניסימוב בבית האיכרים הפולנים, אבל היא יודעת מה התרחש בגטו בחודש אפריל, 1943, ומתארת בשיר את הדבקות הדתית, את הצורך העמוק ואת המחויבות לשמור על מנהגי חג הפסח: ניקוי הארונות מחמץ, שיש בו כמובן אירוניה מיוסרת: הרי הארונות הללו התרוקנו מזמן מכל דבר מאכל, ואין באמת שום צורך לנקות אותם.

הדוברת בשיר עוברת מקומה לקומה, יורדת במדרגות במין מסע אטי וכאוב, ומתארת את מה שעיני רוחה רואות: בקומה הגבוהה ביותר “נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל”: אמנם צפוף, אמנם, יש “עֲרֵמוֹת חֲפָצִים” ויש “אִי-סֶדֶר”, אבל שם עוד מנסים להקפיד במצווה. מנקים. משתדלים לקוות: “אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט”. ניסימוב נוגעת כאן כמובן במקורו של שם חג הפסח, שבא מפסוק כ”ז שבפרק י”ב, בספר שמות:  “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל”. שם מוזכר הנס שאלוהים עשה לבני ישראל, זה שאִפשר להם לנוס מארץ מצרים, לצאת מעבדות לחירות ולהינצל.

והנה שוכני הבית שניסימוב מתארת מצפים ומייחלים שוב לנס: אולי גם הם יינצלו. הם אינם חושבים על אלוהים, אלא על אותו נוגס אכזר שיחליט אולי לחוס עליהם ולהותירם בחיים.

בקומה השנייה שאליה יורד מבטה של המספרת, המצב קשה יותר: שם כבר אין אנשים. ברגע הראשון נדמה ששם טוב: החדרים מאווררים, אבל מיד מסתבר שלא. המקום ריק מאדם, החלונות אינם פתוחים אלא “פְּרוּצִים”, כל זאת מכיוון שהדיירים “נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ”, כלומר – אולצו לצאת אל גורלם, שאותו אנחנו הקוראים כבר יודעים, והדוברת אינה נותנת לו מילים, אלא משאירה אותנו עם הידיעה שבדיעבד: ברור לכל קורא שאותם דיירים נלקחו אל מותם. 

יורדים עוד קומה. כאן הדוברת מקרבת את מה שהיא רואה ישירות אל עצמה: היא מוצאת שם זקן מסתתר, “זָקֵן מְכפֶה בַּעֲרֵמַת / מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים”, ומזהה אותו: זהו הסבא שלה, “שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ, / לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים”. 

החג המשפחתי כל כך, פסח, ליל הסדר, הצורך של הסב להיות בין בני עמו, הביא לכליונו: הרי ברור לכול שההסתתרות מתחת למעילים וסמרטוטים לא תועיל לו. הוא יילקח משם בקרוב אל מוות ודאי.

המילים המופיעות בסוף השיר, “הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943″, מעלות על הדעת זיכרונות של רבים שהעידו על מה שהתרחש באותם ימים בגטו ורשה, כפי שהם מתועדים באתר של יד ושם.  

במהלך משפט אייכמן העידו ניצולים מהגטו על מה שהתרחש שם בפסח האחרון:

על השמועות הרבות לפיהן צפויה בקרוב אקציה, על החלטתם של רבים להמשיך להתכונן לחג, איך אפו מצות, השיגו יין, הכשירו את הכלים לחג.

השמועות היו נכונות. ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש”ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו, והחל חיסולו הסופי. בד בבד פתחו היהודים במרד שנמשך כארבעה שבועות והסב לגרמנים אבדות.

על מה שהתרחש באותו לילה העיד טוביה בוז’יקובסקי בספרו בין קירות נופלים: “כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגטו”.

חוה ניסימוב ניצלה, אבל כמו גם ניצולים רבים, היא נושאת אתה את הכאב. בריאיון לעיתון הארץ סיפרה כמה נפגעה מכך שהמשפחה הפולנית שאצלה חיה במשך שלוש שנים כלל לא נאבקה כדי להשאיר אותה אתם. “דודתי ובן דודי באו לקחת אותי. הלכנו, נסענו. כפי שהביאו אותי בשק ושמו בכפר, כך באו ולקחו. איש לא מחה, איש לא בכה”, והוסיפה: “רציתי לדעת שאוהבים אותי, שנלחמים עלי…”

ליל הסדר ההוא, בגטו ורשה, ב-1943, איננו, אבל נראה כי לא הוא יישכח, ממש כמו שבליל הסדר אנו מצווים לזכור את מה שאירע לעם ישראל ביציאת מצרים.

ולנו נותר השנה אלא לצפות לליל הסדר הבא ולקוות שנוכל שוב לחגוג אותו בחיק המשפחה המורחבת.

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב אחד מבכירי המשוררים העבריים ופורץ דרך בשירה. זכורות המחלוקות שעורר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד מאלה שלו.

חבריו של זך טענו כי בת זוגו לחיים “השתלטה על חייו”, “אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות” וכן שהיא “מנסה להעביר לידיה את רכושו”. הסופר א”ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך אבל פניו הושבו ריקם, ומתי כספי התראיין בגלי צה”ל ואמר שגם הוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח “הקרב על נתן זך” וכן “תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?”

אחרים (אמירה לם ואיתי אילנאי שביקרו אצל זך וראיינו את אשתו) ניסו להזים את השמועות וקבעו כי “הטענות האלה מוגזמות” ושהיא מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו לא היה אפשר לשאול, שכן לקה בשנים האחרונות באלצהיימר וקשה כנראה לתקשר אתו בבהירות.

המחלוקת בדבר שלומו של זך מעלה על הדעת את אחד השירים היפים ביותר שכתב,”כולנו זקוקים לחסד” (אילן וירצברג הלחין):

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה שבהם אנו מסוגרים בבתינו וכל אחד מאתנו, לא רק מי שנדבקו וחלו, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה בימים אלה שאינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בתקופה של חששות רבים, שהרי איש אינו יודע היכן עלולים להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות בימים שבהם נגזר על כולנו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, למעשה להימנע מהם כליל.

מילים רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל הצורך “לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף / לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע” נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת.

בשיר מסביר נתן זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה. אכן, אנו עדים בימים אלה לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס. רובם נעתרו לקריאה להגיע ולטפל בחולים בקורונה. הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו לצורך העניין. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו “מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם”.

אחת השורות בשירו של נתן זך האומרת “שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם / לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם” מעלה על הדעת את השורה האחרונה בשיר “מֵתַי” של המשוררת רחל: “רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד”, שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם. שנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים לשוב אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל ללמוד גם שיעור של חסד שימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.

אריק איינשטיין כבר היה ב-1982 זמר אהוב ופופולרי מאוד, עם תשעה עשר תקליטים שהקליט, תוכניות טלוויזיה וסרטים שהשתתף בהם, ביניהם “סאלח שבתי”, “מציצים ” ו”כבלים”, מערכוני “לול”, קליפים רבים ואינספור הופעות, כסולן ובהרכבים שונים. ואז, בשבוע שבו יצא אלבום חדש שלו, “יושב על הגדר”, נקלע  הזמר לתאונת דרכים קטלנית. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה, בת הזוג שלו, סימה אליהו, נפצעה קשה, והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ושברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.

כשנה לפני כן באוגוסט 1981, שר בפעם האחרונה בפני קהל, עם המופע שלו “חמוש במשקפיים” שהתקיים במועדון “קיסרית”, בקנטרי קלאב בקיסריה.

ייתכן שאלמלא אותה תאונת דרכים היה איינשטיין יוצא עם מופע חדש, הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט ולהצטלם, אבל אחריה התחזקה נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאה מהבית, והוא הפסיק לחלוטין להופיע.

בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב על שיר אחר שכתב איינשטיין עוד ב-1974, כמה שנים לפני תאונת הדרכים שאליה נקלע, השיר “סע לאט”,  (מיקי גבריאלוב הלחין אותו). איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: “מחר אני אקום מוקדם, / תראה יהיה בסדר”, “נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים”… זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש. המילים “ואני חושב כמה חם בבית” מרמזות על שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו כתב ב-1986 את שירו המפורסם “אני אוהב להיות בבית”, וביטא בו בפירוט ובבירור את העדפותיו (מיקי גבריאלוב הלחין גם את הפזמון הזה):

יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית

יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים

יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.

אבל אני אוהב להיות בבית…

אריק איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל”ת אמותיו. שום דבר מבחוץ אינו מושך את לבו כמו “התה והלימון והספרים הישנים”. אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה “שמטפסים על הרים” אלה “שצונחים מגבהים”, כל ההרפתקנים “שהולכים בגדול”, אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את  הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן – את כל העולמות הנפתחים בפני מי שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם, ומאפשרים להם להפליג הרחק הרחק, בלי לזוז ממקומם.

בימים אלה אנו מצווים להתבודד בדל”ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים אל חולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות ורובינו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע אריק איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב בהסתגרות; למשל – לשוב אולי אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.

אלה ימים של אי ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע.

“אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר”, אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית.

טוב לפזם בימים אלה את השיר של אריק איינשטיין, ולנסות לומר לעצמנו כך: “אני אוהב להיות בבית”; לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים, ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.

אחד משירי הילדים המוכרים ביותר באנגלית, “Ring a Ring o’ Roses”, מטעה במילותיו התמימות לכאורה. הוא נראה כמו שיר נונסנס – אחד מאותם “שירי איגיון”, כלומר, כאלה שאין למילותיהם משמעות, והם אמורים להיות קלילים, הומוריסטים ומשעשעים. 

אכן, יש בו חריזה ומקצב, ואלה אופייניים לשירי נונסנס, ונדמה שכמותם, מילותיו מומצאות, בלתי אפשריות ודמיוניות. אחד המשוררים הנודעים שנהגו לכתוב שירים כאלה היה לואיס קרול, שחיבר גם את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. שיר הנונסנס הידוע ביותר שלו הוא פואמה בשם “ציד הסנרק” שעליו העיד כי עלה בדעתו כך: “הלכתי לי לבד על גבעה ביום קיץ בהיר אחד, כשפתאום צצה לי בראש שורה אחת משיר – ‘כי הסנרק היה בג’ום, ניחשתם’. באותו רגע לא ידעתי מה זה אומר (גם עכשיו אני לא יודע)”… 

אבל חרף מראית העין שלו,”Ring a Ring o’ Roses”  בעצם איננו שיר נונסנס. 

הנהו כאן, בתרגום חופשי שלי:
סיבובי ורדים,
בכיסים פרחים,
אַפְּצִ’י, אַפְּצִ’י,
כולנו נופלים.

את השיר שרו כנראה לראשונה באנגליה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-18, ובדפוס הוא הופיע כמאה שנה לאחר מכן, ב-1881. הוא מוכר ברחבי אירופה ואמריקה במגוון של גרסאות שונות רק במעט זו מזו. ילדים שרו אותו כאשר רקדו סביב ילד שניצב במרכזו של מעגל (בדומה לשיר-ריקוד הישראלי “יש לנו גולם במעגל”). בתום כל סיבוב הילד האטי ביותר נאלץ לתפוס את מקומו של העומד במרכז. 

אבל נראה שהשיר אינו תמים ומשחקי כפי שהוא נראה, שכן חיברו ושרו אותו ככל הנראה על ימי המגיפה שהכתה בלונדון בשנים 1665 עד 1666, מגיפה שקטלה כ-100,000 מתושבי העיר, כלומר כ-20% מהאוכלוסייה של אותם ימים. מחלת הדבר לא הייתה חמורה כמו מגיפת “המוות השחור” שפגעה באירופה במאה ה-14, ובכל זאת כונתה “המגיפה הגדולה”, שכן הייתה אחת המגיפות האחרונות שהעיר ספגה. קדמו לה עוד כמה מגיפות שקטלו רבים ברחבי אנגליה: ב-1603  מתו 38,000 בני אדם, ב-1625 – כ-63,000 איש, ו-1636 כ-23,000 אנגלים. 

כשהמגיפה הגיעה עד לונדון הבירה, נס המלך צ’ארלס השני על נפשו ועבר לגור באוקספורדשייר, בדרום מזרח אנגליה. עמו הסתלקו רבים מתושבי הבירה, וחנויות ועסקים רבים נסגרו. 

כל האמצעים שניסו לנקוט הרופאים שנשארו בעיר העלו חרס. הם הורו למשל להרוג את 40,000 הכלבים ו-200,00 החתולים שהסתובבו בחוצות העיר. המהלך רק החריף את המגיפה, כי אוכלוסיית העכברושים שהפיצו את המחלה (כי נשאו את הפשפשים שגרמו לה) התרבתה. 

המגיפה הסתיימה רק כאשר החלה השריפה הגדולה של לונדון, שנגרמה בשל טעות אנוש: אחד האופים בעיר נרדם על משמרתו. השריפה כילתה את מרבית הסיטי, אבל, כאמור, חיסלה באותה הזדמנות גם את המגיפה. 

בשיר “Ring a Ring o’ Roses” “הוורדים” שבמעגל אינם אלא כתמי הסומק שהופיעו על לחיי החולים; הפרחים שבכיסים היו ריחניים מאוד, אנשים נהגו לקחת אתם כדי לגבור על הריח הרע ששרר בכל מקום; “אַפְּצִ’י, אַפְּצִ’י” הם כמובן קולות העיטוש שהשמיעו החולים, ו”כולנו נופלים” – אלה, כמובן, החולים הקורסים ומתים. 

מרתק לראות איך שיר שנשמע כה עליז ומתלווה לריקוד ילדים, נושא בחובו בעצם היסטוריה קשה וכאובה. אכן, לא פעם שירי ילדים מסתירים בתוכם אימה וייאוש במסווה חביב ומטעה. ידוע למשל שמילותיהם של שירי ערש רבים מאיימות ומפחידות: למשל: “הס, תינוקי / על קצה הצמרת. / כשהרוח נושבת, העריסה מתנדנדת. / כשהענף יישבר / העריסה תיפול. / מטה ייפול תינוקי / העריסה והכל”, שמקורו באנגליה במאה ה-18, או השיר “שכב בני” שאת מילותיו כתב עמנואל הרוסי, הנה בית אחד מתוכו: “בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן… / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן”, או השיר “לילה לילה” שכתב אלתרמן ובו מספרת האם לבתה הקטנה כי אחד השומרים “הָיָה טֶרֶף”, אחד  “מֵת בַּחֶרֶב”, והאחרון, “זֶה שֶׁנּוֹתַר” כבר שכח אותה, ובכל זאת מפצירה בה: “נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר…”

מדובר כנראה בסוג של התמודדות עם הפחד של השרים, שמנסים לשכך אותו בכך שהם שרים עליו לילדיהם. 

האם בימים אלה, ימי הקורונה בישראל, נאמץ גם אנחנו את “Ring a Ring o’ Roses”, נשיר ונרקוד למילותיו? 

בתחילת שנות ה-50 חיה נעמי שמר עם גדעון שמר, צעיר שזה עתה נישאה לו, בקיבוץ הולדתה, כנרת, באחד מהצריפים השוודיים שבהם שיכנו זוגות צעירים בחלקו הצפוני של הקיבוץ.

אחד הזוגות השכנים להם היו בת הקיבוץ, זיוה זמירין ובן זוגה, אליהו ליש, שמוצאו מעין חרוד.

לכבוד חתונתם של שכניה חיברה נעמי שמר את אחד מפזמוניה הראשונים שנהפך לימים ללהיט, שכן כשנה אחרי החתונה שרה אותה להקת פיקוד מרכז בתוכניתה “פשיטה בכפר”. השיר נקרא “תרנגול בן גבר”, והנה מילותיו (ללחן של יוחנן זראי): 

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!

והנה גרסתה המפוארת של אחינעם ניני, שמפליאה לשלב ולבצע את השירים הקלילים הללו בקול אופראי מרהיב ומשעשע. את שירתה מלווה התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של אילן מוכיח. ניני שומרת בשירתה על הרוח ההיתולית, ועם זאת מעניקה לשירים נופך קלאסי משובח. קשה להאמין שלא מוצרט בכבודו ובעצמו הלחין אותם. 

וכך יצא לו שיר ממסיבה אינטימית בחדר האוכל  הקיבוצי, הגיע אל אולם הקונצרטים, ומכל המקומות שבהם הושר בא והתנחל בלבבות. 

דליה פלח הפציעה אל עולם הספרות הישראלי כמו משום מקום, ועוררה מיד עניין רב. איש לא ידע מי היא, איך היא נראית, היכן היא גרה, מה הרקע שלה, מניין באה. היא סירבה לחשוף את דיוקן פניה, להשתתף בערבי שירה, להתראיין, להופיע בציבור, זאת אחרי ששיריה הראשונים שהתפרסמו עוררו סערה בקהילה הספרותית הישראלית. הם הופיעו לראשונה ב-1978 במוסף הספרותי של עיתון הארץ, לשם הגיעו במעטפה עם בולים מצרפת, אבל, סיפר בני ציפר, עורך המוסף, לא היו על הבולים חותמות. כלומר – מי שהעבירו אותם למערכת לא שלחו אותם בדואר, אלא הגיעו כנראה בעצמם ושלשלו את המעטפה לתוך התיבה.

לאחר שהשירים פורסמו במוסף, הגיב אליהם המשורר והמתרגם משה זינגר, וכתב כי הם “מהיפים והחזקים המוכרים,” והעיד כי מאז שפורסמו “תלויים השירים על קיר חדרי תחת זכוכית, ואני חוזר אליהם מדי פעם בהשתאות”.

קובץ השירים של דליה פלח דודי השופט המחוזי דורבן ראה אור בעם עובד ב-1997, אחרי ששירים בודדים נוספים פרי עטה הופיעו פה ושם בכתבי עת שונים. איש לא ידע עליה מאומה, שכן שום פרט עליה ועל חייה לא דלף אל הציבור. רבים הביעו את סקרנותם: “מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו,” כתבה למשל דורית ויסמן בבלוג “מקום לשירה”. מי שניסו להתחקות אחריה כדי לחשוף את זהותה נחלו כישלון. משה זינגר כתב: “ניסיונותיי לגלות מי היא המשוררת עלו בתוהו ואני יודע שגם ידידים שנשבו בקסמם של השירים הללו ניסו למוצאה, ולא עלתה בידם..

מתוך תשוקה להבין מי זאת דליה פלח היו מי שניסו לפענח פרטים ביוגרפיים עליה מתוך שיריה. למשל – הסיקו שהיא חיה בתל אביב, מתוך השורות “על עלי הפיקוס, הברורים, / על עלי הברוש, שמה הם, בעצם, אולי ‘מחטים’, / על חוטי הברזל, בין מוטות, במרפסת, / על פרי אזדרכת, מועט, על ענפים חלקים, / על גדר אבנים מפוררת, על גדר חיה מיובשת, / על השמן השפוך, גגות אוטובוסים, / אי-אדמה, חצי-אי של אדמה מהקריה, / גדור באיטום, בין הרחובות הגדולים, / ועל צריפי הבטון שלו, המוסתרים”.

קבעו שחיה זמן מה בצרפת, בין היתר מתוך השורות “כשירו בשגריר ארגוב / עוד לא ידעתי כמה נהדרת היא ארץ צרפת / שנה שלמה ביליתי ברחובות העיר”.

החליטו שהיא ילידת שנות ה-50, בשל השיר “שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90”:
הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,
שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר
פְּלָדָה,
אַךְ הֻדְּחָה,
וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,
אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.
הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –
הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –
הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

שהיא מזרחית. שמאלנית. ערבייה. בעצם – לא, יהודייה. שהוריה ירדו מנכסיהם. שלמדה בפריז. שיש לה דוד שגר בדרום אפריקה.

אחד השירים שכיוונו את המפענחים להשערה שהיא ערבייה הוא “יום חמישי במאפיית אנג’ל”:

תַּלְמִיד תִּיכוֹן מֵרַמְאַלְלַהּ קוֹלֵעַ כָּל הַלַּיְלָה חַלּוֹת
בְּמַּאֲפִיָּה יְהוּדִית. יָנֵץ אוֹר שִׁשִּׁי חֻלִּי שִׁבְעָתַיִם
בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ. יָבוֹא הָאוֹטוֹ שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה
בַּעַל הַדְּלתֹות הָאֲטוּמוֹת, שֶׁשִּׁבֹּלֶת מְלֻכְסֶנֶת נֶחְתֶּכֶת עָלָיו כְּשֶׁהֵן נִפְתָּחוֹת.
הַחַלּוֹת לוֹהֲטוֹת וְחוֹרְכוֹת אֶת כַּפּוֹתָיו. הוּא תּוֹפֵס וְזוֹרֵק, נִפְטָר מֵאַחַת
וְשׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת אַחֶרֶת, מַבְרִיקָה מִבֵּיצָה, זְהֻבַּת שֻׁמְשְׁמִין.
צִפֲּרִים שָׁרוֹת מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים.
הַיְלָדִים שֶׁבַּחֹפֶשׁ מְכִינִים אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים.

ניכרת בשיר רגישותה החברתית של הכותבת (ואולי הכותב? האם שמה הוא בעצם פסבדונים של משורר או משוררת מוכרים שמעדיפים להסתתר? שרוצים, כדבריו של בני ציפר “לעשות את הבלתי אפשרי: “להיות משוררת בלי האדם שכותב את השירה”?). ההנגדה שהיא מציגה בין הנער הפלסטיני שנאלץ לעבוד כל הלילה בקליעות חלות לשבת, “בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ” שאינו שייך לו, אלא רק העבודה הקשה לקראתו, ההבדל בין הנער החרוץ, המיוגע, שתופס את החלות וזורק אותן כי הן חורכות את ידיו, לבין חבריו שעוסקים בהכנת “אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים” התמונה שהיא מציירת: הציפורים שקול ציוצן נשמע “מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים” בבתי היהודים “וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים” של הפלסטינים, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, מטרידה.

בכל אחד משיריה חבוי סיפור סתום שרק חלקו נגלה, רק קצוות ממנו רומזים על מה שמשוקע במעמקים, סמוי, מסקרן, מעורר רצון לדעת עוד.

המסתורין הקשור בזהותה מזכיר במידה מסוימת את הסתתרותה הנודעת של הסופרת האיטלקיה המצליחה כל כך, הידועה בכינויה “אלנה פרנטה”, זאת שזהותה נחשפה לפני זמן מה, ואולי לא.

למרבה הצער, דליה פלח נעלמה מהבמה הספרותית הישראלית לפני 17 שנה, אחרי שספרה השני והאחרון, שנקרא2003 , ראה אור.

“מי את, דליה פלח?” חתם משה זינגר את הרשימה שעסקה בה. שאלתו נשארה ללא מענה.

“היא משקרת, היקרה בנשים המשוררות, אלזה לסקר-שילר, אבל זהו הכזב הקדוש. היא נולדה על מכסה אותה האוניה הרומאית אשר הובילה בשלשלאות את שבויי־יהודה המדממת לחג הפורום ברומא…”

כך נכתב במדור לספרות של עיתון דבר בפברואר, 1926. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמה של לסקר-שילר הופיע בעברית, בעיתון ישראלי. הכותב היה המשורר אורי צבי גרינברג (המוכר בכינוי אצ”ג), שניסה כביכול לסתור את דבריה של המשוררת. היא כתבה – ”נולדתי בתבאי (מצרים), גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז נהפכתי לצמח“. אצ”ג החליף אם כן דמיון בדמיון: לא במצרים, אלא כאחת הגולות שלאחר חורבן הבית. במאמרו  ניסה אצ”ג לשכנע את הקוראים (ואותה עצמה) שהמשוררת הדגולה, שהייתה אז בת 57 ועדיין חיה בגרמניה וכתבה בגרמנית, היא בעצם משוררת עברייה.

לסקר-שילר כונתה “מלכת האקספרסיוניזם” כלומר – אמנית שמביעה את רגשותיה בעוצמה, לא רק בשירים, אלא גם במחזות ובציור.

רק בסוף שנות ה-30, כשנאלצה לנוס מאימי המשטר הנאצי, הגיעה לסקר שילר לארץ ישראל והשתקעה בירושלים.

“מה לעשות לך אחותי הגדולה באשכנז?” שאל אותה אצ”ג במאמרו, כלומר – מה יש לך לעשות בגרמניה? ולא ידע מה צפוי לה.

בשנה שאחרי הופעתו של המאמר של בעיתון דבר מת עליה בנה. עליו ועל מותו כתבה את השיר “ילדי”, (כאן בתרגומו של נתן זך):

שוב ושוב אתה עתיד למות לי/ עם השנה החולפת, ילדי –// כאשר העלווה נמוגה/ והענפים נעשים צרים… עדיין נאנחים מתוכי שירי הערש/ ששילחו אותך מתייפחים אל תרדמת המוות…// ועיניי שוב אינן פונות/ אל העולם.// ירק העלים מכאיב להן,/ –אבל הנצחי חי בקרבי.// אהבתי לךָ היא הצלם,/ שהותר לאדם לעשות מאלוהיו… מעולם לא שיערתי שהמוות/ עוקב אחריךָ, ילדי”.

כשהגיעה לישראל היו חייה של לסקר שילר רצופים בשברון לב וסבל. היא השתקעה בירושלים ונהגה להתהלך ברחובות העיר ולדבר אל עצמה. אפשר לקבל הצצה על בדידותה ממה שסיפרה לאה גולדברג בספרה פגישה עם משורר על מפגש קצר אתה:

“הלכנו לבית הקפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלסה לסקר-שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביוניה מכונסת בעצמה. ופתאום היה בי שוב כל הדי השיחה של לפנות הערב, ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזו, הבדידות המטורפת הזו של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר לשירה? הלא הייתה ישיבתה הנוראה הזו סבל, לכל החיים של אי צדק, שחיינו אנחנו, האחרים, הכותבים לעיתים חרוזים מצלצלים? שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושניהם היו בודדים בדידות טראגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים ה׳נורמלים׳ שלי? ידעתי, שעליי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר תכף ומיד- ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם כך, אני לא הכרתיה היכרות אישית והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה? ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית הקפה ועל הטס נשא סיגליות למכירה.

׳אני רוצה לתת לה סיגליות׳, אמרתי לחברתי.

קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפני לוהטות מחמת התרגשות ובושה כפני ילדה מבית ספר ניגשתי אל אלזה לסקר-שילר והושטתי לה את הסיגליות.

היא הרימה את ראשה רק מעט ומבטה חלף על פני כעל איזה חפץ מטריד.

׳זה בשבילך,׳ אמרתי לה.

קולה הנמוך הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה נזף בי: ׳מה את רוצה ממני!׳

׳זה בשבילך,׳ חזרתי על דברי.

ושוב אמרה ביתר תרעומת: ׳מה את רוצה ממני?׳

אזי פטפטתי בשפה רפה: ׳אני אוהבת את שיריך׳.

פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה.

ברחתי,  אבל חברתי הייתה מציצה ומספרת לי: ׳היא מריחה כל העת ומחייכת, מריחה ומחייכת׳.”

לאן אם כן השתייכה באמת המשוררת? יהודה עמיחי תרגם לעברית את שירה “ליד באר מולדתי” שאילן וירצברג הלחין ועפרה חזה שרה; שיר המביע געגועים לא רק אל איש אוהב, אלא גם אל מקום לא מוגדר, כזה שלידו “נִצָּב מַלְאָךְ”:

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
נֶאֱנָחִים מִבֵּין הַמְּשׁוּכוֹת
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי
אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

וְעֵינַי הֵן טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי יִפְרְחוּ
בִּמְתִיקוּת מַבָּטֶיךָ
וּמִתְמַלְּאִים בִּנְדוֹד עֵינַי
אֶל תוֹךְ הַשֵּׁינָה

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי…

הבאר כאן היא מקום שממנו דולים לא רק מים, אלא גם זיכרונות וגעגוע אל מתיקות המבטים ואל החיפוש המתמשך שאין ולא יכולה להיות לו תשובה.

בשיר אחר, “הפסנתר הכחול”, שתרגם נתן זך, אפשר לראות כמיהה דומה:

יֵשׁ לִי בַּבַּיִת פְּסַנְתֵּר כָּחֹל
וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו.

מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל
בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב.

אַרְבַּע יְדֵי כּוֹכָב פּוֹרְטוֹת כִּתְמוֹל –
בְּסִירָתָהּ שׁוֹרְרָה אֵשֶׁת הַיָּרֵחַ בְּשָׁמָיו –
כָּעֵת סוֹאֲנִים הָעַכְבָּרִים בְּמָחוֹל.

שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו…
אֲנִי מְבַכָּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל.

הוֹ, מַלְאָכִים יְקָרִים, פִּתְחוּ לִי
– שֶׁאָכַלְתִּי מֵהַלֶּחֶם הַמַּר –

עוֹד בְּחַיַּי אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם בְּנִגּוּד לַגְּזָר.

הדוברת מספרת על פסנתר אבוד שקיים לכאורה בביתה אך לה אין יכולת לנגן עליו. היא חשה שוב בקיומם של מלאכים, הפעם הם אלה שיכולים לפתוח למענה “אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם”, אל המקום שאליו תוכל לנוס מכל “הַלֶּחֶם הַמַּר” שהוא מנת חלקה במקום שבו היא נמצאת “מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל”.

אלזה לסקר שילר הלכה לעולמה ב-1945 ונקברה בהר הזיתים בירושלים. מצבתה נהרסה, אבל לימים שבו ושיקמו אותה. משאלתו של אורי צבי גרינברג התגשמה: אלזה לסקר-שילר הגיעה לישראל ונשארה בה.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. איש צעיר, בן 34, התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. תודעתו השמיעה שוב ושוב באוזני רוחו מילה אחת בלטינית: “”Excelsior” שפירושה – “גבוה יותר”. הוא קם מהמיטה וכותב שיר, שנהפך לאחת הקלאסיקות הנודעות ביותר בספרות האמריקנית והעולמית. 

שמו של האיש: הנרי לונגפלו, המשורר הרומנטי הפופולרי מאוד, שגם כיום, שנים רבות אחרי מותו ב-1882, לא איבד את אהבת הקוראים והערצתם. הוא היה ראשון היוצרים האמריקנים, ואחד המעטים מהם, שזכו להנצחה ב”פינת המשוררים” בקתדרלת ווסטמינסטר שבלונדון: פסלו הוצב שם ב-1884.   

שאול טשרניחובסקי, אחד מגדולי המשוררים העבריים, כלל את השיר בין תרגומיו הרבים לעברית. עם המילה הלטינית התמודד טשרניחובסקי בכך שתרגם אותה בפשטות למילה “קדימה!”, והיא גם שמו של השיר בעברית:

עֵת רַד הַלֵּיל בִּמְרוֹם הָהָר
בְּהַרְרֵי-אֶלֶף, דֶּרֶךְ כְּפָר
הָעֶלֶם מַעְפִּיל לַעֲלוֹת,
וּבְיָדָיו דֶּגֶל, וְעָלָיו אוֹת:
קָדִימָה!

מַרְאֵהוּ כָחוּשׁ, פָּנָיו – שֵׁשׁ,
וּבְרַק הַחֶרֶב לְעֵינָיו אֵשׁ,
וְצִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּתֶם פָּז
לַנִּיב הַזָּר בִּשְׂפַת הַלָּז:
קָדִימָה!

בַּבָּתִּים רָאָה: לְאֵשׁ הָאָח
מְאֻשָּׁרִים יוֹשְׁבִים עָשִׁיר וְדָךְ,
מִמַּעַל הֵאִיר בְּרַק הַשְּׂנִיר…
מִבֵּין שִׂפְתוֹתָיו נִמְלַט שִׁיר:
קָדִימָה!

נְאֻם הַשָּׂב: “הַמִּשְׁעוֹל צָר:
יְרָא מִסַּעַר יַקְדִּיר הָר,
מִזֶּרֶם עַז כִּגְאוֹת הַיָּם!”
לוֹ עָנָה קוֹל מְצַלְצֵל וְרָם:
קָדִימָה!

הָעַלְמָה לוֹ תִתְחַנֵּן: “נָא
עַל לִבִּי נוּחָה, נָד וְנָע!”
וַתִּדְמַע עֵינוֹ-תְכֵלֶת אָז…
הוּא נֶאֱנַח, אַךְ עוֹד קוֹלוֹ עָז:
קָדִימָה!

“נְטֵה מֵאֹרֶן נָע וָשָׁח,”
הָאִכָּר לוֹ מֵרָחוֹק סָח:
“נְטֵה מֵחַשְׁרַת שֶׁלֶג וְסוּר.”
וַיַּעַן קוֹל מֵרֹאשׁ הַצּוּר:
קָדִימָה!

וַיְהִי בְּהִבָּקַע אוֹר בָּהָר,
וּנְזִירֵי מִקְלַט-סַן-בֶּרְנָר,
עֵת צָקוּ לַחֲשָׁם כִּבְכָל יוֹם,
הֶאֱזִינוּ קוֹל בָּהָר בָּרוֹם:
קָדִימָה!

וַיִּמְצָא כֶלֶב נֶאֱמָן אֵת
הָעוֹבֵר-אֹרַח שׁוֹכֵב מֵת
בֵּין רִגְבֵי קֶרַח עָבֶה, קָר,
וּבְיָדוֹ נֵס, בּוֹ אוֹת הַזָּר:
קָדִימָה!

בִּנְאוֹת-הַקֹּר בַּעֲרֹב הַיּוֹם
הוּא מֵת, אַךְ נֶחְמָד יִשְׁכַּב דֹּם;
וּמִשָּׁמַיִם, מְרוֹמֵי-עָל,
כְּכוֹכָב נוֹפֵל חָלַף קוֹל:
קָדִימָה!

לונגפלו מתאר בשירו איש צעיר שמנסה להעפיל אל ראש הר מושלג ועטוי קרח, בעיצומה של סופה: “סַּעַר יַקְדִּיר הָר”. אנשים שונים – “הַשָּׂב”, “הָעַלְמָה”, “הָאִכָּר” – מנסים לשכנע אותו לוותר על המשימה שכן היא קשה מדי, אבל הוא נחוש בדעתו להמשיך. עקשנותו עולה לו בחייו. אכן, בחיים נדרשת התמדה, אבל יש כנראה נסיבות שבהן מוטב לוותר, נרמז בשיר, ואדם נבון יודע מתי להפסיק.  

לונגפלו מיטיב לתאר בשיר את בדידותו של האיש המטפס על ההר, ואת הפער שבין מאמציו לבין זיכרון המראות העולים בתודעתו: האנשים היושבים בבתיהם, ספונים ליד האח המחממת. השורות הללו בשיר מעלות על הדעת את סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן “מוכרת הגפרורים הקטנה”, שבו תיאר את הילדה האומללה הקופאת מקור ברחוב, בשעה שבבתים הסמוכים מתכנסות משפחות לחגוג בחדרים המחוממים את ערב השנה החדשה. מוכרת הגפרורים הקטנה הייתה לסמל של קיפוח, בדידות ועוול.

לשירו של לונגפלו אפשר למצוא הדים רבים בתרבות העולמית. הוא משמש כמוטו במוסדות שונים ברחבי העולם: למשל, בבית ספר בהודו, בנבחרת משחקי כדור בקנדה, ובאגודה אלפינית באיטליה.

אזכורים לו מופיעים גם בספרות, כמו למשל בספר המתח Something In the Water מאת שרלוט מק’לוד, בסדרת פיטר שנדי, שבו חש צעיר שסיים זה עתה לטפס על ההר בדחף להריע “!Excelsior”…

המוזיקאי והזמר האירי מייקל ויליאם באלף הלחין את השיר, ורבים אהבו לשיר אותו בסלונים התרבותיים באנגליה, בתחילת המאה ה-20.

השיר הניב גם פרודיות, עיבודים והתייחסויות שונות בתרבות הפופולרית. הוא מופיע במחזה “בעור שינינו” של תורנטון ויילדר, בסדרה של איורי יצירות מאת ג’יימס תרבר, באחד מפרקי העונות של סדרת הסרטים המצוירים “רוֹקִי ובּוּלווינְקֶל”, והעניק את שמו אפילו לחידת שחמט.

נראה אם כן כי מטפס ההרים הנחוש והכחוש שהטריד את שנתו של המשורר בקריאת העידוד שלו לעצמו ממשיך לחיות, גם אחרי שקפא למוות, בודד על הפסגה.

ההופעה הראשונה של השם מחמוד דרוויש בעיתונות הישראלית הייתה בעיתון “קול העם” מינואר 1957, תחת הכותרת “חללי ה-29 באוקטובר”, בכתבה שהעלו בה את תצלומי כמה מהנרצחים בכפר קאסם, ואת שמות כולם, כולל הפצועים: גאזי מחמוד דרוויש עיסא, בן 20 במותו. לא מדובר כמובן במשורר מחמוד דרוויש, אלא בבן עמו, פלסטיני כמוהו, אולי אפילו בן משפחה שלו, אחד מקורבנות הטבח שעשו חיילים ישראלים בכפר קאסם.

בפעם הבאה, ב-2 במאי 1961, שוב בעיתון “קול העם”, מחמוד דרוויש מוזכר כמשורר שקרא משיריו במהלך עצרת של ה-1 במאי שנערכה ביום הקודם בנצרת, ושוב, כעבור כמה חודשים באותה שנה, הוא הופיע בעצרת המונית שקראה לאחווה יהודית ערבית, וקרא שם משיריו.

דרוויש נולד ב-1941 באל-בירווה, (البروة), כפר ערבי ששכן מזרחית לעכו, ותושביו נטשו אותו במהלך קרבות מלחמת העצמאות. משפחתו של דרוויש ברחה ללבנון, אבל הסתננה בחזרה כעבור שנה, והשתקעה בכפר קרוב לעכו. לא הייתה לדרוויש תעודת זהות ישראלית, ומעמדו היה של תושב קבע.

בהיותו בן תשע עשרה פרסם את ספר השירה הראשון שלו ושיריו זכו לתהודה רבה: ביקורות נלהבות בארצות ערב ואהדה בקרב קוראיו הערבים מצד אחד, ולעומת זאת – טענות לפיהן הוא מסית, של שלטונות ישראל, שהשיתו עליו מגבלות ועצרו אותו כמה פעמים.

היה לדרוויש בצעירותו קשר אהבה עם ישראלית. הוא אף כתב לה שיר אהבה נפלא: “ריטה”, שמתחיל כך, בתרגום של טל סער: “רובה מסתיר / את ריטה מעיני / וכל מי שמכיר את ריטה / כורע ומתפלל / בפני דבש עיניה הניגר מהמרומים / ונישקתי את ריטה / בעלום נעוריה / וזוכר אני כיצד היא ניגשה / כיצד צמתה החביבה נכרכה סביב זרועי / וזוכר אני את ריטה / כזכור התוכי את מימי הנחל /הא, ריטה!” שבו הסתיר את זהותה. שמה האמיתי היה תמר בן עמי. השניים לא הצליחו לגבור על הקשיים שהערימה עליהם השתייכותם הלאומית, והם נפרדו.

סיגלית בנאי קוראת את השיר “ריטה” בערב שהוקדש לגליון מיוחד של עיתון 77 שהוקדש לספרות מתורגמת מערבית

דרוויש נהפך לסמל של המאבק הפלסטיני. לפני זמן לא רב חולל שמו סערה רבתי כשמירי רגב יצאה נגד תוכנית רדיו שהוקדשה לו ולשירתו, אחת עשרה שנה אחרי שהלך לעולמו בארצות הברית, עקב סיבוכים בניתוח שעבר אחרי התקף לב.

אכן, היו לדרוויש שירים מתריסים. למשל “תעודת זהות”, שכתב ביולי 1963, בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל: שיר שהוא מונולוג של פלסטיני המדבר בזעם אל החייל הבודק את זהותו:

תרשום!
אני ערבי.
מספר תעודת הזהות שלי הוא 50,000.
יש לי שמונה ילדים
והתשיעי יבוא אחרי הקיץ!
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
עובד עם חברים יגעים במחצבה.
יש לי שמונה ילדי
אני חוצב למענם מן הסלעים
לחם, מחברות ובגדים.
אינני מבקש נדבות
ולא משפיל עצמי
על סף מפתנך.
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
שם ללא תואר,
סובלני בארץ
בה הכול חיים ברוגז
שורשי,
עגנו עוד בטרם לידת הזמן
לפני תחילת העידנים
לפני הזית והברוש
ולפני שצמח העשב
אבי צאצא למשפחת המחרשה
לא ממעמד אצילים
וסבי היה פלאח
לא מיוחס ולא מקושר
לימד אותי את גאוות השמש
לפני שלימדני לקרוא
וביתי, בקתת השומר
עשוי אבנים וקנים
האם אתה מרוצה ממצבי?
יש לי שם ללא תואר!

תרשום!
אני ערבי.
צבע שערי פחם
צבע עיני חום
תכונותי:
לראשי עקאל על הכפייה
כף ידי חזקה כסלע.
כתובתי
כפר נידח שכוח אל
רחובותיו נטולי שמות,
וכל גבריו בשדות ובמחצבה
האם אתה כועס?

תרשום!
אני ערבי.
גזלת את כרמי אבותי
ואת האדמה שעיבדנו,
אנוכי וילדי.
לא הותרת לנו ולנכדי
דבר זולת סלעים.
האם גם אותם שלטונך יחמוס?

אם כך,
רשום בראש העמוד הראשון
שאינני שונא אנשים
ואף לא גוזל דבר מאיש,
אך אם אהיה רעב
אוכל את בשרו של הגזלן,
היזהר לך,
היזהר
מהרעב שלי,
מזעמי!

רבים התמקדו לא בזעם המוצדק של הדובר, לא במצוקתו, לא בדבריו הנכוחים: “אֵינֶנִּי שׂוֹנֵא אֲנָשִׁים / וְאַף לֹא גּוֹזֵל דָּבָר מֵאִישׁ”, והתעכבו רק על סיומו של הבית האחרון: “אִם אֶהְיֶה רָעֵב / אוּכַל אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַגַּזְלָן”. הקוראים האלה נכשלו בהבנת דבריו ושכחו לקרוא את השיר במלואו: לא שמו לב לכאב שהוא מביע; לתחושת הכבוד העצמי; לעוצמה הפנימית; לאירוניה המרה שבדבריו: שוב ושוב הוא שואל את החייל  “הַאִם אַתָּה כּוֹעֵס?”, בשעה שהוא זה שאמור לכעוס. השורה החוזרת בשיר “תרשום! / אני ערבי” העניקה לסרט שיצרה אבתיסאם מראענה מנוחין את שמו:

ראוי שמי שתוקף את דרוויש או נבהל ממנו יישקע בקריאת שיר אחר שלו – “חשוב על זולתך”, כאן בתרגום של  עפרה בנג’ו ושמואל רגולנט:

כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מזון היונים]
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את שוחרי השלום]
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מי שיונק מי עננים]
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את עם-האוהלים]
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
[יש מי שאינו מוצא מקום לשינה]
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
[חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים]
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
[אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]

דרוויש פורס כאן תפיסת חיים הומנית לעילא ולעילא, כזאת שקשובה לזולת, שרואה את החלשים ומזמינה את הקוראים להצטרף אל הדובר וללמוד לשים לב, כמוהו, אל חסרי הישע הנמצאים בקרבתם, כל אלה שראוי להתחשב בהם ובצרכים שלהם. מי שאוכל צריך לחשוב על החיות שמחכות לו שיאכיל אותן. מי שיוצא לקרב צריך לחשוב על שוחרי השלום. מי שידו משגת לשלם תמורת המים שהוא צורך חייב לזכור את “את מי שיונק מי עננים” – איזה דימוי מופלא! – מי שזכה לגור בבית חייב לזכור את מחוסרי הבית, ומי שאיתרע מזלו לחיות בסביבה שבה חופש הביטוי מותר, חייב לזכור את אלה שאינם חולקים אתו את מזלו. אלה שהחזקים מהם סותמים להם את הפה ואוסרים עליהם להתבטא.

דרוויש קורא בשירו לכל אחד מאתנו להיות “נר בחשכה”: להאיר בקטן את החושך. אולי כדאי לזכור את השורה הזאת בחג החנוכה.

השנה הייתה 1972. תרצה אתר הייתה בת 31. יעל, בתה הבכורה, נולדה חמש שנים לפני כן, ועתה נולד גם הבן, שנקרא על שם סבו: נתן. האמהות לא הייתה אם כן חדשה לה, ובכל זאת טלטלה את נפשה. אולי מכיוון שאביה, המשורר נתן אלתרמן, הלך לעולמו שנתיים לפני כן, ולא זכה להכיר את נכדו.

כבר בהריונה הראשון שינתה את כל אורחות חייה: הפסיקה לעשן, הקפידה לאכול אוכל מזין, השתדלה להמעיט בנטילת תרופות ההרגעה שנהגה להיעזר בהן כדי לשמור על איזון נפשי. היא גם כתבה שירים על הלידה, ליתר דיוק, על הציפייה לה, למשל, את השיר “צירים” שמתחיל כך:

בתוךְ הַבַּיִת שֶׁקֶט
עוֹד הַכְּאֵב רָחוֹק
עוֹדְנִי מְחַכָּה לו
כמו לְמַתָּנָה,
בְּתוֹךְ גּוּפִי הַלַּהַט
מִתְנוֹעֵעַ וּמָתוֹק
אֲנִי קפוּאָה ולא מחֹלִי,
רוֹדֶמֶת בְּלִי שֵׁנָה.

אבל אחרי הלידה השנייה כתבה שיר נוסף, “לידה” שבו תיארה לא רק את הלידה עצמה, אלא גם את משמעותה של האמהות מבחינתה: 

הִנֵה אֲנִי
אֵם.
זֶה קָרָה, זֶה אָמֵן.
זֶה עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם,
הָעִגוּל הַיְִחִיִדי שְׁאֵכֵן וְאָמְנָם
הוּא אֵינסוֺף שֶׁמּוּבָן לִי,
כִּי יֵשׁ לוׁ
שֵׁם.

לָאֵינסוׂף הַזֶּה קוׁרְאִים אֵם
זֺאת אֲנִי, זׄאת אֲנִי, הַעִגוּל הֶחָזָק הַשָּׁלֵם,
לַמְּלֵאוּת הַנוׂהֶרֶת הַזּׂאת, הַזּוׂרַחַת
אֲשֶׁר מְגָרֶשֶת כָּל רַעַד וּפַחַד
קוׁרְאִים אֵם.
אֵם,
אִמָּא שֶׁלִּי,
אׂור נוׂשָׁן. בְכִי אַלִּים.
עַכְשָׁו יוׂדַעַת אֲנִי מֶה הָיָה לָךְ
כָּל אוׁתָם הַיָּמִים.

עַד כְּלוׁת בִּינָתִי שֶׁהֵבִינָה אֶת זׁאת
אֶלָּחֵם לִהְיוׁת רְאוּיָה, ללׂא קוׂל,
אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת
כִּנְפׂל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹׁל.

כמה מפעים הקישור שעשתה בין המילה “אם” למילה “אמן”! על פי מילון רב מילים “אמן היא מילה הנאמרת לאחר שמיעת ברכה ולאחר כל פסקה בקדיש ושעשויות להיות לה, לפי העניין, שלוש משמעויות שונות; אמת, כן יהי רצון, אני מקבל עלי.” קשה שלא להתרגש מהתובנה שיוצרות שלוש השורות הראשונות בשיר: אם מקבלת על עצמה את ההתחייבות לשלום ילדיה, מייחלת לכך שהגורל יתרצה למענם, ושיזכו לחיים שיש בהם אמת ושלמות. ואת כל אלה אפשר לראות גם בשורות הבאות של השיר: “עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם”.

הכותבת מזדהה מאוד עם אמה. היא מבינה “מֶה הָיָה לָךְ / כָּל אוׁתָם הַיָּמִים”, כלומר, מה את, האימא שלי, חשת, מה היה הבכי האלים שבכית “כָּל אוׁתָם הַיָּמִים”.

לא פשוטים היו חיי אמה של תרצה אתר, השחקנית רחל מרכוס, שנאלצה לחלוק את אהבתה לבעלה עם אהובתו הלא כל כך סודית, צילה בינדר. בימיו האחרונים של אלתרמן, כשאיבד את הכרתו, נהגה אשתו באצילות נפש והציעה לאהובתו לבוא אל בית החולים ולשבת לצד מיטתו. עם זאת, אין ספק שהייתה למודת סבל.

גם תרצה אתר עצמה ידעה עליות ומורדות. נישואיה לבעלה הראשון, עודד קוטלר, הסתיימו כששקעה בדיכאון בזמן ששהו ביחד בניו יורק לשם הפליגו כדי ללמוד משחק. היא חזרה ארצה והוא נשאר שם.

הד לכאבים הנפשיים שידעה אפשר לראות בבית האחרון של השיר. בספר בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים, ביוגרפיה שכתב מוטי זעירא, ביוגרפיה על חייה של תרצה אתר, מצוטטים דברי הפסיכואנליטיקאית רות גולן שכתבה כי “האימהות לא הייתה עבורה תפקיד, אלא מסגרת תחליפית שמחזיקה אותה. […] במקום מילים התמלאה בתינוק”. עוד נכתב בביוגרפיה כי “לפי הניתוח הפסיכואנליטי שערכה גולן לתרצה על סמך שיריה, הציפייה כי האמהות תספק את תחושת היציבות בעולם דינה להיכשל. ותרצה, בשירה, יודעת זאת, איך אינה יכולה שלא לנסות”.

בהקשר זה השורות “אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת / כִּנְפׂל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹׁל” מצמררות במיוחד. כידוע לכול, תרצה אתר מתה לאחר שנפלה מהחלון של חדר השינה בביתה. יש הגורסים כי הסתחררה ונפלה כשהוציאה את גופה החוצה כדי לנזוף בפועלי בניין שהרעישו ליד ביתה והפריעו לה לישון. אלה שסבורים כי נפלה, לא קפצה, מציינים גם את אהבתה העמוקה לילדיה, את תשוקת החיים שפיעמה בה, לדבריהם, את היצירתיות השופעת שלה, את התוכניות שהזכירה לימים הקרובים.

מי שסבורים בכל זאת שהתאבדה מצטטים את מילות השיר האחרון שכתבה: “אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב, /  כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר, / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב,” ואת הקרבה למילים של שיר שכתבה המשוררת סילביה פלאת זמן לא רב לפני שהתאבדה.

בשיר “לידה” כתבה תרצה אתר על אותה “מְּלֵאוּת נוׂהֶרֶת” שמעניקה לה האמהות ועל נחישותה להיאבק כדי “לִהְיוׁת רְאוּיָה”. האם הסיום של השיר היה בכל זאת נבואי? האם ידעה שתובס, שכוחותיה לא יעמדו לה, שבסופו של דבר, חרף אומץ לבה, תתנפץ?

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג’מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. “חיי נסובו סביב ספרים וחלומות,” העידה לימים, “וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע.”

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב “אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה”. בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה “סונטות מן הפורטוגזית” שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות “הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא” שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.

פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
“אֶרֶץ” “שַׁחַק” חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ