כתב אפרים סידון, אייר יוסי אבולעפיה, “עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור”
ארכיון הקטגוריה: ילדים
שפרה הורן, ליאורה גרוסמן, “נוצה של אהבה”: האם דַי ביופי חיצוני?
האם יש בעולם כולו ייצור יפה יותר מהטווס? מי יכול להתחרות בו, כשהוא פורש את זנבו המרהיב ומציג לראווה את כל הסגול־טורקיז־זהב?
הכול יודעים מדוע הטווס מצויד בנוצות המפוארות הללו: הרי הן נועדו לאפשר לו להפגין אותן בפני הטַּוֶּסֶת (כלשון הספר שלפנינו), כדי שתתפעל ממנו. הוא בטוח שאם תתלהב מיופיו, תסכים להינשא לו, ולהקים אתו ביחד משפחה. היא ודאי חולמת על צאצאים יפים כמוהו, בכך הוא בטוח…
והיא הרי דווקא לא יפה במיוחד: סתם “טווסת אפורה” ודי אדישה כלפיו, למרות המראה הנהדר שלו, אבל בעיניו היא פשוט נהדרת. יפהפייה ממש. והוא מאוהב בה עד כלות, ומשתוקק רק לדבר אחד: אליה. מה הוא יכול לעשות כדי למשוך את תשומת לבה ולמצוא חן בעיניה? מה יש באפשרותו להציע לה, מלבד – את יופיו המופלא?
אהה. כדי להשיב על השאלה חברו הסופרת שפרה הורן והמאיירת ליאורה גרוסמן, ויצרו ביחד ספר ילדים רחב ממדים, מנוקד ומאויר, שילדים בני חמש יכולים להקשיב לו, וילדים בכיתה א’ או ב’ כבר יכולים לקרוא. הדפים אינם מכילים שורות כתובות רבות שעלולות לאיים על קוראת מתחילה, ויופיים של הציורים מושך את הלב.
מסתבר מהספר שלא יופיו של בן הזוג האפשרי מעניין באמת את בת הזוג הפוטנציאלית של הטווס, ולא הוא יפתה אותה להיעתר לו!
הטווסת רואה אותו פורש את הזנב הצבעוני, הגדול, אבל היא – היא רוצה משהו אחר לגמרי! למשל – בן זוג טוב לב, נדיב, מישהו שמשתף פעולה עם הזולת, מוכן להעניק לאחרים, ואפילו להקריב משהו מעצמו, בזמן שהוא נותן.
מה שווה היופי החיצוני אם אינו נלווה אל יופי פנימי?
את מי בכלל מעניינות הקריאות הטווסיות הנמרצות של הרברבן הזה, שקורא לה להביט בו ולהסכים אתו שאין יפה ממנו בעולם?
לא אותה!
“אני לא אוהבת שוויצרים!” היא קוראת, ומתעלמת מהטווס, מההשתחצנות ומהאהבה העצמית שלו. קריאותיו “אני מלך העופות, כי אני הכי יפה בעולם!” לא עושות עליה שום רושם. היא מפנה אליו את זנבה, וממשיכה “לנקר בין עשבי הגינה.”
מתי תתחיל הטווסת להתעניין בו?
רק כשיגלה שהוא שם לב לצרכים ולרצונות של החיות האחרות ביער. רק כשיסכים לחלוק אתן משהו שיש רק לו. רק כשיגלה טוב לב, נדיבות ואחווה.
אכן, הגאוותנות שלו הולכת ופוחתת ככל שזנבו מתמעט. בכל פעם נשמטת מילה מתוך קריאות ההתרברבות שלו, עד שכאשר הוא מנושל מיופיו הרב, הוא נעשה צנוע, ושפל רוח. בסופו של הסיפור הוא לומד להתפעל מיופיים של… צאצאיו! והרי אלה יכלו לבוא לעולם רק אחרי שלמד להשתנות ולהיות ראוי לאהבתה של בת זוגו.
ילדים שקוראים את הספר יכולים להבין את מוסר ההשכל המסתתר בתוך הסיפור, ויכולים גם סתם ליהנות ממנו, מיופיו המרענן, בלי להתעמק במשמעויות שהוא מציע. הלקח בכל זאת יחלחל מן הסתם אל לבם, במיוחד אם מי שקורא להם, או אתם, משוחח, שואל שאלות, ומפתח את הרעיון.
שאלתי את בן השבע – “מה הטווס למד?”
תשובתו הייתה קצרה, חד משמעית ומיידית, בלי שום הסברים או צורך בתיווך: “לחלוק!” ואחר כך הוא השתרע על הרצפה, עם בלוק הציור שלו, עם עיפרון וצבעים, והעתיק בשקידה ובהנאה את אחת הנוצות המצוירות בספר.
יצירה של אייל קורן בן השבע, בהשראת ליאורה גרוסמן
רועי לוי, כיתה ה’1, “עצות מעולות לתלמיד בית ספר”
בן הכמעט־אחת־עשרה, תלמיד כיתה ה’, קרא את הספר וכך הגיב:
“הספר בסך הכול טוב. הציורים מאוד מצחיקים. אני בטוח שלא באמת כתב אותו ילד בכיתה ה’!”
ועוד:
“יש בו חלקים מוצלחים, למשל – ” (כאן הדובר כמעט פרץ בצחוק!) “כשהוא מסביר למה לא כדאי לשכוח בילקוט כריך!… אבל יש גם עצות טיפשיות, כי ילדים עלולים לעשות מה שכתוב. למשל: איך לבדוק את התשובות במבחן, אחרי שגומרים לכתוב אותן. כתוב שכדאי להריח את הדפים ואפילו ללקק אותם. זה רעיון ממש לא טוב, לכתוב דבר כזה בספר!”
מהטבלה שבעמוד 70 בן הכמעט־אחת־עשרה כמעט צחק. בראשה נכתב “הנה טבלה שתעזור לכם לענות תשובות די טובות אם שואלים אתכם בשיעור שאלה ואין להם מושג מה התשובה”.
ואז כך:
| שיעור | מה לענות על כל שאלה |
| תורה | שמע ישראל. אברהם, יצחק, יעקב. חושך מצרים. כינים. צרעת. |
| חשבון | שבר מדומה כפול שבר עשרוני קטן מקבב רומני |
| אנגלית | איים נוט שור, איי לייק מי דוב, ואטס יור ניים, ת’נקיו ורי מאצ’ |
| מדעים | מערכת העיכול מפרקת את כדור הארץ והירח לייצור חשמל, דו־חיים, נפח, מתכות, מבחנה, ומשאבי טבע בכבד |
| עברית | אומצה, תתרן, מרמורית, פרצפת |
| גיאוגרפיה | שמקמק ארץ־ישראלי מצוי |
וכן הלאה…
נראה שהספר שעשע אותו, במידה מסוימת.
לשאלתי – “הספר מזכיר במשהו את הסדרה יומנו של חנון? מנסה לחקות אותה?” (זאת סדרה שהוא אוהב, וקורא אותה בהתלהבות, אבל במקור, באנגלית, שפה שהצליח למרבה הפליאה ללמוד על בוריה, ממש בכוחות עצמו!)
השיב הנכד: “זה מאוד דומה ודי על אותו הרעיון”.
הנה, למשל, אחת ה”עצות” בספר שלפנינו:
“האם יש סיכוי ששיעורי הבית שלכם יעשו את עצמם
רוב הילדים לא אוהבים להכין שיעורי בית. ובגלל שזה המצב, ניסיתי למצוא דרכים איך לעשות שיעורי בית ממש טוב, אבל בלי החלק המעצבן של לשבת ולהכין אותם. אז עכשיו אני אספר לכם על הבדיקות שעשיתי, ולאיזו מסקנה מדהימה הגעתי בסופו של דבר.
פעם ראיתי תוכנית ממש שווה בטלוויזיה על קסמים והגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכין שיעורי בית בקלות היא בעזרת קסם אמיתי אז למד קצת על קסמים, ויום אחד כשקיבלתי בשיעור מדעים דף עבודה כשיעורי בית, החלטתי להשתמש בקסם כדי להכין אותם.
הקסם שלי היה כזה – קרעתי את הדף לשניים. חצי דף הכנסתי לתוך מרק עוף שאימא שלי הכינה יום קודם וסגרתי את הסיר. את החצי השני של הדף מרחתי בממש קצת (לא יותר מחצי כפית קקי של אלכס, הצב שלי, ושמתי בתוך הטוסטר. למחרת בבוקר אספתי עם מסננת חתיכות קטנות של נייר שצפו במרק עוף. את החצי שהיה בטוסטר לא מצאתי, אבל מצאתי בפח חתיכות נייר שרופות. אספתי את כל חתיכות הנייר ושמתי בקופסה קטנה. הלכתי לבית ספר, ולפני השיעור הראשון
שמתי את הקופסה בתא של המורה למדעים בחדר מורים. אמרתי את הלחש של הקסם שהמצאתי והלכתי לכיתה. לפי הקסם שהמצאתי חתיכות הנייר ששמתי למורה בתא היו אמורות להתאחות ולהפוך לתוכי. התוכי היה אמור להיכנס למיקרוגל בחדר מורים ושם להפוך לדף העבודה שמופיעות בו כל התשובות הנכונות.”
והנה עוד אחת, כפי שהיא מצולמת מתוך הספר:
חוששני שאני, הסבתא, לא ממש מבינה את ההומור והשנינות, אבל הספר לא מיועד לי.
דויד גרוסמן, “לכל קמט יש סיפור”: “הוא ממש יפה”
“סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?”
“עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?” מִתְפַלֵא סַבָא,
“אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם”.
“יֵשׁ לְךָ קְמָטִים”, אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, “אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי…
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם”.
“אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ”,
אוֹמֵר יוֹתָם.
בן השש הסכים להקשיב, אף על פי שהיו באותו רגע עניינים שמשכו אותו יותר. הפתיחה והציורים שבו את לבו, והוא התמסר לסיפור, וחייך במקומות הנכונים.
לשאלה – “אז מה דעתך על הספר? מה לכתוב עליו?” השיב בחביבותו האופיינית: “שהוא נהדר ושהוא ממש יפה, ושהציורים יפים.” לא היו לו הערות נוספות.
בן העשר שמצא אותו מונח על השולחן התפתה מיד לפתוח אותו.
בעמודים הראשונים הוא העיר: “הוא לא בשביל הגיל שלי. הייתי אומר שהוא מתאים לגיל חמש או שש,” אבל המשיך לקרוא אותו בעניין. גם הוא חייך במקומות הנכונים, אבל היו לו גם הערות:
“כתובים כאן דברים שיכולים להפחיד ילדים”.
“איזה?” שאלתי.
“זה שהסבתא הייתה חולה. וזה שהכלבה מתה. זה דבר מאוד עצוב,” הוסיף מי שֶׁשָּׁכַּּל חתול מחמד אהוב, ויודע על מה הוא מדבר.
“אבל,” הוא הוסיף, “הספר מעניין, הציורים ממש טובים, ויש בו כמה בדיחות קטנות וחמודות.”
“מה למשל?” שאלתי.
“למשל – “הוא הצביע על העמוד הנכון, “כשהילד אומר שהקמט העגול הוא שלו, כי הוא דומה לפיצה.” אכן, גם במהלך הקריאה הוא השמיע קול קטן של הנאה.
“ולסיכום?” בדקתי.
“לסיכום זה ספר יפה, אני חושב שילדים בגיל המתאים יכולים ליהנות ממנו.”
עד כאן.
איורים: מאיה שלייפר
(את האיורים קיבלתי, לבקשתי, מההוצאה לאור)
להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?
“אז מה עם הכוכבת שלי?” אבא שואל, “מתכוננים להופעה?”
“ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום,” מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.
“מה?” אבא שואל בתדהמה.
לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.
“ויתרת על התפקיד הראשי?”
אה – זה, היא חושבת.
“אני רוצה שגם לי יהיה נר,” היא מסבירה בשוויון נפש. “גם רוני נר אדום,” עכשיו הן מחייכות זו לזו, “המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א’. נדליק אותם באש אמיתית.”
בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.
“למה עשית את זה ?”
פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.
בבית היא מבינה.
“את שומעת,” הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, “דנה ביקשה להיות נר,”
אמא לא כל כך מרוכזת: “להיות מה?” היא שואלת.
“נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה.”
“בסדר,” אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. “תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם,” היא מצביעה על הארון העליון. “את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים.”
אבא לא זז.
“כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?”
אמא מביטה בדנה במבט שואל.
“זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו,” דנה שוב בוכה, “הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה.”
אמא מביטה באבא במבט של “מה אתה רוצה מהקטנה ” אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.
בארוחת הצהריים אבא ממשיך:
“אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?”
דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!
“כן,” היא עונה.
“אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!” היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. “אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות.”
במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.
בלהה פישר, “יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל”: כמה שהם יפים
זוג פרחים, אגי (שמו המלא: אגפנתוס) והורטי (שמה המלא הורטנזיה), באו מנורמנדי שבצרפת כדי להכיר את פרחי הבר של ישראל. אמנם חייהם במולדתם נוחים, “הם נהנים ממזג האוויר הקיצי והנעים”, אבל הם מבקשים “להכיר עוד קרובי משפחה מארץ ישראל”, מתגעגעים אל הכלניות, הכרכום והרקפת, ומחליטים לצאת למסע, טיול בארץ ישראל.
סיפור המסגרת מאפשר למחברת הספר, בלהה פישר, במקצועה פרופסור לכימיה העוסקת בפיתוח תרופות ושיטות אבחון ומשמשת דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר אילן, לספר לנו על פרחי ארצנו.
כל פרק מתרחש במקום אחר בארץ, ולא רק הפרחים מתוארים בו, אלא גם הנופים שבאותה סביבה.
את הביקור בארץ ישראל מתחילים אגי והורטי בחודש תשרי, שהוא כמובן תחילתה השנה העברית. הפרח הראשון שהם פוגשים הוא, כצפוי, החצב, ש”מצא את הפטנט לפרוח כששום פרח בר אחר לא פורח”.
הם מגלים להפתעתם שאם כי מרבית שטחה של ישראל הוא מדבר, “יש בה 2,288 מיני צמחים”, לעומת אנגליה “הגדולה בשטחה פי שישה מישראל, יש רק 1,750 מיני צמחים”! ההסבר לכך: “כשלוקחים בחשבון את המגוון הגיאוגרפי העצום בישראל – יש בה הרים גבוהים וגם את המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, יש בה ימים, ימות, ביצות ומדבר” מבינים מדוע היא “נחשבת לעשירה למדי במגוון הבוטני שלה”.
מכאן, מההקדמה, ממשיכים אל הסיור באתרים השונים בישראל. תחילה בחוף הים, “לאורך החוף המפורץ, מקיבוץ הבונים עד לתל דור”. בצד ימין המלל, בצד שמאל ציור צבעוני יפהפה של חצבים שצומחים על החוף, ליד הים. פישר מתארת במילים את חוף הכורכר, את מפרץ הצדפים, את הסלעים המבצבים מהמים, את המערה הכחולה שאינה אלא “נקיק סלע שמי הים כרסמו אותו ושחקו עד שנותר חור ענקי” ובו “הגלים מתנפצים וזורמים אל תוך הנקיק דרך הסלעים, כשהם מקציפים בלבן מעל כל הגוונים העשירים (כחול, טורקיז וירוק כהה) של מי הים”, תיאור שמעורר את החשק לסגור את הספר (ואת המחשב) ולמהר ולהגיע אל החוף, להתענג על יופיו.
אבל לא רק תיאורים נקבל, אלא גם הסברים על צמיחתו של החצב, הבצל, הפרחים שפרחו ונבלו, הניצנים המחכים להיפתח, וכל אלה מלווים באיורים יפהפיים, גם הם יצירותיה של בלהה פישר.
בפרק הבא נפגוש “שלהבות צהובות במדבר”: אחמד, פקח בדואי ברשות שמורות הטבע, יציג בפני אגי והורטי את החלמונית ואתה את הקשיים שבחיים במדבר. כמו כן נלמד על הקשר ההדוק שיש בין פרח החלמונית לנמלים, שמטפלות בזרעיו. “הורטי עומדת נפעמת ונרגשת – לא רק מיופיין של החלמוניות, אלא גם מחוכמתן ומהידידות שלהן עם הנמלים.” אחריהן נגיע אל “מבשרי החורף”: הכרכומים (מניין בא שמם?) ועמם הסברים על גיאופיטים, ומהם, בפרק הבא, אל “פרחים שהם מלכים” – הנרקיסים (בפרק הזה יש מפה סכימטית קצרה שמראה היכן נמצא “עמק הנרקיסים”. כמי שכל חורף משתוקקת למצוא את הפרח המבשם הזה, רשמתי מיד לפני היכן ומתי אוכל למצוא אותם!), ושוב, לא רק תיאורים ואיורים, אלא גם הסברים (איך קיבלו הנרקיסים את שמם? איך הם מגינים על האבקנים שלהם מפני הגשם?), מהנרקיסים ממשיכים אל הרקפות:
מהן אל מרבדי הכלניות בנגב, ואל האירוס:
אל התורמוס, אדמונית החורש, הדבורנית (“הפרחים הרמאים”), השושן הצחור (“הפרח הנגזל”), אל “הפרחים הכי גבוהים”: החוטמית הזיפנית ואל ה”חצוצרות לבנות על החוף”: החבצלות. כל פרח זוכה לפרק, איור, הסברים וסיפורים.
נראה כי בלהה פישר ייעדה את הספר בעיקר לילדים, לכן סיפור המסגרת ש”מסווה” את אוצרות הידע וההסברים המוגשים בתוך שיחות ולא כמידע ישיר ומדעי. עם זאת, גם מבוגרים יכולים בלי ספק ליהנות וללמוד ממנו לא מעט. חבל רק שהאותיות זעירות כל כך. מוטב היה להגדילן, כדי להקל על הקריאה, במיוחד של ילדים.
מה הייתה דרכו של בעל המכולת מהמעברה להצלחה
יוסי אלפי, משורר ואיש תיאטרון רב פעלים, מרבה לשחזר את סיפור העלייה שלו מעירק, כשהיה ילד בן ארבע. לאחרונה התראיין בסדרה “מעברות” ששודרה בכאן 11, ובה העיד על כמה אירועים שבהם נכח זמן לא רב אחרי שהגיע לישראל.
כך למשל תיאר את מפגשו המחודש עם אביו (“מעברות”, פרק 2), אחרי שהוא עצמו עלה ארצה עם סבתו. למראה האוהל שבמעברה, כך מספר אלפי, פרץ האב בבכי כי הבין ש”כאן הבית”. את הבכי זוכר אלפי היטב, עד היום: “שמעתי מין ציוץ כזה יוצא לו מהראש…”
בחלק אחר בסדרה, בפרק 1, תיאר אלפי איך שינו לעולים את שמותיהם באחת, ובלי להתייעץ אתם או לשמוע מה דעתם. אחיו סאלח נהפך למשה, אחיו אליאס – לאליהו, לאחותו ויקטוריה החליטו לקרוא יהודית ולאחותו ג’ולייט העניקו את השם כרמלה. “ויושבים על הברזנטים ומחכים…” הוא מתאר את מה שהתרחש במקום שבו קלטו אותם, שער עלייה בחיפה.
לא רק סיפורים כאובים יש לו לאלפי, שהיה לימים, בין יתר עיסוקיו, למספר. מאז שנות ה-80 הוא מופיע ברחבי הארץ כמנחה ואף יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים הפועל בניהולו האמנותי.
סיפוריו של אלפי מתובלים בדרך כלל בהומור, כמו גם חלק משיריו, שראו אור בתשעה עשר ספרים. אחד מהם נקרא זה אני, יוסף, הבן של המכולת, והנה אחד השירים המופיעים בו, “זרם”:
פַּעַם קִבַּלְתִּי זֶרֶם מֵהַבֶּרֶז
שֶׁל בֵּית הַשְׁמוּש.
בְּחַיַי! זֶרֶם מִבֶּרֶז.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶה נִשְׁמָע מוּזָר
מוּזָר יוֹתֵר כְּשֶׁמְקַבְּלִים
זֶרֶם בְּלִי הוֹדָעָה
אֲהָהָה אֲהָהָה.
מָה עוֹשֶׂה יֶלֶד
שֶׁקִבֵּל מַכָּה,
הוֹלֵךְ לְאַבָּא
מְבַקְשׁ עֶזְרָה.
וְאַבָּא שָׁמַע חָשַׁב וְחָשַׁב
מַהֵר נוֹרָא, מַהֵר נוֹרָא
וְאָמַר: “זֶרֶם מִבֶּרֶז?!
וְעוֹד מִבֵּית שִׁמוּשׁ?
אַתָּה שׁוּב מַתְחִיל
יֶלֶד רָע, יִלֶד רָע!“
וּטְרַאח בּוּם סְטִירָה
וְשָׁתַקְתִּי.
אֲבָל מָה עוֹשִׂים
אֵיפֿה מַשְׁתִּינִים?
בְּבֶרֶז חָס וְחָלִילָה
לֹא נוֹגְעִים
כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי בְּבַיִת קוֹדֶם: “זֶרֶם זֶה זֶרֶם זֶה זֶרֶם אֲהָהָה אֲאֲהָה!”
אָז עָשִׂיתִי בְּאַסְלָה וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם
וּכְשֶׁאַבָּא רָאָה קָרָא: “יוֹסֵף!”
“לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?“
אָז אָמַרְתִּי: “אַבָּא, יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז“
וּטְרַאח סְטִירָה.
“עוֹד פַּעַם אַתָּה מַתְחִיל הנה תִּרְאֶה...” אַבָּא אוֹמֵר
“...אֲנִי אֶפְתַּח וְלֹא יִהְיֶה...“
וְאָז אַבָּא צָעַק: “אֲהָהָרָה הָהָהָאָאָאָאָ
יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז”
וַאֲנִי צָחַקְתִּי נוֹרָא.
“מָה אַתָּה צוֹחֵק?“
טְרַאח סְטִירָה.
וּבָכִיתִי
וּבָכִיתִי
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁהַפַּעַם
אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹא חָלַמְתִּי
זה הָיָה עַל אֱמֶת
הַבֶּרֶז הֶעֶבִיר זֶרֶם
וַאֲנִי בְּסֵדֶר
וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט
וְיוֹסֵף מִסְכֵּן
אֵיזֶה כֵּיף.
מדובר, לכאורה בשיר שמטרתו העיקרית לבדח. הוא מספר על שמחתו הגדולה של ילד קטן שהתחשמל מליקוי כלשהו בשירותים אבל לא מאמינים לו, עד שלבסוף מתגלה צדקתו, לא לפני שגם אביו מתחשמל בדיוק באותו אופן.
אכן, גם אז הוא זוכה למנה אחת אפיים, ושוב חוטף סטירה, רק משום שצחק כשאביו הבין כי אמת דיבר, אבל סופו של השיר “וַאֲנִי בְּסֵדֶר / וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט / וְיוֹסֵף מִסְכֵּן / אֵיזֶה כֵּיף” מנחם: המבוגרים מכירים בטעותם, הוא המסכן, התיוג של “ילד הרע” הוסר מעליו, מי שאשם הוא החשמלאי ורק אליו יבואו בטענות.
אבל לא רק הומור יש בשיר. יש לשים לכך שמי שהיה ברבות הימים ל”יוסי”, מעין קיצור חברמני ישראלי של שנות ה-50, נושא עדיין בזמן שהשיר מתרחש, את השם הרשמי “יוסף”.
כמו כן יש לשים לב לעברית שאותו יוסף ואביו דוברים: “וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם”, “לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?“המילה”את” חסרה. אלפי מתעד אם כן בשירו את העברית הלא לגמרי רהוטה עדיין של האב ובנו. וכמובן גם את שיטות החינוך שהיו נפוצות בעבר: לא מקשיבים לילד, לא שמים לב לדבריו, לא נותנים בהם אמון, מפליקים לו, ובכך פותרים כביכול כל בעיה. ילדים היו “טובים” או “רעים”, ונאלצו להתאים את עצמם להוריהם, ולא להפך.
הספר שממנו לקוח השיר מיועד לילדים. השירים המופיעים בו אוטוביוגרפיים, ואפשר ללמוד מהם על מה שעלה בגורלו של האב שהתייפח מרה נוכח האוהל במעברה: הוא נהפך לבעל מכולת. אפשר גם להיווכח בהתמודדות של ילדו הקטן עם מעמדו, כבנו של בעל מכולת. באחד השירים בספר הוא כותב: “יְלָדִים נוֹרָא מְקַנְאִים בִּי / כִּי לְאַבָּא שֶׁלִי יֵשׁ מַכֹּלֶת” ואז ממשיך ומספר שהקנאה אינה מוצדקת, שכן רק לכאורה “לִי יֵשׁ הַכֹּל”: אביו אוסר עליו בכל תוקף לאכול עוגיות בוטנים כשרות לפסח שהוא חושק בהן: “וְאַבָּא אָמַר שֶׁאִם אֶגַע בָּהֶם / חָסֵר לִי!”
בשיר אחר, “אורה”, הדובר מספר איך הוא מגיע אל ביתה של ילדה שמבחינתה הוא רק “יוֹסֶף מהַמַּכֹּלֶת” שבא לקחת בקבוקים, ואינה מעלה בדעתה שדווקא היא זאת שמעניינת אותו באמת.
יוסי אלפי עשה חיל בחייו. בנו, השחקן ואיש הטלוויזיה המצליח גורי אלפי, חי כיום עם אשתו וילדיו בלוס אנג’לס. דרך ארוכה ורבת תהפוכות עשתה משפחת אלפי מאז יומו הראשון בישראל של האיש שהגיע מעירק ונדהם למראה המעברה שבה מצא את ביתו הזמני.
“הלוואי עלי”: איך מביע המשורר את יופיו של העולם
“אני רואה את עצמי כילד גם כאשר אני כותב למבוגרים,” אמר המשורר ע’ הלל בראיון שהעניק למשוררת אחרת, ש’ שפרה, בעיתון דבר, במאי 1973. “עולם הילד ועולם המשורר דומים זה לזה,” הוסיף והסביר: “לילד יש אפשרות לשחק, להסתכל בדברים בראייה בלתי אמצעית, ישירה, ללא מחיצות של מוסכמות.”
אכן, בזכות יכולתו לחשוב ולהרגיש כמו ילד ולהבין לנפשם של ילדים, כתב ע’ הלל, שנולד בקיבוץ משמר העמק ב-1926, כמה מהשירים האהובים ביותר, ביניהם – “דודי שמחה”, “למה לובשת הזברה פיג’מה”, “מה עושים העצים”. רבים משירי הילדים שכתב הולחנו, ודורות של ילדי ישראל ממשיכים לאורך שנים לשיר אותם.
“אני סולד מכתיבה לילדים,” הוסיף ואמר ע’ הלל באותו ראיון.
הייתכן?
את כוונתו הבהיר מיד: “כאשר אני כותב שיר ילדים אני מתייחס אליו ברצינות כאל שיר למבוגרים,” שהרי “ילד הוא מבוגר” שרק נמצא בשלב מוקדם של חייו.
אפשר בהחלט לחוש בכבוד שרחש אל קוראיו, מבוגרים וילדים כאחת, ולא פחות ממנו – באהבתו של הלל, שהיה אדריכל נוף במקצועו – לטבע ולנופים של ארץ ישראל ובהיקסמות שעורר בו יופיים.
אפשר להבחין בעוצמה באהבתו לטבע בשירו האחרון, “הלוואי עלי”, שאותו הכתיב לבתו בבית החולים, בעודו נאבק על חייו:
נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּבִיל,
גוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל
גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹש מִמֶּנָה.
יִישַׁר כֹּחַךּ נְמָלָה,
הַלְוַאי עָלַי!
חַרְגוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.
חֲזַק וֶאֱמַץ בָּחוּר בֶּן חַיִל.
הַלְוַאי עָלַי!
זוּג חוֹחִיוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.
אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!
הַלְוַאי עָלַי!
אַיָּלָה שְׁלוּחָה דוֹאָה בָּהָר.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!
הַלְוַאי עָלַי!
נְמָלָה, חַרְגוֹל, זוּג חוֹחִיוֹת,
אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
עוֹשִׁים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,
אֲבָל אֲנִי כֵּן:
עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה, וּמְהַלֵּל יָהּ!
כמה נוגעת ללב ומפעימה ההבנה כי השיר הזה היה בעצם מילות הפרידה של הלל מהעולם! ממיטת חוליו, בלי לצאת אל הטבע, ראה בדמיונו את הנמלה ואת גבורתה הפשוטה, כשהיא גוררת גרגר ענקי; את החרגול ואת זריזותו, כשהוא מנתר לגובה; את החוחיות המתעלסות ולא סתם כך, אלא בתוך מעופן באוויר; ואת האיילה השלוחה בריצתה ביופי מרהיב. את כל אלה הוא מברך ומעודד בקריאות של התפעלות והומור, ולכאורה גם בקנאה מסוימת, שכן את כל אחת מהתמונות המילוליות הללו הוא חותם במילים “הלוואי עלי”: הלוואי שהיה יכול להיות גיבור, זריז, אוהב, מרהיב, כמותן (ולמרבה הכאב והצער, כנראה שגם – הלוואי שלא היה מרותק ברגע זה למיטתו).
אבל אז, בבית האחרון, הוא מפתיע ומרומם את האנושיות שלו עצמו: החיות מופלאות אמנם, אבל הוא, האדם, המשורר, החולם, הרואה – גם אם רק בעיני רוחו – מתעלה מעל כולן, כי הוא זה שיודע ומבין; ולא זו בלבד, אלא שהוא מסוגל גם להשתאות מהמראות, ועוד יותר מכך – לבטא את ההשתאות, לתאר את היופי, לתת לו שם ומשמעות. הוא, המשורר, גם ברגעי חייו האחרונים, מכיר ביופיו של העולם, מסוגל להכיל בתוך עצמו את כל פרטיו, ולהלל אותם.
השורה “עומד, משתאה ומהלל יה” היא אחת היפות ורבות העוצמה שנכתבו בעברית “בראייה בלתי אמצעית, ישירה, וללא מחיצות של מוסכמות”, כדבריו של הלל.
אפשר לראות בה מעין תפילת הודיה וסיכום מופלא של החיים, אחרי שנוסחו בפשטות וביד אמן: הנמלה החרוצה דואגת לחומר, החרגול העליז – לשמחת החיים, החוחיות – לאהבה, האיילה – ליופייה של החירות, והאדם – הוא מי שמכיל את כל אלה, עד רגעי חייו האחרונים, כהרף עין לפני שהוא עוצם את עיניו לעד.
אפרים סידון | דני קרמן, “בארץ יען כי”: איך מה שלא רואים, לא קיים
יצירתם המשותפת של אפרים סידון ודני קרמן היא לכאורה, בדומה לספר סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן האי הגיון (שאותו כתב אפרים סידון ואייר יוסי אבולעפיה), סיפור שנועד לילדים.
הוא נוסה בהצלחה על בן השש, שהאזין לו ברוב קשב ואף מתח ביקורת על תושבי “הארץ הרחוקה ההיא”, שהיא “מדינה של יענים” ושמה “יעַן כי”, ועל התעקשותם לטמון את הראש בחול נוכח פני הסכנות, כדי שלא לראותן, “כי כל דבר שלא רואים / הוא לא קיים או מתרחש”.
כששמע את השורות המתארות את התושבים המעדיפים “להמתין ללא דאגה / שהכל יחלֹף, שהכל יעבֹר…” בעודם טומנים את ראשיהם בחול, העיר בן השש בתבונה: “אבל איך הם יכולים לדעת שהסכנה חלפה, אם הם טומנים את הראש בחול, ולא רואים מה קורה סביבם?”
אכן, שאלה (רטורית) מצוינת, שנוגעת בדייקנות בלב העניין.
על פני השטח מדובר אם כן, באגדת ילדים שבה, כדרכן של אגדות, החיות מדברות, חושבות, ומביעות את עמדתן, והיא, כאמור פועלת היטב כאגדה.
אבל ברור לגמרי: הטקסט פונה גם, ואולי בעיקר, אל המבוגר הקורא אותו באוזניי הילד. כי מי הם, בעצם, תושבי ממלכת “יען כי” שדרוכים למשמע הצופרים אשר “תלויים כמעט על כל עץ / אשר משמיעים אזעקת ‘סכנה’ / כאשר המלך חפץ”? ומיהו המלך החושש מפני נתינים פקוחי עיניים שיתחילו, חס וחלילה מבחינתו ומבחינת שריו, ללכת בראש זקוף, לראות את מה שמתרחש סביבם, ואז, אללי, אולי עוד ילכו להפגין נגדו – “למרֹד או למחות, לצאת לרחובות / לדרוש הסברים, לבקש תשובות”?
ומי היא אותה “שרה” שמוצאת פתרון למצוקתו של המלך? ומה הפתרון המחוכם שבזכותו כל תושבי “יען כי” “יצאו לרחובות ויריעו הידד”?
הנמשל ברור לחלוטין, והאיורים של דני קרמן מיטיבים לבטא את הטמטום העיוור של היענים ש”בכלל לא מתעניינים”, שמעמדתם הצייתנית “לא מוכנים לשאול” או לפעול, ושדרך ההתמודדות החביבה עליהם היא עצימת עיניים מכוונת, כדי שלא לראות, לא לדעת ולא לחשוב.
בתום ההקראה הוסבר לבן השש מהו משל, ומדוע הסיפור שלפנינו פועל כך. ההרצאה הקצרצרה הייתה אמנם חתרנית, אבל מאופקת וזהירה. הידיעה שעליו להיות חלק מהחברה הסובבת אותו, והצורך להגן עליו, גברו על הרצון להביא לידי כך שלא יהפוך גם הוא ליען “מוגן”, שמתעלם מהמציאות.
ברור לגמרי שהספר לא נועד לילדים שהוריהם נמנים עם אלה שטומנים את ראשם בחול, אלא למי שמסרבים לעשות זאת, למי שממשיכים להביט במציאות בעיניים פקוחות, שבוחנים אותה, ואז יוצאים להפגנות, זועקים ותובעים שינוי, כי “עם ששואל שאלות בקול / עלול גם לקום ולפעול”. (ואולי, חולפת לרגע קט המחשבה הנואלת, יוכל ספר הילדים הזה להזיז מישהו מעמדתו?…)
פניה ברגשטיין, “שתלתם ניגונים”: האם ידעה המשוררת מה עמוקה וסופית חשכת התהום
“אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח’ שקולנה 37.” כך נפתח מכתב כתוב בפולנית בכתב יד, בעיפרון, על נייר משובץ, ששלחה ב-1 במרס 1945 מפלשתינה חברת קיבוץ גבת אל ראש עיריית העיר אוטבוצק שבפולין. הכותבת המשיכה ופירטה את שמות בני המשפחה שעל גורלם ביקשה לדעת: אביה, אמה, אשתו של אחיה, אחייניתה, ההורים של גיסתה, הדגישה את שמותיהם בקו, נמלכה בדעתה, תיקנה, מחקה שורות.
את המכתב סיימה במילים: “מאז לא היו לי ידיעות. אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב. בהוקרה עמוקה ובכבוד רב.”
את המכתב שלחה אחרי שחמישה ימים לפני כן כתבו לה מטעם “לשכת המודיעין המרכזית על יהודים בססס”ר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל”, והציעו לה “לכתוב אל השריד שמעון כץ” או לפנות לעיריית אוטבוצק.
הכותבת, פניה ברגשטיין, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה שעמו היגרה לפלשתינה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם.
כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה (ברגשטיין סבלה ממחלת לב) וכותב: “אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…” והאימא מוסיפה: “הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו.” (מתוך הבלוג “פרויקט ניגונים“, המבקש לתרגם ולפענח מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).
שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה פרסמה פניה ברגשטיין את אחד משיריה הידועים ביותר, “ניגונים”, שדוד זהבי הלחין:
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
“אֵיכָה” וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.
בשיר פונה ברגשטיין אל הוריה ומספרת להם עד כמה עמוק ומשמעותי הקשר שלה אתם. הניגונים ששתלו בה – התפילות והזמירות − דומים לזרעים שהכו בלבה שורש והמשיכו כל השנים לצמוח בתוכה. אמנם היא חברת קיבוץ הדוגל בסוציאליזם וחבריו רחוקים מאוד מציוויי הדת, אבל היא לא שכחה את מה שלמדה בבית הוריה. האמונה שלהם קיימת בה, עד כדי כך שהיא מסוגלת להמשיך ולשמוע את קולם, ואת התפילות שנהגו להשמיע, “מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.”
כשפניה ברגשטיין כתבה את השיר היא עדיין לא ידעה מה עמוקה התהום המפרידה בינה ובין הוריה האהובים. המכתב ששלחה בתום המלחמה מעיד כי עדיין לא התחוור לה בוודאות שלא מדובר רק במרחק גיאוגרפי ובניתוק שנכפה עליהם, שהרי מאז שפרצה המלחמה לא יכלה עוד לקבל מהם מכתבים, לספר להם על עצמה ולדעת מה שלומם. אולי חשדה שאינם עוד. אולי כתבה את השיר מתוך הבנה שקולם המהדהד בתודעתה לא יישמע עוד במציאות. אולי כתבה את שיר האהבה והגעגועים, כי כבר חשה שרק ביטוי כזה יקשר בינה וביניהם.
על השבר הנורא מכול שהיה צפוי לה אלמלא הלכה לעולמה ב-1950, והיא רק בת 42, לא ידעה. בנה היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים. בן 33 היה במותו. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת פחות משנה.
פניה ברגשטיין ידועה גם בשירי הילדים שכתבה. בוא אלי פרפר נחמד, ספר שירים לפעוטות שבו תיעדה את חייהם של ילדי הקיבוץ, היה ונשאר אחד הספרים האהובים ביותר על ילדים ישראלים ועל הוריהם מאז שראה אור לראשונה, ונמכר עד היום בעשרות מהדורות.
החוקרים רויאל נץ ומאיה ערד הקדישו לספר פרק בספרם מקום הטעם, ניתחו בו את השירים בכובד ראש וברצינות רבה, ומצאו בהם רבדים שנסתרים בדרך כלל מהעין. כך למשל בשיר “בוא אלי פרפר נחמד”:
בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.
המחברים רואים בו מתח בין תום לאירוניה, במילים ובאיור המלווה אותן: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן בו ברור שלא תוכל לתפוס אותו. המבוגר הקורא את השיר יודע כי הפרפר שאליו פונה הילדה אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, כך טוענים מחברי הספר, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות.
אין לדעת אם פניה ברגשטיין התכוונה באמת לאירוניה הכאובה שרויאל נץ ומאיה ערד מצאו בשירים, ולא חשוב לדעת אם הייתה מסכימה עם הראייה שלהם, אבל ייתכן שהייתה שמחה להיווכח עד כמה השירים ממשיכים לגעת בלבבות.
בשולי הדברים ארשה לעצמי לספר כי “ניגונים” העניק לי השראה לכתיבה של “שתלתם ניגונים בי“. הוא מביע את ההפך הגמור:
מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת
לֹא הֵכִילוּ מִלִּים, הֵם הָיוּ רַק סְלִילִים
שֶׁל צְלִילִים אֲפֵלִים, סַכִּינִים, סַכָּנוֹת
מִפְלָצוֹת עִם פִּיּוֹת שצָּוְחוּ רְסִיסִים
צַלָּחוֹת שֶׁנֻּפְּצוּ בְּשִׁיר עֶרֶשׂ אַרְסִי,
הֵם הָיוּ עֻבָּרִים שֶׁכְּאִילוּ הֻפְּלוּ
אַךְ נוֹתְרוּ נְטוּעִים בַּאֲגַם הָאֵימָה
וּמֵעֵבֶר לַתְּהוֹם בִּי שָׁבִים וְעוֹלִים,
נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה.
מי נובח כל הזמן, ומדוע ישראלים נוהגים לברך בחרוזים גרועים
“נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?” נשאלים לא פעם קוראי שירה בישראל. אז איך – אלתרמן או זך? וולך או אנה הרמן? עם או בלי?
את השאלה הזאת מצטטים רויאל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים ואשתו, הסופרת מאיה ערד, ומספרים שהיא נשאלת בכל פעם שהם נקלעים לאחד הוויכוחים הסוערים המקובלים בקרב חובבי שירה. תשובתם – “בעד. בעד. אם זאת השאלה – בעד.” אבל זאת, לדבריהם, שאלה “גרועה, מטעה,” כי בעיניהם אינה מוקד העניין השירתי.
בספר מקום הטעם, שאותו כתבו ביחד, הם מבארים מה השאלות שכן נראות להם מהותיות.
שמו של הספר מרמז על תוכנו: יש בו, כמובן, משחק משמעויות: טעם במובן הסובייקטיבי, כמו בחוש הטעם, טעם במובן של הטעמה או הדגשה, ואולי אפילו טעם במובן של נימוק או סיבה. כל אלה משחקים בכותרת, השואלת בעצם מה מקומם של כל הטעמים הללו, ככל שמדובר בשירה כתובה.
הספר דן בין היתר במשוררים ידועים ונחשבים: פסטרנק, אלתרמן, חנוך לוין, אבידן, מאיר ויזלטיר, לאה גולדברג, עוסק גם במשוררי הדור החדש בישראל, למשל סיון בסקין, אנה הרמן ודורי מנור, מנתח מבחינת המשקל, הטעם והצליל ומשמעויותיהם את הודעת האבל על רצח רבין, נוגע אפילו בתוכנית הטלוויזיה “החמישייה הקאמרית”.
אני מבקשת לדון כאן רק בשני פרקים בספר, שהפתיעו אותי מאוד. האחד, שכותרתו “מי נובח כל הזמן?” מנתח שירי ילדים ישראלים, ליתר דיוק – את הספר בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין, ובשני, “על שירת החרוז העממי”, מנתחים המחברים, למרבה התמיהה, את האיכות והמשמעות הנסתרת של חרוזי הברכות שנוהגים ישראלים מהשורה לחבר לכבוד אירועים חגיגיים שונים.
את הפליאה שמעורר הפרק העוסק בשיריה של פניה ברגשטיין מציגים המחברים והודפים מיד, כשהם מציינים את תפקידה של שירת ילדים “בבניית לאום”, כדבריהם. הטיעון: פרוזה המיועדת לילדים משתנה במהירות רבה, בשל התפתחות השפה, והקנון העברי האמיתי הוא בעצם השירים לפעוטות, שהמבוגרים קוראים להם.
ובכן: בוא אלי פרפר נחמד. נץ וערד מנתחים בכובד ראש ובכוונה רבה את השירים, ורואים בהם משמעויות ותכנים שנסתרו מעיניי עד שקראתי את מקום הטעם. הנה כך:
בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.
בשיר הזה רואים המחברים מתח בין תום לאירוניה. הם מוצאים אותו הן באיור והן במילים עצמן, המתארות לדבריהם מציאות מורכבת: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן באיור ברור שלא תוכל לתפוס אותו. גם מילות השיר מביעות את האירוניה, כי המבוגר הקורא יודע: הפרפר שאליו פונה הילדה במילים אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, לטענת המחברים, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות. וזה מתקשר אולי עם העובדה שהשיר שימש נקודת התייחסות לחנוך לוין בשירו חייל של שוקולד:
בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.
והנה השיר השני בקובץ, הפרח:
פֶּרַח לִי יָפֶה, וָרֹד,
פֶּרַח לִי נֶחְמָד מְאוֹד.
פֶּרַח קָט מִן הַגִּנָּה,
אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא!
גם כאן רואים המחברים אירוניה באיור: בגינה מצוירים פרחים רבים, והילדה הפונה אל אמה ודאי נלהבת מהפרח האחד הזה הרבה יותר מהאם הטרודה בתליית כביסה. (“שימו לב,” הם מדגישים, “לעיצוב העמלני באיור: נעלי עבודה, בגדים כחולים ואפורים ומטפחת ראש המסמלת כפריות חרוצה תחת שמש קופחת”). גם כאן האירוניה אינה מתבטאת רק באיור, אלא גם בשיר עצמו: כשהילדה קוראת “אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא” היא מניחה שהמבוגר, האימא, שותפה להתלהבותה, ואין לאיור בררה, הם טוענים, אלא להראות את הפער.
השירים בספר מראים אם כך את שני הקטבים – מבוגר ופעוט, וסובבים כולם סביב היחס בין האדם לטבע. רק בשיר על הפרפר פונה הילדה ישירות אל הטבע. באחרים הילד פונה אל בני האדם. בשיר על הפרפר הילדה כמעט אינה מבחינה בין עצמה לבין הטבע. כאן היא מרגישה צורך לשתף את האם בחווייתה, אבל בשיר השלישי:
הִנֵּה אִמָּא הַדּוֹגֶרֶת
הִיא הוֹלַכְתְּ וּמְנַקֶּרֶת
וְאַתָּה הוֹלְכִים הוֹלְכִים
יַחַד כָּל הָאֶפְרוֹחִים.
הפעוטה הדוברת כבר מסוגלת להכיל את הטבע מתוך נקודת מבט חיצונית.
המאמר ממשיך ומנתח כך, בכובד ראש ולעומק, את יתר השירים בקובץ ואת הקשרים ביניהם, שלדעת ערד ונץ מתפתחים ומביעים בכך את התפתחותו של הילד הדובר וכנראה שגם את זאת של הילד שאליו הם מיועדים. אם כך, בשיר –
יֵש בַּדִּיר טָלֶה קָטָן
וְכֻלּוֹ לָבָן, לָבָן.
רַק שְׁחֹרוֹת הֵן שְׁתֵּי אָזְנָיו
וְשָׁחֹר הוּא הַזָּנָב.
המציאות כבר איננה ערטילאית כמו בשיר על הפרח, אלא היא ממוקמת, ממופה ומובחנת. והיא מעשה ידיו של אדם – הדיר.
מהטבע מתקדמים השירים אל בני האדם ואל עליונותם על הטבע:
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.
בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,
מוֹבִיל הוּא לִ”תְנוּבָה” בֵּיצִים וְחָלָב.
זהו שיר “שנושא אתו הבטחה של מרחקים, של גודל”, וגם “חורג אל עולם חברתי גמור ‘מבוגר’ לגמרי.”
רויאל נץ ומאיה ערד ממשיכים להפליא ולנתח את השירים הללו, בתשומת לב ובכובד ראש, עד לשיר האחרון שחותם את הקובץ:
מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ “לַיְלָה טוֹב” אוֹמֵר.
זהו שיר שמותאם למסורת הקבועה בשירי ילדים בכך שהוא חותם ב”לילה טוב”, כלומר – אמור להיות שיר ערש. אבל באיור רואים ילדים מוקפים בקירות, על החלונות יש כנראה סורגים, וברקע הכלב הנובח “כל הזמן”. איזה מין “לילה טוב” זה, תוהים המחברים – הנה הטבע מופיע שוב, הפעם בדמותו של הכלב, השומר מפני איום שמצוי בחברה האנושית.
מי היה מעלה בדעתו שאפשר לגלות מעמקים, מורכבות ותחכום כאלה, בשירי הילדים הפשוטים כל כך, שכולנו מדקלמים שוב ושוב לילדינו, לנכדינו?
אבל הפליאה האמיתית מתעוררת בפרק האחר, זה שנקרא כאמור “על שירת החרוז העממי”. בפרק זה מתארים רויאל נץ ומאיה ערד את הברכות המחורזות הנהוגות כל כך במקומותינו. כולנו מכירים אותן, ויודעים עד כמה מסורבלים, מגוחכים ואפשר להודות – סרי טעם מרבית החרוזים הללו.
נץ וערד מציינים כתובת של אתר המשמש מאגר לברכות מהסוג הזה: שם אפשר למצוא חרוזים לכל אירוע העולה על הדעת: לבר מצווה, לכלה, לחינה, לחבר, ליום הולדת 50 וגם, למרבה השמחה, ליום הולדת 60.
הנה, למשל, מתוך האתר, ברכה לכלה:
רבות בנות עשו חייל ואת אחת מהן
אנחנו מבקשות להעניק לך שי מלא חן
לרגל נישואייך הקרבים
מלא החופן ברכות ואיחולים.
נץ וערד מצטטים שיר כזה, ברכה לקבלת רישיון, ומראים עד כמה אינו שקול היטב, אינו מחורז כיאות, עד כמה הוא – אומר זאת בפשטות, מגוחך.
וכאן באה ההפתעה: אחרי שהם מראים ומדגימים שוב ושוב את הנלעגות של החרוזים העממיים, מספקים רויאל נץ ומאיה ערד הסבר מרתק לתופעה: לטענתם החרוזים הללו עשויים כך, בסרבול ובחוסר כישרון, בכוונה! כן, כך בדיוק.
והם מציעים לכך גם הסבר: זוהי, לטענתם, “צורה הקיימת לצורך תיווך. זוהי לא סתם צורה שירית, זוהי צורה תיאטרלית”. היא מאפשר למקריא החובב, המבויש, שאינו רגיל לעמוד על במה, שגינונים של טקס זרים לו, שהדיבור בפומבי מאיים עליו ומביך אותו, להקריא מהדף (לעולם לא להיראות כמי שמאלתר את הדברים!) ולהעלים את עצמו מהדברים שהוא קורא. יש כאן, אם כך, תהליך של הזרה. הקורא מציג לראווה את המלאכותיות המכוונת של החרוזים, כדי להגן על עצמו! הדברים שהוא אומר אינם אישיים, אינם רגשיים, אינם, כפי שמנסחים זאת המחברים “מהבטן”.
ולכן – חוסר הארגון. החריזה הלקויה. המקצב השגוי. ההברות היתרות. המעברים הלא מסודרים. הכול – לא מתוך בורות פיוטית, לא מתוך חוסר כישרון יומרני, אלא – בכוונה!
לא יכולתי שלא להתפעל מהפרשנות המרתקת, המקורית כל כך המוצעת בשני הפרקים שתיארתי כאן.
האם השתכנעתי? האם בפעם הבאה שאקריא לנכדי שיר משיריה של פניה ברגשטיין אעמיק לראות את כל הרבדים והמשמעויות הנסתרות? ועוד יותר מכך: האם אוזני לא יצטלצלו כשאשמע שוב במסיבת רעים חרוזים כמו “קרבים ואיחולים” או “מטרות עם חלומות” או שורות כמו: “מי ייתן ואזכה לראות תמיד בשמחתך / להיות מאושרת בכל שלבי חייך, ובקרוב … בחופתך” (כל הציטוטים נלקחו מהאתר שצוין לעיל)?
לא בטוח…