אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ’כוב. אירן נמירובסקי כתבה “רומן ביוגרפי”, כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ’כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ’כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ’כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ’כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ’כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ’כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר “במשרה מלאה”, מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ’כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו “לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה.” גינצבורג מראה מדוע וכיצד “המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב” היה “הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום”. אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: “הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ’כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר.”

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: “מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק.” איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ’כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ’כוב העריץ מאוד את טולסטוי, “ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות.” אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ’כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ’כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: “המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו”. קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ’כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ”עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם.”

צ’כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו “לישון”, על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או “יגון”, על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ’כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא”ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ’כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב