הדעת נותנת כי ספר שעוסק באדריכלות ובקשר שלה לסיפור החיים המקצועיים של האדריכלית שכתבה אותו יהיה קודם כול נאה ומושך את העין.
אכן, ספרה של תמר בנימיני המסע הביתה– אדריכלות חוצה קירות כזה: אסתטי מאוד, ונעים בצורתו: מסוג הספרים שמזמינים להניח על השולחן בסלון, או מוטב – בחדר הקבלה במשרד, כדי שאורחים או לקוחות יעלעלו בו.
בספר מספרת לנו בנימיני על עצמה כאדריכלית: מדוע וכיצד רכשה את המקצוע ומה האני מאמין שלה. כל אלה מלווים בסיפורים קצרים או אנקדוטות מעבודתה. למשל – המקרים שבהם מצאה את הדרך לפשר בין מאווים שונים של בני זוג: האישה רוצה קווים מעוגלים כמו באדריכלות המזרחית, הגבר לא מוכן להתפשר: הוא מוכן רק לגג רעפים. איך מוצאים את המכנה המשותף בין בני הזוג (ובין התפיסות שלה כמתכננת?). את התוצאה, שהשביעה את רצון כל הצדדים, צילמה בנימיני והיא מוצגת בפנינו. או: התהייה שלה איך להיענות לדרישתו של הלקוח, שמבקש "קוביית בטון שתי קומות", כשרגע לפני כן הסבירה שזה הסגנון שהכי לא מקובל עליה? או – מה עושים עם אישה שמבקשת לאפשר לבנה ולמשפחתו לגור בקומה שתבנה מעל ביתה הקטן והצפוף מדי? איך לשכנע אותה שמוטב לה לוותר על הרעיון?
מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות או להפיק לקחים. למשל – שלפעמים, כמו בסיפור האחרון, מוטב לוותר על פרויקט, גם אם מפסידים כסף. למשל – שלא תמיד צריך להיכנס לקונפליקטים. היא מדגימה זאת באמצעות משל: קבלן שפישל בעבודתו ונראה לה מסוכן בעקשנותו התוקפנית משול בעיניה לחתול שנתקע על עץ גבוה, והיא צריכה להוריד אותו משם, אבל איך תעשה את זה בלי שיפצע אותה במהלך הפינוי, מרוב מצוקה ובהלה? "שימי לו צלוחית עם טונה והוא ירד לבד," מציע לה בנה. אבל איך עושים את זה? מסתבר שאפשר…
המוטו העובר בין כל הסיפורים הוא קודם כול התפיסה של בנימיני שלאדם, כמו לחסידות שבונות את הקן שלהן "במקומות שונים בעולם באותה צורה", יש ידע פנימי לאופן שבו ביתו אמור להיבנות. זאת – רק אם הוא "קשוב לחושיו", וטרם "בלבלו אותו מעצבים ואדריכלים, אופנה ופרסומות", שכן "באדם, כמו בכל בעל חיים, טבוע מלידתו הידע כיצד לבנות את קינו ולרפד אותו בנוצותיו." למרבה הצער, המודרניזציה, התקנים, החוקים המחייבים, ההפרדה בין המתכנן, המבצע, והאדם שיגור בבית, הרחיקו את האדם "מאתר הבנייה, מהשימוש בחושיו, מהמגע בחומר, מחדוות העשייה במו ידיו ומתמיכת בני השבט" (כפי שהיה נהוג בימי קדם, וכפי שנהוג גם כיום בחברות לא מתועשות). וכך אין עוד כיום "הקשר המיוחד יד־חומר־יצירה, המעורר יצירתיות ספונטנית ומפתיעה, זרימה אינטואיטיבית, אלתור מרגש וביטוי אישי."
מי שבונה בית זקוק לה כאדריכלית, והמוטו שלה הוא – להקשיב לצרכים, למאוויים ולחלומות של האנשים שהיא מתכננת את ביתם, ולהתאים את עצמה אליהם. "הסגנון שלי הוא חלומו של הלקוח," היא מסבירה.
וזאת גם אם בשלב מסוים גילתה את נטייתה הטבעית: היא אוהבת צבעוניות ססגונית, כמו זאת שראתה בהודו, שם הבינה שעד אז חשה כמו הברווזון המכוער במשל הנודע של אנדרסן, זה שכל חייו האמין שהוא מוזר, עד שנודע לו שהוא אמנם שונה, אבל שיש בעולם רבים כמותו, רק שהם לא ברווזים אלא – ברבורים… בהודו הבינה כי אינה "עוף מוזר" אלא פשוט שייכת "לזן אחר – תוסס, צבעוני, רבגוני."
אין ספק שהספר יכול לשמש את בנימיני ככרטיס ביקור משכנע מאוד. שוב ושוב היא מראה לנו עד כמה היא יצירתית, קשובה, רגישה, מקצועית – אילו ביקשתי לחפש לי אדריכלית, היה הספר שלה משכנע אותי בהחלט לפנות אליה.
התהייה היחידה שנותרה בליבי היא – מי הם כל האנשים הללו שמתכננים לעצמם בתים כמו אלה שהיא מתארת? בריכת השחייה צריכה להיות מוצלת, הנוף צריך להשתקף מהמטבח, יש צורך במקום לאכסון הגלשן, ועוד כהנה וכהנה פרטים מעוררי השתאות. ואני חשבתי שרובנו גרים בבתי דירות שאין בהם לא עצי זית שניטעו כדי להסתיר או להסוות משהו, ולא פטיו שמוצב בדיוק המקום הנכון…
אבל מסתבר מסיפוריה שיש לא מעט לקוחות שדרושים להם תכנונים כמו אלה שלרוב הציבור נראים לגמרי דמיוניים…
היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:
יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.
צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.
הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.
התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.
לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה 'מה קרה להגר באילת' (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.
שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.
רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.
בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה 'הגבירה האפלה', ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: "אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק".
גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.
במלים "עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק" שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו "עֲקֶרֶת בַּיִת" איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. "עֲקֶרֶת בַּיִת" של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.
"עֲקֶרֶת בַּיִת" בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב "כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק", הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב "One of her feathered creatures"). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.
שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו 'קטנים'. המושג 'זכויות ילדים' לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.
מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.
שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.
שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: "כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על "הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה", בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: "וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).
רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: "אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר". גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.
לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: "אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר". לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב'מקום בטוח', באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי " בְּחִבּוּק הוֹרִי", או, כפי שמופיע במקור באנגלית: "נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה". זה שובר את ליבי.
השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: "וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". זהו סיומו של משפט תנאי: "אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך". מאחורי המלים מסתתר איום נורא: "אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער". המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).
השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: "הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.
כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.
—————————————————–
את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:
"איך אתה מגיע לזה, במחילה מכבודך?" אמר מילהיים, וכשראה שמבטו של בן שיחו נעוץ בו בבהלה, הסביר; "אפילו אם היית בא אלי לפני חודש, אדגר, כשחלק מהחוקים היה, לפחות רשמית, בתוקף, גם אז הייתי נאלץ לייעץ לך, כעורך דין בעל מצפון, לוותר על תביעה. למעשה, כותבי המאמרים היו מנסים להביא טענות להוכחת טענותיהם."
״אבל," קטע אותו אדגר בהתמרמרות.
"אני יודע –” פטר אותו מילהיים בתנועת יד, "המצאת הוכחות כאלה לא היתה יכולה להצליח. אלא שמתנגדיך היו ממציאים טענות חדשות, שפלות וזרוניות יותר, בית המשפט היה מאשר חקירה אחר חקירה של ההאשמות האלה, היו שופכים לך כל כך הרבה טינופת על הראש, שמרוב זעם היית נופח את נשמתך. אל נא תשכח, אדגר, שלמתנגדינו יש יתרון עצום אחד עלינו: חוסר מוחלט ב־fairness. זו הסיבה שהם נמצאים בשלטון היום. הם תמיד המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים.
מטריד, מפחיד, מזעזע, לקרוא בימים אלה את האופרמנים, ספרו של הסופר היהודי יליד גרמניה ליון פויכטוונגר שנס על נפשו מגרמניה ב־1933, השנה שבה ראה אור הספר.
מטריד ומפחיד, כי תהליכים רבים כל כך שפויכטוונגר מתאר בספרו מוכרים מדי מהמציאות חיינו העכשווית.
מזעזע, כי פויכטוונגר מתאר בדייקנות ובפרוטרוט זוועות שאת מלוא משמעותן איש עדיין לא ידע אז, ואיש – נראה שגם פויכטוונגר עצמו – לא העלה בדעתו לאן יובילו וכיצד עוד יתפתחו.
שוב ושוב ציינתי בתדהמה על הדפים הכתובים שלעיני – "1933"!
תשע שנים עוד יחלפו עד ועידת ואנזה, עד ההחלטה על "הפתרון הסופי", עד לתחילת ההשמדה המתועשת, המתוכננת וההמונית של יהודי אירופה, ופויכטוונגר עדיין לא מבין. אכן, הוא מתאר את הזוועות שמחוללים ה"נאציונליסטים" (למדתי מאחת מהערות השוליים מאירות העיניים של המתרגמת המעולה, ניצה בן־ארי, שבימים שפויכטוונגר כתב את ספרו המילה "נאצים" עדיין נחשבה לא תקינה, לא מנומסת (!) והוא נמנע מהשימוש בה!), אבל עדיין, בשם גיבורי ספרו, מתפעל מהתרבות הגרמנית, מתפאר בה, דוגל בה, למרות מה שכבר ראה ושמע – למרות הרדיפות, הנישול, הרציחות, מחנות הריכוז שמושלכים אליהם חפים מפשע ולמרות העינויים שמענים אותם, למרות העוולות המסמרות שיער, האי־צדק, האדנות, גסות הלב, למרות העובדה שהבורים והטיפשים השתלטו על הכול, הוא עדיין לא קולט את מלוא משמעותו של המדרון החלקלק שעוד יוביל לתאי הגזים, לאיסוף שיער אדם, ליצירת אהילים מעורם של אנשים!
אכן, הוא מתאר את התפקחותן של חלק מהדמויות הראשיות ברומן, בעיקר של שלושת האחים והאחות לבית אופרמן, אילי הון שבבעלותם רשת חנויות מצליחה מאוד לממכר רהיטים, בורגנים ישרי דרך והגונים, נינוחים, בטוחים במעמד שהקנה להם כספם, בשושלת שלהם, שסבם, עמנואל אופרמן, ייסד.
אחד מהם, מרטין, הוא איש עסקים ממולח, שמיטיב, עד שלב מסוים, לשמר את העסק ולטפח אותו. האחר, אדגר, הוא רופא אף־אוזן־גרון מצליח, שפיתח שיטת טיפול חדשנית ויעילה, והשלישי, גוסטב, הוא איש רוח שמעורה עמוק בחברה הגרמנית, מיודד עם סופרים וחוקרים, אדם שיודע להתענג על הנאות החיים הקטנות: בית נאה, משקה טוב, רכיבת בוקר קבועה על סוסו, שתי מאהבות מסורות.
לא יאומן כמה מהר מאבדים השלושה את כל נכסיהם, הפיזיים והנפשיים. בתחילת הרומן האחים אופרמן – כמו רבים בגרמניה באותה תקופה – והם כמובן מסמלים את בני המעמד שלהם – לועגים להיטלר. לגרמנית הגרועה שלו. לרעיונותיו המגוחכים. הם קוראים את ספרו, מיין קמפף, רק כדי לצחוק ממנו. (כשקראתי את זה נזכרתי בספרו של רון רוזנבאום, מסע אל שורשי הרשע ובמיוחד בהסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג, שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה “אמנות הרשע”: בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה”שמועה” שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא “מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד”. הוא נהנה להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות. השיחות אתו התנהלו מתוך צחוק ערמומי של הנאה: צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי – היטלר עצמו הקפיד כזכור להיעדר מאותה התכנסות – כי “הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון”. הצחוק של אויביו, שאותם ראה היטלר בלי הרף בדמיונו, עבר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום).
קשה לקרוא על גילויי האנטישמיות, שחדרו די מהר לאורחות החיים הטבעיות, הכמעט מובנות מאליהן. הנה למשל ביטוי להתרגלות ההיא: מספרים על התלוצצות של ידידתו יהודייה של נסיך הכתר, שהפצירה בו לנהוג במכוניתו בזהירות, שמא ייהרגו שניהם בתאונת דרכים, ואז, שומו שמים, עוד יקברו את שרידיו בבית העלמין היהודי ואת אלה שלה – במזוליאום של בני משפחתו האצילה… מצחיק? לא אותנו כיום. אבל אותם, בתקופה שפויכטוונגר כתב את הספר, בתחיל שנות ה־30, עדיין כן, כך מסתבר. בינתיים "רק" משליכים יהודי מהרכבת, והורגים אותו, "רק" מעלילים עלילות שווא מרושעות על רופא יהודי, "רק" מתעללים בתלמיד שאמו נוצרייה ואביו יהודי, ותוהים: מדוע בעצם הוא טוען שהוא גרמני? מה לו ולגרמניות?
קשה מאוד לקרוא על מה שקדם לעלייתו של היטלר לשלטון בפועל. על ההבנה של אנשי הרוח שאת "אותן שיטות בדיוק" נקטו עריצים בעבר: "אספות המוניות, נאומים פרועים, הסתה נפשעת, בורות נחותה שבנחותות." הסתה? בּוּרוּת? מאיפה זה מוכר לי? ("צודק גתה", כך אומרת אחת הדמויות, "יותר מכול מפחד ההמון מן החוכמה. אילו היו מבינים מה באמת מפחיד, היו מפחדים מהטיפשות". אכן…) קשה לקרוא איך "מילה שנאמרת היום, עלולה לעלות לדובר במשרתו, במחייתו" (זוכרים את פרשת אדם ורטה? מזועזעים מהצעת החוק שהוגשה ביולי 2023 המבקשת לאפשר לשב"כ לעקוב אחרי מורים ואף להביא לפיטוריהם?)
קשה לקרוא על רות, בתו הציונית של אדגר אופרמן, הרופא. היא היחידה שמבינה עד כמה אין עתיד בגרמניה, ואכן מספיקה לצאת מאירופה ולהגיע לפלשתינה. היא אמנם דמות בדיונית, אבל המקבילות לה במציאות הן אלה שניצלו, ואיבדו את כל בני המשפחות שלהן – אלה שסירבו, מטעמים פרקטיים, כמו כמה מהדמויות ברומן – לעזוב: איך ייפרדו מכספן, מביתן, מעירן האהובה, מחבריהם, מהמורשת הגרמנית שאליה הם קשורים?
קשה ומייסר לקרוא על כך בימים אלה, שבהם אנחנו עדים לתמורה המתרחשת במדינה שאותה רות ודומותיה הקימו כאן. ולא רק התפתחויות האחרונות, בהן – הרס הדמוקרטיה העכשווי – אלא גם שנות השליטה הרבות מדי על עם אחר, ההתדרדרות הבלתי פוסקת לאורח חיים מפלה, גזעני, שעד מהרה, אם המגמה תימשך, עלול להפוך לשלטון אפרטהייד רשמי ממש, לא רק בפועל ובמציאות, אלא כמדיניות מוצהרת.
"רות אופרמן עקצה את הדוד ז'ק על שרק באמצעות המנהגים הישנים האלה הוא מודה בקשר המסתורי המאחד את יהודי העולם במשך אלפי שנים. הדוד ז'ק עקץ את רות על שהיא מאמינה בתוקף שרק איחוד פוליטי יכול להבטיח את קיומם של היהודים לטווח הארוך": זהו משפט שמכיל בתוכו בעיני את תמצית הקונפליקט העכשווי שאתו אנחנו מתמודדים כיום בישראל: האם הדת היא המחברת בין כולנו? או ה"פוליטיקה", כלומר – החלטת האו"ם להקים את מדינת ישראל?
"הדוד ז'ק" בעלה של קלרה, יהודי שהיגר לגרמניה ממזרח אירופה, הוא אחת הדמויות היחידות שמבינות מה צפוי ליהודים בגרמניה: בילדותו ובנעוריו היה עד לפוגרומים ולרצח יהודים חפים מפשע, חסרי אונים, ששימשו כשעירים לעזאזל. הפתרון שלו, בניגוד לזה של רות הציונית, הוא להגר לארץ נייטרלית, ולהמשיך שם בעסקיו.
ייתכן שכמו פויכטוונגר עצמו, גם הדוד ז'ק היגר בסופו של דבר מאירופה לארצות הברית, וכמו הסופר שבדה את דמותו, חי שם בשקט ובנחת, עד ערוב ימיו.
אבל אנחנו חיים כאן, בישראל, כמו רות, ורואים בעיניים כלות את מה שמסתמן כמו חורבן חוזר.
תצלום של עמוד ההקדמה במהדורה המוקדמת של הספר, שראתה אור בעברית, בישראל, ב־1934, בהוצאת שטיבל
"בישראל, יותר ממדינות אחרות, המוזיקה משקפת את המציאות. הבעיה היא שהשירים אולי משקפים את ההיסטוריה, את הלך הרוח הלאומי, את הרגש הלאומי, אבל לא בהכרח את דעתם של נותני הטון וקובעי המדיניות", מצטטת רוני פטקין בדברי הסיכום שלה בספרה שירים אסורים – שמונה עשורים של צנזורה במוזיקה הישראליתדברים שאמר הפזמונאי אהוד מנור.
מחקרה של פטקין עוסק בשירים ישראליים שנחשבו "בעייתיים" מאז 1936, ובצנזורה שהושתה עליהם, מיעוטם עוד לפני 1948, ורובם – אחרי קום המדינה.
כך למשל, היא מספרת, אסרו הבריטים על השמעת "התקווה", וכדי לעקוף את האיסור ו"להעביר את רוחו הלאומית בצורה יצירתית", נהגו להשמיע ברדיו "קול־ירושלים" את הלחן של "מולדובה" מאת סמטנה, שכידוע דומה, אם לא זהה, ללחן של השיר שנהפך להמנון הישראלי. הבריטים אסרו גם על השמעת השיר "כלניות", כי היו בטוחים שמילותיו מתייחסות לכומתות האדומות שלהם: "החשש של הבריטים מהתפוררות רקמת החיים העדינה בארץ וממרידות נגד שלטונם, עודד אותם לפסול כל שיר שתפשו כעולב בהם, כעוסק בפעולות האסורות על פי חוקי המנדט או כתומך במתנגדיו, גם אם לא אחת דובר בשיר 'תמים'." עד כדי כך שחיילים בריטים פשטו ערב אחד על תיאטרון "לי־לה־לו", עצרו את ההצגה שהשיר בוצע בה, אסרו את מי ששר אותו והובילו אותו "על גבי טנק אל בית המעצר"…
בימי ראשית המדינה היו שלל סיבות שבעטיין צנזרו שירים. למשל – החשש מפני פגיעה ביחסים עם מדינות זרו, שבגללו אסרו על השמעה של שירים שהופיעה בהם המילה "כושי", שמא יתעורר זעמן של מדינות אפריקה. סיבה אחרת הייתה – החשש מפני "פגיעה בציבור הישראלי וביסודות שעליהם הוא מושתת". לכן אסרו על השמעת השיר "הסלע האדום" – שמא יתפתו צעירים לעבור את הגבול לירדן, ולהסתכן. שיר אחר שצונזר מאותה סיבה, וזאת כעבור כמה עשרות שנים, היה "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, שיצא ב־1989, שנתיים לפני שפרצה מלחמת המפרץ. בימי המלחמה חששו שהשיר יעודד את תושבי תל אביב לעלות לגג כדי לצפות בטילים, במקום למצוא מחסה במרחב המוגן. הרשויות חששו גם שהשיר יפגע במורל הלאומי, כי הפלסטינים נהגו להביע שמחה על הפגיעה בערי ישראל באמצעות ריקודים על גגות בתיהם…
שירים אחרים צונזרו מחשש שיגרמו לקיטוב פוליטי, לכן אסרו להשמיע את השירים מתוך "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין וההצגה ירדה מהבמה אחרי תשע עשרה פעמים בלבד.
עוד עילה לצנזורה על שירים הייתה – ביקורת על מדיניות הממסד. לפיכך נאסרה ההשמעה של השיר "המשכורת", כי נטען שהוא "מעודד השתמטות ממס".
מסתבר שבתקליטייה של קול ישראל היו רשימות מסודרות של שירים, וגם של תקליטים שלמים, שאסור היה להשמיעם. ליתר ביטחון גם שרטו חלק מהתקליטים, כדי לוודא שלא יהיה אפשר לטעות ולהשמיע אותם, אפילו במקרה…
"פגיעה במורל" לכאורה יכלה להיות גם לשירים שעסקו בשאיפה לשלום. כך למשל יצא ב־1998 מפקד המכללה לביטחון לאומי דאז, האלוף יעקב עמידרור, בקריאה נגד שני שירים שביצעו להקות צבאיות: "המלחמה האחרונה", ו"חורף 73". "ללהקות הצבאיות אסור לשיר שירים המבטיחים שלום", אמר האלוף, והוסיף כי "השיר הזה [חורף 73] הוא שקר. לא הבטחנו יונה עם עלה של זית, לא הבטחנו שלום… לא הבטחנו שזאת המלחמה האחרונה." את הדברים אמר, לפי פטקין, "במהלך יום עיון לקצינים בכירים בנושא מלחמת יום הכיפורים", והם "הכו בתדהמה את הנוכחים שנותרו בשתיקתם, וחוללו סערה ציבורית", מיד אחרי שהודלפו לתקשורת.
קטגוריה נוספת שבעטיה צונזרו שירים הייתה "פגיעה אישית בפוליטיקאים". על מי נכתב השיר "הפשפש עלה למעלה" ומה עלה בגורלו? ומי כתב שיר שהופיעה בו השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", כיצד התייחסו אליו, ולמי התכוון היוצר?
שירים אחרים נפסלו בשל טעויות בעברית. כך למשל נאלצה מירי מסיקה להקליט שיר שלם מחדש, בשל ארבע טעויות הגייה שהיו בו. מסיקה זעמה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא לציית לתכתיב.
ההקפדה היתרה על עברית נכונה ומדויקת התפוגגה אחרי שהחלו להעלות לשידור חי מאזינים שהגיבו או שוחחו עם מגישים מהרדיו. הפער בין העברית התקנית לבין זאת המדוברת החל לשוות לדברי המגישים צביון נמלץ ומגוחך, כך נטען, ובשנים האחרונות גם המגישים – ברדיו ובטלוויזיה! – כבר לא מקפידים על עברית שמצייתת לכללי הדקדוק וההגייה.
מעניינות במיוחד האבחנות של פטקין בנוגע לצנזורה העצמית שהפעילו (ומפעילים גם היום!) יוצרי שירים, שמא תיפגע פרנסתם. רבים מהם מעדיפים להימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות נפיצות, או מפזמונים שתמליליהם בוטים, מיניים, מעודדים את תרבות האונס או מבטאים אותה.
לדעתה של פטקין גם כיום יש לרדיו כוח עצום, ופסילה של שיר היא "מכת מוות" מבחינתו. גם המעבר לעולם הדיגיטלי לא מחליש את כוחו של הרדיו, שכן "רובנו מעדיפים להקשיב לשירים שנדמה לנו שכולם מאזינים להם", לדבריה.
לפני שקראתי את ספרה של פטקין לא נתתי את הדעת לעוצמתו הרבה של הרדיו, ולכוחו לחרוץ גורלות של אמנים. הסיפורים השונים הנוגעים בפזמונים שנעלמו מהתודעה מרתקים.
הנה למשל סיפורו של שיר ששמו "זמורות ישנות". את מילותיו כתב דן אלמגור, והלחין אותו יזהר כהן, ב־1990. בשיר מסופר על מקרה מזוויע שקרה בשנת 1913, ומתאר את מציאות החיים של נשים תימניות בארץ. שתיים מהן ש"עבדו במטעים של היהודים האשכנזים המקומיים" קוששו בסוף יום העבודה זמורות יבשות כדי לחמם לעצמן מים, "אך אף על פי שזמורות אלו היו לפסולת, נהגו בעלי המטעים להענישן בקנסות כספיים ובאלימות פיזית. באחד המקרים הידועים, שעליו מדובר בשיר, קשר האיכר יונתן, בנהּ של בתיה מקוב, ממקימי רחובות, שתי נשים תימניות בידיהן ובקרסוליהן זו לזו ואל זנב חמור וגרר אותן על הארץ כל הדרך אל מרכז המושבה, תוך שהוא קורא אל כל התושבים לצאת מבתיהם ולצפות בפועלות שנתפסו בקלקלתן".
הזוועה נמשכה כעבור עשרות רבות של שנים, כי ב־1982, כשהשיר נכתב ונועד להיות חלק מההצגה "ילדי הכרך", שסיפרה על תולדות יהודי תימן בארץ ישראל, הורה מזכ"ל ההסתדרות דאז, ישראל קיסר, להוציא את השיר מההצגה ולהשתיק את הפרשה, כי "יותר טוב שלא ידעו, אם הם לא יודעים, האשכנזים, אז שלא ידעו, לא צריך לדבר על זה ולא צריך לעשות גלים". דן אלמגור סיפר שכך נאמר לו, ושכעס מאוד על הדברים. "העיקר היה לשמר את התדמית הנוחה של התימנים, הגוצים, החרוצים, והמרוצים, עם האופי הנוח."
כעבור שמונה שנים צונזר שוב השיר במסגרת שידורי יום העצמאות, שהוקדשו לסיפורי־עדות. בשעה שהייתה אמורה לעסוק בעדה התימנית, בוטלה התוכנית והעלו במקומה, במפתיע, ברגע האחרון, את סיפר העלייה מדרום אפריקה. "צלצלתי לקול ישראל", סיפר דן אלמגור כשנוכח בשינוי ממש כשזה התרחש, "ואמרו לי שהייתה הוראה 'מלמעלה' להזיז את השידור לאחת בלילה. לא הודיעו שהתוכנית על התימנים תזוז, פשוט לא שידרו את זה."
אמנם התוכנית צולמה, אבל לקלטת הצמידו תווית "לא לשידור"…
רשימת הצעות החוק, ההחלטות, התקציבים, השינויים הפרסונליים, המעשים וההימנעות מעשייה שמפורטת בעמודים האלה מזעזעת כשלעצמה, אבל היא עוד עושה חסד גדול עם הממשלה הנוכחית. היא רק הביטוי הטכנוקרטי הראשוני, קצה הקרחון החשוף של תפיסת עולם מגובשת, שמתנגדת באופן עמוק לכל חירות, מעורבות או כוח בידי נשים. זו רשימה מבהילה, אבל מבהיל הרבה יותר לחשוב כיצד היא תתארך ותתפתח מרגע שיוסרו המחסומים המשפטיים והפוליטיים שעוד מחזיקים מעמד.
המשיחיות והדתיות הקיצונית אינן מתבטאות רק בייהוד השטחים, בבנייה מחדש של הר הבית או בהגדלת קצבאות האברכים. הן טומנות בחובן, מעצם הווייתן, גם "החזרה" של הנשים למעמדן הישן בהיררכיה הפטריארכלית. בראש ובראשונה הרחקה שלהן מכל השפעה או מעורבות במערכת השלטונית, אחר כך בתוך הבית פנימה. לא בממשלה, לא בצבא, לא בפיקוח הרגולטורי, לא בהנהגה של חברות ציבוריות, לא בשום מקום שאליו הן הצליחו לחדור אחרי מאבקים קשים וממושכים. נשים מורחקות, בגלוי, ללא הסתרה, מכל שותפות במעגל קבלת ההחלטות.
הרשימה המכוערת שכאן היא רק ביטוי חלקי למצע האידאולוגי של הקואליציה, שהיטיב לנסח אבי מעוז: "התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה". הדברים האלה, כמו גם הגזענות והמיזוגיניה הבוטה שנדפו משלל התבטאויות אחרות שלו ושל חבריו, לא הרחיקו אותו מהשררה. להפך. הוא ממשיך להחזיק בעמדת הכוח, מרופד ב־285 מיליון שקל שיוקדשו למירור חייהם של כל אלה שיבקשו לבנות כאן חברה שוויונית.
הקואליציה הנוכחית יושבת על מסד של עליונות דתית ותפיסת עולם אנטי־נשית עמוקה. בכל הקשור לזכויות נשים ולמעמדן, הממשלה הזו היא ממשלת ריאקציה שלא היתה כמוה בישראל. להבדיל מכל הממשלות בעשורים האחרונים, לרבות אלה של בנימין נתניהו, היא כלל לא הציבה לעצמה את קידום הנשים כיעד. אין אפילו מראית עין, והתוצאה היא רגרסיה מהירה וכואבת. וכמעט מטריף לראות איך החברות המעטות שנותרו בממשלה לא רק שלא נאבקות למען נשים, אלא נותנות יד בגלוי לרמיסת הישגיהן.
רק שבעה חודשים חלפו מהשבעת הממשלה, והם הוקדשו בעיקרם לריסוק מערכת המשפט. אם הריסוק יצליח, הקואליציה החרדית־משיחית תתפנה לרסק עוד יותר את מעמדן של הנשים בישראל, בחסות התקרבנות מתמדת, תחושת עליונות ושליחות אלוהית. רק מאבק נחוש יעצור את השיטפון.
שבעה חודשים של הסתערות פרועה על מעמדן וזכויותיהן של נשים
ההסכמים הקואליציוניים, סוף 2022
לא למאבק באלימות
ישראל עמדה לחתום על אמנת איסטנבול, יוזמה בינלאומית למאבק באלימות כלפי נשים שמאגדת כבר עשרות מדינות, ונסוגה בלחץ הציונות הדתית.
אפליה לפי חוק
הקואליציה הסכימה לתקן את חוק איסור אפליה כך שיתיר להפלות במתן שירותים ובמכירת מוצרים מטעמי אמונה דתית, ויאפשר אפליית להט"בים, ערבים ונשים (בגלל לבושן, בסירוב למכור אמצעי מניעה וכו').
טיפול בתינוק זה לאשה
הממשלה גנזה את היוזמה להאריך את חופשת הלידה לאבות בשבועיים (שאותם לא יוכלו להעביר לאם), שנולדה בממשלה הקודמת.
האלימות תמוגר פחות
התקציב שהוקצה למאבק באלימות במשפחה ב־2023 עומד על 230 מיליון שקל – 20 מיליון שקל פחות מהמלצת מבקר המדינה.
ינואר
רחצה בהפרדה
הצעות חוק של משה גפני ואחרים מבקשות לחייב שעות רחצה בהפרדה מגדרית בחופים, בגנים לאומיים ובשמורות טבע, שלא יפחתו מ־15% משעות הפעילות.
הפרדה באקדמיה
המל"ג מרחיבה את ההפרדה באקדמיה, והוחלט להקים שלושה קמפוסים חדשים ללימודים בהפרדה מגדרית, מתקציב המדינה.
פברואר
צניעות בכותל
הצעת חוק של ח"כ אוריאל בוסו מבקשת לאסור תפילה מעורבת בכותל, ולבוש לא צנוע, קריאה בתורה ותקיעת שופר בעזרת הנשים. העונש: חצי שנת מאסר או קנס של 10,000 שקל. הוקפאה בזכות הלחץ הציבורי.
מרץ
איזוק אלקטרוני 1
בלחץ השר איתמר בן גביר, הקואליציה מפילה את חוק הפיקוח האלקטרוני למניעת אלימות נגד נשים, לאחר שכבר עבר בקריאה ראשונה בממשלה הקודמת.
אפוטרופסות בסימן שאלה
הצעת חוק של טלי גוטליב מבקשת לבטל את האפוטרופסות על ילדים עד גיל 6, שניתנת כיום באופן אוטומטי לאם.
חסימת תרומות
הצעת חוק של ח"כ אריאל קלנר מבקשת לחסום תרומות לעמותות מ"ישות מדינית זרה" – מדינה, האיחוד האירופי או האו"ם, למשל, ומסכנת את קיומם של הארגונים החברתיים, כולל ארגוני הנשים.
מאי
חינוך לא חינם
הבטחת הבחירות הגדולה לחינוך חינם מגיל 0 מומרת לנקודות זיכוי להורה עובד. נשים שמטפלות בילדים בבית (עבודה שקופה) לא ייהנו מנקודות הזיכוי.
יוני
אל תלכו לפוליטיקה
השרה לקידום מעמד האשה מאי גולן גונזת קמפיין שנועד לעודד נשים להתמודדות בבחירות המקומיות.
איזוק אלקטרוני 2
בן גביר מגיש את חוק הפיקוח האלקטרוני בגרסה מרוככת, שתקשה להוציא צו לאיזוק גברים אלימים.
פירוק מעמד האשה 1
מנהלת הרשות לקידום מעמד האשה איילת רזין בית־אור נאלצת לפרוש אחרי שנה וחצי בלבד, לבקשת השרה מאי גולן — שזה הצעד הראשון שלה בתפקיד.
עוד נשק
בן גביר חושף רפורמה שעיקרה הקלה בקבלת רישיון לנשיאת נשק לכל מי ששירת כלוחם. אם תושלם היא עתידה להוסיף עוד עשרות אלפי רישיונות ולפגוע באופן קשה בביטחון האישי של נשים במרחב הציבורי ובבתים אלימים.
זנות בחופשיות
אכיפת חוק הזנות הידרדרה השנה לשפל חסר תקדים של 534 קנסות בלבד לצרכני זנות בחצי השנה החולפת, לעומת 2,840 קנסות ב־2022.
יולי
ניטור זכויות
אבי ("התרומה הגדולה של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה") מעוז מוציא לדרך את הרשות לזהות לאומית יהודית, שתספק אמצעים לקידום הדתה ולמעקב וניטור של פעולות לקידום זכויות נשים, להט"ב ומיעוטים.
רק זכר
נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ מודיע כי טפסים, מודעות ומסמכים רשמיים מטעם הנציבות ישתמשו מעתה בלשון זכר בלבד. ההחלטה תמנע פנייה ישירה לנשים באמצעות לוכסן (מהנדס/ת, מתכנת/ת וכדומה).
על רקע לאומני
החוק להחמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני, שמבחין בין מניעים לתקיפה, עבר בקריאה ראשונה. ההחמרה ה"לאומנית" הופכת עבירות מין "רגילות" לפחותות בחומרתן, אף שהפגיעה בקורבן זהה.
פירוק מעמד האשה 2
אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק לפירוק הרשות העצמאית לקידום מעמד האשה והפיכתה לרשות פוליטית הכפופה לשר או לשרה שמחזיקים במשרד.
מזונות ברבני
הצעת חוק של המשרד לשירותי דת מבקשת לתת לבתי הדין הרבניים סמכות לפסוק במזונות ילדים (שכיום נקבעים בביה"ד למשפחה). השינוי יכפיף את המזונות לדיני ההלכה ועלול לשמש מנוף לחץ נוסף על נשים לוויתורים בדרך לגט.
רבנים, רבנים, רבנים
הממשלה חושפת את תוכניתה להוסיף עוד 549 רבני ערים ושכונות, כולם גברים מיותר לציין.
רפורמיות החוצה
הצעת חוק של שמחה רוטמן דורשת להכפיף רבני יישובים ושכונות לרבנות הראשית כסמכות בלעדית, מה שיעלים פרקטיקות קהילתיות ששילבו נשים בטקסים ובתפילות.
שדולה בלי נשים
השדולה למען האשה הדתית והחרדית כונסה כדי לדון ב"זכות להפרדה מגדרית", אך ארגוני נשים לא הורשו להשתתף בדיון.
אלימות כלכלית
הממשלה מסרבת לקדם הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית שעברה בעבר בקריאה ראשונה כחקיקה ממשלתית.
"אם הממשלה לא מכירה בזה שנשים חוות אפליה, איך היא תילחם באפליה הזאת?"
עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה
X
"הפגיעה בנשים מתרחשת כרגע בעיקר בשתי חזיתות. האחת היא המוסדית — יש פה החלשה קריטית של הגופים שפועלים בתחום — הרשות לקידום מעמד האשה, הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הבאה בתור עלולה להיות הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה. החזית השנייה היא שיש נסיגה בהכרה שיש אפליה של נשים. לא רק שנשים פחות מיוצגות, אלא גם רואים שאין הכרה באפליה שהן חוות — ואם יש נסיגה בהכרה באפליה, מה הסיכוי שיילחמו באפליה?".
מה כוללת הפגיעה המוסדית?
"היא כמובן חלק מהמהלך הגורף של הממשלה של פגיעה במוסדות המקצועיים, בשומרי הסף. והיא מתחברת גם לביטול עילת הסבירות — החשש הוא שאחרי הביטול שלה הדרג הנבחר ייטול את הסמכויות מהדרג המקצועי. ואת זה אפשר לראות כבר עם הרשות לקידום מעמד האשה. זו רשות עם מעט סמכויות, מעט תקציבים, ובכל זאת היא היתה גוף מקצועי שהתמחה בנושאים האלה, שהשמיע קול היכן שצריך, והיא הצליחה לעשות לא מעט במשך השנים, להיות הגוף שאחראי לזכויות נשים, שמספק חוות דעת מגדריות, שמקדם שילוב נשים, ששם על השולחן את כל הנושאים האלה. עד היום החוק העניק את הסמכויות בנושאים הללו למנהלת הרשות, שהיתה צריכה להציג ניסיון של שנים בתחום, וכעת, בהצעת חוק שאושרה בקריאה טרומית, מפרקים את הרשות ומעבירים את הסמכויות למשרד לקידום מעמד האשה, כלומר לשרה מאי גולן, ולמשרד ולשרה אין אותו הניסיון והכלים המקצועיים של הרשות (וגם אם היתה מגיעה שרה עם ניסיון מתאים, הרשות צריכה להישאר הגוף המקצועי). וכל זה קורה כשממילא אין ייצוג מספק לנשים במשרדי הממשלה, בתפקידים בכירים. לפחות היה להן קול מסביב לשולחן דרך הרשות, זה קול קריטי, והוא נפגע עכשיו".
פירוק הרשות הוא אכן דוגמה, כפי שאמרת, להעברת סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הנבחר. אבל מה המשמעות של זה בשטח? איפה, למשל, זה ישפיע?
"בואי נסתכל על החוק מ־2005 שמחייב גופים ציבוריים — ועדות חקירה למשל, או ועדת הקורונה של המל"ל — לשלב נשים, וממגוון קבוצות אוכלוסייה. כשהוא נחקק שיעור הנשים בגופים כאלה היה בין 0% ל־10%. הרשות ליוותה את יישום החוק הזה במשך שנים, היו גם עתירות לבג"ץ, ובשיא ראינו כבר ייצוג של 30%-40% נשים. זה קרה בזכות יצירה של מאגר של מועמדות מתאימות לתפקידים שונים, בדומה לנבחרת הדירקטורים. נשים מגישות מועמדות כללית, והרשות לקידום מעמד האשה היא שבוחנת את המועמדות האלה כדי לשלב אותן בגופים ציבוריים. הרשות היא הסמכות המקצועית לכך".
וכשזה יעבור לידיים של השרה?
"כשמאגר המועמדות הזה יעבור לשרה, השיקולים יפסיקו להיות מקצועיים. אז זו דוגמה לחוק שנשים הובילו למען נשים, שסמכות מקצועית דאגה ליישום שלו, ועכשיו התשתית הזאת, שנבנתה במשך שנים, עוברת פוליטיזציה. ולא משנה מי השרה, זה נכון לכל מי שתעמוד או שיעמוד בראש המשרד — נשים שהן לא מהצד הפוליטי של השרה יחששו להגיש מועמדות".
תני עוד דוגמה.
"הרשות נותנת חוות דעת מגדריות על חקיקה — ח"כים שרוצים עמדה מקצועית שמבהירה מה ההשלכות של החוק שלהם על נשים לעומת ההשלכות על גברים, או מה ההשלכות על נשים מאוכלוסיות מסוימות, מקבלים את זה מהרשות. כשזה יהיה כפוף לשרה, הם לא יבקשו את זה, כי ברור שהקריאה תהיה פוליטית ולא מקצועית".
"בדיונים על הקמת הרשות לקידום מעמד האשה ובחוק עצמו יש התייחסות מפורשת לזה שיש אפליה. בחוק החדש שמבטל את הרשות אין שום הכרה באפליה. זה לא קיים"
אילו עוד "שומרי סף" של נשים ייפגעו?
"הפגיעה האנושה הבאה היא בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, כבר עכשיו לא מגיעים לדיון בה דברים שצריכים להגיע לדיון. כך, שני גופים שעל פניו יש להם מקום שולי ובכל זאת הם מצליחים לקדם את הנושא ייהפכו לזניחים, כמעט לא קיימים".
ואיך זה מתחבר לביטול עילת הסבירות?
"עד היום ההחלטות שבסמכות הרשות לקידום מעמד האשה היו חשופות גם לפיקוח של בית המשפט. ברגע שהן יעברו לשרה ויבטלו את עילת הסבירות, כל ההחלטות שנוגעות לנשים יהיו מחוסנות מביקורת של בית המשפט. השרה תוכל להחליט כל החלטה, בלי פיקוח. כלומר בינתיים מעבירים סמכויות מהדרג המקצועי לדרג הפוליטי, וברגע שלא תהיה עילת סבירות — ההחלטות של הדרג הפוליטי לא יהיו כפופות לשום ביקורת. אם נחזור למשל למאגר הנשים המועמדות לתפקידים ציבוריים, השרה יכולה לקבל החלטות לא סבירות באופן קיצוני, ולא יהיה מה לעשות עם זה".
נדמה שנשים הן תמיד מהנפגעות הראשונות.
"פגיעה בנשים היא תמיד סמן לנסיגה בדמוקרטיה. כשהממשל האמריקאי בודק אילו מדינות על סף מלחמה או סכסוך, אחד ההיבטים הנבחנים הוא השוויון בין נשים לגברים. הפרדה, למשל, היא סימן לנסיגה משמעותית בדמוקרטיה. אז כן, רשויות שעוסקות בזכויות נשים, שהן ממילא לא מאוד חזקות, לרוב נפגעות ראשונות".
ומהו אותו שינוי תודעתי שדיברת עליו, הנסיגה בהכרה באפליה?
"זה הסיפור המרכזי השני, השינוי בנרטיב של מצב הנשים. יש כעת נסיגה מוחלטת. קראתי לאחרונה את הפרוטוקולים של הדיונים על הצעת החוק להקמת הרשות לקידום מעמד האשה, הצעה שבנימין נתניהו הציג ב־1998 ושהובילה להקמת הרשות. מדברים שם על אפליה ברורה, זה מובן מאליו שיש אפליה, זה כתוב בדברי ההסבר של החוק. כל הרשות הוקמה מתוך הכרה באפליה, וזה קרה אחרי שישראל הצטרפה לאמנה של האו"ם למאבק באפליה של נשים. אז בחוק הקיים מיגור האפליה הוא יעד מרכזי, ואילו הצעת החוק הנוכחית משמיטה את היעד הזה. המונח הזה בכלל לא קיים כאחד היעדים של הרשות, וזה גם לא בא לידי ביטוי בדברי ההסבר לחוק. אין שם שום הכרה באפליה. זה לא קיים".
וזה מתחבר לירידה בייצוג הנשים במשרדי הממשלה, כשרות ומנכ"ליות.
"וזה לא רק עניין מספרי, תראי איזה משרדים נשים מקבלות — כמעט כולם תיקים פחות מרכזיים, חלק מהם תיקים חסרי תקציב וחסרי השפעה בתוך הממשלה. אז יש חוסר הכרה באפליה גם במינויים וגם כאמור בהצעת החוק עצמה שעוסקת בדיוק בנושא הזה. אם לא מכירים באפליה, מה הסיכוי שיאמצו את הכלים הנכונים כדי להתמודד איתה?".
אין בהצעת החוק הזאת שום דבר טוב?
"יש בה התייחסות למאגר מידע שיספק נתונים על מצב הנשים, זה טוב. מחייבים משרדים לעשות ניתוח מגדרי של התקציב, אבל בלי רשות מקצועית מי יעשה את זה? אז כשאת מסתכלת על ההחלשה המוסדית, המכלול הרבה יותר מדאיג מכמה נקודות חיוביות".
ולצד הפגיעה במוסדות והשינוי התודעתי, יש צעדים נוספים.
"חוק בתי הדין הדתיים הוא אחד הדברים המדאיגים. הוא מבקש להעניק סמכויות בוררות לבתי דין כאלה, שבהם כמובן אין נשים דיינות — אז ברור שזה מקום מפלה, והדבר האחרון שצריך זה לתת לו עוד סמכויות. חיזוק בתי הדין הדתיים הוא פגיעה בשלטון החוק — זה פירוק מוסדי, 'תגידי לי באיזו דת את ואני אגיד לך מה הדין שחל עלייך' — והוא פוגע בנשים הכי מוחלשות. ראו למשל שכשפסקו לפי הדין הדתי בהקשר של דיני עבודה, פגעו בזכויות שלהן. כאמור, הנשים הן תמיד מהראשונים שנפגעים".
"הפגיעה בנשים נהפכת ללגיטימית"
עינת פישר־לאלו, מנכ"לית שדולת הנשים
X
"אנחנו עדות לתהליך מפחיד ולהידרדרות מהירה בהישגים שכבר הצלחנו לקדם בדרך לשוויון מגדרי בישראל. יש כיום תת־ייצוג בממשלה ובפקידות הבכירה, פיטורים של נשים בכירות ומוכשרות; שורה של צעדים וחוקים שמחזירים אותנו עשורים אחורה, כגון הרצון להרחיב את סמכויות בית הדין הרבני וכעת גם להעביר לו את הסמכות לפסוק בענייני מזונות; יש אוזלת יד במאבק באלימות נגד נשים; רוצים לבטל את הרשות לקידום מעמד האשה ומציעים חלופה שבהגדרתה בחוק לא כוללת התייחסות לשוויון מגדרי, לאפליה ולאלימות נגד נשים; וההפיכה המשפטית כמובן מותירה אותנו חשופות מול שלטון שמבקש כוח בלתי מוגבל ולא רואה את הנשים, לא סופר 51% מהאוכלוסייה.
"אנחנו חייבות להבין את ההשלכות המיידיות של כל הצעדים האלה על האווירה הציבורית. בחברה שבה מפטרים נשים בכירות, מבטלים את הרשות לקידום מעמד האשה ומדירים נשים משולחן קבלת ההחלטות — הפגיעה בנשים בזירות אחרות נהפכת ללגיטימית. זה לא מקרי שאנחנו רואות למשל יותר נשים שנדחקות לאחורי האוטובוס, התנכלויות לנהגות אוטובוס, יותר אירועים בהפרדה שהופכים ללגיטימיים ולצערנו גם עלייה באלימות במשפחה.
"תהליך הפגיעה בזכויות נשים שקורה כאן בחודשים האחרונים פוגע בכל החברה הישראלית, בחוסן החברתי, בערכי השוויון ובתפקידה של המדינה להבטיח חופש וביטחון אישי לכל אזרחית".
"כשבקואליציה אין נשים, זה משפיע על כל ההחלטות שלה"
פרופ' רות הלפרין־קדרי, מרצה בכירה למשפטים וראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה באוניברסיטת בר־אילן, פעילה בינלאומית למען זכויות נשים, בין השאר בוועדה של האו"ם למאבק באפליה של נשים (CEDAW)
X
"אנחנו רואות נסיגה ברורה בייצוג נשים במוסדות השלטון, אחרי שנים של התקדמות. יש רק שש שרות, ורק שתיים מהן מחזיקות במשרדים שאפשר להתייחס אליהם ברצינות" — תחבורה והגנת הסביבה —"ויש ירידה באופן כללי במספר הנשים בקואליציה".
טוב, בקואליציה יושבות מפלגות שבהגדרה אין בהן נשים. אבל מה המשמעות של כל זה?
"כשהמפלגות הדתיות מתחזקות יש לזה השפעה גדולה בעצירת מהלכים לקידום נשים. המפלגות הדתיות הן החסם הגדול ביותר בפני התקדמות והזרז הכי גדול לנסיגה, וכאשה דתייה זה תסכול קיומי מבחינתי לראות איך הדת נהפכת לכוח הדכאני ביותר נגד נשים. קואליציה שנשלטת בידי כוחות פונדמנטליסטיים מקדמת הרחבה של הסמכויות של בתי הדין הרבניים, לצד חקיקה שתתיר אפליה מטעמי דת, למשל. והיא מדברת בשפה שמכוונת רק לגברים — זה הרבה יותר מהסרת הלוכסן ממודעות הדרושים. יש קשר הדוק בין השפה למציאות, בטח בשפה ממוגדרת כמו עברית. כשאת מסתכלת היום על המרחב הציבורי את רואה מי מחזיקים בעמדות הכוח, ואת רואה מחיקה טוטלית של נשים. ואין לי ספק שגם שינויים בנושא של הפסקות היריון עוד נראה. וישנה הדוגמה של אמנת איסטנבול".
מהי הדוגמה של אמנת איסטנבול, האמנה הבינלאומית נגד אלימות כלפי נשים, שבין השאר קובעת שפגיעה בהן היא בעיה של כלל הציבור?
"על האמנה הזאת, שקובעת סטנדרטים למניעה של אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה ולטיפול בנושא, חתומות 45 מדינות, ו־38 מדינות אשררו אותה. טורקיה היתה הראשונה להצטרף — וגם הראשונה לפרוש. הונגריה חתומה על האמנה אבל לא אשררה אותה. פולין אשררה, אבל הפרלמנט הפולני כבר פועל כדי לפרוש. ישראל כמעט הצטרפה, בשלהי ממשלת בנט־לפיד. זה היה מהלך שהובלנו במרכז רקמן, עבדנו על זה שש שנים. כשיאיר לפיד היה שר החוץ, גדעון סער שר המשפטים ומאיר כהן שר הרווחה הם פנו למועצת אירופה כדי שתזמין אותנו להצטרף, ומי שעיכב את זה אז היו כוחות חזקים מימין, אותם כוחות שמרניים שבשלטון כיום ושאז לחצו על איילת שקד, אחרי שהיא עצמה תמכה ביוזמה כשהיתה שרת המשפטים. מי שהוביל את הקמפיין נגד ההצטרפות הוא פורום קהלת, ומי שיצא נגדה בוועדה לקידום מעמד האשה היה שמחה רוטמן. הוא עשה אז מעין כינוס תחת השם 'הקללה מאיסטנבול', והרטוריקה שבה הוא השתמש היא אחד לאחד הרטוריקה שרג'פ טאיפ ארדואן השתמש בה כדי לפרוש מהאמנה, והרטוריקה של ויקטור אורבן ושל המתנגדים בפולין. הסיפור הזה, של חסימת האפשרות להצטרף לאמנה, ממחיש איך הציבור הראשון שנפגע מעליית כוחות שמרניים קיצוניים הוא נשים. ואפשר להסתכל על טורקיה, הונגריה ופולין כדי להבין לאן עוד נלך, מה יקרה לחקיקה שנוגעת לאפליה, לשוויון ולייצוג הולם".
בתוך התהליכים האלה, מה מקומו של הפמיניזם הדתי שצמח מאוד בעשורים האחרונים?
"בשניים־שלושה עשורים אחרונים יש מהפכה של פמיניזם דתי, והנשים שהן חלק מהמהלך הזה מבקשות לתפוס יותר מקום בהנהגה של הציבור הדתי. הפמיניזם הדתי מייצג השקפה מכילה, לא קיצונית, שמבקשת להטמיע ערכים ליברליים. ככל שההנהגה הדתית הגברית מקשיחה את עמדותיה וחוברת למגמות כלל־עולמיות של נסיגה במעמד הנשים ומתקפה דתית נגד נשים, כך הכוחות הנשיים הדתיים מתעצמים. התקופה הנוכחית עשויה להיות נקודת מבחן ליכולת שלהן להשפיע מבפנים כדי להיאבק בהשפעה ההרסנית של הכוחות הפונדמנטליסטיים על היהדות, על הנשים ועל החברה בישראל".
ד"ר שרי אהרוני, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
X
"מנהלים עכשיו דיון על הלוכסן (שמאפשר לפנות במסמכים רשמיים, למשל מכרזים, גם לגברים וגם לנשים), ואנשים חושבים 'מה, זה בסך הכל לוכסן'. אבל לא, זה לא לוכסן, זה חלק מסל שלם של צעדים שישפיעו על חיינו. הלוכסן הזה ישפיע על ההכנסה של נשים, על העצמאות הכלכלית שלהן, על העוני, ואמהות בעוני זה אומר ילדים בעוני.
"כלומר צריך להבין שלהחלטות שנוגעות למדיניות יש השפעה ישירה על החיים האמיתיים. למכלול של כל החוקים והרפורמות השמרניות שאנחנו רואים עכשיו תהיה השפעה ישירה על היומיום שלנו. בתוך עשר שנים נראה צבר של מגמות כאלה — ירידה בהשכלה של נשים, בעיקר בהשכלה גבוהה, עלייה ברצח של נשים, אין ספק שזה יקרה. אולי נראה עלייה בתמותת אמהות בלידה, אולי ירידה בתוחלת החיים של נשים. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה יהיה המדד למצב המידרדר, אבל נראה דברים שאנחנו לא מדמיינות".
למה?
"כי עלול להתפתח משבר כלכלי, ויחד עם המשבר הפוליטי הוא יוביל לצמצום במשאבים ציבוריים וזה יפגע בבריאות, בחינוך וברווחה. במצב כזה, של פגיעה בתשתיות האלה בתוך משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית, יש סבירות גבוהה לפגיעה בבריאות ובתוחלת החיים, וכמובן בהכנסה, בהשכלה ועוד".
וזה כבר לא בגלל הלוכסן.
"לא. זה בגלל השחיקה הגדולה במנגנונים שנועדו להגן על נשים ולקדם את מעמד האשה".
איך נראית השחיקה הזאת?
"צריך לחזור להתחלה. מאז שישראל אשררה את האמנה של האו"ם נגד אפליה של נשים (CEDAW), ב־1991, המדינה הקימה שורה של מנגנונים שפעלו לקידום נשים. מוסדות רשמיים, רשויות מאורגנות שמקבלות תקציב מהמדינה ומתוות מדיניות. זה חלק מהחובה של מדינות שמצטרפות לאמנה, להקים גופים שיקדמו את השוויון בחינוך, בפוליטיקה וכו'. בישראל הוקמו מאז הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת (92'), האגף לשוויון מגדרי בנציבות שירות המדינה (95'), והרשות לקידום מעמד האשה (98'), ולצדם עוד פונקציות קטנות יותר, כגון יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, המועצה לקידום נשים במדע, המועצה הלאומית לבריאות האשה. כל התהליכים האלה — האמנה, הגופים שקמו — יצרו את התשתית לקידום הנשים, והביאו לקפיצה בכל הזירות: בחקיקה לקידום נשים, במדיניות, בביצוע, בצמיחת ארגוני נשים בחברה האזרחית. היה תור זהב בקידום זכויות נשים בישראל. במקביל יותר נשים רכשו השכלה, השתלבו בשוק העבודה, בתפקידים מקצועיים. לאמצע העשור הקודם הגענו עם שיפור בכל המדדים האלה ובמדדים אחרים".
ואז מה קרה?
"המנגנונים האלה נשחקו. הרשות לקידום מעמד האשה נולדה כדי לקדם שוויון ולדחוף נושאים של חינוך, חקיקה, אכיפה, מניעת אלימות. היא היתה צריכה לתאם בין כל הגופים שמטפלים במעמד האשה ולהעמיד לרשות הממשלה את כל הכלים והמידע להשגת המטרות האלה, כולל למשל דיווחים מרשויות. ולאט לאט התחילו להטיל עליה עוד סמכויות, למשל להוסיף לכל חוק שעולה בכנסת חוות דעת שבוחנת את ההיבטים המגדריים שלו. זה ממש תיקון בחוק הרשות, אבל אי אפשר למלא אותו כמו שצריך כי אין מספיק כוח אדם. דרשו ממנה יותר, ולא היו לה מספיק משאבים, מספיק כסף, מספיק אנשי מקצוע עם כישורים וידע מתאימים. השיקולים הפוליטיים התחילו לחלחל, והאפשרות שלה לפעול ולהוביל מדיניות וכן הלאה נשחקה".
"אם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או את 'ערכי המשפחה', שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית, היא תוכל להשתמש במשרד כדי לעשות זאת. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה"
כלומר זה קרה גם בממשלות קודמות? ציינת את 2015 כשנת מפנה, מאז אנחנו בעיקר תחת ממשלות של בנימין נתניהו.
"בדצמבר 2014 ממשלת ישראל קבעה שהמדינה צריכה לייצר תוכנית פעולה לאומית לקידום מעמד האשה. ההחלטה הזו נועדה להעמיד אותנו בסטנדרט בינלאומי שנקרא NAP, כלי המדיניות הנפוץ בעולם לקידום שוויון מגדרי. מאות מדינות משתמשות בו, אבל בישראל, למרות ההחלטה לגבש תוכנית כזאת, עם יעדים מוגדרים ותקציב לשנים, כמו הנורמה בכל העולם — באנגליה למשל הם כבר בתוכנית הרביעית שלהם — לא גובשה שום תוכנית כזאת. וזו רק דוגמה אחת לשינוי הגדול כיום לעומת השנים של תור הזהב, של שטף הפעילות בנושא".
ועכשיו מבקשים לסגור את הרשות. אם היא נשחקה, אולי זה לא כזה נורא?
"מה שקורה עכשיו זה ממש הטקסט־בוק של תהליכים כאלה. השיטה של משטרים פופוליסטיים ואוטוריטריים בדורנו מבוססת על כמה שלבים, והראשונים הם ניסיון לרוקן מכל תוכן גופים שעוסקים בפעילות וערכים ליברליים. ממוסדות אקדמיה עד מנגנונים לקידום שוויון. מצמצמים משאבים כדי לייבש אותם ולמנוע מהם למלא את התפקידים שלהם, וכשהמנגנונים האלה מתרוקנים אפשר להטעין אותם בערכים חדשים. אז הממשלה רוצה לסגור את הרשות לקידום מעמד האשה כדי לחזק את המנגנון החדש שהם יצרו, המשרד לקידום מעמד האשה, שכפוף לסדר היום של השרה. ואם השרה רוצה לקדם את האשה היהודייה או לקדם את 'ערכי המשפחה', שזה חלק מהסל השמרני של הממשלה הנוכחית ושל הימין הקיצוני, היא תוכל להשתמש במשרד הזה כדי לקדם, למשל, ילודה בקרב נשים יהודיות, או תעסוקה של נשים מסקטור מאוד ספציפי. וכשהשרה הזאת שייכת לממשלה שמראש מדירה נשים, יש סיבה גדולה לדאגה".
מה כן היה צריך לעשות עם הרשות לקידום מעמד האשה?
"יכול להיות שהיה צריך לעשות בו שינוי, להגיד 'הגוף הזה לא עובד מספיק טוב, בואו נתקן אותו וניצור את תוכנית הפעולה הלאומית, בסטנדרטים של המדינות המפותחות'. אבל זה לא מה שקורה, במקום זה מחסלים אותו, בתוך סביבה שבה אין כמעט נשים שרות, או מנכ"ליות, ושיש לחץ להדרה של נשים מהמרחב הציבורי, וביסוס של סדר יום שמרני שהוא בגדול נגד נשים, או שמקדם רק נשים מסקטורים מסוימים, כפי שעושה השדולה החדשה למען האשה הדתית והחרדית. אז זה ההיגיון הרחב. הדמוקרטיה מבוססת על כך שפוליטיקה היא מרחב פתוח. כשרוצים לסגור אותו, זו בעיה".
בין השנים 1963 ו־1965 התקיים בגרמניה "משפט אושוויץ השני". קצינים ונגדים גרמניים הועמדו לדין על פשעיהם במחנה הריכוז.
הסופרת הגרמניה אנט הס כתבה רומן שבלבו מצוי אותו משפט. היא בוחנת בו את תגובותיהם של בני הדור השני לשואה, אבל לא מהצד שאנחנו מכירים ורגילים לפגוש, לא מצד הקורבנות, אלא מצד ילדיהם של הפושעים.
אווה ברוהנס, הדמות המרכזית ברומן, היא בתם של לודוויג, טבח, ואדית, שחלמה בצעירותה להיות שחקנית, אבל היא מסתפקת בעבודתה כמלצרית במסעדה המשפחתית הקטנה, "בית גרמני" שמה, שצמודה אל בית משפחת ברוהנס. יש לאווה אחות בוגרת ממנה, אנגרט, ואח קטן, שטפן.
אווה מאורסת לצעיר אמיד מאוד ששמו יורגן. הסיפור נפתח במפגש הראשון של יורגן עם הוריה של אווה, ובחששותיה שמא ההבדל במעמדות השונים של משפחותיהם ירתיע את יורגן.
זהו אם כן הקונפליקט הקטן שאתו מתחיל הסיפור: האם יורגן יתנשא מעל הוריה? האם יבקש את ידה עוד הערב?
אבל הקונפליקט האמיתי יתחיל בעוד כמה עמודים, כשאווה, ששולטת משום מה בשפה הפולנית (רק בהמשך ייוודע לנו מדוע!), מחליטה לשמש מתורגמנית במשפט העומד להיפתח: בני עמה שהשתתפו בזוועות שהתרחשו באושוויץ עומדים לדין. כוח טמיר, שאינו מובן לה, מושך את אווה אל אותו משפט, אל העדים הדוברים פולנית, שהיא מתרגמת את עדויותיהם, אל הדברים המבעיתים שהם מספרים, אל אומץ לבם ונכונותם לדבר על מה שעבר עליהם. אנט הס חסה עלינו, הקוראים, ואינה מאלצת אותנו לספוג את מלוא הזוועות, אלא רק את קצה קצותיהן, רק כדי שנקבל מושג כלשהו על מה שהתרחש שם ואז. היא, הסופרת, מתארת את הקהל ש"ציפה בצימאון לסנסציות חדשות", והיא לא תספק לנו אותן: לא כדי לזעזע, ולא כדי לעורר ריגוש חולני. המעט שהיא כן מזכירה נחוץ, כדי שנבין את התגובות השונות של הציבור הגרמני לפשעים. האם השומעים – בין אם אלה מי ששותפים למעשה עשיית הדין: השופט, הסנגורים, התובעים, ובין אם אלה מי שרק מאזינים, הקהל בבית המשפט עצמו, או בבית, מול הטלוויזיה – מזדהים עם האשמה? מבינים את משמעותה? האם הם מתנכרים למעשים? דנים אותם לכף חובה? או שהם מזדהים דווקא עם הפושעים, מבינים אותם, ומחפשים למענם הסברים ותירוצים?
יורגן, הארוס של אווה התנגד מלכתחילה לכך שהיא תשתתף במשפט כמתורגמנית. יש לו לא מעט הסברים: אישה שהוא מאורס לה אינה "צריכה" לעבוד (גם אם היא מאוד רוצה!). המשפט, העדויות שאווה נחשפת אליהן, פוגע בעצביה ומזיק לה. הוא מנסה לבלום אותה, למנוע ממנה להתחיל, ולגרום לכך שתפסיק, ככל שהמשפט מתמשך.
אבל אווה נחושה בדעתה. בשלב מסוים היא מוכנה אפילו לוותר על הקשר עם יורגן. משהו מתוכה כמעט מאלץ אותה להיות שם. לראות. לשמוע. להבין. להזדהות.
בשלב מסוים מתברר לה מדוע. והתגלית קשה מנשוא. סוד איום ונורא מעברה נחשף, והידיעה הבלתי נסבלת כמעט ממוטטת אותה.
אבל לא כולם מגיבים כמוה! למעשה, רוב בני עמה ממשיכים לעצום את העיניים. כשם שבזמן המלחמה לא התנגדו לפשעי המלחמה שהיו עדים להם, כשם שעצמו את עיניהם והעמידו פנים שהם לא רואים ולא יודעים, כך גם עכשיו הם מעדיפים להתעלם מהמציאות. לשכנע את עצמם שמדובר בבדותות, או בהגזמות.
הרי זה לא ייתכן! הם מסבירים לעצמם. כדי להרוג כל כך הרבה אנשים היה צורך בכמויות עצומות, בלתי אפשריות, של גז ציקלון!
ומה עם אלה שלא פשעו ישירות? האם גם הם אשמים? כששואלים את אווה מה בעצם הם עשו, היא משיבה תשובה סתמית, לכאורה: "כלום", היא אומרת. הם לא עשו כלום. ואז תוהה איך תוכל להסביר לבן שיחה "כמה אמת יש בתשובה הזאת" שהרי העומדים מנגד, השותפים בשתיקה, אלה שלא התנגדו, הם לא יותר טובים בעיניה מהרוצחים בפועל!
ומה באשר לפסיקתו של בית המשפט, לפיה "מה שהיה חוקי בעת ההיא אינו יכול להיות לא חוקי היום", ולפיכך "מי שרק מילא פקודות, הוא מסייע" – רק (!) מסייע, ואפשר לקבוע שהוא זכאי וחף מפשע? (והרי, כזכור, זה היה קו ההגנה של אייכמן: הוא רק מילא פקודות! וזאת לעומת פסק הדין של בית המשפט הישראלי בעקבות הטבח שעשו חיילי צה"ל בכפריים ערביים, בכפר קאסם, שבו נקבע כי אין לקיים פקודה בלתי חוקית בעליל, שאי חוקיותה מתנוססת "כדגל שחור מעל לפקודה" והיא נראית "ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'". האם הדגל השחור הזה ממשיך להתנוסס בישראל של שנת 2023? האם כולם מוכנים להבחין בו?)
והנה עוד שאלה שהרומן שלפנינו שואל: האם אפשר, האם מוסרי, "להטיל ענישה קולקטיבית על עם שלם"?
ומה יכולים לעשות מי שמרגישים אשמים, לא בשל עצמם, הם עדיין לא נולדו, או היו ילדים, אלא בשם הדור הקודם? גם אם הם מנסים לבקש סליחה – מי מסוגל, מי רשאי, להעניק להם אותה? הקורבן ששרד אומר על כך בזעם עצור: "הם רוצים שאנחנו ננחם אותם."
אכן, יש מעשים שאי אפשר, ואפילו אסור, לצפות שימחלו עליהם.
אנט הס מספרת לנו על כל אלה, ועושה זאת בכישרון ובמיומנות מרשימים. הספר שכתבה מרתק, סוחף, ומעורר מחשבות.
אחד היעדים האהודים ביותר על מטיילים ישראלים הוא, כידוע, איי יוון.
והנה לפנינו ספר שמאפשר לנו להגיע לשם, בלי לזוז מהכורסה, אפשרות שמתאימה במיוחד למי שדוגל (כמוני, רוב הזמן) בגישתו של פסואה, שאמר: "אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״… אבל דומני שבימים אלה, כשהטמפרטורות ביוון מגיעה ל־40 מעלות צלזיוס, גם למי שאוהב נסיעות מוטב לקרוא על איי יוון, במקום לטרוח ולהגיע אליהם בגופו.
מי מוזמן אם כן לקרוא את הספר שלפנינו? מי שמשתוקק לשוט, לשחות, להפליג, לדוג, להשתכשך, לצלול, להשתכר מיופיו של אור הירח הַנּוֹגֵהַּ מעל אפלת גלי הים ומעל הסלעים והחוף. אותו טייל־כורסה יכול לראות שיער של אישה "נפרש על פני המים כנהר של פנינים", להסתכל עליה כאשר היא "רצה ממפרץ אל מפרץ עד למורד החוף, אוספת קונכיות ורודפת אחרי סרטנים". הוא מוזמן להתפעל מיופייה, שכולו "צבעי האדמה והזהב, הוורדרד והצהבהב" – כמה ציורי! כמה צבעוני! – או מהחוף שבו "בין סלעים ובין מפרצונים רבים שהגלים התנפצו עליהם, כמו מבקשים לחבק אותם, שגילפו מהם צורות רבות במשך השנים: נקרות, מערות ובורות קטנים שביניהם נקוו המים". הקורא יכול, בלי לזוז מהבית, להצטרף אל המספר ולהתפעל אתו ביחד ממראה השקיעה: "הירח המלא־כמעט החל להאיר. הוא היה גדול כל כך, עד שנראה קרוב כמו שני קני סוף בוערים אי שם מעל ההרים של האי הסמוך" וממה שנראה באופק כ"שובל ארגמני נוצץ על גלימה מלכותית, ואולי היה זה השטיח האדום שאימו של המלך פרשה כדי שיישב ויסעד את ארוחת הערב", וגם לעמוד אתו "מימין לסלע ענק וחלול", ולראות ששם "הסתתר מפרץ קטן פרי ציורו של הטבע, זרוע צדפי בדולח לבנים וחלוקי אבן נוצצים בשלל צבעים, שנראה כאילו קישטו אותו נימפות הים". כמה שהתיאורים הללו יפים!
אפילו שמות הסיפורים רוחשים ים. למשל: "חלום בין הגלים": סיפורו של מי שהיה "רועה עני בהרים" שמתגעגע ונכסף אל החיים הפשוטים שהיו לו לפני שרכש השכלה, עבר לעיר והשתעבד למעסיקו הנוקשה, או הסיפור שהספר נושא את שמו, "אישה בים", שפורש את מערכת היחסים של זוג נשוי, הוא יורד ים ותיק, היא מכורה לטיפה המרה…
"ריח של ים נודף ממך," הוא אומר לה בשורות האחרונות של הסיפור. היא אכן הלכה באמצע הלילה לים כדי לממש את האיום שלה ולהטביע את עצמה, אחרי שרב אתה בערב וכעס עליה בשל בזבזנותה. היא ניצלה בזכות התערבותן של שתי שכנות, שכן, יש לדעת, הסיפורים המקסימים הללו אינם רק על נופים ומקומות, אלא גם על אנשים, מצוקותיהם הקטנות, נדיבותם וטוב לבם, הכנסת האורחים שלהם, סקרנותם ואהבתם. "אני מריח אותו, את הים", מוסיף האיש ואומר. כשקראתי את הספר גם אני הרחתי את הים, שמעתי את רחש הגלים, את פעיית העזים, את הרחשים, המלמולים וההמיות, והתפעמתי מכל היופי הזה.
גם הציור שעל כריכתו של הספר יפה להפליא. למרבה התדהמה גיליתי שהמעצב הוא אמנם אדם, ליאור הילוגרט, אבל הדימוי עצמו הוא של AI. נראה אם כך שהבינה המלאכותית כבר החלה לתרום מיכולותיה לעולם הספרים…
ישראלה אזולאי־נחום תרגמה את הספר מיוונית, ואף הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים.
ספרה החדש של אדיבה גפן, יש מקום, הוא אגדה סנטימנטלית ומנחמת מאוד.
בבסיסו הוא סיפור ריאליסטי, שנוגע בסוגיה אקטואלית וחשובה מאין כמוה: אלימות במשפחה. ליתר דיוק – אלימות שגבר מפעיל כנגד בת זוגו. חשוב במיוחד לקרוא על כך בימים אלה, כשנשים רבות כל כך נרצחות (מתחילת השנה האזרחית נרצחו בארץ שמונה נשים, ובאתר של שדולת הנשים בישראל כתוב כך: "יותר מ-200,000 נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה, ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים שיותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן").
אין ספק שאם אדיבה גפן אינה מכירה את הנושא אישית ומקרוב, היא חקרה אותו היטב, והיא יודעת איך נראות פני הרוע: איך קשר עם גבר אלים מתחיל בחיזור מקסים ומהפנט ששובה את לבה של האישה. איך, כדי ללכוד את טרפו, הגבר מציף את קורבנו העתידי במתנות, מילים יפות, סקס מסעיר ומתחשב. איך גילוי האלימות הראשון מדהים אותה. איך הוא גובר על שיקול דעתה בתחנונים והבטחות ש"זה" לא יקרה שוב. ו"זה" – האלימות המחרידה – בכל זאת קורה שוב ושוב, כמובן. האלימות היא לא רק גופנית. היא מלווה בטרור כלכלי, בקנאה מצמיתה שבעטיה הגבר מגביל את כל אורחות חייה של הקורבן, בשתלטנות טוטלית, חקירות פולשניות על כל חיוך שהעזה לחייך ועל כל קנייה שהעזה לקנות.
את כל אלה גפן מיטיבה לתאר בספרה.
כן, מדהים להיווכח שכמו תופעות חברתיות רבות אחרות, גם לאלימות של גברים כנגד נשותיהם יש הרבה מאוד קווים משותפים. כאילו – כך אני נוהגת לומר, כביכול בבדיחות הדעת –שהפוגעים הלכו כולם לאותו בית ספר, למדו את אותם טקסטים ואימצו את אותן פרקטיקות.
את כל אלה פורשת בפנינו אדיבה גפן במיומנות מקצועית ובכתיבה מהוקצעת שהמקצבים והפרטים שלה מדויקים.
היא מכנה בספרה את הקורבנות "נשים כחולות", שכן לכולן יש על גופן כתמים כחולים שהותירה עליהן האלימות שהן סופגות. הכינוי הזכיר לי את ספרה של אנה קווינדלן, כלת פרס פוליצר, שחור וכחול, שתורגם לעברית ב־1998 בהוצאת אור־עם. (לא קראתי את התרגום לעברית, וזאת אחרי שנכוויתי בתרגומיהם הקלוקלים לכמה מספריה של אן טיילר). מעניין אם אדיבה גפן קראה את שחור וכחול והושפעה ממנו. יש כמה קווים דומים בעלילה של שני הספרים, אבל הם מתפתחים בצורה שונה לגמרי.
בספרה של גפן אנחנו מלווים את רות, אשתו של רופא עיניים מצליח, אלים ומפחיד, במנוסתה מפניו. האם תצליח להינצל?
לצידה, בקונטרפונקט נאה, מופיע בסיפור גם אורי – גבר שחייו נהרסו לפני זמן לא רב (לא אפרט מדוע וכיצד, כדי שלא לחטוא בחטא הנורא מכולם, כשמדובר במי שכותבים על אודות ספרים, ולא אעשה כאן ספוילרים). גם אורי מנסה להינצל, או להחלים, משבר קשה וכאוב.
האם דרכיהם ייפגשו? האם ישפיעו זה על חייו של זה? ואם כן – כיצד זה יקרה?
סופו של הסיפור הוא החלק האגדי והמרגיע: מתרחש שם בדיוק כל מה שאנחנו מייחלים שיקרה! מי אמר שאנחנו לא רוצים "סוף טוב", הוליוודי? מי קבע שאסור לדמוע בספרים? מי אמר שלא טוב לספק את חוש הצדק התובעני שלנו?
לא רק סופו של הסיפור אגדתי, אלא כך גם מצטייר בעיני כל החלק המוקדש לחיים המופלאים, הבדויים־בעליל, שמתקיימים בספר בעיירת החמלה והקהילתיות המשפחתית – ירוחם המופלאה, שגפן המציאה למעננו.
כמה טוב לקרוא על שפע הנדיבות האנושית שהדמויות האוהבות הללו משפיעות אלה על אלה בירוחם של אדיבה גפן! כמה שהאנשים הללו מיטיבים לראות את זולתם, ובאילו מידות טובות הם ניחנים! כשקוראים את הספר מתחשק פשוט לעזוב הכול ולעבור לגור שם, בירוחם המרחמת (ולפגוש כמובן את רוחמה המקסימה!) גפן אמנם קצת מתנשאת פה ושם מעל התושבים שהמציאה – הם עילגים, מדברים בשגיאות דקדוקיות, מטבעות הלשון שלהם פשוטות, שלא לומר פשטניות, והם, למרבה הצער, סטריאוטיפים, לא דמויות אמיתיות, אבל אנחנו בכל זאת הולכים שבי אחריהם.
כי זה לא משנה! באמת, לא בציניות! כל כך נעים לקרוא אותן ועליהן! לא רק על הדמויות הירוחמיות, גם על רות, שמדברת אלינו בקלישאות: "חלקת האלוהים שלי", "לב בגודל של אוקיינוס", "שיכורה כלוט", "הכריכים המדהימים" של "אלופת הארץ בדברי מאפה" – זה בסדר גמור! כי הסיפור, כאמור, שובה את הלב. אנחנו שם, עוקבים בהתרגשות אחרי כל מה שעובר על רות ואורי, אחרי הסודות הסמויים שלהם, שנגלים לאט לאט, ואחרי מה שקורה בסוף. כן, הסוף נהדר! הרבה הרבה יותר טוב מזה של שירה איסקוב שכמעט נרצחה, אבל ניצלה ממש בשניות האחרונות בזכות אומץ הלב של שכנתה, עדי גוזי, וודאי שיותר טוב מזה של כל הנשים שלא חיו כמו בסיפור שלפנינו. שנרצחו בסוף ומתו, בלי העלילה המנחמת, ששולחת אותנו אל מחוץ לספר בתחושה של תקווה.
בישראל אין חוק המסדיר את הביקורת של בית המשפט על החלטות הרשות המבצעת. לכן עילוֹת ההתערבות במשפט המינהלי נוצרו בפסיקותיו, ובמסגרתן נבחנים שלושה שלבים בהחלטת הרשות: האם יש סמכות, האם היה הליך ראוי והאם שיקול הדעת הופעל כדין – במסגרת זו נבחן האם הרשות צריכה לקבל החלטה בתום לב, בשוויון, במידתיות, תוך הימנעות משקילת שיקולים זרים ובכפוף לכיבוד זכויות האדם. כמו כן, במסגרת זו מחויבת הרשות לפעול בסבירות.
החובה של הרשות לפעול בסבירות משמעה כי על הרשות המנהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לתת משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה ולאזן ביניהם. מתן משקל נמוך או גבוה באופן קיצוני לשיקול אחד עלול להביא לפגם ניכר בהחלטה המנהלית.
מהי עילת "אי סבירות קיצונית"?
בית המשפט מתערב רק כאשר החלטות הרשות הן בגדר "אי סבירות קיצונית". כלומר, הרשות יכולה לקבל מגוון של החלטות, אך כאשר הרשות כלל לא שקלה שיקול שהוא מהותי או איזנה בצורה לא נכונה וקיצונית בין השיקולים – אז יתערב בית המשפט. לעתים רחוקות מדובר בהחלטה של גוף נבחר כגון ממשלה או שר, אולם הרוב המכריע של המקרים עוסק בהחלטות של פקידות מקצועית קבועה, שאינה כפופה לדין הבוחר.
מהו התיקון שמבקשת לקדם הקואליציה לגבי עילת הסבירות?
ההצעה היא לבטל את סמכותו של בית המשפט לפסול כל החלטה של ראש הממשלה, הממשלה, שר או נבחר ציבור אחר, גם אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני.
המשמעות היא שכל החלטה המתקבלת על ידי הגורמים הללו, בכלל זה החלטה על מינויים לא ראויים לתפקידים ציבוריים או פיטורים, לא רק שלא תוכל להיפסל על ידי בית המשפט, אלא אפילו כלל לא תגיע לדיון בבית המשפט. בפועל, בהיעדר סמכות לבית המשפט לבחון את סבירות המדיניות, החלטות אלה ייוותרו נסתרות מעיני הציבור, שקרוב לוודאי כלל לא יהיה מודע להחלטה שהתקבלה ולבעייתיות שלה.
הצעה זו של הקואליציה משקפת את עמדת השופט נעם סולברג אשר אמנם גם הוא, כרוב רובם של השופטים, מכיר בחשיבות עילת הסבירות, אך מציע להבחין בין החלטה שהתקבלה על ידי דרג נבחר (ממשלה, שרים וראשי רשויות) לבין החלטת דרג מקצועי.1 לדעת סולברג, אין להחיל את עילת הסבירות על החלטות דרג נבחר ויש להותירה רק במקרים של החלטות המתקבלות על ידי דרג מקצועי כדוגמת מכרזים, היתרים, רשיונות, אישורים ועוד.
מדוע יש קושי רב בביטול עילת הסבירות?
ביטול עילת הסבירות יפגע באופן ממשי באפשרות להבטיח שמירה על עקרונות של טוהר מידות וניקיון כפיים בשירות הציבורי.
בית המשפט פוסק במשורה על פי עילה זו. יחד עם זאת, חיוני לשמור סמכות זו בידו. שלילה מוחלטת של סמכותו לבחון את סבירות החלטות הממשלה ושריה לא תאפשר לפסול החלטה שלטונית גם כאשר מדובר בהחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. חשוב להותיר את עילת הסבירות על כנה ממספר טעמים:
1. מניעת שחיתות
עילת אי הסבירות הקיצונית הכרחית על מנת לוודא כי הרשויות המינהליות פועלות כנאמן הציבור, לאור החובות המוטלות עליהן ועל מנת להבטיח לאזרח סעד אפקטיבי מפני החלטה שהתקבלה באופן שרירותי ולא סביר. בכך עילה זו מהווה כלי בידי בית המשפט ובידי יועצים משפטיים למנוע עסקאות עם מקורבים, מינויים לא ראויים והכרעות בלתי רציונליות ברשות המבצעת.
2. עידוד קבלת החלטות רציונליות ומאוזנות
עצם קיום עילת הסבירות מחייב את הרשות לייצר תשתית עובדתית רחבה לקבל החלטה. שכן רשות מנהלית המודעת לכך שבית המשפט יכול לבחון לא רק את ההליך המנהלי אלא גם את האופן שבו אינטרסים שונים נלקחו בחשבון, תדאג לייצר רקורד מנהלי עשיר יותר בניסיון להגן על עמדתה ולהראות כי החלטתה הייתה עניינית. במובן זה, עילת הסבירות עשויה לחשוף קיומם של שיקולים זרים אשר לעיתים לא ניתנים להוכחה ישירה. זו נקודה משמעותית משום שפעמים רבות ההליך המנהלי הוא מעין "קופסה שחורה". האזרח אינו חשוף להליך קבלת ההחלטות וגם בית המשפט מופיע בשלב מאוחר, אם בכלל.
3. הגנה על זכויות אדם
בין מטעם של שיקול פסול שמוצנע באופן אובייקטיבי (ולכן לא ניתן לפסול את ההחלטה מכוח העילה של שיקולים זרים) ובין כשההחלטה לא נתנה לזכויות משקל הולם.
4. שמירה על איזונים ובלמים
ביטול עילת אי הסבירות הקיצונית יגרום להחלשת מנגנון חשוב של איזונים ובלמים על הרשות המבצעת. מנגנון זה חשוב במיוחד בישראל, שבה מועטים האיזונים והבלמים. הביטול גם יביא לפגיעה בהגנה הניתנת לאזרח אל מול הגורמים ברשות המנהלית המקבלים החלטה בעניינו.
עילת הסבירות היא מרכיב קריטי בביקורת השיפוטית על החלטות שלטוניות. ככל שגם לביטול העילה יתווספו עוד שינויים משטריים, כפי שהוצע לפגוע במעמד תפקידו של היועץ המשפטי ולהפוך משרה זו למשרת אמון, יפעלו השינויים הללו כתנועת מלקחיים. מחד גיסא – כוחו של השר כלפי היועץ המשפטי של משרדו יגדל מאוד. הוא יוכל להדיחו, או פשוט להתעלם מעמדתו. מאידך גיסא – היועץ המשפטי לא יוכל עוד לבחון אם החלטותיו של השר הן בלתי סבירות באופן קיצוני, כי ממילא השר יידע שאין בכוחו של בית המשפט להתערב. כך גם היועץ לא יוכל לדרוש מהשר לחשוף את שיקוליו לבחינת הציבור.
באילו מקרים בית המשפט מתערב מכוח העילה של "אי סבירות קיצונית"?
ההתערבות בפועל על ידי בית המשפט על פי עילת הסבירות היא נדירה יחסית. ברוב עצום של המקרים מאמץ בית המשפט את עמדת הרשות, או לכל היותר מחזיר אליה את ההחלטה לדיון מחדש.
להלן מספר דוגמאות לתחומים שבהם בית המשפט הפעיל את עילת אי הסבירות הקיצונית:
1. בחינת שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין
במקרים נדירים ביקר בית המשפט את החלטות היועץ המשפטי בקשר להעמדה לדין. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין גנור שבו קבע בית המשפט כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את ראשי הבנקים בפרשת ויסות המניות לוקה באי סבירות קיצונית, כיוון שלא ניתן משקל מספיק לפגיעה לציבור שנגרמה עקב פרשת מניות הבנקים.
2. מינויים פוליטיים
בכמה מקרים בודדים קבע בית המשפט כי ההחלטה למנות לתפקיד או שלא להעביר מתפקיד אדם מסוים לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כך, למשל, בג"ץ פסק כי אי העברתם מתפקידם של השר אריה דרעי וסגן השר רפאל פנחסי כאשר הוגש נגדם כתב אישום חמור נגוע בחוסר סבירות קיצוני (1993). כך נהג בית המשפט גם ביחס למינויים של שני מהמעורבים בפרשת קו 300, כאשר הממשלה החליטה למנותם לתפקידים ציבוריים בכירים – את יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון2 ואת אהוד יתום לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור.3
אולם ככלל נזהר בית המשפט מלעשות שימוש בעילת הסבירות הקיצונית ודחה בעבר את רובן המכריע של העתירות בנושא מינויים, תוך שהוא מאשר לעיתים מינוי של שרים שהורשעו בעבר בפלילים. להלן דוגמאות מרכזיות:
א. בג"ץ דחה את העתירה שדרשה את פיטוריהם של שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ בעקבות אסון השריפה בכרמל4
ב. בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד המשך כהונתו של צחי הנגבי כשר במשרד ראש הממשלה נוכח ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו, בכפוף לשימוע5 ובהמשך שב ודחה עתירה נגד מינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ לאחר שהורשע בעבירה של עדות שקר6
ג. בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל7 וכן את העתירה שהוגשה לאחר מכן נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים,8 המשרד והתפקיד שבהם ביצע את עבירותיו הפליליות.
3. הכרעות מדיניות שלגביהן קבע בית המשפט כי הן לא סבירות בצורה קיצונית
למשל:
א. החלטת שר הביטחון שלא למגן כיתות בבתי ספר בעיר שדרות אלא להסתפק רק בשיטת "המרחבים המוגנים", על אף הסכנה המיידית.9.
ב. ההחלטה שלא להכיר בצורה גורפת בתואר שלישי מאוניברסיטאות זרות, תוך התעלמות מכך שרבים הסתמכו על החלטות קודמות במשרד החינוך כאשר התחילו את לימודיהם (2005).
ג. ההחלטה לבטל את החלטת שר האוצר לפיה יבוטלו ההנחות במעונות יום לילדיהם של אברכים, תוך פרק זמן שלא הותיר למשפחות החרדיות זמן מספיק להתארגן (2022).10
ד. ההחלטה שלא להקים מקווה טהרה לנשים בכפר ורדים (2014).11
האם באמצעות עילת הסבירות בית המשפט מחליט במקום נבחרי ציבור?
השימוש של בית המשפט בעילת הסבירות זהיר ומידתי. כפי שהראינו, רק במספר מועט של מקרים התערב בית המשפט בהחלטות הממשלה על מינויים, לרבות של שרים.
בג"ץ נהג בריסון עוד יותר בולט ביחס למינויים שביצעה הכנסת לתפקידים פנימיים. כך, למשל, הוא דחה עתירה המבקשת למנוע מחבר הכנסת פנחסי לעמוד בראש ועדת הכנסת.12 בנוסף, כידוע, הרכב מורחב של 11 שופטים דחה את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה להטיל על ח"כ בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה נוכח האישומים הפליליים נגדו.13
האם נכון שבית המשפט העליון אימץ רק בשנים האחרונות את עילת הסבירות, כחלק מהמהפכה החוקתית?
התערבותו של בית המשפט על בסיס עילת הסבירות איננה חדשה, ובמשך השנים ניתנו פסקי דין אשר בחנו את ההחלטות השלטוניות על בסיס עילה זו. כך, למשל, כאשר בית המשפט דן בתקנה להענקת רישיונות למונית, קבע השופט שמגר כי תקנה שדבקה בה אי סבירות היורדת לשורשו של העניין, רואים אותה כחורגת מסמכותו של מי שהתקין אותה ובשל כך תיחשב כבטלה ומבוטלת.14
האם נכונה הטענה שעילת הסבירות קיימת רק בישראל?
לא. עילת אי הסבירות קיימת בצורה דומה לישראל בחלק ממדינות המשפט המקובל כמו אוסטרליה,15 קנדה16 ובריטניה.17
יש הטוענים כי ההתערבות של בית המשפט במינויים פוליטיים מכוח עילת אי הסבירות הקיצונית חריגה בעולם הדמוקרטי. אולם, ההסבר לכך נעוץ בעובדה כי בישראל תרבות ה-It's not done אינה קיימת. להבדיל ממדינות אחרות, בישראל לא קיימת נורמה אתית של לקיחת אחריות אישית והתפטרות מתפקיד בגין התנהגות לא הולמת או חשדות בפלילים. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, למשל, התפטר מתפקידו לאור טענות שהפר את תקנות הקורונה. שר ההגנה הגרמני קרל-תאודור צו גוטנברג התפטר לאחר שנודע כי העתיק את עבודת הדוקטורט שלו. גם שרת החינוך הגרמנית אנט שוואן נאלצה להתפטר בנסיבות דומות. מקרים נוספים ידועים ברחבי העולם הדמוקרטי.
האם מתווה הנשיא ("מתווה העם") המליץ על ביטול עילת הסבירות?
במתווה הנשיא ("מתווה העם") נכללה המלצה שלפיה החלטות הממשלה במליאתה, בענייני מדיניות ומינויים לשרים, לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד.
כמו כן, נכללה המלצה שלפיה החלטות של שרים בענייני מדיניות לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד, אלא אם יש בהן משום שרירותיוּת או שהן מופרכות.
יחד עם זאת, נקבע כי הלכת הסבירות תמשיך לחוּל, ככל שהיא חלה לפי פסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע ליתר רשויות המדינה ורשויות ציבוריות אחרות.
אנחנו מתנגדים גם לביטול חלקי של עילת הסבירות. חשוב להדגיש כי המלצה זו ממילא איננה רלוונטית מכיוון שאימוצה מותנה באימוץ כל המתווה ולא רק מרכיבים ממנו, וזאת במטרה להגיע להסדר חוקתי ראוי ומאוזן, המשמר את עקרון האיזונים והבלמים.
בג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד, יו"ר האופוזיציה וח"כ מוסי רז נ' ראש הממשלה, אריאל שרון ואהוד יתום.
בג"ץ 9223/10 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, 19.11.12.
בג"ץ 1400/06 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה, 6.3.2006.
בג"ץ 3997/14 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' שר החוץ 12.2.2015.
בג"ץ 3095/15 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה 13.8.2015.
בג"ץ 232/16 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש הממשלה, 8.5.2016.
בג"ץ 8397/06 ווסר נ' שר הבטחון (28.6.2007).
בג"ץ 5782/21 לאה זילבר נ' שר האוצר (12.1.2022).
עע"מ סלע נ' יחיאלי (9.9.2014).
בג"ץ 7367/97 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(4), 547.
בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסק הדין מיום 6.5.2020.
בג"ץ 156/75 דקה נ' שר התחבורה (27.1.1976).
שם נקבע בפירוש כי סבירות אינה מצומצמת רק למקרים של החלטות "שאף אדם סביר לא היה יכול לקבלן" אלא קיימת אי סבירות גם בהחלטה המבוססת על הענקת משקל לא פרופורציונלי לשיקול מסוים. Minister for Immigration and Citizenship v. Li (2013) 248 CLR 332.
שם נקבע בפסק הדין Canada (Minister of Citizenship and Immigration) v. Vavilov 2019 SCC 65 כי המבחן המקובל לבחינת פעולות המנהל הוא "הסבירות". פעולה תהיה בלתי סבירה כאשר היא לא רציונלית לאור הנימוקים שניתנו לה, או שאינה תואמת את ההקשר העובדתי.
בבריטניה בעיקר ביחס להפרות נטענות של זכויות אדם, בהן עילת הסבירות נפוצה יחסית. מרגית כהן "עילת אי הסבירות במשפט המנהלי" ספר תאודור אור , 773 (2013).
הלוואי שיכולתי לשכנע את כולם שמֶרי אזרחי הוא זכות מולדת של כל אזרח. מי שמוותר עליו, מאבד את אנושיותו.
מרי אזרחי לא מביא לאנרכיה. מדינה חייבת לדכא בכוח מרי פלילי, אחרת היא לא תשרוד. אבל דיכוי של מרי אזרחי הוא ניסיון לכלוא את המצפון.
מרי אזרחי יכול רק להביא לעוצמה ולטוהר. מי שנוקט מרי אזרחי לעולם לא ישתמש בנשק, לכן אינו פוגע במדינה, אם היא נכונה להקשיב לדעת הקהל. הוא מסוכן למדינה אוטוקרטית, כי הוא מביא למפלתה, בעזרת דעת הקהל, בנוגע לעניין שבגללו הוא מתנגד למדינה.
כשהמדינה מתחילה לפעול בניגוד לחוק, או כשהיא נעשית מושחתת, מרי אזרחי נעשה חובתו הקדושה של כל אזרח.
מי שמשתף פעולה עם מדינה כזאת נעשה שותף אי־חוקיות ולשחיתות.
אפשר אם כן לתהות אם יש טעם לנקוט מרי אזרחי בנוגע לפעולה או חוק מסוימים; אפשר להציע למוחים לחכות, או להיזהר. אבל בזכות עצמה – אסור לפקפק.
מתוך כתבה של עמיחי אתאלי, ידיעות אחרונות, 7.7.2023
"אני רוצה לגלות לך סוד קטן" – כך החלה השיחה עם דפנה לוי מ"המוסך הסכתים" – "ככל שהתקדמתי בקריאה, ככה פחות שמתי לב בכלל שזה מחורז ויש לזה משקל… פשוט קראתי את הסיפור…"
שמחתי לשמוע שהעלילה סחפה, שהמבנה המוקפד, שהוא השלד של הסיפור, לא השתלט עליו ועל הגר, פיטר ואלה, הדמויות המרכזיות ברומן־בסונטות שכתבתי, ודפנה לוי המליצה עליו במילים חמות לא רק בהסכת של "המוסך", אלא גם, לקראת שבוע הספר, בישראל היום:
(לצערי, יש צורך בשני תיקונים קטנים: מה קרה להגר באילת? הוא ספרי האחד־עשר, ולא כפי שנכתב – בגלל טעות שלי! – על גב הספר… כמו כן, המשקל שבו כתובות הסונטות הוא אנפסט, לא יאמב, כפי שאמרתי, בלהט הדיבור, בהסכת…)
איזה מזל יש לנו, הקוראים, שאורן ולדמן החליט – אולי נאלץ בכוחו של צו פנימי? – להקדיש ארבע עשרה שנים מחייו (הוא מעיד שזה משך הזמן שנדרש לו כדי לכתוב את הספר שלפנינו) ליצירת נמר בירושלים.
ולדמן נתקל בסיפורו של בוריס־דב גפונוב, יהודי יליד אוקראינה שהיגר בילדותו עם הוריו לגיאורגיה, שם למד עברית בכוחות עצמו, מקריאה ומהאזנה לקול ישראל, ולבסוף תרגם מגיאורגית אפוס מקומי חשוב – "עוטה עור הנמר". התרגום יוצא הדופן – עברית וגיאורגית היו שפות נרכשות מבחינתו של גפונוב – ראה אור בישראל בעזרת אברהם שלונסקי. גפונוב עלה ארצה בתחילת שנות השבעים, אבל כבר היה חולה מאוד, ואושפז מיד. כעבור כשנתיים הלך לעולמו.
אורן ולדמן "נתפס" לסיפורו של גפונוב, והחליט לתעד אותו באמצעים ספרותיים: לא מדובר בביוגרפיה, אלא ברומן שוולדמן שזר לתוכו במיומנות רבה את סיפורו של גפונוב. המציאות שלובה בבידיון, שכן כדי לספר על גפונוב, ועל האפוס הגיאורגי שתרגם, "המציא" ולדמן דמות של נער ישראלי רגיש ומרתק בשם ערן, צייר אמן בתחילת דרכו, שחולם לעבור מבית הספר התיכון הרגיל שבו הוא לומד לפנימייה לאמנים מחוננים.
במסגרת המחויבות האישית שבית הספר מטיל על כל תלמידיו נאלץ ערן ללכת פעמיים בשבוע לבקר בבית החולים מאושפז ערירי ובודד שאיש אינו מקדיש לו תשומת לב, למעט הטיפול הרפואי שהוא מקבל. אותו מטופל הוא בוריס־דב גפונוב, וערן נקשר אליו ואל דמות נוספת שהוא מכיר במהלך הביקורים שלו בבית החולים.
כך גם אנחנו, קוראי הספר, נחשפים לדמות לא מוכרת די הצורך. גפונוב זכה אמנם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל – אולי בין היתר מכיוון שהלך לעולמו כבר ב־1972 – אני למשל לא שמעתי עליו מעודי, ולכן כמובן גם לא על תרגום המופת שלו, ושמחתי להתוודע אליו וללמוד משהו עליו ועל האפוס שתרגם, סיפור שמגיע בשלבים מסוימים עד ירושלים.
ספרו של אורן ולדמן מושך מאוד לקריאה. הוא מצליח ליצור ביד אמן את דמותו של הנער המיוסר, את הקונפליקטים החברתיים שלו, ובעיקר – את געגועיו המרים אל אמו, שמשום מה נעדרת מחייו. הוא מצפה וְכָמֵהַּ לשובה. היכן היא בעצם? לאן נעלמה? מה הסוד הנסתר מאחורי היעלמותה? אותו סוד עלום נחשף, כמובן, לקראת סופו של הרומן, ושופך אור על חייו של הנער ושל אביו.
מאחר שמדובר ברומן על מפגש בין אמנים – ערן הוא כאמור צייר מחונן, וגפונוב הוא איש מוכשר במיוחד במילים – השיחות שהולכות ומתפתחות ביניהם מרתקות.
למשל – הסברו של ערן מדוע הוא מצייר, ועל מה הוא חושב בהקשר של הציור. ערן שואל את עצמו בקול "מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן."
גפונוב שואל אותו –
"מה ההבדל?"
ותשובתו של ערן מעניינת, לא רק בהקשר של אמנות חזותית, כמובן, אלא בהקשר של כל אדם יוצר:
"לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו
החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה."
"ומה רע בכך? כולנו אוהבים לחשוב על עצמנו בעיניים אחרות.
כל עוד זו אינה הסיבה המרכזית והיחידה לכך שאתה מצייר,
ואין בכך שום פסול, הדבר נשמע לי ראוי בהחלט. אמור לי, מתי
לא רק התחלת לצייר?"
"אני מניח שתמיד שירבטתי, אבל לצייר ממש התחלתי בגיל
שמונה בערך."
"וכשהתחלת לצייר, בגיל שמונה, חשבת על אומנים, על איך
ייראו חייך בתור אומן, מה אחרים יחשבו עליך?"
אני מניד את הראש לשלילה.
"ומדוע אתה מצייר?"
"אני לא יודע." אני עוצר לחשוב. "אני אוהב לצייר. אני אוהב את
זה שהעולם נעלם בזמן שאני מצייר. שיכול לחלוף המון זמן בלי שאני אפילו אדע או ארגיש את זה. זמן שבו אני נעלם, או לפחות נמצא במקום אחר. ואני גם אוהב את הפעולה עצמה. את עבודת היד, את המגע של המכחול או העיפרון על הדף, את הריכוז והדיוק. לפעמים," אני מחייך, "אני גם אוהב את התוצאה".
"מעולם לא שמעתי הסבר טוב יותר, מדוע על אדם לצייר. יש לך
עוד סיבה מדוע אינך רוצה, לכל הפחות, לנסות להתקבל לבית הספר."
ולדמן מסביר באחרית הדבר כי חלק מהדברים שמופיעים בספר מתבססים על כתבים שהותיר אחריו גפונוב.
הנה לדוגמה מה שאומר גפונוב לערן, כשזה משתף אותו בהתלבטויותיו בעניין הפנימייה שאליה הוא שוקל לנסות להתקבל: "לפי המדרש, בני האדם מתחלקים לארבעה טיפוסים, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הנבדלים ביכולת החלימה והעשייה שלהם וביכולת, או בחוסר היכולת שלהם לשלב ביניהן. מיהו רשע? זה שלא חולם ולא עושה. רק מתלונן ומקטר. אין לו לא קודש ולא חול. מיהו שאינו יודע לשאול? כסיל. רק עושה. קם, עובד, אוכל עושה צרכיו והולך לישון. עבד שכולו חול. לצערי, יש בקרבנו הרבה מסוג זה. מיהו תם? אוויל שראשו בשמיים, לא עושה, רק חולם, כולו קודש. במשך שנים, אני הייתי תם. ומיהו החכם? חולם ועושה. כמו עץ, שגדל וגובה צמרתו תלויה בעומק ובעוצמת שורשיו. אתה ערן, אתה קרוי על שם אבי החוכמה האמיתית. ערן המקראי, שמספרים עליו שידע לחבר בין
שמיים וארץ, בין קודש לחול. אל תהיה תם שרק חולם, היה חכם, שרגליו באדמה וראשו בשמיים. אל תוותר על החלום שלך, רק בגלל החשש לא להצליח. איני יודע מהם סיכוייך להתקבל לבית הספר הזה. האמת היא, שאין אני יודע אם אתה מוכשר דייך כדי להתקבל למוסד הזה. אבל אני יודע גם יודע מה יתרחש, אם לא תנסה.
הוא עוצר משטף דיבורו ואני שואל, "מה יקרה?"
דב מסתכל עליי לכמה רגעים, מתלבט אם לענות לי. "אם לא
תנסה, לעולם לא תלמד שם כמובן, אבל חשוב יותר, תמיד תשאל את עצמך מה היה קורה אילו ניסית. האם היית מתקבל? איך היו נראים שאר חייך אם היית לומד שם? הספק הזה, תחושת ההחמצה הזו עלולה ללוות אותך כמו רעל, כל ימי חייך."
בספרה האחרון של שפרה הורן, הבית שמול החומות יש כמה תכסיסים ספרותיים מעניינים.
קודם כול, ההקדשה: "מוקדש באהבה לסבותי, שעל שמן נקראתי: סשה־אלכסנדרה, סבתי שנרצחה באודסה במהלך השואה, ושפרה, סבתי הלונדונית שסיפרה לי סיפורים. ולפיטר, אהובי, שביקש שאכתוב את הסיפור הזה". הדברים הללו מהדהדים לאורך הסיפור כולו ומעוררים לא מעט מחשבות וסימני שאלה.
שכן יש ברומן שתי תימות עיקריות: יש בו סופרת שמשתפת אותנו בכתיבה של רומן שהיא שקועה בו, בעקבות בקשתו של "בועז אמיתי – איש חיקי", כפי שהוא מתואר בהקדמה (שם מצוינים שמות כל הדמויות והמקומות המוזכרים ברומן). ויש בו הרומן עצמו, שהסופרת כותבת, ובו היא משחזרת את קורות החיים של הנשים שקדמו לה במשפחה.
את הרומן שכותבת הסופרת הבדויה, שמה אלכסנדרה־אלכס, היא מבססת על שיחות שניהלה עם סבתה הזקנה. הסבתא, אדוארדה, סיפרה לה על שתי הנשים שקדמו לה: האימא של הסבתא רבתא – שושנה אברמוביץ', והסבתא רבתא – תמר־ויקטוריה. אבל רגע! הרי נודע לנו שלשפרה הורן הייתה באמת סבתא ששמה היה אלכסנדרה־אלכס! האם אפשר להסיק מכך ששפרה הורן ואלכסנדרה־אלכס חד הן? כמובן שלא. ויש לפחות ראיה אחת מוצקה: פיטר (האמיתי) ובועז (הבדוי)…
ועם זאת, הספר גדוש בתיאורי תצלומים נושנים ובציטוטים מתוך עיתונים מתחילת המאה העשרים וגם מסוף המאה התשע עשרה. למשל: "'חופה ראשונה של מגיני ארצנו ומשחרריה', הכריזה כותרת הגיליון הראשון מהמהדורה העברית של שבועון הצבא הבריטי, 'The Palestine News', שיצא אז בשם 'חדשות מהארץ הקדושה'. העיתון, שלימים היה לעיתון 'הארץ', ראה אור ב־4 באפריל 1918, כשבוע לאחר החופה," וכן הלאה. או: "למחרת כתב הילד העברי הראשון, איתמר בן אב"י, פּאַשקעוויל צוהל שלשונו הלל ושבח על 'חילות בריטניה'. 'גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל־נביא' (אלנבי) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים".
אז אולי יש כאן בכל זאת גם אלמנטים אוטוביוגרפיים? (אבל עד כמה?) ואולי גם תיאור תהליך הכתיבה אמיתי, ומשקף את מה שעבר על שפרה הורן, בזמן שכתבה את הספר שלפנינו…? למשל: אלכס, המספרת, כותבת פסקה ברומן. ואז עוצרת ותוהה אם הניסוח ראוי. היא קוראת שוב את מה שכתבה ומספרת לנו: "התלבטתי שמא התיאור קניבלי מדי ועלי להשמיטו". מי תוהה באמת? שפרה הורן או אלכסנדרה־אלכס, או שתיהן כאחת?
בשלב מסוים המספרת אפילו כותבת: "התקשיתי לקבל את האפשרות שביססתי ספר שלם על בדותות. על זיכרונות מתעתעים. על עדויות מזויפות. שוב הרהרתי עד כמה קל יותר להמציא עובדות מאשר לחשוף אותן."
דמיון, אם כן? או עובדות? או עובדות חלקיות…?
יש לאורך הרומן כל מיני נקודות השקה נוספות בין המציאות־לכאורה, לבדיה־כנראה: למשל, המספרת כותבת את הרומן בחדר שקיבלה לרשותה במשכנות שאננים, במקום שבו חיו בעבר נשות המשפחה, עד שאדוארדה נאלצה להתפנות ממנו, אחרי מלחמת ששת הימים. אלכס כותבת אם כך את הרומן שלה, שמתרחש בעברו של החדר שבו היא כותבת אותו…
הרומן כולו בנוי במתכונת סמויה של ספר מתח: בתחילתו מופיעה חידה: אלכס אינה יודעת מי בעצם היה אביה. אמה, שהיא רופאה גניקולוגית קשוחה, מסרבת למסור לבתה כל פרט עליו, בטענה שאין לה מושג, היא שכחה מי היה, הוא נעלם פתאום, מיד אחרי שהיא הרתה את אלכס…
הרומן שלפנינו אמור להסתיים ברגע שאלכס גומרת את חלקה: היא כתבה את הספר שלה, ואם כן השלימה כבר את עיקר המשימה. עכשיו היא כבר חושבת על ההמשך: כל העבודה הקשה שעוד מחכה לה – העריכה, ההוצאה לאור, השיווק… אבל הספר שלפנינו לא מסתיים בכך.
כי התעלומה שהופיעה בהתחלה צריכה עדיין להיפתר, גם אם לא ציפינו לכך! בספרי מתח יש מוסכמה כזאת: לכאורה הכול הסתיים, אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכול, אבל אז, במפתיע, יש תפנית בעלילה. משהו אחר לגמרי מתגלה, הסוד הגדול נחשף סוף סוף, הפעם באמת! ואנחנו נדהמים ממנו!
וזה בדיוק מה שקורה גם בחדר שמול החומות! הסוף בהחלט מפתיע, ושופך אור חדש על חלק גדול מכל מה שקדם לו.
ובאשר להתלבטות – אמת או בדיה – יש גם בעצם תשובה בגוף הספר: "הסיפור הזה ראוי להיספר, וגם אני כדרכי אעטר אותו בצבעי שלי ואוסיף עליו מיצירי דמיוני".
